164 – על מיניות (ועל תשובה – לקראת הימים הנוראים)

מתוך מכתב לאברך חרדי:

אמרו שכל עשב מלאך מכה בו ואומר לו גדל. המכה יכולה לכאוב ללא נשוא, אבל זה נביטה של גרעין, עלה ירוק מתחיל לצמוח. גם לידה כואבת, משהו בוקע לחיים.

לפי אריסטו והמורה נבוכים תנועת הגלגלים היא מכיסופים לבוראם. והמו"נ ב' ד' אומר שכל התנועות בעולם הארצי הן אותו עניין.
הכיסופים האלה הם מיניות, אפלטון בספר המשתה מתאר את זה נפלא.
גם חכמי הקבלה אמרו שהעולם הארצי זה השכינה, מלכות, והיא בזיווג עם קודשא בריך הוא, עם ספירת יסוד. לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, זה מיניות. שיר השירים זה המשל הכי עמוק, הכי נוגע בחיים כמו שהם. בכל היקפם.

בספר הזוהר (בשלח רל"ז) נאמר: "רבי אבא אמר, אדם הראשון יצא מזכר ונקבה, זה שאמר: "ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", ואחר כך נפרדו זה מזה. ואם תאמר הרי אמר, "הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם", ומשיב כן הוא ודאי, וזו היא נוקבא, והקב"ה נשתתף עמה, וזה זכר ונקבה, והכל הוא דבר אחד."
סוד הצמצום, סוד מעשה מרכבה, הוא הסתירה שיש צד אחד של גילוי אלוהות ששם הוא מופשט לחלוטין, אחד פשוט ומוחלט בלי מורכבות כלל. ומצד זה לא שייך שיהיה יודע ומנהיג את הנבראים, כי אם הוא יודע על זבוב ועל יתוש הרי יש בידיעתו שניים וזה ריבוי ומורכבות ושינוי. לפי הצד הזה אי אפשר להבין איך בכלל נבראו נבראים, כי בהכרח הוא יודע שהוא ברא אותם ורצה לברוא אותם, ואם רצה לברוא זבוב ויתוש, הרי יש ברצונו וידיעתו דברים שהם ריבוי וכבר הוא אינו אחד פשוט בלי מורכבות כלל. ויש צד שני ששם האלוה בורא ומנהיג ויודע ומשגיח, על כל תנועת כנף של כל יתוש. 
המורה נבוכים א' ע"ב כתב את הסתירה הזו, היא סוד הצמצום, באופן כזה:
"והשם יתברך אינו כוח בגוף העולם, אבל נפרד מכל חלקי העולם; והנהגתו יתעלה והשגחתו מחוברת לעולם בכללו חיבור נעלם ממנו תכליתו, וכוחות בני אדם מקצרות לדעתו; כי המופת יעמוד על היבדלו יתעלה מן העולם והינקותו ממנו, והמופת יעמוד על מציאות מעשה הנהגתו והשגחתו בכל חלק מחלקיו, ואפילו הדק הפחות; ישתבח מי שנצְחָנו שלמותו!"
רק מי שזוכה להשיג סוד מעשה מרכבה יכול לראות שזו לא סתירה. כמובן בזמננו לא שייך כלל להשיג זאת כי גם אצל הקדמונים רק מעטים מאוד זכו. אבל הם אמרו לנו את המילים שאומרות את זה, ואנו יכולים לקרוא למרות שאיננו מבינים. המילים הם שהתירוץ הוא שזה זיווג. יש זיווג בין הצד של גילוי האלוהות ששם הוא אחד מוחלט פשוט בלי מורכבות כלל, שנקרא אין סוף ברוך הוא, לבין הצד של גילוי אלוהות שהוא קו האור שמצייר את אילן הספירות ומשם כל הנבראים על חכמתם והסדר שלהם וחיותם, שכל זה מוגבל ויש בו ריבוי ושינוי ואין זה האחדות הפשוטה. העומק של עניין הזיווג הוא האחדות הפשוטה בין הזכר והנקבה.

הלימוד להתקרב לסוד מעשה מרכבה, הוא לימוד איך להיות אוהב נכסף ומשתוקק. כלומר לחוות את זה, יותר ויותר לעומק ובאמיתיות וביושר, מהאמצע, מזוכך מנטייה לקצוות. מעצם האדם, מהלב כולו. ככל שאדם אוהב ומשתוקק יותר, ובזיכוך יותר, הוא יודע יותר מה זו אהבה,  ומתקרב יותר להשגת סוד מעשה מרכבה. לדעת על אהבה לא לומדים בלימוד מילולי מספרים, רק על ידי שאוהבים בפועל.

זה מה שכתוב בספר הזוהר שצלם אלהים זה זכר ונקבה, זכר ונקבה הוא עצם גילוי האלוהות ומשם יצא האדם וזה צלמו, צורתו, זה שורש מהות האדם. המהות של האדם, ומה שהוא צלם אלהים, זה הזיווג של זכר ונקבה. זה מה שכתבתי שהמיניות היא מעיין החיים וכל שאר כוחות החיים של האדם הם הנחלים שמתפרדים מזה, וכולם נביעתם מהמעיין.  

.

.

המילה של היוונים למיניות היא 'אֶרוֹס', וזה אותה מילה לכל התשוקות, גם ליצירה, לחכמה, לקרבה לבורא, ובכל דבר.
בני משפחה קרובים מתחבקים, מתנשקים, זה מגע של חום ואהבה שמורגשים בגוף, היוונים קוראים לזה ארוס. כשמשתגעים מתינוק כמה הוא חמוד, רוצים לאכול אותו. מפרי יפה ומבושם, ממשב אוויר נעים בערב קייצי, מריח של אדמה רטובה אחרי הגשם, ממראה נוף. כל זה נקרא אצלם ארוס, אותה מילה עצמה של מיניות.

