168 – בדברי האר"י למה בריאת עולם הזה היה בזמן שהיה ולא קודם או אח"כ

מתוך מאמרים נלווים לתרגום הרמיזות וההערות של אבן סינא

ספר עץ חיים שער א' ענף א':

היכל א מן שבעה היכלות, והוא היכל אדם קדמון, ובהיכל זה יש שבעה שערים:

השער הראשון:

דרוש עגולים ויושר ובו חמשה ענפים:

בענין תכלית הכוונה של בריאת העולמות נבאר עתה ב' חקירות שנתעסקו בהם המקובלים. החקירה הראשונה הוא מה שחקרו חכמים ראשונים ואחרונים לדעת סיבת בריאת העולמות לאיזה סיבה היתה כו'.

 

החקירה ב' היא קרובה אל שאלת מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור במס' חגיגה פ' אין דורשין והנה להיות השאלה זו עמוקה מאד אשר כמעט מסתכן האדם בהעמיק הסתכלותו בחקירה זו. וענינו כאשר הזכירו חז"ל במשנה הנ"ל כל המסתכל בד' דברים אלו ראוי לו שלא בא לעולם [מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם]. ועל כן לא נוכל להרחיב ולהעמיק בחקירתם. אמנם נבאר בעזרת ה' ראשי פרקים כמציץ מן החרכים בלתי הסתכלות בדברים העמוקים והמשכיל על דברינו אלה ימצא טוב טעם ודעת אם יבינהו. והנה ענין החקירה הזאת אשר שואלים למה בריאת עוה"ז היה בזמן שהיה ולא קודם או אחר כך. ולכן צריך שתדע את אשר נבאר בחיבורינו. והוא כי הנה נודע כי האור העליון למעלה למעלה עד אין קץ הנקרא א"ס [אין סוף] שמו מוכיח עליו שאין בו שום תפיסה לא במחשבה ולא בהרהור כלל ועיקר. והוא מופשט ומובדל מכל מחשבות והוא קודם אל כל הנאצלים והנבראים והיצורים והנעשים ולא היה בו זמן התחלה וראשית כי תמיד הוא נמצא וקיים לעד ואין בו ראש וסוף כלל. והנה מן הא"ס נשתלשל אחר כך מציאות המאור הגדול הנקרא אדם קדמון לכל הקדומים כמו שכתבתי בענף ג'. ואחר כך נשתלשלו ממנו האורות הנתלין בא"ק [אדם קדמון] הנה הם אורות רבים היוצאים מתוכו ומאירין חוצה לו. מהם תלויין ממוחו ומהם מגולגלתא ומהם מעיניו ומהם מאזניו ומהם מחוטמו ומהם מפיו ומהם ממצחו חוצה לו ומהם סביבות גופו שהוא בחינת ז' תחתונים שלו ובסביבותיהם אורות רבים מאירים ונתלים בהם הנקרא עולם הנקודים ואחר כך נשתלשלו ממנו ד' עולמות אבי"ע [אצילות בריאה יצירה עשייה] הידועים ומפורסמים כנזכר בזוהר ובתיקונים. ואמנם אצילות א"ק [אדם קדמון] הזה ומכל שכן שאר עולמות שתחתיו כנאמר לעיל היה להם ראש וסוף והיה להם זמן התחלת הויותן ואצילותן מה שאין כן בא"ס הנ"ל. והנה מן העת וזמן אשר התחיל התפשטות והשתלשלות האורות והעולמות הנ"ל מאז התחיל הויות הנבראים כולם זה אחר זה עד שבא הדבר אל המציאות אשר הוא עתה וכפי סדר ההתפשטות וההשתלשלות כסדר הזמנים זה אח"ז כך נעשה ולא היה אפשר להקדים או לאחר בריאת עולם הזה כי כל עולם ועולם נברא אחר בריאת עולם שלמעלה ממנו וכל העולמות היו נבראים ומתפשטים ומשתלשלים והולכים זה תחת זה בזמנים שונים ומאוחרים זא"ז עד שהגיע זמן בריאת עולם הזה ואז נברא בזמן הראוי לו אחר בריאת העולמות העליונים אשר עליו ודי בזה כי לא נוכל להרחיב ולהעמיק ביאור זה הענין ככל הצורך ואיך וכמה ומתי"

.

