174 – על דרך נכונה בטיפול נפשי, עוד על מיסטיקה (המשך של הרשימה הקודמת). על הפילוסופיה ומה הטעם ללמוד אותה

המשך ההתכתבות שהעתקתי ברשימה הקודמת.

צריך קצת הגדרה מה זה "מיסטיקה".
בתחילת המאה העשרים, שנים ספורות לפני שאיינשטיין פרסם את המאמרים פורצי הדרך שלו בפיזיקה, סטודנט דיבר עם אחד מגדולי הפיזיקאים של התקופה, והפיזיקאי הגדול אמר שהפיזיקה סיימה את פענוח העולם, היא כבר יודעת הכל, אין יותר מה לחקור, ואין טעם ללמוד פיזיקה כי תוך שנים ספורות המדע הזה ייעלם.
איינשטיין ותורת הקוונטים מוטטו לגמרי את הפיזיקה הישונה, ונוכחו שיסודות הפיזיקה עומדים על דברים שאפשר לקרוא להם מיסטיקה, כי הם סותרים לגמרי את חוקי הטבע, חוקי המתמטיקה, חוקי הלוגיקה, הכי יסודיים. את המושכלות הראשונים של המדעים האלה. וכעת ככל שחוקרים יותר הדברים נעשים מובנים פחות, נפערים פערים בין תחומים בפיזיקה שלא נכנסים לאותה מערכת חשיבה ולאותם חוקים יסודיים. הם כעת חוקרים ברצינות מדעית גמורה על עולמות בני אחד עשר ממדים, יקומים מקבילים, מסעות בזמן, וכו' וכו'.בכל ההיסטוריה היה נדמה לחוקרים שהם יודעים כמעט הכל, ותמיד במבט לאחור רואים שהם לא ידעו כמעט שום דבר. הידיעה שלנו את הטבע היא פחות מטיפה בים.
.
לכן לדעתי לומר שתופעות כמו שאמאניזם, טלפתיה, כל מיני מופתים וניסים, כוחות רוחניים למיניהם, וכל כיו"ב לאין מספר, הם מחוץ לגדרי הטבע, זה טפשי.  בשביל לומר שמשהו הוא מחוץ לגדרי הטבע צריך לדעת את הטבע עד סוף הגדרים שלו, וטפשי מאוד להתיימר לידיעה כזו.
 
.
הרמב"ם מבאר שיש הרבה רבדים של טבע. למשל יש רובד טבע שבו חוקי הטבע הם שמי שמשקה ומזבל את השדה יותר זוכה ליבול יותר. ויש רובד שבו מי שנותן לעניים מהיבול הוא זה שיבולו מצליח יותר. הרמב"ם אומר שריבוי היבול לפי הצדקה זה טבע, כי ההגדרה של טבע הוא מה שנברא בששת ימי בראשית ופועל תמיד באותו אופן. יש חוק טבע מששת ימי בראשית, כל מי שיתן צדקה יתרבה יבולו. לפעמים יש מי שנותן צדקה ויבולו לא מתרבה. זה בגלל שיש גם חוקי טבע אחרים, למשל שמי שגזל יבולו מתמעט. אז אם מצד אחד נתן צדקה ומצד שני לא נזהר בגזל אפשר שיבולו לא יתרבה ואף יתמעט. גם ברובד הפשוט יותר, יש חוק שמי שמשקה יותר צומח לו יבול יותר, אבל לפעמים זה לא פועל, כי יש חוק אחר שאם חסר דשן בקרקע היבול לא יצמח אע"פ שמשקים אותו. מה שהחוק לא תמיד פועל לא מוכיח שאינו חוק טבע מוכרח, רק שיש חוקים שונים שלפעמים מבטלים זה את זה.
הרמב"ם כותב שגם לוחות הברית זה טבע, יש חוק בטבע מששת ימי בראשית, בכל פעם שיבואו אנשים עם דעה נכונה ויעמדו בלב אחד כאיש אחד לפני ההר (ואולי יש עוד תנאים שחוק הטבע דורש), אז בהכרח בלי ספק יתגלו להם לוחות ברית. ולא יתכן שלא יתגלו לוחות הברית כי זה חוק טבע כמו שאבן נופלת למטה. כמובן מדובר שלא פועל באותו זמן חוק טבע אחר שמבטל את זה. גם אבן לא תמיד נופלת למטה, למשל אם יש רוח כל כך חזקה שמעיפה אותה.
 
.
.
אם אדם אומר שהיו לו כל מיני חזיונות מיסטיים, ניסים ומופתים וכל כיו"ב, אפשר שהוא דובר אמת ואפשר שלא, כמו שמדען טוען שהוא גילה משהו חדש שלא ידענו, אפשר שהוא צודק ואפשר שלא. כתוב בתורה ובחז"ל שיש חרטומי מצרים ומכשפים. יש גם דברים כמו מה שהכהן משקה מי סוטה או אבני החושן ונבואה וכו' וכו' שהם לא לפי הטבע שנדמה לנו שאנו מכירים. זה רק מוכיח שלא את כל מה שיש בטבע אנו מכירים. לפעמים אפשר להוכיח מדעית ולפעמים לא, אם מישהו שנראה מדבר בתום לב, ולא נראה שרלטן או טפש או במצב היסטרי, זה מעורר ספק לחשוב אולי יש צד של ממש בדבריו.
.
   
כתוב בהלכות יסודי התורה ב':
"והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: "צמאה נפשי לאלוהים לאל חי" (תהלים מב ג).וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו, ויירא ויפחד ויידע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה, עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד: "כי אראה שמיך… מה אנוש כי תזכרנו" (תהלים ח ד-ה). ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה ריבון העולמים, כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בעניין אהבה, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם."
 
.
לא מדובר על לעשות דוקטורטים בביולוגיה וכימיה ופיזיקה וכו' (כמו שחשב פרופ' ליבוביץ). הרמב"ם מבאר מהו נתיב ההתבוננות במעשיו הנפלאים ומתחיל מהתבוננות במלאכים, הם השכלים הנפרדים (כמ"ש במו"נ ב' ו'), שהם עשר הספירות של חכמי הקבלה כמו שכתב הרמ"ק. אין דוקטורט למלאכים ושכלים נפרדים. יש סולם בהתבוננות הזו, מתחילים מהמבט הפשוט שרואה תמיד חומר וצורה כדבר אחד, ואז מבט שיודע להפשיט את הצורה ולהתבונן בה, ומבט שמגיע להפשטה גדולה יותר שרואה איך העולם הוא מד' היסודות (שהם ד' אותיות שם הוי"ה כמוש רמז המו"נ), ואח"כ איך כולו הוא אחדות גמורה שזה החומר הראשון, ואחר כך צפיה ישירה מופשטת בלתי אמצעית באדון הכל. 
כמו שכתב את הסולם הזה בהלכות יסוה"ת ד' ז':  "[1] לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם, [2] אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה [3] ויודע שיש שם גופים שגולמם מחובר מארבעת היסודות [4] וגופים שגולמם פשוט ואינו מחובר רק מגולם אחד [5]והצורות שאין להם גולם אינן נראין לעין אלא בעין הלב הן ידועין [6] כמו שידענו אדון הכל בלא ראיית עין."
בהכרח מדובר כאן על שלבי סולם, ציינתי אותם במספרים, אחרת יש כאן סתירה גמורה, בתחילה אמר לעולם אין אתה רואה צורה בלא גולם, ואחר כך אמר שכן רואים צורה בלא גולם ואפילו את אדון הכל.
 
.
כתוב על משה בכל ביתי נאמן הוא, שידע את כל המושכלות שאפשר לדעת, ידע את כל מה שיש בבריאה שמגלה על הבורא וידע את מירב הידיעה שאדם יכול לדעת על הבורא. יש מליארדים רבים מאוד של מיני חרקים ודגים וזוחלים בעולם, ולכולם יש איברים ודרכי התנהגות, אפשר על כל אחד מאלה לכתוב ספרים רבים עבי כרס על פלאי איבריו ותהלוכותיו. לא מכח זה נאמר על משה בכל ביתי נאמן הוא, ולענ"ד פשוט שהוא לא ידע את כל זה. ריבוי הידיעה שמדובר כאן אינו לרוחב, בכמות, אלא לעומק, באיכות. אפשר להסתכל על כלב או יתוש או אפונה בגינה, ולראות יותר ויותר לעומק. את החיים שיש בו, ואיך החיים האלה שייכים בשרשם לאחדות של חיים, וכו', ומיתוש אחד להגיע להכרת הבורא ככל שניתן לאדם, במדרגת משה רבינו או כמעט. ואז אם אדם שזכה לזה יסתכל על חרק כלשהו מייד הוא יראה בו את תכלית אחדות הבורא. הוא יידע את שרשו ולא בהכרח את פרטיו.  
.
.
 
