169 – עומק עניין המרחב התנועה והזמן. עולם הפוך ראיתי, הכח הוא תחילת מציאות התנועה

עומק עניין המרחב התנועה והזמן. עולם הפוך ראיתי, הכח הוא תחילת מציאות התנועה.

מהביאור על הרמיזות וההערות מאת אבן סינא, חלק ו' פרקים ט"ז-יז.

לשון אבן סינא חלק ו' פרקים ט"ז-יז (ועיין שם גם בפרקים שאחריו):

"פרק טז

התנועות המטילות [impose] גבולות ונקודות הן אלה שמכוחן קורה ההגעה אל גבול ורכישתו [attainment], מחמת מניע שיוצר את ההגעה, ושבפועל יוצר את ההגעה-בזמן של ההגעה. ההגעה היא לא זהה להפרדה, תנועה, או לכל דבר אחר שלא קורה בזמן מסויים. המניע חדל מלהיות דבר שיוצר את ההגעה, בכל רגע שבו המונע נפרד מהגבול. הוא [המונע] נעשה משהו שאינו יוצר את ההגעה-בבת-אחת, אף על פי שהוא נח לזמן מה, לא כ'דבר' הוא נפרד ונע. הזמן שבו המניע נעשה משהו שאינו יוצר הגעה-בבת-אחת הוא שונה מהזמן שבו הוא נעשה משהו שיוצר הגעה-בבת-אחת. בין שני זמנים אלה ישנו זמן שבו המניע הוא משהו שיוצר הגעה – זהו ללא ספק מנוחה. 

כך כל רגע על פני מרחק, מוביל לגבול מסויים שמוביל למנוחה בגבול זה. לכן זה שונה [152] מהתנועה בכך שבו זמן רצוף נשמר [preserved]. לכן תנועה מקומית היא זו שבאמצעותה זמן רצוף נשמר – זוהי תנועה סיבובית.  

*

פרק יז

צריך רק להיות נאמר שהמניע נעשה בלתי יוצר הגעה, ואין זה צריך להאמר, כמו שאומרים, שהוא נעשה נפרד. זהו משום שתנועה והפרדה, שזו התנועה הנאמרת על זה שנע הלאה מהגבול, לא קורה בבת אחת, ולא שהתנועה וההפרדה מעורבים בהם זה שהוא תנועה ראשונה או הפרדה. אבל חדלונו של המניע מלהיות יוצר ההגעה קורה בבת אחת."

עד כאן לשונו של אבן סינא.

ביאור לשון אבן סינא:

עומק עניין המרחב התנועה והזמן. עולם הפוך ראיתי, הכח הוא תחילת מציאות התנועה. 

יש כאן סוגיה אריסטוטלית יסודית וחשובה מאוד, שאינה מפורסמת ואין לה שם; היא נסתרה מהבנתם של הדורות שאחרי אבן סינא, ונשכחה. מקום הסוגיה הוא בפיזיקה ספר ח' פרק ח'. עיין מה שביארתי בזה בביאור על מורה נבוכים בביאור על ההקדמות של המו"נ לחלק ב', הקדמה כ"ו. הרשימה נקראת: הקדמות לחלק ב – הקדמה כו (חלק ב') – ביאור בפיזיקה של אריסטו ספר ח' פרקים ה'-ח'.

מלבד הדיון בפיזיקה ח', אריסטו הקדיש ליסודות העניין עוד ספר שלם, הוא ספר ו' מהפיזיקה. עיין בעיונים על פילוסופיה אריסטוטלית רשימה 42 בביאור דבריו שם.

אריסטו עומד על התחלת העניין על ידי הפרדוקסים של זנון: נניח שיש מסלול ריצה שתחילתו בנקודה א' וסופו בנקודה ת'. אכילס נותן לצב להתחיל, ואחרי שהצב התקדם לנקודה כלשהי באמצע המסלול, נקודה ב', אכילס יוצא לדרכו. כדי שאכילס יוכל להשיג את הצב, עליו לעבור בכל הנקודות שהצב היה בהן. כשאכילס מגיע לנקודה ב' ששם היה הצב כשאכילס התחיל לרוץ, הצב התקדם בינתיים וכעת הוא בנקודה ג'. כשאכילס מגיע לנקודה ג' ששם היה הצב כשאכילס היה בנקודה ב', הצב כבר הספיק להתקדם קצת, לנקודה ד'. כשאכילס מגיע לנקודה ד' שבה היה הצב כשאכילס היה בנקודה ג', הצב כבר הספיק להתקדם לנקודה ה', וכך הלאה ולעולם אכילס לא ישיג את הצב. 