.

שם ענף ב':

"דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל אלא הכל היה ממולא מן אור אין סוף פשוט ההוא ולא היה לו בחינת ראש ולא בחינת סוף אלא הכל היה אור אחד פשוט שוה בהשוואה אחת והוא הנקרא אור אין סוף. וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכנוייו אשר זאת היה סיבה בריאת העולמות כמבואר אצלינו בענף הא' בחקירה הראשונה. והנה אז צמצם את עצמו אין סוף בנקודה האמצעית אשר בו באמצע אורו ממש וצמצם האור ההוא ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית ואז נשאר מקום פנוי ואויר וחלל רקני מנקודה אמצעית והנה הצמצום הזה היה בהשואה אחת בסביבות הנקודה האמצעית ריקנית ההוא באופן שמקום החלל ההוא היה עגול מכל סביבותיו בהשוואה גמורה ולא היה בתמונת מרובע בעל זויות נצבת לפי שגם אין סוף צמצם עצמו בבחינת עגול בהשוואה אחת מכל צדדים והסיבה היתה לפי שכיון שאור האין סוף שוה בהשוואה גמורה הוכרח גם כן שיצמצם עצמו בהשוואה אחת מכל הצדדים ולא שיצמצם עצמו מצד אחד יותר משאר הצדדים. ונודע בחכמת השיעור שאין תמונה כל כך שוה כמו תמונת העיגול מה שאין כן בתמונת מרובע בעל זויות נצבת בולטות וכן תמונת המשולש וכיוצא בשאר התמונות ועל כן מוכרח הוא להיות צמצום האין סוף בבחינת עיגול והסיבה הוא בעבור שהוא שוה בכל מידותיו כנ"ל. 

[…] עוד יש סיבה אחרת והוא בעבור הנאצלים אשר עתיד להאצילם אחר כך בתוך המקום החלל ההוא הריק ופנוי כנ"ל. והענין הוא כי בהיות הנאצלים בתמונת העגולים הנה אזי יהיו כולם קרובים ודבוקים בא"ס הסובב אותם בהשוואה א' גמורה והאור והשפע הצריך להם יקבלום מן א"ס מכל צדדיהם בשיקול א' משא"כ אם היו הנאצלים בבחי' מרובע או משולש וכיוצא בשאר תמונות כי אז היה בהם זויות בולטות קרובות אל הא"ס יותר משאר צדדיהם ולא היה מקבלים אור א"ס בהשוואה אחת. ובסוף ענף ג' יתבאר טעם למה הוצרך ענין הצמצום הזה ומה ענינו:

והנה אחר הצמצום הנ"ל אשר אז נשאר מקום החלל ואויר פנוי וריקני באמצע אור הא"ס ממש כנ"ל הנה כבר היה מקום שיוכלו להיות שם הנאצלים והנבראים ויצורים והנעשים ואז המשיך מן אור א"ס קו א' ישר מן האור העגול שלו מלמעלה למטה ומשתלשל ויורד תוך החלל ההוא. וראש העליון של הקו נמשך מן הא"ס [האין סוף] עצמו ונוגע בו. אמנם סיום הקו הזה למטה בסופו אינו נוגע באור א"ס ודרך הקו הזה נמשך ונתפשט אור א"ס למטה. ובמקום החלל ההוא האציל וברא ויצר ועשה כל העולמות כולם וקו זה כעין צנור דק א' אשר בו מתפשט ונמשך מימי אור העליון של א"ס אל העולמות אשר במקום האויר והחלל ההוא. ונבאר עתה קצת ענין חקירת המקובלים לדעת איך יש ראש תוך סוף בספירות הנ"ל. אמנם בהיות כי הקו ההוא ראשו נוגע באור א"ס מצד העליון וסופו אינו נמשך למטה עד מקום אור הא"ס הסובב תחת העולמות ואינו דבוק בו לכן אז יצדק בו ראש וסוף כי אם דרך ב' הקצוות היה מקבל שפע הא"ס היו ב' הקצוות בחי' ראשים שוים זה לזה ולא היה אז בחי' מעלה ומטה. וכן אם היה הא"ס נמשך מכל סביבות צדדי המקום החלל ההוא לא היה לא מעלה ולא מטה לא פנים ולא אחור לא מזרח ולא מערב וצפון ודרום אך בהיות אור א"ס נמשך דרך קו א' וצינור דק בלבד יצדק בו מעלה ומטה פנים ואחור מזרח ומערב וכמ"ש בע"ה בענף זה בכלל דברינו."

