163 – איך רואים בפשטות ובלי ספק שהמציאות היא רק אידיאות (צורות), ורק אותן כל אדם ובעל חיים תופשים. (בסוף התכתבות ארוכה למי שרוצה להתאמץ להתקרב לתפישת עניין האידיאות)

חזרה מקוצרת על רשימה 48.

עיין דיון ארוך בתפישה המטריאליסטית בהערותי על ספר הריפוי מאת אבן סינא, פיזיקה ספר א' פרק ט'.

יש שני אופנים של תפישת אידאה (ביוונית) או צורה (בעברית).
אופן אחד הוא ביחד עם הגוף החומרי בלי אפשרות לחלק בין החומר לצורה, והשני בהפשטת הצורה מהחומר. 
יותר קל לנו להבין קודם את תפישת הצורה כשהיא ביחד עם החומר. כל בעל חיים וגם תינוק משעת לידתו תופשים ללא הרף את האידאות. תופשים רק אידיאות. החומר לא ניתן לתפישה כלל.
למשל יש כלב לבן קטן עם אזניים ארוכות נופלות ושיער ארוך שדומה לארנבת, ויש כלב שחור גדול עם שיער קצר ואזניים זקופות. ילד שיראה את שני הכלבים ואת הארנב, יידע מייד ששני הכלבים הם מין אחד והארנב הוא חיה אחרת.
מסבירים שאחרי שרואים הרבה כלבים לומדים לראות את המשותף ביניהם ומפשיטים אותו ומכלילים אותו למושג 'כלב'. פשוט שזה לא נכון כי הילד יודע את זה גם אחרי פעם אחת שראה כלב, וגם אם ראה בתמונה פעם אחת דולפין ודג ולוויתן, או גמל לאמה ואלפקה, הוא יידע אחרי פעם אחת. 
פלא יותר גדול, שאחרי פעם אחת שראה, הילד יודע שזה כלב ולא ארנב גם אם הוא רואה איור גרפי או קריקטורה של שלושה קווים, או צילום של חצי כלב, או אם ראה כלב מצולם מקדימה הוא יידע גם על כלב שצולם מהצד שזה כלב. 

 

 

אחרי שילד ראה כלב וחתול חיים או מצולמים, אפילו פעם אחת (וגם בחיות שהוא לא מכיר כמו קנגרו וכיו"ב שראה פעם צילום שלהם), הוא יידע באיורים האלה מה כלב ומה חתול. והרי אין שום דבר משותף בין האיורים האלה לבין כלב חי או מצולם. אלא הצייר של האיורים תפש את האידיאה של כלב, ומזה היד שלו ידעה איפה להניח את הקווים (הידיעה הזו של היד היא מה שצייר לומד ומפתח, היא כשרון הציור. יש מי שינסה בכמה קווים לשרטט כלב ואף אחד לא יזהה שזה כלב), ובקווים יש משהו שמבטא את האידיאה של כלב, והילד תופש את זה ומקשר את זה לצילום של כלב שראה. בלי הסבר זה אין דרך להבין איך ילד יודע באיורים מה חתול ומה כלב אע"פ שאין להם שום משותף עם צילום או ראייה במציאות. אין שום דרך לנתח מידע דיגיטלי מצילום של כלב מהצד, ולהזין למחשב, ולגרום למחשב לדעת מה מבין האיורים האלה הוא כלב. אלא בהכרח אין כאן שכל חישובי, אלא ראייה שכלית של האידיאות. הילד תופש את האידאה המופשטת 'כלב' ומכוחה מזהה מהו כלב.

אם רואים חצי כלב מהחלון, לא אומרים שיש כאן חיה עם זנב ורגליים אחוריות בלבד. אפילו אם לא ראינו כלבים אחרים. אנו יודעים שראינו חצי חיה. כי אנו תופשים את האידיאה והיא מונעת מאיתנו לחשוב שזו חיה שיש לה שתי רגליים וזנב בלבד.
בלי תפישת אידאה, החוש תופש בליל כתמים נעים, מזה אין שום מידע איך לחלק את הכתמים האלה לעצמים. אולי רגל של כלב ועשב שלידה הם עצם אחד, והראש של הכלב עם ענף של עץ שנוגע בו הם עצם אחר. אולי הכלב שנע ממקומו הוא לא אותו כלב שהיה לפני שנע, הרי הוא במקום אחר ונראה מזווית אחרת, לפי החוש אפשר שזה כלב אחר.
החוש גם לא יודע לצרף את רשמי החושים לכתמים, הרי הכל הוא גוונים ובני גוונים עד אין סוף. הוא אינו תופש שום דבר.
זו החקירה העצומה של הרקליטוס, הוא עשה מאמץ כביר לתפוש את העולם כאילו אין אידיאות, ואמר שאי אפשר לטבול באותו נהר פעמיים. אם אין אידיאה אין משהו שיגרום שהנהר הזה והנהר של אתמול הם עצם אחד. מהיכי תיתי שהאדם שהיה כאן אתמול ואני שיושב כאן היום הם אותו אדם. לפי הרקליטוס זה אדם אחר, כמו שהנהר אחר. תלמידו קראטילוס אמר שגם פעם אחת אי אפשר לטבול בנהר. הכוונה שאין בכלל מושג של נהר. מה גורם לנו לנתק את המים מהחוף, ולאחד את כל המים למושג אחד של 'נהר'. אולי חתיכת מים וחתיכת חוף הם עצם אחד, כמו שגזע עלה ופרי הם עצם אחד שיש בו חלקים שונים, כך חתיכת החוף וחתיכת המים הם איברים של עצם אחד. לכן הכל תערובת גמור הואין נהר ואין חוף, ואז אין בכלל שום מושג של שום דבר ואין שום מילה. מספרים שחתך את לשונו כי אסור לדבר כי כל דיבור שקר כי אין שום מילה. החקירה של הרקליטוס וקראטילוס היא מהיסודות שעליהן הונחה תורת האידיאות של אפלטון. תורת האידאות אינה המצאה או שיטה פילוסופית, אלא הפשיטות הכי גמורה וגדולה של המציאות.
 
החזון איש שואל אם יש ערימת חיטים והשכן הבעיר אש ששרפה אותה, למה הוא משלם על כל הערימה, היה אפשר לומר שישלם רק על השכבה החיצונית, והחיטים שבפנים פטורות משום טמון. ומשיב שהחיטים החיצוניות הן אספקלריא שדרכה משתקפות החיטים הפנימיות.
ואין לזה מובן שהרי ערימת חיטים שכולה חיטים, וערימה שיש בה מטבעות שמכוסות בשכבה של חיטים, נראות בדיוק אותו דבר.  מוכח שהחיטים הפנימיות לא משתקפות.
לעולם איני רואה חתיכת עץ, אני רואה רק ציפוי עץ שיכול לכסות על עץ או על כל דבר אחר. 
אלא הכוונה שאיני רואה צורה של ערימת חיטים, צורה של חתיכת עץ. בלי לראות צורה של דבר לא שייך לראות כלל שום דבר.
 
.
.
.
רואים מזה שהמציאות היא רק אידאות ואנו תופשים רק אידאות. למשל אם יש קרן אור באוויר שיש בו חלקיקי אבק, קרן האור נראית לעין בגלל שהיא חלה על חלקיקי האבק. החומר הוא אפילו פחות מחלקיקי האבק. הוא רק הדרך שבה כח הדמיון תופש אידיאות. החומר מחלק את האידיאה כלב להרבה כלבים פרטיים שונים. זה כמו ראי שנשבר לרסיסים בגודל שונה והרסיסים נעכרו בעכירויות שונות וצבעים שונים, אותו עצם משתקף בכל רסיסי הראי, ונדמה שיש הרבה עצמים נפרדים שונים. החומר הוא רק אשליה. 
כח הדמיון תופש רק חתיכת ראי קטנה, לכן כל פעם הוא רואה השתקפות אחרת של כלב בראי, וזה באמת אותו כלב אחד שהוא האידיאה, ורק הוא קיים, ורק אותו האדם תופש.
באדם חי רשימה 48 עסקתי בזה באריכות יותר, עם יותר דוגמאות ויותר ניתוח של העניין. לענ"ד אם מתבוננים היטב בכל זה, לא נשאר ספק שכך הוא. 
מילה היא סימון לעצם, אידיאה אינה סימון לעצם ועצם אינו סימון לאידיאה. אידיאה היא לבדה המציאות עצמה, לגבי חומר זו סוגיא מסובכת מאוד להבין איך יתכן שיש דבר כזה ובאיזה מובן יש לקיום הקלוש שלו מובן של מציאות. 
.
.
.
 
בהרמיזות וההערות של אבן סינא חלק ד' פרק א', כתבתי בהערות:

המילה "אמיתי" כאן, פירושה לפי מה שכתב במורה נבוכים א' נ', שאפשר להתייחס למילה כמשהו שעומד בפני עצמו, ואפשר לבקש מהמילה את האמת, כלומר להסתכל על המציאות ולבדוק אם מה שהמילה אומרת קיים במציאות באותו אופן שהמילה אמרה, ואז המילה אמיתית, כלומר היא מסמנת משהו שקיים במציאות, הגשמית או המופשטת. המילה היא כמו אצבע שמצביעה על דבר. לומר על מישהו שהוא 'אדם' אפשר לעשות זאת, כמו כל דיבור, בדרך שהמילה עומדת לעצמה, ואז זו אמירה רטורית, מה שבמורה נבוכים א' ב' קורא לו המפורסמות (בחינת האמת של מילה או אמירה לפי דרך ההכרה של 'מפורסמות' היא לפי המבחן האם רוב בני האדם מסכימים שזה כך, כמובן לפי המקום והזמן והתרבות, כלומר הכל הוא רק מוסכמה). מבחינת המוסכמות החברתיות נקבע שיש למי שנקרא 'אדם' תואר שמשמעותו היא לפי מוסכמות החברה ושמעניק לו לפי אותן מוסכמות יחס וזכויות וכח וכן הלאה. אם זו מילה שאמיתתה תלויה רק במפורסמות אז אפשר לומר שיהודים אינם אדם (או להגדיר ש'אדם' פירושו מי ששומנו הוא חומר גלם לסבון ועורו חומר גלם לאהילים, ורק מי שיוגדר 'אדם-עליון' יזכה ליחס שמעריך את ערכו לפי כללי המפלגה, כל זמן שאינו נכה, חולה-נפש, או הומוסקסואל), או ששחורי עור אינם אדם, או שנשים אינן אדם באותו מובן של גברים, או שאצל הומוסקסואלים משהו בהיותם 'אדם' מקולקל, או שחיילי האוייב הם כלבים ולהרוג אותם זה לא כמו להרוג אדם, וכן הלאה. אפשר לומר כל מה שרוצים כי לא מבקשים מהמילים את האמת. לבקש מהמילה את האמת זה כמו שמישהו אומר שהסוס ברח מהאורווה, ואני הולך לאורווה ומסתכל האם יש שם סוס – בוחן את המילה לפי המציאות. מי שמתבונן על המציאות כמו שהיא בהסתכלות של התבוננות שאינה משתמשת במילים אלא פשוט מסתכלת על הדברים כמות שהם גם אם הם מופשטים, רואה שאדם זה מהות של עצם חי בעל יכולת מחשבה, ורואה את המציאות שמסמנת המילה 'חי', רואה בהתבוננות את החיים כדבר שנמצא באמת, וכן את המציאות שמסמנת המילה 'חושב', את התוכן שלה. אחרי שזה הפירוש האמיתי של המילה 'אדם' כשביקשנו ממנה את האמת, כבר אי אפשר לומר ששחורי עור הם פחות אדם וכל כיו"ב. 

