194 – על אמנות ועל אידיאת היופי

נכתב כשרציתי לכתוב סיכום של השיעור על ספר הזוהר, שיעור שלישי, על מאמר השושנה שעוסק ביופי. ותוך כדי הסיכום נבעו הדברים האלה:

 

ראיתי שירים נפלאים על מישהו שמפזר מלח על האוכל שלו או על פחית שתיה מושלכת ברחוב (במקרה כעת ראיתי שורה יפה בויקיפדיה על חזי לסקלי:

"כמו כן, רב השימוש שלסקלי עושה בשירתו בחפצים דוממים, כמו ידית של דלת, כוס, משור, עיפרון, מחק ועוד". (מי שכתב את הערך יש לו נפש פיוטית)

ציירים גדולים מאוד ציירו תפוח אדמה, גרוטאות, וכיו"ב. ויש ביצירות כאלה יופי מופלא עליון ועז לא מפחות משירים על פרחים או הירח. למה יש בציור של תפוא אדמה משהו שאני לא יכול לראות בתפוח האדמה שיש לי במטבח?

 בשעת שקיעה כל העיר נעשית בצבעי כתום וורוד מופלאים, היא כבר לא עיר סתם אלא חזיון, הרי זה לא היופי של הלבנים והאספלט בעצמם, זה משהו ששורה על הלבנים והאספלט ולא הם עצמם. מוכרחים להפריד בין האבנים והאספלט לבין זוהר קרני אור השקיעה כדי לראות את יופי השקיעה, מי שבאמת רואה ממש אבנים ואספלט ותו לא, גם אם הם כתומים-וורודים, לא יבחין שיש כאן התלקחות של יופי מיוחד. מהנדס בניין שבא לבחון את הבניינים, ונשמש שוקעת והכל בצבעי שקיעה, הוא לא יתרגש. הוא לא מסתכל על האור כאור, הוא מסתכל רק על האבנים. המשורר או הצייר וכל עדין נפש מחפשים לראות את האור, האבנים והאספלט בשבילם הם רק כלי לאור ששורה עליהם, מסתכלים עליהם כדי לראות את האור, לא כדי לראות אותם בעצמם.  

אידיאת היופי שורה על החומר כמו שאור השקיעה כתום-וורוד-סגול שורה על הבטון והאספלט של העיר. לכן במבט פשטני לא רואים את היופי, כי יש כאן מורכבות, שני ממדים, יש את הבטון ויש את האור הנופל עליו. מי שיודע לראות כך רואה את האור גם בבטון ואספלט, הוא יכול לצייר פחית שתייה ריקה או לכתוב עליה שיר ולהאיר את הבטון או הפחיות ביופי שמיימי מופלא מאוד. זה ההבדל בין ציור או צילום שמבחינה אמנותית נחשב "טוב", ברמה גבוהה, לבין ציור או צילום חובבני חסר ערך, שרק מעתיק את הדברים כמו שהם ולא עושה מהם דבש כמו שהדבורה עושה מהצוף, לא מעביר את הראייה דרך האספקלריה של נפשו ומפרק ממנה את היופי ששורה על החומר. זה מה שכתב בהלכות יסודי התורה ד' ז':

"לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה"

מי שרואה בלי לב, רואה רק גולם וצורה ביחד. האמן יש לו לב, הוא מחלק, והוא רואה את היופי ששורה על החומר ואינו החומר בעצמו.

כשאני רואה תפוח אדמה במטבח שלי, אני רואה גולם וצורה כאילו הם אחד גמור. זה כמו שבשעת שקיעה מישהו מסתכל על אבני הבניין ורואה רק אבן וורודה. יש אבנים וורודות בטבען. או אבנים שצבעו אותן בוורוד. הוא לא רואה את האור. מי שהוא בעל לב יראה אור שורה על העיר. כמו בשיר, ראיתי ציפור רבת יופי, ציפור רבת יופי כזו לא אראה עד יום מותי. הרי כל יום רואים עשרות או מאות ציפורים, אבל רק פעם אחת הוא זכה לחלק בליבו ולראות את היופי ששורה על הציפור כמו האור ששורה על הארץ. לאור הזה אנו קוראים בעקבות אפלטון אידיאת היופי. 

.

הסיבה שנשים מציירות קו שחור סביב העין, כי זה מכוון את המסתכל לחלק את הצורה מהגולם. הוא לא רואה רק עין מבשר, באותו מבט שרופא עיניים רואה, זה מכוון אותו להפריד את הצורה, להפשיט אותה מהחומר, ומשם זה מוביל להבחין בזיו היופי ששורה על הבשר. 

