יצא לאור ספרי על "הרמיזות וההערות" של אבן סינא

אני שמח לשתף שיצא לאור התרגום והביאור של "הרמיזות וההערות" מאת אבן סינא.

הספר יכול לשמש גם כביאור על המורה נבוכים, יש בו כאלף מובאות מהמורה נבוכים שמבוארות במקביל לדברי אבן סינא באותו נושא. 

בינתיים זה יוצא כספר דיגיטלי, אולי בעתיד יודפס.  אפשר להדפיס לשימוש ביתי.

כל היסודות שכתבתי בבלוג הזה בנושאי מורה נבוכים ואריסטו, וגם באתרים של הביאור על המורה נבוכים ועיונים בפילוסופיה אריסטוטלית, הכל מקופל בספר הזה, דבר דבור על אופניו לפי הסדר, ערוך ומתוקן.  

הספר נמצא להורדה כאן:

הרמיזות וההערות מאת אבן סינא

אני מעתיק לכאן את ההקדמה שכתבתי לספר, יש בה דברים חשובים על טעם העיסוק בתורת אריסטו:

 

הקדמה

ספר הרמיזות וההערות הוא הספר האחרון שכתב אבן סינא, והוא תמצית מזוקקת של מסירתו הנאמנה את תורת אריסטו, בתכלית דיוקה בהירותה ועומקה. ספר זה הוא ההקדמה הטובה ביותר ללימוד ספרי אריסטו, הסיכום הטוב ביותר שלהם, ויכול גם לבוא במקום לימוד כתבי אריסטו למי שרוצה ללכת בדרך קצרה. לכן קבעתי אותו בראש המפעל של תרגום כתבי אריסטו.

אבן סינא לא ניסה להעמיד שיטה משל עצמו, הוא מיצה מפרחי כתבי אריסטו ועשה מהם דבש (בכל מקום שאזכיר את אריסטו כוונתי לדבריו כמו שנמסרו על ידי אבן סינא, ובכל מקום שאזכיר את אבן סינא כוונתי לתורת אריסטו).

 .

אחרי מאות רבות של שנים, בהן החכמה של אריסטו הפכה לנוסחאות מאובנות ותמוהות שחוזרים עליהן בלי הבנה, ודווקא המרידה בה הצמיחה אילנות גדולים עמוסי פירות של דעת, הרוח האנושית שוב מבקשת מזון להמשך התפתחותה ופונה כמו מאליה לקרקע היסודית, לאריסטו, לעדור שוב ברגבים שהתקשו ולמצוא בהם מחדש מזון לנבט שהיה כבר זקן וכעת חוזר לינקותו.

 .

הנצרות הפכה את אריסטו לחלק מעיקרי האמונה שלה שיש לחזור עליהם בלי הבנה ושמי שכופר בהם מקומו במדורת האש. גם בין אנשי האקדמיה יש נטיה להיצמד למורה שאותו כל הפרופסורים מלמדים וכאילו נתקדשו דבריו, וכבר עוסקים רק בפלפול בקפלים וקפלי קפלים בלשונו, ולא מביטים אל מחוץ למעגל הזה.

על רקע היציאה משלטונו המוחלט של אריסטו בכיפת שמי המחשבה היו גלילאו שמסר את נפשו לבדוק את האמת כמו שמתגלה בתצפיות המדעיות ואף על פי שאינה כמו שאריסטו כתב, קופרניקוס. דקארט ושפינוזה היה בין המחדשים שנחשבו אז כמורדים והניח יסודות לדרכים חדשות, לייבניץ, יום, ניוטון ואיתם רבים אחרים המשיכו ופיתחו, עד הפסגה של קאנט.

השינוי בתחום האמנות מהסגנון הנזירי של ימי הביניים לסגנון המפותח להפליא, האנושי כל כך, של הרנסאנס ומשם הלאה. בכל ענפי הידע, בחברה, בתודעה האנושית הכללית, היציאה מימי הביניים היתה כתנופת חיים רעבה ותוססת של פריצה לאופקים חדשים וכיבוש שיאים חדשים, מהפכה אחר מהפכה, ותקצר היריעה כאן מלמנות. כיוון שאריסטו שלט ללא עוררין שלטון יחיד של יותר מאלף וחמש מאות שנים בכל תחומי הידע: הפילוסופיה, המדע, התרבות, החברה, הדת, האמנות, וכן הלאה, תנופת הפריצה היתה בחלק לא קטן פריצה של שחרור ממנו.

