193 – מהי אמונה. הגדרה מדוייקת ופשוטה של המושג "אלוה" ושל "אמונה" בו לפי הרמב"ם

מהדברים הנלבבים שנכתבו אלי:

"בשבת הילדים דברו והתווכחו בין עצמם מה הפירוש של אני מאמין באמונה שלמה. חלק אמרו שצריך להאמין בעיקרים עד שאין לך שום ספק וזה כאילו עובדה.

חלק אמרו שזה סתם שקר ולנסות להגיד לעצמך אני מאמין אלף פעמים עד שאתה משוכנע שאתה מאמין זה לא הגיוני בכלל ובן אדם שעושה ככה משקר לעצמו. הוא לא מאמין… הוא סתם שטף את המוח וזה מאוד מסוכן וזה מה שטרוריסטים עושים.

אני באמת לא ידעתי מה להגיד. מה הפירוש של המילה אמונה ואיך מגיעים לדרגה של אמונה? האם בן אדם צריך להגיע למסקנה של העיקרים דרך הגיון או חקירה  ורק אז הוא יכול להגיד שהוא מאמין באמונה שלמה? אם כן האם זה אמונה או ידיעה? ואם אמונה זה לא דרך ההגיון וחקירה, מה זה? סתם שטיפת מוח?"

מה שכתבתי על זה:

 

עיקרי האמונה של הרמב"ם, מצווים עלינו לכפור באמונה שלנו, שהיא לא אמונת הרמב"ם.

הרמב"ם במורה נבוכים א' נ' כתב שהחשוב והקובע זה לא איך אומרים במילים, אלא מה שמצטייר בנפש.  

הציור של אמונה אצלנו מתחיל מהציור היסודי שלפני הכל אנחנו קיימים כבני אדם, יש לנו מציאות חומרית, ואנו חיים בתוך עולם שיש לו מציאות חומרית, טבע.

יש מעגל שהוא העולם כמו שהוא, בלי אלהים, קיים כמציאות חומרית עם טבע וחוקי טבע, האדם קיים קודם כל כמו סוג משוכלל של בעל חיים, רוצה לשרוד ולהנות, לאכול ולישון וכו'.

יש מעגל שהוא המציאות הזו, פרוזאית, חומרית, פשוטה, שם אין אלהים. משהו חסר לנו במעגל המשעמם והפשוט הזה, ואנחנו רוצים לחשוב שמחוץ למעגל המציאות החומרי הזה, יש משהו אחר, נעלה, יפה, אוהב, נשגב, טוב, רוחני. יש לנו גם פחדים, ואנחנו כמו ילדים רוצים לחשוב שיש לנו אבא גדול שידאג לנו, ישמור, יפרנס וכו'.

לכן אנו חושבים שיש אלהים. הוא נמצא אי שם בכסא הכבוד, ואנחנו מחפשים איך להתחבר איתו, ואנחנו גם מחפשים בטחון בעובדה שהוא בכלל קיים.

הצמא למשהו יותר נשגב ורוחני ויפה וטהור הוא רגש מאוד חזק. גם הפחד הילדותי הוא רגש מאוד חזק. שניהם מתחברים לצורך רגשי מאוד חזק.

.

יש ילדים מאוד בודדים ומפחדים שממציאים חבר דמיוני וזה מנחם אותם. הצורך הרגשי יכול לשלוט על התודעה שלנו, על השכל וכל השאר, ולהכריח את כל התודעה לחוות חווייה שממלאת את הצורך הרגשי הזה.  

פעם הייתי בבית הקברות הצבאי כשלא היה שם אף אחד, פגשתי שם אשה שהבן שלה נהרג במלחמה, היא באה לשביל שעברתי בו וסימנה לי להיות בשקט. היא אמרה לי בלחש, הבן שלי ישן, תיזהר לא להעיר אותו.  אחר כך דיברתי עם בנים אחרים שלה, הם אמרו שהיא רוב הזמן בבית הקברות, ובטוחה שהבן שלה חי, רק הלך לישון. ושום דבר לא יכול לשכנע אותה שזה לא כך. היא מאמינה באמונה שלמה. כי הצורך הרגשי כל כך חזק שהוא לא מאפשר לא להאמין.

.

גם אנחנו מאמינים בצורה כזו בקיומו של אלהים. רק שבכל זאת לא השתגענו לגמרי כמו אותה אשה, ויש בתוכנו קול שכלי ביקורתי ששואל אולי זה הכל דמיון. ואין לנו איך לענות לקול הזה.

 

.

.

אלהים שנמצא מחוץ למעגל המציאות הפיזית הפשוטה החומרית, אז כמובן לעולם לא נדע אם הוא בכלל קיים, והאמת שזה בכלל לא אלהים. זה עבודה זרה כלשהי או סתם דמיון ילדותי כלשהו. אי אפשר להתחיל בכלל לגשת לעניין של אמונה לפני שכופרים באלהים כזה. פרקי שלילת התארים שבמורה נבוכים (חלק א' פרקים נ'-ס' בעיקר) מלמדים לכפור באלהים כזה. זה אלהים שבהכרח מייחסים לו תארים חיוביים, שהוא נמצא, חי, יכול, חכם, משגיח, אוהב, בעל חסד, סולח בלי תנאי, בוחר בעם ישראל בלי קשר לאיך הם מתנהגים, אבהי. בלי התארים האלה הוא בכלל לא קיים, אין בו כלום. והתארים האלה כולם הגשמה, כלומר כפירה, עבדות אלילים, אמונה באל גשמי, אפילו התואר 'נמצא' לא ניתן לייחס לאל האמיתי, כמו שכתב במורה נבוכים א' נ"ז.

.

יש סיפור שבחור ניגש לראש ישיבה ואמר שהוא לא מאמין באלהים, וראש הישיבה אמר לו באותו אליהים שאתה לא מאמין בו, גם אני לא מאמין בו.

.

.

.

כתוב: לא בשמיים היא … כי אם קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו.  וכתוב: רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך כו'. אין חציצה בכלל ביני ובין האלהים. הוא לא משהו שמחוץ למעגל מסויים של מציאות חומרית חסרת אלהים, שצריך לחפש אותו באיזשהם שמיים.

בחז"ל יש משל שילד רכב על כתפי אביו, ושאל את העוברים ושבים איפה אבא שלי.

.

צריך קודם לכפור לגמרי באלהים החיצוני הדמיוני. להישאר רק עם המציאות החילונית הפשוטה החומרית זו שאני נוגע בה בידיים כל יום. ואז להסתכל עליה עצמה.

.

.

למשל בעולם החומרי להיות קיים זה להיות בעל שלושה ממדים, שיהיה לי אורך רוחב וגובה, בלי זה אני לא מציאות.  זה המקום שאני תופש, זה הנפח שלי. בלי נפח דבר לא יכול להיות קיים.

אם אני הולך מכאן למקום אחר, האם אני לוקח איתי לשם את הנפח שלי? או שאני משאיר כאן את הנפח שלי ושם אני תופש נפח חדש?  