רק להמחשה אני מעתיק סיפור שראיתי פעם על האדמו"ר הראשון של חב"ד (זה רק המחשה, אני לא נוקט כאן שום עמדה ביחס לזה):
"מוצאי שבת פרשת שמות, בארבעה ועשרים יום לחודש טבת תקע"ג, דקות אחדות קודם שנתבקשה נשמתו הגדולה של הרה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי זי"ע לעלות לישיבה של מעלה, פנה הוא אל נכדו בעל ה'צמח צדק' ושאלו מה רואות עיניו. הפנה ה'צמח צדק' את עיניו כלפי מעלה ואמר: "רואה אני את תקרת הבית". נענה הסב הגדול ואמר: "אני כבר איני רואה תקרה, כי אם את כוח הפועל בנפעל"…
 
לא בכדי נחתמה מסכת חייו של האדמו"ר הזקן בזה העולם, באמירה רבת משמעות זו. עניין זה של ראיית הכוח המחייה בכל דבר ודבר, הינו אחד מאבני היסוד של תורת החסידות ונידון בהרחבה ובהעמקה בתורת חב"ד. "הנבראים נחשבים לאין ואפס ממש ביחס לכוח הפועל שמהווה אותם תמיד ומוציאם מבחינת אין לבחינת יש", כותב רבנו בספר 'התניא'.
 
"ומה שכל נברא ונפעל נראה לנו כדבר ממשי, זהו מחמת שאין אנו משיגים ורואים בעיני בשר את כוח ה' ורוח פיו שבנברא, אבל אילו ניתנה רשות לעין לראות ולהשיג את החיות ורוחניות שבכל נברא השופע בו ממוצא פי ה' ורוח פיו, לא הייתה גשמיות הנברא, חומריותו וממשותו, נראה כלל לעינינו, כי הוא בטל במציאות ממש לגבי החיות והרוחניות שבו, וזאת מאחר שמבלעדי הרוחניות הייתה הגשמיות לאין ואפס ממש, כמו קודם ששת ימי בראשית, ורק הרוחניות השופע עליו ממוצא פי ה' ורוח פיו, הוא לבדו המוציאו תמיד מאפס ואין ליש".
 
דברי בעל התניא הנ"ל, השזורים בצורה זו או אחרת בכל מאמריו, מושתתים על דברי קדשו של ה'בעל שם טוב' הקדוש על הנאמר בתהילים, "לעולם ה' דברך נצב בשמים", ופירש שאותיותיהם של תיבות המאמר "יהי רקיע בתוך המים", שהן כוח רוחני, נצבות ועומדות בתוך הרקיע ונותנים בו חיות, ובלעדי כוח זה המחייה אותו בכל רגע ורגע, הרי שהיו השמים חוזרים להיות כמו שהיו טרם מאמר "יהי רקיע".
 
הגר"ז גופין שופך לנו קצת אור ומסביר: "העולם נברא לאחר צמצומים רבים שמסתירים את הכוח האלוקי המחייה את הבריאה כולה, אולם הצמצומים עצמם אף הם כוח אלוקי, רק שהם נסתרים ומכוסים. האדמו"ר הזקן, לא רק שראה בכל דבר את הכוח המחייה שלו, אלא ראה גם בעצם הדבר הגשמי, כביכול, אלוקות. ובמילים אחרות, האדמו"ר הזקן לא רק שראה בכל דבר את הכוח הפועל שהוא הכוח המחייה, אלא ראה את הכוח הפועל שבנפעל דייקא, דהיינו שהנפעל [בסיפור הייתה זו התקרה כדוגמה לנפעל] הוא כולו רוחניות"."
 
עד כאן מדברי חב"ד. 
.
.
האדמו"ר לא צריך לראות את כל התקרות שבכל הבתים, ולא את כל הכבישים והמכוניות וכו' ולומר על כל אחד מהם שהוא רואה את כח הפועל בנפעל. מספיק שראה את זה בתקרה אחת, ומשם כבר כל הבריאה היא כך אצלו. כלומר אפשר להסתכל על אבן אחת, וממנה ללמוד לראות את המציאות ככח הפועל בנפעל, ואז כבר כל המציאות גלויה לו כך. לא צריך להסתכל על יותר מאבן אחת. השאלה היא לא על מה מסתכלים אלא באיזה מבט מסתכלים. יש מדען שיסתכל על אותה תקרה של האדמו"ר, ויחקור את האבן ויגלה בה קוונטים וקוורקים ופלאי פלאות של חלקיקים וגלים, ולא ילמד מזה שום דבר על אחדות הבורא ועל אורו, ולא יתהפך לאדם אלהי. השאלה היא רק איך מסתכלים ולא על מה מסתכלים. מלאכים יש גם באבן, המלאך הוא הצורה שלה, וכמו שביאר במו"נ ב' ו' שמלאך הוא צורת הדבר של כל עצם. באותו עצם יש חומר ויש מלאך, וההתבוננות בעצם יכולה להיות סולם מזה אל זה, על ידי הפעולה הלימודית של לב האדם הוא שמחלק ורואה שיש צורה.
כשהרמב"ם כתב להתבונן במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ולראות את המלאכים, מדובר בהתבוננות על אבן אחת של תקרה. לא צריך יותר מזה. כח הפועל בנפעל זה האור שאפשר לראות בבריאה, איך העצם הוא אור האחדות של הבורא.
צריך ממש ללמוד, שנים רבות, לאט לאט (לא רק לדבר על זה, ולדעת שיש סולם ולדעת שיש לטפס בו, אלא ממש לטפס בפועל וזה על ידי הלימוד עצמו לעמול בו הרבה ובסבלנות), לעלות בשלבי הסולם, משכל קטן של קטנות מוחין, השכל שאנו רגילים בו, לשכל של גדלות מוחין, שאיננו מכירים אותו כלל, כמו שילד לא משיג כלל שכל של מבוגר. לראות ממש את האחדות כמו שראה אותה ממש האדמו"ר לפי הסיפור, ורק אז יש בזה מילוי ומנוחה לנפש.
.
.
 
 
כיון שצריך להסתכל על דבר אחד מהטבע לעמקו ולא להכיר את כל הטבע לרחבו, איני מוצא שום טעם להכיר את כל התופעות שנחשבות על-טבעיות. כמו שאיני מוצא טעם ללמוד את התיאוריות הפיזיקליות החדשות על אחד עשר ממדים ויקומים מקבילים, או להכיר את כל מיני דגי המעמקים המסתוריים שבים וכל החרקים שבג'ונגל. זה לא המקצוע שלי וזה לא מה שירומם את נפשי.
הפילוסופיה עוסקת במושג המציאות המופשט כשלעצמו, שזהו הבורא (כמו שהגדיר אריסטו את החקירה שלו במטאפיזיקה גמא פרק א', ועל זה אמר הרמב"ם שהוא סוד מעשה מרכבה), ולא בדברים שונים ומשונים שהם אלה שנמצאים.
 
.
הכרתי אדמו"ר שעושה מופתים, ושאמאן שיכול להכנס לתוך ציפור ולראות דרך עיניה את מה שהיא רואה, ואדם בעל כוחות שיכול להפיל מישהו בלי לגעת בו, ועוד קצת כאלה. לא חקרתי כמה זה "אמיתי" אבל התרשמתי שאפשר שכן. הם לא היו אנשים מאירים ושמחים שקרבתם גורמת לנפש להיות מאירה נקייה פשוטה ושמחה וקרובה לשרשה. ולמה שיהיו, אין שום קשר בין עיסוקים כאלה לבין קרבת אלהים. יש התפעלות וריגוש של הדמיון מדברים כאלה, אבל אין לזה שום קשר לאור, אם אור פירושו לראות את אחדות הבורא, את החיים, את הטוב, את השמחה.
.
אני מכיר מטפלת בדרך של תקשור עם כוחות עליונים. היא אשה מאוד חיובית וטובה ובריאה בנפשה ושכלה, זה כלי שעובד לה, מביא לתוצאות טובות, אנשים נרפאים. זה מתאים לאופי שלה וליכולות שלה, לכן היא משתמשת בזה. מצידה אם היה לה כלי פרוזאי ורציונליסטי שנותן תוצאות כאלה היא לא היתה מתעקשת על משהו "מיסטי". אין לי שום ביקורת עליה ואני גם ממליץ עליה למטופלים שנדמה לי שזה יכול להתאים להם. אין אצלי בכלל שאלה של שקר או אמת האם יש כוחות כאלה והאם באמת היא מתקשרת איתם, כי ברור לי שאין איתנו אף אחד שיכול לדעת לגבי זה. אין שום דרך לבדוק את זה, תיאורטית אין שום מניעה לחשוב שזה ריאלי. מה אכפת לי כעת לחקור את זה. אולי זה פועל יותר טוב מסוגסטיה ואולי לא. גם עדיין לא יודעים אם ציפרלקס (תרופה נגד דכאון, כמו פרוזק) מועיל יותר מפלצבו או לא. מי שזה המקצוע שלו שיחקור. אם כמטפל זה פועל אז למה שלא אשתמש בזה. אין לי יחס יותר מסוייג לתקשור עם כוחות מאשר לשימוש בציפרלקס, גם ברוב התרופות של הרפואה הקונבנציונלית המדע לא יודע להסביר איך הן משפיעות. 
 