.

הרנסאנס, המהפכה המדעית, הנאורות, קאנט, עד כאן היתה תנופת צמיחה חיה ורעננה. עם המאה העשרים, הפנומנולוגיה, הצמיחה התעייפה, התחילה להסתכל לתוך עצמה ולא קדימה. כמו יפיפיה מזדקנת במקום לחיות בכל עוז הנעורים התחילה לעסוק בלמצוא בתוך עצמה את הסדקים שהלכו והתרבו, את קמטי הזקנה. האקזיסטנציאליזם פורר את מושג הידע והאמת, הפנה את המבט פנימה למצוא שם מאומה, חקר הניכור תפש את חקר המציאות. הפסיכואנליטיקה פוררה את הזהות של האדם שנעשה בובה שמושכים בה חוטי מרתפי הלא מודע האפלים, הפילוסופיה של הלוגיקה ושל השפה העמידה את הכל רק על השפה, ואז גילו שהשפה היא לא שכל ולא עולם ולא מציאות, היא תיאור שאין לו מה לתאר וגם הקרקע האחרונה הזו התפוררה מתחת לרגליים. הדקונסטרוקציה ניסחה במוצהר את ההתפוררות ותקעה את המסמר בארון.

מלחמות העולם פוררו את האמונה באדם ובאידיאולוגיות. הגילויים החדשים בפיזיקה ריסקו את שאריות היהירות הרציונליסטית, פוררו את המוטיבציה של המדע להבין משהו. עוסקים בתורת קוונטים ורואים בעליל שככל שנעסוק בזה יותר כך נבין פחות, הכל הופך לקרעי אבסורד והתקווה לבנות תיאוריה שתסביר את הטבע הולכת ונגוזה. חשבנו שכבשנו הטבע והוא זרק אותנו כסוס פראי מעל גבו, לועג לנו, כבר התייאשנו מלהבין, לפחות נייצר מזה טכנולוגיות ונרוויח כסף.

התקווה לחופש ואנושיות מבחינה חברתית הולכת ומתבדה, הכל נכנס לשלטון תאגידים, קפיטליזם חזירי, תקשורת מניפולטיבית, פוליטיקה מושחתת בגלוי, חסרת כל יומרה לערכים כלשהם. אנו טובעים בכמויות של גירויים, אלף גזרים מול אף של כל חמור, חברת שפע, למה להתפלסף, לשאול שאלות, אם אפשר לספק אלף גירויים יותר מושכים וחריפים. אם הדיר כל כך גדוש בסיפוקי כל תאווה למה לא להיות בהמה.

עדין הנפש בתוך כל זה עצוב, בודד, מפוחד, ריק, כואב, אין עם מי לדבר, אין מה לומר אין מה לשאול, אין על מה לחשוב. אם יש איזו ישיבה לחוזרים בתשובה, או סדנת ניו אייג' כלשהי, או כל דבר, למה בעצם לא ללכת לשם, מה יש להפסיד.

.

כל זה ברגעי צומת ההיסטוריה שאנו עומדים בהם הופך לנחלת העבר, אין לו המשך אורגני. הרוח האנושית לא יכולה לדעוך, ההגעה לתחתית היא לבדה די בה להוליד צמיחה חדשה, זו תנועת מטוטלת. העץ מת, הזרע שלו נרקב, אין לזה המשך, אבל יש התחדשות, עולה נבט שמתחיל הכל מההתחלה. הזקנה מסתיימת ונעורים חדשים מתחילים. אנחנו כבר מסתכלים קדימה, אל השדה הבתולי הלא-נודע שאליו מועדות פנינו (אולי אפשר לקרוא לו הפוסט פוסטמודרניזם), ומה יש לנו?

מה יש לנו חדש, שהוא לא רק לדוש שוב ושוב במה שכבר היה?

איפה המציאות, איפה העיניים להסתכל עליה, איפה האמת, איך נחיה?

איפה השאלות הראשוניות של אדם שהוא בעולם, שהוא חי, והוא משתאה כמו ילד שזה עתה פקח עיניו? שרוצה לגעת כמו ילד שמושיט את ידיו למגע חדש וחי.