לכן אבן סינא מזכיר כאן את המילה "אמיתי". לפי השימוש הרטורי, על דרך המפורסמות, המילה 'אדם' כמושג כללי כשלעצמו אין מציאות מאחריה, היא מוסכמה חברתית, כמו תעודת זהות שמעידה שפלוני אזרח, כך הסכמת החברה לקרוא לו 'אדם' היא תעודת זהות שמעידה שמצד מוסכמות החברה הוא נחשב 'אדם'. באופן כזה וודאי מה שזייד אדם ומה שעמר אדם, אינו מעיד שיש מציאות בעולם של האידיאה 'אדם' שקיימת בפני עצמה. אבל אם אנו משתמשים במילים במובן של 'אמת', כמו שמה ש"משולש סכום זוויותיו הוא מאה ושמונים מעלות" זה אמת, אז מילה היא רק אצבע שמצביעה על מציאות כלשהי, והגדרת המילה ואמיתתה נקבעת לפי מה שרואים במציאות שעליה המילה מצביעה. בדרך זו המילה 'אדם' מצביעה על מציאות כלשהי. 

קשה לנו לראות שזה כך כי איננו רגילים, או איננו יכולים, להסתכל על מה שעומד מאחרי המילים, אלא כל מילה שאינה סימון של גוף חומרי אנו משתמשים בה בדרך רטורית בלבד (כתבתי על זה בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 57). לפי התפישה המורגלת אצלנו 'אדם' זה מושג שהוא מוסכמה חברתית, ואנו אומרים את המילה הזו במצבים וזמנים שמתאימים למוסכמה החברתית. לכן איננו יכולים לתפוש את תורת האידיאות של אפלטון שאומרת שלאידיאה בפני עצמה יש מציאות אמיתית. לפי התפישה שלנו לומר ש'אדם' זו אידיאה בעלת מציאות אמיתית, זה כמו לומר ש'מדינה' או 'מולדת' או 'קפיטליזם' וכל כיוצא באלה הם מציאות אמיתית כאידיאות, בלי תלות בבני האדם הפרטיים החומריים שמאמינים בהם. הטעות לכנות בשם 'אידיאה' דברים כגון מדינה או השקפה מוסרית, אידיאולוגית, חברתית, פוליטית או כלכלית כלשהי, וכל כיוצא בזה, היא חושך מוחלט, עיוורון מוחלט של השכל. זה עצם חטא עץ הדעת לפי מה שמבאר המו"נ ב' א' שנפלנו מיכולת התפישה במושגים של אמת ושקר, אל תפישה של מפורסמות, מילים שעומדות בפני עצמן ונבחנות רק לפי קבלת בני האדם לפי צו האופנה או הנוחות או הצלצול הרטורי. כל מה שמכונה אצלנו 'אידיאולוגיה' או 'אידיאות' או 'הגות' כלשהי, הוא רק מערכות של מילים ששייכות ל'מפורסמות'. בלי ספק אי אפשר כלל לקבל אמירה שיש למושגים כאלה מציאות ממשית. רק במתמטיקה נשארה אצלנו ההכרה שדבר שאינו גוף חומרי תיתכן שתהיה לו מציאות אמיתית. מי שטוען שסכום צלעות משולש יכול להיות מאה ושבעים מעלות איננו מתייחסים אליו בעמדה פלורליסטית כאל השונה שאת דעתו יש לכבד, אלא כמי שאומר על היום שהוא לילה, כמשובש בדעתו. כי אנו תופשים שהמציאות סותרת את דבריו למרות שלא מדובר כאן על גוף חומרי. הישויות המתימטיות אינן צורות מופשטות ממש, הן מדרגת ביניים בין גופים חומריים לצורות מופשטות (במטאפיזיקה זתא פרק י' אריסטו כתב שהישויות המתימטיות הן גופים חומריים, וכבר הארכתי בזה). צורות מופשטות ממש איננו יכולים לתפוש בדרך של אמת ושקר (כמו שכתב במו"נ א' מ"ט: "וכבר ידעת, כי השגת הנקי מן החומר, הערום מן הגשמות לגמרי, כבדה מאוד על האדם, אלא אחר לימוד רב, ובלבד למי שלא יבדיל בין המושכל והמדומה, ורוב הישענו על השגת הדמיון לבד, ויהיה כל מדומה אצלו נמצא, או אפשר המציאה, ומה שלא יפול ברשת הדמיון אצלו נעדר ונמנע המציאה. כי אלו האנשים, והם רוב המעיינים, לא יתאמת להם עניין לעולם, ולא יתבאר להם ספק."), ולכן כל מילה שמישהו הוגה או סתם בודה, שאינה גוף חומרי, נתפשת כאילו מדובר ב'אידיאה', כי 'אידיאה' לא יכולה להיתפש אצלנו כמציאות אלא רק כמילה רטורית. לכן לא יתאמת עניינה לעולם אם היא אמת או שקר, כי אין יכולת להתבונן על המציאות שמאחריה ולבדוק אם היא מתאימה לה או לא. זה שורש ההתנגדות של משכילים בני זמננו לתורת האידיאות של אפלטון.

.

.

.

.

מכתב נוסף בעניין זה. התייחסות לעמדת המדע בזה.

כשדיברנו על האידיאות, א. אמר שהוא לא סבור שהמציאות היא בהכרח רק חומר, אפשר שיהיה בה גם מה שנקרא נפש.
אם מודים שאי אפשר לומר שמה שקיים הוא אך ורק חומר, אלא יש גם תופעות שאי אפשר להסביר אותן אם המציאות היא רק חומר (אם הכל רק חומר אז איך יש הבדל בין העצמים השונים שמורכבים בדיוק מאותו חומר, ומה קובע את הגבולות של עצם מסויים, מאיפה בכלל מתחיל המושג של עצם מסויים), אז צריך לנסות לראות מה הוא חלק המציאות שאינו חומר. לומר שיש במציאות עוד דברים מלמד חומר, שיש נפש, זה נשמע מסתבר. אבל לומר שיש 'אידיאות' נשמע כמו המצאה מיסטית מיותרת שסותרת לכלל של התער של אוקהם.
לדעתי יש כאן נקיטת דעה קדומה. הדעה של אפלטון היא יותר מתאימה לכלל של התער של אוקהם, הוא אומר שיש רק אידיאות ותו לא. הכי פשוט שאפשר. החומר הוא תופעה של חלק מהאידיאות, כמו שתופעה של גוף היא שהוא מטיל צל, ויש לו הסבר לזה. 

למה לחשוב שאידיאה היא המצאה מיסטית? אם אידיאה זה כלב, מה שאני רואה חיה ויודע שהיא כלב זה ראיה של האידיאה שהיא כלב, זה הדבר הכי פשוט ומובן מאליו, הכי אווידנטי וריאלי, אני לא רואה שום נימוק הגיוני לומר שזה מיסטי או מומצא. גדלנו בתרבות שהדת שלה הוא המטריאליזם. המדע באופן עקבי ושיטתי מראש פוסל כל הסתכלות שהיא לא לגמרי מטריאליסטית.
אני זוכר שבנערותי דיברתי עם פרופסור חשוב לביולוגיה. היה מדובר על יצור חד תאי, שיש לו ריסים שיוצאים מחוץ למעטפת התא שלו. הריסים הם שורה כפולה של מולקולות חלבון. אין שם שום שרירים ועצבים. כשיש מזון בקרבת מקום, הריסים מתחילים לנוע בתנועה מתואמת של שחייה שמקרבת את היצור למזון, ואז היצור עוטף את המזון ומפריש חומרים שמעכלים אותו ופותח נקבוביות במעטפת התא שדרכן נספג המזון. יצור בלי חושים ובלי מוח ובלי שום מערכת עצבים. שאלתי איך היצור יודע להתחיל בתנועה, איך כל המלוקולות מתואמות זו עם זו, ועם מיקומו של המזון, ומה הכח שדוחף את המולקולות של הריסים לנוע, הרי אין שם שרירים ושום מנגנון מניע, לפי חוקי ניוטון שתנועת חומר צריכה מניע. שאלתי האם איננו רואים כאן כוח חיים שאינו חומרי. הוא ממש כעס, הוא אמר בכל מקום בביולוגיה ובכל המדעים אם תגרד חמש דקות תגיע למיסטיקה. אבל אנחנו לא עוסקים בזה. אני איש מדע, אל תהפוך אותי למיסטיקן.

.
היתה לי עוד שאלה אליו, אחרי שתא ביצית מופרה על ידי תא זרע, התא המופרה מתחיל לשכפל את עצמו, הוא מכפיל את הד.נ.א. של התא הראשון, ונוצרים שני תאים עם ד.נ.א. זהה זה לזה, אחד מהמולקולות של הד.נ.א. היא העתקה של השנייה. ואז ההכפלה נמשכת לדור השני ונעשים ארבעה תאים ואחר כך שמונה ושש עשרה וכך הלאה. המידע שיש בכל תא בהכרח זהה לכל התאים האחרים, כי הד.נ.א. שלהם זהה לחלוטין. נעשה מזה כדור אחיד של תאים. פתאום הכדור מתחיל לקבל צורת איברים. הד.נ.א. של התאים משתנה. הוא עצמו אל משתנה אבל יש מולקולות שחוסמות חלקים מהד.נ.א. והחסימות האלה משתנות מתא לתא, וגורמות לשינוי בהתנהגות של התאים. ומזה נעשים תאי שריר ותאי עצם ותאי מוח וכדוריות דם וכו'. מאיפה מקור המידע שמארגן את השינויים בין התאים. התאים נעמדים זה ליד זה, כל אחד קצת שונה מהשני, ומזה מתארגן מבנה משוכלל כל כך של עין. רשתית ועדשה ותאים קולטי אור ותאי עצב וכו' וכו'. המידע שמארגן את זה לא יכול להיות בתוך התאים, כי אז תא א' אומר לחבריו אני עומד באמצע הרשתית ובוא אתה ותעמוד לידי ותהיה תא של רשתית עם זווית מדוייקת כזו וכזו כדי שנבנה ביחד עדשה עם עיקום מדוייק שקולט את האור, ובוא אתה ותעמוד לידו וכן הלאה. ואז תא ב' מתחיל בלי תיאום לחלק פקודות גם הוא לכל חבריו ולומר לכל אחד איפה בדיוק לעמוד ואיזו זווית של עדשה לבנות. מוכרח שיהיה מקור אחד שממנו הפקודות יוצאות, אחרת לא ייתכן לבנות מבנה מאורגן. כל התאים זהים לחלוטין, מה קובע מי התא האחד שממנו מקור הפקודות והארגון לכל התאים. ואיך בתא אחד יש מידע על כל המבנים המורכבים וכל הזוויות המדוייקות וכל הקשרים בין הנוירונים וכו' וכו'. ובאיזה כלים הוא מעביר לכל האחרים את המידע הזה. איך כדור התאים יכול לדעת איפה ימין ואיפה שמאל כדי שהלב יהיה בצד שמאל, לפי איזו נקודת ייחוס. פשוט שאין לזה שום תשובה ולא יכולה להיות. אלא שוב רואים שיש כח חיים לא חומרי שהוא זה שמארגן את התאים לפי הסדר הנכון. מה שאפלטון קורא לו הצורה, האידיאה, שמציירת בחומר את הצורה שהיא 'אדם'. ושוב כמובן קיבלתי אותה תשובה כועסת.  