הצב בעצמו גם לא ישיג את עצמו, כלומר הוא לא ינוע כלל. כדי שהצב יוכל להגיע לנקודה ת', הוא צריך מקודם להגיע לנקודה ש' שהיא קרובה יותר ונמצאת על הקו המוביל לנקודה ת'. כדי להגיע לנקודה ש' הצב צריך להגיע מקודם לנקודה ר', וכן הלאה. קו מתחלק ללא סוף, אריסטו חולק על האטומיסטים שסבורים שיש נקודה גדולה מאפס שממנה כבר אי אפשר להמשיך לחלק אורך או תנועה או זמן, כלומר אטום בלתי מתחלק. לכן אם הצב ירצה להגיע לנקודה מאוד מאוד קרובה אליו, עדין נוכל לחלק את המרחק ממנו לנקודה, ולומר שבאמצע המרחק הזה יש נקודה שהוא צריך להגיע אליה לפניכן, וכך לאין סוף והצב לעולם לא ינוע (את החלק שהצב לא יכול לנוע כלל זנון אמר על חץ). 

בפיזיקה ו' א' אריסטו מבאר שקו אינו מורכב מרצף של נקודות. הרי כל נקודה האורך שלה אפס, וככל שנניח נקודות זו לצד זו לא נגיע לאורך שהוא גדול מאפס. אריסטו מסביר יפה, שאם נניח שיש שלוש נקודות עומדות זו סמוכה לזו, הרי הצד הימני של הנקודה האמצעית הוא באותו מקום שעומד בו הצד השמאלי של הנקודה האמצעית (כי האורך שלה אפס), הנקודה הימנית שנוגעת בצד הימני של הנקודה האמצעית נוגעת אם כן גם בצד השמאלי של הנקודה האמצעית. כיוון ששני הצדדים של הנקודה הימנית נמצאים באותו מקום, שהרי אורכה אפס, שניהם נוגעים גם בצד השמאלי של הנקודה האמצעית. וכך הוא גם עם הנקודה השמאלית. נמצא שאין בכלל שלוש נקודות אלא רק נקודה אחת. זה שקר לומר שהנחנו שלוש נקודות סמוכות זו לצד זו שנוגעות זו בזו. באמת הכל הוא רק נקודה אחת. אם קו אינו אוסף של נקודות אז מה הוא?

אריסטו מבאר שם שהקו הוא רצף, כולו אחד מוחלט, הוא לא מורכב משום דבר. באמת הקו הוא נקודה, וכמו שנקודה אינה מורכבת משום דבר, ואינה מתחלקת לשום דבר, כך גם הקו. זה כמו שנשים נקודה מול ראי שמרחיב כל מה שעומד מולו, והוא ירחיב את הנקודה והיא תיראה כמו קו. אבל כשנבוא לחלק אותה לחלקים נראה שהיא מתנהגת כמו נקודה. 

גם תנועה היא רצף, היא הימצאות קבועה על נקודה אחת שרק נראית כנמתחת על פני מרחק. אכילס נמצא על הרצף שבין נקודה א' לנקודה ת', וגם הצב. שניהם לא נמצאים בשום נקודה. התנועה לאורך מרחק אין פירושה לחלוף על פני נקודות שעל הקו, שהרי אין בו נקודות כלל. 