.
יש אנשים שלוקחים סמי הזיה מסוג ל.ס.ד. ורואים השגות נפלאות. ההשגות האלה זה לא אורות. יש למשל רוצחים שלוקחים סמים וחווים שכל העולם אחדותי ויפה ואלוהי, וכשהשפעת הסם חולפת הם ממשיכים לרצוח. אולי גם ירצחו כדי לקנות עוד סם כזה.
אם יש אנשים שמכח הסמים רואים אחדות מופלאה וטוב מוחלט בכל העולם ומתוך זה הולכים החוצה מהחלון אל מותם, הרי שמה שהם ראו זה לא באמת האחדות והטוב והיפה והאלוהי, האלוהי לא היה מביא אותם אל מותם. הם סתם דמיינו משהו. כשמתעוררים מהחווייה האלוהית הנפלאה נשארת ריקנות חלולה ורעה, שהופכת את החיים בלי סם לבלתי נסבלים, והחיים הופכים להתמכרות ותלות בסם. להכניס אורות כאלה זה לתוך החיים עצמם זה רק להכניס חורבן וחושך. 
 
כשרבי נחמן מדבר על אורות אין לזה שום קשר לחוויות מעין אלה, שאפשר כמובן להגיע אליהן גם בלי סמים. יש חילוק מהותי בין ריגוש (גם אם נחווה כריגוש מכח השגת אלוהות) לאור, אפילו אפשר לומר שאלה הפכים. הרמב"ם שכתב על אצילי בני ישראל שראו את האלהים בלי מתינות כראוי, שהעפילו לראות אור, כתב שהם באמת ראו להיפך לגמרי, מה שראו לא רק שאינו אלהים אלא הוא ההיפך, ואבדו בגלל טעותם. והרי אלה גדולי הדור בדורו של משה, והיו במחיצתו של משה והאלהים הזמין אותם לחזות. אז מהיכי תיתי לחשוב שחוויות מיסטיות שלנו, יפות וטהורות וקדושות ומאירות ככל שתהיינה, יש להן שייכות כלשהי להשגת דעת אלהים. האם הן עדיפות על מה שאצילי בני ישראל חזו? האם יש לנו יכולת הבחנה יותר מהם? (עיין בזה מורה נבוכים א' ה' וב' כ"ו).
 
.
אני חוזר למשל של מי שמקיים סדרה של מערכות יחסים קצרות וסוערות עם נשים רבות. הוא יכול להרגיש שהחוויות החזקות שהרגיש אלה האורות הבוהקים של האהבה, והזכרון של האורות האלה מחייה אותו, יש לו נגיעה בנשגב, והוא יכול להכניס את זה לחיי הנישואין שלו, שהם האהבה האמיתית, ולרומם את האהבה האמיתית מכח הכנסת אותם אורות לתוך התחום שלה. לענ"ד אורות כאלה זה ממש היפוך של אהבה, אין לו שום התחלת ידיעה כלל של אותן נשים שהוא חווה איתן את האהבה החריפה, הוא לא מכיר אותן כלל ועיקר, רק בנה פנטזיה שמבוססת על התואר החיצוני של מראיהן, שמעורר תשוקות ודמיונות בתוכו. לכן אין בזה כלל אהבה, זה רק ניצול ותאווה. ההיפך הגמור של אהבה.
אם מתעמקים בעבודה על מערכת יחסים, מגלים שאני מפרש את אשתי לפי עצמי. כלומר נניח שהיא במצב כך וכך, ואומרת שהיא מרגישה כך וכך, אני נזכר שהייתי במצב כזה ואמרתי כך וכך, או מדמיין את עצמי במצב כזה כאורמ מילים אלו, לפי זה אני יודע מה מרגישים במצב הזה ומזה אני מבין מה אשתי מרגישה. כשאני אומר שאני מרגיש בודד או עצוב, אני מרגיש משהו, כשהיא אומרת אני עצובה או בודדה אני מבין שהיא מרגישה את המשהו הזה שאני מכיר. ובאמת זה לא כך. היכולת ללמוד לראות אותה לא דרך המשקפיים של עצמי, זו דרך של עמל ארוך מאוד וקשה מאוד וממושך מאוד, ומעטים מאוד זוכים אפילו למקצת בזה. אותן חוויות סוערות של אהבה הן בדיוק ההיפך מגילוי הצעיפים האיטי הסבלני, זה הטלת צעיפי קישוט יפים ומיסטיים על האשה כדי לא לראות אותה עצמה אלא לראות רק את הריגוש שהיא גורמת לי. על זה החזון איש אמר שלמה שהם קוראים אהבה אנו קוראים כרת.  
 
גם לראות את המציאות לעמקה, את החיים ואור מציאות הבורא ואחדותו, זה סוג דומה של עמל. צריך ללמוד לראות את הדברים כמו שהם, לא להיות סגור בבועה של עצמי ולעשות חשבון איך מסתבר שתהיה המציאות מחוץ לבועה הזו. לדעתי המיסטיקה בשלל גווניה לא יכולה ללמד את הראיה הזו, כי ריגוש מלמד בדיוק להיפך, איך הדברים נתפשים לפי האספקלריא של עצמי. מי שבאמת מחפש את הבורא, לא את החוויה של עצמי, יכול להשיג אותו דרך התבוננות בתקרה. וללמוד איך להסתכל באמת על תקרה. מה יש למיסטיקה להציע לו יותר מזה. המשיכה למיסטיקה היא משום ששם 'אני' אהיה בעל כוחות, בעל גובה, עומד מעל המישור של כולם ורואה מלמעלה. יהיה 'לי' צבעוני ומעניין וסוער ומיוחד.
.
.
.
יש כאן עוד נושא, שלא קשור דווקא למיסטיקה, והוא השאיפה להרוס אל הקודש. זה יכול להיות למשל גם אם צעיר לומד בהתמדה מוגזמת. היו לי תקופות שלמדתי  שמונה עשרה שעות ביום. רב שאז היה הרב המובהק שלי אמר לי שזה רע מאוד. צריך שיהיה כלי לקבל את התורה שלומדים. אם אני לא ישן מספיק ונח מספיק ומטייל מספיק ונמצא עם אשתי מספיק וכו', לא אוכל להבין את מה שאני לומד ולא לזכור את זה. לא יהיה ללימוד במה להיספג. צריך שיהיה אדם שלומד. הערצתי אותו ושמעתי לו בכל דבר, חוץ מזה. לא יכולתי להקשיב לו, משהו בתוכי בער.
 
.
המורה נבוכים מדבר בזה הרבה, למשל במו"נ א' ה':
"כי צריך לאדם שלא יהרס לזה העניין העצום הנכבד מתחילת המחשבה, בלתי שירגיל עצמו בחכמות ובדעות, ויזקק מדותיו זקוק רב, וימית תאוותיו ותשוקותיו הדמיוניות.
וכאשר יבין הקדמות אמיתיות וידעם, וידע דרכי ההקש ועשות המופת, וידע אופני השמירה מהטעאות השכל, אז יקדים לחקירה בזה העניין.
 
ולא יגזור בתחילת דעת שיעלה בלבו, ולא ישלח מחשבותיו תחילה וישליטם להשגת הבורא. אבל יבוש וימנע ויעמד, עד שיעלה ראשון ראשון.
 
ועל זה נאמר: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה, פָּנָיו, כִּי יָרֵא, מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים" (שמות ג, ו) – מחובר למה שיורה עליו הנראה, מפחדו להסתכל באור הנראה, לא שהשם ישיגוהו העיניים יתעלה מכל חיסרון עילוי רב.
 
ושובח לו עליו השלום הדבר הזה. והשפיע עליו האל יתעלה מטובו מה שחייב לו, שנאמר בו: "וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט" (במדבר ח, יב) – וזכרו החכמים ז"ל, כי זה גמול להסתירו פניו תחילה "מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים" (שמות ג, ו).
 
