165 – בעניין השגחה, האם יש השגחה על כל הפרטים של כל הנבראים או רק השגחה כללית על מינים. קבלת יסורים באהבה.

מתוך מכתב ששאל למה היה חשוב לראשונים לחדש לנו שהשגחה על הפרטים היא רק אצל בני אדם ועל כל שאר הנבראים יש רק השגחה כללית על המין. מה אכפת לנו אם זה כך או כך.

כדרכך הרגשת שיש כאן עניין חשוב, למרות שזו לא שאלה מסוג השאלות שרגילים בישיבה ללמד לשאול.

כשמדברים על השגחה, יש בזה שני נושאים נפרדים.היו בימי קדם שטענו שהאלוה באמת לא יודע מה עושה כל זבוב פרטי ואיננו יודע האם מישהו אכל אותו או לא. היו להם כל מיני נימוקים. למשל האידיאה המופשטת השלמה של זבוב (הצורה של זבוב) היא נצחית וקבועה, אבל כל זבוב פרטי נתון למקרים ושינויים. גילוי אלוהות ראוי שיהיה בדברים שלמים מופשטים ונצחיים, שיש בהם גילוי חכמה עליונה ויופי עליון. וזה רק האידיאה של זבוב. מחמת עכירות החומר כל זבוב פרטי מגלה רק חלק מהאידיאה המופשטת, והחלק המסויים נתון למקרים משתנים ובזה אין גילוי אלוהות ואין לאלוה סיבה שיעניין אותו לדעת דברים כאלה.
הם לא ידעו שהמצוי הראשון ממציא כל נמצא כל רגע ורגע, כלומר אין דבר כזה מציאות מצד עצמה אצל הנבראים, יש רק מציאות של הבורא, והנבראים נמצאים רק מאמיתת הימצאו, הם סמוכים לו בהווייתם. כמו שכתוב בהלכות יסוה"ת ב' הלכות ט'-י'. ומדבר שם על יתוש שבטבור הארץ שגם הוא נמצא מאמיתת הימצאו, וממילא הבורא אם הוא יודע את עצמו הוא יודע בידיעה זו עצמה את היתוש הזה, כי מציאותו של היתוש נסמכת למציאותו של הבורא בהווייתה.
 תמיד כדאי להסתכל פעם נוספת בלשונו הפלאית והעמוקה כל כך של הרמב"ם (הלכות יסוה"ת ב'):"כל הנמצאים חוץ מן הבורא מצורה הראשונה עד יתוש קטן שיהיה בטבור הארץ הכל מכח אמתתו נמצאו ולפי שהוא יודע עצמו ומכיר גדולתו ותפארתו ואמתתו הוא יודע הכל ואין דבר נעלם ממנו.
הלכה י
הקב"ה מכיר אמתו ויודע אותה כמו שהיא ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין שאין אנו ודעתנו אחד אבל הבורא יתברך הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד שאלמלי היה חי בחיים ויודע בדעה חוץ ממנו היו שם אלוהות הרבה הוא וחייו ודעתו ואין הדבר כן אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד נמצאת אתה אומר הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה הכל אחד ודבר זה אין כח בפה לאומרו ולא באוזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו ולפיכך אומר חי פרעה וחי נפשך ואין אומר חי ה' אלא חי ה' שאין הבורא וחייו שנים כמו חיי הגופים החיים או כחיי המלאכים לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים כמו שאנו יודעין אותם אלא מחמת עצמו ידעם לפיכך מפני שהוא יודע עצמו יודע הכל שהכל נסמך לו בהוייתו."   
מובן מזה בלי ספק כלל שהוא יודע ורוצה בכל תנועה הכי קטנה של כל כנף יתוש הכי קטן. כי בלי זה אין לכנף היתוש שום מציאות, הוא ממציא את תנועת כנף היתוש ולא יתכן שימציא בלי שיידע וירצה. אם לא ידע על היתוש הרי חסר לו בידיעתו את עצמו, וזה לא שייך כלל.
יש שאלה על ההשגחה בעניין של האם הוא יודע או רוצה כל פרט של כל דבר. זו שאלה שעוסקת בהגדרת יסודות האמונה הכי ראשונים, מהי בכלל מציאות. אם אומרים שיש לנבראים מציאות עצמאית משלהם, שהיא נפרדת מהבורא ואל תלויה בו כל רגע ורגע, והבורא נבדל מהמציאות הזו, אז יש מקום לומר שלא מעניין אותו מה קורה אצל הנבראים הקטנים הפרטיים והוא לא רוצה לדעת. יש גם שאומרים שהוא לא יכול לדעת, כי אין אצלו שינוי וריבוי, ולכן איך יידע על פרטים חומריים שהם משתנים ומרובים. כלפי זה התשובה שאין מציאות מחוץ למציאותו שלו, והכל מצוי מאמיתת הימצאו ונסמך לו בהווייתו ולכן בהכרח הוא יודע את הכל כי הוא ידוע את עצמו, וכל ידיעתו את הנבראים היא על ידי שיודע את עצמו, ואין אצלו כלל שום ידיעה שפונה מחוץ לו, כי אין מציאות כלל מחוץ לו. זה נוגע לסוד הצמצום וסוד מעשה מרכבה. שיש צד בגילוי האלוהות שהוא חכמה, כלומר הגדרות של דברים שונים זה מזה (מתחיל מהספירות שיש מידת החסד ומידת הדין שזה ריבוי ואל אחדות פשוטה, וכלה ביתוש), ויש צד בגילוי האלוהות ששם הכל אחד פשוט לחלוטין ואין מורכבות כלל. והסתירה הזו היא סוד הצמצום, שהוא עיקר השגת האלוהות, וכמ"ש במו"נ א' ע"ב:"והשם יתברך אינו כוח בגוף העולם, אבל נפרד מכל חלקי העולם; והנהגתו יתעלה והשגחתו מחוברת לעולם בכללו חיבור נעלם ממנו תכליתו, וכוחות בני אדם מקצרות לדעתו; כי המופת יעמוד על הבדלו יתעלה מן העולם והנקותו ממנו, והמופת יעמוד על מציאות מעשה הנהגתו והשגחתו בכל חלק מחלקיו, ואפילו הדק הפחות; ישתבח מי שנצְחָנו שלמותו!"
(אני מעתיק את שוב ושוב למרות שאני יודע שאתה מכיר וגם אני מכיר, כי אלה לשונות שגנוז בהן כל כך הרבה ולכן צריך לחזור מאות פעמים על הלשון כדיוקה ולשים לב לכל מילה. אני עצל מכדי לחזור ככה, אבל אם אני מעתיק את זה כל פעם מחדש זה מועיל קצת שתהיה חזרה)