קו יכול להחלק לשני קווים. ולכאורה אם הוא נקודה איך ייתכן שנחלק. אלא זה כמו שהראי שרואים בו את הנקודה מתוחה יישבר לחלקי ראי. אז נראה בכל שבר-ראי נקודה ונחשוב שיש כמה נקודות, ובאמת כולן אינן אלא נקודה אחת. כמו שנקודה אחת יכולה להראות באספקלרייה כאילו היא קו, כמו שהאספקלריה יכולה להטיל בה אורך כך היא יכולה להטיל בה גם ריבוי ולהראות כאילו היא כמה קווים. תנועה שנעצרה והמשיכה זו שבירה של הקו שעליו התנועה לשניים, שינוי כיוון של הקו, כמו צלע משולש שמסתיימת ומשם מתחילה צלע אחרת בכיוון חדש, גם זו שבירה. כל זמן שאין שבירה כזו, מחשבה בלבד על נקודה באמצע הקו לא שוברת אותו. הקו כולו כאחד, הוא רצף שיש בו פוטנציאל להישבר, אבל זה רק פוטנציאל, כל זמן שלא נשבר ממש אין כאן שבירה. כשאכילס והצב מגיעים לסיום מסלול המרוץ, שם יש שבירה של הקו, הוא נמתח מראשיתו כך ששם הוגדר סיומו. כל מתחילת מסלול המרוץ עד סופו הוא רצף בלתי שבור שאין בו נקודות, ואכילס וגם הצב נמצאים בבת אחת על כל ארכו, ובאמת אינם נעים כלל. מה שבתחילה אכילס או הצב היו בנקודת התחלת המרוץ וכעת הם בסופה, זה מעשיו של הראי. הראי כיווץ את הקו והחזיר אותו להיות נקודה אחת, שעליה עומדים אכילס והצב כשתי נקודות שחופפות זו לזו ולנקודה שהוא המסלול (בביאורים על אריסטו בפיזיקה ו' ובפיזיקה ח' ביארתי את העניין של שתי נקודות שעומדות זו על גבי זו ואינן נקודה אחת. למשל נקודת קודקוד של משולש, היא התחלה של צלע א' וגם התחלה של צלע ב'. נקודת התחלה של קו כלולה בו, והיא אחד איתו. כיוון שיש כאן שני קווים, שתי צלעות, יש גם שתי נקודות ואע"פ שמקומן אחד). ואז שב הראי והראה כאילו הנקודה שהיא המסלול מתוחה וכאילו היא קו, ואכילס והצב גם הם נמתחו כקווים קצרים יותר (הרי יש להם מידות אורך רוחב וגובה שגדולות מאפס), ומה שאכילס הגיע לפני הצב גם זה נובע מטבע עמוק שנמצא באופן המתיחה של הנקודה, ויתבאר עוד. 

במשך כאלפיים וחמש מאות שנה עמלו טובי המוחות לפתור את הפרדוקס הזה של זנון, ולא העלו בידם שום פתרון אחר מלבד זה של אריסטו. פותחו כלים מתימטיים לטפל ברצף, חשבון אינפיניטסימלי ופיתוחים שלו. אבל כלים מתימטיים אינם מועילים בפילוסופיה כי אינם מבינים ומסבירים את מהות העניין, לא מציירים אותו בשכל, אלא רק מצליחים לעשות איתו חשבונות. כמו שנגר או אפילו צייר, שעושים צורות נפלאות, לא יכולים ללמד על צורה שום דבר. הם עובדים איתה בהצלחה אע"פ שאינם מבינים אותה. בכל מקום שמדברים על הפרדוקס של זנון אומרים שהחשבון האינפיניטסימלי פתר את השאלה, ולא היא.

הבריאה הראשונה היא נקודה. וכמו שכתב הרמב"ן בראשית א' א'. החומר הראשון הוא הגלגל המקיף, מצד כל מה שיצא ממנו אל הפועל הוא מקיף את הכל כי ממנו הכל. אבל בעצמו אינו אלא נקודה, כי אין בו שום צורה וגם לא צורת התלת מימדיות, הוא רק העדר ותו לא. תוהו. הנקודה היא רק העניין של יש משהו. המשהו הוא ההעדר. לכדור המציאות יש היקף, ומצידו השני של ההיקף אין מאומה. והרי ההיקף הזה אינו גבול כי הוא אינו גובל בין צד זה לזה זה, אלא הוא המושג הטהור של גבול, לפני שיש משהו שאותו הגבול גובל, גבול כשלעצמו. יש את הצד של מציאות כמושג טהור, לפני שיש משהו שהוא זה שנמצא, מציאות כלשעצמה, שזה האלוה הכרחי המציאות, והצד השני הוא להיפך, חוסר מציאות, מה שבהכרח לא-נמצא, והוא הגבול כמושג טהור וזהו החומר הראשון, ההעדר. הלא נמצא הוא רק מקבל, והמציאות היא רק שפע. זה הזכר ונקבה שיש בגילוי האלוהות עצמה. כל זה הוא הנקודה, שגובלת מקום מסויים. אין לה שום מידות כי אין שם מאומה, זה לא מקום שיש לו ישות, שהרי כל מידותיו אפס מוחלט. זה רק העדר, קיומו הוא של העדר, רוחב אורך וגובה שווים לאפס. הוא רק פגימה באין סופיות המוחלטת הפשוטה. 