 .

 כל שאלה כבר נשאלה וכל שאלה כבר נפתרה עד דק בשיטות ושיטי שיטות, וכל שאלה כבר הוכיחו שאין על סמך מה לשאול אותה, וכל שאלה אינה תמימה וראשונית ואישית אלא היא העמדת שאלה בתוך מסגרת ידועה, זרם ידוע, וכבר היא בהכרח נושא לפוליטיקה של זהויות ונרטיבים, והכל ידוע מראש ותפל.

 .

המילה 'אמת' כבר נשחקה לאבק, זה מראש רק כלי פוליטי, אינטרס, מכירה של משהו, אלימות כלפי משהו, אלימות כלפי עצמי, לכלוא את עצמי במיטת סדום של 'אמת' כלשהי שמישהו בדה לצורך משהו, כדי לברוח מעצמי, מהאמת.

 .

בלי שאלות, בלי צמא לאמת, מאיפה אפשר להתחיל?

 .

.

אריסטו לא היה מנהיג, אפילו לא בפוליטיקה האקדמית. הוא היה גדול תלמידי אפלטון, אבל אחרי מות אפלטון ראשות האקדמיה שלו עברה לאחיינו של אפלטון ספסיפוס, ואריסטו עזב את אתונה. הוא היה אדם בודד, חכם, משתאה, ששאל שאלות שבאו ממנו ושנגעו בעצם ההווייה, במהות, בחיים. הוא רצה לדעת, לדעת כדי לחיות.

הפילוסופיה שלו היא ראשונית, לא המשך של שום דבר, לא מטיפה לשום דבר, לא מנסחת שום נוסחה, לא מעבירה שום מסורת, לא שייכת לשום זרם או אסכולה או קבוצה או דת, לא באה לשרת שום דבר. אין לה שום הנחות יסוד שצריך לקבל. היא רק אוחזת בידו של הלומד והולכת איתו במסעו הבודד הראשוני שלו, כמו אב ובנו; האב אומר לבנו הבט, מה אתה רואה? והבן מביט, ורואה, בעצמו. זה כל הלימוד. מכאן הבן פורש כנפיים ובונה לו את עולמו שלו.

 .

מה יועיל לנו לדעת שלפני שנים רבות היה איש יווני שאמר כך וכך, ואחריו היו אחרים שהושפעו ממנו וכן הלאה. מה שהיה היה, אין לזה שום חשיבות לחיים. מי שנהנה מלימודים אקדמיים כמו ממשחק שחמט יכול להציב כל נושא מחקר מקרי ולחקור אותו, אין אצלו הבדל אם הוא חוקר את אריסטו, פרוסט, או את להקות הלווייתנים.

סקרנות אינה מניע חשוב, במהותה היא המניע להציץ לחלונות של השכנים. אדם סקרן רוצה לגלות מידע חיצוני מגרה על משהו שונה ממה שהוא מכיר, אדם תאב חיים רוצה להבין לעומק את פנימיות מה שהוא נוגע בו, כדי להתחבר אליו.

 .

אנחנו נוגעים בשאלות של אריסטו כדי להמיס את הקונכיות המחשבתיות שסגרו עלינו, כדי להחזיר לעצמנו את התמימות הפשוטה, את המרחבים הראשוניים, ומשם לשאול את השאלות שלנו, עלינו.

 .

'אריסטו' זה לא רק אריסטו, זה רוח האדם החיה בכל מקום שהיא. כשהחזון איש היה בגיל שבע עשרה, ואפשר שלא שמע מימיו את המילה 'אריסטו', הוא כתב את טל נעוריו במחברתו:

"מדת אמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש: אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאוני, ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום, והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו, והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, בלתי אל החידה כל מעינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים, אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו תכלית ההעלם, ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שרשה והשערים ננעלו."

זה כל אריסטו על רגל אחת. כי אריסטו הוא אביהם של כל התמימים.

 .

ככל שהפילוסופיה, הצמא של חיים או מוות לדעת, התאבנה והתפוררה, הדת התאבנה והתפוררה הרבה יותר ממנה. היא איבדה לפני כל כך הרבה זמן, באופן כל כך מכריע, את היסודות של שכל נוקב ועדינות נפש וצמא בוער לחיים בכל מובניהם ורבדיהם. הצמיחה כל כך הרבה מיני עובש וחולי וחושך ורשע, כבירים, שלא נודעו, שאינם כדרך הטבע.

