173 – על השתיקה, וגישה נכונה בלימוד

ממכתב שבו דיברתי על הסיבה שרציתי לעבוד עם תינוקות או קשישים. והקשר של זה לדרך הלימוד

במורה נבוכים א' סוף פרק נ' כתב על השתיקה. זו ההקדמה שלו לפרקי שלילת התארים, שבעמקם מלמדים להשתחרר מהשעבוד למילים. 

להסתכל כמו עין על המציאות, באופן ישר בלתי אמצעי ופשוט, זה מצריך שקט ממילים. 

המילה היא רק הצבעה. היה אפשר בלי המילה "סוס", במקומה לצאת כל פעם לאורווה ולהצביע בשקט, והאחר היה רואה בעיניו שלו. 

רק זה לא נוח, אז המילה "סוס" היא האצבע שמצביעה. אבל אם רוצים לדעת משהו על הסוס מסתכלים עליו בשקט, לא על האצבע. 

המפורסמות שהמורה נבוכים מדבר בחלק א פרק ב, הן מילים שלא מצביעות על מציאות שמסתכלים עליה בשקט, אלא הן עומדות בפני עצמן. עושות המון רעש, כדי שנסתכל עליהן כאילו הן הן המציאות. כאילו חשוב איך נאמר ולא מה אנחנו רואים, כמ"ש המו"נ א' נ'. מילים בלי כיסוי, אפשר לומר מה שעולה על הדעת בלי קשר לשום דבר, ואם קרה שאנשים הושפעו מזה, זה נעשה מפורסם ומתקבל כאמת. 

.

.

הרגשתי שאני מוכרח את העולם החופשי ממילים של קשישים סיעודיים ותינוקות. העדפתי את הקשישים, אלה שכל היום בוהים בקיר ומזיזים אותם כמו רהיט, ובפנים זה חי, יש שם אדם ואפשר לראות אותו ולגעת בו. ואם תינוקות אז קטנים ממש, פחות מגיל חצי שנה. אבל מבחינות מעשיות זה לא התאפשר. החיים חוזרים ומתכנסים לבסיסי, לאמיתי, ולשקט. ואפשר ללמוד לדבר בלי מילים. זה קטן מאוד אבל המעט והזך הוא הרב. 

.

.

בטיפול הפסיכולוגי שאני מטפל, ההשתדלות היא להגיע לרובד הלא מילולי, וליצור מגע דווקא שם. להשתמש במילים רק כדי לעקוף את הרובד המילולי. מה שיש בתינוק או בקשיש דמנטי יש גם במבוגר בריא ומלא מחשבות ומילים. מתינוקות אפשר ללמוד לחפש את זה מאחרי המילים גם במבוגר. 

.

כתבתי קצת על הדיבור בלי מילים בבלוג אדם חי רשימה 61

https://nirstern.wordpress.com/2018/12/28/61-תינוקות-עץ-השכל-הפועל-נבואה-והשגחה/

.

וגם קצת בספר אדם חי בכמה מהפרקים בחלק א

.

זה באמת גם יסוד הכרחי וגדול בלימוד, לנסות להגיע לאט לאט לראיה של הדברים כמציאות ולא ללכת שבי אחרי המילים. זה דורש הרבה סבלנות, יכולת להצטמצם, צעדים קטנים, למשמש מאה פעמים באותו עניין וללמוד למצוא בזה טעם. זה משעמם כי ההבנה המילולית כבר קיימת ומבחינתה אין חידוש. אבל אם רוצים באמת לגעת בזה, לטעום, לראות, צריך באהבה למשמש שוב ושוב, לאט. אין לאן לרוץ. 

לפעמים מישהו הספיק אלף דפי גמרא, ואני חושב בשורה אחת יש אלף טעמים, ואפשר להספיק בשורה הזו כמות של תורה יותר גדולה מאלף דפים. כי אם עומדים על האלף טעמים מתקרבים לנגיעה, לממשות, למה שמאחרי המילים. 