התנועה הכי עמוקה ויפה ומתוקה של החיים זה לראות יופי, ולהימשך ליופי. אפשר לראות נוף יער, מישהו יאמר אפשר להפיק מזה קרשים לנגריה. משדה פרחים אפשר להפיק רווח כך וכך אם מוכרים אותם. ומישהו רק ישתוק, יסתכל, והיופי יחדור לתוכו, והוא בזיווג עכשיו עם הבריאה והבורא.

יש בדיחה עתיקה למה יהודים לא הולכים לתאטרון? כי אין שם מה לקנות ואין שם מה למכור.
זו הגלות, וזה השתרש בתרבות, וזה מוות.

בשמונה פרקים מסביר שהאמצע הוא הנכון, המידה הממוצעת. הוא לא מתכוון להיות פושר, פרווה, בינוני. אלא באמצע שָׁם עצם האדם ומשם הוא עצמו באמת מתחבר ונוגע. אני אומר את כלפי אנשים בעולם החילוני שמתעסקים עם מיניות, בקיצוניות לצד השני. הם הולכים לאיבוד עם זה, ניזוקים מאוד. כי זה נהיה כח חזק של עונג, שהאדם עצמו כאדם, מרגיש שהוא הולך לאיבוד בזה, טובע. זה מְאָכֵּל את ההרגשה של אנושיות. מאוד מאוד קשה למצוא איפה באמת אני כאדם מתחבר, באופן שזה החיים ולא רדיפה שעוקרת מהחיים.

העבודה למצוא את המקום שבו אני גדל וחי בתוך זה, ולא נסחף, לשום קצה, לא לפחד שמביא לניתוק וחנק, ולא להגזמה, שהופכת את האדם ל'נפרד', קודם כל מעצמו, כמו שכתוב לתאווה יבקש נפרד, היא העבודה הכי גדולה. כי זה החיים עצמם, הדבר האמיתי ממש, זה הכל ואין שום דבר זולת זה. כל שאר הדברים הם ההקדמות, ההכנות, ה"מסביב". ושם היצר הרע מעכב, חוסם, מבלבל, יותר מבכל מקום אחר.

רואים בגמרא כמה גדול ועצום היה העניין. רב עמרם חסידא שצעק אש. בלי הצעקה הוא היה בא על השבויות, אחרי שהרים סולם כבד כל כך. איזו עוצמה של חיים היתה בו, אש עצומה, שצריך לדייק אותה תמיד על האמצע, שם הדעת, העצם, האדם, המציאות.
שמואל אמר הזהרו בי מפני בתי. בלי שישגיחו עליו היה בא על בתו. ובזה גדולתו. בבבא מציעא פד מדדו את החכמים לפי גודל האיבר.

בבבא בתרא נח א נמדדה מעלת הקדמונים עד אדם הראשון לפי מדרגת היופי שלהם. ובבא מציעא שם מאריכה הגמרא לתאר בתיאור מופלא את יופיו של רבי יוחנן.
והמדרשים על אשת נבל הכרמלי שהרימה קצת את השמלה וזה האיר לדוד מרחק ג' פרסאות, ויעקב שראה את רחל והרים את האבן הגדולה ועבד בשבילה שנים והיו בעיניו כימים אחדים, ואמר הבה את אשתי ואבוא אליה. הכל יודעים למה כלה נכנסת לחופה. והוא אמר בפירוש בתמימות, כי זה לא היה משום קצה של ניתוק שהופך את זה לגנאי, הוא היה בעצמו באופן אמיתי בזה.

בכל העולם העתיק, ביוון, וגם בתנ"ך ובגמרא, היה ברור שלכל אדם יש את שתי האפשרויות של חיים מיניים. באפלטון הוא דן במה שהיה מקובל בזמנו שיש קשר מיני בין מורה לתלמיד, ובמקביל עם אשתו. יש לו דיון עמוק בזה, הוא מעלה צדדים סותרים, דן ביחס בין הצד הלימודי לצד הגופני ומעמיק מאוד.

אם התורה ציוותה על משכב זכר לכל האנשים, זה אומר שהיא ידעה שיש כח כזה בכל אחד. מאז נעשינו הרבה פחות חיים, קטנים וכבויים. היום אדם בן תשעים לא יכול להרים סולם במשקל שרק עשרה גברים ירימו, או סלע ענק, רק מרוב תשוקה. אדם בזמננו לא יכול לעבוד קשה שבע שנים ולהרגיש שזה ימים אחדים מרוב התשוקה לבוא על אהובתו.
אז בזמננו כבר לא מכילים את שתי הדרכים, חלק נחלש אצלם צד זה וחלק הצד השני, ונעשה חלוקה של הטרוסקסואלים והומוסקואלים. 

כי לכולם היו את שני הערוצים במלוא החיוניות.

למשל בזמננו אנחנו מבטאים רגשות חמים כלפי ילדים או קרובי משפחה בחיבוק ונישוק. יש לנו שני ערוצים של ביטוי הרגש. נניח שבעתיד יהיו אנשים יותר קטנים, עם כוחות חיים חלושים יותר, ולא תהיה בם די חיות לבטא את הרגש שלהם בשני ערוצים. אז יתחדש שיש שני טיפוסים של אנשים, כאלה שרק מחבקים ונשיקה לא אומרת להם שום דבר מבחינה רגשית, ויש כאלה שרק מנשקים וחיבוק לא אומר להם שום דבר. זה האופן שבו בזמננו האנשים התחלקו להומוסקסואלים והטרוסקסואלים, מה שבזמן הקדמונים לא היה. 