 .

הרמב"ם (הלכות עבודה זרה א' ג') הגדיר מהי דת:  

"כיון שנגמל איתן זה [אברהם אבינו] התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו כי אי אפשר שיסבב את עצמו ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין […] ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו"

בספר היסוד היהודי המכונן "חובות הלבבות", שמגדיר מהי הדת, כתב שהמסורת וספר התורה והנבואה והעם וכל מה שאנו קוראים לו "דת", זו לא הדת ולא שם העבודה הדתית. צריך להיזהר מזה, כי זה רק פיגומים שיש לזרוק אחרי השימוש, התכלית היא לחזור למצב של אברהם, לעבודה השכלית, שרק היא עבודה לשמה, מהאדם.

הדרך של הדת היא של אותו ילד קטן שמניח ראשו על הכר לבד בחדרו ודעתו משוטטת, אבא ואמא לימדו אותו על טקסים ומנהגים ופולחן ומסורות עתיקות ומוסכמות ומבנים חברתיים, ומי שלא עושה כמו כולם מושלך לכבשן האש או הלבנת הפנים, והכל אכול תולעי קטנוניות חמדנית. עד גיל ארבעים הוא שוטט בשאלות בלבד, בלי שום תשובות.

התשובה שקיבל בגיל ארבעים לא היתה תקיים מצוות ותעשה מה שכתוב בספר התורה ותזכה לעולם הבא. אז הוא רק התחיל את המסע, אז נאמר לו לך לך מארצך וממולדתך. לא נאמר לאן ללכת. תפסיק לשבור את השקר ולהשתחרר מהעבר, תלך קדימה, אל הלא נודע, תגלה, תחייה, תנהיג. התשובה שהוא קיבל על ארבעים שנות התחבטות וכאב היתה לך לחפש, בלי לדעת לאן.

על חיפוש מורד במוסכמות כמו זה נהרג סוקרטס בידי אנשי עירו, וגם את אריסטו כמעט הרגו על כך.

 .

הדת והפילוסופיה אחד הם. הפילוסופיה שואלת, ויש תקווה, כלי, קשב, אולי יש מענה. המענה הוא הדת. לא מדובר בנבואה, וודאי לא נבואה מסויימת, ודאי לא שום דת ממוסדת בעלת שם כלשהו, ששייכת דווקא לעם כלשהו, שמחוייבת לקרוא לעצמה במונחים דתיים.

אפשר לבחור כל מילה מתאימה אחרת, אני קורא לזה דת, כי זה לא מענה שתוכנו רק שלילי, שמשיב כמסקנה שהאמת היא שהכל חושך, הכל שקר, אין שום דבר. תדע שזה כך, תעמוד מול זה, תהיה בוגר ותתמודד. יש מענה שנוגע, שיש בו חיבור, שפותר את החושך והבדידות המוחלטים, ולו במעט. מול הדבר הזה היחס הוא היחס שאני קורא לו דת.

 .

כתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ב':

"בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה […] וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו, ויירא ויפחד ויידע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה, עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות"

זו דרך התבוננות במציאות שהיא כבר אחרי התשובות, אחרי שאברהם הגיע לגיל ארבעים בשיטוטי דעת מיוסרים, בשאלות מדממות של פילוסופיה, הוא הכיר את בוראו ולמד לראות את המציאות כך. הוא עבר מפילוסופיה לדת.

דת כזו ופילוסופיה הם כמו לזרוע ולקצור, כמו לשאול ולענות, הם צדדים של אותו מטבע.

 .

 .

החכמה של אריסטו מבקשת לגעת במציאות, באדם, בחיים, להתחבר אל הכל.

זה מוביל לדת כמו זו של אברהם. המטאפיזיקה למבדא ושני חלקי המטאפיזיקה שאחריה, לא נכתבו באותה מנגינה כמו שאר הספרים. הם נכתבו בדחילו ורחימו, במבט מלמטה למעלה אל הנשגב, הטמיר ונעלם. יש שם מלוא הכף אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה, וגם ענווה ויראה עמוקות. שם העיסוק כבר אינו בחקירה אלא בתשובות, שם כבר הכיר את בוראו.

