195 – דיון הלכתי האם מבחינה הלכתית מותר לקיים מצווה שלא לשמה, כלומר האם מי שעושה שלא לשמה חייב על פי ההלכה לחלל שבת?

בשיעור על מורה נבוכים, שיעור 6, אמרתי תוך כדי הדברים שאסור לקיים מצווה שלא לשמה, ואם אינו יכול לשמור שבת לשמה אז שידליק אש. הרב אליעזר מרקוביץ שאל האם באמת זו היתה כוונתי.

זה מה שכתבתי לו:

כמובן זה לא כל כך פשוט.
נניח שיש מצב שבו לגבר בן שמונים אין אפשרות לקיים מצוות קידושין, או מצוות פרו ורבו, אלא רק עם ילדה בת 12 או בת 3. (לפי כל מיני שיטות בהלכה, זה לא חשוב לכאן)
בהלכות מצוות קידושין או פריה ורבייה כתוב שמהגיל הזה של האשה מקיימים ויוצאים ידי חובה וזה חיוב הלכתי גמור מדאורייתא גם בילדה, ולא נאמר שום דבר הלכתי על הפרש גילים. זה גם תלוי בתרבות וברגש, בתימן לא היה בעיה שילדה תתחתן בגיל 9. גם באשכנז בדורות קודמים התחתנו כבר בגילאי 13. בזמננו זה נורא ואיום. אז לא ייתכן שההלכה תקבע בזה, כי זה משתנה לפי התרבות.
האם הגבר צריך לקיים את המצוות עשה מכח שכך ההלכה?
יש שידברו על מוסר מול ההלכה, אנושיות מול ההלכה וכיו"ב.
לדעתי דיבור כזה מנציח עיוות נורא.
הרי אם כתוב בפסוק ואהבת לרעך כמוך, האם זו לא הלכה?!
.

כל מה שנמנה בתרי"ג המצוות הוא הלכה, זו ההגדרה של הלכה. ואהבת לרעך כמוך נמנה בתרי"ג, לכן זה לא אגדתא או מוסר.
(הלכות דעות פ"ו ה"ג, ועי' הלכות אבל י"ד ה"ב). יש לא מעט הלכות שנפסקו מכח הדין של ואהבת לרעך כמוך, למשל שאסור לקדש אשה על ידי שליח, ועוד. והרי שזה גדר הלכתי. 

אז יש שתי הלכות סותרות, יש כללים מה עושים כשיש הלכות סותרות, למשל עשה דוחה לא תעשה, מצוות פיקוח נפש דוחה מצוות שבת שבת, וכיו"ב. 
כאן לא נאמר כלל הלכתי איך לפתור את הסתירה. בפשטות כיוון שעל ואהבת נאמר זה כלל גדול בתורה, זה דוחה פרט.

מה שמצוות הצלת נפש דוחה שבת לומדים ממה שכתוב בויקרא י"ח ה': "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" ודרשו חז"ל וחי בהם ואל שימות בהם. 

רואים שהם פירשו את "וחי בהם" כגדר הלכתי ולא כגדר של מוסר ואגדתא ועבודת הלב. אחרי שזה גדר הלכתי הרי יש שתי התלכות סותרות, הלכה אחת אומרת לשמרו שבת, בהלכות שבת לא כתוב שום דבר על מצב של סכנה. מצד הלכות שבת צריך לשמור שבת גם אם זה גורם למות.

אבל יש הלכה נפרדת, אחרת, שלא כלולה בדיני שבת, שאומרת שיש מצווה לחיות במצוות. מסתבר שההלכה הזו לא אומרת רק לדחות את המצוות מפני פיקוח נפש, אלא לקיים את המצוות כולן באופן שתהיינה דרכי חיים, וכלול בזה גם ולא שימות בהן. אולי לכן זה לא נמנה בתרי"ג כי זו מצווה שמדברת על כל המצוות, וכמו שכתב הרמב"ם בספר המצוות שורש ד'. ועדיין זו וודאי הלכה, שאם לא כן היינו מצווים מצד ההלכה למות ולא לחלל שבת. 

כעת יש שתי הלכות סותרות, הלכות שבת אומרות לשמור שבת וגם אם ימות. והלכות לחיות במצוות אומרות לא לעשות שום מצווה שגורמת למוות. 

בפשטות הסיבה שההלכה של לחיות במצוות גוברת, היא משום שהיא יורת כללית. הכלליות פירושה שהיא מגדירה הלכתית את מצוות שבת, ואל שמצוות שבת מגדירה אותה. ההלכה של לחיות במצוות מדברת על המצוות, ופוסקת עליהן הלכה לקיים אותן באופן של דרכי חיים. אז היא פוסקת הלכ העל מצוות שבת. מצוות שבת לא פוסקת הלכה על ההלכה של לחיות במצוות. לכן ההלכה של לחיות במצוות היא הגוברת. 

 גם ואהבת לרעך כמוך זה כך, זו הלכה כללית, לאהוב את רעך וגם לאהוב את הבורא, כמו שכתב רש"י במסכת שבת על זה. זה מגדיר את קיום כל התורה, לכן זה כלל גדול בתורה והשאר פירושו. לכן זה מגדיר את ההלכה של פריה ורבייה שלא לעשות באופן של מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך. אם הייתי בתרבות של זמננו ילדה קטנה, היה באופן ברור לחלוטין שנוא עלי לקיים פריה ורביה עם גבר מבוגר. בגיל מסויים גם עם צעיר. 
כוונתי שההלכה עצמה קובעת דין הלכתי שלא לקיים מצוות פו"ר בילדה קטנה.
זה לא קשור למוסריות או אנושיות, זה חשבון הלכתי טכני יבש.
.
.

המשנה ברורה סי' קנ"ו אומר שיש הלכות דאורייתא רבות ועצומות, פסוקים מפורשים שלא נזכרו בשולחן ערוך, וכולם הלכות מהתרי"ג ולא דברי מוסר. כדי שלא נחשוב שרק מה שנזכר בשולחן ערוך הוא הלכה. 
השולחן ערוך לא מתיימר להביא את כל ההלכה. הרי לא כתוב בו הלכות לשון הרע והחפץ חיים השלים את זה, כי זה לא רק מוסר. אין בו הלכות שמיטה והחזון איש השלים את זה, וכן הלאה.

השולחן ערוך לא הביא את ואהבת לרעך, כי אין בזה מחלוקות לפסוק ופרטי הלכה לפרט, וכל אחד קרא חומש ויודע. השו"ע הוא ספר עזר שימושי, הוא לא מסירת כל ההלכה במלואה. כיוון שזה לא שימושי לכתוב על ואהבת, הוא לא כתב.

צמח עם הזמן שנשתרשה טעות מרה ונוראה, שחושבים שמה שלא כתוב בשו"ע הוא לא הלכה.

.

.

למשל פעם הייתי במניין ותיקין (לפנות בוקר) שהיה בדירה בתוך שיכון מאוד צפוף. באלול תקעו בשופר לקיים את המנהג לתקוע אחרי התפילה כל חודש אלול. שכנים התלוננו, יש שם קשיש חולה, יולדת, אשה עם 14 ילדים, וכו'.
המתפללים פתחו שו"ע, ויצא להם שלהלכה מותר להם. וכך פסק להם רב השכונה.

אונאת דברים, שאסור לצער אדם, זו הלכה מהתרי"ג. השכנים לא רק שסבלו מכך שהתעוררו, הם גם נעלבו, כעסו, התמרמרו על היחס שהם מקבלים. זה בדיוק ההגדרה של המצווה של אונאת דברים מהתורה, למי שלמד אותה, ויש על זה לא מעט בגמ' וראשונים.

אז יש שתי הלכות סותרות, יש מצד אחד מנהג לתקוע, ויש גם דיני חושן משפט שמתירים לעשות את זה מצד זכויות קנייניות ודיני נזיקין.
ויש הלכה סותרת שאסור לצער שום אדם בשום צורה וגם אם לפי הלכות קניינים ונזיקין מותר אלה הלכות ממוניות של פיצויי נזק וזכויות קניין, והן אל מדברות כלל על להעליב ולצער.
אין כלל הלכתי מפורש לפתור את הסתירה, אבל לדעתי פשוט שההלכה שאסור לצער גוברת, למרותש היא לא בהכרח הלכה כללית יותר, מנימוקים הלכתיים למדניים מסובכים שלא אאריך בהם. בכל מקרה יש כאן גם את ההלכ השל מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך שהיא כן כללית. יש גם מקום לדון אחרי ששי הלכה מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך מה באה לחדש ההלכה של אונאת דברים. לא אכנס כאן לפילפולי הלכה ארוכים ולמדניים. 
העיוות הנורא הוא שהרב בכלל לא שקל את הסתירה ההלכתית. אם הוא היה שוקל ומכריע שכאן ההלכה של איסור אונאת דברים נדחית, אולי אפשר לקבל אם זה מנומק הלכתית. אבל הוא פשוט שכח לגמרי שיש הלכה כזו.

.

.

בגלל השכחות האלה התורה הופכת מתורת חיים, של אהבה וטוב ואור, לתורת מוות של שנאה חושך ורשע.
לקחו חלק קטן של ההלכות, דווקא אלה שהן מעשיות ועמוסות בפרטים, כי רק אלה נתבארו בשו"ע, ומחקו את כל ההלכות האחרות. וכעת זה כבר לא המצוות שציווה הקב"ה. הוא ציווה תרי"ג, וכעת זה משהו אחר, שמביא לתוצאה אחרת לגמרי. זה מבהיל ומזעזע.
.
.

מספר המצוות לרמב"ם:
מצות עשה ה' – לעבוד ה' יתברך בתפילה בכל יום

הוא שצונו לעבדו. וכבר נכפל זה הצווי פעמים, באמרו "ועבדתם את ה' אלהיכם" (שמות כג, כה) ואמר "ואותו תעבודו" (דברים יג, ה).

ואף על פי שזה הצווי הוא גם כן מהצוויים הכוללים, כמו שביארנו בשורש ד', הנה יש בו יחוד אחר שהוא צווי לתפלה. ולשון ספרי (דברים יא, יג): "ולעבדו זו תפלה". ואמרו גם כן "ולעבדו זו תלמוד". ובמשנתו של רבי אליעזר, בנו של רבי יוסי הגלילי, אמרו: "מנין לעיקר תפלה מצוה? מהכא, "את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד" (דברים ו יג)". ואמרו (מכילתא דברים, פ' ראה): "עבדוהו בתורתו ועבדוהו במקדשו". רוצה לומר, הכוון אליו להתפלל שם, כמו שבאר שלמה עליו השלום (מלכים, פרק ח')."

.
.
ראינו גם במו"נ ג' נ"א, שהייחוד שמדובר בו שם כלול גם הוא במצוות עבודה, זו מצווה כללית. תפילה היא רק פרט אחד שלה. בכלל מצוות עבודה הוא גם לעבוד לשמה, כמו שכתוב להלכה בהלכות תשובה פרק י'. ושעבודה שלא לשמה אסורה כמו שכתוב בפסוקים מפורשים, בעיקר בדברים, ובנביאים הרבה מאוד. ובחז"ל הרבה מאוד, וברמב"ם ובחובות הלבבות הרבה מאוד ובעוד ראשונים רבים הרבה מאוד.
ההיתר היחיד לאיסור עבודה שלא לשמה הוא מה שאמרו חז"ל שלעולם יעשה אדם שלא לשמה כיוון שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה. והתוספות שם הקשו למה אמרו שלעולם יעשה שלא לשמה כי מתוך שלא לשמה בא לשמה, הרי זה אסור כמו שאמרו חז"ל שמי שעושה שלא לשמה נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא בא לעולם. ותירצו שההיתר אינו בכל עשייה שלא לשמה, אלא דווקא בשלא לשמה שנעשה באופן מסויים שהוא כזה שממנו באים לשמה. ואם רואים שהעשייה כבר נמשכת שנים ואל מקרבת לעשייה לשמה, הרי ברור שהיא באופן כזה שלא מקרב לשמה ואז אין את ההיתר של "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה". ונשאר שזה אסור מצד הלכות עבודה.