אם אני לוקח לשם את הנפח שלי, זה אומר שמישהו אחר לא יוכל להכנס למקום שתפשתי מקודם כי לקחתי את המקום איתי וכבר אין שם מקום. אם אני יוצא מאוטובוס מישהו חדש יכול לשבת באותו כסא שישיבתי, לכן ברור שאני לא לוקח את הנפח שלי איתי, אני לא לוקח איתי את המקום שאותו תפשתי כשישבתי באוטובוס, שהרי מישהו אחר יכול לשבת שם והרי המקום נשאר.

בשביל שמישהו יוכל לשבת באוטובוס הוא לא צריך לתפוש את המקום שהייתי בו ופיניתי אותו, הוא יכול לשבת במקום שאף אחד לא מילא אותו אף פעם. המקום הריק קיים בפני עצמו בלי קשר למי נמצא בו.

יש חלל ריק אין סופי, שהוא רק מקום, ייתכן שאין בו שום דבר. גם בלי שיש בו משהו, גם אם הוא לא מקום של שום משהו, עדיין הוא נשאר חלל שקיים בכוחות עצמו, בפני עצמו, והוא מקום שאפשר שמשהו יהיה בתוכו, ואפשר גם שיישאר ריק.

מזה אני לומד שהנפח שלי הוא בכלל לא שלי, הוא לא פרטי שלי. יש נפח אחד כללי של כולם. כל מה שנמצא בתוך הנפח מקבל מציאות מהחלל הריק, מהנפח הכללי המופשט, כי הנפח שלי הוא לא שלי, הוא החלל שאני תופש מקום בו, הנפח הוא היותי נמצא, בלי נפח אין לי מציאות בכלל, הרי שהיותי נמצא היא השתתפות במציאות הכללית של הנפח של כל היקום, זה לא משהו נפרד שיש לי אותו פרטי באופן עצמאי.

.

.

הנפח הריק האין סופי הכללי אי אפשר לגרום לו לחדול מלהיות קיים. אפשר להשמיד משהו מסויים שנוטל חלק בנפח הזה, אבל הנפח המופשט בעצמו לא יכול לא להיות קיים.

הנפח שלי, מציאותי, זה לא שלי, אני בשורש מציאותי כלול במציאות של החלל הריק הנצחי האין סופי.  

 

הנפח הריק הוא האלהים.

 

כל זה רק משל מהמציאות החומרית, שלפיה רק מה שיש לו שלושה ממדים נחשב נמצא. באמת יש מציאות גם בלי שלושה ממדים. אבל העקרון נשאר, ש"מציאות" זה משהו כללי שבהכרח קיים, והקיום שלי הוא בו, הוא חלק מקיומו, הוא לא פרטי שלי.

החלל הריק החומרי זה משהו מת, אילם, חסר משמעות, נייטרלי, מקרי.

מי אמר? אולי החלל הריק המופשט הוא חי וחכם, אולי הוא רוצה, אולי הוא משגיח ומנהל?

.

יש הבדל בין החלל הריק הפיזי של להיות בעל שלושה ממדים, שהוא המציאות המופשטת בפני עצמה של הקיום החומרי, למציאות המופשטת האמיתית שכוללת בתוכה גם את כל המציאות הנפשית והמחשבתית ושל הרצון. המציאות המופשטת שכוללת בתוכה גם רצון ולב ורגש כדברים ש"נמצאים" יכולה להיות בעצמה גם כן משהו חי וחכם ורוצה ויכול.

 

כשמדברים על שלושה עשר עיקרי האמונה, הניסוח של הרמב"ם בהלכות יסודי התורה של העיקר הראשון הוא:

"יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו.

 

ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות.

 

ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים הוא לבדו יהיה מצוי ולא יבטל הוא לבטולם שכל הנמצאים צריכין לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם לפיכך אין אמתתו כאמתת אחד מהם.

הוא שהנביא אומר וה' אלהים אמת הוא לבדו האמת ואין לאחר אמת כאמתתו והוא שהתורה אומרת אין עוד מלבדו כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו."

.

.

ובפרק ב' שם הלכות ט'-י':

"כל הנמצאים חוץ מן הבורא מצורה הראשונה עד יתוש קטן שיהיה בטבור הארץ הכל מכח אמתתו נמצאו ולפי שהוא יודע עצמו ומכיר גדולתו ותפארתו ואמתתו הוא יודע הכל ואין דבר נעלם ממנו.

הקב"ה מכיר אמתו ויודע אותה כמו שהיא ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין שאין אנו ודעתנו אחד אבל הבורא יתברך הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד שאלמלי היה חי בחיים ויודע בדעה חוץ ממנו היו שם אלוהות הרבה הוא וחייו ודעתו ואין הדבר כן אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד […]

לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים כמו שאנו יודעין אותם אלא מחמת עצמו ידעם לפיכך מפני שהוא יודע עצמו יודע הכל שהכל נסמך לו בהוייתו."

 

הקב"ה יודע את עצמו ומכח זה הוא יודע את הנבראים, כי הכל נסמך לו בהווייתו, כלומר הכל נמצא במציאות שהיא מציאותו שלו. הוא ממציא כל נמצא, כל מה שנמצא מצוי במציאותו של הקב"ה. כמו שכל גוף חומרי הנפח שלו (כלומר קיומו החומרי) הוא הנפח של החלל הכללי האין סופי ולא נפח עצמאי משלו.

.

.

אם עוזבים את המחשבה על אלוה חיצוני שנמצא באיזה שמיים שהם לא כאן ממש, שהם לא אני ממש, אז אפשר להתחיל להסתכל על האני ממש, המציאות ממש.

אני חי, מה זה חיים. אם מסתכלים טוב רואים ברור שחיים זה דבר כללי שאני משתתף בו. אני חי ואני מוליד ילד חי. אני חי ואתה חי. איך יכול להיות שפירוש המילה חי אצלי ואצלך הוא אותו דבר. אם החיים שלך זה משהו פרטי שלך, שייך רק לך, אז הוא משהו אחר ממה שאני "חי". במהות המובן של המילה חיים זה אותו מובן בדיוק אצלי ואצלך.

כשמדברים להציל חיי אדם, לא נאמר שנציל קודם מי שהחיים שלו שווים יותר, כי החיים של כולם זה אותו ערך, אותם חיים. אפילו שאנחנו שונים כפרטים העובדה שאנחנו חיים היא לא שונה. יש משהו כללי שהוא קיים והוא החיים עצמם, ואנחנו משתתפים בו. כמו שיש חלל ריק והנפח שלנו משתתף בו והו אלא עצמאי. המילה "נפח" אצלי ואצלך יש לה אותו מובן, כי הנפח הוא לא שלי ולא שלך, שנינו נוטלים חלק באותו נפח כללי שהוא כל המציאות ביחד.

.

.

החיים הכלליים באותו מובן כמו הנפח הכללי של המציאות החומרית, זה אלהים. והוא חיים ולכן הוא חכם ורוצה ויכול ומשגיח וכו'. אפשר לפתח אליו יחס רגשי ולהכנס איתו בדיאלוג רגשי. אין שום סיבה שלא. אפשר גם שהצרכים הרגשיים שלי הילדותיים יהיו מופנים כלפי זה, מוצאים נחמה ובטחון ושמחה ותחושה שיש לי אבא, למה לא. אלהים זה עובדת היותי חי. עד כדי כך הוא קרוב אלי. בפיך ובלבבך לעשותו. למה שהחיים שאני חלק מהם לא יהיו משהו אבהי שדואג לי באופן אישי כי אני חלק ממנו, למה לא אוכל לספר להם מה אני מרגיש והם יקשיבו?  