כשרואים נוף יפה רוצים לצלם אותו, יש מי שבשפתו אומרים שרוצים "לתעד". לפעמים כל הטיול הוא רק עסק במצלמה, אנשים כל הזמן מצלמים, לא נלאים. פעם היו קוראים לזה להנציח את הרגע. מה הטעם לתעד או להנציח פריחה של רקפות, הרי היא חוזרת בכל שנה, ובכל מקום זה אותו הדבר. מה הטעם לתעד את כל החיים בצילומים, למה לא פשוט לחיות אותם. אלא זה נסיון להפריד את הצורה כמו שציור קו סביב העיניים הוא נסיון להפריד את הצורה. לא תמיד מודעים שזה המניע, כמובן לרוב זה לא מצליח, אבל יש רעב לזה ולכן מנסים. משהו בפרוזאי כל כך חסר, שכל דבר שנראה כמו מחלק ממנו את היופי גורם להתמכרות. יש אנשים שבאים לבקר את הנכדים והאמא של הנכדים מראה להם תמונות של הנכדים בזמן שהם מסביב מבקשים תשומת לב. 

.

אני מכיר צייר שבעיני הוא מהטובים שיש, גדול מאוד, יש יופי מופלא פשוט אמיתי ואינטנסיבי בציורים שלו. הוא כבר לא צעיר, במשך שנות עמל גדול הצטברו לו בבית כששת אלפים ציורים, שאיש מעולם לא ראה וגם לעולם לא יראה. אחרי מותו ישליכו אותם לאשפה. שמו לא ייזכר, היופי שראה לא יישאר בעולם. הוא ניסה לעשות תערוכות, לקבל הכרה, וכיו"ב, אבל כל זה הוא רק פוליטיקה של אמנות, אין לו שום ערך. נניח שהיה מציג תערוכה, היו באים כמה פנסיונרים שמבחינתם כל אירוע אחר היה משמח אותם באותה מידה, כמה ידידים וקרובים, וכמה ציירים שמבינים מה הם רואים אבל הכאב שממלא אותם על חוסר התוחלת בעבודתם שלהם לא משאיר להם מקום להיות כלי קיבול לעבודה של צייר אחר. היה בא מבקר, כותב משהו כי זו העבודה שלו, היה מופיע מאמר במוסף אמנות של עיתון כלשהו, ואחרי שבוע כל זה היה כלא היה. להערכתי רק כאחת מכל מאה אלף תמונות שצויירו, בהתייחסות רק לאלה שהן ברמה האמנותית הכי גבוהה ושלמה, מוסיפה משהו למישהו ונזכרת על ידי מישהו. במקרה הטוב הן מוסיפות דקורציה נאה לקיר של מישהו.

אלה שנזכרות כמעט תמיד זה משום שהאמן היה יותר מצייר. היה בו משהו יותר מהיכולת לראות את היופי ולבטא אותו. למשל יש אנשים שרואים בבאך מורה רוחני גדול וחיים לאור דמותו, כאילו היה נביא של דת כלשהי

הצייר שאני מדבר עליו כמשל, מלא כאב, ייאוש מר, אכזבה. יש כל כך מעט אמנים אמיתיים שאינם אכולי כאב כוסס. לפעמים אם יש להם קהל הם מתמכרים לאהבת הקהל בנסיון שכשלונו ידוע מראש למלא את הבור שנפער בנפש. או מתמכרים לכל מיני דברים אחרים. 

.

השראה מתוקה/חזי לסקלי

"אֵין דָּבָר בָּעוֹלָם
לְבַד
מֵאָמָּנוּת.
אֵין רָעָב,
אֵין מְדִינִיּוּת
פָּנִים וְחוּץאֵין גִּהוּקִים וְשִׁהוּקִים
אֵין וְרָדִים
אֵין נַעֲלִים לוֹחֲצוֹת
אֵין אֶצְבָּעוֹת נִפְלְאוֹת יָדַיִם מְצֻיָּנוֹת אֶצְבָּעוֹת נֶהְדָרוֹת

אֵין מְחִית תַּפּוּחֵי
אֲדָמָה
אֵין גֶּשֶׁם, אֵין שָׁרָב אוֹ פַּחַד
מָוֶת. רַק אָמָּנוּת."