יש בהשגחה נושא אחר.
יש עוד יסוד גדול באמונה, והוא גם מוכח מהשכל, שהבריאה כולה היא דיבור עם האדם. בעשרה מאמרות נברא העולם, לעולם ה' דברך ניצב בשמיים. המציאות היא לא משהו שעומד בפני עצמו, היא דיבור עם בני האדם.
לכן אריסטו אומר שהשמש מסתובבת סביב הארץ, כי אם אני מסתכל על השמש כדיבור, היא מספרת כבוד אל ואת רחמיו איך הוא מזריח עלינו שמש והוא גם אומר משהו במה שהוא מעריב ערבים. ומצד שהיא דיבור הדיבור הוא שהיא סובבת סביבנו ולכן זה מה שאדם רואה פשוט, בלי התחכמות.אריסטו אומר שהוא לא חולק על שיטת פיתגורס שהשמש באמצע היקום, כי היא דיבור בעומק אחר, ואלה ואלה דברי אלהים חיים מצד שזה יותר קרוב לפשט וזה בסוד. הרי שאין לו עניין בחקירה של הטבע מצד עצמו אלא בהקשבה לדיבור. ויש לזה ראיות רבות מאוד.

כשהבורא מתנהג עם האדם במידה כנגד מידה, זה דיבור אל האדם. מבחינת הסוגיא של הדיבור של הקב"ה עם הברואים 'השגחה' פירושה התנהגות של שכר ועונש לפי צדק אלהי שהוא מוחלט אבל יכול להיות מובן לנו בשכל אנושי. כלומר הצדק הזה הוא אחרי צמצום שגורם לו להיות מובן בשכל המצומצם שלנו, זה לא הצדק שלו מצד עצמו ששם אין לנו שום תפישה ולא שייך שום מושג מוגדר. כאן הנושא של השגחה לא עוסק האם הקב"ה מצד עצמו יודע הכל ורוצה בכל ומנהיג הכל. זה פשוט שכן. אלא השאלה היא לגבי הדיבור שלו איתנו, איך מתנהל הדיבור הזה.
אם נאמר שיש לכל יתוש פרטי השגחה במובן של הנהגה של שכר ועונש, מידה כנגד מידה, זה מכריח שהקב"ה דורש ממנו להיות מתהלך לפני ה' בתמימות ועובד את השם ומתייחס לבוראו ביחס מסויים, ולא נכנע ליצרו הרע. ואם היתוש חוטא הקב"ה מתנהג איתו בשכר ועונש כדי שילמד מזה במה חטא ואיך להתיישר.
בימינו כולנו תופשים ככה את הקב"ה. נדמה לנו שההלכות ורצון ה' זה משהו שקיים בפני עצמו, זה מערכת חוקים שקיימת מצד עצמה. מי שפועל לפי החוקים האלה זוכה ומי שעובר נענש. כמו חוקים של מלך בשר ודם, מלך בשר ודם יושב בארמונו, לא אכפת לו באופן אישי ממני. הוא כתב ספר חוקים לפי רצונו, וכתובים בו שכר לעושי רצונו ועונש לעוברי רצונו. ספר החוקים כתוב וקבוע ולא משתנה ולספר החוקים הזה לא אכפת מה קורה לי באופן פרטי, הוא לא משתנה לפי זה. אם למשל אבא אומר לבנו תלבש מעיל בחורף כדי שיהיה לך חם. והילד נחנק מהמעיל