אני ישנה וליבי ער, זה הקדוש ברוך הוא שהוא ליבן של ישראל. זה כפשוטו, הוא הפעימות לב שלי, הוא הנשימה שלי, הוא רוח החיים שבאפי, הוא החום הטבעי שבגופי, זרימת הדם שבעורקי. ויפח באפיו נשמת חיים, כתוב בזוהר מי שנופח משלו הוא נופח. הוא שיתף אותי בחיים שלו, הוא לא נתן לי חיים נפרדים משלי. כמו שהוא שיתף אותי בנפח הכללי של החלל הריק ולא נתן לי חלל פרטי משלי.

יש פילוסופים שהגדירו את הנבראים כמחשבות שחלפו במחשבתו של האל. זה משל מדוייק למה שכתב הרמב"ם שהכל נמצאים מאמיתת הימצאו, כמו שהמחשבות שלי נמצאות מאמיתת הימצאי. אם המחשבה תשאל מה הקיום שלי, התשובה היא שהשכל של ניר זה המציאות שלך. הרי שהיא לא נמצאת בנפרד ממני. ככה אנחנו לא נמצאים בנפרד מהאלוה. כך אין מעגל של מציאות חסרת אלוה שהאלוה נמצא מחוץ לה וצריך לחפש אותו בשמיים או מעבר לים ולשאול האם הוא קיים או שהוא שקר. עצם קיום מעגל כזה זה תוקף הכפירה הכי גדול, בלי קשר כלל לשאלה האם מחוץ למעגל יש איזו דמות אבהית או שאין.

.

מה שמחוץ למעגל הוא בהכרח חומר, כי הוא מוגבל, כי יש מעגל של מציאות ריק ממנו. החומר במהותו הוא ריבוי, אם יש רק אלוה אחד זה במקרה, כמו שיש ג'ירפה גמדית אחת. עקרונית יכולים להיות הרבה, זה לא מונותאיזם. אלוה אחד זה אומר אין שום דבר מחוץ לו, אין אפשרות להעלות על הדעת מציאות כלשהי שהיא לא הוא.

.

.

יש בזה מדרגות מדרגות.  

אם מישהו מבקש טובה ממני וקל לי לעשות מה שהוא ביקש ואני עושה. למה עשיתי?

אם הוא נפרד ממני, מה לי ולו? למה שיהיה אכפת לי בכלל ממנו, למה אסכים להשקיע אגורה אחת כדי להציל את חייו? מאיפה באה האכפתיות שאני מסכים לתת אגורה אחת כדי להציל אותו?

למה יש לי ערך של קדושת חיי אדם, למה אני לא אומר שרק החיים של עצמי קדושים?

זה רגיל אצלנו ואנחנו לא שואלים, אבל זו שאלה עצומה מאוד מאוד. אצל בעלי חיים ברוב המקרים הם לא יתנו עצם אחת לחיה אחרת שמתה ברעב, גם אם הם יושבים על הר עצמות. למה בני אדם לא מתנהגים ככה?

יש תשובות שזה עוזר לנו לשרוד מבחינה דרוויניסטית, או שזה מוסכמות חברתיות שהחברה מחנכת כדי שהיא תשרוד, וכו', אותי זה לא משכנע. גם חיות של להקה שתלויות זו בזו כמו נמלים לא נותנות צדקה לנמלה חולה ולא משמחים נמלה עצובה. אם היא תמות תיוולד אחרת חזקה יותר. אין להם רגש שמכריח אותם לתת.

יש לנו הכרה יסודית שהמציאות שלנו היא לא רק שלנו, שכולנו משתתפים באותה מציאות, כולנו רקמה אנושית אחת.

המציאות האחת היא המציאות הכללית המופשטת שכולנו נוטלים בה חלק, זה אלהים, מי שאכפת לו ממישהו אחר אפילו באגורה אחת הוא כבר מאמין באלהים. לא חשוב באיזה שם הוא קורא לזה.

אמרו אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון. גם מי שלא מניח תפילין, גם מי שמגדיר את עצמו אתאיסט גמור וחילוני גמור, יתן ברצון לשכן חצי כוס סוכר אם יש לו מספיק. נתינה כזו היא מעשה שנובע מאמונה באלהים ולכן זו מצוות אלהים.

.

.

השם של זה בכלל לא חשוב, חשוב להסתכל על זה, להיות מודע לזה, וכך לתת לזה לצמוח ולהתפתח. זו לא חקירה פילוסופית, אין לזה שום קשר ל"חכמה". זה לא קשה. קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. קל, קרוב מאוד, להרגיש את זה בלב, לדבר על זה במילים, ולעשות לפי זה.

בעולם החילוני יש היום הרבה דיבור על כך ש"הקוסמוס" מתנהג אליך לפי איך שאתה מתנהג. או נותן לך לפי מה שאתה מבקש ממנו. או שיש "קארמה", כלומר מי שטוב המציאות מחברת אותו אליה, והיא הטוב, ומי שעושה רע, כלומר מתנתק מהמציאותה כללית, המציאות פולטת אותו החוצה והקיום שלו יתמעט. יש לזה אלפי ניסוחים שונים. יש התקדמות של האנושות, אנשים מתחילים לקלוט את זה, גם אם רק באינטואיציה לא ברורה.

.

.

אפשר לשאול אם כך זו אמונה אנושית כללית, לפי זה אין סיבה שאניח תפילין או אשמור שבת או אוכל כשר. לפי זה אין לי יהדות.

ראשית מי אמר שאמונה ויהדות זה אותו דבר. איפה כתוב שאצל גויים אין אפשרות לאמונה?

אברהם אבינו האמין והוא היה גוי. שם ועבר, נח ומתושלח, האמינו אע"פ בוודאי היו גויים (אם נגדיר שיהודי זה ממשפחת אברהם. אמנם גם ישמעאל ועשיו הם ממשפחת אברהם)

יהדות זה משהו אחר. אחרי שיש אמונה במובן שכתבתי, שהמציאות המופשטת שהכל נוטלים בה חלק והיא המציאות שלהם, היא מציאות שהיא חיה וחכמה ורוצה, אותה מציאות מופשטת חכמה ורוצה יש מסורת בעם שלנו שהיא התגלתה אלינו בהר סיני ואמרה לנו להניח תפילין.

אם זה כך אז גם הנחת תפילין היא ממהות המציאות עצמה, למי שהמציאות אמרה לו את זה.

למשל יש ציפור ששרה מאוד יפה, זה ממש מעצם הטבע והמהות שלה. המציאות אומרת לה לשיר יפה. אבל זה רק לה, לחיות אחרות המציאות לא אומרת את זה. אם הציפור לא תשיר היא תהיה ממש מסכנה, אולי אפילו תמות, לפחות מבחינה נפשית. כמו שחיה שרגילה לרוץ במרחבים כלאו אותה בכלוב קטן. או נמלה שחהי בקבוצה הפרידו אותה והיא לבד.  לכל חיה המציאות אומרת מה הטבע שלה ומה היא חייבת לעשות מכח המציאות ובלי זה היא תמות. לחיה שנקראת בני ישראל המציאות אמרה שהם צריכים להניח תפילין.