בעיני זה שיר נורא. הוא מתאר את הדברים שאין. התיאור שלו נוגע בהם ביד אמן שמציירת את כמה שהוא משתוקק לגעת בכל הדברים האלה ואת חוסר היכולת לגעת בהם. השורות מופרדות: "אין דבר בעולם". זו חוויית החיים. "לבד". גם זו חוויית החיים. "מאמנות". נו, אז יש אמנות, אי אפשר לשים את הראש על כתפה, והיא לא שמה על כתפי את ראשה, כמו שכתב חזי לסדקלי בשיר אחר (שגם אותו הבאתי בשיעור אחר), וכתב שלכן הוא שונא אמנות. היא גוזלת את כל מה שאפשר לשים עליו את הראש. אצבעות יפות (של מי?), גשם, אפילו את פחד המוות, חוויית חיים מוחשית וחמה בדרכה, אנושית, היא גוזלת. וכל הדברים האחרים שהזכיר גם הם בדרכם שימת ראש על כתף, אפילו הם, כל כך מועט, נחמה מועטה של 'יש' ואפילו אותה אין ואפילו אותה אין. אין מאומה. 

כי כל דבר אי אפשר למשורר לא לראות בו את האור של אידיאת היופי שנופל עליו, ואז הוא מפסיק להיות חומר ממשי, פשוט, פרוזאי, רגיל, נוגע בגוף, שאפשר לשים את הראש על כתפו.

.

משורר צריך הכרה והערכה ואהבה לא מתוך רדיפת כבוד, הוא צריך תמיכה ונחמה על כך שהוא מאבד את כל מה שאפשר להניח עליו את הראש. המשוררת רחל אהבה את אורי הילד שכתוב בשיר, התנחמה בו, אבל כמה הנחמה הזו מתעתעת, מעמיקה את החסרון והבדידות עד אימה. זה בור ללא תחתית, שהולך ומעמיק ככל שמתאמצים למלא אותו. כמה זמרים גדולים התמכרו לכל מיני דברים, מתו בגיל צעיר. כמה מהם ניהלו חיים שפויים ובריאים, משפחה בריאה וכיו"ב. זה יותר מכך שהם חושבים שהם יכולים להשיג הכל או מרדיפת כבוד ותאוות.  

.

.

 

 

עוד שיר, של טוביה ריבנר, שאינו עוסק רק במשהו יפה, אלא ביופי עצמו, באידיאת היופי, השושנה של מטה:

SAVE_20210227_145739

.

.

זה לא רק משוררים. אחרי שנה של סגר יש אנשים רבים שמרגישים מצוקה גדולה בגלל שאין תרבות. נניח שהיו סוגרים גם כל אפשרות לשמוע מוזיקה ברמקול כלשהו (המוזיקה, ובעיקר הקולית, היא בעלת משקל פי כמה וכמה מכל שאר האמנויות ביחד. כל הזמן אנו שומעים שירים ברדיו או בכל אמצעי אחר ולא יכולים לחיות בלי זה), או לראות קולנוע או ציורים במחשב, וכן כל אפשרות לקרוא ספרות יפה או שירה בספר או במחשב. 

נניח שגם כל הבגדים היו מסיב גולמי ובלי עיצוב, שק, וכל הקירות היו מטוייחים בלי סיוד או צבע או כל קישוט בבית, וכל הכלים והרהיטים היו גולמיים בלי שום עיצוב וצבע. כולנו היינו מרגישים כמו אסירים ממש. לדעתי תוך זמן מסויים האנשים היו כל כך מאבדים טעם ורצון לחיות, מרגישים מצוקה נפשית כל כך גדולה, שזה היה מוביל לכליון פיזי של האנושות. איך השכל יכול להסביר דבר כל כך גדול, איך יתכן שבזה החיים עצמם תלויים? אנחנו מרגישים שזה כך אבל לא מבינים למה. כמובן אני לא מנסה להסביר, רק לשים לב לשאלה הגדולה הזו. 

הנפש האנושית ניזונה מיופי, כפשוטו. ועיקר היופי הוא מה שאנו מקבלים דרך אמנות. לראות את השמיים השקיעה הכוכבים הים היערות וכו', לשמוע את הציפורים, זה לא מספיק. כי אין שם עיבוד של חילוק בין החומר לצורה. היופי הוא הגילוי של האלוהות, והוא ממציא כל נמצא, ברצונו החופשי, ומה שהוא ממציא כל נמצא הוא עניין אחד עם להיות בקשר של רצון ואהבה איתו דרך השגת היופי שהוא מגלה. יופי מעורר אהבה בהכרח, זה דבר אחד. מי שאוהב את היופי, הנגינה והשירה, אוהב את ה"ממציא כל נמצא", גם אם אינו קורא לו בשם אלוה.   

.

להישאר בהמה זו לא דרך לבעל נפש, להיות משורר זו דרך לתוך תהום. 