אז שוב אלה שתי הלכות סותרות.
בהלכות שבת או לולב לא מדובר על לשמה. מבחינת ההגדרות של ההלכות האלה מעשווה המצווה לא מחייב כוונה. כמו שבהלכות קידושין הגדר שמדברים גם על גיל שלוש. אבל בהלכות עבודה אסור לעשות שלא לשמה.

הסתירה הזו צריכה פתרון הלכתי לפי כללי ההלכה. הכלל ההלכתי איזו מצווה גוברת כאן לא נאמר בפירוש. אבל עבודה היא מצווה יורת כללית, ויש עוד נימוקים, ולעניות דעתי ברור שהיא גוברת מבחינה הלכתית. 

.

.

אם מישהו ילמד היטב את הסוגיא על הלכות עבודה, ואיך נוהגים כשהן סותרות את הלכות שבת או לולב, ויוכיח בגדרי ההלכה שיש חובה לעשות גם אם זה שלא לשמה, אז אם זה מנומק אקבל, אני לא מתעקש על זה. אבל אם שוכחים לגמרי שיש הלכות עבודה אז איני מקבל בשום אופן, חלילה, זו הסכמה על עקירת התורה לגמרי באופן החמור ביותר, זה יותר גרוע ממה שעמלק ומלכות יוון וכל המלכויות הרעות והיטלר וכל כיו"ב רצו לעשות לנו, זה הכי "להשכיחם תורתך" כי זה בהסוואה של תורה.  מכאן הקצף שגרם לי לומר בשיעור את העניין באופן קיצוני, ואפשר שלא לגמרי מדוייק. 

יש גם סיבה כביכול "טובה" לזה. הממסד הרבני מפחד שהקהיהל תתפזר. אם ידעו שאסור לעשות שלא לשמה, הרי הרוב לא יעשו שום מצווה, ויישארו יחדי סגולה שמטבעם הם עצמאיים, וכל הממסד יתפרק. לכן כדי להציל את הקהילה והממסד ו"עם ישראל" וכביכול "התורה", משכיחים את התורה יותר גרוע ממלכות יוון ועושים מלאכתו של עמלק יותר טוב ממנו.  

.

דיברנו בשיעור על הליכה עם המציאות שהיא מה שנאמר לאברהם התהלך לפני והיה תמים. רבי חיים מוולאז'ין סגר את הישיבה כיווןש המציאות אל איפשר הלעשות ישיבה באופן הנכון. הוא למד את זה מכך שבזמן החורבן הכהנים עלו לגג המקדש והושיטו את המפתחות לשמיים ויצאה יד מהשמיים ולקחה מהם. הם הלכו עם המציאות, אם המציאות שיש חורבן אז משלימים עם זה. אם בדורנו יש חולשה רוחנית בקרב הקהילה של שומרי התורה אז זו המציאות. אם המציאות שאין מספיק כסף אז לא קונים ולא נכנסים להלוואות עצומות לעתיד רחוק ולא ברור, פעולות של מלחמה נגד המציאות הרות אסון. כך גם הפעולות של הרבנים שלא מקבלים את המציאות שבדורנו לא באמת כל מי שהתחנך כחרדי הוא אכן בן תורה. 

.

.

.

הרמב"ם בספר המצוות בשורש ד' כתב שלא מונים מצוות קדושים תהיו בכלל תרי"ג, כי היא מצווה כללית:

"הנה יבואו בתורה צוויין ואזהרות אינן בדבר מיוחד אבל יכללו המצות כלם, כאילו יאמר עשה כל מה שצויתיך לעשות והזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו, או לא תעבור דבר ממה שצויתיך בו, ואין פנים למנות הצווי הזה מצוה בפני עצמה שהוא לא יצוה לעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות עשה ולא יזהיר מעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות לא תעשה, וזה כאמרו (שמות כג יג): "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו", ונאמר: "חקותי תשמרו", "ואת משפטי תעשון", "ושמרתם את משמרתי" ורבים כאלה.

וכבר טעו בשרש הזה גם כן עד שמנו "קדושים תהיו" מצוה מכלל מצות עשה, ולא ידעו שאמרו "קדושים תהיו", "והתקדשתם והייתם קדושים" הם צוויין לקיים כל התורה, כאלו יאמר 'היה קדוש בעשותך כל מה שצויתיך ונזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו'. ולשון ספרא: "'קדושים תהיו' – פרושים תהיו", רוצה לומר הבדלו מן הדברים המגונים כלם שהזהרתי אתכם מהם. ובמכילתא (מכילתא על שמות כב ל): "'ואנשי קדש תהיון לי' איסי בן יהודה אומר כשהקב"ה מחדש מצוה לישראל הוא מוסיף להם קדושה", רוצה לומר כי זה הצווי אינו צווי בעצמו אבל הוא נמשך אחר מצוה שנצטוו בה ומקיים הצווי ההוא יקרא קדוש, ואין הפרש בין אומרו "קדושים תהיו" או אילו אמר עשו מצותי, התראה שנאמר שזה מצות עשה מחוברת אל המצות הרמוז אליהם שנצטוינו לעשותם, כן לא נאמר בקדושים תהיו והדומים להם שהיא מצוה, כי לא צוה לעשות דבר זולת מה שידענו. ולשון ספרי (על במדבר טו לט): "'והייתם קדושים' זו קדושת מצות".

הנה כבר התבאר מה שהלכנו סביבו. ומזה השרש גם כן אמרו (דברים י טז): "ומלתם את ערלת לבבכם" רוצה לומר שיקבל וישמע כל מה שקדם זכרו מן המצוה, וכן (שם): "וערפכם לא תקשו עוד", רוצה לומר אל תקשה את לבך ותקבל כל מה שצויתיך ולא תעבור עליו."

לכאורה קשה שהרי יוצא שמצוות קדושים תהיו מיותרת, כי כשנאמרו המצוות אמור בזה כבר שיש לקיים אותן, ואם כן למה נאמר קדושים תהיו.

אין הכוונה שזה רק דבר מוסר, לזרז על מה שכבר נאמר. כי אז לא היה צריך את הנימוק שכת בהרמב"ם. אם לפי פשט הפסוק משמע שזו מצווה, אז צריך לפרש שהיא מצוה נפרדת כמו הרמב"ן. ואם משמע שזה דבר מוסר לזרז אז זה כמו כל שאר דברי המוסר שבתורה ולא צריך לתת טעם למה לא מונים את זה בתרי"ג שכמו שלא ניתן טעם עליהם. אלא וודאי זו מצוה, והיא אומרת לקיים את המצוות, והרי המצוות עצמן כבר אומרות את זה. 

אלא זה כמו שכתב הרמב"ם במורה נבוכים א' נ"ג, ובשמונה פרקים שאמר שהוא תאריו ותאריו הוא, שלומר על הבורא שהוא הכרחי המציאות, חי, וחכם ויכול ורוצה (אריסטו מוסיף גם טוב ושמח ונהנה, והרמב"ם רמז שהוא לא חולק ואכמ"ל), כל אלה מילים נרדפות ממש. באופן מדוייק הן כולן אומרות בדיוק את אותו הדבר, בלי שום שינוי תוספת או מגרעת. אם זה לא כך זה היה תארי הגשמה אסורים כמו שכתב במו"נ א' נ"ג שם. 

אבל ברור שלמרות שאלה מילים נרדפות ממש הן לא מיותרות.  למשל "אדם" ו"חי מדבר" אלה מילים נרדפות לגמרי. אבל לא מיותר להזכיר את שתיהן. מאחת מהן לא היינו יודעים את השנייה למרות שהן אומרות בדיוק אותו הדבר. 

יש שתי מילים נרדפות, האחת היא "לקיים מצוות", והשניה היא "להיות קדושים". ובכל זאת יש חידוש ואל היינו יודעים מזו על זו ולהיפך. 

מה שהתורה אמרה שלקיים מצוות פירוש להיות קדושים, כיוון שאלה מילים נרדפות זה אומר שלקיים הלכות בלי שזה להיות קדוש זה כמו מים לא רטובים. זו סתירה מיניה וביה. זה אומר שמצוות בלי קדושה הן לא מוגדרות כמצות כלל.  

.

קדושים תהיו לפי פשט הפסוק זו הלכה. לכן נצרך הטעם שכיוון שזו הלכה איך מקיימים את כל התרי"ג, ולכן לא מונים.
אם לפי ההלכה יש הלכה שאומרת לקיים את כל ההלכות, לא נמנה אותה כעוד הלכה נוספת ויהיו תרי"ד, כי אז תהיה הלכה לקיים תרי"ד וביחד היתה יהיו תרט"ו וכן הלאה.

.

.

כל פעם שאדם עושה משהו שהוא "נבל ברשות התורה" הוא עובר על כל המצוות כולן שכל אחת מהן היא ציווי להיות קדוש. התחדש שאין דבר כזה נבל ברשות התורה, הנבל עובר על התורה, הוא לא קדוש, התורה לא מרשה להיות נבל.

העובד שלא לשמה הוא נבל. הוא חייב לכבד את הבורא מצד שהוא ברא אותו וזה כיבוד הורים הכי גדול, ומצד מוראו של מלך גדול מאוד, ומצד הכרת הטוב, וכיבוד מי שחכם ונעלה יותר, וכו' וכו'.
האם קיום מצווה כמו שאנחנו זורקים ברכות ותפילות וכל כיו"ב, או כמו שנראית שמירת שבת שלנ שאולי אנו מנסים לקיים "שמור", אבל "זכור" איננו מנסים אפילו, שאסור לדבר בשבת דברים של חול וההילוך בשבת לא יהיה כמו הילוך בחול ושיש לזכור את השבת וכו' וכו'. זה כמו לירוק בפרצוף של מלך ואב ואין נבל גדול מזה, אין היפך לקדושה יותר מזה. האם היינו עושים כך גם מול מלך בשר ודם? או למי שאנו חייבים לו הכרת תודה בלי סוף, או חכם עצום וכל כיו "ב?
פשוט שזה נבל. הוא נבל ברשות התורה לולא היה כתוב קדושים תהיו. אחרי שכתוב זה כבר לא "ברשות התורה", זו עברה. זה החידוש במצווה הזו, שמבחינה הלכתית אין רשות להיות נבל, לא רק מבחינה "מוסרית".

שוב זו עוד הלכה שאוסרת על תקיעת השופר לפנות בוקר, ששכחו אותה. ויש לדון גם מצד והלכת בדרכיו לפי שיטות בפירושה ועוד הלכות ואכמ"ל.

.

.

אם אדם מברך על גמד משנה הבריות, זה לא בעיה מוסרית, זו בעיה הלכתית. אונאת דברים, ואהבת, קדושים תהיו, והלכת בדרכיו לפי שיטות מסויימות ועוד הרבה. זה הכל נושא לדיון הלכתי, שאין שום רב פוסק שאני מכיר שיודע עליו. במקרה הטוב חושבים שזו בעיה של מוסר. חושבים שיש להם רק בעיה מול המשגיח המוסרי, לא מול רב השכונה פוסק ההלכה.

.

.

אני לא בא לקבוע מסקנה להלכה. לי יצא בלימוד ההלכתי שאין לקיים מצווה שלא לשמה, אבל אני לא מתעקש, זה לא התברר לי עד גדר של הלכה פסוקה. אני מוכן לשמוע ולקבל דעה הלכתית אחרת אם היא מנומקת כראוי.
הכעס שלי הוא בגלל שבכלל לא יודעים שיש כאן שאלה הלכתית. את אני לא מסכים לקבל.