ראש וסוף זו בחינת צורת התלת מימדיות שדובר בה בהרמיזות וההערות חלק א' פרק ז' יעויין שם. היא מה שהפסוק קורא לו בוהו. תוהו הוא העיגול הריק לפני שנכנס בו הקו. עצם כניסת הקו, מה שיש בכלל קו, זה הבוהו, כלליות כל הצורות כאחת, עוד לפני שמסתכלים אילו צורות מצייר הקו. בקו יש כיוון, יש הבדל בין צד אחד שלו לצד השני שלו, מזה נעשה התלת מימדיות. התלת מימדיות מונח בה תנועה, כי יש בה מקום ואז אפשר לנוע ממקום למקום, והזמן הוא התנועה או המודד של התנועה. 

כשנאמר שהאין סוף היה מקודם, הכוונה כמובן מקודם מבחינת סדר ההווייה, הוא מקור המציאות והוא סיבה למציאות כל השאר ולכן הוא קודם. באין סוף לא שייך זמן כמובן, זמן שייך רק במה שאחרי התלת מימדיות, שיש בו תנועה מקומית.

הסוד הגדול והנורא כאן, הוא מה שהאין סוף קודם בסדר ההווייה. הוא סיבת המציאות של העיגול, ויש כאן קשר של סיבה ומסובב, שיש בו בחינת קודם ומאוחר, הסיבה קודמת למאוחר. גם קשר סיבתי לא יכול להיות שייך כלל באין סוף. הוא לא יכול להיות קודם גם לא מבחינת סדר ההווייה, סדר הסיבות. שהרי האין סוף הוא אחד פשוט לחלוטין בלי מורכבות כלל (כי אחרת לא היה הכרחי המציאות, ואז לא היתה מציאות, וכמו שביאר המו"נ ב' א' עיון שלישי, ולכן אנו יודעים בהכרח שהאין סוף הוא אחד פשוט לחלוטין). להיות סיבה למסובב, להיות ראשון בסדר ההוויה לשני שנולד ממנו, זה כבר לא אחדות פשוטה בלי מורכבות.   

זה דומה למה שכתב אריסטו במטאפיזיקה למבדא, הובא במו"נ א' ס"ח, שהבורא יודע את עצמו. והרי באחדות פשוטה אין "הוא" ו"עצמו". אין ידיעה כי ידיעה היא אופן של חיבור בין שניים, כשאין כלל ועיקר בחינה של שניות לא שייך כלל ידיעה. הידיעה הזו את עצמו היא שורש הצמצום, שניות, יש שם כבר קו שמפריד בין היודע והידוע, ואע"פ שהם אחד הם אחד שיש בו מבט על עצמו, וזה כבר יוצר קו של שניות בתוך עצמו. הוא אחד והוא גם שניים. והאדם ידע את חוה אשתו, ידיעה היא האהבה, והאהבה היא הסוד של אחד שהוא גם שניים, ושניים שהם אחד. אחדות מוחלטת ושניות, והם סותרים, והאהבה היא הסתירה הזו עצמה. והיא נמשלת באש, קיום (פרידה מהאהוב היא קיום האהובה) וכליון (אחדות מוחלטת עם האהוב שהוא כליון האהובה) כאחד, רשפיה רשפי אש שלהבתיה. וכמו הסנה שבוער באש ואיננו אוכל. 