שהוא מדי כבד בשבילו, או שהוא שכח את המעיל וכעת הולך למקום סכנה להביא אותו, או שהמעיל עושה לו מצב רוח לא טוב מכל סיבה שהיא וכו' וכו'. אם זה אבא טוב שחי בבית ביחד עם בנו, ורואה ומרגיש ומבין ללב ואוהב ביחס קרוב ותמידי, האבא יאמר אני מרגיש שלא טוב לך, בגלל שרציתי שהיהי לך מעיל שיחמם אותך בחורף שתשמח ותשגשג. בוא נחשוב איך נעשה שמצד אחד לא יהיה לך קר בחורף ומצד שני שהמעיל ישמח אותך ולא יכביד עליך. כלומר החוק הוא לא יבש וטכני ומנותק ונוקשה. הוא חי וטוב. וחי בהם ולא שימות בהם.
התורה שלנו היא נובלות חכמה של מעלה, היא צמצום של התורה השלמה שהיא סדר העולם כולו. באמת התורה שייכת לכל נברא. האדמה חטאה,  העשבים, הלבנה טענה טענות. אפשר היה לחשוב שיש חוקי שכר ועונש קבועים לכל, שזה ספר חוקים כמו של מלך בשר ודם, שמסדיר את ההתנהגות של כל מה שתחת שלטונו. זה אומר שיש השגחה במובן של שכר ועונש ודיבור לכל יתוש. לאפוקי מזה מחדשים הראשונים שהשגחה של הנהגת שכר ועונש היא רק לבני אדם, ואפשר שבמידה מסויימת רק לחכמים וצדיקים שבהם (כי האחרים לא שונים מבעלי חיים כמ"ש המו"נ. המו"נ לא אומר שיש רק שתי אפשרויות, או שיש השגחה או שאין. ואז רק לצדיקים יש ולאחרים אין. אלא הוא אומר שמידת ההשגחה תלויה במידת הצדיקות. מי שהוא צדיק מעט תהיה לו השגחה מעט. כל אחד הוא צדיק במידת מה, ריקים שבך מלאים מצוות כרימון. כמעט כל אחד רוצה בטובת בנו שישמח. זה שכל וצדיקות גדולים. כלומר לכל אדם אולי חוץ מיחידים שהם עמלק מוחלט, יש מידה של השגחה, וזה מתגבר לפי הצדקות, שההשגחה יותר ברורה וגלויה ועל כל פרט).    זה אומר שהדיבור פונה באופן אישי אלינו, הוא לא כללי. לכן ממילא הוא גם פונה באופן אישי לכל אחד ואחד, כל אחד הוא בן יחיד אצל הקב"ה. ואדם צריך לומר בשבילי נברא העולם. אני לבדי הבן יחיד של הקב"ה, הוא קרוב אלי, מקשיב לי, מבין לליבי, כל מצפוני נפשי הוא רואה ויודע ומשתתף ומבין ולא בא בטרוניא על מה שאין לבוא בטרוניא, ומה שהוא בא בדרישה זה רק לפי מדרגתי ולפי מה שבאמת אני צריך כרגע לפי כוחי ומצבי כדי לשמוח ולשגשג, בגדר חוסך שבטו שונא בנו. הוא לא משווה אותי לשום אדם אחר, ולא בא בדרישות נוקשות שנכתבו בספר לפני אלפי שנה ולא רואות אותי כמו שאני היום במצבי וחולשתי ובדידותי וכו' וכו'.