אמנם אצילי בני ישראל הם הרסו ושלחו מחשבותם והשיגו, אבל השגה בלתי שלמה" 
.
.
.
ושם פרק ל"ב:"שאתה אם תעמוד על הספק ולא תונה נפשך להאמין כי יש מופת במה שאין עליו מופת, ולא תתחיל לדחות ולגזור בהכזיב מה שלא בא מופת על סותרו, ולא תשתדל להשיג מה שלא תוכל להשיגו, עם זה כבר הגעת אל השלמות האנושי, ותהיה במדרגת רבי עקיבא ע"ה אשר נכנס בשלום ויצא בשלום ‏[1], בעיונו באלו העניינים האלהיים.
ואם תשתדל להשיג למעלה מהשגתך, או תתחיל להכזיב הענינים אשר לא בא מופת על סותרם, או שהם אפשריים ואפילו באפשר רחוק, תגיע כאלישע אחר – ואינו שלא תהיה שלם לבד, אבל תשוב יותר חסר מכל חסר, ותתחדש לך אז תגבורת הדמיונים ונטות אחר החסרונות והמידות המגונות והרעות לטרידת השכל ולהכבות אורו, כמו שיתחדש בראות מן הדמיונים המכזבים מינים רבים עם חולשת כח הרואה בחולים, וכאשר יפצרו בעיון לדברים המאירים או לדברים הדקים. ובזה העניין נאמר: דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ (משלי כה, טז). וכן הביאוהו משל על אלישע אחר. ומה נפלא זה המשל שהוא דמה החכמה במאכל כמו שאמרנו, וזכר הערב שבמזונות והוא הדבש. והדבש בטבעו כשירבו ממנו יעורר האיסטומכא ויבא הקיא, וכאילו אמר שטבע זאת ההשגה עם גדולתה ועצמתה ומה שבה מן השלמות, אם לא יעמדו בה אצל גבולה וילכו בה בשמירה יהפך לחסרון. כאוכל הדבש, אשר אם יאכל בשיעור, יזון ויערב לו, ואם יוסיף יאבד הכל. לא אמר: "פן תשבענו וקצת בו", אלא אמר: והקאתו.
 
ואל זה העניין גם כן רמז באמרו: "אָכֹל דְּבַשׁ הַרְבּוֹת לֹא טוֹב [וְחֵקֶר כְּבֹדָם כָּבוֹד]'" (משלי כה, כז). ואליו רמז באמרו: "[אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה] וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם" (קהלת ז, טז). ואל זה רמז באמרו: "שְׁמֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים [וְקָרוֹב לִשְׁמֹעַ מִתֵּת הַכְּסִילִים זָבַח כִּי אֵינָם יוֹדְעִים לַעֲשׂוֹת רָע]" (קהלת ד, יז), ואל זה העניין רמז דוד באמרו: "…לֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי" (תהלים קלא, א). ואל זה העניין כוונו באמרם: "מופלא ממך אל תדרוש, ובמכוסה ממך אל תחקור, במה שהורשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות." (חגיגה יג, א). רצו לומר, שאתה לא תשלח שכלך אלא במה שאפשר האדם להשיגו. אבל הענין אשר אין בטבע האדם להשיגו, העסק בו מזיק מאד, כמו שביארנו. ואל זה כוונו באמרם: "כל המסתכל בארבעה דברים [ראוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור]" (חגיגה יא, ב). והשלימו זה המאמר באמרם: כל שלא חס על כבוד קונו [ראוי לו שלא בא לעולם]." (שם). רָמָז למה שביארנוהו, שלא יהרוס האדם לעיין בדמיונים המופסדים. וכשיתחדשו לו הספקות, או לא ימצא מופת על העניין המבוקש, לא יניחהו וישליכהו ויתחיל להכזיבו. אבל יתיישב, ויחוס על כבוד קונו, וימנע ויעמוד"
.
 
מדובר כאן על כוחות נפש, יש כח נפש שרוצה לרוץ מהר קדימה, לבלוע חתיכות גדולות. ויש את הכח של ענווה, שמבין את קטנותו, והולך לאט לאט, ורוכש את ההקדמות לפי הסדר. מתחיל מהפשוט ומתקדם במתינות. והוא יזכה להיות כמו רבי עקיבא שיצא בשלום מהפרדס. 
.
.
.
אני יודע שזו לא עצה שיכולה להתקבל. זה מסוג העצות של הרמב"ם שלא שוות שום דבר. למשל הרמב"ם אומר שיש פחדן קיצוני ואמיץ קיצוני ושניהם זה חולי, והבריאות היא שישים עצמו על קו האמצע. נניח שיש אדם חרדתי, שסובל מחרדות קשות, כולו היסטריה ופחדים, ואני בא ונותן לו עצה: תשים את עצמך על קו האמצע, אל תהיה בקצה. זהו, כעת הוא ישים את עצמו על קו האמצע ויבריא. כמה קל ופשוט. רפואה על פי הרמב"ם. איך בכלל יש עוד אנשים שסובלים מחרדות. גם כאן, אני יכול לקרוא ברמב"ם עצה: תהיה עניו ומתון, תלך לאט לאט ותצליח. אבל אני בוער, אני לא יכול לנוח, אין לי מנוחה, אני רעב. 
 
.
 
גם בטיפול פסיכולוגי יש הרבה מטפלי שקר מזיקים, אם אדם אומר להם אני סובל מחרדות קשות, הם לא מייד אומרים אז תפסיק עם זה, תשים את עצמך על קו האמצע. הם עושים קודם סיבוב, שיהיה ממה להתפרנס. הם מגלים במהלך מבריק איך החרדות הן תוצאה מכל מיני טראומות ילדות, נניח שהכל אמיתי. ואז אומרים הנה אתה עכשיו יודע שאתה מפחד כי ההורים הרביצו לך, זה לא שהעולם באמת עויין ומסוכן כמו שנדמה לך. אתה יכול להשתחרר, לצאת ולהתחבר עם אנשים בלי פחד, כי החרדה היא מטראומת הילדות ולא קשורה למציאות של עכשיו.  והמטופל לא יכול. הוא עדיין מפחד. ואז לוחצים עליו, אתה צריך לעבוד על זה, להפנים את זה, להתאמץ, לבחור, להחליט, להיות עם אופי חזק, לא לתת לפחד להשתלט. אם באמת היית מחליט היית יכול. כנראה שאתה מרויח משהו מלהיות חרדתי, אתה בוחר בזה. אז אתה בעצם מושחת, לא רוצה לעזור לעצמך, איך אתה מצפה שאני אעזור לך. או שאומרים אני את שלי עשיתי, גיליתי את שורש הבעיה, הראיתי לך את הנתיב לצאת ממנה, בלי ספק אם באמת היית רוצה היית מצליח. אז אם זה לא מצליח זה כי אתה לא מספיק רוצה, זה כבר לא בעיה שלי, אני לא יכול לרצות במקומך. זה כל כך אכזרי ומרושע לדבר כך. 
יש הורים שכשמתקדמים לקראת כלב והילד שלהם מפחד באמת, הם אומרים לו: אל תפחד הוא לא יעשה לך כלום, וממשיכים להתקרב לכלב. כבר תירה בילד ודי, למה לעשות את זה לאט לאט. 
.
.
יש מטופלים אומללים שמרוב הלחץ הזה הם "מצליחים". הנה הם כבר לא מפחדים. הצליחו לישון לילה בלי קלונקס. הצליחו לצאת מהבית בלי לרעוד. לרוב זה הכי גרוע, כי הם המיתו משהו בתוך עצמם. החניקו את הילד שבתוכם שמפחד. גם ילדים יש כאלה שמפסיקים לפחד מהכלב כי הצליחו להמית משהו בעצמם. שינוי חיובי אמיתי קורה לאט לאט בדרך של צמיחה אורגנית ושל ביחד נקי ואמיתי ופשוט ותמים, ולא מהתייחסויות כאלה. טיפול זה לא כמו להכניס את המכונית למוסך, וגם לא כמו ללכת לרופא. לא באים כדי לשנות שום דבר, זה לא כלי כדי למצוא פתרונות איך להקל על היסורים. אם באים לפתור זה אף פעם לא עובד בלי להמית משהו בפנים.   
 