יכול להיות שאנחנו לא מרגישים שחסרה לנו הנחת תפילין, כמו שאריה בכלוב מרגיש שחסר לו חופש או שציפור מרגישה שחסר לה לשיר.

כתוב שבאמת יש מי שכן מרגיש ככה. ושאנחנו לא מרגישים ככה כי אנחנו בגלות, ובגלות אין תורה. מלכה ושריה בגויים אין תורה. הגלות מבחינת המציאותה רוחנית שלנו היא מוות גמור. אנחנו מקיימים את הנחת תפילין רק כדי שכשייבנה בית המקדש היא לא תהיה זרה לנו, למרות שבאמת זה לא קיום אמיתי. לכן אין לנו את ההרגשה שזה כמו שירה אצל ציפור. אבל אם אנו מאמינים במסורת שלנו אנחנו מקיימים ככה ומצפים לגאולה. "יהדות" באופן מסויים זו אמונה במסורת של עם שאני חלק ממנו.  העם הזה בגלות והוא מת מבחינה רוחנית ולכן היהדות היא לא דב רחי. אבל אסור שזה יגרום שהאמונה האנושית הכללית של כל בני נוח תהיה מתה אצלנו. בני נוח הם לא בגלות ואין שום סיבה שהאמונה הזו לא תהיה חיה. היא הבסיס, היא בעצם מה שחשוב לפי כל דבר אחר. בא חבקוק והעמידן על אחת, וצדיק באמונתו יחיה. חבקוק דיבר על אמונה באלהים במובן הכי פשוט ובסיסי, כמו שכתבתי, אמונה שהיא החיים עצמם, שהיא מקור החיים של האדם, ומשותפת לכל בני האדם בכל השמות שיקראו לה. לא על אמונה באלהי ישראל ולא בכך שצריך להניח תפילין או שהיה מעמד הר סיני ושהתורה היא מהשמיים וכו'.

.

.

אם האמונה של חבקוק מתה, כל האמונה במעמד הר סיני ובמצוות מתה איתה, כי זה הקרקע. אם האמונה הפשוטה כללית של כל בני האדם חיה, אז אני כבר אדם חי, מאמין. אם אני לא מחובר דווקא להנחת תפילין או לא מאמין בכלל שהיה מעמד הר סיני ושהתורה אלוהית, זה פחות חשוב, כשיבוא המשיח כבר אאמין, ואם לא יבוא אז באמת לא הייתי צריך להאמין. הכל זה רק "הציבי לך ציונים", דבר שאין לו ערך, ורק חשוב כדי שלעתיד לבוא לא יהיה זר. באופן עמוק יותר זה אומר שאני נשאר מחובר באופן אורגני ועמוק למסורת של העם שלי, לא מתנתק ממנה גם בשעות הקשות שלה, גם כשהיא לא מביאה לי חיים ואושר.

.

.

לרבי ירוחם יש סדרה של שיחות, שם הוא מבאר מאוד חריף וקיצוני שמה שהקב"ה ציווה עלי להניח תפילין, זה ממש בדיוק כמו שהוא ציוה על הציפור לשיר. מי שלא רואה את זה לא שייך בכלל לתורה, התורה שלו זרה לו, היא ציווי חיצוני. היא לא "רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך". הי אלא "קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו". לכן זו לא תורה כלל, סתם מעשים ריקים, אדם כזה עושה מהתורה עצמה עבודה זרה.

האלוה הוא המציאות עצמה. למה הציפור שרה? כי זו המציאות שלה, אפשר לומר שהמציאות ציוותה עליה לשיר. זה בדיוק המובן שהקב"ה ציווה עלינו להניח תפילין, הוא המציאות, האופן שבו הוא מצווה זה לא פקודה חיצונית שבאה מבחוץ, ויש שכר ועונש מבחוץ. הרמב"ם בפרק חלק מסביר שהמושגים של שכר ועונש במובן הפשטני, הפרימיטיבי, זה רק לילדים והמון העם. החכמים יודעים שזה לא כך.  השכר הוא שאני נמצא כי המצווה היא המציאות שלי, כמו שהציפור יש לה שכר שהיא שרה כי זה המציאות שלה, כשהיא שרה היא נמצאת. העונש של הציפור שתפסיק לשיר שהחיות שלה תכבה, זה גם העונש של המצוות.

אצל רבי ירוחם זה הדבר המרכזי שהוא בא ללמד. לכן גם היו מי שהתנגדו לו, כי נדמה היה להם שזה לא מתאים לחינוך ולממסד ולחברה החרדיים. לכן החפץ חיים הוכרח לפטר אותו מלהיות המשגיח בישיבה שלו. לכן גם שרפו את המורה נבוכים ולכן גם לא היו לרמב"ם ממשיכים. כבר מאות שנים שאף אחד בעולם היהודי לא לומד את המורה נבוכים.

.

האמונה של הילדים, של העבודה זרה, שיש מישהו חיצוני למציאות שיושב אי שם, וצריך לחפש הוכחות שהוא קיים, כי הוא ממלא לנו צרכים רגשיים, מתפרקת בזמננו. אם לא נחזור למורה נבוכים נישאר בלי שום דבר.

האל של המורה נבוכים לא צריך הוכחה, הגדרנו שהוא המציאות, במובן הכי פשוט וממשי, בכל הרבדים של המציאות, אז המציאות בהכרח קיימת, אף אחד לא יחשוב שהמציאות לא נמצאת.

כפירה באלוהים זה רק מי שחושב שהמציאות שלו היא פרטית לו, היא שלו בלבד. אין לה שום קשר למציאות חיצונית לו. הוא יוכיח שהוא באמת כופר רק אם הוא יראה את הילד שלו גוסס, ויכול להציל אותו בקלות רבה, בתנועת אצבע קלה, והוא לא יציל. כי למה שיהיה אכפת לי אם הוא חי או מת, המציאות שלי היא שלי, המציאות שלו היא שלו. אין שום קשר. יש קרימינלים שהם כאלה, אבל הם נדירים. אבן סינא כתב שמי שלא יזכה לעולם הבא זה רק מיעוט קטן מאוד של אנשים. 

אהבה כלשהי זה כבר אמונה באלהים, אהבה אומרת שיש קשר ביני לבין מי שאני אוהב. מאיפה יכול להיות הקשר הזה? בהכרח הוא מתחיל מכך שאנו חיים באותה מציאות, באותם חיים, באותה רקמה אנושית אחת. אחרי שזה כך, אולי מי שנמצא באותה מציאות ביחד איתי לא מוצא חן בעיני, ואולי הוא כן מוצא חן בעיני ואז אוהב אותו. אבל אם הבסיס של מציאות משותפת לא קיים אז לא ייתכן כלל שמישהו בכלל ימצא חן בעיני. מה אני מוצא בו? האם אני יכול לאהוב חייזר מכוכב אחר? מי שכופר באלהים זה אומר שמבחינתו כולם חייזרים אחד לשני, אדם לאדם חייזר, וממילא גם זאב.