.

שאלתי פיזיקאי פעם על תנועת המולקולות בתא חי. התא פועל את פעולתו השגרתית, נשימה וכו', שכרוכה בתנועת מולקולות שלא לפי חוקי ניוטון. כשמגיע עונת הרבייה של התא, מבחינה מדעית 'פתאום' הוא מחליט להתרבות, ואז יש פתאום תנועה רבה של הרבה מאוד מולקולות, הן זזות אל הד.נ.א. ונצמדות אליו ומעתיקות אותו, וכו' וכו' פעולות רבות ועצומות, שמאורגנות לפי סדר מדוייק שמוביל למטרה מדוייקת של שכפול מדוייק לחלוטין של הד.נ.א. וחלוקת התא לשני תאים. המולקולות האלה הן גושי חומר פשוטים מאוד, כמה אטומים שהתחברו זה לזה לפי מטענים חשמליים שלהם. לפי המדע מולקולות זה חומר דומם, כמו אבנים. ניוטון ניסח חוקי תנועה של גופים חומריים, גוף נע בגלל שגוף אחר פגע בו והניע אותו אפשר לחשב את התנועה לפי משוואות מתימטיות. והנה יש כאן גופים חומריים שנעים לפי חוקי תנועה אחרים. אם הפיזיקה עוסקת בחוקי התנועה של החומר, הרי יש כאן חומר, והוא נע, ולמה שהיפזיקה לא תחקור את חוקי התנועה שלו. אפשר לחלק שיש חוקי תנועה של חומר מת, שזה החוקים המוכרים לנו של ניוטון שמגדירים תנועות של אבנים, ויש חוקי תנועה של חומר חי שזה התנועה של המולקולות בתא.
הפיזיקאי אמר שזה עקרון יסוד בפיזיקה שלא מסתכלים כלל על תנועות של חומר חי ואי אפשר להכליל את זה בפיזיקה. כי תנועות של חומר חי אינן ניתנות לניסוח מתימטי.  

יש כאן משהו פלאי, יש תנועה של מולקולות בגוף החי, זו תופעה בטבע שאנו רואים אותה, ואין שום ענף מדעי שמסתכל על זה. הפיזיקה לא מוכנה להסתכל על זה, וגם הביולוגיה לא. אף אחד לא חוקר מהי התנועה הזו, מה מניע אותה, מה החוקיות שלה, למה אם פתאום התא מת, בלי שהמבנה הפיזי שלו נהרס, התנועה הזו מפסיקה בבת אחת כאילו סרט נעצר באמצע ההקרנה בלי שרואים שום סיבה לעצירה הזו. איך ייתכן שהמדע של חקר הטבע מתעלם לחלוטין מתופעה כל כך ברורה ונפוצה שנמצאת לנגד עינינו בטבע?
לדעתי ברור שיש כאן אינטואיציה שלהם שהמטריאליזם יהיה מוכרח להודות כאן שהוא מוגבל וצריך עוד משהו. והם מראש מסרבים לגעת בזה. זו עמדה דתית פנאטית של דת המטריאליזם ולא עמדה מדעית אמיתית.

יש כאן עמדה עקרונית עקבית לשמור על המדע נקי מכל הסתכלות על משהו שאינו חומרי. העמדה הזו אינה מסקנה של המדע מהחקירות והתצפיות שלו, אלא זו עמדה שהיא מוקדמת לכל החקירות והתצפיות, והיא עושה גבול על אילו תצפיות אנו מסתכלים ומאילו תצפיות אנו מתעלמים באופן מודע.
יכול להיות שיש כאן פחד מכך שאם נסכים להכניס למדע דברים לא חומריים, לא תהיה יכולת לעשות ביקורת על התיאוריות. הביקורת מושתת על תצפיות. אבל באמת אפשר לעשות תצפיות שמסייעות או שוללות גם דברים לא חומריים. מה שכתבתי שלדעתי מראה שיש כח לא חומרי שפועל, מבוסס על ניתוח תצפיות מדעיות וכפוף לביקורת שנובעת מתצפיות כאלה. 

.

לדעתי העמדה ה"דתית" הזו של המדע נובעת ממשהו הרבה יותר רחב ועמוק ובסיסי בתודעה הכללית של האנושות מאז ימי פסקל ודקארט וחבריהם, שלא המציאו יש מאין את העמדה הזו אלא ביטאו את רוח הזמן שלהם שנותרה גם רוח הזמן שלנו. משם אני סבור שנובעת העמדה המוקדמת כלפי האידיאות של אפלטון שהן "המצאה מיסטית". אם אני אומר שאין שום דבר במציאות מלבד אידיאות, ואנו רואים אידיאות, כמו שתינוק רואה שזה כלב ולא ארנב, זה הסבר של המציאות שהוא מאוד פשוט ביסודו ומסביר הרבה שאלות שהעמדה המטריאליסטית לא מסבירה, דווקא לפי הכלל של התער של אוקהם. לומר שיש רק חומר זה לא עומד בפני הביקורת. להמציא שיש בנוסף למה שאינו חומרי גם חומר, ולהסתבך בשאלה הפסיכו-פיזית ובאינספור שאלות מדעיות כגון אלה שהבאתי ויש אינספור כמוהן בהרבה מאוד תחומי מדע, ובאינספור שאלות פילוסופיות חסרות מענה, זו המצאה מיסטית חסרת שחר שהיא בניגוד לכלל של התער של אוקהם. 
מה שאני בעצם טוען כאן, שאני שומע ערבוב של קושיות ענייניות ומנומקות נגד תורת האידיאות, וכמובן יש כאלה, עם עמדה לא רציונלית, פסיכולוגית, שמסתייגת מראש ממה שלא מטריאליסטי. נראה לי פורה לנסות לזקק את העניין ולהפריד בין טענות מנומקות לרגש של הסתייגות פסיכולוגית.

.

אם כבר מודים שהמציאות כוללת גם 'נפש', אידיאה או צורה היא מילה נרדפת לנפש. רק שהיא מגדירה את המושג באופן רחב יותר. נפש היא לפי אפלטון היא משהו שהוא כח חיים שיש בו יכולת תנועה עצמית, והוא גם מהות והגדרה ומין משותף לפרטים ותואר וצורה טבעית, אלה הגדרות של כח החיים הזה, כל ההגדרות האלה הן הגדרות של דבר אחד פשוט, שהוא לבדו קיים וכל מה שקיים זה הוא. אנחנו רגילים לחשוב שנפש זה דבר שקיים לצד החומר, ולא לכל חומר יש נפש. לדעתי ההגדרה של אפלטון הרבה יותר פשוטה ויותר עונה לתער של אוקהם ומסבירה את המציאות בבהירות רבה יותר. אחרי שכבר מודים שיש נפש, אינני רואה שהתפישה של אפלטון היא המצאה מיסטית, זה בסך הכל הסתכלות חוקרת ושכלית על הדבר שאנו קוראים לו 'נפש'.   

 

.
.
.
.
 
 
 
מכתב נוסף:

יש דברים שאינם הפשטות גם אם הם מסבירים היטב ומסדרים את התיאוריה באופן חסכוני ופשוט.
למשל תורת הקוונטים אינה מובנת לנו באופן אינטואיטיבי, אינה הפשטות. יש ביסוס אובייקטיבי מנומק למה תורת הקוונטים אינה פשטות, כי היא סותרת את חוק הזהות שאומר שדבר לא יכול להימצא בשני מקומות שנוים באותו זמן, או שהוא יכול להיות שני דברים שונים (חלקיק  וגל) באותו זמן וכיו"ב. חוק הזהות הוא מושכל ראשון שעומד בבסיס טבעה של התודעה האנושית ולכן לחשוב בלעדיו יש בזה משהו שמנוגד לטבע התודעה ולכן אינו יכול להיות הפשטות.
יש תיאוריה מדעית חשובה ודי מקובלת שמסבירה את המציאות בעזרת הנחה שיש במציאות 11 מימדים. שוב, מה שהמציאות היא תלת מימדית הוא מושכל ראשון שמונח בעצם טבעה של התודעה האנושית, ולכן תיאוריה כזו לא תתקבל כ"פשטות". (אבן סינא מנתח באריכות את האידיאה של התלת מימדיות ומראה באיזה מובן היא מושכל ראשון ואכמ"ל)

טענתי היא שכדי לומר שדבר מה אינו הפשטות, מהטעם שאינו תואם ל"חווייה המציאותית" כלשונו של א., אמירה כזו צריכה בסיס. צריך להבהיר למה זה לא תואם לחווייה המציאותית. במקרים של תורת הקוונטים ותיאוריית 11 המימדים יש נימוק ברור לזה.  במקרה של תורת האידיאות של אפלטון לא שמעתי נימוק.
מובלע אולי בדבריו של א. נימוק: "פטור מלהישאר ממוקד במציאות מדוייקת". לענ"ד זה תלוי בלימוד. אריסטו כפרשן של אפלטון לקח את תורת האידיאות של אפלטון, ובחן אותה מול התצפיות במציאות בלימוד מעמיק ומאוד דייקני. יש לו ספרים ארוכים על השמיים, על ההווייה וההפסד, על בעלי החיים, על המטארולוגיה, ואחר כך ברמה מופשטת יותר על הפיזיקה.הוא מתבונן בתופעות הטבעיות במבט של חומר וצורה, ובוחן בגישה מדעית דייקנית איך המבט הזה עומד מול המציאות.
בפיזיקה הוא עובר למישור כללי ומופשט יותר של בחינה מדעית של המציאות, הוא מדייק ומעמיק מאוד להתבונן בהגדרות המדוייקות של תנועה, אינרציה, סופיות מול אינסופיות, ישויות מתימטיות, נקודה קו משטח ותלת מימדיות, חלל ומקום, חומר, זמן, סיבתיות.      בכל אלה הוא מביא את הסתכלות השיטה המטריאליסטית (שבימיו היתה שיטת דמוקריטוס), מנתח אותה באריכות, בוחן אותה מכל צד. מנסה לראות איך היא מסבירה את התופעות. לענ"ד הקושיות שלו על השיטה המטריאליסטית הן ענייניות, זה לא ויכוח דמגוגי לדחות את דעת היריב רק כי הוא במפלגה היריבה, אלא בחינה ביושר. אכן שאלתו של א. היא שאלה גדולה לגבי האפשרות להיות מדוייק מול המציאות כשההסתכלות היא שהמציאות היא אידאות. אבל אריסטו מתמודד עם זה בהשקעה עצומה. הוא מדייק ומדייק את המושגים של האידיאות, רמות שונות של אידיאות, יחסים בין אידיאות, סוגי אידיאות, וכו' וכו', הכל בהגדרות מאוד מדוייקות. אפשר ללמוד את כל זה וכמובן מותר לחלוק, אבל בלי לימוד של כל זה לטעון שהאידיאות אינן הסתכלות שיש בה נסיון לדייק או שהיא לא כלי שיכול להיות מדוייק, לענ"ד קשה לקבל.  