.

.

חובות הלבבות יצא כבר נגד זה. עוד לפני השולחן ערוך. הוא טוען שעניינים שבלב הם לא בהכרח אגדתא ומוסר. חלקם זה הלכות פסוקות מחייבות מהדין ההלכתי, כיוון שנמנו בתרי"ג מצוות. מניין תרי"ג מגדיר מה הלכה, לכן יש טעם לעסוק מה כלול במניין תרי"ג, שהרי זה רק מדרש אגדתא של רבי שמלאי במסכת מכות כ"ג , ומה היינו חסרים אם היינו מניחים לו כאגדתא ולא טורחים כל כך לברר מה המניין של אותן תרי"ג.

אמונה, אהבה, יראה, עבודה שבלב, ואהבת לרעך, לא תחמוד, לא תשנא אחיך בלבבך, והיית אך שמח, לזכור יצי"מ, ועוד הרבה מאוד, אלה הלכות. יש ללמוד אותן בכולל של רבנים פוסקי הלכה בלמדנות הלכתית. כמו שעשה החפץ חיים להלכות לשון הרע שעד זמנו התייחסו אליהן כאל דברי מוסר בעלמא. 
כל מה שהוא לא גוף, לא חומר, הוא שקוף לנו. לכן אנחנו מוחקים כל הלכה שהיא לא גוף.

.

.

רבי ירוחם אמר שאמרו במסכת אבות שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו. ואמר ששנים רבות היה לו קשה, מי יכול לנגוס בחברו, להחדיר שיניים לתוך הבשר המרגיש, לקרוע בשר חי, להרגיש את הדם החם פורץ, את זעקות האימה והפירפורים, את הכאב הלא נסבל המזעזע כל לב, ולהמשיך עוד ללעוס ולבלוע עד שמסיים לסעוד את ליבו בכל חברו.
ואז הוא ראה ברחוב אשה שילדתה אחוזה בידה, האם פגשה שכנה, ושקעה בלספר לה על הבעיות בחינוך הילדה, ובינתיים הילדה מחליפה צבעים ומחווירה. ומזה הבין את הפשט במשנה.
האמא בלעה חיים את הילדה שלה, רק שכל מה שהוא לא גוף הוא שקוף, כאילו איננו. זה נזק יותר מלקצוץ יד לילדה. איך העולם היה מגיב על אמא שקצצה יד? והרי פגיעות נפשיות שגורמות לחוסר תפקוד וכאב עצום לכל החיים, ההורים עושים כל יום ולא שמים לב.

.

מאותה סיבה מתעלמים מכל הלכה שאינה בחומר.
יש הוגים שאומרים שהיהדות היא דת מעשית, חשוב הקיום המעשי כעיקר, כלומר ההלכה, קיום שולחן ערוך.
הרי כל ספר דברים צועק על אהבה ויראה ועבודה בקיום המצוות, כלומר ההלכות, ויש חלק גדול ממניין תרי"ג שעוסק בזה וזה הכל הלכות. נכון שקיום ההלכה הוא עיקר ביהדות, אבל מדובר על כל ההלכות, איפה כתוב שרק חובות האיברים עיקר ולא חובות הלבבות?
חובות הלבבות הוא ספר הלכה, כך הוא מגדיר את עצמו וכך קיבלו אותו גדולי הדור שבתקופתו ושאחריו. הוא אומר שעל חובות האיברים אין עולם הבא, כי העיקר בהלכה הוא חובות הלבבות. היהדות היא דת של הלכה, ולכן היא דת של לב, רוב ההלכות עוסקות בלב, ורק עליהן יש עולם הבא, כלומר הן העיקר והחשוב. ובוודאי כל הלכות יסודי התורה, כולל הלכות דעות, קידוש השם, תשובה, הוגדרו במשנה תורה כהלכות.

בזמננו עושים מחובות הלבבות ספר מוסר שלומדים בסדר מוסר בקול בוכה ובלי להבין, ולא לומדים אותו בעיון בכולל לרבנות ופסיקת הלכה.
איך הוגים מגיעים לטעות כל כך מופרכת ומטופשת? כי הם מסתכלים על היהודים שומרי ההלכה שכך מתנהגים. זה כבר נעשה מנהג אבותינו, חושבים שכך היהדות מאז ומעולם.
כמה "נבל ברשות התורה" עושים. וחושבים שכיוון שזה מותר מצד ההלכה, ורק מוסר ו"אנושיות" אוסרים, אז אפשר.

.

.
בכלל מוסר ואנושיות זה הפזמון של החילונים השמאלנים. כנראה לדעתם גם ישעיה וירמיה ויחזקאל וכו', בעלי "מוסר הנביאים", היו השמאלנים של אותו דור ואסור לשמוע להם. שכתבו:

" שוחט השור מכה איש, זובח השה ערף כלב, מעלה מנחה דם חזיר, מזכיר לבנה מברך און, גם המה בחרו בדרכיהם ובשקוציהם נפשם חפצה"

או 

"הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַיהוָה"

או:

"לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. יב כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. יג לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. יד חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. טו וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ."

וכו' וכו'. 

הרי הם כבר פסקו את ההלכה שאסור לקיים מצוות שלא לשמה. זה פסק לפי גדרי ההלכה. הטפשים חושבים שאלה אמירות נגד ההלכה, ו"צריך להבין" וזה לא כפשוטו, ואל התכוונו למה שאמרו, ולכן אסור ללמוד תנ"ך וכו'. ורק החילונים מפרשים את זה כפשוטו ורוצים מכח זה לעקור את שמירת המצוות חלילה. אבל כתוב שאלה לא מצוות כלל, זה פשע ומרד ורשע וחושך, וההלכה של תרי"ג מצוות אומרת שאלה לא מצוות. 

.

כמו שהפכו את החובות הלבבות לספר מוסר, הפכו גם את הנביאים לספר מוסר, וקראו לו מוסר הנביאים וכעת לא צריך לשמוע להם כלל, כי אין חיוב להיות בלע מוסר. ואדרבה, אם החילונים ה"נאורים" והשמאלנים רוצים מוסר ואנושיות והומניזם ופלורליזם וזכויות אדם ופמיניזם, אדרבה מצווה לדבוק בהלכה שלנו שהיא רשע ועוול וחמס ורוע לב ואכזריות, שמכחישה את מציאות הנפש (כמו ששמעתי בעצמי מגדולי הפוסקים החרדים שזה לא נורא לנצל מינית ילד בתלמוד תורה כי הוא לא מבין וישכח. ושאלתי ומה יהיה על נפשו??? וענו: מה זה נפש?), שהיא חסרת לב, אוייבת החיים, ובזה דווקא אנו יהודים לתפארת, מהדרין מן המהדרין. 

.

.

שוב הגעתי לרתחא, ותוך כך אני רוצה לומר להם אדרבה תדליקו אש בשבת ואל תהיו כאלה. שוב, לדעתי כך ההלכה אבל אני לא רוצה לפסוק ולהכריע כאילו זה סוף פסוק של הנושא. זה מאוד מורכב, ולשם הכרעה הלכתית צריך עוד לברר את כל הצדדים של העניין עד שיהיה ברור כשמלה ממש, בלי שום צד כלל שאולי זה לא בדיוק כך, או שיש עוד צדדים נוספים שלא התבררו עדיין כל צרכם, ולזה לא הגעתי. 

.

.

.

המורה נבוכים זה לא ספר הלכה. אבל משנה תורה הוא הספר הלכה הכי מוסמך. בעל השולחן ערוך כתב שלעניין פסיקת הלכה הרמב"ם גובר על כל פוסק אחר מאז זמן הגמרא, כשהם אחד מול אחד. רק אם יש שניים מאוד גדולים, הרי"ף והרא"ש (שהוא תמצית חכמת רוב בעלי התוספות) מול הרמב"ם רק אז מכריעים כמוהם.

משנה תורה לא רק שהוא ספר הלכה, אין בו מאומה מלבד הלכה פסוקה, כמו שכתב הרמב"ם בהקדמה. גם הלכות יסודי התורה זו הלכה, ההלכה היא ללמוד את הדברים הלאה.  

.

.

בהלכות תשובה פרק י' הוא פוסק להלכה:

"אל יאמר אדם הריני עושה מצות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא אין ראוי לעבוד את ה' על הדרך הזה שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים ואין עובדים ה' על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה."

מבואר שההיתר היחיד לעשות שלא לשמה הוא כי זה יביא לשמה. מי שאינו מעמי הארץ והנשים והקטנים אמור להיות שהוא כבר בא לשמה. והם יגיעו לזה, כי מתוך שלא לשמה תרבה דעתם ויעבדו מאהבה.

.

אם אדם כבר בוגר והוא משווה את עצמו למה שיה לפני עשר שנים ורואה שהוא לא התקרב למצב של לעשות מאהבה, הרי הוא לא לומד בדרך של "תרבה דעתן ויעבדו מאהבה" או הניסוח של חז"ל מתוך שלא לשמה יבוא לשמה. ואז אסור לו לפי ההלכה הזו לעבוד שלא לשמה.

.

בברכות י"ז א' נאמר:

"ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם לעושים לא נאמר אלא לעושיהם לעושים לשמה ולא לעושים שלא לשמה וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא."

.

ורש"י שם:

"העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא – פירוש שאינו לומד כדי לקיים אלא לקנטר, דבפרק מקום שנהגו (דף נ:) אמרינן רבא רמי כתיב עד שמים חסדך וכתיב מעל השמים כאן בעוסק שלא לשמה כו' [שם מבואר שנכון לעשות אפילו שלא לשמה כי מזה יבוא לשמה], והתם איירי במקיים כדי שיכבדוהו. וכן משמע בירושלמי דפירקין"

הרי שיש שני דרכים בלעשות שלא לשמה, אם לומד על מנת שיכבדוהו יבוא מזה לשמה, ואם לומד על מנת לקנתר לא יבוא מזה לשמה.

כוחות הנפש עמוקים ומורכבים מאוד, קשה מאוד לעמוד על אמיתתם. איך נדע אם אנו לומדים כדי לקבל כבוד או כדי לקנתר, ומה זה בדיוק לקנתר, אילו פנים שונות יש לכח הנפש הזה, אילו הסוואות יש לו. ברור ששורש כח הנפש הזה יכול לצאת אל הפועל בדרכים שונות. 

אלא פשוט שהדרך לדעת היא לבחון את התוצאה. אם אחרי שנים של לימדו האדם התקדם לכיוון של לעבוד מאהבה הרי שהלימדו שלא לשמה שלו מביא אותו לשמה. ואם לא מביא אותו אז בהכרח הוא לומד מתוך כח נפש כלשהו ששורשו הוא לקנתר. ואז ראוי שלא בא לעולם, ובפשטות אין לו היתר.

הרמב"ם בתשובה מדבר בזה (מהדורת בלאו תשובה תנה). לדעתי גם שם כוונתו כמו שכתבתי. עצם המצב של שלא לשמה הוא מצב שנוח לו שלא בא לעולם. גם בלומד לשם כבוד. אבל בכל זאת צריך להמשיך כי יבוא לשמה. אבל אם הוא אל מתקדם לכיוון של לשמה הרי בידוע שזה לא מביא אותו לשמה ונשאר שהוא במצב של נוח לו שלא בא לעולם.

.

.

תשובות הרמב"ם בלאו סי' תנ"ד:

IMG_20210226_014820

.

.

.

.