לכן אנו זקוקים לנבואה. 

גם כיהודי מאמין, שמאמין בלי שום ספק במעמד הר סיני כמו שנמסר לנו במסורת חז"ל, אני אומר שנבואה זו לא בדווקא תורת משה. אבן סינא לא היה רק פילוסוף אריסטוטלי, הוא היה גם איש דת מוסלמי. יש בספריו פרשנות נפלאה ועמוקה על פסוקים מהקוראן (בהרמיזות וההערות יש על סורת האור). הוא התייחס לקוראן כמו שיהודים מתייחסים לתורת משה, ספר נבואת האמת האלוהית המוחלטת. הרמב"ם העתיק מכתביו של אבן סינא את כל עיקרי האמונה היהודית כמו שהם, גם אלה שכתובים בספר משנה תורה שהוא כתיבה מחדש של נבואת משה רבינו בהר סיני, שבה הוא קיבל בנבואה את התורה שבעל פה, וספר משנה תורה של הרמב"ם הוא אותה נבואה בדיוק כמו שהיא, בלי יתר וחסר, באותן מילים כמו שנאמרה בהר סיני, רק בתוספת סידור העניינים, ניסוח משופר, והכרעת המחלוקות ההלכתיות. רק מסורת, קבלה כמות שהיא. משנה תורה של הרמב"ם אינו ספר חכמה אלא ספר נבואה. התורה שבעל פה נמסרה בהר סיני בנבואה כמו התורה שבכתב, שתיהן באותה נבואה. והרמב"ם כתב שהמוסלמים (וכוונתו דווקא לאבן סינא ואלפראבי, כל מיני קנאות דתית מעוקמת של המון נבער היא לא נקיון מעבודה זרה וזה שווה גם ביהודים), אינם עובדי עבודה זרה כלל. הפוסקים רואים בשיטתו זו היתר לכתחילה ליהודי להתפלל במסגד. הם "כשרים" לכתחילה מבחינה דתית יהודית. 

ושאלו על זה חלק מהפוסקים, הרי המוסלמים כופרים בתורת משה, וכפירה יותר גרועה מעבודה זרה, אז אם אוסרים להתפלל בכנסיה ולהנות מיופיה כי היא עבודה זרה, כל שכן במסגד שהוא כפירה. 

.

הפילוסופיה מחייבת את כל בני האדם. כל אדם בעולם אם הוא סובר שאחת ועוד אחת אינם שתיים אלא שלוש, הוא טועה. אין כאן מקום לומר שלכל אחד אמונתו שלו. כך מי שטועה מבחינה פילוסופית לגבי האלוה, למשל שסובר שהוא גוף, או שהוא שניים, או שאין אלוה כלל, הוא טועה באופן גמור ממש כמו מי שטועה במתימטיקה. טעות במתימטיקה מוגדרת כ'טעות', טעות "מתימטית" לגבי ההסתכלות השכלית על האלוה נקראת 'כפירה'. למעשים כלפי האלוה שנובעים מכח הטעות הפילוסופית, קוראים עבודה זרה.  

.

כל זה רק במה שנוגע לשכל. לגבי מה שנוגע לכח הדמיון הוא עניין אחר. 

  כח הדמיון הוא רגש, לב, מגע, יופי. 

אדם יכול לומר שאשתו הכי יפה וטובה בכל העולם, הקשר איתה הוא לבדו קשר אהבה אמיתית באופן מלא ומוחלט. הוא גם יכול למסור את נפשו ליהרג על זה אם הוא אוהב אותה במדרגת עזה כמוות אהבה.  לגבי אשתו של חברו הוא יאמר היא חיקוי זול של אשתי. כך הרמב"ם כתב באיגרת שכל הדתות האחרות הן כמו אדם מצוייר על קיר ורק תורת משה היא כמו אדם חי באמת. רק לה יש תוך ופנימיות, הדתות האחרות הן מעשיות דמיוניות בלי פנימיות.

נניח שראובן אומר כך על אשתו, ויודע בלי ספק שזה כך. והוא שומע ששמעון אומר לא כי, אלא האשה הכי יפה והאהבה הכי אמיתית זו אשתי שלי. מצד אחד כל אחד יישבע שהאמת איתו ומוכן גם להרוג וליהרג על זה, ומצד שני מצד השכל כל אחד מהם יודע שאין כאן סתירה. כל אחד אוהב את אשתו שלו.