יש מחקרים רבים, בדסציפלינות שונות, לגבי ההיסטוריה של הנטייה ההומוסקסואלית. מה שידוע לי יש אחדות דעים שבעולם העתיק לא היתה שום חלוקה של אנשים להומוסקסואלים והטרוסקסואלים, ולא העלו על הדעת חלוקה כזו. בשום תרבות ושפה אין מילה או כינוי או איזכור כלשהו להומוסקסואליות, במובן של אנשים שמעדיפים זאת על פני הטרוסקסואליות.

ההוכחות לכך רבות וחותכות. גם בתנ"ך וחז"ל כל ההתייחסויות לנושא מוכיחות שהדיבור על משכב זכר פונה לכלל האנשים ואין פניה לאנשים הומוסקסואלים במיוחד, ואין בכלל בשום מקום מושג של הומוסקסואל או כינוי שמציין לזה. עם זאת מוסכם ויש ראיות רבות מאוד לכך שמשכב זכר היה נפוץ ומקובל ברחבי העולם העתיק. 

והרי עולה ברור כמו שכתבתי, שמשכב זכר היה נפוץ, אבל הצמצום לערוץ אחד שמעדיף רק את זה ולא מעוניין ביחסים הטרוסקסואליים, הוא תופעה חדשה יחסית, ובעולם הקדום לכל אדם היו שני הערוצים פתוחים.

.

באדם חי רשימה 134, ניסיתי ללמוד קצת את העניין של שני הערוצים. וגם לעסוק בהגדרה ובתוכן האיסור של משכב זכר.

נראה לי שנפתח לך שער, שכנראה רק בעתיד תראה כמה שהוא גדול. ניסית לחיות מתוך דיכוי של המיניות, כאילו זה משהו קטן, לא חשוב, אפשר לוותר עליו. והמיניות נתנה לך מכה, צעקה, אני לא עניין קטן. אי אפשר לחנוק אותי.
מזה יפתח לך להיות רגיש ליופי, בכל דבר. מזה בא החשק ללמוד חכמה, כי החכמה יפה. אהובה, נחשקת. בהלכות תשובה פרק י' מדמה את לחולי אהבה. בלי החשק, ללמוד חכמה זה כמו ללמוד להיות רואה חשבון. מוות גמור.
החשק לראות את היופי בבריאה, במוזיקה, בבני אדם, בטעמים ובריחות ובמראות. להתחיל לחיות. השער הזה המיניות שלך פתחה לך, במכה שהיא נתנה לך. העירה אותך, בן אדם מה לך נרדם.

.

(גם המורה נבוכים ג' נא מדבר על החשק הזה כמיניות.

מיתת נשיקה, לא נאמר על מרים ותמת על פי ה' כי זה לא צנוע. האם מישהו מאיתנו שהיה קורא בעמקות ותמות על פי ה', היה מתעורר מבחינה מינית והיה שייך שיגיע להרהורי עריות. המו"נ מדבר שם על חשק, שזה הצד המיני של האהבה. באמת אהבה היא הצד המופשט של חשק שהוא העיקר. והוא רומז שם יותר בעניין זה, אנו חושבים שהחשק הניע אותם להתקרב לבורא, וזה גרם להם לשלמות וזיכוך והשגת חכמה עד שכבר השלימו את עבודת תיקון החומר והיו שלמים והגיע הזמן הבשל לעבור לעוה"ב. הוא כותב אחרת, החשק עצמו הרג אותם מרוב עוצם חשק.

"הכונה בשלשתם, שמתו בענין הנאת ההשגה ההיא מרוב החשק"
הצרפתים קוראים לאורגזמה מוות קטן. וממש על דרך זה יש אורגזמה עוד יותר חזקה שגורמת למוות גמור.
המושג של ארוס (ומזה המילה ארוטיקה) שכולל את הכל, שהוא העומק של המילה חיים, בכל גילוייהם, חושבים שהוא מיוחד רק ליוונים שהיו גויים טמאים. אבל שוב, בחכמת הקבלה הכל הוא רק יחודים וזיווגים, זכר ונקבה, קודשא בריך הוא ושכינתיה. ושיר השירים שהוא הלב של הכל, קודש קודשים. וכמה יופי לירי, רגשי, חם, יש במילים שלו.
למה לא להתאבד? לחיות זה יכול להיות ארוס, תשוקה, תשוקה לחיים עצמם. תשוקה מינית בוערת לחיים עצמם. לוותר על החיים זה כמו שיעקב יוותר על רחל רגע לפני שבא עליה. שמחת חיים בוערת. שמחה על החיים עצמם, מה יתאונן אדם חי. זה כמו יעקב דקה לפני שבא על רחל, עכשיו הוא יתאונן שמחר צריך לפרוע חוב או כיו"ב. הכל כרגע לא חשוב, ואפשר שכל רגע בחיים יהיה כזה.
ואנחנו לא מתאבדים רק בגלל פחד. אולי בגלל אחריות על הילדים. סוחבים, עייפים, כמו סוס זקן שסוחב עגלה. וכל ההבדל הוא במיניות בלבד.
להיות חי זה לא להיות גוי טמא. אנחנו הטמאים שאיבדנו את זה.)

.

.

.

יש משהו שאולי אני יכול להפנות לכיוון שלו את המחשבה, אין לי שום מושג אם יש לזה שייכות כלשהי למציאות שלכם. מסתבר מאוד שלא. אם לא אז לא. אבל על הצד הקטן הרחוק שכן, חבל להפסיד את האפשרות לבחון.