אם העיגול של הצמצום נתהווה מהאין סוף, האין סוף סיבתו, הרי שבאין סוף עצמו בהכרח כבר נפלה השניות. אי אפשר שהאין סוף יהי הגם סיבה לעיגול של הצמצום וגם שהו אאל יידע ולא ירצה את התהוות העיגול הזה. ואם ידע ורצה הרי הוא עצמו כבר יש בו ידיע הורצון שיש בהם מורכבות ושניות וריבוי וסתירה לאחדות הפשוטה.

זה מה שכתב האר"י שהאין סוף הוא קודם להאצלה של אדם קדמון. אבל הוא קודם, הוא מאציל, הוא סיבה לאדם קדמון, ממילא הוא עצמו כבר יש בו שניות. קדימה בסדר ההוויה היא גם בחינה של ראש וסוף. הסיבה הראשונה והמסובב שנסתבב ממנה, הרי זה סדר שיש בו כיוון. עצם הכיוון הוא תחילת בריאת צורת התלת מימדיות כמו שביאר אבן סינא לעיל א' ז'. מה שהזהיר האר"י מסכנת החקירה הזו, מחוסר האפשריות שלה, הוא שהיא מובילה לכך שבהכרח השניות שרשה כבר באין סוף עצמו. הצמצום התחיל מהאין סוף, לכן הרעיון על צמצום באופן כלשהו כבר נמצא באין סוף עצמו, הרי הוא זה שיזם את הצמצום, שהמציא אותו, הצמצום לא נעשה לבד מכח עצמו, חלילה. אז מי שעשה אותו הוא כבר עושה של משהו שנעשה, חושב ורוצה במשהו שנחשב ונרצה, שנאצל. האין סוף הוא כבר לא אחד פשוט לחלוטין. יש כאן כניסה הכרחית של הצמצום לתוך האין סוף עצמו. וחלילה לחשוב שזה אכן כך, רחמנא ליצלן מליפול בזה. המו"נ א' ע"ב כתב על זה ברוך מי שנצחנו שלמותו. שלמותו מרסקת אותנו לגמרי, זה הופך אותנו לאין. אין לנו שום דרך ששכלנו לא יראה שבאין סוף עצמו בהכרח נפלה שניות, ושכלנו יודע שזה שקר גמור ונורא. אי אפשר להכיל את זה, זה יכול להביא לשגעון ואיבוד שכל גמור, או כמנגנון הגנה מפני תחושת אבדן מוחלטת של השכל, להביא לכפירה ומחשבה שאכן באין סוף עצמו יש שניות. האדם צריך לעמוד כאן מול הכליון של עצמו, מול אבדן מוחלט של שכלו, ולהישאר עומד. עומד אף על פי כן. בלי תירוץ, בלי רפואה למכתו. עומד כמוכה. כאן צריך לעצום עינים אבל להישאר בעלי עיניים. זו הנקודה שאמרו חכמים שאסור להסתכל מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם. אבל אין כוונתם אל תחשוב על זה אלא תלך כעת לראות סרט ולטייל בטבע ולהסיח את מחשבתך מהמקום המסוכן הזה שאינך אמור לעסוק בו. אלא כוונתם תסתכל על כל מה שאתה יכול להסתכל עליו, ותסתכל בדיוק עד הגבול, לא כחוט השערה אחריו וגם לא כחוט השערה לפניו, ותראה שהוא גבול, ובדיוק בו תעצור מתוך הבנתך שכאן יש גבול. כלומר תגיע למקום האבדן ותעמוד שם, אובד ולא אובד. אדם כי ימות באוהל, ימות באהלה של תורה. ימות באהבתו. 