.

.

אם אני אוהב את משפחתי ומרגיש מחובר אליה יותר, זו המציאות, הם יותר אחד איתי מאשר אחרים. וכך אני אוהב את העם שלי, וכך אני מאמין במסורת שלו, ומתחבר למסורת שהמציאות חייבה את העם הזה לעשות כך וכך כמו שחייבה את הציפור לשיר, ומזה אני מגיע לתורה. כלומר האמונה היסודית האנושית היא השורש של אמונת התורה. אמונת התורה לא יכולה להתקיים בלי זה.

.

הרמב"ם אמר שהאיסלאם אינו כפירה, ושאם אני רוצה להתפלל, אז במקום להתפלל לבד בשדה עדיף להכנס למסגד ולהתפלל ביחד עם המוסלמים. והם הרי אומרים שהנבואה היא של מוחמד לבדו, הוא שליח האל ואין נביא אחר מלבדו, והיא מבטלת את נבואת משה. זה לא מפריע לרמב"ם.

באופן אורגני אני מחובר למסורת של העם שלי, והם מחוברים למסורת של העם שלהם.

למשל אני אוהב את אשתי ובטוח במאה אחוז שרק היא האשה המושלמת וכל אשה אחרת בעולם היא פחות ממנה, וכל מי שלא רואה את זה הוא כופר. אתה גם בטוח ככה לגבי אשתך. זה לא אומר שאנחנו לא יכולים להיות חברים. האמונה עצמה, במהות, היא אותו דבר אצלנו ואצל המוסלמים, מדובר כמובן רק על הפילוסופים כמו אבן סינא, שזיקקו את האמונה האנושית השכלית הטבעית וניקו אותה מכל פגם. לא מדובר על קנאי הדת כמו כת המדברים שזה האסלאם של היום, הם לא שכליים ופועלים רק מתוך אמוציות שונות ומשונות ודמיונות והם לא דתיים בכלל, אין להם שום קשר לאלהים ולאמונה, כמו שגם היהדות החרדית של ימינו היא כזו.    

הרמב"ם מקבל לגמרי את האמונה של אבן סינא. התחלת הלכות יסודי התורה, שזה עיקר האמונה של היהדות, מועתק אחת לאחת מאבן סינא. והעומק העיוני שבניסוחים האלה מוסבר בדייקנות אצל אבן סינא בצורה הכי מזוקקת. יסודות האמונה במורה נבוכים, א' נ"ז, ב' א', ועוד, מועתקים אחת לאחת מאבן סינא, ומקורם באריסטו, רק שאבן סינא ידע להבין את אריסטו היטב. כלומר אין שום הבדל באמונה ביננו לבינם.

ההבדל הוא רק בנבואה, איזה נביא אנחנו מקבלים ואיזה הם. הנבואה זה לא עצם האמונה. להאמין זה המציאות עצמה, והאלוה שמאמינים בו זה המציאות בפני עצמה. ולכולנו אותה מציאות, אם זכינו להתנקות מדמיונות ושקרים.

למשל ציפור ואריה שניהם חיים, כלומר שניהם מאמינים בחיים עצמם. אחרי זה הציפור מאמינה שצריך לשיר, והאריה מאמין שצריך לשוטט ולטרוף. בעצם אמונתם בחיים, כלומר בעצם העובדה שהם חיים, הם שווים. ההבדל ביניהם בא רק אחר כך.

כך אנחנו והמוסלמים החכמים כמו אבן סינא מאמינים באותה אמונה, למרות שבנבואה יש מחלוקת, שאבן סינא מאמין במוחמד ובקוראן, ולא בתורת משה. בעיני הרמב"ם זה לא סיבה שלא אכנס איתו לאותו מסגד ואתפלל ביחד איתו. למרות שהוא אומר בתפילתו שמוחמד הוא שליח האל, ומוחמד סתר חלק מנבואת משה רבינו.

למשל יש אמונה כללית באהבה, שנינו מאמינים שאהבה באופן כללי זה הדבר הטוב שיש במציאות. אם אני אוהב את אשתי יותר מהכל ואתה אוהב את אשתך יותר מהכל, ואני בטוח שהילד שלי הוא הכי מוצלח ואתה בטוח ששלך, זה לא סיבה שנחשוב אחד על השני שהוא כופר ולא מאמין. שנינו מאמינים באהבה, וכל אחד מחובר באופן אורגני למשפחה שלו וכך גם לעם שלו ולמסורת של העם שלו, ולנביא שהעם שלו קיבל, וימסור על זה את נפשו. גם אם אני בטוח במאה אחוז שרק נבואת משה אמיתית, זה כמו שאני בטוח שרק אשתי יפה ורק הילד שלי מוצלח, ואולי מוכן גם ליהרג על האמונה הזו. טוב ויפה להיות בטוח בזה ולמסור את הנפש על זה, זה אומר שהאדם באמת אוהב את משפחתו כראוי. אבל זה לא הופך מישהו אחר שאוהב את המשפחה שלו לכופר, גם אם בויכוח על אשתו של מי יפה יותר נהיה מוכנים להרוג זה את זה.

.

 .

לדעתי המסקנה מזה היא להניח לנושא של אמונה בתורת משה ובמעמד הר סיני וכו'. זה לא החשוב. לפני כן צריך בכלל להאמין באלהים במובן היסודי. לקיים צדיק באמונתו יחיה, שעל זה הכל עומד. שם העבודה. אם נזכה להגיע למשהו בזה, השאלה של תורת משה כן או לא כבר תקבל משמעות אחרת, ונוכל להגיע אליה ממקום אחר, בריא.

במורה נבוכים לא מדבר בכלל על תורת משה, רק על אריסטו, על האמונה במובן שמשותף לנו ולאריסטו ולאבן סינא, אמונה שהיא הסתכלות ישרה נקייה על המציאות עצמה כמו שהיא, פשוט, בלי שום קשר לשום נבואה או מסורת או כל מיני סיפורים חיצוניים. רק אחרי שהוא מבסס את האמונה לפי אריסטו, רק אז בחלק ג' הוא מגיע תורת משה ולמצוות.  

גם בספר משנה תורה, שהוא גוף התורה עצמה כמו שהיא, בלי פילוסופיה, ארבעת הפרקים הראשונים, שהם יסוד היסודות, יסודי התורה, פנים התורה, אמיתתה, החיות שלה, הרמב"ם אומר בהלכות יסודי התורה שהם מעשה מרכבה ומעשה בראשית, הם ההתחלה שהכל עומד עליה וחי רק מכוחה, אין שום הזכרה של תורת משה ושל עם ישראל ושל מצוות ושל מעמד הר סיני. זה בכלל לא קשור. הכל הוא רק ציטוטים מאריסטו לפי הפרשנות של אבן סינא. משהו כללי לחלוטין, אנושי לחלוטין, שמדבר רק על המציאות עצמה, לפי שכל אנושי, לא על נבואה ומצוות ותורה. האמונה עצמה לא קשורה כלל לתורה או נבואה. עובדה שאין שום איזכור לתורה ונבואה בפרקים שהם ביאור מצוות אמונה.