רואים ברור מהסוגיות בחז"ל, והרב קוק דיבר על זה, שמה שאמרו שני משכבות יש באשה, זה כדי שאדם יוכל לממש את הצד ההומוסקסואלי שבו.
יש באשה משכב אחד שהוא אותו הדבר באשה ובגבר, והוא דומה למשכב זכר.
זה היה מדובר על אנשים ששני הכוחות היו חזקים אצלם, אולי בזמננו שיש רק כח אחד ששולט וחזק, זה כבר לא עובד.
מה שאמרו שמצד האשה משכב שלא כדרכה זה עינוי, זה רק כשזה נעשה בלי לעמול על החיבור הנפשי העמוק והעדין במיוחד שיש בזה (כתבתי יותר על זה באדם חי שם), שאם זוכים לו אז לא רק שאין כאב אלא יש חוויה שיכולה להיות עונג יותר עמוק ומספק ונפשי ועדין. יש נשים שמרגישות שאין להן שום שייכות לזה, וזה כמובן בסדר גמור. יש כאלה שמרגישות שזה מה שהן מעדיפות. גם אצל נשים מדובר בשני ערוצים שקשה להכיל את שניהם ויש חלק שערוץ אחד התנוון.

בתיאוריה, אולי זה צד שיכול להשאיר אתכם ביחד. אבל כמובן יש רבים שמאוד לא מתחברים לזה ואף נבהלים מאוד.
לדעתי הרבה ממי שנבהל, אם היה מוכן להכנס לתהליך מאוד איטי והדרגתי ונפשי ואוהב של למידה (כתבתי עליו באדם חי שם), היה נפתח לזה. כי רוב הפחד והגועל ורגשי האשמה הם מטענים תרבותיים שהם לא באמת אנחנו. אבל שוב, זה כל כך רגיש ואישי, כמובן זכותו של אדם לומר "לא, וגם לא רוצה לדבר על זה" בלי שישאלו אותו יותר שום דבר.

.

.

.

.

מכתב המשך:

יש כאלה שאומרים שהומוסקסואל צריך לחפש להשתנות כי זה לא מה ששלם וטבעי ובריא, ומטבעו וודאי לא נברא ככה עקום ולכן בוודאי יש לזה תקנה.
לדעתי, וכל זה הארכתי שם באדם חי, זה להיפך. בהמה אין לה מיניות הומוסקסואלית, ומדרגת האדם היא שיש לו את זה מטבעו, וזה הטבע היותר נעלה. המיניות של המלאכים, השכלים הנבדלים שהם בעלי חיים ורגש, היא רק הומוסקסואלית, כי הצד המקבל והצד המשפיע אצלם שווים, זה נושא עמוק מאוד ואין כאן מקום להאריך בזה.
באמת מטבעו יש באדם את שני הטבעים, ואצלנו זה נחלש. הרוב נחלש אצלם טבע המלאך ונשארו עם טבע בהמה בלבד, ומעטים נשארו עם טבע המלאך בלי הכח השני.

החולשה הזו של אחד מהצדדים, יש לה מדרגות שמשתנות מאדם לאדם. לפעמים זה נחלש מאוד ואי אפשר כלל לעורר. ולפעמים זה נחלש פחות ואפשר לעורר.
גם אצל נשים, הצד של ביאה שלא כדרכה לפעמים נחלש ואי אפשר לעורר, ולפעמים יכול להתעורר. מה שכתוב שתי משכבות יש באשה מדבר לפני הכל על טבע התשוקה של האשה עצמה, שקיים בשתי דרכים. ובזמננו הרבה פעמים אחד נחלש.

לגבי הדרך לבדוק אם יש אפשרות לעורר היא על ידי לנסות להקשיב לגוף, להתקרב אליו, לאהוב אותו, ולנסות להרגיש אם מתעורר משהו. עם הרבה מאוד סבלנות ועדינות ושקט והדרגה והקשבה ובחינה, וגם אומץ.

הכרתי הומוסקסואלים שהגיעו למצב שבאמת היה להם טוב עם אשה. היו גם רבים שלא. אלה שכן, זה גם בגלל העבודה שדיברתי עליה, אבל החלק העיקרי, הגדול והמכריע, היה עבודה אחרת.

חיים לא מתקיימים בלי חופש. מיניות גם מתה בלי חופש. בזוגיות החופש הוא להיות לגמרי פתוחים וגלויים זה עם זה. בכנות גמורה.

לפעמים דווקא זה מה שמחזק את המשיכה להיות עם גבר. כי שם אין "לא נעים לי". אשה זה דבר עדין, היא לא מכירה את עולם התשוקות הגברי כמו שהוא בלי כחל ושרק. אם היא היתה באמת מכירה את כל ההרהורים ה"מלוכלכים" שעוברים לגבר בראש מנעוריו, היא היתה נגעלת מהגסות. אי אפשר לחשוף לפניה את המיניות בדיוק כמו שהיא, ערומה. היא תיבהל, זה ייראה לה אלים וגס, חייתי, בהמי, דוחה. מול אשה חייבים לעטוף את המיניות בנימוסים, בעטיפה יפה, לדבר על רוך ואהבה ונתינה. אם גבר מרגיש מולה כמו שור מול פרה מיוחמת, אם יחשוק בביאה שלא כדרכה או כל כיו"ב, הוא יעמיד פנים שהוא אברך עדין, בעל נפש, צדיק.