מתורת האידיאות של אפלטון נגזרים גם כלי המחשבה של בכח ובפועל, ויציאה מהכח אל הפועל, ההבחנה בין עצם לבין מקרה, ועוד הרבה. זה הכל זוויות של אותם מונחי יסוד עצמם.
למשל אצל ילד מה שראובן גבוה ומה שהוא יודע לשחק כדורסל ומה שיש ביכולתו לחשוב הכל הם מאפיינים של ראובן בשווה. במבט שכלי מפותח יותר יש התבוננות שמה שביכולתו של ראובן לחשוב זה הגדרת מהות, זה העצם, ולא עוד מאפיין כמו המאפיינים המקריים האחרים. בלי תורת האידיאות אין לנו הבחנות כאלה.

הבאתי דוגמה של התפתחות. יש מקרים כמו למשל שאם אהיה בכנס של טועמי יין מקצועיים, אומר שמושכל ראשון אצלי שיין זה בסך הכל יין, וכל תילי התילים של גווני גוונים של טעמים ועפיצות וכל כיו"ב (הם יכולים לתת הרצאה של שעתיים על טעמו של יין מסויים) זה לא נובע מפגישה מדוייקת עם המציאות כמות שהיא אלא זה המצאות מטושטשות של משהו "מיסטי" כלומר שלא נובע מפגישה ישירה מדוייקת עם המציאות. הם יענו לי, ולענ"ד פשוט שהצדק איתם, שאני לא מפותח מספיק בתחום הזה, שלא למדתי מספיק. או שאני בא מרקע תרבותי שונה, ברקע העוני שבו גדלתי לא היה שום מקום לכיוונים כאלה של גישה אל המציאות. 

אם סתם פלוני בא עם תיאוריה חדשה שנשמעת מומצאת ולא הגיונית, אפשר בהחלט לומר שהוא הוזה גם בלי ללמוד בעמקות את התיאוריה שלו. אי אפשר לטרוח בכל המצאה של כל אחד, שחזקתה שהיא לא מאוד מחוכמת.
אבל אם יש תיאוריה שהגו אותה ועסקו בה אנשים רבים שמוחזקים כחכמים גדולים, כגון תורת הקוונטים או תיאוריית 11 המימדים, והם התמודדו עם מתנגדים שגם הם מוחזקים לחכמים גדולים ולא נחלו מפלה, לפני שלמדתי ונכנסתי לעובי הקורה אני יכול לומר בוודאות שזה לא ה"פשטות" במובן של החזו"א, רק אם יש לי נימוק חזק, כמו למשל חוק הזהות או המושכל ראשון של תלת מימדיות (שהוגדר כמושכל ראשון עם טעמים חזקים לכך ואכמ"ל). אבל אם אין לי שום נימוק כזה, צריך לשאול מה הבסיס של הטענה שזה לא מתאים לפגישה מדוייקת עם המציאות.כמובן אתם לא הראשונים שטוענים כך. אתם בחברה טובה, כל עולם המדע והמחשבה מאז המאה השבע עשרה טוען כמוכם. ממה שאני הצלחתי ללמוד, לא ראיתי בסיס אחר לטענותיהם מאשר תיאוריית המטריאליזם (שלפעמים היא מובלעת בדבריהם בלי שהם אומרים זאת בפירוש). התיאוריה הזו מגדירה כמושכל ראשון שמציאות פירושה דווקא חומר. היא צריכה לומר שכל מה שאנו מכנים נפש או חיים הכל הוא תופעות של החומר, כמו שיש לחומר שדה מגנטי או כבידה וכיו"ב.

המורה נבוכים מתייחס לזה:א' כ"ו:"כבר ידעת אימרתם (פרק ל"ג ופרק מ"ו מזה החלק) הכוללות למיני הפירושים כולם התלויים בזה העניין, והוא אומרם: "דברה תורה כלשון בני אדם". עניין זה, כי כל מה שאפשר לבני אדם כולם, הבנתו וציורו בתחלת המחשבה, הוא אשר שם ראוי לבורא יתעלה. ולזה יתואר בתארים מורים על הגשמות להורות עליו שהוא יתעלה נמצא, כי לא ישיגו ההמון בתחילת המחשבה מציאות כי אם לגשם בלבד, ומה שאינו גשם או נמצא בגשם אינו נמצא אצלם."

א' מ"ט:
"וכבר ידעת, כי השגת הנקי מן החומר, הערום מן הגשמות לגמרי, כבדה מאוד על האדם, אלא אחר לימוד רב, ובלבד למי שלא יבדיל בין המושכל והמדומה, ורוב הישענו על השגת הדמיון לבד, ויהיה כל מדומה אצלו נמצא, או אפשר המציאה, ומה שלא יפול ברשת הדמיון אצלו נעדר ונמנע המציאה. כי אלו האנשים, והם רוב המעיינים, לא יתאמת להם עניין לעולם, ולא יתבאר להם ספק." 

אגרת תחיית המתים:
"מה שיעלה בדמיון ההמון אשר לא יאמינו שיש מציאות חזקה רק לגוף ומה שאינו גוף אבל הוא בגוף, רצה לומר כמקרים הוא גם כן נמצא אצלם אבל אין חזקתו במציאותו כחוזק הגוף. ואולם מה שאינו גוף ולא מקרה בגוף אינו נמצא אצל הסכלים אשר הם בלא ספק, אף על פי שהזקינו, גמולי מחלב עתיקי משדים, ומפני זה יאמינו רובם שהשם גוף אצלם, שאם לא יהיה גוף אינו נמצא. ואמנם הנקראים חכמים באמת, לא על דרך העברה, הנה התבאר אצלם, שכל נבדל מן החומר הוא יותר חזק המציאות מבעל החומר, ואין ראוי לומר יותר חזק, אבל מציאות הנבדל יותר אמתית, מפני שלא ישיגהו אחד מאופני השנוי, והם אשר התבאר אצלם במופת שהשם אינו גוף, ומפני זה מדרגת מציאותו יתעלה בתכלית החזוק. וכן כל נברא נבדל, רוצה לומר המלאכים והשכל, הוא במציאותו חזק מאד, קיים יותר מכל גוף,  ומפני זה נאמין אנחנו שהמלאכים אינם גופות, ושבני העולם הבא נפשות נבדלות, רוצה לומר דעות. וכבר בארנו ראיות מן התורה על זה במאמרנו המכונה "מורה הנבוכים"."
א' ע"ג:"הערה. דע אתה האיש המעין בזה המאמר שאם ידעת הנפש וכוחותיה והתאמת לך בה כל דבר לפי אמיתת מציאותו – הנה תדע כי הדמיון נמצא לרוב בעלי החיים (אמנם בעלי החיים השלמים כולם – רצוני לומר אשר להם לב – מציאות הדמיון להם מבואר); ושהאדם לא הובדל בדמיון. ואין פועל הדמיון – פועל השכל אבל הפכו – וזה כי השכל יפרק המורכבות ויבדיל חלקיהם ויפשיטם ויצירם באמיתתם ובסיבותם וישיג מן הדבר האחד ענינים רבים מאוד שביניהם הפרש אצל השכל כהפרש שני אישים מבני אדם אצל הדמיון במציאות. ובשכל יבדיל הענין הכללי מן הענין האישי ולא יתאמת מופת מן המופתים אלא בכללי. ובשכל יודע הנשוא העצמי מן המקרי. ואין לדמיון פועל דבר מאלו הפעולות – שהדמיון לא ישיג אלא האישי המורכב בכללו לפי מה שהשיגוהו החושים או ירכיב הדברים המפוזרים במציאות וירכיב קצתם על קצתם והכל – גשם או כח מכוחות הגשם כמו שידמה המדמה איש אדם וראשו – ראש סוס ולו כנפים וכיוצא בזה – וזהו הנקרא הבדוי השקר שלא ישוה לו נמצא כלל. ולא יוכל הדמיון בשום פנים להמלט בהשגתו מן החומר ואפילו הפשיט צורה אחת בתכלית ההפשט; ולכן אין בחינה בדמיון:"
מה שהשכל מפרק את המורכבות הכוונה למה שכתב בהלכות יסודי התורה ד' ז':"לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה". זו תורת האידיאות של אפלטון שרואה בכל דבר צורה, ובחומר רק מצע שבו הצורה מצטיירת ומתגלה (מכאן לחוד זה לא מוכרח אבל הרמב"ם מפרש זאת באין ספור מקומות).
השכל מבדיל בין העניין הכללי לעניין האישי, כלומר לא כל בעל חיים הוא מין לעצמו, אלא כל הסוסים הם תחת המין הכללי 'סוס', והיינו כי השכל משיג את הצורה סוס באופן מובדל מהחומר של הפרט שהוא סוס פלוני (כמו שדיברנו לפי אפלטון ואריסטו גם כח הדמיון תופש אידאות ברמה מסויימת, כי בלי זה לא רק שאי אפשר לצרף את כל הסוסים למין אחד, אלא גם אי אפשר לצרף את חלקי הסוס לסוס, ואי אפשר לצרף את רשמי החושים לחלקי סוס ואין בכלל דברים מסויימים בעולם). לפי הדמיון כל המאפיינים שווים, אין מאפיין מהותי ומאפיין מקרי. מה שצבע הפרווה הוא כך אינו מהותי פחות או יותר ממהות הסוסיות של הסוס (אין לנו מילים להסביר 'סוסיות' אבל אפשר לראות אותה וזה מה שגורם לילדים להבחין שזה סוס ולא פרה). לכן אי אפשר לחלק את בעלי החיים למינים.  

הרמב"ם מדבר על שתי מדרגות של שימוש בשכל. לאחת הוא קורא כח הדמיון ולשנייה שכל. אלה לא שתי מדרגות נפרדות לגמרי אלא אלה מדרגות התפתחות של אותו כושר עצמו. כמו שילד יכול להכיר את ראובן אבל לא יידע לראות בבירור שמהותו היא היותו חי חושב ומה שהוא חי משחק כדורסל זה מקרי ולא מהותי. וככל שהילד מתבגר ושכלו מתפתח לאט לאט הוא מגיע ליכולת לראות דברים כאלה.

כלומר הרמב"ם טוען כנגד המטריאליזם אותה טענה שיטענו נגדי טועמי היין המקצועיים אם אומר להם שכל דבריהם הם הבל בדוי ומטושטש (בעיני לומר שיש ביין גוון טעם דובדבני דווקא ולא של אוכמניות זה לא משהו שבאמת אפשר להבחין בו, אבל אצלם זה במידה לא מעטה כמו מדע מדוייק). זה עניין של התפתחות.