.
שמעתי רב שאמר שכיוון שכתבו שיש בחירה חופשית, זה אומר שכל אדם יכול לבחור להיות בריא מבחינה נפשית, לבחור לא לפחד, לבחור לא להעפיל מהר מדי או כל דבר שאדם מבין בשכל שזה שלילי, הוא יכול לבחור לעשות כך ולהתגבר על הרגשות שעוצרים אותו. זה לא רק מטופש ולא רק שרואים במציאות בכל רגע ובכל אדם שזה לא כך, אלא זו ממש רשעות. לרוב זו רשעות שהאדם מפעיל על עצמו ומתאכזר לעצמו, ואחר כך הוא מוציא את זה גם על אחרים. אני כמעט על שום דבר לא אומר רשעות, כמעט את הכל אני יכול להכיל ולראות במבט לא שופט. אבל את זה אני לא יכול. זה מקפיא לי את העצמות מרוב קור ורוע וניכור ואכזריות. זה כמו לומר לנכה על כסא גלגלים אתה יכול לבחור ללכת, או לומר לעני אתה יכול לבחור להיות עשיר, או למתייסר במכאובים אתה יכול לבחור שלא יכאב לך. לפעמים באמת אדם מתמכר לקושי ולא רוצה לצאת ממנו כי נוח לרחם על עצמו ולהיות מסכן ולקבל רחמים ועזרה מהסביבה, ולפעמים יש מקום לומר לו תקח אחריות על עצמך ותדאג לעצמך ואל תפיל את עצמך על אחרים. אבל זה דורש וודאות שאכן זה המצב והאדם באמת יכול לבחור. וגם זה צריך להעשות בהרבה מאוד הבנה ואהבה ולא בשיפוטיות, כי התמכרות למסכנות ושקיעה בחולשה זה גם קושי כואב שדורש עזרה ויחס אוהב. אם מדובר ברמאי ציני שממציא בזדון מחלות לעצמו כדי לגנוב עזרה מאחרים זה משהו אחר, זה סוג של גנב.   
.
.
העצות של הרמב"ם לשים את עצמך על קו האמצע, או להיות עניו, הן רק לימוד של אידיאות. אלה ציורים אידאיים לגמרי, שחשוב לדעת אותם וחשוב עוד יותר לדעת מהם כן ומה הם לא. אלה לא עצות לחיים, לא עצות מעשיות. זה כמו לימוד עשר ספירות שיש מידת החסד ויש מידת הדין, אלה ציורים אידאיים כלליים לגמרי, מופשטים לגמרי.
 
.
במו"נ ג' ל"ד כתב:
"ולפי זאת הבחינה גם כן אי אפשר שיהיו התורות נתונות לפי עניני האנשים והזמנים המתחלפים כדמות הרפואה אשר רפואת כל איש מיוחדת לפי מזגו הנמצא בשעתו; אבל צריך שתהיה ההנהגה התוריית מוחלטת כוללת לכל – ואף על פי שהיא ראויה לקצת אנשים ולאחרים אינה ראויה"
 
.
יש טפשים מסוכנים שאומרים: אם ההלכה אומרת לך לעשות כך וכך זה מוכיח שלעשות כך וכך זה מה שטוב לך. כי הקב"ה אומר לך ככה. ההלכה היא אידיאות מופשטות כלליות לגמרי. למעשה יש אנשים רבים במצבים רבים שזה מזיק להם. אדם אחראי על עצמו לברר אם זה מזיק לו, ואם זה מזיק לו הוא צריך לא לקיים את ההלכה, כי כתוב אנוס רחמנא פטריה וכתוב וחי בהם. כמובן יש דיון בכל מקום כמה הנזק וכמה חומרת ההלכה וכו' וקובעים לפי ההלכות של "וחי בהם" ושל אנוס רחמנא פטריה שהם שולחן ערוך שלם של כלים הלכתיים שלא ידועים, והארכתי בזה הרבה במקומות אחרים. אני לא מתכוון להקלת ראש בהלכה ולא לקיום רק לפי כמה שיש לי כח וחשק.
 
ההלכה זה כיוון כללי לגמרי, לחיים באופן כללי, במצב אופטימלי. זה נותן כיוון, הבנה כללית, ומזה אפשר לגזור גם הוראות מעשיות למצב מסויים של אדם מסויים, אבל הגזירה היא לאור ההלכה (ויש בה כללים שמלמדים איך לעשות את זה), ולא עשיית ההלכה בצורה מכנית כמו מיטת סדום.  
למשל אם אדם הולך ברגל מדרום אפריקה לנורווגיה, ההלכה זה כמו כוכב הצפון. זה הכיוון שלך, אם אתה בשדה פתוח ורואה את השמיים והכל בסדר, תלך לכיוון כוכב הצפון. אבל אם יש אריה בצד צפון שלי, או אם אני בנתיב נחל עקלקל, או על קצה מצוק שבצד צפונו יש תהום, זה טפשי לגמרי לומר שהעצה של הקב"ה זה עכשיו ללכת צפונה. תפתור את המצב לפי שכלך, באחריותך, תלך לאיזה כיוון שכרגע נכון ללכת לשם, וכשתוכל תמשיך להתקדם צפונה כפי כוחך ויכולתך. כך הן העצות של הרמב"ם ושל ההלכה בכל תחום. לתת עצה על מצב מסויים צריך מישהו שנמצא שם ורואה מה קורה שם, לרוב זה באחריות האדם עצמו, ואין לזה שום קשר לעצות או ההוראות של הרמב"ם וההלכה.
 
.
המצב שלך אפשר שהוא שאתה לא יכול לעצור את השאיפה למיסטיקה. זה מי שאתה, אין מקום לשלול את מי שאתה. אולי זה טבע יסודי שנולדת איתו, של בערה פנימית וחיות חריפה ושוקקת. אולי יש פצע פנימי שמתסיס. לרוב זה גם וגם. הפצע יושב על המקום הטוב והבריא והחזק של האדם, שהוא סלע חייו וקיומו, המעיין שלו. ושם מערער את האיזון ודוחף לקצוות. אם אתה מרגיש שאתה מוכרח להעפיל למקומות של מיסטיקה אז תעשה את זה, תחבק את זה. העבודה היא רק להסתכל על זה בעיניים אוהבות ולא שיפוטיות.
.
הבעיה האמיתית של בריאות הנפש היא הפיצולים שבתוכנו. השכל שונא את הרגש ולהיפך, הענווה שונאת את הרצון להעפיל למעלה ולהיפך. רגשי האשמה שונאים אותנו ואנחנו אותם. אלה קולות זרים מנוכרים שמתקוטטים זה עם זה. העבודה וגם מטרת הטיפול הפסיכולוגי היא לאסוף את כולם ולומר להם אנשים אחים אנחנו, כולנו זה אותו אדם עצמו. גם הטראומות והפצעים זה אני בעצמי, זה לא משהו זר לעצמותי האמיתית שרופא נפש יכול לתקן ולשחרר אותי מזה.
 
יש כאן עניין עמוק, נניח שאדם כתינוק קיבל מכות מהוריו. כעת הוא גדל ונשארה אצלו טראומה. חושבים שהטראומה זה כמו פצע פיזי שאפשר לשים חיטוי ותחבושת והוא יתרפא והאדם יהיה כמו לפני כן. זה לא כך. הטראומה זו הטבעת חותם. למשל מישהו דרך על משטח בטון רטוב והשאיר טביעות. אותו אדם הלך והטביעות שנשארו הן בבטון עצמו. האבא שהרביץ הלך ונניח שכבר מת, הפחד נשאר כי הפחד הוא לא מהאבא. מה שנשאר זה משהו שהוא בתוך הנפש של הילד, הוא של הילד לבדו, האו נעשה עצמותו, צורתו שלו, הוא הילד עצמו. עכשיו הוא כזה. הוא לא מפחד מאבא, הוא בעצמותו פחדן, ומפחד מכל דבר כי הוא פחדן, האבא לא באמת קשור, ועיסוק רק בו הוא לא פתרון. האבא הוא דמות מבין ששלל הדמויות שהן כולן אני עצמי. כמו שכל הדמויות שאני רואה בחלום כולן זה אני, גם האריה שרודף אחרי זה אני. גם ראובן השכן שאומר לי בחלום משהו זה אני. אם חי אצלי בעולם הפנימי אמא קרה אני יכול להיות אמא של עצמי ולתת חום לעצמי כי זו דמות שהיא אני. זה פצע בתוכי שהוא רק שלי והוא יכול להתאחות.  
אי אפשר לנגב את טביעות הרגל על הבטון אחרי שהוא התייבש, זה כבר מעצמותו של הבטון. אפשר להצמיח חדש, או ללמוד לקבל שהוא כזה וזה טוב, ללמוד לחיות עם זה.
הרבה פעמים בזמן טיפול מתבררת בעיה קשה והרסנית בהתנהגות של האדם. והוא שואל "אז מה עושים? איך פותרים את זה?" ואני תמיד משיב לא עושים כלום, ולא פותרים כלום. אל תברח על ידי שאלות של לפתור. רק מסתכלים. רק נמצאים עם זה בלי לברוח מייד.
.
אם יש ניכור ביני לבין הצד שבי שמפחד או שרוצה להעפיל למעלה מהר בלי מתינות, הצד המעפיל שבתוכי מפעיל אותי בלי שאני בכלל יודע, אני כמו בובה שמושכים לה בחוטים, ומשהו בי בכל זאת יודע ושונא אותו על זה, והוא מסווה את עצמו עוד יותר. אם אני מסתכל על הצד הזה שבתוכי שרוצה לרוץ להעפיל, ועל איך שהוא מפעיל אותי ועל איך שאין לי אפשרות אלא לשמוע בקולו, ואני לא שופט אותו, זה אני, ככה אני בעצמותי, אני לא יכול אחרת. ואני לא רע, אני טוב כמו שאני. הסתכלות כזו יכולה לאפשר צמיחת חיבור בין השסעים הפנימיים. והם יכולים להתאחות, כמו שעצם שבורה מתאחה, אם היא מונחת באופן שהחצי הזה והחצי הזה יודעים שהם שייכים לאותה יד והם רוצים לשתף פעולה. הטיפול הוא לשים את הסד ליד השבורה, להפנות את החלקים זה אל זה פנים אל פנים, ואז הם מעצמם יתחילו להתאחות. ואז האדם מגיע לאמצע, יש בו עצמו שני צדדים שעובדים ביחד. ככה מגיעים מהקצוות לאמצע. 
 
