177 – על הסתירה ברמב"ם בין היות האל מופשט לחלוטין לבין עבודת התפילה. על דרך לימוד במורה נבוכים ובתנ"ך.

מתוך מכתב

לגבי הסתירה בין התפילה לתפישה של שלילת התארים, אני לא זוכר אם בסוף אמרנו, שזה עיקר סוד מעשה מרכבה, ובוודאי לא סתם עוד קושיא,

אני מעתיק שוב את הניסוח של המו"נ א' ע"ב על סוד מעשה מרכבה:

"והשם יתברך אינו כוח בגוף העולם, אבל נפרד מכל חלקי העולם;

והנהגתו יתעלה והשגחתו מחוברת לעולם בכללו חיבור נעלם ממנו תכליתו, וכוחות בני אדם מקצרות לדעתו;

כי המופת יעמוד על היבדלו יתעלה מן העולם והינקותו ממנו,

[ויחד עם זאת גם:] והמופת יעמוד על מציאות מעשה הנהגתו והשגחתו בכל חלק מחלקיו, ואפילו הדק הפחות;

ישתבח מי שנצְחָנו שלמותו!

.

הוא אומר:
"הנהגתו והשגחתו", מה ההבדל ביניהם?

"הנהגתו" פירושו שכל מה שקורה לכל פרטיו, כולל הימצאות אלקטרון פלוני בנקודה פלונית ברגע פלוני, הכל זה בידיעה וברצון חופשי ועם כוונה.

.
"השגחה" הרמב"ם מפרש בהרבה מקומות שזה דיאלוג. ה'מידה כנגד מידה' הוא שיח. אם קורה לי משהו, הקב"ה אומר לי בזה משהו, תגובה חכמה מלמדת מתקנת ואוהבת למעשה שלי. או לפעמים משהו שבא מצידו ולא רק תגובה למעשה שלי. לכן השגחה היא רק לחכמים, אלה שאפשר לדבר איתם והם מבינים.
השגחה זה שינוי של האל והיפעלות שלו. עשיתי א' הוא עושה ב'. עשיתי ג' הוא עושה ד'. זה כמו ריקוד. הוא נע איתי, עונה לי, מתאים את עצמו אלי. "ה' צילך על יד ימינך" הוא כמו צל. במידה שאדם מודד כך מודדים לו. הבא ליטהר פותחים לו.
זה לא האל של שלילת התארים, שהוא נצחי, לא משתנה, באחדות פשוטה ומוחלטת בלי מורכבות כלל.

זה אל של פה אל פה אדבר בו.

הרמב"ם כותב שיש מופת שזה כך, שהאל מדבר ומתפעל ומגיב, וזה מופת לא פחות חזק מהמופת על כך שהאל נבדל לגמרי.
שני המופתים שווים לגמרי בחוזק, שניהם "עומדים", מופת "עומד" פירושו שהוא עומד בפני כל קושיא וערעור והוא אמת מוחלטת שאין בה שום צד חולשה. אין אחד מהצדדים אמת יותר מהשני.

המופת על אל שאפשר לעמוד מולו בתפילה, כבן התחטא לפני אביו, לא נחסר מאומה מהיותו מופת גמור, אמת מוחלטת, בגלל שיש גם מופת על הצד השני.

.

איך זה יכול להיות?
הוא אומר שני דברים:
"נעלם מאיתנו תכליתו"
"כוחותינו מקצרים לדעתו"

.