בפילוסופיה המודרנית המטריאליזם נחשב כתיאוריה שלא עומדת במבחן הביקורת והיום מי שמצהיר על אמונתו בה נחשב ארכאי או הוזה. יש כל כך הרבה תילי תילים של פרכות נגד זה. אם אנו מודים שאין מושכל ראשון שאומר שיש חפיפה גמורה בין 'חומר' לבין המושג 'מציאות', אז אינני מבין כלל למה לומר שקיימת נפש או קיימים חיים זה לא המצאה מיסטית שלא מדייקת את פגישתנו עם המציאותה אמיתית (ואע"פ שבמדע ובמחשבה המודרניים אין שום הגדרה מדוייקת למושגים האלה), ולומר שקיימות אידיאות זה כן המצאה מיסטית כזו. הרי אריסטו מגדיר שאידיאה היא נפש וחיים, זה בדיוק אותו הדבר, מלבד שאריסטו עמל להגדיר את המושגים האלה באופן המדוייק ביותר והמתאים ביותר לתצפיות המדעיות על המציאות. בין הפרטית בביולוגיה, ובין הכללית כגון מושגי חלל וזמן ותנועה בפיזיקה.

למשל אם אני רואה משהו ואני רואה כלב, ורואה שהוא אותו עצם כמו כלבים אחרים, אני לא רואה סתם משהו שהמאפיינים שלו פרטיים רק לו והוא לא שייך בשום שייכות לשום עצם אחר, כי לעצם אחר יש מאפיינים שונים, זה בעיני חווייה פשוטה של לראות אידיאה. (כבר התווכחתי עם הטענה שאני משייך כלב לכלב כי למדתי שיש תכונות דומות. גם כי זה לא מצריך לימוד וקיים גם בתינוקות, וגם כי יש מאפיינים דומים לכלב מצוייר על בד ולכלב חי ואני לא אומר שהם מין אחד ויש מאפיינים דומים לכלב לבן פרוותי ולענן כי שניהם לבנים ורכים, ואני לא אומר שהם מין אחד. צריך מחקר עצום ללמוד את כל התכונות ולספור כמה תכונות יש לעצם א' משותף עם עצם ב' ולא עם עצם ג'. אנחנו לא עושים מחקרים כאלה אלא מייד משייכים דברים למינים, מכח ראיה פשוטה, מה שרואים פשוט ששני כלבים הם אותו מין של חיה זה מה שאפלטון קורא לו אידיאה. אתה יכול לקרוא לזה בשם אחר אבל זה המהות, כדי לומר שלא רואים פשוט אידיאה אתה צריך לומר שלא רואים פשוט שכלב וכלב זה אותו מין)
 
למשל אם אני רואה שאחת ועוד אחת הן שתיים, ואם מישהו אומר לי שהם שלוש אני לא מכבד את דעתו אלא יודע שהוא עיוור בשכלו, בעיני זו חווייה פשוטה של לראות אידיאה.
 
אם אדם עושה עוול למישהו, אנשים אומרים זה רע, זה לא צודק. הרי הם רואים פשוט את האידיאה של טוב ושל צדק. אחרת מאיפה בא המושג הזה? מאיפה כולם מבינים על מה מדובר כשאומרים מילים אלה? בהכרח כולם ראו את אותו משהו שגרם להם במשותף לכנות אותו במילה צדק או טוב. זו ראיית אידיאה.שוב, תקרא לזה בשם אחר אבל השם ההוא יהיה כינוי לאידיאה כי זו הגדרת האידיאה.  
 
שמעתי לפני שנים רבות שהיתה פועלת נקיון בבנק ישראל, הם שכחו שם ערימת שטרות שהיתה מיועדת לגריסה, והיא נכנסה ראשונה והיתה יכולה לקחת את זה ובכל זאת החזירה. שאלו אותה למה החזירה והיא השיבה כי זה לא שלי. לדעתי הפעולה שלה ומה שאנו מעריכים את זה מתוך שכולנו מבינים על מה מדובר, כמו שכולנו כאחד יודעים שאחת ועוד אחת הן שתיים וכולנו לא נקבל את מי שיאמר שהן שלוש, זה אינו נובע מחינוך או שיקולים חישוביים, אלא בפשטות גמורה היא ראתה אידיאה, וכולנו רואים את אותה אידיאה, כי היא קיימת במציאות, ולכן כולנו כאחד מבינים בהבנה משותפת את המשמעות של המעשה שלה.
 
יש עוד דוגמאות בלי סוף. כל דבר בתפישה האנושית, לענ"ד אם מתבוננים בו רואים שהוא ראייה פשוטה של אידיאות. אבל די בדוגמאות אלה. אם זה לא משכנע אז זה גם בסדר. התועלת היא בעיקר בלהבין את העמדה, ואם מסכימים לה או לא זה פחות חשוב.
.
.
.
עוד המשך לאותה התכתבות:

אני אתייחס לטענה שלך שהפשטות היא שקודם פגשנו את המציאות ומשם למדנו את המושגים, ולא להיפך שקודם ידענו את המושגים ואז פגשנו את המציאות (ואז צריך לומר שהמציאות היא היא המושגים, ומה שאנו פוגשים את המציאות ה"אמיתית" שהיא לא רק מושגים, זה לא באמת הפגישה עם המציאות, אלא זה אשליה של משהו שלא באמת קיים שנקרא חומר והוא רק צל של המושגים, וכל מיני מסקנות מוזרות, שקשה לומר שהן הפשטות). לענ"ד זו באמת הנקודה החשובה והמהותית בויכוח שלנו.

למשל המספרים. לפי אריסטו המספר 1 הוא היחידה שאותה סופרים, המספרים עצמם מתחילים מ 2 והם סופרים כמה יחידות יש.
נתחיל מ"יחידה" המספר 1.
אני רוצה לספור כמה עלים יש בעץ. גם אם אני סופר חצאי עלים או זוגות עלים, היחידה היא עלה וממנה נגזרות היחידות האחרות. כמו שקובעים יחידה שהיא "מטר", ומזה נגזר חצי מטר או קילומטר או סנטימטר. בלי קביעת יחידת יסוד שהיא מטר (או יארד או אמה וכל כיו"ב) לא תהיינה שום יחידות מרחק אחרות.
איפה אני רואה במציאות שאני נפגש איתה שיש בה "יחידה"? תאמר אני רואה 'עלה' ויכול לקבוע אותו כיחידה לספירת כמה עלים יש באילן. כאן יש לדייק היטב, אתה יכול לקבוע שעלה זה יחידה ואז לספור עלים. השאלה שלי לא מה אתה קובע מדעתך ואז מלביש על המציאות, אלא מה אתה לומד מהפגישה העירומה שלך עם המציאות, מה המציאות עצמה מספרת לך. איפה אתה רואה שבמציאות עצמה יש יחידה, שהיא יחידה גם בלי שאתה קובע מראש שיש מושג של יחידה, אלא בלי שידעת כלל שיש מושג 'יחידה' המציאות לבדה לימדה אותך את המושג הזה.
תאמר במציאות יש מושג יחידה כי יש עצם כמו אבן שמסתיים מכל צדדיו בגבול ברור וזה עושה אותו ליחידה.
אשיב שגבול ברור אינו סיבה לקבוע יחידה. למשל יש פרה לבנה שיש עליה כתם שחור עם גבול ברור, ואני רואה יחידה של פרה אחת והמציאות לא מכריחה אותי לראות כאן שתי יחידות למרות שהגבול הברור עובר בתוך היחידה.
אבן מוקפת באוויר, האוויר רך ושקוף והאבן עכורה וקשה. יש דברים שמכילים רך ושקוף וגם קשה ועכור והם יחידה, כמו פרה אחת שבריאותיה יש אויר ויש לה עצמות.
צורת העלה שיש לו עוקץ דק שמחבר אותו לעץ מציירת יחידה, אבל יש עלים בלי עוקץ, אלא כל רוחב העלה מחובר לעץ. והם גם יחידה של עלה. אם כן לא צורת העוקץ מגדירה שיש כאן יחידה.
אפשר להאריך בלי סוף, אם תנתח באופן חד מדויק ואנליטי תראה ששום דבר שאתה פוגש במציאות לא יכול להגדיר באופן חד משמעי ועקבי 'יחידה'. בהכרח זה מושג שידעת לפני הפגישה עם המציאות ואתה מלביש אותו על המציאות כמו משקפיים שאתה רואה אותה דרכם.

לגבי מספר, לו יהיבנא שיש יחידה, כעת השאלה איפה אני רואה במציאות עצמה שאפשר לספור כמה יחידות יש. אפלטון מדבר על זה, למשל יש בקעה שיש בה מאה סוסים. אני מתקרב בדרך לבקעה ורוא הלפני שני סוסים. אני אומר הנה שתי יחידות. אבל מהיכן נובע המספר שתיים? אני מפריד בין מאה הסוסים שיש כאן לבין השניים שנמצאים בטווח הראיה שלי, ואחרי שהפרדתי אני סופר את הסוסים שהפרדתי. אני יכול להריד לפי מה שאני רואה ולספור שניים. אני יכול להפריד לפי מה שהבקעה תוחמת ואז יש מאה. משרד החקלאות סופר שיש אלף סוסים במדינה, כי הוא מפריד לפי הגבולות המדיניים של המדינה. מישהו יספור מליון סוסים ביבשת, כי הוא מפריד לפי הגבולות הגיאוגרפיים של היבשת. מישהו יספור שיש בכל המציאות מאה מליון סוסים. כי הוא מפריד בין אלה שנולדו לאלה שעוד ייוולדו, או בין הקיימים בפועל ובין אלה שיש אפשרות שיתקיימו, או בין אלה שחיים עכשיו ובין אלה שהיו חיים בעבר. מספר הוא לספור כמה סוסים יש. מה זה 'יש? יש זה אלה שנמצאים במקום שאותו הפרדתי. המציאות בעצמה אין בה את ההפרדות האלה, אם אני לא יודע שיש מושג של להפריד ולספור כמה הפרדתי, לא אראה במציאות קווים מפרידים שגורמים שאפשר לספור כמה יש.

למשל זמן, אתה יכול לראות במציאות שאתה פוגש 'זמן', אם לא ידעת מקודם את מושג הזמן? אין לי בתודעה מושג של 'זמן' כלל ועיקר. עכשיו קח אותי ביד ותראה לי זמן.

חלל תלת מימדי, המימדים עצמם, שמכוחם גוף נחשב אצלנו תלת מימדי, אין לי בתודעה כלל תלת מימדיות או מושג של מימד, תראה לי במציאות שאני פוגש תלת מימדיות, או בכלל מימדים כלשהם.

סיבתיות כבר אמרנו שלא רואים כלל במציאות, אבל אנשים תופשים את המציאות כסיבתית בעל כרחם. אי אפשר להימלט מזה ולהישאר עם תפישת מציאות כלשהי. לא רק שלא רואים במציאות שא' הוא סיבת ב', בכלל עיקר המושג של סיבתיות לא יכול להיבנות כלל מפגישה עם המציאות. היה אמור להיות שאין בשפה מילה כזו ואין בתודעה מושג כזה כלל ועיקר, אחרי שבמציאות לא פוגשים כלל דבר כזה.

כמו שאין סיבתיות גם אין תנועה. אני פוגש במציאות שהכלב כאן, ואני פוגש במציאות שהכלב שם. אני מפרש את המציאות בכך שאני משתמש במושג תנועה ואומר הכלב שהיה כאן נע לשם. במציאות רק ראיתי מיקומים שונים של הכלב, לא ראיתי תנועה. מאיפה צץ לי במחשבה מושג של תנועה?