לסיכום, לא מדובר על השגחה מצידו של הבורא האם הוא יודע מה קורה לבריותיו, על זה אין שום שאלה ופשוט שהוא יודע הכל. אלא מדובר על השגחה מצד הנהגת שכר ועונש, כלומר דיבור שמכוון אלינו, ועל זה מלמדים הראשונים שזה פניה אישית מיוחדת דווקא לאדם, ולא משהו כללי שכתוב בספר וקיים מצד עצמו והכל משועבדים אליו בשווה.

עיין עוד בזה לעיל רשימה 29

.

.

.

.

המשך:

לגבי הצער של בעלי החיים, במו"נ ג מ"ח כתב: "להשמר ולהרחיק לשחוט משניהם הבן לעיני האם, כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד, אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר ב"ח, כי אהבת האם ורחמיה על הולד אינו נמשך אחר השכל רק אחר פעל הכח המדמה הנמצא ברוב בעלי חיים כמו שנמצא באדם"
זה מבהיל עד מאוד. אני יכול לשער איך מרגיש אדם שבנו מת עליו, וזה נורא עד מאוד. אם זה קורה למישהו שאני מכיר, ואני בא אליו לנחם, וחושב מה הוא מרגיש, ממש קשה. ולפני כמה ימים ראיתי גור חתול קטן שמת ליד הבית. וקצת היה לי חבל אבל אחרי דקה שכחתי ולא נשבר לי הלב. זה כמו חסידה שעושה חסד רק עם בני מינה, כי הם דומים לה.
יש מי שרואה רק את עצמו ולא אכפת לו בכלל מאף אחד אחר. אז יש מדרגה שהיא התרחבות של זה שהוא רואה לא רק את עצמו אלא כולל בזה את מי שדומה לו, שאצלו זה בחינת עצמו. וכל מי שמחוץ לזה לא אכפת לו כלל.
טבעי ונכון להצטער על הקרובים, אוהבים יותר את הקרוב, שאמרו עניי ביתך קודמים ועניי חצרך, ועניי עירך וכו'. טבעי ונכון שאכפת לי יותר אם קרה משהו לבן משפחה שלי מאשר לזר, ומאשר למישהו בהודו, או לחתול.
זה כמו שאני מסתכל למרחק בעין פקוחה, ולא עוצר את המבט, מה שקרוב אני רואה ברור וקרוב, ואני מרגיש כלפיו יותר, וכל מה שרחוק יותר נעשה קטן ומטושטש יותר עד שכח ראייתי לא יכול לראות הלאה בכלל. זה כשר ונכון. אבל אם אני בכוונה שם גבול, ומסתכל רק על מי שבתוך הגבול כי הוא דומה לי, מאנ"ש, היימישע, וכל מי שמחוץ לגבול לא אכפת לי אם אני יכול לראות אותו, אלא בחרתי לא לראות אותו בכלל, זה כמו חסידה. יש משפחות פשע, כמו המאפיה של סיציליה, שאצלם הקרבה המשפחתית מאוד חזקה, וכל מי שמחוץ למשפחה הוא לא אדם כלל בעיניהם והם טורפים אותו. האהבה והנאמנות המשפחתיים שלהם אין להם ערך.
כל מיני גויים, וכל שכן חתולים, גם אם הם גרים קרוב אלי ואני רואה אותם כל יום ואני מכיר אותם, יש איזה מחסום שגורם לי להרגיש שלא אכפת לי מהם, הם לא כמוני. אני לא מתכוון להיות שבור לגמרי חודש שלם מכל חתול שמת. גם אם הוא גר בחצר שלי עדיין הוא רחוק. ובכל זאת. ובמיוחד שאני אוכל בעלי חיים, איך שייך לאכול אם הצער שלהם הוא כמו של אדם ממש. הפחד מהסכין.
אני מרגיש שאם אני רואה מישהו מצטער ומאוד כואב לי, אני מנסה לראות שהצער זה לא היפך חיים, אדרבה.