תוספת מקורות:

במסכת מכות מדף כ"ג עמ' ב':

"דרש רבי שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה […]

בא דוד והעמידן על אחת עשרה דכתיב (תהלים טו, א) "מזמור לדוד [ה'] מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד נשבע להרע ולא ימיר כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם" […]

בא ישעיהו והעמידן על שש […]

בא מיכה והעמידן על שלש דכתיב (מיכה ו, ח) "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם (ה') אלהיך" […]

בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר (חבקוק ב, ד) "וצדיק באמונתו יחיה"

מלשון רש"י משמע שמדובר להלכה ממש, בקיום המעשי של המצוות, שדוד קבע שמה שמחייב הוא רק י"א מצוות אלה, כי אם כל התרי"ג מחייבות לא יהיה אדם שיצא ידי חובה:

רש"י: "והעמידן על אחת עשרה – שבתחלה היו צדיקים והיו יכולים לקבל עול מצות הרבה אבל דורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך ואם באו לשמור כולן אין לך אדם שזוכה, ובא דוד והעמידן כו' כדי שיזכו אם יקיימו י"א מצות הללו וכן כל שעה דורות של מטה הולכין וממעטין אותו"

רש"י אומר: "אם באו לשמור כולן". המילה "לשמור" משמעה קיום מעשי של המצוות, ולכן משמע מרש"י שדוד הקל בקיום המעשי שאין דרישה לקיים את כולן אלא אם קיים את י"א המצוות האלה כבר יצא ידי חובה גם אם לא קריים באופן מעשי את המצוות האחרות.

בוודאי אם מדובר על קיום "טכני" מעשי, היה להם כח לעשות את זה, שהרי אפילו בדורנו יש לנו כח לקיים את כל תרי"ג המצוות. לכן בוודאי מדובר ששמירת המצוות שמדובר עליה היא מצוות מתוך כוונה. ומשום שלא היו יכולים לקיים מתוך כוונה נפטרו מקיום רוב המצוות. כי אין מקום לקיים בלי כוונה וכבר עדיף לא לקיים. 

זו פשטות הסוגיא, ורש"י פירש אותה לפי פשוטה.

פלא עצום מאוד בעיני שהסוגיא הזו לא זכתה להתייחסות מצד המפרשים והפוסקים כלל. לא אמרו שהיא אכן להלכה ואין חיוב הלכתי לקיים את המצוות, אבל גם שום מפרש לא מתרץ, איך צריך לקרוא את הסוגיא הזו אם הסוגיא מסכימה שיש חיוב לקיים את כל התרי"ג. שמעתי מאברכים שדנתי איתם הסברים, רובם בכיוון שיש קיום מעשי בלי כוונה שפשוט שחייבים לקיים כך את כל התרי"ג, והסוגיא מדברת רק על קיום בכוונה, שיש היתר לא לקיים בכוונה את כל המצוות כי לקיים הכל בכוונה זה באמת מאוד קשה אין כח, אבל קיום מעשי "טכני" בוודאי חייבים ועל זה לא התעורר שום דיון. 

לפי זה רש"י היה צריך לכתוב שאם באו לכוון בכולן, אין לך אדם שזוכה. אבל רש"י כתב לשמור שמשמע הקיום המעשי ולא רק קיום בכוונה. כי אכן פשטות הגמרא לא משמע שמדובר רק על כוונה. ורש"י פירש כפשטות הלשון. גם אם יש מקום לפירושי אותם אברכים, איך יתכן ששום מפרש לא אמר את זה? אף אחד לא שאל איך יתכן מה שכתוב בסוגיא הזו, אף אחד לא טרח לתרץ כמו אותם אברכים. שתיקה מוחלטת. איך ייתכן שסוגיא כל כך טעונה, כל כך "מסוכנת", כל כך קשה ואומרת דרשני, אף אחד לא טרח להסביר? (אני לא מכיר את כל המפרשים שיש, אני מתכוון לפירושי הראשונים המרכזיים והפוסקים המרכזיים המפורסמים) 

השתיקה הזו היא פליאה נשגבה מאוד בעיני, ואין לי הסבר לזה. יש כאן סימן שאלה גדול שדורש עיון רב.  

.

.

.

עוד מקור, לא הלכתי אבל חשוב:

"הלא תראה כי השם יתברך כשרצה להשלימנו ולתקן ענייני המוננו בתורותיו המעשיות אשר לא יתכן זה אלא אחר דעות שכליות, תחילתם השגתו יתברך כפי יכולתנו אשר לא יתכן אלא בחכמת האלהות."

;

.

עיין במורה נבוכים ג' כ"ז איך הוא מבאר למה מצוות בטלות לעתיד לבוא (כמו שכותב שם בפירוש בסיום הפרק). והרי לשיטת הרמב"ם עולם הבא אין בו גוף כלל, ואם כן לא שייך כלל מצוות. גם לגבי השגת האמת, הוא כותב שהמצוות שעוסקות בדעת אלהים באו להסביר זאת להמון כפי כוחו. ולעתיד לבוא הכל ידעו את האמת בשלמות מכח שכלם שיהיה צלול לחלוטין, ולכן גם המצוות האלה בטלות.

ועיין גם במו"נ ג' כ"ח בתחילת הפרק.

.

.

.

.

הציבי לך ציונים

אולי יש דין מיוחד לקיים את המצוות אפילו שלא לשמה, כי בגלות לא יתכן לקיים לשמה אבל כדי שהמצוות לא תהיינה זרות לנו לעתיד לבוא אנו מקיימים רק בדרך של ציונים, סימן של מצוות ולא המצוות עצמן.

.

דברים יא יח:

"(יז) וְחָרָה אַף יְהוָה בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְהוָה נֹתֵן לָכֶם.

(יח) וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם."

רש"י:
""ושמתם את דברי" – (ספרי) אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצות: הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו. וכן הוא אומר (ירמיהו לא כ) "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים"."

רש"י מתייחס לקשר בין הפסוקים. משמע שעל מה שכתוב "ואבדתם מהרה מעל הארץ", נאמר "ושמתם את דברי אלה על לבבכם". כלומר כשתצאו לגלות אז תשימו את דברי אלה על לבבכם. ויש לשאול וכי אם לא היתה גלות לא היו צריכים לשים את הדברים על לבבכם, אלא הכוונה בגלל שבגלות אי אפשר לקיים את המצוות, בכל זאת אל תשכחו אותן אלא תשימו אותן על לבבכם לזכרון של עשיית המצוות, שכדי שתחזרו מהגלות ותוכלו לקיים מצוות, המצוות לא תהיינה זרות לכם.

.

.

רמב"ן שם:

"ושמתם את דברי אלה – אף לאחר שתגלו היו מצוינין במצות, הניחו תפילין עשו מזוזה, כדי שלא יהו עליכם חדשים כשתחזרו, וכן הוא אומר (שם שם כ) הציבי לך ציונים, לשון רש"י. וכבר כתבתי פירוש הענין, כי המצות האלה חובת הגוף הם, ודינם בכל מקום כמו בארץ, אבל יש בו במדרש הזה סוד עמוק וכבר רמזתי ממנו (ויקרא יח כה).

והנה החזיר במצות האלה תפילין ודברי תורה ומזוזה כאן פעם שנית, לרמוז בהיקש הזה שנהיה חייבים בהם לאחר הגלות בחוצה לארץ, ומהם נלמוד לכל המצות שהן חובת הגוף שחיובן בכל מקום, ושנהיה פטורין בחוצה לארץ מחובת הקרקע כגון תרומה ומעשרות, כך הוא נדרש בספרי (עקב יז). וכוונת המדרש, מפני שסמך ושמתם אל ואבדתם. אבל עיקר הכתוב בארץ, דכתיב (פסוק כא) למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה. או יאמר "למען ירבו ימיכם", שתשובו ותאריכו בה ימים לעולם"

.

רמב"ן על תורה (ויקרא יח כה):
"ומן העניין הזה אמרו בספרי ואבדתם מהרה… אע"פ שאני מגלה אתכם וכו' והנה הכתוב שאמר ואבדתם מהרה ושמתם את דברי וגו' אינו מחייב בגלות אלא בחובת הגוף כתפילין ומזוזות כדי שלא יהו חדשים עלינו כשנחזור לארץ כי עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה'…".

.

רשב"א בתשובה סימן קלד:
"שאלת מה שאמרו כל הדר בחוצה לארץ כמי שאין לו אלוה. תשובה לפי שארץ ישראל נקראת נחלת ה'… והוא יתברך נקרא אלוה הארץ, ומיוחדת לו לא לשרי מעלה… ועיקר מצוות התורה כולן בארץ הן עוד פי כמה מצוות אינן נהוגות כלל אלא בארץ כמו שאמרו במפורש הציבי לך ציונים".

.

רבנו בחיי (דברים יא יח):
"דרשו חז"ל אף לאחר שתגלו מן הארץ הוו מצוינין במצוות הניחו תפילין ועשו מזוזות… הכוונה בזה לומר כי אף על פי שאנו עושים המצוות בחו"ל והם חובת הגוף לעשותם בכל מקום, למדום חז"ל שאין עיקר עשיתן אלא בארץ הקדושה".

.

אבן עזרא דברים ד' ח'
"וכעס למדתי אתכם… כאשר צוני ה' כי המצוות הן מצוותיו שתעשו בארץ שיתן לכם ה' לירושה"

.

דברים כו טז
"היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים ושמרת לעשות אותם", ופירש האבן עזרא: "ועשית אותם – בארץ".

.

רשב"ם (דברים ה כח):
"ועשו בארץ – זה שאמר משה למעלה (ד,יג) ואותי צוה ה' בעת ההיא… לעשותכם אותם בארץ".

.

.

לפי רש"י שאומר שבגלות אין קיום מצוות, או לפי מפרשים אחרים שעיקר הקיום הוא רק בארץ, לענ"ד פשוט שזה משום שרק בארץ אפשר לקיים את המצוות בכוונה. "ארץ" פירושו כשבית המקדש קיים, בית המקדש מטביע בלב את התפישה של נוכחות הבורא באופן שאינו רק שכלי אלא כמעט מוחשי, רגשי, בלב. וזה מה שמאפשר קיום מצוות בכוונה כראוי, שהוא עניין של הלב.

.

.

.

.

(מתוך מכתב שבא לנסות לבאר, למה מה שאמרו מצוות בטלות לעתיד לבוא, וכן כתב במורה נבוכים ג' כ"ז, אין זה סתירה לעיקר האמונה שהתורה לא תיבטל ולא תהיה מוחלפת:

לגבי מצוות בטלות לעתיד לבוא,

הרמב"ם אומר את זה ומסביר, בחלק ג פרק כז.

הוא אומר שיש שני סוגי מצוות. האחד הוא מצוות שבאו לתקן את הגוף, והשני הוא מצוות לתקן את הנפש, ללמד להמון את האמת, לפעמים בפירוש ולפעמים במשל.

הוא אומר שהתורה מלמדת שלמות המעשים, ואת שלמות הנפש היא השלמות האחרונה:

"ושלמותו האחרון הוא – שיהיה משכיל בפועל – רצוני לומר שיהיה לו שכל בפועל – והוא שידע כל מה שבכח האדם לדעתו מכל הנמצאות כפי שלמותו האחרון. ומבואר שהוא זה השלמות האחרון אין בו מעשים ולא מדות ואמנם הוא דעות לבד כבר הביא אליהם העיון וחיבה אותם החקירה."

.

תיקון הגוף הוא רק לצורך שיהיה אפשר להגיע לידיעת האמת. מי שיש לו כאב ראש לא יכול לחשוב על האמת. כל המצוות המעשיות זה למנוע חולי אישי או חברתי, ואז נוכל להגיע לידיעת האמת, שרק זה החשוב.

.