התורה נקראת אשה, היא לא רק חכמה, היא נבואה, יש כאן גוף. גופי תורה. היא יצירת אמנות, שירה, ספרות, דמויות ועלילות, סגנון נמלץ. השכל מחייב את הכל, ושם לא היה נסלח למוסלמים אם היו טועים. אבל אחרי ששם אינם טועים, מצד הגוף יש להם את האשה שלהם, זו לא סיבה לשלול אותם מבחינה דתית גם ליהודי שמאמין באופן הכי מוחלט ומסורתי ושמרני בתורת משה שבכתב ושבעל פה ובמעמד הר סיני.

.

נבואה פירושה שהדמיון לא פועל לבד בהשגת היופי, הוא פועל באופן מאוחד עם השכל, שבאותו יופי עצמו רואה את החכמה. זה כל ההגדרה של הנבואה מבחינה מהותית, כמו שמבואר במורה נבוכים. מי שנקרא "נביא", זה מי שעומד בהגדרה הלכתית שלפיה מותר לו להורות לעם לבטל מצווה בתנאים מסויימים, ושהעובר על דבר חייב מיתה, כל זה מדובר על הגעה לשלמות מסויימת של השגה בדרך הלימדו שנקראת נבואה. כשההשגה מבוררת באופן זך, אז השגת המציאות פירושה שמיעת דבר האלוהים כי האלוהים פירושו המצוי הראשון, הכרחי המציאות, הוא המציאות והמציאות זה הוא.  ומיש משיג את המציאות לעומק מספיק יכול לדעת גם את העתיד, לא בדרך של חישוב דטרמיניסטי לפי חוקי הטבע, אלא בהשגה עמוקה של המהות של המציאות, כי הרובד הגבוה והעמוק של המציאות הוא מעל גדרי הזמן. כל ההבדל בין נביא לבין כל אדם הוא שהנביא הגיע לשלמות של השגה, לצלילות. אנחנו לא נביים כי השגתנו נשארה מעורבבת עם דברים אחרים, טעויות בשכל ופנטזיות בדויות שהדמיון לא תופש מהמציאות אלא מרכיב בלי קשר למציאות.

המורה נבוכים בא ללמד את כולנו ללכת בדרך הנבואה כדרך חיים גם אם לא נזכה להגיע לשלמות בה. כמו למשל שנאמר שכולנו נלמד לנגן גם אם לא נהיה נגנים מקצועיים, וכולנו נצייר, כמו שילדים כולם מציירים כל יום ולא יכולים לחדול מזה, גם אם לא יציגו את יצירותינו במוזיאון.  כך כולנו נעמול על דרך הנבואה גם אם לא נהיה נביאים.

.

יש יצירות אמנות שאין רק השגת יופי בכח הדמיון אלא פעולה שיש בה איחוד של כח הדמיון והשכל שמשיגים בשני הכוחות ביחד אותו הדבר עצמו. למשל יצירות של באך, או ספר כמו אנה קרנינה של טולסטוי, וכמובן יש עוד הרבה. אני באופן אישי מאוד למשל רואה גם בציורים של סזאן עניין כזה, או במוזיקה של עבדול ווהאב או בשירים של עמיר לב, ועוד. כיוון שהדמיון מעורב כאן יש כאן גם עניין של טעם אישי, כל אחד רואה את היופי בדרכו שלו, לפי חושיו ודמיונו. קשה מאוד להגדיר איזו יצירת אמנות יש בה גם גדולה שכלית, זה מופיע בדרכים שונות מאוד זו מזו, ובמדרגות שונות מאוד זו מזו, וכל אחד קולט לפי טעמו. הדוגמאות שהזכרתי הן רק להמחשה, וציינתי דווקא אותן רק משום שהן מאוד מפורסמות ומקובלות על הרבה אנשים, לא באתי לומר שהן בהכרח באמת כאלה או שהן עדיפות על אחרות וכיו"ב. מדובר בשכל עיוני שרואה את המושכלות, המציאות ברובד השכלי שלה, כמו שעין רואה. השכל הזה שותק כמו שכתב המורה נבוכים א' נ'. הוא לא מילולי או חישובי. לכן יכול להיות שאמן לא מראה שום דבר שאנו מכנים "שכלי", הוא לא מדבר ולא מגדיר. אבל את הרוח הוא רואה לא רק כיופי שהדמיון חש אלא גם כיישות שהשכל העיוני רואה. אין דרך לעמוד על זה או להוכיח את זה. 