הצער זה החיים, החיים זה המציאות, והמציאות זה הקב"ה. אני לא רוצה שהקב"ה יהיה אחר ממה שהוא. אני רוצה להתהלך לפני ולהיות תמים, לקבל את המציאות בשמחה כמו שהיא לכתחילה, לא להרגיש שהייתי לכתחילה רוצה שהמציאות תהיה אחרת לגמרי, רק בדיעבד יש קב"ה כזה שקובע שהמציאות כזו ובדיעבד אני מקבל אותו כמו שהוא. יש צער שאנו עושים לעצמנו, בזה שאנו חיים עקום. כמו שהמו"נ ג' י"ב מבאר.
הצער שבא עלינו בלי שזה תוצאה של מעשינו הוא המציאות וזה הקב"ה עצמו, ואנו שמחים בו. צער זה לא דבר רע. זה לחיות. כמו ששמחה זה לחיות גם צער זה לחיות, כל רגש זה לחיות. רק יאוש ודכאון זה אדישות של מוות מבחינה רגשית, אבל כאב חי ורותח זה לא מוות אלא חיים.
המו"נ שם מבאר שאנו שמים את עצמנו באמצע ומודדים הכל לפי עצמנו וכשלא קורה מה שאנו רוצים אנו אומרים שיש רע בעולם. כמו ילדים קטנים, שילד יכול ללכת עם אמא לחנות, ואם היא לא קונה לו ממתק הוא נשכב על הרצפה בבכיות נוראות ומרגיש ייסורי איוב. אצלו זה יכול להיות באמת יסורים נוראים, ולא רק כדי ללחוץ על אמא. כי יש לו רצון שלו, וזה אצלו הכל. ואם הרצון הזה לא התקיים הכל נהרס, הכל מת, מבחינתו שוחטים אותו עכשיו.
כמו שהילד רוצה ממתק ואם לא אז למה לו חיים, ככה אנו רוצים שלא יהיה צער בחיים שלנו. ואם יש צער אז אין טעם לחיות, הכל רע, אי אפשר לסבול. אבל זה בדיוק כמו הילד והממתק. זה רצון שלנו שלא מחובר למציאות כלל, ומבחינתנו הכל מתחיל ונגמר ברצון הזה ואין בלתו.
אם מבינים שהמציאות זה הקב"ה ואנו חיים במציאות, המבט אחר. הכוונה למשל יש בעולם ד' יסודות, ואני בנוי מהם. או שיש בעולם חומר כלשהו ואני בנוי מהחומר הזה. אני נמצא באותה מציאות של העולם וכל אשר בו, אין לי מציאות נפרדת משל עצמי. אני חלק מהכל. ואם הצער שלי הוא חי והוא חלק מהחיים הכלליים של הכל אז הוא לא דבר רע.
יש צעירים שנפגעו מבחינה נפשית בפגיעה חזקה. והפגיעה גרמה להם לא להרגיש כלום, הכל בפנים כאילו ישן. ויש מהם שחותכים את עצמם בסכין. בלי סכנה, לא כדי למות אלא רק כדי להרגיש כאב. וכששואלים אותם הם אומרים אני נהנה מזה, כי זה נותן לי תחושה שאני חי, אני מרגיש, נוגע בחיים, יש לי חווייה, לא הכל מת וריק בתוכי.
ר"א ברבי שמעון אמר על היסורים בואו חביבים. אם יש תרופה מרה שצריך לבלוע כי יש בה תועלת, אז לא אומרים על התרופה שהיא חביבה. היא מועילה אבל לא ערבה וזה לא חביב, רק מועיל. אם מסיבה רפואית צריך לכרות יד, לא אומרים על הסכין שכורת את היד חביב, אפילו שהוא מציל את החיים. אלא אצל ר"א בר"ש היסורים היו טעימים בעצמם. זו תחושת חיים, רגש, חווייה. כמו מי ששותה משקה אלכוהול חריף מאוד ששורף את הגרון. או יש שאוכלים פלפל חריף מאוד. זה מר ושורף אבל זה טוב. מחמם. מחייה.