אצלי יש הרבה מאוד מהנטיה להרוס למעלה, להעפיל מהר. כשהייתי לומד מסכת ספרתי כמה דפים יש עד שאסיים אותה. כבר חשבתי על המסכת הבאה. כאב לי על כל רגע שאני לא לומד. הייתי כמו מכור ללימוד. וכשלמדי לא כולי הייתי בתוך הסוגיא של עכשיו אלא משהו בי כבר חשב על ההמשך, על הריצה הלאה, לבלוע הכל בבת אחת. וזה נשאר גם עכשיו, אבל עכשיו יש גם צד שרוצה מתינות ולהיות נוכח לגמרי בתוך הרגע ובתוך השורה שאני לומד עכשיו, בלי לספור כמה נשאר עד סיום המסכת ועל התחלת המסכת הבאה. ושני הצדדים קצת למדו ללכת ביחד. כמו שהולכים עם כלב נמרץ, הוא מושך קדימה ולצדדים, נעצר ורץ, והאוחז ברצועה אוהב אותו ושמח שהוא כזה אבל גם מגביל ומרסן, והכלב שמח שהאיש מגביל ומרסן. כל אחד מושך לצד שלו, יש שני קולות סותרים, אבל בכל זאת הם הולכים ביחד, רואים זה את זה, אוהבים זה את זה, לא נלחמים במרירות. מתקוטטים, לפעמים ממש סובלים, אבל סוחבים, לא נתקעים. ובגלל שיש איזון, ובמקום כלשהו שניהם יודעים שהאיש יותר חכם מהכלב, זה לא נגמר באסון כמו באצילי בני ישראל אלא איכשהו עובד ומתקדם. נופל וקם, מתקדם ונסוג, אבל בסופו של דבר בסך הכל זז לכיוון חיובי.      
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

.

.

.

.

מכתב המשך נוסף (על הפילוסופיה, מהותה והתועלת שבה):

לגבי הפילוסופיה, רבי ירוחם ממיר אמר שהתורה כולה אינה אלא תרמוס להחזיק את החום של מעמד הר סיני.

אריסטו, אבן סינא והרמב"ם היו אנשים שזכו לדבקות אלהית ברמה הכי גבוהה שאפשרית לאדם. אני אומר את זה לא מכח אמונה או מסורת או כי הרמב"ם אמר, אלא כי נוגעים בזה ממש כשנכנסים לתוכיות של דבריהם.  

יש לחקור לפי הרמב"ם אם זה שווה למדרגת הנביאים או המדרגה שהיא עד הנבואה ולא עד בכלל. נניח שמשה רבינו או אולי כל הנביאים זכו למשהו שהוא בדקויות יותר מזה. אבל הם לא העבירו לנו את הדבקות שלהם בדרך שאנו יכולים לגעת בה בעצמנו. וכמו שכתב במו"נ ג' נ"ד על החילוק בין תורה לחכמה, ובחובות הלבבות בשער העבודה על הערה תוריית והערה שכליית.

החובות הלבבות שם כתב שההערה התוריית היא מי שעובד את ה' כי שכלו שלו הורה לו כך, כמו אברהם אבינו. בלי מסורת. ורק זו העבודה לשמה והעבודה המובחרת, כי האדם עובד בעצמו, עצמותו שלו מתחברת לבוראו. זה כמו זיווג של איש ואשה שהם מתחברים מכח דעתם שלהם, כך הם מביאים את עצמותם לקשר. אם הם מתחתנים בשידוך כי ההורים אמרו והם רק מצייתים, זה לבד לא חיבור אמיתי ומספיק.   ההערה התוריית היא רק למי שלא במדרגה להערה שכליית, וגם למי שכן במדרגה, זה לתועלת כי זה משרטט לו כיוון לאן להפנות את מחשבתו. 

.

במו"נ ג' נ"ד:

"ולפי זה הבאור יהיה החכם בכל התורה על אמיתתה נקרא חכם משני פנים מצד מה שכללה התורה מהמעלות השכליות ומצד מה שכללה ממעלות המדות. אלא מפני היות השכליות אשר בתורה מקובלות בלתי מבוארות בדרכי העיון נמצא בספרי הנביאים ודברי החכמים שמשימים ידיעת התורה מין אחד והחכמה הגמורה מין אחר – החכמה ההיא הגמורה היא אשר התבאר בה במופת מה שלמדנוהו מן התורה על דרך הקבלה מן השכליות ההם. וכל מה שתמצא בספרים מהגדלת החכמה וחשיבותה ומיעוט קוניה "לא רבים יחכמו" "והחכמה מאין תמצא וגומר?" וכיוצא באלו הפסוקים הרבה – כולם יורו על החכמה ההיא אשר תלמדנו המופת על דעות התורה. אמנם בדברי החכמים ז"ל הוא גם כן הרבה מאד – רצוני לומר שגם הם משימים ידיעת התורה מין אחד וישימו החכמה מין אחר – אמרו ז"ל על משה רבנו "אב בחכמה אב בתורה אב בנביאים"; ובא בשלמה "ויחכם מכל האדם" – אמרו "ולא ממשה" – כי הוא רוצה באמרו מכל האדם – מכל אנשי דורו; – ומפני זה תמצא שהוא זוכר הימן וכלכול ודרדע בני מחול החכמים המפורסמים אז:וזכרו החכמים ז"ל גם כן שהאדם נתבע בידיעת התורה תחילה ואחר כך הוא נתבע בחכמה ואחר כך הוא נתבע במה שראוי עליו מתלמודה של תורה – רצוני לומר להוציא ממנו מה שראוי לעשות. וכן ראוי שיהיה הסדר שיודעו הדעות ההם תחילה על דרך קבלה ואחר כך יתבארו במופת ואחר כך ידוקדקו המעשים המטיבים דרכי האדם. וזה לשונם ז"ל בהיות האדם נתבע על אלו הענינים השלשה על הסדר הזה – אמרו "כשאדם נכנס לדין תחילה אומרים לו קבעת עתים לתורה? פלפלת בחכמה? הבינות דבר מתוך דבר?" – הנה התבאר לך שידיעת התורה אצלם מין אחד והחכמה מין אחר והוא – לאמת דעות התורה בעיון האמיתי:"

.

התורה אומרת דברים, אפשר לקבל אותם כי מאמינים שהמסורת אמיתית ושנביא אמר את זה. זה מועיל למעשים ולמסגרת חברתית, אבל האדם עצמו הרי לא מבין באמת בעצמו, בשכלו האנושי, מה ההבנה העמוקה בתוכן של הכתוב. אז הוא לא באמת מחובר לדברים. אם הנביא יאמר משהו אחר הוא יאמין במשהו אחר ולא אכפת לו. הוא עצמו לא חלק מזה באמת, הוא רק שומע מה שאומרים לו ומציית. איפה הוא בעצמו? לכן הוא צריך לעמול להבין את התורה בשכל האנושי שלו, ואז הוא יהיה מחובר אליה באמת, יבין, ידע, זה יהיה אחד איתו ממש. זו הדבקות.