 .

ההגות של אריסטו לא מעמידה את המציאות כמושא מחקר מנוכר. כשתינוק נולד נקודת המוצא של הכרתו היא שהוא שייך לעולם, והעולם פונה אליו; יש למי לבכות, הוא יובן, המזון שהוא יקבל יתאים לו ויזין אותו.

אפשר להחכים לתפארת ולא לאבד את נקודת המוצא הזו, שהיא כמושכל ראשון.

מנקודת המוצא הזו צומחת בעמל עצום הבנת מציאות עמוקה מאוד, מזוקקת שוב ושוב עד צלילות שקופה, מנותחת שוב ושוב בסכין חד וחודר שמביא לבהירות מבהיקה עד כאב. וזו מציאות נוגעת, אהובה, הכל בה ובלומד אותה הוא רק ארוס, תשוקת אהבה. הידיעה של המציאות הזו היא כמו שכתוב והאדם ידע את חוה אשתו, זו לא ידיעה אובייקטיבית שנובעת מניכור אקדמי. מילוי הצמא לדעת ומילוי הצורך הדתי במצבו הראשוני הטהור, נעשים מקשה אחת. זה לימוד מזין.

 .

 .

.

הרמיזות וההערות אינו ספר קריאה. הוא דורש התמסרות, עמל, פרק אחרי פרק, במתינות והתבוננות עמוקה וסבלנית. במאמץ שכלי לא קל. זה ספר משנה חיים, הופך את התודעה על פיה. החוץ הופך לפנים והפנים הופך לחוץ. חוויית החיים עצמם משתנה מעיקרה.

זה ספר שעומד בזמננו בצומת היסטורית כבירה, הרוח האנושית השלימה גלגל ענק במשך כאלפיים שלוש מאות וארבעים שנה, וכעת מתחיל סיבוב חדש. רוב נבטי החיפוש אחר דעת ורוח שמתחילים בזמננו להעלות ירוק על האדמה החרוכה שהותירה המאה עשרים, מפנים את עליהם לכיוון אותה שמש.

 .

אין כלי אחר לרכוש את חכמת אריסטו מלבד הספר הזה (או ספר הריפוי של אבן סינא שהוא גרסה יותר ארוכה של הספר הזה, והוא הספר הבא שאתרגם ואבאר), כך שהוא יתד שהכל תלוי בה.

.

 . 

ידיד שהוא דוקטור לפסיכולוגיה אמר שהוא קרא ולא הצליח להבין; הלשון כבדה וצריכה פענוח מאומץ, המושגים לא מוכרים, המהלכים המחשבתיים ארוכים דקים ומורכבים וקשה לעקוב אחריהם. לפעמים יש כמה חזרות מייגעות על אותו רעיון ארוך וכבד רק בגלל שזווית ראיה דקה נוספת התחדשה בו.

אמרתי לו: כמה שנים ולימוד ועמל השקעת כדי לקבל את התואר שלך בפסיכולוגיה? האם כל כתבי הפסיכואנליטיקאים כל כך קלים להבנה? אם היית עמל כך על הספר הזה היית מבין אותו.

 .

הביאור שכתבתי ארוך ולפעמים דורש מאמץ. אבל היה צורך באריכות לא מתפשרת, ובחוסר רחמים לגבי מידת המאמץ שנדרש, כדי לבנות גשר רחב ויציב וישר בין בן זמננו, שלא למד שום דבר שמכין אותו לספר כזה, שבא מעולם שבו כל המושכלות הראשונים הם היפך מהספר הזה, לבין התוכן של הספר. אין צורך בשום מבואות או רקע או מיומנות או הכרת מושגים או שאר כלים כלשהם, וגם לא בחריפות שכל מיוחדת. הכל מוסבר בשפה פשוטה, בלי לסמוך על שום ידע מוקדם של הקורא, די בשאיפה ונכונות למאמץ.

 

יש בביאור לא מעט מובאות מהתלמוד, אבל הן רק כאילוסטרציה, זה לא חיוני לתוכן, מי שהשפה התלמודית זרה לו יכול לדלג עליהן.

 .