.

לפי משנה תורה, שהוא ספר הלכה והוא גוף התורה, צריך להתחיל לא משאלות של נבואה ותורת משה והר סיני, אלא לעסוק קודם באמונה הכללית שמובנה המציאות עצמה. יש מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא והכל אינם נמצאים אלא מאמיתת הימצאו, ואם הוא יבטל הכל יבטל. רק זה, לעסוק להתבונן בזה בלבד. אי אפשר לדלג הלאה לפני שרכשנו את ההתחלה. זה יסודי התורה, אנחנו קופצים לקומה שנייה בלי שיש לנו יסודות. לכן אין לנו בכלל אמונה. מה שהחרדים מדברים על אמונה זה שום דבר, לא מתחיל בכלל להיות קשור למושג של אמונה. זה אפילו לא כפירה. זה רק שטיפת מוח, כת משוגעת לגמרי, לא מאמינים ולא כופרים, סתם משוגעים מטופשים, זה רק שלטון של החברה, רק מוסכמות חברתיות חלולות. רק חולשה רגשית וילדותיות טפשית של התמכרות לדמיונות ולמוסכמות החברה. וזה לא תמים, השתוללות כזו של דמיון מובילה לרשע נורא.

.

.

כשילד מספר על החבר הדמיוני שלו ועל הנחמה והנועם שהוא מוצא בו, זה מאוד נוגע ללב, יש בזה הרבה יופי. בחולשה יש יופי, ואני לא נגד חולשה, להיפך. זה חיבור בין אנשים.

בכל פולקלור אותנטי של עם כלשהו יש יופי, שורשיות. 

יש הרבה משיכה לדברים כאלה ואפשר למצוא בהם יופי ונחמה. כך גם באמונה היהודית השורשית הפולקלורית של העיירה של פעם, עם החמימות, המשפחתיות. להיות היימישע, לשמוע את החום הנפלא והעסיסיות של שפת היידיש, שפת הלב, שפת האם, מאמע לשון. למי שאשכנזי. הוא לא ימצא שום נעימות חמימה במסורת של עדות המזרח, ובניב המרוקאי. ולהיפך.

חברה צפופה יכולה גם להצמיח לפעמים אנשים חמים ותומכים ומאירי פנים. חברה שמרנית ששומרת על ערכי משפחה יציבים זה נעים ויפה (מלבד לגרושות, או הומוסקסואלים,  או כל מי שלא מתאים למוסכמות והחברה מתנכרת אליו).

להישען על מסורת של אלפי שנים, של דורות של חכמים מופלגים קדמונים, זה נותן בטחון ודרך, יש על מי לסמוך.   

קל למצוא ביהדות יופי ומשיכה ותחושת אותנטיות ומשמעות ו"אמת". אבל הכל מבוסס רק על דברים כאלה. סתם סגנון חיים ומנטליות. הבטחות ריקות. מי שגדל בתוך זה מכור לנועם החמים הזה, המשפחתי, ה"אותנטי", וגם מפחד מאוד מהנידוי שיהיה עליו אם ייצא מזה, ולכן לא מעלה על דעתו לצאת, ולכן משכנע את עצמו שהוא מאמין באמונה שלמה.  

.

.

אפלטון מכנה את אלהים בשם "אידיאת הטוב". זו לא אחת משאר האידיאות, זה האלוה עצמו, המקור הראשון האחד של הכל. גם הרמח"ל אומר כך בדרך ה' פרק ב'.  גם אריסטו אומר כעין זה במטאפיזיקה למבדא פרק ז'. טוב פירושו מציאות. המציאות בפני עצמה היא לא משהו נייטרלי חסר משמעות שצריך למלא אותו בטוב, היא בעצמה הטוב. לכן טוב לחיות ורע למות. טוב להיות בריא ורע להיות חולה. ובאותו מובן עצמו טוב להיות טוב לעצמי ולאחרים, ורע להיות רע. 

.

.

זה תוכן מאמר חז"ל:

"מה יתאונן אדם חי" (איכה ג' ל"ט) – רבי שמעון אומר: מה יתאונן אדם, לא די שהוא חי והוא רואה את השמש הזה?" (אגדת בראשית פרק ס"ב)"

הפסוק מדבר על מי שמתאונן על חטאיו, מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו. הוא חושב שלהיות נמצא זה רק כלי נייטרלי שצריך למלא אותו בטוב, במעשים טובים, בקיום מצוות, במצוות חסד וצדקה ובהנחת תפילין. והוא לא מילא אותו כי הוא חטא. 

סתם להיות נמצא זה סתמי, חסר ערך. האבן נמצאת, ומה בכך. מה טוב בזה. רק אם אקיים מצוות ולא אחטא אז למציאות שלי תהיה משמעות ויהיה לה ערך.

הלכות יסודי התורה אומרים בדיוק להיפך. יש מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים אינם אלא מאמיתת הימצאו. זה האמונה, זה האלוה, זה יסוד היסודות ועמוד החוכמות, זה הכל. המציאות עצמה היא היא הטוב. לכן גם אם לא עשית מעשים טובים, גם אם חטאת, עדיין אתה נמצא, אין לך מה להתאונן, אין מקום לעצבות, אתה הרי חי, רואה את השמש. מזה לבד תהיה שמח, זה הטוב, השמחה היא הבסיס, אין מקום בשום מצב להתאונן. המעשים הטובים הם רק לפתח את העובדה שאני חי, נמצא, להצמיח את זה. אם אין לי מעשים טובים אני כמו גזע בלי ענפים. אז אצמיח בשמחה ענפים. אעשה את עצמי יותר נמצא על ידי שאהיה טוב לעצמי, וכך גם לאחרים שהם באותה מציאות איתי. לפי מסורת העם שלי והנבואה שלי אניח גם תפילין. ההשתייכות הזו גם היא חלק מלהיות נמצא. אבל אם חטאתי עדיין אני נמצא, עדיין אני טוב, ומזה בסיס בעתיד לעשות טוב גם אם עד עכשיו לא עשיתי. בכל מקרה אין להתאונן, אין להרגיש ריק. כדי לשמוח די בכך שאני חי ורואה את השמש.   

האמונה החרדית מנוגדת לזה, היא מחנכת בכח שסתם להיות נמצא, סתם לחיות, זה לא טוב, זה ריק, סתמי. רק אם תקיים מצוות יהיה ערך לחיים שלך. אם לא קיימת מצוות אתה צריך להתאונן, מה שאתה סתם חי ורואה את השמש לא יציל אותך מהגיהנום, מעונשי כרת ומיתת בית דין. האמונה החרדית היא כפירה באלהים אם הגדרנו שהוא המציאות עצמה. לכן רואים שהאמונה החרדית מחניקה את החיים והטוב. 

 

.

.

טוב זה כמו הפרות בחלום פרעה שהיו טובות מראה ובריאות ושמנות, והפרות הרעות פירושו שהיו חולות ורזות. טוב זה מציאות, הפרות הטובות היתה להן יותר מציאות. 