הוא כותב בפירוש בסוף הפרק, שתיקון המעשים זה רק בעולם הזה, ולעולם הבא יתבטל. זה מוכרח כי לשיטתו בעולם הבא בכלל לא יהיה גוף ולא חומר, הכל יהיה רק נשמות מופשטות. כמו שמאריך להסביר בהקדמת פרק חלק.

המצוות שמלמדות את האמת, ולפעמים רק במשל, זה בשביל ההמון. חכמים יודעים את האמת מכח חכמתם. התורה ניתנה לעם, לא רק לחכמים. לעתיד לבוא כולם יהיו חכמים שלמים עם שכל צלול לגמרי ויראו את האמת.

לכן לא נשאר מקום לתורה לעולם הבא. היא באה לתקון מצב מקולקל וחומרי. כשאין חומר לא שייך תורה.

.

.

.

מה שאמרו שהתורה לא תהיה מוחלפת, אפשר לומר שלמשל אם יש סולם לעלות לגג, רק הסולם הזה הוא הדרך לגג, ואין להחליף בשום סולם אחר. פנצח ובאופן מוחלט רק הסולם הזה עולים איתו לגג.
אבל אחרי שעלית איתו ועכשיו אתה על הגג, ברור שאין לך מה לעשות עם סולם. הסולם הוא סולם, לעלות, זה לא נחשב החלפה של הסולם אם טתה כבר על הגג והסולם מילא את תכליתו.

.

.

יש עוד הסבר, שתורת משה זה רק צמצום אחד מסויים של התורה, ולא עצם התורה.
הרמב"ן בהקדמת בראשית אומר שקיבלנו שהתורה כולה שמותיו של הקב"ה, והיא ניתנה בלי חלוקת האותיות למילים. כל האותיות ברצף אחד, דבוקות, כאילו כל התורה היא מילה אחת ארוכה.
אפשר לחלק את רצף האותיות הזה למילים, על ידי הכנסת רווחים בין האותיות, בדרכים שונות כל דרך תגיד משהו אחר, והכל זה תורה.
כלומר תורת משה היא רק דרך אחת לחלק את האותיות למילים.

הדרך הזו מיוחדת בכך שזה תורה שניתנה לעם.
התורה ניתנה גם לאדם הראשון ולבני נוח. אבל אדם היה יחיד, והיא ניתנה ליחידים. יחידים אחראים בעצמם לתקון את המעשים והחברה, להחכים, להביא את עצמם למדרגת התורה.
החידוש בעם ישראל שיש אומה שלמה שעובדת את ה' כאחד, לא כיחידים. כולם כאיש אחד בלב אחד. עם סגולה, ממלכת כהנים וגוי קדוש.

בעם יש גם אנשים פשוטים, נשים וילדים. החידוש הוא שהתורה הצטמצמה למופע, לללוקת אותיות, שמדבר אל ההמון ולא אל החכמים.
דיברה תורה בלשון בני אדם, הכוונה הפשוטים, ההמון. לכן היא מדברת כאילו הבורא גשמי, כי רק כך ההמון יבין.

אבל לעתיד לבוא לא יהיה צורך לרדת למדרגת ההמון. מלאה הארץ דעה כמים לים מכסים. על ילד יהיה חכם כמו שלמה המלך וצדיק מושלם.
אז התורה תלבש מופע אחר, ועדיין היא תהיה אותה תורה.

.
למשל בשבועות חוגגים את מתן תורה. אבל רק עשרת הדברות נאמרו בשבועות, ושאר התורה בזמנים אחרים. אלא זה כמו שיש בחז"ל שעשרת הדברות כוללות את כל התורה. כלומר לתורה יש כל מיני אפשרויות צמצום, והכל זו אותה תורה.
אמרו חז"ל שהתורה שלנו זה נובלות חכמה של מעלה.
אז חכמה של מעלה לא מתחלפת לעולם והיא נצחית. הנובלות כן יכולות להתחלף. לא סתם כך, לא שיבוא נביא חדש ויחליף, אלא זה מונח בתורה עצמה, שאם היא תיקון המעשים, אז כשלא יהיה גוף ולא יהיו מעשים, יהיה גילוי אחר של התורה.
.
שני הפירושים האלה הם במשמעות לשונו של המורה נבוכים ג' כ"ז:

"והתורה האמיתית אשר בארנו שהיא אחת ושאין זולתה והיא תורת "משה רבנו" אמנם באה לתת לנו שתי השלמויות יחד – רצוני לומר תקון עניני בני אדם קצתם עם קצתם בהסיר העול ובקנות המדות הטובות המעולות עד שתתכן עמידת אנשי הארץ והתמדתם על סדר אחד להגיע כל אחד מהם אל שלמותו הראשון; ותקון האמונות ונתינת דעות אמתיות באשר יגיע השלמות האחרון. וכבר כתבה התורה שתי השלמויות והגידה אליהו שתכלית אלו התורות כולם להגיע אליהם [משמע שזה רק סולם להגיע, ואחרי שהגיע אז במהות הסולם עצמו כבר אמור אחרי שהגיע אין יותר צורך בסולם, ומה שעוזב את הסולם אחרי שהגיע זה קיום מה שכתוב בסולם שאומר על עצמו שהוא סולם, ולא ביטולו או החלפתו או שהוא לא אמת נצחית] – אמר "ויצוונו יי לעשות את כל החוקים האלה – ליראה את יי אלוקינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה". והקדים הנה השלמות האחרון לפי מעלתו – כמו שבארנו שהוא התכלית האחרון [משמע שזה עצם התורה]. והוא אמרו 'לטוב לנו כל הימים'. – הנה ידעת אמרם 'ז"ל' בפרוש אמרו ית' "למען ייטב לך והארכת ימים" – אמרו "'למען ייטב לך' – לעולם שכולו טוב 'והארכת ימים' – לעולם שכולו ארוך". כן אמרו הנה 'לטוב לנו כל הימים' הכונה – הענין ההוא בעצמו – רצוני לומר להגיע אל 'עולם שכולו טוב וארוך'. והוא העמידה המתמדת ואמרו 'לחיותנו כהיום הזה' הוא זאת העמידה הגשמית הראשונה הנמשכת קצת זמן אשר לא תשלם מסודרת אלא בקיבוץ המדיני – כמו שבארנו:"

.

.

פתיחת המורה נבוכים:

"וכבר ידעת מה שפתח בו שלמה: "להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם". ואמרו במדרש: "למה היו דברי תורה דומים עד שלא עמד שלמה, לבאר שהיו מימיו עמוקים וצוננים ולא היה אדם יכול לשתות מהן, מה עשה פקח אחד, ספק חבל בחבל ומשיחה במשיחה ודלה ושתה. כך היה שלמה יורד ממשל למשל ומדבר לדבר עד שעמד על בוריה של תורה". זהו דברם.

ואיני רואה שאחד משלימי הדעות יחשוב כי דברי תורה הרמוז אליהם הנה אשר הערים בהבנתם בהבין ענייני המשלים, הם משפטי עשיית סוכה ולולב ודין ארבעה שומרים וכל הדומה להם. אבל הכוונה היא הבנת העמוקות והסתומות בלא ספק."

במשלי לפי המדרש מדובר על הבנת התורה, והרמב"ם אומר ש"התורה" זה העמוקות הסתומות, ולא דיני סוכה. בוודאי דיני סוכה הם תורה, אלא שהם לא עצם התורה, אלא רק צמצום שלה, לבוש שלה. בעולם הבא לא יהיה חומר, ואז לא יהיה לתורה לבוש של דיני סוכה, ועדיין התורה לא תבטל כי העצם יישאר קיים. 

.
.
דברים דומים כתב החובות הלבבות, שאמר שעל המצוות המעשיות אין עולם הבא. עולם הבא הוא רק על האמיתות. כלומר התורה עצמה היא לא המצוות המעשיות, הן רק מכשיר, משהו שמאפשר בעולם החומרי המקולקל לבנות מצב שמאפשר את השגת החכמה שרק היא עצם התורה.)

.

.

מורה נבוכים ג' נ"א:

"והרוצים לבא אל בית המלך ולהכנס אצלו אלא שלא ראו בית המלך כלל, הם אנשי התורה ר״ל עמי הארץ העוסקים במצות.

והמגיעים אל הבית ההולכים סביבו, הם התלמודיים, אשר הם מאמינים דעות אמתיות מדרך קבלה, ולומדים מעשה העבודות, ולא הרגילו בעיון שרשי התורה ולא חקרו כלל לאמת אמונה.".

.

מורה נבוכים פתיחה:

"ואין הכוונה במאמר הזה להבינם כולם להמון, ולא למתחילים בעיון ולא ללמד מי שלא יעיין רק בחכמת התורה, רצוני לומר תלמודה; כי עניין המאמר הזה כולו וכל מה שהוא ממנו, הוא חכמת התורה על האמת."

 

.

.

.

.

 

בכנות גמורה, אינני מנסה לשכנע שלא לקיים מצוות. אין לי שום עניין בזה. אני מאמין לגמרי בתורה שבכתב ובע"פ כפי שנמסרה בסיני ומאז בקהל חכמי התורה מדור לדור, ובכלל זה בהלכה.

.

.

כל בחירה בעניין כזה היא עניין אישי לגמרי בין האדם לקונו, ואין לי שום כוונה או רצון להתערב שם בשום דרך.

.

כוונתי כאן אחרת. 

נדמה לי שיש שבחרו לקיים הלכה, ואין לי שום אמירה על בחירתם, רק לדעתי הם לא מבינים מה זה הלכה. 

כי אני רואה שהם מפעילים טרקטור אלים של קיום הלכה יבש וחיצוני על עצמם, על נפשם, וממילא גם על סביבתם. 

אני בא לומר, אחרי שבחרתם לקיים הלכה, אני מציע להסתכל יותר מה היא אותה הלכה. מה שיווי המשקל שבה בין חובות הלבבות לחובות האיברים.

ספר חובות הלבבות כתב שבמצוות האיברים אין שכר עולם הבא כלל. רק מצוות הלבבות לבדן מביאות לעולם הבא. אני רק מבקש לעורר להסתכל על זה, לחשוב, לברר. לא לקיים מצוות מתוך בערות. כחיקוי למה שההמון עושה. לתת את הדעת, לחשוב, לשאול, לחקור. כדי לקיים מצוות היטב, כמו שהתכוון מי שציווה. לא כדי להרחיק מקיום מצוות ולקרר.

.

.

.

.

.

בחובות הלבבות שער ד' פרק ד' בפירוש החלק השישי כתב שעל מצוות האיברים כשלעצמן אין שכר בעולם הבא, זה לשונו:
"ומהם, כי המעשה הטוב מתחלק לשני חלקים: ממנו נסתר, אין משקיף עליו זולת הבורא, כחובות הלבבות והדומה להם, וממנו נראה על האברים, איננו נסתר מן הברואים והם המצוות הנראות על האברים. והבורא יתברך גומל על המעשה הנראה על האברים בגמול נראה בעולם הזה, וגומל על המעשה הצפון והנסתר בגמול נסתר, והוא גמול העולם הבא. ועל כן זכרו דוד עליו השלום במלה, שמורה על הענין, כמו שאמר: מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו', וכן דרך העונש הנראה והנסתר כדרך הגמול. והראיה על זה. כי האל יתעלה ערב לעמו על העבודה הנראית על האברים גמול נראה מהר בעולם הזה, והוא המפורש בפרשת אם בחקותי. וכן ערב להם על העברות הנראות הגלויות עונש נראה מהר בעולם הזה, לפי שאין להמון העם אלא מה שנראה מהמעשים, לא מה שנסתר, והוא מה שאמר: הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, ואמר הכתוב: ואם העלם יעלימו עם הארץ וגו' ושמתי אני את פני באיש ההוא וגו'. אך העבודות והעברות הצפונות בלב, דין גמולם על הבורא יתברך בעולם הזה ובעולם הבא, על כן הניח הספר פרוש גמול העולם הבא. ומהם, כי הגמול והעונש הנזכרים בספר, דבר הנביא בגמול העולם הזה וענשו לאנשי העולם, ומפני שהיה יהושע בן יהוצדק בעולם המלאכים, אמר לו: ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, כי זה דרך היחול וההפחדה, שיהיה כראוי לזמן ולמקום, ואתה הבן. ומהם, שגמול העולם הבא אין תכליתו אלא להדבק באלהים ולהתקרב אל אורו העליון, כמו שכתוב: והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך, ואמר: והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וגו', ואמר: לאור באור החיים. ולא יגיע אליו, אלא מי שרצה הבורא בו, ורצון הבורא שורש הגמול, כמו שכתוב: כי רגע באפו חיים ברצונו, ואמר בפרשת אם בחקותי רמזים, שמורים על הרצון מאלהים, והוא מה שאמר: ולא תגעל נפשי אתכם, ואמר: ופניתי אליכם והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם."
 