הבאתי הרבה מאוד מדברי הרמב"ם, בעיקר במורה נבוכים. כדי להבין את דבריו אין צורך ברקע תורני כלשהו, ואם היה צורך הסברתי את הרקע באופן פשוט. השתמשתי במורה נבוכים בתרגום אבן תיבון, שלשונו ארכאית ויש שמתקשים בה. בהרבה מקרים אפשר לדלג על לשון הרמב"ם ולעבור להסבר על מה שהרמב"ם כתב, ובו יתבאר גם התוכן. אפשר גם להשתמש בתרגום של מיכאל שוורץ לאותם מקומות, שלשונו מודרנית ונוחה. ברוב המקרים הבאתי את הרמב"ם כי אבן סינא שופך אור על דברי הרמב"ם ולא להיפך, ויש מקרים שהבאתי את הרמב"ם כי לשונו קצרה בהירה וקולעת ושם הקורא ייעזר בה.

 .

תרגמתי רק את הכרכים השני והשלישי, על פיזיקה ועל מטאפיזיקה. לספר יש כרך ראשון על לוגיקה, וכרך אחרון על עבודת האלהים, שאותם לא תרגמתי ולא ביארתי (בסוף הספר כתבתי נימוק למה לא ביארתי את הכרך האחרון. הלוגיקה של אריסטו היא רק כלי טכני להבנת תוכן דבריו על הפיזיקה והמטאפיזיקה, ואדם בן זמננו אינו זקוק לכלי הזה, לכן לא עסקתי בה כלל). יש תרגום לאנגלית של כל החלקים מאת שאמס ענאתי והוא נמצא ברשת. לחלק האחרון יש גם תרגום מאת יאיר שיפמן שנדפס באנתולוגיה לכתבי אבן סינא בהוצ' אוני' ת"א.

 .

נעזרתי רבות בתרגומה המדוייק של שאמס ענאתי (Shams Inati) ובהרבה מקומות הלכתי בעקבותיה. שם הספר לפי תרגומה לאנגלית הוא: Remarks and Admonitions. שם הספר בעברית נקבע על ידי יאיר שיפמן והלכתי בעקבותיו.

אין כוונתי לתרגם כדי להריק את הספר משפה לשפה, כוונתי רק לבאר, התרגום הוא חלק ממלאכת הביאור.

 

.

.

.

.

אבן סינא והרמב"ם

הרמב"ם במורה נבוכים כתב בכמה מקומות שהוא כותב רק למי שלמד פילוסופיה ויודע אותה היטב, ומי שלא למד פילוסופיה אין לו את המפתחות הנדרשים להבין מה כתוב במורה נבוכים (אצל הרמב"ם פילוסופיה פירושה תורת אריסטו).

 

הרמב"ם העיד על עצמו שהוא לא בא לחדש שום דבר בפילוסופיה, והוא גם לא מלמד אותה. אי אפשר להשתמש בו כמקור ללימוד הפילוסופיה. עיין מורה נבוכים ב' ב'.

 

החידוש של הרמב"ם לפי דבריו שם הוא רק בהבנת תורת משה ולא בפילוסופיה. במו"נ ג' נ"ד הוא אומר שהתורה אמרה את האמיתות שלה בלי ביאור שכלי, וההבנה, התוכן השכלי של התורה, הוא חכמת אריסטו.

בפתיחת המורה נבוכים הוא אומר שמי שלמד את אריסטו יודע את האמת באופן שכלי, וכשהוא קורא את התורה שהכיר מבית אביו הוא רואה שם מחשבות דמיוניות שאינן כפי השכל. זו המבוכה.

הרמב"ם לא רק מיישב את כל מה שכתוב בתורה באופן שיתאים לשכל ולחכמת אריסטו ומראה שאין ביניהם סתירה. הוא גם מלמד מה התורה הוסיפה יותר ממה שכבר יש לנו אצל אריסטו. לשם כך נכתב המורה נבוכים, זה התוכן שלו. הוא קורא את התורה בקריאה חדשה לגמרי, הוא מראה שמה שיש בתורה לבדה, אינו תוספת ידע או חכמה אלא היא מדברת בממד אחר לגמרי. לפי דבריו בפתיחה ובחלק ב' פרק ב' הוא בא ללמד רק את סוד מעשה מרכבה, זה הנושא היחיד של ספרו. אמיתת התורה, סודה, פנימיותה, היחס אליה כאל משל.