התכלית פירושה כאן סוף. קודם כל נדע שלהבין "עד הסוף" זה לא אפשרי. כי "עד הסוף" זו התמזגות מוחלטת כמו טיפה בים, וביטול הטיפה. דבקות גמורה, מיתת נשיקה. מראש ידוע שזה לא מסע אל הבנה גמורה ושלמה, "כי לא יראני האדם וחי". הכי גבוה שאפשר זה רק "וראית את אחורי" (הלכות יסודי התורה א'). זה נותן אופי לכל הלימוד, לא מנסים להשתלט על הנושא, לא להקיף אותו ולרדת לסוף עמקו ולהיות הכובשים והמנצחים והרוכשים של העניין. זה סולם שראשו בשמיים, באין סוף, ככל שאנו עולים אנו נבהלים יותר מהקטנות שלנו, תופשים יותר כמה אנו קטנים, ומהנשגבות של מה שאנו לומדים. תיאולוגיה (השם מטאפיזיקה ניתן אחרי מות אריסטו, אריסטו עצמו קרא לספרו תיאולוגיה) היא לא מדע כמו שאר המדעים, שאנו באים ככובשים, כרוכשים את החכמה, וככל שלומדים נעשים יודעים יותר. בתיאולוגיה ככל שמתקדמים נעשים קטנים וענווים יותר, לומדים לראות כמה אנו לא מבינים, משתחווים ומיטהרים אחר כל צעד, כמו בעבודת כהן גדול ביום הכיפורים. מתוודים על חטא. באימה וביראה וברטט ובזיע, כעלה נידף כחרס הנשבר. זה עולם הפוך, מה שגבוה כאן הוא נמוך שם, ולהיפך.  

.

מלבד זאת השכל שלנו קצר. לא רק שכל מהלך הלימוד מקבל את צורתו מכך שהשלב הסופי של הלימוד הוא חוסר מוחלט של אפשרות הבנה,  אלא יש בנו קוצר דעת שמכשיל את העליה בסולם. הכוחות קצרים, הכוונה היא שאנו לא מפותחים בכל כוחותינו, בכל המישורים של התודעה והרגש. קטנות מוחין, כמו שאנו כמבוגרים מבחינים בקטנות מוחין של ילד, כך בעצמנו אנחנו קטני מוחין, רק אין לנו מישהו מבוגר יותר מאיתנו שנוכל להשוות את עצמנו אליו, ואנו סבורים שהגענו עד תכלית החכמה.

.

לילד יש קושיא: אם סבא אוהב אותי איך ייתכן שהוא בא בלי שום מתנה. סתירה לוגית מוחלטת, בלי תירוץ. המבוגר יכול לומר זה לא סותר, אבל הילד לא יוכל להבין. הוא יאמר שמה שהמבוגר אומר זה מיסטיקה, ביטול השכל, מילים בלי כיסוי, בלי מציאות מאחריהן. העובדה שאהבה יכולה להתקיים בקיום מופשט בלי שבהכרח יש לה בסיס חומרי במתנה, לא נתפשת אצל הילד, הוא לא יכול לתפוש שדבר מופשט נמצא. גם אנחנו כך, יש לנו קושיות עצומות שנובעות מהתפישה החומרית שלנו. ילד גם כשמסבירים לו הוא לא מבין, אין לו כלים, הוא חושב שמי שמסביר אומר שטויות. מגיל שנתיים לפחות הילד עומד מול המבוגר ונלחם שהוא לא פחות חכם ויודע. הפער שבינינו ובין רוחב הדעת שנדרש לתיאולוגיה של אריסטו והרמב"ם וספרי חכמת הקבלה, הוא הרבה הרבה יותר גדול מהפער שיש בין ילד בן שנתיים ובינינו. לכן אנחנו לא עולים בשלבי הסולם של הבנת הסתירה הזו, שהיא השגת סוד מעשה מרכבה, ונשארים בשלבים הכי נמוכים. אנו כמו ילד בן שנתיים מתבצרים בתפישה הילדותית שלנו ומתנגדים להקשבה למשהו יותר מבוגר.  

.

אומרים לילד בן שנתיים בוא לאכול. הוא משיב: "לא רוצה!". בוא נלבש מעיל, קר בחוץ – "לא רוצה!". אחר כך אומרים לו הנה אתה רעב כי לא אכלת, הנה קר לך, והוא אומר "לא!"

תקצר היריעה מלהביא דוגמאות איך אנחנו מתנהגים כך מול לימוד בספר כמו מורה נבוכים. אי אפשר למעשה להימנע מזה ואני לא שולל את זה, ככה צומחים, רק חשוב לראות שזה כך, שיש בנו טבע כזה, ושהוא שולט בנו. לא להאמין לאשליה שבאמת אנחנו גדולים.  