מי שעושה טוב לחברו, זה כי הוא מחובר למציאות, והמציאות היא שאני והוא נוטלים חלק באותה מציאות עצמה, ומבחינה זו אנו אחד. זו האהבה, ההכרה באחדות הזו. 

אמונה זה לפני הכל להיות אדם טוב. לא להתאכזר לעצמי ולאחרים, לא לפגוע, ואחר כך גם להיטיב, לא בכח, לא על חשבון חיי וטובתי, אלא בשפע, בנדיבות, בשמחה, בחיבור נעים, לפי הסדר הטבעי שמחייבת המציאות, קודם להיטיב עם עצמי, מהשאר להיטיב עם משפחתי, מהשאר להיטיב עם בני חצרי ואחר כך בני עירי ואחר כך שאר העולם. כמו מעיין שממלא קודם את הבריכות שקרובות לו. טוב בריא טבעי ונינוח, לא של הקרבה עצמית, התאכזרות ורוע לעצמי. מזה באה שמחה. תחת אשר לא עבדתם את ה' אלהיכם בשמחה הוגליתם מארצכם. השמחה זה הבסיס. זה אמונה כי זה נובע מהמציאות, אם המציאות אחת מנובע מזה שכל חלקיה יהיו אחים זה לזה. והמציאות זה הקב"ה, וכל מה שנובע מהמציאות זו מצווה של הקב"ה ואמונה בו. אמונה אמיתית, מעשית, חיה. זה העמידן על אחת, וצדיק באמונתו יחיה. להיות שלם עם זה, לראות שהמציאות מחייבת את זה. לזרום עם המציאות בלי להלחם בה, בפשטות ותמימות. זה הפירוש של התהלך לפני והיה תמים. זו עבודת האמונה. זה לא מסובך, ולא צריך להבין את המורה נבוכים בשביל זה. ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, מתחילים ממה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, לא לפגוע, זה כל התורה על רגל אחת. רש"י אומר על זה במסכת שבת שרעך זה החבר שלך האדם, וזה גם הקב"ה, שגם הוא רע שלך. הכל אחד, אין חילוק. רעך האדם הוא רעך כי הוא חי באותה מציאות שאתה חי בה, המחבר ביניכם זו המציאות, וזה הקב"ה שהוא המציאות, לכן הרעות בין בני אדם היא הרעות עם הקב"ה. וזה כל התורה, כל השאר זה רק הפירושים של זה, הם יבואו אחר כך. במצבנו אנו צריכים להניח לכל ולעסוק רק בזה, כמו שאמרו שבא חבקוק והעמידן על אחת. הוא אמר תעזבו את כל השאר, תיצמדו ליסוד של הכל. להלכות יסודי התורה, יש מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים אינם נמצאים אלא מאמיתת הימצאו. המציאות זה הוא, אנחנו נמצאים במציאותו שלו, ולכן אנו אחד ולכן אנו אחים וטובים זה לזה. אם אתה רוצה תמצא רגע ותניח תפילין, סתם כי אתה בן לעם היהודי וזה גם חשוב. אבל לא שם השאלות האמיתיות של אמונה ואלהים. 

.

.

.

חושבים שרבי נחמן המציא את העניין של מצווה גדולה להיות בשמחה. אבל זה יסוד מפורש בחז"ל בהרבה מקומות (אני מביא מהרמב"ם את דברי חז"ל מנוסחים בבהירות ופסוקים להלכה).

למשל בהלכות יום טוב פ"ו:

"ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל שנאמר (דברים כ"ח) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב, הא למדת שהעבודה בשמחה"

ובהלכות לולב:

"השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר: תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב"

ובהלכות תשובה פרק ט':

"נמצא פירוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו, כלומר אם עבדתם את ה' בשמחה ושמרתם דרכו משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות מכם עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא וייטב לך לעולם שכולו טוב ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך ונמצאתם זוכין לשני העולמות, לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי העולם הבא"

.

השמחה היא החווייה שאני נמצא. "אם אני כאן הכל כאן, ואם איני כאן מי כאן", זה השיר של שמחת בית השואבה, זו מהות השמחה: "אני כאן!"

לכן יש זהות בין אמונה לשמחה. 

.

.

בהלכות ברכות כתב:

"וחייב אדם לברך על הרעה בטוב נפש כדרך שמברך על הטובה בשמחה שנאמר ואהבת את יי' אלהיך וגו' ובכל מאדך, ובכלל אהבה היתירה שנצטוינו בה שאפילו בעת שייצר לו יודה וישבח בשמחה."

למה כשרע לי לברך בשמחה? זה הרי שקר, אם רע לי, הבן שלי נהרג אולי ח"ו, איך אני יכול להיות שמח? אפשר להצדיק את הדין, לומר שאני מקבל ומשלים בהכנעה. אבל בשמחה?

זה המדרש שאומר "דיו שהוא חי ורואה את השמש". זה לבד הסיבה להיות שמח, רק להיות נמצא, להיות נמצא זה להיות כלול באלהים, זה הדבקות העילאית ביותר בו. הוא לא יודע שום דבר שמחוץ לעצמו, ובזה הוא יודע אותי, כי אני נסמך לו בהווייתי. אם אני נמצא אז אני זה הוא. המציאות היא שלמות הדבקות ושלמות האמונה, דיו שהוא חי ורואה את השמש. כל השאר בא רק אחר כך. על הבסיס של השמחה הבסיסית הזו צומחים ענפים של חווית מציאות נוספת, הרחבת החווייה על ידי טעימת הפרטים שלה ולא רק כללותה. וחבל וכואב שהם נכרתים, אבל הבסיס של השמחה נשאר, וצריך להישאר מחוברים אליו. אפשר להצטער מאוד על כריתת ענף ובאותו זמן גם לשמוח שהגזע קיים, זה לא סותר ולא מתחרה. זו האמונה בהגדרה הכי מדוייקת, ההכרה שהמציאות היא כללית ואני רק נוטל בה חלק, ושהמציאות זה הטוב, ולכן גם אני טוב, וזה שמח. זה כל החקירה הגדולה והמסובכת של המטאפיזיקה של אריסטו על המציאות כלשעצמה. כל ציפור ששרה מבינה את זה.

.

.

.

.

תוספת:

העניין של עצם ההימצאות היא כבר הדבקות השלמה, היא כבר מדרגת הנבואה, 

אפשר קצת להבין, בזמננו מדברים הרבה על להתחבר, להיות מחובר.

להתחבר לעצמי, להתחבר לרגשות, להתחבר לגוף. להיות נוכח, להתחבר לרגע הזה. להתחבר לעולם. להיות מחובר למציאות. להתחבר לאנשים, גם אם דעותיהם שונות. למשפחה. 

יש את האבא החדש שלא עוסק רק בפרנסה וקריירה אלא מבלה זמן איכות עם ילדיו. מקשיב, מתחבר. ואמא חדשה שלא רק רצה ממטלה למטלה, אלא מנסה להקשיב לעצמה, להתחבר.

יש כבר שיטות שמתחילות לצמוח, מיינדפולנס, מדיטציות, וכו'. 

כל החיבור הזה, איזה ניתוק הוא בא לתקן. מאיפה הניתוק ומה מהותו.

איך אני יכול להיות לא מחובר לעצמי? לגופי? לרגשותי?