שם בהקדמת הספר:
"אך החכמה שהצורך אליה יותר אל התורה היא החכמה העליונה והיא החכמה האלהית, ואנחנו חייבין ללמוד אותה, כדי להבין ולהגיע אל תורתנו, אך ללמוד אותה כדי להגיע אל הנאות העולם אסור לנו. ואמרו רבותינו: תניא לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו שלא יאמר אדם אקרא כדי שיקראוני חכם, אשנה כדי שיקראוני רבי, אשנה כדי שאהיה זקן ואשב בישיבה, אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבוא. ואמרו: עשה דברים לשם פעלם ודבר בהם לשמם ואל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחתוך בהם. ואמרו: אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד אמר רבי אלעזר במצותיו ולא בשכר מצותיו, כדתנן אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא ע"מ לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם."
 
עוד שם בהקדמה:
"וכן אמרו במי שעשה מצוה ולא נתכוין לעשותה לשם שמים, שאינו מקבל עליה שכר."
 
עוד שם:
"ואמרו: אמר רב הונא כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת, אלא בתורה וגמילות חסדים. והתברר לי, כי שרשי המעשים שמתכוונים בהם לשמו יתברך הם מיוסדים על בר הלב וזך המצפון, ואם יארע על הכונה הפסד, לא יהיו המעשים מקובלים, ואם ירבו ויתמידו, כמו שאמר הכתוב גם כי תרבו תפלה וגו' רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם וגו' ואומר כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, ואמר תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה, ואמרו קדמונינו ז"ל בזה: אי יהבת לי לבך ועיניך אנא ידע דאת דילי, ואמר הכתוב ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו', ואומר במה אקדם ה' אכף לאלהי מרום האקדמנו בעולות וגו', והיתה התשובה: הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך וגו'. ואומר כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' וגו'. ופירוש ענין התשובה הזאת, שצריך המתהלל להתהלל בהבנת דרכי והכרת חסדי, להתבונן בבריאתי ולהכיר גבורתי וחכמתי מתוך מעשי. וכל מה שהבאתי מן הפסוקים הם ראיות על חיוב מצוות הלבבות ומוסר הנפשות. וצריך שתדע, כי הכונה והתועלת במצוות הלבבות הם שיהיו גלויינו וצפונינו שוים ושקולים בעבודת השם, עד שתהיה עדות הלב והלשון והאברים שוה, ויצדיק כל אחד מהם את חברו ויעיד לו ולא יחלוק עליו ולא יסתור דבריו, והוא אשר יקראהו הכתוב תמים

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 195 - דיון הלכתי האם מבחינה הלכתית מותר לקיים מצווה שלא לשמה, כלומר האם מי שעושה שלא לשמה חייב על פי ההלכה לחלל שב. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

10 תגובות על 195 – דיון הלכתי האם מבחינה הלכתית מותר לקיים מצווה שלא לשמה, כלומר האם מי שעושה שלא לשמה חייב על פי ההלכה לחלל שבת?

  1. belowbridge הגיב:

    וואו. נושם רגע. הדברים מתיישבים כל כך יפה על הלב, נוחתים כמו פתיתי שלג, אבל גם מעוררים קונפליקט.
    אתחיל מהתחושות, ואז אנסה גם להיכנס קצת למקורות.
    התחושה היא שאין תורה בלי יסוד קשה. נקרא לו אפילו נוירוטי. מעצבן כזה. מין חשש שמרחף מעליך באוויר כמו ענן "כי ככה כתוב". הרי הנפש עצמה לפעמים עולה למטה ולפעמים למעלה. וקשה מאוד להישאר קשובים לקול הפנימי כל העת. וכמו שאמרת כמובן זה יכול גם לחנוק ולהרוס אבל האמת שזה גם יכול לבנות ולנטוע. חושב על עמרם חסידא שהחליט לצעוק "אש בבית עמרם" וככה הציל את עצמו מלבוא (אולי באונס?) על שבויות. חושב על עצמי ששניה לפני שאני אומר לשון הרע יש בי את הקול הזה, מלאך לבן מעצבן על הכתף שאומר לי "אסור". אני לא רוצה להקהות את הדברים שלך כי נראה לי שלהרבה אנשים (וגם לי) הם חשובים יותר מהיסוד הקשה הזה. אבל עדיין.
    ואל הטקסטים (שהם בעדיפות שניה מבחינתי). למה התכוון רשב"ג שאמר "אפשי ואפשי". מה כוונת המדרש שאמר "לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את ישראל". ומעל הכל – מה פירוש הלימוד שאומר "בכל נפשך" – אפילו נוטל את נפשך (ואני יודע שפיקוח נפש נדחה רק מפני שלוש עבירות. אבל לכאורה זה "מיעוט", ובעצם ללא המיעוט היינו אמורים למות עבור על עבירה. ומה זה הציווי למות בגלל "ערקאתא דמסאני"?). ועדיף שישליך אדם עצמו לכבשן האש. האם גם כאן צריך להוסיף כוכבית קטנה כזו בכל מקום
    *רק כשזה מתיישב על נפשך. האמירה "הוא לא יזכור" היא קיצונית וקשה. אבל אולי אתה נותן יותר מדי קרדיט לנפש, אולי לפעמים היא מושכת למטה, היא טועה, היא פוגעת. הרי אתה יודע כמה ילדים יכולים להיות אכזריים זה לזה, וצריך את המבוגר שיגיד להם להפסיק, שיטלטל אותם קצת. שיגיד להם "את זה לא עושים, לא משנה מה קורה".

    • nirstern הגיב:

      אני מסכים עם מה שאתה מוסיף את הצד הזה. זה וודאי נכון.
      המשל לחינוך ילדים הוא מאוד נכון, זה אפילו לא משל, זו המציאות, בתוכנו יש ילד ויש מבוגר.
      מבוגר אוסר, מציב גבולות, לפעמים לא מובנים, לפעמים עונש וצועק. הוא יושב על הראש של הילד ומפקח מלמעלה, כיסוד קשה, אולי נוירוטי, בוודאי מעצבן. לא לחינם הילדים שונאים את ההורים שלהם.
      יש ספר על בילבי, ילדה שגרה לבד בבית מבודד בלי מבוגרים, כמה כיף. איזו פנטזיה מופלאה. הכל מותר.
      ילד שאין לו את הכובד המעצבן של המבוגר והגבולות והעונשים, ילד מפונק, שהכל מותר לו ותמיד מקבל רק חיזוקים חיוביים, מפתח תסמינים של ילד מוזנח ונטוש.
      הדין אמור להיות כלי לאהבה. הדין קשה, מעצבן, לא נסבל, רוצים שלא יהיה, הוא מחייב. אם הוא באמת כלי לאהבה אז הוא אהבה. והאהבה לא יכולה בלי זה.
      לא מספיק שההורה יאהב את הילד, הוא צריך באמת לראות אותו. האהבה היא כפי ההשגה, אחרת היא דמיון. אם ההורה באמת רואה מה קורה בתוך העולם הפנימי של הילד שהוא "מתעלל" בו, מה באמת הוא מרגיש, איך בחווייה שלו זה נתפש, והאו מחובר לזה ויודע את נפש הילד, משתתף, מרגיש איתו את הקושי של הדין, ומתוך זה שם גבולות ומעניש, זה חיבור, זה אהבה, והילד גם יודע ומרגיש את זה למרות שבוודאי היה שמח שיניחו לו להיות חופשי.
      אם זה לא מתוך ראיה כזו, זה פוגע ומרחיק ומזיק מאוד, יוצר באמת ניכור ושנאה.
      הילד רוצה לאכול חזיר, והוא צריך לרצות, אחרת זה יהרוג אותו. ילד רוצה לנסוע על אופניים במקום לשבת עם אבא לחזור על הלימוד. אם יגרמו לו לא לרצות לנסוע על אופניים הרי הרגו את נפשו, את הילדות שלו. הפכו אותו למבוגר טרם עת, וזה נזק נורא.
      הלשם שמיים, הלעבוד את השם באהבה, בכוונה, מהלב, זה להביא את היחסי ילד מבוגר המורכבים האלה לתוך העבודה.
      הילד רוצה לאכול חזיר, ולהרביץ לילד חלש ולחטוף לו וללעוג לו, ולנסוע על אופניים, וזה לשם שמיים כי הוא ילד והוא צריך להיות ילד וזה החיות שלו כילד. מה שזה נותן לו חיות זה אומר שזה החיבור שלו למציאות, לחיים, והחיבור הזה הוא עבודת השם. כי השם הוא המציאות והחיים והטבע. ככה הילד עובד את השם, ואסור לקחת את זה ממנו.
      אבל הוא צומח, וצריך לכוון את הצמיחה שתהיה ישרה. ההכוונה הזו גם מחברת אותו להורה, ככה הוא לא בודד. ההורה חי את חייו שלו כמבוגר, אצלו לעשות חסד וללמדו חכמה זה מה שמחייה אותו, הילד רואה לידו את החיות הזו, והיא מאירה ויש בו צד שרוצה להצטרף, לצמוח לכיון הזה. לכן כשמיישרים אותו באיזשהו מקום יותר עמוק הוא גם רוצה את זה, מרגיש שככה הוא מתחבר להורה ואינו בודד, מתחבר לטוב ולאור, והוא רוצה את זה גם אם הוא אנוס על פי טבעו להיות שובב וגם רע.
      אז הילד בא על הלשם שמיים שלו, והמבוגר עם הלשם שמיים שלו, והקונפליקט שלהם גם הוא בא לתוך עבודת השם כקונפליקט לשם שמיים, וכך כל המורכבות של היחסים ביניהם. שכוללים גם דין ועונש ואילוץ בכח. אם הכל הוא לכיוון של לחיות, של להתחבר, זה לזה, למציאות, ללב, לנפש, לשכל, לכל, וגם להתחבר לקונפליקטים שבין המישורים האלה, אז הכל לשם שמיים ומהלב. החיים זה לא דבר חד ממדי. לא הכל וורוד ומתוק ולא צריך שיהיה. כמה שורות אחרי המקום שהגענו בזוהר כתוב שהיופי של השושנה שיש בה אדום ולבן, דין ורחמים. דין זה לא תמיד רק טפיחה קלה להתעוררות. זה יכול להיות גם שבץ במוח, שכול, ודברים כאלה. ויש גם לקבל יסורים באהבה, שזה מהדברים הכי יפים אבל לפעמים נוראים מכדי להכיל.