.

.

הסתירה הזו היא סולם. אם מקבלים את העובדה שיש כאן סולם מתוך אמון, אז לא בהכרח נתקעים עם כל מה שנראה לנו כמו קושיא מוחלטת, מאמינים שאולי כשנגדל נבין. מזה מקבלים אפשרות לחיות עם שני צדדי הסתירה ביחד, בלי לערער על המוחלטות של האמת שלהם, גם אם פשוט לנו כשמש שזו סתירה בלתי מתקבלת על הדעת ושאין לה שום אפשרות להיפטר.

.

אם יש לי תפילה אישית רגשית חיה, כמו התבודדות ברסלבית, וחולפת בראשי מחשבה של קרירות, למי בעצם אני מתפלל, הרי הוא לא משתנה, הוא אחדות פשוטה. התשובה היא "המופת יעמוד"
בדיוק כמו שיש מופת עומד, ששום דבר לא יכול לערער אותו, על זה שהבורא לא משתנה, כך באותו חוזק עומד המופת שהוא מנהיג ומשגיח. עמידת המופת הזו מגינה עלי מהקרירות של התפילה. הרגש הילדותי החם שלי לאמונה ותפילה, חמוש בכלי נשק של "מופת עומד" בלתי מעורער, כמו החימוש של הרציונליסט שבא לקרר. כמה גדלות מוחין, רוחב דעת, חכמת זקנים, צריך בשביל באמת להכיל את זה בלי לסדוק אף צד.

.

.

.

.

המשך:

יש משהו מופלא בהקשבה של תינוקות לסיפור.

אפשר להקריא לגילאי שנתיים שלוש סיפור כלשונו בלי להסביר.

הם בעליל לא מבינים שום דבר.
למשל מ"הבית של יעל":
"יעל ניסתה והסל התהפך. נפל הגג והתגלגל, ראש עם רגל התבלבל, הכל סביב הסתחרר"

"מה זה נוסע ורועש? מה משקשק גונח וגועש? רעש-געש מה זה מטרטר? מה זה חורק, חורק ועוצר?"

"הבית צבעוני: ירוק – אפור – כחול"

לילד בן שנתיים אין מושג מה זה הסתחרר, גונח, חורק. הרוב הגדול של המילים לא מובן. לפעמים זה ילד שעוד לא יודע צבעים, מה הוא מבין משורה כמו, הבית צבעוני ירוק אפור כחול.

בלי ספק אין לילד מושג על העלילה, מה רצתה יעל ולמה, מה קרה עם המשאלות שלה וכו'.

 

[13:05, 11/12/2020] Nir Stern:

לילד בן שנתיים אין מושג מה זה הסתחרר, גונח, חורק. הרוב הגדול של המילים לא מובן. לפעמים זה ילד שעוד לא יודע צבעים, מה הוא מבין משורה כמו, הבית צבעוני ירוק אפור כחול.

בלי ספק אין לילד מושג על העלילה, מה רצתה יעל ולמה, מה קרה עם המשאלות שלה וכו'.

לנו ברור שאם ילד שומע משהו כל כך לא מובן, הוא לא יתחבר, ישתעמם. לכן אנחנו נוטים להסביר.
אבל מנסיון אפשר להקריא בלי להסביר, והילד מרותק, ומבקש שנספר לו עוד פעם ועוד פעם.
הפלא הראשון שהוא מרותק.

הפלא השני זה שהוא מבקש לשמוע אלף פעמים.
אחרי שלושים עד חמישים פעם שסיפרנו הבית של יעל, אנחנו כבר רוצים להרוג את יעל.
הילד קולט ומסכים לשמוע ספר אחר. אחרי חמישים פעם הספר האחר, הילד ישמח לחזור לעוד כמה עשרות פעמים הבית של יעל, אבל הוא מרגיש את האימה של ההורה ומסכים לעבור לספר שלישי.