האם אבן או צמח או חתול יכולים להיות לא מחוברים לעצמם? 

הסוד לפי חז"ל הוא שבחטא עץ הדעת הוטל בחווה ארס הנחש. ורק במעמד הר סיני פסקה זוהמתן, ובחטא העגל חזרה אותה זוהמא של ארס הנחש. 

ארס הנחש פירושו מוות. כתוב שאם יאכלו מעץ הדעת ימותו. זה אומר שהגירוש מגן עדן, הוא מוות. איבדנו את המציאות. אנחנו כמו צל, לא לגמרי נמצאים, לא ממש. 

בזיעת אפיך תאכל לחם זה התיקון. להתחבר למציאות, בעבודה קשה. 

כיוון שאני לא מחובר עם המציאות, נוח לי לחיות כענן חולף של אשליות. ופתאום אני רעב, אני נתקל עם המציאות, והיא קשה לי, זרה לי. אני חייב כעת לחרוש ולזרוע. ואני סובל, אבל יש גם סיפוק ומשמעות והנאה בחרישה וזריעה, בזיעה,  כי זה מחבר אותי לממשות, למציאות, אני חוזר להיות נמצא. ולהיות נמצא זה הכל.

גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים. כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון. 

גדולי התנאים עבדו בעבודות כפיים פשוטות. אבותינו בתנ"ך היו רועי צאן. רבי ירוחם שאל הם היו גאונים, יכלו להיות מנהל בנק, פרופסור, מנכ"ל, אבל עבודות כאלה לא מחברות למציאות. גם פועל ייצור במפעל פחות מחבר למציאות. זו התכלית של עבודה, לגעת בדברים הבסיסיים, רעב, עמל כפיים.

אם אני לגמרי נמצא, אני לגמרי אחד עם האלהים, אני נביא גם אם אני שותק. 

.

.

.

.

.

תוספת בעקבות שיחה:

אם יש אפרוח קטן, חופנים אותו ביד, מה מרגישים,

משהו חמים, פועם, מפרפר, רך לגמרי. חיים ותו לא. גם תינוק שרק עכשיו נולד. רק חיים. מרגיש לגמרי, עם לב פתוח לגמרי, בלי שום הגנות, פתוח עד הסוף. פגיע לגמרי. 

כל הצמיחה היא מהמעיין הזה. אותם חיים, נקיים, הם כמו מעיין, וכל מה שבונים ומתבגרים ומחכימים הוא צינורות ובריכות למים שנובעים מהמעיין הזה. זה טוב ונקי ומושלם, אור זך, וזה יכול לצמוח להיות עוד יותר אור, רחב יותר, זך עוד יותר, בהיר ומתגלה עוד יותר, מאיר את כל העולם.

במשל שכתבתי על החלל הריק האין סופי, הנפח האין סופי, שהוא המציאות החומרית והוא משל למציאות השלמה שהיא האלוה, אם יש רק חלל ריק ואין שום דבר אחר, המציאות של החלל הריק לא מתגלה. אי אפשר לדעת שיש חלל ריק. אם יש דברים מסויימים, שהם קיימים בתלת ממדיות של אותו חלל ריק, הם מגלים שקיים חלל ריק. 

בנמשל, החלל הריק הוא החיים האין סופיים, שהם האל. היותו של האל חי לא מתגלה אם אין שום נברא, שום דבר מסויים. כשיש חיים מסויימים, זה גילוי של החיים האין סופיים. לכן אותו תינוק רך שרק כעת נולד, אותו אפרוח רך מכל, זה הגילוי הכי שלם ואמיתי ומלא של האל, וזו התכלית השלמה. זה כבר מושלם, זה כבר התכלית, כל מה שצומח אחר כך זה כי התכלית היא לא סטטית, היא דינמית, היא חיה, ותמיד יש עוד. עוד מאותו דבר, מאותם חיים עצמם.  

כמה אהוב תינוק שזה עתה נולד. אין דבר יותר אהוב מזה. הוא לא עשה שום דבר לקנות את האהבה הזו, להיות ראוי לה. לא קיים שום מצווה, לא תרם לזולת, שום דבר. הוא רק נמצא, וזה מספיק כדי להיות אהוב ולהיות אור. כשיש תינוק בבית יש אור בבית. 

כך האדם היה בגן עדן, אין לו שום מצוות, רק מלאכים מסננים לו יין וצולים לו בשר, והוא רק חי בנעימים עם אשתו ועם הפירות והבשר והיין, והוא רוכש חכמה, עץ פירושו חכמה, מלשון עצה או יועץ. הוא חי בגן החכמה ומשיג כל הזמן עוד חכמה בלי שום מאמץ, כמו תינוק שיונק. 
.
.
אנחנו נולדים תינוקות, גוש רך חמים ופועם של חיים ומציאות ואור ואהבה ותו לא. 

והתינוק הזה תמיד בתוכנו, ואנו מצווים לא לבגוד בו, תמיד להיות מחוברים אליו כאל המעיין, שממנו שמחת החיים, החום, החיות, האהבה.

אבל אנחנו בוגדים בו, פוגעים בו, שוברים את ליבו. והוא מתכווץ ומסתתר ונאלם, ואנחנו מסתכלים החוצה, מפנים לו את הגב, הולכים ממנו והלאה, ובונים בניינים גדולים, והם ריקים וקרים, וכדי למלא מנסים לבנות עוד יותר ועוד יותר, והכל נשאר קר. אין שפה כי אין חיבור, זה מגדל בבל שהולך וצומח עד השמיים, מנסה להרוג את האל ולרשת את מקומות.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 193 - מהי אמונה. הגדרה מדוייקת ופשוטה מאוד של המושג "אלוה" ושל "אמונה" בו לפי הרמב"ם. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על 193 – מהי אמונה. הגדרה מדוייקת ופשוטה של המושג "אלוה" ושל "אמונה" בו לפי הרמב"ם

  1. פינגבאק: שיעור 0003 – פתיחה | שיעור שבועי על מורה נבוכים – על ידי ניר שטרן

  2. primegadim הגיב:

    לניר המורה והחבר –
    חיבוק, חיבוק חזק,
    חיבוק מלא במציאות,
    מציאות שהיא אהבה, מציאות שהיא שמחה,
    חיבוק מיתוך ועם
    המציאות האלוהית.
    פנחס

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    תודה רבה על מה שכתבת כאן. זה הרגיש לפרקים כמו שיחה שלי עם עצמי על
    מהי אמונה בשבילי ומהו השם. רק שאני לא יודע ככה לנסח את האינטואיציות שלי על אלו בבהירות כזו
    רבה ובשיטתיות ששמורה רק למי שעלה על סולם העיון וזכה לקבל קצת אור גנוז. שוב, תודה

    דרך אגב, אני תמיד הרגשתי שרבי הלל מדבר על משהו קצת אחר באמרה הידועה שלו, להכניס קצת ענווה באדם,
    אחרת לה' לא יהיה פתח להכנס ולדור בו גם. אבל ההקשר שלתוכו הכנסת אותו מייצר משמעות אחרת לגמרי, ולא פחות יפה.
    שבת שלום,
    עמיר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s