 

הקו של מוקדם ומאוחר מצד סדר ההווייה, מהסיבה למסובב, מהמאציל לנאצל ממשפיע המציאות למקבל, כבר מונח בו המושג הראשוני של כיוון. כשמדובר על ישויות מופשטות מחומר זה כיוון קו של סדר ההוויה ולא של זמן מגושם ממש, הביטוי של הכיוון של סדר ההווייה, של המושג של מוקדם ומאוחר שכבר מונח בה, זה עצמו בעולם החומרי הוא המושג של מוקדם ומאוחר שמונח בעצם התלת מימדיות, שיש בה קרוב ורחוק, שאפשר לנוע בה מכאן לשם, ומזה נמשכת התנועה, וממנה נמשך הזמן המגושם של הכיוון שהוא מהעבר לעתיד. בעבר יש את הפוטנציאל של העתיד והוא סיבה לו, זה אופן תפישה מגושם של אותו סדר הוויה עצמו של סיבה ומסובב שקיים בעליונים ואף באין סוף עצמו שהוא 'קודם' לעיגול הצמצום, כלומר סיבה לו. 

זה מכניס קושי נוקב לשאלה מתי בדיוק נברא העולם ולמה בדיוק אז ולא לפני או אחרי. אנו יכולים להשיב בקלות לכת המדברים שתפישתם היא דמיון ילדותי, שהאין סוף הוא נצחי וכל המציאות כולל הזמן נבראו מהנצח, ולכן השאלה באיזה נקודת זמן נברא העולם היא טפשית. אבל באמת היא שאיננו יכולים לנתק את האין סוף מתפישת הזמן, כי להיות מוקדם בסדר הווייה אינו אלא אופן מופשט של זמן, ואין זה להיות באופן מוחלט מעל הזמן. 

כעת הקושיה הטפשית באיזו נקודת זמן נברא העולם, הופכת לקושיא הכי נוקבת. השאלה היא שהבריאה יש לה סיבה, וסיבתה הכי ראשונה בהכרח היא האין סוף ברוך הוא (אגב הכינוי הוא לא 'האין סוף', אלא 'האין סוף ברוך הוא', המילים ברוך הוא אומרות שפגענו בכבודו במה שקראנו לו 'האין סוף', כי הוא מעל זה, באופן מוחלט, לא כמחשבותינו מחשבותיו, ולקרוא לו אין סוף זו תפישה מגושמת שאינה אמת ופוגעת בכבודו, וכבקשת סליחה ומחילה אנו אומרים 'ברוך הוא').   

ואם האין סוף הוא סיבה, הוא ממילא בתוך הזמן באופן המופשט של הזמן כסדר חד כיווני מהסיבה למסובב שיש בו תפישה של המושג לפני ואחרי שהוא שורש תפישת הזמן. והשאלה על נקודת הזמן של הבריאה נעשית השאלה איפה הנקודה שמבדילה בין האין סוף ברוך הוא שאין בו כלל ועיקר תפישה של לפני ואחרי, והוא לכן גם לא סיבה לשום דבר, ובין היותו סיבה לבריאת הצמצום. הצד שבו האין סוף אינו סיבה לשום דבר, כי אין בו שום שניות כלל ואין בו חלוקה של סיבה ומסובב, לפי צד זה אין הכוונה שהצמצום כביכול ברא את עצמו בלי שהאין סוף היה סיבה לבריאתו. חלילה. אלא לפי הצד הזה אין צמצום כלל ועיקר ואין נבראים כלל ועיקר. זו הדרך היחידה שבה אין שניות בבורא, שהוא לא בורא כלל ועיקר. היכן הנקודה שבה המעבר מזה לצד שיש נבראים? זו השאלה האמיתית על נקודת הזמן של הבריאה, והיא בגדר להסתכל על מה לפני ומה לאחור מה למעלה ומה למטה ומותר לראות את השאלה אבל אסור לנסות לראות תירוץ כלשהו או כל מראה כלשהו מעבר לכך שהשכל האנושי מתאיין כאן לגמרי.  