כמובן שצורות גיאומטריות לא רואים במציאות. אי אפשר להפשיט מהמציאות מושג של 'משולש', אם אין לי את המושג הזה מראש אינני יודע מה לחפש במציאות. והיא עצמה לא תכה בי לאונסי עם מושג של משולש, כי כל המציאות מלאה קווים שונים ומשונים לכל כיוון, מה יקח שלושה מאלה ויצור מהם מושג של משולש.

זו הדגמה מאוד מאוד פשטנית וגסה של העבודה של קאנט. הוא חקר בדיקו בזה ועיין היטב והראה שהמושגים מהסוג הזה איננו פוגשים אותם במציאות ולכן לא יתכן שלמדנו אותם מהמציאות ובהכרח הם קיימים בתודעה שלנו לא מכח למידה מהמציאות.
מאז קאנט כמעט שלא היה הוגה חשוב שחשב במתודה פילוסופית רציונלית שהפריך את קאנט. ניסו להבין איך ממשיכים מכאן, מה עושים עם זה, איך מפרשים את זה. אבל את הניתוח שלו שמראה איך לא ייתכן שלמדנו את המושגים האלה מהמציאות (שהוא קרא להם קטגוריות, במובן שונה מהקטגוריות של אריסטו), אלא בהכרח ידענו אותם בידיעה מוקדמת למציאות, את זה שום הוגה לא הפריך וזה נחשב עד היום יסוד מוצק.

קאנט אמר שהקטגוריות הן בתוך התודעה, ואנו מלבישים אותן על המציאות, הם המשקפיים שאיתם אנו תופשים את המציאות, הם כלי הפרשנות שלנו למציאות, והמשקפיים הם אצלנו ולא מונחים במציאות כשלעצמה. אי אפשר לומר שהמשקפיים האלה הם משהו פסיכולוגי סובייקטיבי שקיים אצלי במוח ולא שייך למציאות כלל. כי אז לא יתכן שלכל בני האדם יש בדיוק אותם משקפיים. לכל בני האדם בכל התרבויות תמיד יש את המושגים של מספר וחלל וזמן ויחידה וסיבתיות ותנועה וכל כיו"ב. מה שז המשותף לכולם מכריח שכולם שאבו את זה מאותו מקור, והמקור הזה הוא לא בתוך מוח סובייקטיבי של יחיד. אפלטון יאמר שהמקור הזה מה שהוא משותף לכל וכלם יודעים אותו בוודאות וצלילות ולא תיתכן מחלוקת, זה מגדיר את המקור הזה כמציאות אובייקטיבית שקיימת באופן ריאילי. תקרא לזה בשם אחר אבל ההגדרה תישאר. ההגדרה של מציאות הוא משהו שהכל יודעים בוודאות בידיעה משותפת, המקור המשותף של ידיעה זו – זו ההגדרה של מציאות.
ממילא זו מציאות שהיא ברובד מציאות אחר מזה של המציאות החומרית המוחשית שאיתה החושים שלנו נפגשים. אפלטון קרא לזה רובד המציאות של עולם האידיאות (שמהתבוננות בו נובעים המושגים, כעין שהישויות המתימטיות נובעות מהתבוננות בעולם מופשט, שאם לא כן היו בני האדם חולקים בהן) ורובד המציאות של העולם החומרי. זה אותו מהלך כמו של קאנט.
ישויות מתימטיות בלי ספק אי אפשר ללמוד מהמציאות המוחשית, גם אם לא מבחינים שיחידה ומספר וצורה גיאומטרית אי אפשר ללמוד מהמציאות, הרי מספר כמו פאי שהוא היחס בין קוטר המעגל להיקפו, וודאי אינו קיים במציאות, כי אין אותו על ציר המספרים. אין במציאות שליש מדוייק של המספר אחד, שהרי אין מספר כזה על ציר המספרים (זה 0.3333… עד אין סוף). ציר המספרים הוא סתירה למציאות שאנו פוגשים בהרבה דברים, והוא אבן יסוד של המתימטיקה, הוא הגדרת המספר, אז או שציר המספרים הוא שקר או שהוא מושג שהאדם ראה במציאות שאינה המציאות המוחשית. לא ייתכן שזה המצאה כי אז לכל אחד היתה יכולה להיות דעה אחרת בזה, והרי הכל מסכימים כאילו זה וודאי, כאילו הם ראו את זה כמו שרואים משהו במציאות. במציאות אין בכלל שברים (כי לו היה יחידה במצתיאות אז חצי ורבע היו יחידות בפני עצמן ולא חלק של משהו) ואין מספרים שליליים ועוד הרבה כעין זה.

קראתי את קאנט לפני יותר משלושים שנה, הרוב מן הסתם לא הבנתי, ומה שכמדומה שהבנתי קצת רובו איני זוכר. מה שמקובל לומר בשמו וזה גם מה שאני זוכר ממנו זה מה שכתבתי כאן. לענ"ד זה מאוד משכנע אם מתבוננים היטב. לא לחינם הוא נחשב גדול הפילוסופים בעת החדשה, זה בזכות המפעל הזה שלו. הוא בנה את זה באופן מקיף, בעיון מאוד חד ובריא, שקל את הקושיות והביא ראיות רבות ומכריעות. כאמור המבנה שלו לא נסתר מאז. זה בסופו של דבר מה שאפלטון אמר. אפלטון רק הלך עם זה שלב הלאה וטען שהאידיאות הן לא רק המושגים המופשטים אלא הן גם הנפש, כלומר כח החיים, היופי, גילוי האור האלוהי וכו'. אפשר לקרוא אותו, או אחד ממאות אלפי המאמרים והספרים שנכתבו עליו. למה להמציא את הגלגל מחדש.
נלך שלב שלב, אם אתם מסכימים עם קאנט שהמושגים לא נלמדים מהמציאות המוחשית שאנו פוגשים, בה אין שום מושגים כלל ועיקר, אלא אנו רואים את המושגים במציאות אחרת, שכלית ומופשטת, ועם זה מפרשים את מה שאנו פוגשים במציאות המוחשית, דיינו לעת עתה. מכאן לאפלטון הדרך כבר קצרה וקלה.

 

.
.
.
אני מעתיק מויקיפדיה על הדיאלוג האפלטוני "מנון":

פרדוקס מנון
במרכז הדיאלוג עומדים פרדוקס מנון, ותשובתו של סוקרטס.

"מנון: ובאיזו דרך תחפש, סוקרטס, אחרי (הסגולה הטובה) דבר שאינך יודע כלל מהו? שהרי מה בין הדברים שלא ידעתם תשים לך מטרה בחיפושך? ואפילו יזדמן לך כאשר יזמן – כיצד תכירנו לדעת שהוא דבר זה שלא ידעתו?"

באתגר זה מנון מקשה על סוקרטס וטוען שאם רכישתה של כל ידיעה כרוכה בחיפוש אחר מה שאינו ידוע עדיין (למחפש את הידיעה) והידיעה תלויה במציאותו של הלא ידוע הנ"ל, אזי רכישת ידע באופן כללי נעשית לבלתי אפשרית, שכן איך אפשר לחפש מה שאדם אינו יודע? הרי גם אם יימצא הדבר, כיצד יזהה אותו הפרט ויידע שזה הדבר שחיפש אם הוא לא יודע את מה שחיפש? מצד שני אם האדם יודע כיצד נראה הידע המבוקש, אזי אין צריך לחפש אותו. בכל מקרה, אם כן, אין כל טעם לנסות ולרכוש ידע.

סוקרטס, בתגובה לקושיה זו של מנון מציג את התאוריה של זכירה. על פי תאוריה זו הנשמה היא בת-אלמוות ונולדה בגוף גשמי פעמים רבות. הידע קיים למעשה בנשמה מזה נצח, אבל בכל פעם שהנשמה מתגשמת מחדש, אותו ידע נשכח בהלם הלידה. מכאן שהתהליך המכונה "למידה", אינו אלא היזכרות במה שהפרט שכח (יש גם אמונה מעין זו ביהדות: התינוק לומד את כל התורה כולה לפני צאתו לעולם אך ברגע היציאה נשכח הכול, ועליו מוטלת האחריות ללמוד – כלומר להיזכר – בכול מחדש).

סוקרטס מדגים את מהלך הלמידה כהיזכרות, באמצעות תרגיל בגאומטריה שסוקרטס מציג לעבד צעיר. סוקרטס מוביל את הנער, תוך כדי הצבת שאלות ומתן רמזים, אל התשובה הנכונה. הוא לא אומר לו מהי התשובה הנכונה ולכן בסופו של דבר הידיעה "נולדה" בתוך הנער, או על פי תיאורית ההיזכרות – בעקבות הרמזים הנער נזכר במה שידע כבר קודם.

 

בדיאלוג מנון, במהד' ליבס הוא בכרך א' מעמ' 432, אפשר לראות איך סוקרטס מלמד עבד נבער עניין בגיאומטריה, בלי שהוא אומר לו שום דבר אלא רק שואל שאלות והעבד משיב. ומוכיח מזה שהידיעה עצמה היתה כבר מקודם אצל העבד. כלומר הוא ראה אידיאות. (ההיזכרות היא עניין האידיאות על דרך משל)

.

.

.

עוד המשך של אותה התכתבות:

לגבי קאנט, אני מביא אותו רק בגלל שהוא מסייע לי. אם הוא היה מסייע לכם הייתי אומר לא מפיו אנו חיים, ומה שקובע זה רק אוקהם. (אני אחד נגד שניים, אז מותר לי להביא מסייעים)

אתה אומר שאתה פוגש במציאות "מקבץ אחיד", מקבץ אחיד זה מה שפוגשים במציאות ואת זה מציינים אחר כך במילה.

אני שואל איך אתה יכול לפגוש במציאות מקבץ אחיד. יכול להיות שאנו מדברים על שני נושאים שונים לגמרי.
יכול להיות שאתה עוסק בשאלה של המצאת מילים חסרות תוכן. למשל מישהו יאמר שמדינה זה שר רוחני בשמיים, או שמדינה זה חפצא הלכתי שמהותו להחיל על אוסף חוקים אנושיים חלות של 'דין', וזה הפשט בהלכה שדינא דמלכותא דינא. אתה טוען נגדו תיסע לצרפת, תראה שם מקבץ שאתה פוגש במציאות, כלומר את המדינה צרפת, ואחר כך תקרא לזה בשם מדינה. והמילה תצביע בדיוק רק על מה שפגשת במציאות ולא יותר מזה. אם תפגוש במציאות לפני שיש לך את המילה 'מדינה' שר בשמיים, או תפגוש חפצא הלכתי שמחיל דינים, אז תהיה לך זכות לחבר את המילה 'מדינה' למה שפגשת. אל תמציא מילים שלא נובעות מהמפגש עם המציאות.
בזה אני מסכים לחלוטין בלי שום סייג.