אם המספר מצליח להגיע לטמטום עצמי כך שהוא יכול לספר אלף פעם בלי להתעצבן, הילד יבקש לשמוע עוד הרבה יותר פעמים ממה שנדמה לנו שהוא מסוגל.
למה? מה קורה פה?
למה לשמוע אלף פעם טקסט לא מובן.
וזה דווקא בספר ילדים טוב. אם נקריא לילד קטע מעיתון הוא לא ירצה להקשיב.
סופר ילדים טוב כותב מהלב, ואיכשהו נכנס משהו למילים שהילד יכול לינוק אותו, וזה מצמיח אותו. זה סולם להתקדם להבנה. זה לא אינטלקטואלי, זה משהו עמוק פנימי. והצמיחה היא בחזרה, שוב ושוב. משהו מצא לחזרה הזו, זה לא בכח. אין טעם לחזור אם זה מעמיס על הסבלנות, זה רק יהרוס. חזרה מועילה רק אם זה מתוך חשק כמו של ילדים.
בלימוד של המורה נבוכים, של מעשה מרכבה, יש גם צד כזה.
יש בספרי קבלה שאמרו שזה טוב פנשמה ללמוד זוהר בגרסה. אין לנו סבלנות, אז עושים את זה כמטלה מעייפת, או שרים את זה.
איבדנו את היכולת ללימוד כזה, ליניקה כזו. ואנחנו די פוגעים בילדים מבחינה זו. מכוונים אותם להתקדם לספר הבא, כי את זה כבר מיצינו. את הספר הבא גם כן ילד לא יבין. אם לא נותנים לא לחזור אלף פעם בכיף, הוא יעבור מספר לא מובן לעוד ספר לא מובן, וישאר תמיד ברמה ההתחלתית של חוסר הבנה, לא תהיה יניקה.
על התורה נאמר דדיה ירווך בכל עת. זו יניקה, הזנה. כל הלומד ואינו חוזר, כמי שזורע ואינו קוצר. ואינו דומה זה החוזר על פרקו מאה פעמים לזה החוזר מאה ואחת. מי שמסיים במספר עגול, הוא מסמן "וי" על מטלה, הישג, לבנה בבנין. מי שממשיך למאה ואחת, זה מי שיונק, ניזון, גדל, הוא לא עוצר במספר עגול ועובר הלאה. ורק זה שיונק נקרא מי שעובד את הקב"ה.

צריך לנסות עד כמה שניתן לחזור לפתוח את הערוצים האלה, את שיטת הלימוד הזו. זה קשור למה שאמרו שקניין תורה תלוי בענווה, המים זורמים למקום הנמוך.
המורה נבוכים הוא במיוחד כזה. הוא כותב דברים שאיננו מבינים, אבל כמו סופר ילדים טוב שמכניס לשם את הלב ואפשר לינוק מזה.

.

.

.

.

 

 

אפשר גם לנסח, שאנחנו רגילים שיש רק או רציונליזם או מיסטיקה.

הרמב"ם נשמע לנו רציונליסטי, אבל יש בו פתאום הבלחות של מיסטיקה שאיננו יודעים מה לעשות איתן, אז מתעלמים. למשל בהלכות יסוה"ת ד' ז':

"והצורות שאין להם גולם אינן נראין לעין אלא בעין הלב הן ידועין כמו שידענו אדון הכל בלא ראיית עין."
ועוד הרבה כיו"ב.

אלא יש מהלך שהוא לא רציונליזם שמאמין שהשכל כמו שהוא אצלנו, הוא כבר בשל לגמרי ואדון הכל ויודע הכל, הוא מקיף הכל עד התכלית, וגם לא מיסטיקה שמבטלת את המבט השכלי והביקורת שלו, ואת הדרישה לאמת בהירה קוהרנטית ויציבה.

.

.

.

.

.

(אני מביא כאן גם תמצית של שיחה מאתמול על לימוד תנ"ך.

כשקוראים את התנ"ך בפשטות, יש חלקים גדולים שנראה מהם שמדובר על תככים פוליטיים, בשופטים ומלכים בעיקר, כל מיני חולשות אנושיות של אנשים קטנים, בדיוק כמו אצלנו. דוד ראה את בת שבע רוחצת וחשק בה, ושלח את בעלה ליהרג. וכו' וכו'. היחסים במשפחת אברהם, עם שרה והגר ויצחק וישמעאל, יכולים להתפרש כסיפור משפחתי ואנושי לא מחמיא כלל, מידות רעות, חולשת אופי, אכזריות, וכו'. זה נשמע מאוד משכנע בקריאה ראשונה, וקשה להאמין למה שאומרים שאלה דמויות נשגבות וקדושות לאין שיעור. 