אם אדם מרגיש לגבי עצמו ככה, אז גם יותר קל לו לשאת את היסורים של מי שסביבו. לפני כשבוע מישהו דיבר איתי על צמחונות. הוא אמר איך יתכן להרוג יצור חי שיש לו עיניים ופנים ורגש ולאכול אותו. השבתי שאני מרגיש שהרי כל הטבע הוא שכל בעלי החיים אוכלים זה את זה בשמחה ותיאבון. יש אנשים שגידלו חתול והתעלפו לבד בבית והחתול אכל אותם. אני גם חלק מהטבע, למה שרק אני אשאר מחוץ לחגיגה הזו ולא אוכל אף אחד. זה כואב, זה צער, אבל מי אמר שזה רע? הטבע רע? מי שברא אותו רע? ככה זה חיים, ככה המציאות, אני הולך עם זה, מקבל את זה, מתאים את עצמי לזה, אני מקווה להיות איבר מזה כמו שזה. לא לשנות את זה. יש דברים מסויימים ששם הקב"ה אמר לי שבזה דווקא הוא מבקש שאנסה לשנות את המציאות. אבל הוא הדריך אותי מה רצונו, ואיך לפעול לשנות לפי רצונו. אין הכוונה שאשנה את כל סדר המציאות ואהפוך את הכל על פיו לפי רצוני שלי. כי אני רוצה שלא יהיה כלל צער בעולם כמו שילד רוצה ממתק. בלי להיות חלק משום מציאות, רק כאילו המציאות מתחילה ונגמרת אצלי בלבד. לתאווה יבקש נפרד. מי שלא נפרד חי כחתיכה מהמציאות ואוכל מה שיש לאכול, לא הופך את העולם ומקדיש את כל חייו לבנות בית חרושת לסוכריות. ככה גם התאווה למניעת כל צער היא אופן של תאווה שבאה מנפרדות.
אני מכיר נשים, וזו תופעה שהולכת ומתגברת, כמדומני שזה כבר רוב, שמבקשות שלא יתנו להן בלידה חומר נגד כאבים (לידה בלי אפידורל). הן אומרות זו חווייה, זה חיים, אני רוצה להרגיש שילדתי. דווקא להיות ערה ומרגישה, ברגע מופלא כזה של חיים. יש שיטה שהולכת ותופשת מקום, ונשים רבות יולדות כך, שהאשה יולדת בתוך בריכת מיים נעימים, ומלמדים אותה לא לכווץ את השרירים בגלל הפחד. לא לפחד מהכאב, להרפות את כל הגוף והנפש, להיפתח, להזמין את הכאב באהבה ורצון ושלווה. מה שקורה שהן אומרות שלא כאב להן, ויותר מזה, רבות אומרות שהן חוו חוויה של עונג מיני, פורקן מיני. הן פשוט התייחסו אחרת לאותו כאב שכל אשה מרגישה. הן יצאו מהילדותיות של התאווה שלא יהיה שום רגש של כאב. ואז הכאב עצמו הפך לחווייה חיה וטובה. לסוג של עונג.