גבר מול גבר הם מייד אמיתיים, ערומים. כל אחד מכיר את הראש של השני כמו שהוא. כל הפנטזיות, כל הטעמים, כל סוגי המעשים המיניים, כל צדדי ואופני ההתעוררות, כל ההקשבה למה שהגוף רוצה, לעונג כמו שהוא, בלי ספרי מוסר, אין סודות. יש חופש, כל הכבלים, הכפתורים, החומות, הבושות, הכל נפתח. ומה שבפנים יוצא, כמו ילד שרץ מבית הספר אל החופש, שמח, צוהל, משתולל. מיניות נקראת בחז"ל קלות ראש. צחוק, יצחק מצחק את רבקה. וזה גורם למיניות חיה, אמיתית, מלאת תשוקה.
ברגע שיש שם אשה, זה כאילו המורה הגיעה. אולי אמא הגיעה. הילדים מייד מסדרים את הבגדים, מתנהגים יפה מנומס ומכובד. בלי רבב מיניות חס ושלום. הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. בית יעקב לכו ונלכה באור ה', בית של תורה ויר"ש, להעמיד זרע של קיימא זרע קודש ההולכים בתורת ה'.

בהרבה מקרים במשפחה האשה היא המבוגר האחראי. היא מרגישה שאם היא לא תחזיק המשפחה תקרוס. בכל תחומי החיים, בגשמיות, בחינוך מכל בחינותיו, וגם בשמירה מבלבולים ואיבודי דרך וחוסר יציבות נפשית. בהרבה מקרים האישיות של הגבר פחות בוגרת ומפותחת וחכמה ויציבה. גם במשפחות שזה לא כך, משהו מזה הפך לתרבות כללית, דפוס כללי שמשפיע על כולנו.
זה קשור לכך שהגבר חושש לחשוף את המיניות שלו בלי מחסומים. גם ככה היא מרגישה שאני ילד, לא בוגר, לא אחראי. במקום שאהיה בשבילה הגבר היציב הבוגר החזק המתון הנבון בעל השליטה עצמית, שנותן משענת ובטחון, אני נגלה במערומי כילד בעייתי. וכעת היא תשמע על התשוקות הילדותיות שלי. איזה בושות. למה שהיא בכלל תרצה אותי.
גבר מול גבר אין את כל הכובד הזה, הכל פשוט.

.
זוגות שהצליחו להגיע לפתיחות כזו, לתחושת חופש אמיתי, היו מקרים שזה כל כך עורר את התשוקה, שזה חיזק את הצד הזה גם בגבר שהרגיש לפני כן שהוא הומוסקסואל גמור.

כשעבדתי בטיפול העבודה על פתיחות כנה בין בני הזוג לגבי המיניות שלהם, בהרבה מקרים היתה עבודה הכרחית בלי שום קשר להומוסקסואליות. להחיות את הקשר, להחיות את האדם עצמו בכל המובנים. כי המיניות היא כח החיים עצמו, הוא המקור, המעיין, ממנו נפרדים כל הנהרות והנחלים השונים של החיים. מנסיון שום דבר לא תרם כל כך להצלחה בלגעת בחיים, בשמחה, מכל הבחינות, כמו העבודה הזו על הפתיחות. זה עשה פלאים גם באברך שבא כי הוא כבר לא מוצא טעם ועניין בלימוד, במי שלא היתה לו סבלנות לילדים שלו, במי שנפל לדכאון ולא קם בבוקר. ועוד הרבה כיו"ב. זה ממש תרופת פלא. על התורה נאמר "ולכל בשרו מרפא". התורה לפי חז"ל היא הכתובה בחתונה של הר סיני שבין מקבלי התורה לנותן התורה, היא הכתב של הקשר של זיווג.

הפתיחות מצד עצמה היא החווויה המינית הכי חזקה וראשונית. להיות מסוגל לומר שמגע כזה וכזה גורם לי עונג במיוחד או עכשיו מתחשק לי כך, או בלי מילים להתנהג משהו שבהתנהגות מגלה וחושף על מה הגוף מרגיש, כל דבר כזה, ולדעת ששומעים ורוצים לשמוע, בלי פחד, מתוך יכולת להתגבר על הבושה גם כשהיא חזקה. חשוב מאוד לא לנסות להפסיק להתבייש, הבושה צריכה להיות, היא מה ששומר על העניין באמצע ולא שיפול לקצה, הבושה זה חלק מהותי עצמי ממי שאני באמת. לנסות להיות בלי בושה זה להתנתק ממי שאני וזו סכנה גדולה. אלא להתבייש מאוד, לפחד מאוד, ואעפ"כ להיפתח, ולמרות הפחד והבושה להתחזק באמונה שאתקבל באהבה ופתיחות אמיתית כמו שאני, כמו שאני בשר. זה לבד עונג יותר מהמגע הגופני עצמו. מזה המגע הגופני שואב את יכולתו להעניק עונג.
בלי הפתיחות המגע הגופני ריק, סתמי, משעמם מייגע יבש וטכני. גם אם יש גירוי מיני ופורקן זה מת ויבש וקר ובודד. רוב הזוגות ההטרוסקסואלים, גם החילונים, מרגישים כך במיניות.
לפעמים חוץ מחוסר פתיחות יש בעיות אחרות ביחסים שגורמות לזה. אבל בלי פתיחות אין שום סיכוי כלל שזה לא יהיה כך. אצל חילונים יש יותר בעיות של חוסר פתיחות לגבי מיניות מאשר אצל החרדים. יש המון פחד שאם אהיה גלוי ולא אתנהג לפי ציפיות לא יאהבו אותי. קל לזרוק אותי ולהחליף באחר. יש גם המון בושה כי זה מגונה ומכוער ומביש. לפעמים יש ציפיה שאהיה חתול מיני מלא תשוקה שיגרום לסיפוק כביר, זו "סחורה" שאני חייב לספק.
אצל חילונים, לא רק זוגות נשואים שחיו שנים ביחד זה מת אצלם (יותר מתשעים אחוז מהם זה כך), אם יש בכלל מיניות היא עצובה ביותר. גם צעירים שפגשו בחורה במסיבה והגיעו למצב מיני, רובם לא מתפקדים, או שתפקדו אבל היתה להם חוויה עצובה ומדכאת ובודדה וקרה, בלי תשוקה ושמחה. מדובר בהטרוסקסואלים גמורים, הם נמשכים לאשה, אבל חוסר היכול להחשף, להיות פגיע, אמיתי, הורג מייד את התשוקה. אולי אם היה פתוח אצלם המסלול להיות עם גבר, היו הולכים לשם. כדי להיות אמיתי וחופשי.