מול זה יש לשאול, הלשון עצמה של התנ"ך יש בה משהו נשגב למי שמרגיש בדקות. המילים והניסוחים. אם למשל מספרים את תוכן העלילה של ספר כמו אנה קרנינה זה נשמע כמו טלנובלה שטחית ומטופשת. רק המגע עם הרקמה של הלשון, מעבירה את העומק הנשגב והקדוש שבספר הזה.

גם הרי אז לא היתה עיתונות חופשית, למה דוד או בכלל הממסד הדתי רצו שדברים כאלה ייכתבו. היה אפשר למנוע מלכתוב את זה, ובוודאי למנוע מלהפוך את זה לכתבי קודש שמוכרזים כספר שמדבק את האדם לבוראו.

.

לדעתי התנ"ך לא מספר את הצד של הקדושה, הוא לא מספר על אנשים שכל חייהם תרמו לזולת, צמו והתפללו. כי התוכן הוא שהקדושה היא דווקא בתוך חיי היומיום האנושיים עם כל הצדדים האנושיים שיש בהם, עם הכשלונות והיצרים והחטאים והחולשות, ובתוך כל זה אפשר להעמיק ולראות, אדם שחטא לא שוכח את חטאו, הוא מתבשל עם החטא במשך שנים, בתהליך תשובה עמוק ואיטי. חוטא שוב, מתגאה, מכחיש, ושוב זה צף בתוכו והוא שוב מתמודד עם זה. הוא לא דורס ולוקח ושוכח וממשיך הלאה. הסתכלויות כאלה מגלות רובד של קדושה שנמצא כאילו שקוף, כמו לחות שספוגה בדברים בלי שמבחינים בה, בתוך סערות החיים על כל הצדדים האנושיים שבהם, גם הכושלים והמכוערים.

.

עוד עניין נוסף ונפרד:

חלק מהיכולת לגעת בתנ"ך, קשורה לכך שקוראים אותו כמו שקוראים יצירת ספרות אמנותית, וגם כמו שילדים מקשיבים לאגדת ילדים. קריאה פרוזאית יכולה להביא להסתכלות שזה כמו פרשנות פוליטית בעיתון או ספר היסטוריה פוליטי מגוייס.

כשילד מקשיב לאגדה, הוא חווה שיש מימד של קסם בסיפור. זה מנגן, מהדהד, פורט על מיתרים שחשים ברבדים אחרים. יש יופי ששזור בסיפור, לא דווקא באינפורמציה שהוא מודיע. אצל מבוגרים זה מגיע ליכולת לחוות סיפור כאמנות, מספרים על משהו פשוט ופרוזאי, אבל מהדהד שם מימד אחר. סיפור עלילת המאורעות הוא כמו תיבת תהודה של כלי נגינה, הוא מעביר עוד משהו.

הקשר של זה למה שכתבתי על המורה נבוכים הוא שגם כאן יש לבוא כנמוך, לא כגבוה. כשאדם קורא מדור פרשנות פוליטית בעיתון, הוא מרגיש שהוא מבוגר שמסתכל מגובה שווה על הכתוב או לפעמים נדמה שאני מבין יותר טוב מהפרשן.

כשאדם קורא ספרות יפה, או ספר כמו האיליאדה והאודיסאה, או כשילד מקשיב לאגדה, ההקשבה היא מלמטה, יש כאן משהו נשגב, שאני לא יכול ללכוד אותו ולקבע אותו להגדיר אותו, אני מסתכל כלפי מעלה ומקווה שגרגר מזה יפול אל פי.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 177 - על הסתירה ברמב"ם בין היות האל מופשט לחלוטין לבין עבודת התפילה. על דרך לימוד במורה נבוכים ובתנ"ך.. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s