למשל אם ילד בן עשר אומר סבתא מתה, חבל. והמבוגר לא יכול להוסיף לו שום חידוש מילולי, שום לוגיקה ולמדנות. הילד יודע הכל. אבל המבוגר תופש משהו אחר לגמרי, הוא נוגע באבדן, בממשות של האבדן, בנגיעה אחרת. יתרון הידיעה של המבוגר הוא לא בתוספת מילים, אלא בתוספת נגיעה במציאות שהמילים מצביעות עליה. זה מה שיש לחפש בלימוד. וזה מסע חיים, להתבגר בתוך אותה סוגיא, ללמוד שלושים שנה את אותו קטע. להשתמש במילים כמו שלטי הכוונה לחדרי ההיכל, באותה הכוונת מילים כל פעם מתגלה עוד חדר בהיכל. ולאט לאט מתרבה השקט. בקול דממה דקה. לך דומיה תהילה. 

.

.

.

.

המשך:

לגבי עולם המיסטיקה,

ההרגשה שלי אפשר להמשיל לקשר אהבה.

יש אנשים שיוצרים סדרה של קשרים עם נשים, מתאהבים חזק, תקופה סוערת ונפלאה, ואז זה ממצה את עצמו, חוזרים לבדידות ומתחילים מחדש.
ויש שמתחתנים.

היתרונות של מערכות היחסים הקצרות ברורים. זה חי ומרגישים חזק וברור את הנגיעה באהבה.

בהרגשה שלי הבעיה בזה שיש גרעין מרכזי ועמוק בעולם הפנימי שלי ששם אני נשאר לבד, משם אני מגיח ולשם אני חוזר. התשוקה ששם, שמנהלת אותי, היא שלי לבדי. אני אוסף לעצמי חוויות.

לעומת זאת בחתונה, אם מצליחים לבנות, מה שנדיר, אז הקשר הוא תמידי, והוא בתוך עצם האני שלי. בעצם את האני הרווק שלי מסרתי באופן טוטאלי, הוא כבר אינו. אני כעת בעצמותי בעל ואב וכיו"ב.
וזה כרוך בשגרה והשקעה יומיומית והמון אפור ופרוזאי וקטן. מוותרים על לאסוף ריגושים עזים. במקום לחיות חיים בסערה וחריפות, נעשים ישנוניים, סוחבים. האהבה מתבטאת בשנים רבות של לשלם חשבונות ולעשות כלים. מבחינתי זה נותן חווייה של "אמיתי", כי באמת בעצמותי התהפכתי לחלק מקשר. אני לא זאב טורף נשים וחוויות, אלא מחובר באמת, בעצמי.
קשר כזה זה לדעת אשה, לא רק לגעת. ללמוד אותה חמישים שנה עד שמנקים את הפנטזיות וההעברות והעיוורון והאגוצנטריות, ובאמת רואים אותה.