 

במו"נ ג' נ"א הוא מבאר את פרי לימוד כל המורה נבוכים, אחרי השגת החכמה יש שלב נוסף, התייחדות ארוטית עם אותה חכמה שהחכם השיג, וזה לימוד התורה. שם התורה היא החכמה כשהיא לא הסברה שכלית אלא ממלאת תפקיד של גוף ארוטי, שיר. כמו בית המקדש שהוא ציור. הוא מראה שם איך זה מביא לחשק שמביא למיתת נשיקה, מיתה כזו שלא צנוע לדבר בה אם מדובר באשה.

מי שמבקש חכמה שיטתית בהירה ומקיפה של השגת דעת אלהים, לא ימצא אותה בתנ"ך. התנ"ך הוא רטוריקה סגנון ושירה, דמויות ועלילות כבירות, יופי ושגב גדולה ופלא שאין להם לא ערך ולא קץ. התנ"ך אינו רק יצירת אמנות כי בתנ"ך החכמה העליונה היא מקשה אחת עם השגב השירי העליון. זו מהות הנבואה, התורה היא נבואה בניגוד לאריסטו שהוא רק חכמה, והשגת מהותה של הנבואה, מהותו של המשל, של האחדות בין שמיים וארץ, היא לוז התוכן האמיתי של המורה נבוכים.

 

הנבואה היא אופן של עמל השגת החכמה, היא לא משיגה יותר חכמה ממה שמשיג החכם, זו אותה חכמה עצמה, רק שהנבואה מוסיפה לחכמה את הממד של כח הדמיון, ההתייחדות מכח היופי, שמחוברים אליה גם כוחות הגוף. מעמד הר סיני לפי חז"ל היה חתונה, והתורה היתה הכתובה. הנשמה של התורה הוא שיר השירים, הוא הקודש קודשים; בקודש הקודשים של בית המקדש היו שני כרובים במצב של ביאה.

וכאן העניין מתייחד למשפחות משפחות, לכל אחד יש את האשה שלו. לאבן סינא היה את הקוראן, וגם הוא עסק בנבואה וחיבר את עניינה לחכמת אריסטו ועבד את אלהיו בעבודת הייחודים. הרמב"ם קיבל את יפי מליצות כח הדמיון שבקוראן כאשה כשרה למי שנולד באהלה, את האסלאם הפילוסופי (בניגוד לאסלאם הקנאי) כדת אחות, הוא התיר להתפלל במסגד, והוא היה תלמיד של אבן סינא גם במישור הדתי.

 .

בכל מה שנוגע לעניין זה של הנבואה, העבודה של התייחדות נפשית עם החכמה באמצעות טקסט נבואי במהותו, שעוסק בעבודה שהיא גם רגשית, שמחזיק את החכמה בתוך צורה שאינה פילוסופית, אבן סינא לא עוסק בזה בכרכים ב' וג' (שעוסקים בפיזיקה ובמטאפיזיקה ושרק אותם תרגמתי). אבן סינא והרמב"ם בפירוש דרשו הפרדה חמורה בין הדברים. אך ורק אחרי שהלימוד והליבון הפילוסופי הביא לתשובות מגובשות שיש בהן נוכחות ובהירות וחוויית אמת, יש לימוד נפרד מה האדם עושה הלאה עם התשובות האלה. לזה הוקדש כרך ד' של הרמיזות וההערות, וכן פרק נ"א של חלק ג' במורה נבוכים, שהובהר בתחילתו שאינו חלק מהלימוד אלא פרי הלימוד, תכליתו והעבודה הנגזרת ממנו. הדיון שם שונה לגמרי באופיו ובתוכנו, ובסוף הספר כתבתי למה לדעתי בזמננו העניין הזה דורש עבודה אחרת לגמרי, אפשר לומר אפילו בכיוון מנוגד.

 .

בעולם היהודי יש עניין הולך וגובר במורה נבוכים, כמו שבעולם הכללי יש עניין הולך וגובר באריסטו.

כמו שכתב הרמב"ם אין שום התחלה כלל להבנת המורה נבוכים בלי ידיעה מלאה ומקפת בתורת אריסטו, ולכן מי שלומד מורה נבוכים מוכרח מקודם ללמוד את אריסטו.

 .

הרמב"ם הצניע מאוד את העובדה שהוא תלמיד מובהק של אבן סינא.