(מקורות לעניין של נקודה קו שטח ומעוקב)

מה שהמציאות מתחילה מנקודה, עיין בזה מטאפיזיקה נ פרק ג 1090b4, מטאפיזיקה נ פרק ב 1089b8, 

מטאפיזיקה מ פרק ט 1085a7, מטאפיזיקה מ סוף פרק ו 1080b23, מטאפיזיקה מ פרק ב 1076b11, מטאפיזיקה קפא פרק ב 1060b10 ועיין שם כל ההמשך, על השמיים פרק א' 268a, מטאפיזיקה דלתא פרק ו 1016b25, ועיין גם בהרמיזות וההערות לעיל חלק א' פרק כ"ח. 

 

בספר הזוהר (בשלח רל"ז) נאמר: "רבי אבא אמר, אדם הראשון יצא מזכר ונקבה, זה שאמר: "ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", ואחר כך נפרדו זה מזה. ואם תאמר הרי אמר, "הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם", ומשיב כן הוא ודאי, וזו היא נוקבא [הנקבה], והקב"ה [הזכר] נשתתף עמה, וזה זכר ונקבה, והכל הוא דבר אחד."

העולם נקרא אדם קטן, וכמו שכתב במו"נ א' ע"ב. הכל הוא השתקפות של הנקודה הראשונה שהיא זכר ונקבה, באלוהות עצמה, שזה סוד מעשה מרכבה, וכל סודה הוא שלנקבה אין מאומה משלה, היא רק נקודה ותו לא. לכן מוכרח שישתקף בעולם שאין לדברים אורך. אורך הוא מציאות עצמית של הנקודה. רק כשאין לדברים אורך העולם הוא השתקפות של האלוהות. זה עניין הפרדוקס של זנון, שהמציאות החומרית בעצמה מגלה על זה. אם מתבוננים היטב על האורך עצמו מגלים שהוא אינו. לפי זנון אין תנועה, כי אין אורך. אין כלל התפשטות תלת ממדית, המציאות כולה היא נקודה בלבד. 

המו"נ א' ע"ב כתב: "הנה כן צריך לך שתצייר כל זה הכדור איש אחד, חי מתנועע בעל נפש, כי זה המין מן הציור הכרחי מאד, כלומר מועיל מאד במופת על היות האלוה אחד, כמו שיתבאר. ובזה הציור יתבאר גם כן שהאחד אמנם ברא אחד" 

איך רואים שהאחד ברא אחד, הרי ביאר שיש ד' יסודות ותרכובותיהם וסיבוב הגלגל וכו'. אלא החיים של כל הגוף האחד הזה הם אחד. לחיים אין מידות אורך ורוחב, אם חותכים סוס שאורכו שני מטר לשני חצאים אין שני חצאי חיים שכל אחד מהם אורכו מטר. מה שאין לו מידות אורך רוחב וגובה הוא נקודה בלבד. הפירוש של מה שהוא נקרא נקודה, ולא אומרים שאינו נמצא כלל, הוא שהוא העדר. אם נקודה ארכה ורחבה וגובהה אפס, הרי אינה שום דבר, לא קיים כאן מאומה. אם כן מה ההבדל בין 'יש נקודה' ל'אין נקודה'? נקודה הוא רק פגימה של הטלת צמצום באין סוף שהוא ה'אין-נקודה', מושג גבול טהור שאינו גובל מאומה ולכן אין לו אורך. לפי הרמב"ם מה שמראה שכל המציאות היא נקודה, הוא היותה חיה, בחיים אחדים, וללא החיים האלה אין מאומה כלל ועיקר, החומר הוא רק צל של החיים האלה, והחיים הם רק נקודה.