יש למשל חיילים שמתגייסים דווקא למקום הכי קשה בצבא. הם כמעט לא ישנים, הם סוחבים משקל כבד במסע של חמישים קילומטר, עוברים אימונים מפרכים וקשים לפעמים באופן לא יתואר. צוללים עד שמרגישים חנק, וכו' וכו'. המפקדים מתאכזרים מאוד ומשפילים. יסורים נוראים. והם מאושרים מזה, שמחים וששים. מבקשים שיהיה עוד יותר קשה.
יש בתחום המיני אנשים שנהנים הנאה מינית מכך שאחרים מכאיבים להם כאבים קשים, קושרים אותם, עושים להם כוויות וכיו"ב. זו לא סטיה מבחינת בריאות נפשית, זה בריא ונורמלי מבחינה נפשית.
מי שלומד לא לפחד מכאב, יכול להנות ממנו.
זה לא אומר שצער הוא לא קשה, ושאין מה לרחם על מי שמצטער ושלא צריך להתאמץ מאוד למנוע צער מעצמי ומכל אדם. תכלית התורה היא העונג, המתוק. הצער זה אולי כמו מלח או פלפל ששמים באוכל כדי שיהיה יותר מתוק. אבל מצד עצמו הוא היפך המתוק וממילא הפך כוונת הבריאה. מכות זה מקצת מיתה. התכלית היא חיים ולא מוות. אבל מזה ועד להיות במצב שהפחד מהצער מנהל אותנו לגמרי באופן מוחלט, זה מרחק גדול.
.
.
.
.
לגבי החינוך החסידי שהכל בהשגחה וגם עלה אחד שנושר, אם לא מפרידים בין מה שמצד עצמו הקב"ה יודע הכל והכל קיים במאמרו וברצונו (שזה לא שייך אלינו ואין לנו עניין כלל עם זה), ובין הדיבור שהוא מדבר איתנו, אז כל טיפש חושב שכל הזמן הקב"ה מדבר איתו. הוא חושב: השנה התחלתי להכות את הילדים שלי חזק שיהיו טובים ויעשו רק מצוות, והשנה גם העלו לי את המשכורת בעבודה, זה סימן משמיים שצריך להכות את הילדים עוד יותר חזק. או מאז שעשיתי הוראת קבע לכולל של בבא מקובל רמאי וגנב, כבר לא כואב לי הגב, פלאי פלאים סימן משמיים, אקח מהחסכון ששמרתי לחתן את הבת ואכפיל לו את הוראת הקבע. וכן הלאה וכן הלאה. כל החיים זה סימנים משמיים. כל רעבע בטוח שהוא עושה מופתים. אתמול פרסמו שחסידים ביקשו מהוויז'ניצער שיבטל את הקורונה, והוא השיב שהוא מכבד במצווה את הרבי מגור כי הוא יותר מבוגר. כל חסיד בטוח שהקב"ה בעצמו מדבר אליו דרך הרבי. הקב"ה מצטייר כמישהו שכל הזמן מדבר עם כולם, וכל אחד יכול לשמוע ולפרש כאוות נפשו.
כלפי זה הרמב"ם אומר שאכן הקב"ה מדבר איתנו בשפה כזו. אבל צריך כלי של חכמה כדי להבין מה הוא אומר באמת. חכם יבין מדעתו שזה לא יכול להיות שהקב"ה אומר לו להכות את ילדיו יותר חזק. הוא ילמד פשט עמוק בעיון במה שקרה לו, כמו שהוא לומד פשט בעיון בסוגיא. אם הוא חכם הוא יכוון לאמיתת ההלכה בסוגיא הזו, מה באמת הקב"ה בא לומר בזה.