כשהייתי נער צעיר, זכיתי להיפגש עם פרופ' קרל פרנקנשטיין, אדם משכיל וחכם ברמה מאוד גבוהה. אמרתי לו שהשאיפה שלי בחיים היא להיות זמר, כמו אריק איינשטיין. הוא אמר למה אתה לוקח דוגמה מטיפש כזה, יש לו קול יפה אבל הוא סתם טיפש. והשבתי לו יכול להיות שבהשוואה לפרופסור הגדול הוא נחשב טיפש בפילוסופיה ובמתימטיקה אבל הוא חכם בשירה. יש ביטוי כזה אצל אמנים, למשל עמיתים של אריק איינשטיין אמרו את זה עליו, שהשירה שלו אינטיליגנטית. מה זה קשור? יש לו קול יפה וחוש מוזיקלי, נניח גם רגש, כל זה רק עניין של כח דמיון, שליטה בקול זו יכולת גופנית כמו להיות ספורטאי, זה לא קשור כלל לשכל ואינטיליגנציה. אבל מדובר בשכל שאינו מילולי או חישובי, אפשר להרגיש בזה.   

זה גם להיפך, מתימטיקאים מאוד גדולים, אלה שמגלים תחומים חדשים במתימטיקה, מגיעים לזה מכח תפישת יופי שיסודה בכח הדמיון. מתימטיקאי עומד לפני שאלה או נושא, הוא "מרגיש" באינטואיציה כלשהי שהוא על סיפו של שדה מתימטי לא נודע. יש אין ספור כיוונים להתחיל לחקור בעניין הזה. אם הוא יהיה חישובי, כמו מחשב, הוא יצטרך להתחיל לברר אין ספור כיוונים אפשריים שאי אפשר לדעת איזה מהם ייגמר במבוי סתום ואיזה יגמר בדרך אל האור. אלא הוא משתמש באינטואיציה שלו ללכת דווקא לכיוון מסויים שנראה מבטיח. מה היא האינטואיציה הזו? מה מוביל אותה? חקרתי כמה מתימטיקאים ופיזיקאים תיאורטיים ברמה גבוהה, כולם לבסוף דיברו על כך שהיופי הוא זה שמוביל. יש יופי במתימטיקה, במיוחד כשזה לא רק לפתור תרגילים למבחני בגרות אלא באמת לחשוב ובאמת לגלות. לפעמים גם בפתרון תרגילים אפשר למצוא יופי. המתימטיקאי האמיתי עובד עם תפישת היופי של כח הדמיון כשהיא מחוברת עם השכל. 

כל זה הוא מדרגות שונות במתודה שנקראת נבואה.

אמנות כזו לא מובילה לתהום. גם עבודה אינטלקטואלית רציונליסטית קיצונית, יבשה וטכנית, מובילה לתהום, וכשהיא מחוברת לדמיון היא ניצולה מזה.

אמן רואה את אידיאת היופי, שמטילה זיו אור על החומר הפרוזאי, והוא נעצר שם. זו זכוכית שהוא מתרסק בה כמו יונה שמנסה לעוף דרך זכוכית החלון. הוא לא יכול כלל לתפוש שאידיאת היופי עצמה היא לא סוף דבר, אלא היא עצמה היא רק זיו שמוטל על ידי משהו עוד יותר עליון ממנה. תפישה כזו מחייבת שימוש בשכל. גם אם הוא שותק, גם אם הוא מתגלה רק כ"אינטואיציה" (שהיא מילה שהמציאו כדי לטשטש משהו שלא היה להם נוח להסתכל עליו במבט שואל חד. כמו גם מילים כמו אינסטינקט, מיסטיקה, ועוד כיו"ב הרבה).

שכל לא שונה מכח הדמיון, שניהם רואים כמו עין שרואה את אשר לפניה, רק שהשכל יכול לראות מציאות מופשטת בלי תיווך של חוש גשמי, והדמיון לא יכול. השכל והדמיון הם אותו הדבר אבל בהבדל מדרגה. הזיו של היופי שהאמן רואה הוא הפשטה ממה שהחוש רואה. השכל יכול לראות בלי שום הפשטה מחוש, מתחיל מיד מהמופשט (כמו שכתב המורה נבוכים א' סוף פרק א', ובהלכות יסודי התורה ד' ז' והצורות שאין להם גולם עין הלב יודעת כמו שהיא יודעת את אדון הכל. ובלי שום ספק ידיעת אדון הכל לא מבוססת על שום חוש. אם היתה מבוססת על חוש זו היתה הגשמת האלוה). לכן רק השכל יכול לראות שאידיאת היופי עצמה יש לה מקור נעלה ממנה, שהיא רק זיו שנובע ממנו. המקור הזה מופשט לגמרי, לכן אמן שפועל עם חוש לא משיג אותו ונשאר תקוע באידיאת היופי, היא עבורו סוף דבר, היא עבורו האלוה עצמו. זו השושנה התחתונה שבמבט של אמן, של כח דמיון, היא שלמה ואין בה חוחים, ובעיני השכל היא כולה חוח אחד גדול. וכשהשכל משיג את המופשט העליון אותה שושנה תחתונה משאירה שייריים של גשמיות והם החוחים. 