 

הנקודה תמיד נשארת רק נקודה. היא רק נראית כמו קו ושטח וגוף מעוקב. לכן במהותם האמיתית כולם נקודה ורק משום כך לא תקפה הקושיה של זנון, שהיא על המציאות החומרית שלנו.

לפי זה לא יתכן למדוד אורך של קו, כי אין לו אורך כלל, הוא רצף אחד, הוא נקודה בלבד. ואין תנועה ואין זמן. גם אל מובן איך יתכן שאכילס בסופו של דבר הקדים את הצב, נניח שתנועה אפשרית כי הקו הוא לא אוסף של נקודות אלא רצף, ופתרנו את קושיית זנון, עדיין קשה מהיכן נעשה שיש שינוי במהירויות של תנועות. בוודאי המרחק התנועה והזמן הם בתוך האשליה של הראי ולא בעצם הדברים, אבל צריך להבין היטב את טיבה של האשליה הזו, כאשליה היא נמצאת וצריך להבין את האופן הזה של מציאות. זו לא סקרנות אינטלקטואלית, אלא כדי לדבוק בבורא צריך לראות אותו משתקף בתוך המציאות; המציאות מסתירה את הבורא בכך שהיא מראה שיש בה אורך, והפילוסוף חודר לראות לתוך המציאות ורואה שבמהותה אין לה אורך, והוא צריך גם לבאר היטב איך נעשה שאנו רואים אורך, כדי שמראה העיניים לא יהיה סתירה למה שאנו יודעים שאין לה אורך. 

הבורא אינו בעל אורך וגם הבריאה הראשונה שברא (האחד ברא אחד) אין לה אורך. החומר הראשון הוא נקודה, בדומה לבוראו שאין לו אורך (אצל הבורא חוסר האורך הוא היותו אין סוף, ואצל הנקודה חוסר האורך הוא היותה אפס, ובזה הם מתאחדים. באין סוף ובאפס אין שום תפישת מספר. הבורא כקיום מוחלט מוכרח והנברא כהעדר, הזכר והנקבה, הבורא והחומר הראשון). החומר הראשון הוא גם הגלגל המקיף, כי גם לגלגל המקיף אין אורך וממילא לכל מה שבתוך הגלגל אין אורך. הנושא של אבן סינא בפרקנו הוא אחרי כל האמור לבאר מה אנו רואים כשאנו רואים מרחק ותנועה וזמן, ומה אנו מודדים כשאנו מודדים מרחק תנועה וזמן. הראייה הפשוטה בחוש היא מקור ידיעה שנחשב וודאי (ביחד עם מה שהתאמת בשכל ועם מה שהתקבל מחכמים שלמים במסורת וודאית, כמו שכתב הרמב"ם שבאלה יש לאדם להאמין), אחרת נהפוך כולנו למשוגעים. וכמו שכתב המו"נ א' נ"א: "במציאה ענינים רבים מבוארים גלויים מהם – מושכלים ראשונים ומורגשים; ומהם – מה שהם קרובים לאלו עד שאפילו הונח האדם כמו שהוא לא יצטרך עליהם מופת – כמציאות התנועה, ומציאות היכולת לאדם, והגלות ההויה וההפסד, וטבעי הדברים הנראים לחוש כחום האש וקור המים וכיוצא באלו דברים רבים. אמנם כאשר יצאו דעות זרות אם מטועה או ממי שכוון זה לענין אחד והלך בדעות ההם כנגד טבע הנמצא והרחיק המורגש, או רצה שיביא לחשוב מציאות מה שאינו נמצא, הצרכו אנשי החכמה להעמיד הדברים ההם הגלויים ולבטל מציאות הדברים ההם הנחשבים; כמו שנמצא אריסטו יקים התנועה בעבור שהורחקה"

כלומר אי אפשר להישאר במסקנה שאין מרחק ואין תנועה, אלא יש לבאר איך אחרי כל מה שנאמר בכל זאת יש תנועה ומרחק וזמן, כמו שעינינו רואות.

חז"ל אמרו שהעולם הארצי הוא תמונה מהופכת של העולם העליון (עיין בתלמוד מוסבר ומאמרים במאמר "עולם הפוך ראיתי" שם הובאו והתבארו דברי חז"ל בזה). לפי חכמי הקבלה אילן הספירות הוא מהופך מצורת האילנות שבעולם הארצי, שרשיו למעלה ונופו למטה. 