באמת אני פוגש במציאות משהו שאני אחר כך מצביע עליו עם המילה מדינה, או בנק. אני פוגש כל מיני דברים במציאות, מדינה או בנק הם מוסכמה חברתית, לא ישות פיזיקלית או משהו מוחשי (כי בנק זה לא רק מגירות ואשנב ושטרות כסף, ומדינה זה לא רק הנוף והשפה והאנשים) אז פגשתי מוסכמה חברתית. מוסכמה חברתית זה דבר קיים, עובדה, תנסה לא לשלם מיסים בטענה שמדינה זה לא דבר שפגשתי במציאות. אני יכול לפגוש במציאות נפש ואני יכול לפגוש במציאות חומר. לא משנה מה זה, קודם כל אני צריך לפגוש אותו במציאות, ורק אחר כך להצביע עליו עם מילה. להמציא מילה ולהתמכר לצליל שלה ולחשוב שזה מבטא משהו או מסביר משהו זה הבל גמור ועיוורון ושקר. לכל זה אני מסכים לגמרי.

אני מדבר על סוגיא אחרת לגמרי. בואו נתעלם עכשיו מכל הנושא של מילים לעומת פגישה עם מציאות. באריסטו יש קטע ארוך שהוא מדבר על מילים שאומרים לא כמשהו שמצביע על פגישה עם מציאות והוא אומר בדיוק מה שאתם אומרים, וכן הוא במו"נ א' נ'.

בלי שום קשר למילים, אנחנו נפגשים עם המציאות. הסוגיא של תורת האידיאות מדברת על הפגישה הזו, מנסה לנתח בתער דק איך היא מתבצעת, מה בדיוק קורה שם. לא בצל השאלה על המילים.
כשמדובר על הסוגיא של מילים אני מסכים שאני יכול לפגוש בנק או מדינה ואחרי זה לחבר מילה כלשהי שתצביע על מה שפגשתי. אבל כשמדובר על ניתוח הפגישה עצמה, כשאני פוגש בנק או מדינה, יש לי שאלה גדולה. כי בפגישה הזו מתערבות שתי פגישות שונות לגמרי של המציאות. והמילה 'מציאות' בפגישות האלה מקבלת הגדרה אחרת לגמרי. כשאני פוגש בנק, אני פוגש מציאות מוחשית, בניין ואשנב ושטרות ופקידים. מה שפגשתי במציאות המוחשית זה העצמים החומריים האלה אבל זה לא בנק. "בנק" זה מערכת מסועפת ומאורגנת של הסכמים חברתיים בין אנשים, זה לא יישות מוחשית. אבל צריך גם שטרות כסף ואשנב וכל כיו"ב חלק פיזי של הבנק, או ממשיים לגמרי או קיימים באפליקציה בטלפון שזה גם סוג של קיום פיזי. כלורמ יש כאן שתי פגישות, אחת עם משהו מופשט לגמרי שזה קובץ ההסכמות החברתיות של חוקים והסכמים, והשנייה עם משהו מוחשי. הפגישה עם "בנק" במציאות מורכבת מצירוף של שתי הפגישות האלה ביחד.

אני טוען שמפגישה עם המציאות המוחשית לעולם לא אלמד את המושג 'בנק', כי למרות שבבנק יש קירות ופקישדים ושטרות, בכל זאת 'בנק' הוא לא יישות מוחשית פיזית, וממילא אם אבוא בלי המושג הזה, המציאות המוחשית לא תלמד אותי אותו. אלא בהכרח אני צריך לדעת את המושג 'בנק' ממקור אחר מאשר רק הפגישה עם המציאות המוחשית, והידיעה הזו של המושג 'בנק' איתה אגיע לפגישה עם המציאות המוחשית ורק היא תפרש לי את המציאות המוחשית שפגשתי ותגדיר לי אותה כבנק. לגבי העיסוק שלך במילים, אתה יכול לומר שלא אכפת לך איך פגשתי במציאות את המושג בנק. איך שלא תפגוש אותו, בין אם הוא מוחשי או מופשט או שניהם ביחד, אתה צריך לפגוש אותו ורק אז להמציא את המילה "בנק' כמצביעה בדיוק על מה שפגשת. נכון. אני מסכים. אותי ואת אפלטון מעניינת שאלה אחרת, לא לגבי השימוש במילים אלא לגבי מה יש בעולם. השאלה היא, אנשים אומרים אני הולך לבנק, והם חושבים רק על הבניין והפקידים והשטרות. הם מתכוונים לחלק הפיזי של בנק. אם החלק הזה נהרס, אז הם אומרים אין יותר בנק. הם לא מבחינים בכך שהחלק הפיזי הוא לא עיקר המציאות שמצביעים עליה במילה 'בנק'. השאלה של אפלטון היא מה היא המציאות בעצמותה, לא איך אנו משתמשים במילים ומה היחס בין מילים למציאות. שוב אני חוזר, לגבי שימוש במילים אתה צודק, בנק זה מקבץ כלשהו, לא חשוב של מה, ורק אחרי שאפגוש אותו אוכל להצמיד לו מילה, שתוכנה מוכרח להיות בדיוק הפגישה, ואסור לי להעמיס בה שום דבר אחר. אבל נניח למילים ונשאל על הפגישה עצמה, מה בדיוק פגשתי ואיך קרתה פגישה כזו. אני טוען שהפגישה שלי עם המציאות היא פגישה עם אידיאה ולא עם חומר. כי אנשים וקירות ושטרות זה בכלל לא מתחיל להיות בנק. נכון שבנק מוכרח את זה, אבל זה בעצמו בכלל לא המציאות של 'בנק'. המציאות של בנק היא לא מילולית, היא מציאותית. בנק עקרונית יכול להיווסד גם בשתיקה, אפילו בלי שימוש במילים במחשבה. ובנק הוא בהחלט מציאות, עובדה שאתה יכול לעבוד כל החיים ולהישאר עני כי הבנק לקח הכל כריבית על המשכנתא. זה לא סיפור ולא מילים, זו עובדה מציאותית לגמרי. אתה מן הסתם תסכים איתי שיש במציאות 'בנק', למרות שאינו דבר מוחשי, ואפשר לפגוש בו כמציאות לפני שמדביקים לו מילה.
אם הסכמת על בנק אז בעצם אין לנו מחלוקת. אני טוען שבבנק או מדינה, המושג שיש לך בשכל לפני שפגשת את המוחשיות של הדבר, הוא זה שמפרש לך את המוחשיות ונותן לה את המציאות של להיות מדינה או בנק, שאוהת פוגשים ולה אחר כך מצמידים מילה שמצביעה בלבד. מה שאולי מבלבל פה, שנדמה שהמושג המוקדם של 'בנק' שיש לך בשכל ואיתו אתה בא לפרש את המציאות המוחשית, לקבוע מה היא, הוא מילה. לכאורה 'בנק' זה רק מילה. מה זה יכול להיות אם לא רק מילה. ואז אתה מתקומם, אתה לא מסכים שיצרו מילה לפני הפגישה עם המציאות ואיתה נפרש את המציאות. קודם תפגוש את המציאות בלי מילה, ורק אחר כך תדביק לזה מילה.

אבל אתה מבין שבנק זה לא רק מילה. שבאמת במציאות אין מציאות של בנק אם לא באת מקודם עם המושג בנק, ושהמושג בנק הוא לא מילה שהמצאת אלא הוא באמת משהו שקיים במציאות המופשטת כמציאות מופשטת, עוד לפני המילה שקוראים לו בה. נניח שיש שבט נידח שאין להם בכלל שפה, הם כמו חיות. הם בשתיקה ובלי שום מחשב המילולית מוסרים בבוקר בצאתם לציד את נתח הבשר של אתמול לידי מנהיג השבט, ואחר כך כשהם שבים הוא מחזיר להם והם נותנים לו מתנה עבור השירות. יש ביניהם הבנה, הסכמות, וזה הבנק. זה לא מילה אלא מציאות ממשית, אם כי לא מוחשית.
המוחשיות של בנק אין בתוכה את המושג של בנק, אם אין לי פגישה מופשטת עם המציאות המופשטת של ההסכמות שהן בנק (שוב, לא מדובר בהמצאת המילה 'בנק'), אז המציאות המוחשית לבדה לא תיצור אצלי לעולם את המושג בנק. הפגישה עם המציאות המופשטת של הסכמות בצירוף המוחשיות של השטרות ביחד יוצרים פגישה מציאותית עם המציאות של בנק. אחרי זה אני מחדש את המילה בנק לציין את זה בדיוק.
בנק זה משל די מדוייק לאידיאה של אפלטון. זה נדמה כאילו המצאנו מילה לפני שפגשנו את השטרות והקירות, ובאמת בנק זה לא מילה אלא מציאות מופשטות, שרק אחרי הפגישה איתה אנו מחדשים מילה שתצביע עליה. בבנק בלי ספק תסכים שזה לא דבר שהמציאות המוחשית לבדה מחזיקה את כל מציאותו, ומוכרחים לצרף גם מציאות מופשטת. אפלטון טוען שגם מציאויות (לא מילים!) כמו יחידה, מספר, עצם, חלל וזמן ועוד, הם כמו בנק. המציאות המוחשית לבדה לא יכולה להחזיק אותם. צריך משהו שיפרש אותה כדי שהיא תהיה הדבר הזה. משהו שהוא לא מילה אלא מציאות מופשטת כמו שבנק או מדינה או משפחה או עדר זה מציאות מופשטת.

אם עד כאן זה מוסכם, אז כבר עברנו את סלע המחלוקת הקשה. כי אז ננתח כל דבר ודבר ונראה, האם הוא דומה לבנק או מדינה שברור שיש מציאות מופשטת שמפרשת את המציאות המוחשית ורק זה יוצר את המציאות, או שהכל ניתן להפשיט מתוך המציאות החומרית לחוד. זה כבר לא חשוב, יש דברים שנסכים, כמו בנק, שהם גם מציאות מופשטית, ויש דברים שנחלוק האם מוכרחים להגיע למציאות מופשטת כדי לומר שהם נמצאים. כל דבר ודבר לפי עניינו. בחלק וודאי נסכים ואם נחלוק על חלק מהדברים זו מחלוקת פחות עקרונית. על המציאות שאנו קוראים לה חיים אולי תסכימו שאי אפשר לפגוש אותה בכלים מוחשיים בלבד. המחקר מצא שתא חי יכול פתאום למות בלי שקרה לו שום שינוי פיזי. פתאום פרחה נשמתו סתם כך. הגיע לסוף ימיו שנקצבו לו בראש השנה, ונפח את נשמתו. אין שם הבדל פיזי בין מה שהיה לפני המוות למה שיש שנייה אחת אחרי המוות (לא מייד הוא מתפרק ונרקב). לעניות דעתי קשה שלא להסכים שיש כאן משהו שנמצא והוא לא חומרי והוא נמצא גם לפני שהמצאנו מילה שמצביעה עליו. המשהו המופשט הזה אנו פוגשים אותו ופוגשים גם את הצד החומרי של הגוף החי ומשניהם ביחד נוצרת הפגישה שלנו עם המציאות שנקראת גוף חי. ה'חי' המופשט אינו מילה אלא מציאות מופשטת שקיימת גם לפני המילה. בדיוק כמו ש'בנק' הוא לא מילה אלא מציאות מופשטת שקיימת גם לפני המילה. חיים זה כבר ממש אידיאה אפלטונית, היא מפרשת את הצד המוחשי של בעל החיים וקובעת שהמציאות שיש כאן היא גוף חי, ולא משהו כמו אבן מתה. ושוב, חי ומת הם לא מילים שמצאנו לפני הפגישה עם המציאות, הם מציאות שיכולה להיות ערומה ממילה ורק אחר כך מחברים לה מילה. ברור ששבט בלי שפה נפגש עם מציאות של חי ומת. גם בעלי חיים נפגשים עם מציאות של חי או מת בלי מילה. חתול מבחין בדיוק בין עכבר חי ועכבר מת, בלי מילה. לפי אפלטון זה נקרא שהוא רואה מציאות של אידיאה. זה נקרא אידיאה כי זה לא חומרי, וזה משותף לכל הדברים החיים או המתים, וזה דבר שכל האנשים נפגשים איתו והם יודעים שראובן נפגש עם מה ששמעון נפגש, גם בלי שיש מילים, אם ראובן רואה שבנו של שמעון מת הוא מבין שזו אותה פגישה עם מציאות שהיתה לו כשבנו שלו מת. חלילה. ולא צריך מילים ושפה בשביל זה. אם תסכימו שחיים או מוות למשל זה לא מילה שהמצאנו ושאיתה אנו באים אל הפגישה עם המציאות, וז הלא דמיון מיסטי מוזר, אלא זה מציאות שפגשנו בפשטות גמורה, אז כבר אין בינינו שום מחלוקת. כי חיים זו האידיאה הכי מרכזית וטיפוסית ו'אידיאית'.