.

.

.

.

.

בעניין תשובה – לימים הנוראים (המשך של אותו נושא)

חבר כתב לי יפה ואמיתי:

"השנה יש לנו ההזדמנות להתפלל לבד, ביחידות, רק מול הבורא אבל קשה לי להתחרט. אם אני עושה משהו לא טוב בדרך כלל זה טעות. אני לא מרגיש שאני מתכוון לעשות משהו רע. אני בן אדם ועושה טעיות אבל אני לא חושב שאני רע. אז מה אני צריך לנסות להשיג עם תשובה? איך תשובה באמת יכול לשנות אותי?"

תשובה היא להתחרט על המעשים הרעים, להצטער על העבר ולקבל לא לעשות כך בעתיד.

התורה נקראת עץ החיים, תורת חיים. היא מקור החיים.

"וְנָהָרּ יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים."
"אמר רבי יהושע בן לוי: כל העולם כלו מתמצית גן עדן הוא שותה, שנאמר: ונהר יוצא מעדן וגו'."

בברכת חתנים אומרים:

"שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם".

בשמות רבה (ב'): "נתן הקדוש ברוך הוא לישראל לשמור את התורה, והתנה עמהם ואמר להם: "כל מי שהוא משמר את התורה – הרי גן עדן לפניו, ומי שאינו משמר את התורה – הרי גהינום לפניו".

התורה היא עצמה גן העדן, זה לא שכר חיצוני, כמו מי שעובד כפקיד בעיריה ומקבל ממון בשכר זה. מי שעוסק בתורה זוכה לעולם הבא כי הוא מתאחד עם התורה והתורה עצמה היא היא גן עדן. 
עדן פירושו עונג, ומה שעושים בגן עדן הוא מה שעושים חתן וכלה, שמחים בשמחת חתנים. הדבר הראשון שאדם עשה בגן עדן הוא לדעת את חוה אשתו, וסביב זה כל השקלא וטריא של העניין, פרשת הנחש וכו'.

נאמר בבבא בתרא נ"ח א' שאברהם במערת הקבורה היה ישן בין זרועותיה של שרה והיא מעיינת בראשו, ונאמר שם שאם לא היה ידוע שבעולם הבא אין יצר הרע היה זה חוסר צניעות לראותם בכך. זה מה שהם עשו בעולם הבא, עסקו במיניות, לא התנדנדו מול דף גמרא. והרי אמרו שבעולם הבא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, אלא שזה היינו הך. ולימוד תורה לאמיתה לשמה בפנימיותה גםם זה אותו עניין עצמו. 

לפני הגלות כל המעשים הפרטיים, כל תרי"ג מצוות התורה, וכל מה שנקרא אצל חז"ל 'מעשים טובים', היו נחלים שמימיהם נבעו מהמעיין, היו אופנים של חיים, של יופי ותשוקה. מספרים על רבי לוי יצחק מברדיטשוב שבסוכות חיכה בקוצר רוח ובלי שינה לבוקר שבו יוכל לקיים מצוות לולב, הלולב היה בארון עם דלת זכוכית, ומייד כשהגיע הרגע הוא פשט את ידו דרך הזכוכית ולא שם לב שהוא שותת דם ואחז בלולב. זו תשוקה. מה שמעורר תשוקה הוא יופי, והוא השיג את היופי שיש במצוות לולב, ומזה השתוקק כל כך.

.

.

נאמר שבגלות לא באמת מקיימים מצוות, אלא רק עושים ציונים לקיום המצוות כדי שההרגל לא יפסק ולא תהיינה זרות בזמן הגאולה.

רש"י על דברים יא יח:
"אף לאחר שתגלו מן הארץ היו מצוינין במצוות הניחו תפילין ועשו מזוזות כדי שלא יהיו עליכם חדשים כשתחזרו וכן הוא אומר הציבי לך ציונים"

.

רמב"ן על תורה (ויקרא יח כה):
"ומן העניין הזה אמרו בספרי ואבדתם מהרה… אע"פ שאני מגלה אתכם וכו' והנה הכתוב שאמר ואבדתם מהרה ושמתם את דברי וגו' אינו מחייב בגלות אלא בחובת הגוף כתפילין ומזוזות כדי שלא יהו חדשים עלינו כשנחזור לארץ כי עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה'…".

רשב"א בתשובה סימן קלד:
"שאלת מה שאמרו כל הדר בחוצה לארץ כמי שאין לו אלוה. תשובה לפי שארץ ישראל נקראת נחלת ה'… והוא יתברך נקרא אלוה הארץ, ומיוחדת לו לא לשרי מעלה… ועיקר מצוות התורה כולן בארץ הן עוד פי כמה מצוות אינן נהוגות כלל אלא בארץ כמו שאמרו במפורש הציבי לך ציונים".

רבנו בחיי (דברים יא יח):
"דרשו חז"ל אף לאחר שתגלו מן הארץ הוו מצוינין במצוות הניחו תפילין ועשו מזוזות… הכוונה בזה לומר כי אף על פי שאנו עושים המצוות בחו"ל והם חובת הגוף לעשותם בכל מקום, למדום חז"ל שאין עיקר עשיתן אלא בארץ הקדושה".