כתוב במדרש רבה בראשית א א שהקב"ה הסתכל על התורה ולפי זה ברא את העולם, כמו אדריכל שבונה לפי תכנית. כלומר שאפשר ללמוד את הבנין ולדעת את הבונה כמו שאפשר ללמוד את התוכנית האדריכלית ולדעת את המשרטט אותה. העולם הוא התורה. מי ששכלו צלול ונקי לגמרי ורואה פנימה ככל שניתן, יכול להגיע בשכל אנושי לכל התורה בפנימיותה בלי צורך בספר תורה. הרי לאברהם אבינו לא היה ספר תורה, הוא הגיע לכל כפילוסוף.  רק אחר כך נגלה אליו בעל הבירה. 

.

הרמב"ן בהקדמת ספר בראשית אומר שכל התורה היא שמותיו של הקב"ה, ואפשר לחלק את האותיות למילים בצירופים לאין מספר.

תורת משה היא רק אופן אחד של חלוקת האותיות למילים. בתורת משה חולק בראשית ברא. היה אפשר לחלק למשל "ברא שיתברא", או "בר אש ית ברא". וזה גם היה אמת ותורה (ובתורת הסוד יש גם קריאות כאלה בתורה).

התורה שקדמה לבריאת העולם אלפיים שנה, והיא סדר העולם, לא היתה מחולקת בדווקא רק לפי תורת משה. לכן אמרו שהתורה היא נובלות חכמה של מעלה.  גם במהר"ל יש שהתורה שהיא סדר העולם זו לא התורה שלנו אלא תורה עליונה. תורת משה היא צמצום של התורה שנועד לעם ישראל שנולד ביציאת מצרים להיות אומה שעובדת את השם וגם כל הנשים והקטנים ועמי הארצות עובדים את השם כאיש אחד בלב אחד, וצריך תורה שתתאים לכולם ותאחד את העם כעם. התורה כחכמה פנימית עליונה ליחידים שעולים בסולם לדבקות עליונה, היא לכל באי עולם. ספר יצירה מיוחס לאברהם שקיבל מאדם הראשון. זה שייך לכל האנושות בשווה. על תורת משה נכרתה ברית בהר סיני, כמו חתונה שהתורה היא הכתובה. הברית הזו היא דווקא על התורה בחלוקת האותיות של משה, שזה כולל את כל המצוות המעשיות, והחיוב לקיים את המצוות לא רק כעצות טובות נובע מהברית הזו שהיא ברית אש ודין קשה, יש כביכול חתן וכלה והחיבור הוא בקיום המצוות ועברה על המצוות היא בגידה בברית, כמו אשה שבוגדת בבעלה. אם לא יקבלו יקברו מתחת להר.

.

.

(ולשאלתך, עדיין ההלכה בעצמה אומרת שיש דין של וחי בהם ושל אנוס רחמנא פטריה. ההלכה של אנוס רחמנא פטריה היא לא בדיעבד, בעצם רוצים שתעשה אבל אתה לא מצליח אז נוותר לך בחמיצות מחוסר ברירה. יש לזה הרבה ראיות, שההלכה של אנוס רחמנא פטריה היא מצווה, ויש לקיים אותה בשמחה לשם יחוד, זו עבודת השם כמו כל שאר ההלכות. זה לא פטור חוץ הלכתי, זו אחת מההלכות, זה עבודת השם. לקיים 'אנוס רחמנא פטריה' כהלכתו מדבק את האדם עם בוראו לא פחות מהנחת תפילין ותקיעת שופר. זה מקצוע בתורה שנשכח. רציתי לכתוב על זה ספר, להחזיר את התחום הזה לתוך עולם ההלכה.  

למשל אם יש מלך גדול שאומר לאשתו ללבוש בחורף סוודר חם, וזו לא רק עצה טובה אלא זה ברית החתונה שלהם שהיא תמיד תציית לכל דבריו. והסוודר נפל לבור שיש בו נחשים והאשה חזרה בלי סוודר, והבעל שואל למה את בלי סוודר, והיא אומרת שהיא לא לבשה בגלל הנחשים. ויש כאן פחד, הוא מלך גדול ונורא מאוד, והציות הוא ברית בל תעבור, ויש על זה עונשים נוראים. והיא עומדת זקופה בתוך הפחד ואומרת אני יודעת שאתה אוהב אותי ורצונך הוא שלא אשלח ידי אל הנחשים ואפר את הציווי שלך. והוא אומר באמת אמרתי לך שאני אוהב אותך, ולא רוצה שתיפגעי, וזה עוד יותר ציווי, זה הפנים של כל הציוויים האחרים, ואת צייתת לזה יותר מאשר לצווי על הסוודר, כי את רואה פנימה אותי ואת רצוני ואת האמת של הציווי שלי, יש בך דעת ואהבה וראיה פנימית. וזה הציות האמיתי שרציתי.)

.

.

 

מה שפנימיות התורה לא שייכת בדווקא לישראל זה מה שהתכוון הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל (לדברי הרמב"ם הארוכים והנמלצים שם אין מקור בחז"ל, וזה משום שאלה דברים ששייכים לכל באי עולם ולא מיוחדים לחז"ל). הרי הרמב"ם עצמו פסק שנכרי שלמד תורה חייב מיתה, אלא זה דווקא בתורת הנגלה ובהלכה, אבל בפנימיות לגוי יש שייכות כמו לישראל, וזה גם מה שהתכוון בדבריו במורה נבוכים ב' סוף פרק י"א.

סוקרטס מסר את נפשו באהבה ושמחה ליהרג על אמונתו באל אחד, ועובדי האלילים רצו להרוג גם את אפלטון ואריסטו על אמונתם באל אחד (פרק ח' ממטאפיזיקה למבדא ששם אריסטו מודה לאלילות הוא זיוף כמו שכתב החוקר הגדול ייגר ועוד חוקרים רבים ומוכח כך בלי ספק מסגנון הלשון של הפרק, ומתוכנו, ומאין ספור מקומות אחרים שאריסטו אמר בפירוש את אחדות הבורא, וכבר הארכתי בזה)

התורה בלי חכמה, בלי שמבינים את התוכן בשכל אנושי, היא רק פסוקים לא מובנים, ואין בזה דבקות אמיתית, וכמו שכתב החובות הלבבות (עיין בזה לעיל רשימה 34). הדבקות מגיעה מהבנת התורה בשכל אנושי, וזה תורת אריסטו שהיא כולה בשכל אנושי, בהתבוננות ישרה בעולם, והעולם הוא ספר תורה, ותכלית זכות השכל האנושי היא היא חכמת התורה עצמה. וחכמת אריסטו היא חכמת פנימיות התורה באופן זך לגמרי. (מה שהמו"נ בחלק ב' כותב ששיטת אריסטו היא קדמות העולם, מוכח בלי שום ספק שזה רק שיטת אבן רושד שהיא פירוש מוטעה באריסטו (פירוש אבן סינא הוא הפירוש הנכון), ושיטת אריסטו עצמו היא בדיוק כמו שיטת הרמב"ם ותורת משה והארכתי בזה הרבה)

.

.

.
ההבדל בין לימוד אריסטו ללימוד תורה, הוא שבתורה אתה יודע שכך משה רבינו אמר אבל אינך מבין מה הוא אמר. וכשאתה לומד את אריסטו אתה מבין מה משה רבינו אמר. לכן הרמב"ם רצה שילמדו כמה שנים את משנה תורה ואחר כך עיקר הלימוד יהיה באריסטו ובמורה נבוכים שמאיר את אריסטו והתורה באור יקרות אחד. אבן סינא הוא רק מוסר של תורת אריסטו. הוא המוסר הכי מאיר ומדוייק, ושממנו קיבל הרמב"ם, ולכן אני עוסק בו, אבל העניין עצמו הוא אריסטו.

אגב, חכמת הקבלה היא היא תורת אריסטו, הרמ"ק אומר את זה בפירוש, וגם באר"י זה כך. ההבדל הוא שהמשל של אריסטו מיועד להוביל את האדם ממדרגה התחלתית בשלבי הסולם בזה אחר זה למעלה. בחכמת הקבלה דיברו אל מי שכבר התעלה בסולם ויודע, בבחינת תן לחכם ויחכם עוד, ובדרך של אין דורשין אלא מוסרים ראשי פרקים לחכם ומבין מדעתו. דברי ספרי הקבלה הם שכל אנושי בלבד. אף אחד לא אמר שבהר סיני הקב"ה לימד את משה על עשר ספירות וכל כיו"ב מושגי הקבלה. האר"י לא היה נביא, כי חגי זכריה ומלאכי היו סוף הבואה, והוא לא לקח משום ספר מהתנ"ך ולא מחז"ל. הזוהר גם לא אומר שדבריו הם תורת משה או שזה כתבו בתנ"ך. יש פסוקים שמתפרשים לפי זה, שרומזים על זה, אבל זה עצמו הוא חכמה שבני אדם הגיעו אליה בהשגתם האנושית בלבד. שכל אנושי זה צלם אלהים, הוא יכול לראות את אדון הכל באופן ישיר כמו שכתב בהלכות יסודי התורה ד' ז'. ושכל אנושי לא מיוחד לעם ישראל. יש עניין תמוה ומפתיע שספרי הקבלה ואריסטו משתמשים באותם מונחים עצמם, ובאותם משלים עצמם, וכבר רמז על זה המו"נ ב' ו' לגבי פמליא. אריסטו זה אוהת חכמת קבלה עצמה, רק עם סולם שמתחיל ממדרגה פחות גבוהה ועולה שלב שלב, מה שאין כן ספרי הקבלה שלא מעמידים שלבים למעוטי ההשגה, ומצד שני במדרגות הגבוהות מאוד הם מפרטים ומבארים הרבה יותר.  אבל התוכן עצמו הוא ממש אחד לגמרי.  אם לומדים רואים את זה בעליל, לא צריך להאמין לי. 