גם באריסטו רואים בכל נושא את ההיפוך הזה. למשל לפי האמת מקודם יש את היחס כשלעצמו ורק אחר כך את העצמים א' וב' שהם אלה שמתייחסים זה לזה (עיין ביאור עניין זה באדם חי ברשימה שכותרתה "עצם הקיום הוא רק ביחס (בביאור התאחדות המשכיל והמושכל, כיצד זו התאחדות עם הבורא, ומה הפירוש שאידיאות קיימות ממש.)") קודם יש את המציאות כמושג טהור בפני עצמו, ורק אחר כך יש את הדברים שהם אלה שנמצאים, קודם יש את מושג הגבול כמושג טהור בפני עצמו ורק אחר כך הדברים המוגבלים. ועל דרך זה הרבה. בכל סוגיה כשמגיעים לדרך ההסתכלות הזו היא מתחוורת. זו הראיה הישרה והפשוטה. מה ששכלנו שקוע בחומר גורם שיראה באופן מהופך, שהחומר הוא קודם בסדר ההווייה ורק אחר כך המופשט. וכמו שכתב המו"נ א' מ"ט.

גם כאן ביאור העניין הוא על דרך זו. המרחק (שהוא קו שטח ומעוקב), התנועה והזמן, אפשר לומר שהם אשליה שיוצר ראי החומריות המעוות. אבל כדי שגוף ינוע צריך כח שידחף אותו. חוקי ניוטון. הכח אינו אשליה שנובעת מעכירות החומר, הוא מעיקר המציאות האמיתית. 

אנו תופשים בתפישתנו החומרית שקודם יש כביש, אחר כך יש עליו מכונית, ואחר כך יש מנוע בערה שיש בו כח שדוחף את המכונית. אבן סינא כאן הופך את הסדר קודם יש כח כשלעצמו, לפני שיש גוף שעליו מופעל הכח. כמו שכל יחס קודם נמצא היחס וממנו נולדת מציאותם של הדברים שמתייחסים זה לזה, כמבואר באדם חי שם. הכח יוצר את מציאות הכביש, ואז מציאות המכונית שנעה על הכביש, ואז הוא מניע אותה. האור יוצר את הכלי, האור הוא תחית סדר ההווייה, וממנו נמשך שיתהווה כלי, ואנו מצד החומר תופשים להיפך, שצריך שיהיה מקודם כלי כדי שהאור יוכל להימצא בו. וכמו שכתב אריסטו במטאפיזיקה למבדא שלפי האמת המחשבה היא תחילה. 

 

אבן סינא כתב כאן שהכח פועל את הגעת המונע אל המקום. הכח יוצר את הגעת המונע לפי שהדבר המונע עצמו קיים , הכח מניע את המונע עוד לפני שיש מונע, ומזה נוצר מונע שהוא נע ומגיע. ולפני שהמקום קיים. מהגעת המונע נוצר מונע ונוצר מקום ונוצרת הגעת המונע אל המקום, ומזה נוצר מרחב שניתן למדידה, והתנועה בו ניתנת למדידה, והזמן שמתאר את התקדמות התנועה גם הוא ניתן למדידה.

.

המחשבה שלנו מטריאליסטית, היא רואה בחומר את התחלת המציאות, לכן כל זה נשמע לנו כדברי הזיה מיסטית. איך יתכן מניע לפני שיש משהו שאפשר להניע אותו, איך מההנעה נוצר מה שהוא מונע מכח ההנעה הזו, הנעה לא יכולה להיות קיימת לפני שיש משהו שהיא מניעה אותו. זה המבט המטריאליסטי שלא יכול לתפוש מציאות מופשטת. המציאות המופשטת היא שנמצאת הנעה מופשטת, וממנה מתגשם הצד הגשמי של הנעה שמניעה גוף מונע. באיגרת תחיית המתים הרמב"ם מבאר יפה את שני כיווני התפישה האלה, שהם מהופכים. תפישת ההמון ותפישת החכמים האמיתיים.

.