כשהרמב"ם דן בתורת אריסטו במורה נבוכים חלק ב', בפרקי הויכוח האם העולם קדמון או מחודש, הוא מתווכח שם בחריפות נגד השיטה שהיתה מקובלת אז אצל רוב החכמים כשיטת אריסטו שטענה שהעולם קדמון (ויש עדויות שזמן רב מקודם השיטה הזו היתה קיימת ומקובלת כשיטת אריסטו). זו השיטה שאבן רושד ייצג אותה בכשרונו הכביר.

אבן סינא בירר שזו לא שיטת אריסטו ולא שיטת האמת ונלחם נגדה בכל עוז, ולימד מה באמת היתה כוונת אריסטו בשרשי הדברים. כשהרמב"ם מתווכח עם השיטה המוטעית הוא קורא לה שיטת אריסטו. כך היה נהוג לקרוא לה וכך הוא קורא לה, כי כדי לומר שזו שיטה מוטעית ואריסטו לא סבר כך, הוא היה צריך לומר שבזה הוא תלמיד של אבן סינא, וזה היה מוכרח להישמר בסוד.

 .

כשלומדים היטב לא נשאר ספק שבכל עניין הרמב"ם היה תלמיד נאמן של אבן סינא. אין שום קטע מהותי בהרמיזות וההערות או הריפוי של אבן סינא, שאינו נמצא כמו שהוא במורה נבוכים, ואין שום אמירה של הרמב"ם שלא נמצא לה מקור מפורש באבן סינא.

 .

היו אמרו שאריסטו ותורת משה הם אתונה וירושלים. רק אנשי השקר, הממסד, הפוליטיקה, אלה שהרגו את סוקרטס וכלאו את ירמיהו, הם במחלוקת "אתונה וירושלים"; כמו שהם במחלוקת עם עצמם, חבריהם ועם כל דבר. היחידים, אריסטו ואברהם הם אחד, תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. הרמב"ם כתב שסוד מעשה מרכבה שהוא אמיתת התורה הוא המטאפיזיקה של אריסטו. ובמורה נבוכים ב' י"א כתב שמי שסבר שאריסטו זר לתורה אין הדבר כן.

ועוד כתב הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל:

"ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים"

 .

מי שבאמת רוצה ללמוד מורה נבוכים עליו ללמוד מקודם את אבן סינא, כמו שציווה עליו הרמב"ם. בהערותי מובא המורה נבוכים קרוב לשמונה מאות פעמים, וחשבתי לערוך מפתח לפי סדר המורה נבוכים, שעל כל פרק במורה נבוכים יהיה אפשר לראות היכן הסוגיה נדונה כאן. אבל ראיתי שבמורה נבוכים לפעמים מזכיר נושא גדול במילים ספורות (למשל א' נ"ז: המציאות הוא מקרה קרה לנמצא ולזה הוא עניין נוסף על מהות הנמצא, או א' ס"ח: השכל והמשכיל והמושכל הם ענין אחד,  או ג' י"ח: אין חוץ לשכל מין נמצא, אבל המין ושאר הכלליות דברים שכלים, ועוד כיו"ב למאות), ואותו נושא לא נדון כאן במקום אחד אלא הולך ונבנה מצדדים שונים בהדרגה לאורך מקומות רבים בספר, ואי אפשר לציין למקום אחד מסויים. אפשר להשתמש בהערות על המורה נבוכים שכתבתי כאן.

(יש בביאורי גם מאות מראי מקומות לספרי קבלה וביאורי מושגים מהם, בעיקר מהאר"י. גם לזה הסוגיות הנדונות כאן הן הקדמה מוכרחת. בתוך הספר דנתי בכמה מקומות בשאלה המתבקשת איך ייתכן קשר בין אבן סינא לחכמת הקבלה)

­­­מפורסם שבין המקורות הערביים של המורה נבוכים תופס אבונצר אלפראבי מקום חשוב. אכן כך הוא, אלפראבי היה רבו המובהק של אבן סינא ותורת שניהם אחת.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה יצא לאור הרמיזות וההערות מאת אבן סינא. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על יצא לאור ספרי על "הרמיזות וההערות" של אבן סינא

  1. תורה ואני הגיב:

    מזל טוב! מרגש!
    תודה על ההפצה החופשית.
    תזכה שיפוצו מעיינותיך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s