.

.
התוכן של תורת משה, הוא האש של הדבקות האלוהית שמגיעה לשלמותה. המילים שאמר משה, ושאריסטו מלמד להבין אותן, הן התרמוס של החום הזה. הכלי שמחזיק את האור. אריסטו בונה את המילים האלה באמנות מופלאה, תפוחי זהב במשכיות כסף. הוא מתחיל מדברים של שכל פשוט ומובן, שנראה שהם סתם ידיעות שכליות שלא קשורות לדבקות באלוה. הוא מניח על זה את החלק הפשוט שיש באדם, את עם הארץ שיש בתוכנו. ואז הוא מלמד להסתכל על זה ולראות קושיא, לראות התבוננות, לראות שיש כאן משהו שאומר דרשני ומוביל את ההבנה לכיוון קצת יותר עמוק. ואז שוב עמל שכלי של התבוננות במציאות, ומשם עוד עליית מדרגה וכן הלאה שלב אחרי שלב. זה מלמד סבלנות, זה בונה בסיס, זה מחבר את כל כוחות הדעת. זה בית ספר שמתחיל מכיתה א'. מי שרוצה כבר לדעת את הסוף יתעייף ויתייבש. אבל לאט לאט נכנסים יותר ויותר פנימה, ורואים שפתאום מובנים דברים שהם חידות של העולם והחיים, שמאירים עומק גדול, שפתאום האחדות האלוהית נראית ברור בשכל האנושי. ובכל שלב היא נראית יותר, ואז זה נעשה חם, הדבקות פועלת, האדם משתנה ונהפך לאיש אחר.

הכח המיוחד של אריסטו בזה הוא שהוא הגיע בעמלו העצמי בלי עזרה של ספר תורה או מסורת או רב. אריסטו התחיל לבד, בלי שום מורה, והתחיל לחשוב בעצמו מהשלב הראשון, מה שברור ופשוט לכל מסתכל התחלתי. ומזה הוא עיין עוד ואחר כך עוד עד שהגיע. לכן אפשר לעקוב אחרי זה וללכת אחריו שלב ולהבין היטב ועוד שלב וגם אותו להבין. חכמי ישראל עמלו להבין בשכלם העצמי, אבל מאוד נעזרו בתורה לשם כך, ויש מהם שקיצרו בביאור ההבנה השכלית האנושית וכשאנו לומדים אותם אנו יודעים שהתורה אמרה על זה כך וכך ונדמה לנו שאנו יודעים ולא שמים לב שחסר לנו בהבנה. 

למשל שאלתי פעם תלמיד ישיבה איך הוא מבין שקלוטה כמי שהונחה דמיא. והוא הסביר קצת וההסבר לא היה שלם ולא שכנע אם לא הסכמתי לקבל רק כי ככה כתוב. ולבסוף הוא אמר אבל ככה זה. זה הלכה למשה מסיני. ושאלתי הלכה למשה מסיני זה רק אומר שזה נמסר בע"פ, ושאי אפשר להכריע את זה משכל לחוד כי השכל יכול לראות גם צד שני, וההכרעה המוחלטת שזה הצד הגובר השכל לא יכול להכריע. אבל זה לא אומר שאין לזה בכלל הבנה, להיפך מוכרח שתהיה לזה הבנה והבאתי לו הוכחות שבהכרח יש לזה הבנה. הילד ממש נלחץ: אבל זה כתוב בגמרא, כולם יודעים את זה, אני מבין את זה כי זה כתוב. המסירה של התורה מפריעה לבהירות של ההבנה בשכל האנושי. אצל המקובלים זה לא הפריע לבהירות אבל הפריע להסברה הבהירה האחראית להיות מובנת לכל גוי שלא למד תורה כלל. הם גם כמו מורים לכיתת מחוננים באוניברסיטה, ואריסטו הוא מורה בבית ספר ציבורי לכיתה א'. הוא גם מגיע לתכלית העומק אבל שם הוא כבר מדבר ברמזים עוד יותר קשים לפענוח מאשר של המקובלים. שם המקובלים עוזרים להבין את אריסטו, ובמדרגות הפחות גבוהות אריסטו הוא כמו מבוא לחכמת הקבלה כי הוא מסביר אותה ברור.   

.

מה שבכל דבר יש כח הפועל בנפעל, שכל דבר הוא בתוך האחדות של המציאות האלהית, שכל דבר חי, והחיים הם אחדים, אחרי לימוד ארוך ואיטי לא רק שלומדים שזה כך, אלא ממש רואים את זה, כמו שרואים שאחת ועוד אחת הם שתיים. אחת ועוד אחת הם שתיים זה שכלי, וזה מצריך ידיעה במתמטיקה. מתחילים מרמה כזו של ידיעה, ועל זה בונים עוד שלב ועוד שלב, כשכל שלב נובע מהשני בנביעה הכרחית ומובנת. ואז כל שלב נעשה מובן כמו שאחת ועוד אחת הן שתיים, ואז גם הדבקות ומה שהכל אחדות אלהית וחיים אחדים אלוהיים זה גם נעשה כך ברור ומובן ופשוט ומוכרח וקרוב וממשי ויציב. רק הבנה שכלית בשכל אנושי מביאה את הדבקות למצב כזה, זו חכמת התורה ולא רק התורה כמסורת. הרמב"ם במו"נ ב' י"א אומר שחכמת אריסטו היא חלק מהתורה עצמה, והיא היתה אצל חכמי ישראל ואבדה מהם מכח הגזרות ונשארה אצל אריסטו ומשם אנו משיבים אותה למקומה הישן.  
במורה נבוכים בפתיחה ועוד מקומות, ובפירוש המשניות חגיגה ב' א', הרמב"ם אומר שסוד מעשה מרכבה זה המטאפיזיקה של אריסטו, שנקראה בימי הביניים ספר חכמת האלוהות, וסוד מעשה בראשית זה ספר הפיזיקה של אריסטו. שנקרא חכמת הטבע. הרי שהוא לא חשב שהספרים האלה הם סתם אוסף ידיעות. אפשר גם לומר שכתבי האר"י זה סתם אוסף ידיעות, שיש עולם כזה ויש עולם כזה. כמו אסטרונומיה מסובכת של עולמות שמיימיים. רק מי שנכנס ולמד כראוי יכול לראות שזה לא כך. כתוב טעמו וראו כי טוב ה', אי אפשר להעביר את זה למי שלא טעם, ומי שטעם לא צריך שיסבירו לו מה הטעם. אבל זה לא תורה לכל אדם, לא כל אחד טועם בזה טעם. זה מיועד ליחידים, ויש גם דרכים אחרות להגיע לדבקות לא פחותה מזה. למשל רבי אלעזר בן דורדיא שהגיע למדרגת רבי יהודה הנשיא בשעה אחת ונקרא רבי למרות שלא למד תורה כלל, או הני תרי בדחני שהכריזו עליהם שהם בני עולם הבא כי הם משמחים את הבריות ועוד לאין מספר. אין הבטחה לכל אחד שאם יטעם יראה כי טוב. מי שזה לא טעים לו זה בסדר גמור, וזה גם לא מוריד כלל ממעלתו ומאפשרותו לזכות לדבקות שלמה ולחיי העוה"ב במדרגה הכי גבוהה. 

 

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 174 - על דרך נכונה בטיפול נפשי, ועוד על מיסטיקה (המשך של הרשימה הקודמת). אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על 174 – על דרך נכונה בטיפול נפשי, עוד על מיסטיקה (המשך של הרשימה הקודמת). על הפילוסופיה ומה הטעם ללמוד אותה

  1. תורה ואני הגיב:

    תודה על היופי הצרוּף הזה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s