      אבל אם מתערב בזה ניכור ואכזריות וכיו"ב זה כבר לא לשם שמיים.
      יש הרבה ילדים שהיה להם אבא סמכותי וגם מעניש והם אוהבים אותו בכל הלב ומכבדים אותו, ומרגישים שהוא בנה אותם. ויש לא פחות ילדים שהאבא הסמכותי ממש פגע בהם, הותיר צלקות מרות.
      שניהם היו סמכותיים והציבו גבולות ואילצו והענישו, לגבי הורים כל אחד מבין שאפשר שזה יהיה כך ואפשר שזה יהיה כך. אז בדיוק כך גם בקיום המצוות ועבודת השם. התורה והמצוות והעבודה זה בעצם הכל יחסים בין המבוגר שבנו לילד שבנו, זה מעשה מרכבה שבתוך האדם, אני ישנה וליבי ער, זה הקב"ה שהוא ליבן של ישראל, והקב"ה הוא בנקודת הסוד של החיבור בין המופשט לחומרי.

  2. belowbridge הגיב:

    "אם המציאות שיש חורבן אז משלימים עם זה. אם בדורנו יש חולשה רוחנית בקרב הקהילה של שומרי התורה אז זו המציאות. אם המציאות שאין מספיק כסף אז לא קונים ולא נכנסים להלוואות עצומות לעתיד רחוק ולא ברור, פעולות של מלחמה נגד המציאות הרות אסון. "
    כאן הצייוני שבי התעורר. באמת? אף פעם אדם לא נכנס למציאות של ערפל, בלי לדעת מה יהיה אבל רק מעצם התחושה העזה הזו שצריך לעשות משהו אחר. עזיבה של עבודה? גירושין? חזרה בתשובה? לפעמים ללב לא אכפת מהמציאות, והוא גם יצליח לשבור קירות, לעורר מהפכות, להפיל קיסרים ושליטים. האם אי אפשר למנוע חורבן? קל לעשות את הוורט הזה, הרי הכהנים מסרו את המפתחות רק כשהבבלים הגיעו לקצה של ההיכל ושרפו את הכל. אז באמת אין שום דרך חזרה. אבל היו הרבה נקודות יציאה לפני זה. האם היית אומר לר' חיים מוולאז'ין לא לפתוח את הישיבה כי "זאת המציאות, שאין בוולאז'ין ישיבה"?

  3. תורה ואני הגיב:

    אם נניח לרגע לצד ההלכתי ונסכים בינתיים להקל ולהימנע מהדלקת אש בשבת,
    אז לגופם של דברים, מתחבר לכל מילה.

    תודה על התשובה המפורטת ועל הפריטה המדויקת על העצב הרגיש ביותר.

  4. nirstern הגיב:

    יש ערפל ויש ערפל.
    לפעמים המציאות היא שלהישאר במקום שנמצאים בו זה לא נכון, המציאות שזה מקום מחניק, מקבע, מעיק, שכבר צפוף מדי, שכבר אין בו אוויר, שהוא ממית. ואז צו המציאות לחיות, והמציאות היא שפשוט לצאת מהמקום הזה זה לחיות, בלי לדעת לאן ובלי לחשב סיכונים.
    לפעמים גם אם המקום טוב, צו החיים הוא להתקדם, לצמוח הלאה, בלי לדעת לאן ובלי לחשוב סיכונים. והחיים הם המציאות. הרבה פעמים אחרי הגשם החלזונות יוצאים, והם חוצים מדרכה וכביש, בלי לדעת, ולא תמיד זה נגמר טוב. החיים קוראים להם והם הולכים אחריהם. אצלם אין חטאים, הם תמיד עם המציאות. לפעמים כך היא המציאות וכך הוא הצו שלה.
    כתוב שהשם אמר לאברהם לך לך מארצך, ולא אמר לו לאן ללכת. פשוט לך. הקריאה של המורה נבוכים כשהוא בקריאה של שכל ולא של כח דמיון, היא שהשם לא מדבר בקול ומילים. המציאות היתה כזו, וללכת עם המציאות זה לשמוע את ה' מדבר.
    מה שהקב"ה אמר לאברהם התהלך לפני והיה תמים, בקריאה המופשטת הכוונה שאברהם למד את אריסטו והבין שהאלוה הוא הכרחי המציאות, כלורמ הוא המציאות כי אין מציאות מלבד זה, הוא המצוי הראשון שממצאי כל נמצא וכל הנמצאים אינם נמצאים אלא מאמיתת הימצאו, הם במציאותו ולא במציאות עצמית משלהם. ההבנה הזו אפשר לתרגם אותה לשפת כח הדמיון שה' אמר לו התהלך לפני והיה תמים. ומזה הוא ראה שהמציאות היא שעליו לצאת מבית אביו ואם זו המציאות אפשר לומר שה' אמר לו כך.

    וכשזה כך זה נגמר בגדולה וטוב. אנחנו הרי לא רק חלזונות, קריאת המציאות שלנו יכוהל להיות עמוקה יותר משלהם.

    לעומת זאת מי שאין לו כסף והוא קונה בהלוואות מכונית יקרה, זה לא ללכת עם המציאות. למרות שבמציאות יש בו ילד והילד במציאות חפץ בזה ולא אכפת לו מהכסף. כי במציאות יש בו גם מבוגר ושכל ואמורים להיות ביניהם במציאות יחסים כאלה שהילד יהיה תחת הריסון של החכמה האוהבת של המבוגר.
    זה מורכב ואין דרך סלולה ולרוב קשה מאוד להבחין. המרחק בין טוב לרע הוא כחוט השערה, ולפעמים זו שערה שקופה ואנחנו כבדי ראיה וטרודים. ואין לנו שום כללים ברורים שינחו אותנו במצבים המעשיים של החיים, אנחנו לומדים אידאות ותיאוריות,
    אבל בחיים לפעמים אפשר להלביש על משהו תיאוריה ואידיאה ובאמת הוא להיפך. גם הרבה הורים רשעים שהרסו את נפש הילד שלהם אומרים שזה על פי הפסוק חושך שבטו שונא בנו.

    לגבי הציוינים, אפשר לראות את זה כך ואפשר כך. אני בעקרון בדווקא א-גנוסטי בזה. אני סבור שאין לאדם שום דרך לקרוא תהליכים היסטוריים, אפילו לא אחרי הרבה זמן. לטעמי היסטוריון מבודד מבין אין ספור תהליכים ופרטים וכוחות פועלים ונפשות פועלות, חלק כלשהו שמצטייר בדמיונו, וטוען שזה היה התהליך ההיסטורי. אפשר לקחת חתיכות חלקיות אחרות ולהרכיב תמונה שונה לגמרי.
    כשאני מכיר בן אדם, גם שם יש בו אין ספור כוחות נפש משתנים, שונים ומשונים, באין ספור רמות, ובכל זאת יש תמונה כללית עליו, שיש בה ממש, אפילו אם לפעמים טועים לגמרי. יש דבר כזה "כלל" ואפשר להסתכל עליו, והפרטים זה עניין אחר.

    לדעתי היכולת להסתכל על דברים, היא רק על דברים שנמסרו לאחריותנו, ששייכים לעבודה שלנו. בעצם אין לנו בכלל שום מקום ותפקיד ושום צורך לראות שום דבר וממילא שום יכולת לראות באמת. כי הכל ה' עושה כחפצו, ומה אנחנו מבינים בזה ואיזו שייכות יש לנו לזה. רק הוא רצה למסור לידינו אחריות ובחירה חופשית ולכן גם יכולת לראות ולהבין.
    האחריות הזו היא על מה ששייך לבחירה שלנו, וזה החיים של אנשים כפרטים, כיחידים. יחיד ויחסיו עם היחידים האחרים.
    כלל זה לא רק עוד יחיד ועוד יחיד עד שיש הרבה. הכללות תמיד לא נכונות לגבי כל יחיד שמוכלל בהן, ובכל זאת הן יכולות להיות נכונות, אני אוהב לדבר בהכללות, כי כלל זה מציאות בפני עצמה, לא רק סך היחידים. וזה מדבר על ה"כלל" כמציאות בפני עצמה וכל יחיד בפני עצמו הוא לא הכלל ולכן ההכללה לא נאמרה עליו.
    למשל הרבה פעמים אני מדבר נגד "החרדים". יש לי ילדים חרדיים ונכדים, והרבה חברים חרדיים, ומכרים, ולא פגשתי אף אחד מהם שהוא כזה גרוע כמו הדברים שאני מדבר על החרדים, ואדרבה כמעט כולם אנשים נפלאים ואהובים. גם אלה שאמרו שלא נורא לנצל מינית ילדים הם לא אנשים רעים בכלל. יש להם חינוך ותרבות מצב שבו גדלו וחיו, לא הרגשתי שיש בזה בחירה להיות רע, ויש בהם מלבד זה המון דברים נפלאים, וכו' וכו'. ועדיין אני מדבר בהכללות כי אני מדבר על הכלל שהוא משהו אחר, הוא לא ראובן ולא שמעון וגם לא לוי ולא הרוב, ואפילו אם אין אף אחד שהוא כמו הכלל עדיין אפשר לדבר על הכלל ככלל.
    שרי האומות הם מציאות, ומציאותם וטיבם לא תלויים במציאות של היחידים שבאומות האלה. אפשר שהשר של הפרסים כולו קמצנות וכל הפרסים היחידים נדיבים להפליא. יש יחסים בין הכלל לפרטים, זה לא מנותק לגמרי, אבל הם מאוד מורכבים. הרי לא כל בני אותה משפחה הם אותו דבר. בכלל לא. אפילו אחים. ובכל זאת יש משמעות לכך שהם אחים.

    מבחינת היסטוריה. אין טעם להיסטוריון לעסוק באנשים הפרטיים ובכלל בכל כח פרטי. הוא מחפש את הכלל. מטבענו אנו רואים יחידים, פרטים. היכולת לראות "כלל" היא דבר זר, אין את זה לבעלי חיים, זה לא מהטבע. זה מתת שמיים מיוחדת ופלאית. כמו שכתב המו"נ א' סוף פרק א'.
    המתת הזו אלוהית ולא טבעית ולדעתי היא ניתנה לנו רק לצורך עבודתנו שהיא השלמת עצמנו. כל אדם מלבד פרטיו הוא כלל, גם האנשים שאני בקשר חי איתם הם משפחות וקבוצות והם כללים, ויש לי אפשרות לנסות להתבונן בכללים.