 למשל שושנה עליונה זו רחל שהיא יפת תואר וגם יפת מראה, שזהו זיו קלסתר לפי רש"י. היופי שלה הוא זיו של משהו נעלה יותר, מופשט. שושנה תחתונה זו רחל שהיא רק יפת תואר בלי יפת מראה, בלי זיו קלסתר, לא שורה על יופיה משהו שמיימי, זיו של השמיימי, שאינו שייך כלל לכח הדמיון אלא הוא זיו החכמה. בבחינת חכמת אדם תאיר פניו.    

בהלכות יסודי התורה פרק ב' כתב הרמב"ם:

"והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול"

כתוב: "ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד כו'". חכמה לוקח זמן ללמוד, זה לא קורה מיד. במיוחד חכמה שאין לה קץ. לכן וודאי שלא מדובר על ללמדו את החכמה הזו. רק לראות אותה. איך אפשר 'לראות' חכמה? איך אפשר לראות דבר שאין לו קץ? כח הדמיון, כל השגה שמבוססת באופן כלשהו על חוש, לא יכולה לראות חכמה ולא לראות דבר שאין לו קץ. יש כאן ראיה של כח תפישה מופשט לחלוטין. מרוב שהוא מופשט הוא משיג אפילו את האין סוף, ולמרות שהאדם מוגבל. 

זה מה שכתב במו"נ א':

"וכאשר ייוחד האדם בעניין שהוא זר בו מאד, מה שאין כן בדבר מן הנמצאות מתחת גלגל הירח, והוא ההשגה השכלית אשר לא ישתמש בו חוש ולא מעשה גוף ולא יד ולא רגל, דמה אותה בהשגת הבורא אשר אינה בכלי,"

השגת הבורא אשר אינה בכלי, זה מוחלט שאין לה שום שייכות לכלי כלל ועיקר, אין להשגתו שום התחלה או בסיס כלשהם בהשגת חושים. הוא לא הפשיט את המושגים המופשטים על ידי הפשטה והכללה מהרשמים החושיים. זה זר מאוד תחת גלגל הירח, בעולם החומרי הכל מתחיל מחומר, כל השגה מחילה מהשגת חומר ואז מתקדמת לכיוון המופשט על ידי הפשטת מה שראינו בחוש, הכללה, המשגה, וכו'. כמו שכתב בהלכות יסודי התורה ד' ז' שלעולם אין אתה רואה צורה בלא גולם, אלא לב האדם מחלק ורואה את הצורה. מתחילים בחוש שרואה צורה וגולם ביחד, ואחר כך מעבדים את זה בתהליך הפשטה להשגת הצורה באופן מופשט. 

אבל השכל של האדם יכול להגיע למדרגה שהצורות שאין להם גולם לב האדם יודע אותן כמו שיודעת את אדון הכל. השג המופשטת, מה שזר מאוד למהות של העולם הארצי. זה מלאך ששוכן בנו ואינו חלק מהטבע. כשאנו מתים המלאך הזה ממשיך לחיות (כמו שכתב בהלכות יסודי התורה ד' ח'). הוא לא באמת שוכן בנו כחלק מהחומר שאנו, הוא מלאך, הוא רק עומד עלינו כמו פרפר על פרח. כשהפ]רח נובל הפרפר עף ממשיך בדרכו.  

.