האר"י אומר שאחרי שהאין סוף האציל ויש כבר אדם קדמון, באדם קדמון יש זמן כי יש בו ראש וסוף. כי יש בו קו של אור, ובקו יש כיוון כי הוא נוגע באין סוף רק בצידו האחד. כלומר זה קו של סדר האצלת ההווייה מראשון לשני, יש בו כיוון. 

הזמן שהאר"י אומר שיש באדם קדמון פשוט שאינו זמן כמו שלנו שיש עבר הווה ועתיד. כי הזמן שלנו הוא רק אחרי התנועה, ותנועה יש רק לגופים חומריים. אדם קדמון זה הרצון הראשון המופשט לחלוטין והחופשי לחלוטין של הבורא, שהוא עוד לפני חוק הסתירה, אין בו גשמיות כלל. לכן הזמן שמדובר בו אינו הזמן של עבר הווה ועתיד שאפשר למדוד עם שעון, אלא זמן של סדר ההווייה, שבו א' מוקדם לב' כי א' סיבת מציאותו של ב'. וכמו שהיד והמפתח נעים באותו זמן עצמו, אבל תנועת היד קודמת בסדר ההווייה לתנועת המפתח כי היא קודמת לה בסדר ההווייה. מציאות תנועת המפתח נולדת ממציאות תנועת היד. על זה מדובר באדם קדמון והאר"י קורא לזה זמן.  

זה לשונו:

"ואמנם אצילות א"ק [אדם קדמון] הזה ומכל שכן שאר עולמות שתחתיו כנאמר לעיל היה להם ראש וסוף והיה להם זמן התחלת הויותן ואצילותן מה שאין כן בא"ס הנ"ל"

והרי האין סוף הוא סיבת מציאותו של אדם קדמון, וממילא גם בו יש זמן? אלא שמצד האין סוף לא נמצא אדם קדמון כלל. 

תחילת הזמן, מה שאנו אומרים (מו"נ ב' י"ג, ב' ל') שהזמן גם הוא נברא כמו שכל המציאות נבראת, הוא הבחינה שבה יש לא רק את הבחינה מצד האין סוף שהעולם לא נברא כלל ועיקר ולא קיים כלל, אלא יש שתי בחינות, מצד האין סוף העולם לא נברא כלל ועיקר, אבל יש גם את צד העולם שמהצד שלו הוא קיים. 

מה שאנו אומרים שמבחינת האין סוף לא היתה בריאה מעולם ואין נבראים כלל ועיקר, לא פותר את השאלה. כי אם האין סוף אחד פשוט בלי מורכבות כלל, צריך שתהיה רק הבחינה הזו ואין בלתה. וכעת אנו אומרים שאכן מצד האין סוף יש בחינה כזו, אבל יש עוד בחינה שנייה, מצד הנבראים, שמנקודת המבט שלהם הם נמצאים. שאלת התחלת הזמן היא על הנקודה שבה זה עובר מבחינה אחת בלבד לשתי בחינות. התשובה לשאלה באיזה זמן העולם נברא היא, העולם נברא בזמן שהיה שינוי ממצב שיש בו רק בחינה אחת, היא הבחינה של צד האין סוף ששם אין מאומה מלבדו כלל ועיקר, למצב שיש שתי בחינות, בחינת האין סוף שלא השתנתה כלל מלפני הבריאה לאחרי הבריאה, ובחינה שנייה שהיא מנקודת המבט של הנבראים, שם יש צמצום ויש נבראים. כיוון שהיה שינוי ממצב של בחינה אחת למצב של שתי בחינות, יש לפני השינוי ואחרי השינוי, וזה תפישת זמן, והשינוי עצמו הוא נקודת הזמן של הבריאה. השינוי הזה לא היה לפני ואחרי מבחינת זמן, אלא הוא מבחינה שכלית מופשטת לחלוטין. כמו השינוי שיש בתפישת הוכחה גיאומטרית בין ההנחות ובין המסקנה. כל שינוי, מופשט ככל שיהיה, הוא תנועה וכל תנועה היא זמן.  

 

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 168 - בדברי האר"י למה בריאת עולם הזה היה בזמן שהיה ולא קודם או אח"כ. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s