אבן עזרא דברים ד' ח'
"וכעס למדתי אתכם… כאשר צוני ה' כי המצוות הן מצוותיו שתעשו בארץ שיתן לכם ה' לירושה"

דברים כו טז
"היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים ושמרת לעשות אותם", ופירש האבן עזרא: "ועשית אותם – בארץ".

רשב"ם (דברים ה כח):
"ועשו בארץ – זה שאמר משה למעלה (ד,יג) ואותי צוה ה' בעת ההיא… לעשותכם אותם בארץ".

.

"בארץ" פירושו בזמן שיש חיים, הגלות היא המוות. בארץ כל מצווה היא נחל נובע ממקור החיים, היא פתיחת עוד באר סתומה של יופי אלוהי שמעורר עוד באר סתומה של תשוקה. בארץ המצוות מתקיימות כאילו מאליהן, הרגליים מוליכות בעצמן לבית המדרש, כל עצמותי תאמרנה, ליבי ובשרי ירננו אל אל חי. כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלהים, וזה בקיום פרטי תרי"ג המצוות. החיים השופעים מניעים את האיברים בתשוקה ושמחה למעשי קיום המצוות ולמעשים טובים. וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים. ולאין אונים עצמה ירבה. כמו שיעקב הרים את הסלע מהבאר כשראה את רחל. קיום המצוות הוא זרימה טבעית של כח החיים והשמחה.

בזמננו קיום המצוות אינו כזה, הוא מעשים שלא נובעים מהמעיין של החיים, איבדנו את החיבור בין מעיין החיים למעשי המצוות וכל המעשים הטובים. לכן אין מקום לשוב בתשובה על פרטי המעשים, מעשי המצוות והמעשים הטובים. אנחנו סוחבים בקושי את העגלה טעונת האבנים של מעשי המצוות, משום הציבי לך ציונים. ואין מקום להצטער אם לא הצלחנו במשהו ואין מקום לקבל על עצמנו להתחזק יותר כי ידוע לכל שהקבלות האלה לא יחזיקו יותר מיום או לכל היותר שבוע. אנחנו סוחבים ושחוקים ועייפים וכבר אין לנו כח והלוואי שנצליח להמשיך לסחוב את זה כמו שזה כעת, ואין שום אפשרות שנצטער שלא סוחבים יותר ואין שום טעם לקבל קבלה לסחוב יותר.    

בגלות זה כמו עץ בשלכת, בחורף, כל העלים נשרו, אבל משהו בפנים עמוק, בלחלוחית שבגזע ובשורש, נשאר חי. אחרי שכל הענפים יבשים ומתים, הדבר היחיד שנשאר חי אצלנו הוא המעיין. 
זה עניין הסוגיא במסכת מכות כ"ד, שנאמר שלא היה כח לקיים כל התרי"ג, וכל דור מיעטו את המצוות, עד שבא חבקוק והעמידן על אחת "וצדיק באמונתו יחיה". ברמב"ם מבואר היטב שאמונה היא ידיעה הכי ברורה ובלתי אמצעית, ראיה ישירה בשכל העיוני. לא כמו הפירוש המודרני שמועתק מהנצרות שאמונה פירושה להאמין במשהו שאני לא יודע. "וצדיק באמונתו יחיה" פירושו שיש בו דעת אלהים בהירה ושלמה ככל שאפשר לאדם.  הארכתי הרבה במקומות אחרים על אחדות השכל והמושכל, זה מתחיל אצל הבורא וזה גם בהשכלת האדם, וזה זיווג של המשכיל והמושכל. שכל פירושו תשוקה, זיווג.

"וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל" להשכיל הוא כמו תאווה. שמביאה לסיווג הוא האכילה. צדיק באמונתו יחיה זה תשוקה וזיווג. וזה בהכרח מקיף את כל מדרגות החיים כי כולן אחת, מהבשר עד המופשט ביותר.

המצווה האחת שנותרה לנו כמצווה אמיתית וחיה, הדבר היחיד שקושר אותנו לתור הועבודה, היא התשוקה, המיניות, הזיווג. דוד המלך עסק במצוות עונה כמצווה המיוחדת שהיא מרכז עבודת ה' שלו, וזה בחינת משיח שהוא מזרע דוד, חידוש החיים מתוך המוות של הגלות.

העניין הזה תמיד צריך חיזוק. תמיד היצר הרע משכיח את זה מאיתנו. אנחנו עסוקים בדברים אחרים, עייפים, מתחמקים. או מי שפרוץ בעריות גם הוא מתרחק מהעניין לקצה השני ואובד שם. אי אפשר להחליט לעשות שממחר אהיה אדם שיש בו תשוקה ומיניות. אופן כזה של קיוןם זה בדיוק מה שמנתק אותנו מכל החיים שיש במצוות ומעשים טובים. זה עניין שצומח מעצמו, מכוחות החיים, כמו נבט. איננו צריכים לעשות שום דבר, ולא להפעיל כח לשנות שום דבר. צריך רק להיות עם זה. להיות נוכח בעניין הזה. להיות קרוב לזה, מקשיב לזה. מתבונן, מנסה לדעת מה קורה בתחום הזה. מה חוסם את זה. גם אם יש דברים שחוסמים, לא צריך בכח לפתוח אותם, רק להסתכל עליהם, להבין אותם, להקשיב להם. לנסות לגעת בבדידות ובצער ובקור שהחסימה גורמת. לגעת בפחד ובבדידות שגורמים לחסימה. פשוט להיות עם זה. לא ללכת לאיבוד, לא לשכוח, לא להתפזר. ולדעת שחבל על זה שאין לנו את התשוקה והמיניות. זה החרטה והצער של מצוות תשובה.