למשל כל טיפש קורא בשטחיות משהו בתורה או בגמרא או בספר כלשהו ומייד רץ לפסוק הלכות לכל העולם. הוא לא בר הכי להקשיב כראוי לדבר ה'. ה' לא מדבר איתו, כלומר ההלכה לא באמת מגלה לו את רצון ה' האמיתי לזמן המסויים ולמקרה המסויים. התורה לא מדברת איתו. רק אם יעמול הרבה ויחכים ויהיה צדיק ועניו וישר וירכוש דרך לימוד ויתייגע מאוד ויעמיק מאוד וידקדק מאוד, אז הוא כלי להיות ראוי שההלכה או התורה תדבר איתו והוא ישמע ממנה את דבר ה' ביושר ואמת.
הנהגת מידה כנגד מידה או שכר ועונש, זה דיבור אלוהי בדיוק כמו שהתורה וההלכה זה דיבור אלהי. הסתכל בתורה וברא עלמא, התורה והעולם זה אותו ספר בדיוק. וכמו שללמוד פשט אמיתי בתורה צריך להיות צדיק וחכם כך גם ללמוד את הדיבור של ההשגחה דרך מה שקורה בעולם, צריך להיות חכם. זה מאוד מובן ופשוט.
כמו שהבעלי חיים לא יכולים ללמוד תורה, הם גם לא יכולים ללמוד מההשגחה. הרמב"ם מאוד מתנגד למי שסבור שאדם פשוט יכול להיבחר על ידי הקב"ה ולהפוך לנביא. הוא אומר שזה כמו שצפרדע פתאום תתחיל להתנבא. מוכרח להיות שרק חכם שלם יכול להתנבא. כי אם סבורים שהדיבור של הקב"ה יכול לבוא אלינו דרך צפרדע, או אדם טיפש, יוצא שהדיבור של הקב"ה הוא זול, ושכל אחד יכול להקשיב ולו ולהבין אותו בלי עמל של עיון. כל עניין הבריאה הוא התיקון, לעלות בסולם ממצב של עיר פרא למצב של אדם יולד. ממצב של שלטון כח הדמיון למצב של שלטון השכל העיוני. ממצב של רשע כמו שכל ילד נולד, למצב של צדיק. זה הבירור, הסולם, התיקון. זה גופא סוגיה למה זה כך ומה הפירוש המדוייק של זה, אבל לענייננו מספיק שידוע שזו תכלית הבריאה וצורתה. אי אפשר שכל הרוצה ליטול את השם יטול. זה צד נוסף של מה שכתבתי מקודם, שאין דיבור לבעלי חיים כי הדיבור הוא לא חוק כללי בלתי אישי ובלתי מתחשב כמו חוקי הצבא, אלא פנייה אישית של אב לבנו.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 165 - בעניין השגחה, האם יש השגחה על כל הפרטים של כל הנבראים או רק השגחה כללית על מינים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על 165 – בעניין השגחה, האם יש השגחה על כל הפרטים של כל הנבראים או רק השגחה כללית על מינים. קבלת יסורים באהבה.

  1. פינגבאק: 29 – בעניין השגחה פרטית לפי הרמב"ם, האם היא על כל דבר. טוען שהרמב"ם סובר כהבעש"ט בזה. | אדם חי – האתר של ניר שטרן

  2. torahandi הגיב:

    היום קראנו בשיר של יום (חול המועד סוכות למנהג הגרא) את הפסוק הזה:
    יָדַעְתִּי כָּל עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי. (תהלים נ)
    נזכרתי וראיתי בפסוק את ההסבר שלך בפוסט הזה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s