השכל הזה יכול לראות שאידיאת היופי יש לה מקור שהוא מופשט לגמרי, הוא יפה אבל זה יותר מיופי, אין לזה מילה כלל. הראייה הזו היא תמיד רק רמז, קצה קצהו, רק קוץ קטן שרומז כלפי מעלה. ויש שם תנועה אין סופית ללא מעצור. תמיד תופשים מעט יותר, ואז תופשים שיש עוד לתפוש. כמו מי שמעפיל בהר וככל שנקודת המבט שלו גבוהה יותר הוא רואה שהפסגה יותר רחוקה ממה שחשב. שהיא מעל השמיים, שזה אין סוף. תנועה לש עלייה מתמדת, בלי מעצור, תיתכן רק אם רואים שיש משהו מעל אידיאת היופי. המשהו הזה לא נתפש ולכן אף פעם הדרך אליו לא מסתיימת, תמדי יש רעננות של רק הרגע התחלנו, אנחנו רק בצעד הראשון, ויש רעב ושמחה וסיפוק של כמה מרחב יש לפנינו להתקדם, וכולו מלא השגה, הוא אל ריק, גם ההשגה הלא שלמה היא השגה מלאה ומאירה לאין סוף. התנועה לכיוון האין סוף היא ההתחברות לאין סוף. לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיפטר ממנה. התנועה היא התכלית. ולכן אין כאן התרסקות על זכוכית, אין תחושה של מחנק וייאוש וחוסר תוחלת. זה חי, התורה היא עץ החיים, היא רפואה לכל, והתורה זו הנבואה בכל אשר היא. גם בשירה של זמר שחכם בלשיר, גם בחקירת המתימטית של מתימטיקאי שתופש יופי, כל מי שמאחד את הדמיון עם השכל, בלכ דרך שץהיה, זה הגדרה של תורה. תור הפירושה נבואה. לחמישה חומשי תורה הרמב"ם קורא ספרי הנבואה, כל תוכנם הוא ללמד את האחדות בין הדמיון לשלכ, וכל מקום שיש אחדות כזו אלה דברי תורה. את החכמה עצמה לומדים מאריסטו, לא צריך לזה תורה, כמו שכתב במורה נבוכים ג' נ"ד. התורה יכולה אפילו להפריע ללימוד החכמה. כתוב בה למשל שלבורא יש רגשות, שהוא שומע ורואה, מדבר. צריך עמל גדול כדי שזה לא יחשיך לנו את החכמה. וצריך לדעת מקודם את החכמה כדי לעשות את העמל הזה, אי אפשר ללמוד חכמה מהתורה לבד, כי היא עצמה לא מנקה את עצמה ממשמעויות שלפיהן הבורא מקנא וכועס ומעניש וכל כיוצא בזה. אם התורה לא מלמדת חכמה אז מה היא בה ללמדנו?

היא מלמדת את החיבור של דמיון עם שכל. היא בעצם לא מלמדת, היא נוגעת. היא באה כדי לגעת בנו, מעמד הר סיני היה חתונה והתרוה היהת הכתובה, מעמד הר סיני היה זייווג, כלומר יחסי אישות והתורה האיבר שמשמש ליחסים כאלה. אחרי שהתרו הנגעה בנו, וזה היה בשכלנו וגופנו ורגשותינו כאחד ממש, נמצאנו למדים מזה שצריך לחבר את השכל והדמיון. זה כל תוכנו של המורה נבוכים, הניתוק של השכל והדמיון הוא המבוכה שעליה הוא מדבר בהתחלת הפתיחה למורה נבוכים, מי שלמד חכמה ויודע תורה ולא יכול לחבר בין שני אלה (למרות שאין לו שום ספק לא בזה ולא בזה, המורה נבוכים לא בא להציל מספקות באמונה). המורה נבוכים מלמד את הנבואה, וזה העניין של לימוד מעשה מרכבה. מעשה מרכבה הוא סוד החיבור הבלתי אפשרי בין המופשט למוגבל. השכל הוא המופשט והדמיון הוא המוגבל והנבואה היא סוד החיבור ביניהם.)  הנבואה מחברת את הכל, גם כלפי מעלה ומזה נובע גם כלפי מטה, הבשר גם מתחבר. מעתה יש גם על כתף על מי לשים את הראש, לאכול מחית תפוחי אדמה כפשוטו, כמו ילד, ולהתנחם ולשבוע מזה. תפישת היופי לא מנתקת מזה. היופי לא עומד בפני עצמו, הוא לא אלוה, לא מלך, יש משהו מעליו שהיופי מחובר אליו בענווה, קצת שבור, ולכן הוא גם מחובר אל מה שמתחתיו, הוא לא מתנשא כאילו כל מה שאינו אמנות אין בו טעם. הוא רק חוליה בשרשרת שכוללת הכל שהיא האור הכי עליון שזוהר עד הבשר הכי תחתון ומאחד את הכל.   

ההתנתקויות בין השכל לדמיון, שתמיד קורות במידה כלשהי, בהכרח כל זמן שאנו בגוף בשר, הן החוחים של השושנה הזו. כל זה לפי המהלך הראשון בלשון של הזוהר.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 194 - על אמנות ועל אידיאת היופי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על 194 – על אמנות ועל אידיאת היופי

  1. פינגבאק: שיעור 0005 – פתיחת המורה נבוכים | שיעור שבועי על מורה נבוכים – על ידי ניר שטרן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s