אנחנו מפרידים בין אהבה ותשוקה מינית. זה חלק מהקלקול. אין בכלל הפרדה ביניהם. והאדם ידע את חוה אשתו. ידע בכל המדרגות, נפשית רוחנית גופנית והכל אחד גמור. והגופני הוא הבסיס שעליו הכל יושב. זו קומה א', שבלעדיה לא תיתכן קומה ב'. ואם קומה א' קיימת קומה ב' כבר תיבנה מעצמה בקלות. העיקר שתהיה קומה א' בנויה נכון. 

כשנתפלל בראש השנה ויום הכיפורים, נדבר עם הבורא, שהוא מקור החיים ומקור התשוקה, התשוקה היא הצלם אלהים, ונחזור לפניו בתשובה אל המיניות שלנו, ונצטער על הזמן שביטלנו מזה, ונקבל לעתיד לא להיות מנותקים מהעניין.לא שייך להבטיח שנעשה משהו מעשי מוגדר, שנשתנה במשהו, זה צומח מאליו מכוחות החיים. רק לא לרמוס את זה, לא ללכת לאיבוד מזה. חטא זה מלשון להחטיא את המטרה. אנחנו משקיעים להתפתח בקריירה, לצבור ממון או ידיעת דפי גמרא, וכו' וכו'. אלה יכולים להיות ביטויים של כוחות חיים וחשיבותם גדולה. אבל אלה רק ענפים ואנו עוסקים בענפים שוכחים את הגזע והשורש. מהעבודה או מהלימוד בכולל אנחנו חוזרים עייפים, שוכבים ליד האשה ומסתובבים לצד השני ונרדמים. לפעמים עושים משהו שגרתי ואז מסתובבים ונרדמים. לא מדברים על זה, לא חיים את זה, לא מבינים שזה העיקר של הכל. על זה אנו מכים על החזה בוידוי, אשמנו בגדנו גזלנו דיברנו דופי. אשמנו בהזנחת החיים, שזה הקב"ה ועבודתו ותורתו, בגדנו במחוייבות שלנו לחיים, גזלנו את החיים, דיברנו דופי ולא דיברנו בחיים. דיברנו עם האשה על איזה חידוד תורה שרב פלוני אמר, ולא על החיים עצמם, על המיניות שלנו. כשעל המיניות שותקים שתיקה רועמת מחניקה ממיתה, כל שאר הדיבורים הם דיבורי דופי כי הם כלי להרוג את החיים, להתחמק ממה שבאמת יש לדבר עליו. העוינו, עיוותנו את המיניות שלנו, עם כל מיני הרהורי זימה והוצאת זרע לבטלה וכל מיני עיוותים, ומי שפרוץ בזימה העווה יותר ויותר. לא היינו ישרים אל מעוותים, כי היושר זה למצוא שם את מיש אני באמת, את עצם האישיות, את המקום הפגיע, האישי, המסתתר, שמשתוקק למיניות ביחד עם חום ורוך ואהבה וקשר והבנה. מיניות שהיא קשר בין האיש לאשה, על ידי שהם מספרים זה לזה. אחד הכינויים של תשמיש המיטה הוא אשה שמספרת עם בעלה. זה קשר שבו הם מספרים את עצמם זה לזה. לתנות אהבה. ואנו מעוותים את זה למשהו חיצוני מכוער וגס וזול וטמא ובזוי. אלוהיהם של אלה שונא זימה.

מה שהתשמיש נקרא לתנות אהבה יש בזה עניין יפה. תן מספר את עצמו ביללות שלו. מי ששמע היטב מרגיש כמה יללות של תן יש בהן השתפכות כל עצמיותו, כל ליבו מהשורש, במיוחד יותר מכל חיה. הוא נותן את כל עצמו ביללה שלו, ולא צריך מילים, זה יותר ממילים, זה השורש והעצם. הוא נקרא תן כי הוא נותן את כל עצמו ביללה. גם במעמד הר סיני העיקר היה קול השופר שהולך וגדל, וכמו שביאר במורה נבוכים. קול פשוט אחד שהוא השורש של הכל, והמילים מתפרטות ממנו.  

וזה העניין של קול שופר של ראש השנה. שהוא קול אחד פשוט של געיה ובכי ויללה שבא מהמעמקים הכי פנימיים. ובו אנו נותנים את כל עצמיותנו. וכן הבורא נתן את עצמו בהר סיני וכמוש אמרו במסכת שבת שאנכי של עשרת הדברות הוא ראשי תיבות של אנא נפשאי כתבית יהבית. אני את עצמי כתבתי ונתתי. והעצם הוא בקול הפשוט האחד של השופר שהוא מהנקודה הפנימית של הלב. ותינוי אהבה הוא מלשון תן. ובספרי הקבלה מדמים את מצוות עונה למצוות שופר. כי הם אותו עניין. תקיעת שופר מורידה את הנקודה של כל השנה, שממנה חיי כל האנושות, וביאה יוצרת את הנקודה של ההפריה שממנה הולד וממשיך לקיום האנושות כולה. 

וכן הלאה כל הוידוי לאמיתו עוסק רק בזה. כי זה השורש וממילא כל ענף שיש בוידוי מחובר לשורש.

תשובה כזו בתחילת כל שנה, גורמת שהשנה תהיה מבורכת וטובה. מתפללים כתבנו וחתמנו בספר החיים. המיניות היא ספר החיים, מי שמתחבר אליה מחדש כל שנה, בודק ונותן דין וחשבון על כל מה שהתרחק מזה, ברח מזה, הוא מי שנכתב ונחתם בספר החיים, כי זה החיים.    

.

.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 164 - על מיניות (ועל תשובה - לקראת הימים הנוראים). אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s