הכח המניע יוצר רגעים רגעים, הוא דוחף את הגוף, הדחיפה יש בה מיסוד המנוחה, כל מהות הדחיפה היא מול הכח של המנוחה שיש בדבר, כל מהות הדחיפה היא להוציא מהכח המתנגד לדחיפה, לכן צריך כח, הכח הוא שיקוף מהופך של המנוחה שיש בדבר. אנו קוראים לכח המנוחה מסה אינרטית (ששווה למסה גרביטציונית), כלומר משקל. ככל שגוף כבד יותר כך צריך יותר כח כדי להוציאו מעמידתו ולהניע אותו. אבן סינא מדבר כאן הרבה על התנגדות הגוף לכח המניע, ולא קושר אותו בהכרח למשקל. למרות שפשוט שזה תלוי במשקל. כי כח המנוחה קיים עוד לפני המשקל, עוד לפני ההתפשטות התלת ממדית, הוא הצד של המציאות שאין בה אלא רק נקודה וקו שרק נראה כקו והוא מתנהג  כמו נקודה, בלי שיש תנועה. לפי חכמת הקבלה בכל גוף יש שישה כיוונים של התפשטות (קדימה ואחורה, למעלה ולמטה, ימינה ושמאלה), ויש גם נקודת אמצע שהיא השביעי, השבת. זו התפישה שהגוף הוא לאמיתו נקודה, שהיא אפיסה גמורה, שאין בו התפשטות ותנועה וזמן, ומזה שורש מציאותו, והשורש קיים בו תמיד, בכל המדרגות, וגם גוף גשמי בעולם הארצי יש בו את הצד הזה למי שמתבונן. השבת היא מקור הברכה, היא הנפש.     

המציאות של מרחק שניתן למדידה, שהוא אוסף של נקודות, כמו עוטפת את המציאות האמיתית ששם המרחק הוא קו מאורך שאינו אוסף של נקודות ולא ניתן למדידה. היחס בין שתי תפישות המציאות האלה הוא כמו בין נפש לגוף.

.

אצל אריסטו לפעמים האלוה הוא המניע הראשון, וזה מצד התנועה, ולפעמים הוא סיבת הסיבות, וזה מצד ההווייה עצמה. ועיין עוד בעונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 35 במאמר התנועה יסוד ההווייה. שם התבאר שמציאות העצמים החומריים אינה אלא תנועה בלבד, כמו למשל שגלי הים מציאותם היא תנועת מים בלבד. הכח הדוחף, המניע, הוא היוצר את מציאותם של הגלים שבמבט שטחי אפשר לחשוב שהם עצמים בפני עצמם שהרי יש להם מידות אורך רוחב וגובה, ואם כן יש להם הוויה ולא רק תנועה. גם גלים אלקטרו מגנטיים הם מציואת בטבע של תנועה טהורה בלי שיש גוף כלשהו שהוא זה שנע. 

.

הכח המניע שרשו בזיווג של הצמצום, הזיווג בין העיגול הפנוי ובין האין סוף ברוך הוא. הזיווג הוא צד באהבה שיש בו כח פועל. מה שהזכר דש. הכח הפועל נובע מההעדר, הגעגוע, הגעגוע מניע, כמו ששואב אבק יוצר העדר של אוויר במקום מסויים וזה יוצר תנועה של אוויר לשם. זו תנועה של התחברות. הצד המופשט אוהב בעצמו, הצד החומרי רוצה להתרחק, להיות עצמאי, לתאווה יבקש נפרד, והכח מכה בו, פוצע אותו, מאכל אותו באש האהבה שעזה כמוות ומאכלת. ובזה הכח מחבר אותו. לאמיתו של דבר זה כמובן מהופך, הכח יוצר את הצד החומרי, לא שקודם יש צד חומרי והכח מחבר אותו, אלא הכח המחבר באופן כזה של חיבור מוליד את מציאות הצד החומרי. ככל שאחדות הבורא מתגלה על רקע של אפשרות פירוד יותר גדול, כך הגילוי בוהק יותר, ולכן האחדות מתגלה על רקע הפירוד הכי גדול שאפשר, ואת זה יוצר הכח שנובע מהבורא.

.