בלימוד הנמשל זה בנייה סבלנית, של הבנה, ואחר כך חתירה איטית לנגיעה בדברים, אבל נגיעה שיש בה את כולי. שהיא תמידית בחיים שלי, היא המציאות של כל רגע, גם האפור. זו נגיעה בהירה, ברורה, של כל קומות הדעת, החל מהכי פשוטה. מיסטיקה קשורה לערפול. במיסטיקה מעפילים לחוויה חזקה ואז נוחתים בחזרה לשגרה הפרוזאית. זה בעיני ציד-חוויות ולא חתונה והקמת בית.
אם עמלים ללמוד, חותרים להבנה ברורה. הזדמן לי במשך שנה ללמד שיעור גמרא בבית כנסת של בעל בתים פנסיונרים. לימדתי קטעים מרבי חיים סולובייציק. הייתי מוכרח לעמול מאוד מאוד, פי מאה ממה שעמלתי בכולל, שזה יהיה כל כך ברור אצלי, עד שהם יוכלו להבין ולהרגיש שמחה ואור ומתיקות מזה. הבעל בית שבתוכי גם שמח. שמחתי בהבנות האלה גם כשעשיתי ספונג'ה. הן היו פשוטות ומתיישבות ונוכחות, לא היה צורך במאמץ להיזכר או לחשבן. הן נעשו חלק מעצם החיים. כשלמדתי את זה בכולל, פחות השקעתי להגיע לבהירות, ואז כשחזרתי הביתה ועשיתי ספונג'ה האור של זה לא היה איתי, הרגשתי משועמם והשתוקקתי לחזור לכולל.
זה כיוון הפוך מלהעפיל לחווייה גבוהה מרגשת שהיא מיסטית כי היא מופיעה מבין ערפילים, ואז חוזרים הביתה, למשכנתא ולעוגיות ולעייפות, ומה נשאר. חוץ מחלל שממון ובדידות שמריץ שוב למלא בעוד חווייה.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 173 - על השתיקה, וגישה נכונה בלימוד. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על 173 – על השתיקה, וגישה נכונה בלימוד

  1. torahandi הגיב:

    כל כך יפה.
    'חיבור' להרגשתי, הוא המצרך הנדיר ביותר היום.
    ובאופן אבסורדי שני ה'מחברים' הגדולים – הדת, ולהבדיל גם הרשת, עלולים להביא בקלות להיפך הגמור שלו.

  2. torahandi הגיב:

    בקשר ל"חמישים שנה של שטיפת כלים", רמזת על זה, אבל הייתי מוסיף, כי הכלים אינם הקשר עצמו.
    בסוף הנפש היא כמו בצל, וחיבור אמיתי ודינאמי בין אנשים הוא הסרת שכבות אינוספית.
    דווקא השגרה, נטולת האיפור ושמלות הערב, שם נמצא החיבור אל העצמי האמיתי.
    "הורידי אודם שפתייך"

  3. OSHRI הגיב:

    תודה על הדברים ניר. שאלה בנוגע לנגיעה במציאות,בממשות בתהליך הלימוד שתיארת פה,באחת הרשימות שכתבת דיברת למשל על היחס לטקסט יותר כמתאר את המציאות,לדוגמא אם למדתי שור שנגח את הפרה והלכתי לראות שור והלכתי לראות מה זה פרה,רק אז התחלתי ללמוד את הטקסט.. אז איך אפשר לראות יותר נכון את היחס בין הלימוד העיוני למפגש במציאות עצמה? כי אני מבין אולי שתיתכן נגיעה מסוימת בממשות ע'י לימוד תאורטי החותר לשתיקה שמעבר למילים,רק מעצם זה שאולי אני הוגה בדברי אנשים שהיו יותר מחוברים ממני למציאות,יותר מאשר אם אלך למציאות הפיזית ואנסה להתחבר אליה,מצד שני זה עדיין טקסט..

    • nirstern הגיב:

      ברשימה הבאה, מספר 174, כתבתי על זה. לא מספיק להסתכל על המציאות אלא צריך ללמוד איך להסתכל עליה. איך להסתכל לתוך תוכה ולא רק על השטחיות שלה. את זה צריך ללמוד מחכמים ומספרים. יש מי שמסתכל על המציאות, ורואה שיש במציאות סושי וסטייק ומכונית נוצצת וכו'.
      כמובן מצד שני אפשר בקלות רבה להישאב לתוך עולם הספרים והמילים והלמדנות, ולשקוע שם ולהתנתק מהמציאות. זו חרב פיפיות, כמו כל דבר, גשר צר מאוד, אפשר ליפול לצד זה וגם לצד זה.
      מדברים על לימוד וספרים וחכמה כדי ללמוד לראות פנימה ולא להישאר בחוץ, ומדברים על חיבור למציאות כדי שהחכמה לא תישאר רק מילים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s