    ההיסטוריה דורשת יותר מזה, לראות את כל האנושות ככלל. כי הרי לא מספיק לראות עם אחד, צריך לראות את יחסיו עם העמים האחרים, כל תהליך כללי הוא חלק ממערכת תהליכים כללית, אם רואים אותו לבדו בוודאי לא מבינים אותו. ראיה כללית כל כך לדעתי היא לא נצרכת לתחום האחריות שמוטל עלינו. זה כבר בתחום של הקב"ה לבדו. כך אני מבין את מה שכתוב "לב מלכים ורוזנים ביד ה'", שפירשו שאין להם בחירה חופשית.
    במקום שאין בחירה חופשית אין לנו אחריות, איננו משתתפים עם הקב"ה. שם אנחנו כמו עננים ברוח. וממילא לזה לא ניתנה לנו יכולת לראיה כללית, לשם מה?
    הפיתוי להסתכל לשם לדעתי הוא גאווה. לרצות להיות כמוהו, להציץ מעבר לכתף שלו לראות לאן הוא מוביל.
    לכן אם החרדים אומרים שהקב"ה אסף אותנו לכאן כדי לעשות לנו שואה שנייה, ושזה בטוח מהלך שיוביל לשואה כי זו עברה על שלושת השבועות, כמו שביאר הרבי מסאטמר, ושחובה להתנגד לציונות, אני מרגיש שאין לי שמץ מושג אם זה כך או לא ואני לא מאמין שלהם יש. זה כמו שמי שאומר מתי יבוא המשיח, או אם יש חייזרים או אין, אני מאמין בוודאות שאין לו שמץ מושג. וגם מי שבטוח שהוא רואה בהיסטוריה הנוכחית מהלך של גאולה אני לא מאמין שהוא יודע.
    בחז"ל כששאלו איך נדע אם באה הגאולה, הקץ, אמרו אין לך קץ מגולה מזה. כשזה יהיה אז בטוח תדע. אני שומע בזה שנאמר שעד שזה לא יקרה אז אתה לא יודע.
    .
    .
    אני בעד הציונות לא כי זה אתחלתא דגאולה, אלא כי אני נולדתי וגדלתי כאן בלי שבחרתי, ואין לי מקום אחר לא מתוך עקרון אלא במציאות, בגילי ומצבי הכלכלי והבריאותי לא אקבל ויזה לשום מקום שארגיש נוח לחיות בו. ויהי לי קשה מאוד להתאקלם במקום זר. והאנשים שאני חי איתם הם כאן ואין להם מקום אחר. ומבחינה אנושית פשוטה, טבעית, של יחידים, אני לא רואה טעם להתקוטט עם חברים שלי שגרים בארץ הזו. להאשים אותם שהם עוברים על שלושת השבועות, או שהם גוזלים קרקע של אחרים, נראה לי מופרך מבחינה אנושית. אנחנו לא אשמים בזה. גם את הגרמנים הצעירים של היום אני לא שונא ולא מאשים, אז גם אם אבותינו וסבינו עשו נכבה שהיא כמו שואה עדיין זה לא אשמתנו. ואם הם עברו על שלושת השבועות מה אנחנו יודעים מזה, אנחנו כאן לא נגד השבועות ולא כמרידה באומות, אלא סתם כי נולדנו וגדלנו בלי לדעת שום דבר על שבועות ומרידות באומות. הם יורים עלינו אז אנחנו יורים עליהם, זה נגמר בזה. אולי רע להם, אולי הם צודקים, אולי זה מה שקורה כשמורדים באומות, איננו יודעים כלום, פשוט אם יורים עלי אני יורה בחזרה, ככה סתם, פשוט, בלי אידיאולוגיה או צדק או מוסר. כמו שכלב נושך כלב אחר אם הוא נשך אותו.

    כשאני עם החרדים אני שר איתם בשמחה "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים", כי הם לא מבינים שום דבר ושרים רק כי כל החברים שלהם שרים, ואין להם סיבה להתקוטט על זה, והם חברים שלי ולמה שאהיה נגדם, וגם אני שר כמו כולם רק כי כולם שרים. וכשאני עם חילונים אני ציוני ועומד בצפירה וחוגג יום העצמאות, כי אני חבר שלהם ולמה להיות נגד בלי סיבה. יש לאשתי ילדים מתנחלים, יש לי ילד שהיה מנערי הגבעות מהגרעין הקשה. אם קרו מעשים לא אנושיים כלפי ערבים כאנשים פרטיים שעשו רע לאנשים פרטיים אחרים, לא יכולתי לקבל, אבל כאידיאולוגיה שזו ארץ שלנו ואנו גואלים אותה, הייתי בהחלט מחובר ובעד. למה לא. מי יודע של מי הארץ, פעם כתוב שנתנו לנו אותה, פעם כתוב שהוגלינו ממנה וניתנה לאחרים, פעם כתוב שבגאולה נקבל בחזרה, אבל אף אחד לא יודע אם אנחנו בגאולה או לא. יש מנהג ירושלים שאם נותנים לך תיקח. אם אני יכול לקחת את הארץ למה לא. מה אכפת לי שיהיו לי עוד חבלי ארץ.
    ואם אני עם שמאלנים אני גם איתם, מה אכפת לי להיות טוב ומתחשב וחומל כלפי אנשים ערבים קשי יום שאינם מחבלים. מי אמר לי שהארץ שלנו, שיש בה קדושה, שצריך לגאול אותה. אולי להיפך, אולי עוד מעט נהיה בגלות שוב. אולי הציונות היא עבירה על השבועות וכפירה ומרידה בשם ולא רק באומות וזה ייגמר רע מאוד, הרי ביציאת מצרים היו מעפילים שנענשו קשות. אז כבר עדיף לתת את הארץ ברצון ולא שיקחו מאיתנו בכח.
    אומרים שגרוצ'ו מרקס אמר יש לי עקרונות, אבל אם הם לא מוצאים חן בעיניכם אז יש לי גם עקרונות אחרים. אני מאוד מעריך את האמירה הזו. זה אנושי ואמיתי וענוותני בעיני.

  5. nirstern הגיב:

    הוספתי כעת לסוף הרשימה עוד מקור בעניין ההלכה הזו, מהרמב"ם הלכות תשובה פרק י'.

  6. shimonc הגיב:

    לפי דבריך אין לנו לעסוק גם בתורה כלל כי אנו לא באים לדרגה של לשמה , ועצם כתיבת הפוסט בעצמו הוא אסור שהרי דברי תורה.
    לעצם הדברים , קראתי את דברי הרמב"ם בהלכות תשובה פרק י' והבנתי ברמב"ם שונה.
    נתחיל בזה שלכאורה יש סתירה בדברי הרמב"ם בין הלכה א' להלכה ב'. בהלכה א משמע שהדרגה של עבודת ה' מיראה כדי שיזכה לחיי העולם הבא וכו' היא דרגת עמי הארץ והנשים וקטנים שרק הם עובדים על דרך זו אבל כל אדם ראוי שיעבוד ה' מאהבה.
    ולעומת זאת בהלכה ב' שכותב על העובד מאהבה כתוב :"העובד מאהבה, עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה, לא מפני דבר בעולם, ולא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת, וסוף הטובה לבא בגללה. ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה. "
    מבואר שדרגת העובד מאהבה היא דרגה גבוהה שלא כל חכם זוכה לה ומשמע שהיא דרגה שרק יחידים זוכים לה
    להבנתי בישוב הקושיה , מה שכתב בהלכה א' רצה לומר שאדם צריך לעסוק בתורה ומצוות בגלל שזה האמת ולא בגלל שיש שכר בעולם הבא וכו' זה דרגה שכל אדם בעל דעת יכול להגיע אליה שמבין שהתורה היא אמת והיא הדרך הנכונה לחיות לפיה וממלא ראוי לעסוק בתורה ובמצוות לא משום שיש השכר שבאחריתם אלא כי זו האמת , ואדם בעל דעת שמעט יעיין בדבר יבין שזה הסיבה האמיתית שראויה בגללה לעבוד את ה' ורק עמי הארצות הנשים וקטנים שדעתם קצרה וקשה להם לתפוס ענין זה , לכן מחנכים אותם לעבוד מיראה .
    כל מה שהרמב"ם מדבר כאן זה רק הבנה שכלית שככה נכון לעבוד את ה' כי זה האמת וזה דבר שהשכל מחייב וזה הגישה שאדם צריכה להיות לו בעבודת ה'.
    אמנם יש הבדל בנפש האדם בין ההבנה השכלית שככה צריך לעשות לבין לחיות לפי ההבנה השיכלית הזו בפועל וזה הדרגה של העובד מאהבה שכותב עליה הרמב"ם שהיא דרגה של יחידים
    כמו שכותב בהמשך בגדר דרגה זו "הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו, בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד"
    בדומה לסיפור על הפרופסר שהרצה שעה על כמה הסיגריה מזיקה לגוף ומביאה מחלות וכו' ובסוף ההרצאה הוציא סגריה ועישן , והתלמידים לא הבינו. וההסבר שזה שאדם יודע בשכל שהסגריה מזיקה , אבל זה נשאר בשכל זה עדיין לא נקשר בנפש ממש , אדם שהוא בדרגת עובד מהאהבה הוא ממש חי את זה איך הכל אמת , בשבילו לעשות עבירה זה כמו להכניס את היד לאש .זה לא נשאר הבנה רק שכלית שזה נכון.
    וראה תניא פרק ג: "דעת הוא מלשון והאדם ידע את חוה והוא לשון התקשרות והתחברות שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ב"ה ואינו מסיח דעתו כי אף מי שהוא חכם ונבון בגדולת א"ס ב"ה הנה אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית כי אם דמיונות שוא "

    נמצאנו לפי זה שכל מה שכתב הרמב"ם בהלכה א' של יעבוד לשם שכר זה בתפיסה השכלית . ששאולים את האדם למה אתה חי אורח חיים של תורה? התשובה צריכה להיות בגלל שזה האמת, אבל אם נשאל אותו האם הוא באמת מקושר ומחובר להבנה השכלית הזו התשובה תהיה כנראה שלא , וזה עבודה שאדם צריך לשאוף אליה ולא כל אדם זוכה לזה ואפילו לא כל חכם זוכה לה
    לפי הרמב"ם הציוי של "לעולם יעסק לשמה" זה רק על ההבנה השכלית למה אני מקיים מצוות שזה צריך להיות בגלל שזה האמת , אדם שלא יכול להגיע להבנה השכלית הזו כמו עמי ארצות קטנים ונשים מחנכים אותו לעבוד על מנת לקבל פרס למרות שזו לא המעלה הראויה עד שירבה דעתו עם הזמן ויוכל להבין בשכל את הענין שכל עבודת ה' צריכה להעשות בגלל שזה האמת.

    ורק לגבי זה אמר הרמב"ם שלעולם יעסוק לשמה , אבל בפועל שיקשר דעתו בשכל הזה וירגיש ממש איך הכל אמת זה דרגה של יחידים שבאמת צריך לשאוף אליה אבל לא כל אחד זוכה לה.

    נ.ב לדעת רש"י בברכות יז כל הענין של יעסוק לשמה הוא רק לענין עסק התורה אבל לגביי קיום המצוות משמע שלעולם יעסוק גם שלא לשמה

    • nirstern הגיב:

      תודה על דבריך,
      אכן זו סוגיא לא פשוטה,
      לדעתי גם יש לנו מידה מסויימת של "לשמה"
      כל המדרגות הכי גבוהות, יש לנו איזשהי שייכות כלשהי אליהן.
      מה שחשוב זה לעשות את התרגום הנכון.
      אם חושבים שאנחנו יכולים להיות לדעת ולעשות בדיוק באותו אופן כמו הגדולים הקדמונים, זה בלבול וטעות והרס. אבל אם מבינים לעומק את העקרון, אפשר למצוא אותו גם אצלנו באופן ששייך למדרגה שלנו. כלומר לתרגם את התוכן לביטוי מעשי ששייך לנו באמת.
      כי המדרגות העליונות הן יסוד הקיום והאנושיות, אם אנו חיים ואנו בני אדם בהכרח נוכל למצוא גם אצלנו נקודה מזה. גם היא בכלל לא נראית באופן חיצוני כמו אצלם.
      וכמובן חיוני למצוא את זה, כדי להיות חיים ואנושיים.

      .
      עיקר כוונתי שלא נשכח את העניין של "לשמה"
      מהתרשמותי לפי נסיוני, בעולם החרדי שהייתי בו, בכלל לא חשבו על זה, לא התמודדו עם זה, לא למדו מה זה לשמה, מה עומק הנושא, איך אפשר מנקודת השורש שלו למצוא איך לתרגם אותו לחיים שלנו.
      אחרי המילים של הרמב"ם בהלכות תשובה י', לדעתי אדם צריך להיות מוטרד מהנושא של לשמה, לראות בו נושא קיומי, חיוני. משהו שהחיים שלי תלויים בו, יותר מכל דבר אחר. להפוך בו ולהפוך בו. לחפש, לכאוב, ללמוד, לברר, לחתור.
      מכיוון שהדברים שלך הם בירור וחיפוש בעניין הזה, אני שמח בהם. לא התכוונתי לומר יותר מזה. כתבתי שאני לא מתעקש לגבי איך הבנתי בדיוק את הסוגיא, ואני עוד צריך לעצמי בהירות בזה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s