הכח יוצר את נקודת ההגעה הממשית (בלשונו של אבן סינא בפרקנו: "ההגעה-בבת-אחת" או "ההגעה-בזמן"), ששם התנועה והמנוחה מתחברות לאחד, התנועה יונקת את מציאותה מנקודת המנוחה הפנימית. ומזה נוצר רגע. הנקודות האלה, הרגעים האלה, קיימים בזה אחר זה, ואע"פ שאי אפשר שקו יהיה אוסף של נקודות. ואע"פ שנקודה לא יכולה להיות קייימת כי מידותיה אפס. כי כל נקודה קיימת ומתאיינת מצד פעולת הכאת הכח באותו רגע. מה שמסדר את הנקודות בזו אחר זו הוא פעולת הכח שפועל באופן כזה ויוצר נקודות במרחב ובזמן באופן כזה, של בזה אחר זה, ומזה נעשה התפשטות תלת ממדית שיש בה אפשרות של תנועה ויש זמן שמודד את הנקודות שהגוף הנע עובר בהן. זה מה שהביא אריסטו מהתורה שבעל פה של אפלטון שאומר שה'אחד' (יסוד הזכר) מכה ב'שתיים הבלתי מוגדר' (יסוד הנקבה), ומההכאה הזו כמו עפים שבבים שהם המספרים. כלומר אפשרות המדידה. הפירוק של הרצף לנקודות נקודות. ההכאה הזו היא הזיווג, הדישה של הזכר. האהבה הוא יסוד המנוחה, מתייחסת לעצם המציאות והמהות ששם הכל רצף אחד שהוא נקודה אחת של התאחדות, תוהו, והזיווג הוא יסוד הפעולה, מתייחס להתפשטות לכיוון החומרי, בוהו, והוא יוצר את ההתפשטות התלת ממדית שיש בה תנועה וזמן, שזה המעטפת החומרית של העולם. עיין לעיל חלק א' פרק ז' על ההתפשטות התלת ממדית ועל הבוהו. 

.

אבן סינא כתב כאן: "מחמת מניע [mover] שיוצר את ההגעה, ושבפועל יוצר את ההגעה-בזמן של ההגעה." מבואר כאן שהכח, המניע, הוא מה שעומד בשורש היציאה מהכח אל הפועל. בפיזיקה ג' א' מבאר אריסטו את ההגדר ההמדוייקת של תנועה, שהיא היציאה מהכח אל הפועל כמושג טהור, לפני שיש משהו שהוא זה שיוצא מהכח אל הפועל, אלא היציאה מהכח אל הפועל כשלעצמה, זוהי התנועה. קיום בכח הוא החומר, היציאה אל הפועל היא מעבר של המציאות לאופן קיום שהוא השתקפות של הצד של ה'אחד', ה'יש', ה'אור', צד הנצח של האידיאה. כשהקיום רק בכח לא מאירה בו האידיאה. אם יש פסל שנמצא בתוך גוש השיש ועוד לא גולף, האידיאה של הצורה לא מאירה בו. הכח שמדובר בו כאן, הוא צד הביאה, מתייחס לצד של האפשרות והוצאתה מהכח אל הפועל ועל ידי הפעלת כח עליה, וזה עצמו יוצר את מציאותה של האפשרות ואת המציאות של התהליך של התנועה של יציאה מהכח אל הפועל.

.

בהקדמה זו די כדי לקרוא היטב כל מילה בדברי אבן סינא בפרקים אלה. הוא מדבר על הכאת הכח הפועל על המציאות שהיא נקודה. ועל אופן יצירת הנקודות והווייתן מכח ההכאה הזו. אחרי הקריאה צריך גם התבוננות, להבין את העניין, וזה עניין ארוך ואנו לומדים אותו מעט מעט ולא אאריך בו כאן יותר.    

מי שקרא והבין את כל ההקדמה הזו, כבר אין צורך ללוות אותו בקריאה מילה אחר מילה, בפרקים אלה. המעיין יראה איך לפי זה הן מתפרשות להפליא ובדייקנות ומאירות באור בוהק.    

אורך ההקדמה היה אמור לגרום שאקבע אותה במאמרים ומקורות נלווים. אבל השארתי אותה כאן, כי אסור להמשיך לקרוא את אבן סינא בלי לדעת דברים אלה.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה עומק עניין המרחב התנועה והזמן. עולם הפוך ראיתי, הכח הוא תחילת מציאות התנועה.. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s