.

.

.

.

עוד מכתב המשך:

אתה מתאר בנק כתחנת החזקת מטבעות מסוג כלשהו. אני מבין מדבריך שלדעתך "תחנה" זה מקום פיזי. שהוא המציאות של בנק, והכללים של ההסכמות החוקים והחוזים המשפטיים רק עוזרים לו לתפקד. הם תכונות של הבנק כמו שצבע הוא תכונה של עצם פיזי. באמת לא פגשתי צבע שהוא קיים בעצמו באופן מופשט בלי שמציאותו נשענת על עצם פיזי כלשהו. הצבע קיים רק בתורת צבעו של עצם פיזי, רק אחרי שהוא צבעו של עצם פיזי. לו לא היה בכלל שום עצם פיזי לא היה בכלל שום צבע.
אבל בנק לענ"ד פשוט שזה לא כך.
אם מישהו ישמיד את כל הבניינים וכל הפקידים ואפילו את המנהל ואפילו את כל שטרות הכסף של בנק לאומי, עדיין קיים במציאות 'בנק לאומי' כחברה מסחרית (אולי פושטת רגל אבל עדיין קיימת כחברה), כלומר מערכת של הסכמים וחוקים וחוזים משפטיים ולא שום דבר פיזי. החוזים המשפטיים שהם הבנק קיימים גם בלי שהם כתובים בשום מקום. אולי אז אנשים לא ישרים לא יכבדו אותם, אבל הם קיימים גם אם כלא-מכובדים. הבנק בכל מצב פיזי קיים בדיוק כמו שהיה קיים מקודם, לא נגרע מהיותו 'נמצא' מאומה. מזה רואים שבנק אין לו צד פיזי שיש לו משמעות לגבי השאלה האם הוא נמצא. יש לו צד פיזי שנצרך לתפקוד, אבל יש הבדל בין תפקוד ללהיות קיים. גם במצב לא מתפקד הבנק עדיין קיים.

מכיוון שהבנק מציאותו אינה במציאות הפיזית כלל, לכן גם אי אפשר לראות אותו שם. הסכמות או חוקים או חוזים הם לא משהו שאתה יכול לראות במציאות הפיזית, שוב, כי הם לא קיימים שם.
למשל חלקי העץ עובדים ביחד, השורש מביא מים, העלים צומחים ומתפזרים בסדר נאות, הכל פועל להביא פרי וכן הלאה. בכל זאת אין ביניהם שום הסכם משפטי. קן נמלים עובד בשיתוף פעולה, בלי הסכם משפטי. אם אתה רואה את הצד הפיזי של בנק, אנשים מביאים כסף ומקבלים כסף, אפשר שהם עובדים לפי כללים כמו עלים של עץ או נמלים בקן או יחסים רגשיים כמו בין קרובי משפחה או אין ספור דברים אפשריים, שאת כולם אתה לא רואה. אתה רואה את מעשי האנשים אבל לא את הסיבות למעשים שבמקרה הבנק זה מערכת חוזים משפטיים. מהמציאות המוחשית אתה לא רואה יותר מזה. אם מעולם לא היה לך בתודעה בכלל שום מושג של הסכם משפטי וכיו"ב, ואתה רואה בנק, אז אתה לא תלמד ממה שאתה רואה במישור המוחשי את המושג של הסכמים משפטיים. אתה לא רואה שם הסכמים משפטיים. הסכמים משפטיים זו יישות שקיימת באופן שהוא מופשט לחלוטין, בלי הישענות כלל על הפיזי. זה לא דומה לצבע של גוף שקיים רק כנשען על הגוף. החלק הפיזי של בנק בא בתולדה מהמציאות המופשטת שלו והמציאות המופשטת לא תלויה בתולדה הזו לקיומה (אמנם לתפקודה וודאי שכן). מבחינה משפטית בנק שלא יכול לתפקד כלל, נגמר לו כל הכסף וכיו"ב, הוא וודאי קיים כיישות משפטית. אפשר לחדש את התפקוד שלו בלי לעשות שום הסכמים חדשים. ההסכמים שהם עצם המציאות של בנק קיימים גם בלי שיתפקד. אם הוא רוצה לתפקד רק אז הוא צריך להעמיד מבנה ופקידים ושטרות וכו'.

.
.

בהלכות יסוה"ת ד' ז' כתב:
"לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה"
בהתחלה הרמב"ם מתייחס לטענה שלך, "לעולם אינך רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם". כמדומני שזה בדיוק אתה טוען, נער הייתי וגם זקנתי ומימי לא ראיתי אידיאה בלא גולם. כל הצורות הן צורות של גופים מוחשיים, "לעולם אינך רואה" צורה בלי שהיא צורה של גוף מוחשי.
הרמב"ם אומר בדיוק כדבריך, לא שבמקרה לא ראיתי צורה מופשטת מימי, ואם הייתי חי עוד זמן אולי לבסוף הייתי רואה. הרמב"ם מתחייב שגם אם תחיה אין סוף שנים ותתבונן כל הזמן, לעולם לא תראה צורה בלא גולם. כי אי אפשר לראות. זה משהו מהותי ועקרוני במציאות שלעולם לא רואים צורות בלא גולם. זה כמדומני מה שאתה טוען, אתה מחפש את הפגישה הפשוטה עם המציאות, פשוטה במובן של החזון איש ואוקהם. פשוטה כי היא שוללת כל סיבוך מיותר שממציאים בלי שיש לו הכרח ממה שרואים במציאות בעין ישרה ופשטנית ומדוייקת, שלא מתפתה לשום המצאות שהיא לא ראתה בעצמה, שלא מקבלת שום דברי נבואה מכח סמכות כלשהי. ככה תלמידי חזון איש מנסים ללמוד סוגיא.
אתה צודק שזה לא שייך לויכוח על מטריאליזם. אתה לא מתעקש כמושכל ראשון שאין מציאות בלי חומר. אתה לא נוקט שום מושכל ראשון אלא אומר בוא נסתכל ונראה, מה שנראה זה מה שנדע. בלי שום מושכל שקבענו מראש שחייב להיות רק חומר או שחייב להיות רק לא-חומר. המטרה לנקות את המבט של עין השכל מכל דבר שהוא לא ראה. אם רואים נפש וברור שזה מה שהשכל רואה באופן ישר ופשוט ומדוייק, אז נאמר שיש דבר מופשט שקראנו לו נפש. אם לא נראה נפש מופשטת אלא רק אדם חומרי בעל נפש, אז נאמר שזה מה שראינו, אין שעבוד מראש לשום דבר.
אתה יוצא לעולם בגישה כזו, מסתכל ימין ושמאל, ורואה בעין השכל המדוייקת שאי אפשר לראות צורה בלא גולם. והרמב"ם מסכים איתך, אכן "לעולם אינך רואה צורה בלא גולם".

הרמב"ם ממשיך:
"אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה"
לב האדם אינו מסתכל לראות מה הפגישה המדוייקת עם המציאות מראה לו בעין-שכל עירומה מכל נגיעות ודעות קדומות. הלב לא מסתכל כלל על המציאות. הוא סגור בחדר, לא מסתכל כלל על המציאות. מונח על שולחנו מידע תצפיתי שהביאו לו מהחוץ. המידע אומר שלא ראינו צורה בלא גולם. הלב כעת מסתכל על המידע ומנתח אותו.
.

הדעה האישית הכנה שלי על דרך הלימוד שמכונה בריסק (או בצורה הרחבה יותר שלו מה שנקרא ה"ישיבתי") , הוא שכולו הבל ושקר גמור. הם רואים את פשט הסוגיא כמו שהחזון רואה, נניח, לו יהיבנא שהם היו עמלים על זה. ואז הם אומרים זה מה שרואים, זה המידע התצפיתי, זה רק פני השטח. רק הפשט. כעת הלב שלנו יחלק בין גולם לצורה, ונגיע לראות את ה"צורתא דשמעתתא", את הצורה העמוקה המופשטת של הסברה וההבנה של הסוגיא, שמסתתרת מתחת לפשט ורק מי שחודר דרך עומקו של הפשט מגיע אליה. ועל הבסיס ההשקפתי הזה הם מתחילים להמציא המצאות בדויות, משולחות רסן. כי ההמצאות האלה לא מחוייבות למה שרואים, הן לא מחוייבות לפשט, למציאות, הן לא נותנות דין וחשבון לשום סרגל שיכול למדוד אותן.
זה כמו שאמרת שיש תיאוריות שאי אפשר להוכיח ואי אפשר לפרוך. כי הן בנויות לא על סמך הסתכלות על מציאות כלשהי, ולכן אי אפשר להשוות אותן לתצפיות על מציאות ולבדוק את אמיתתן.
ותערו של אוקהם חותך את כל אלה כי הוא אומר בצדק שכל תיאוריה שאין לה הכרח מתצפית במציאות, או מחשבון לוגי הכרחי לגמרי, אין לקבל אותה.

בצעירותי למדתי עם בחור מבוגר ממני שהיה נחשב עילוי בישיבה. הייתי חדש בעולם הישיבות. למדנו משהו על שטר, והיתה לנו קושיא. תוך חצי דקה הוא תירץ, נאמר שיש בשטר שני דינים, דין החיוב ודין הפעולה. וכאן חל רק דין זה ולא דין זה. ואז שאלתי שעדיין הקושיא לא מתורצת היטב. בלי רגע מחשבה מייד הוא אמר, טוב, אז נאמר שיש שלושה דינים בשטר, יש בו גם דין שטר. וכאן חלים רק שני דינים והשלישי לא חל ולכן יש כאן חריגה ממה שהיה אמור להיות לפי כללי ההלכה ומתורצת הקושיא. רחמנות, מה יעשה הילד ולא יחטא. לימדו אותו ספרים ישיבתיים בכמויות הרבה לפני שהיו לו כלים לזה, לא התירו לו לבחון בשכלו שלו מה נראה לו ברור ואמיתי ומובן, אלא הכריחו אותו להאמין שהכל הוא מסירת התורה מהר סיני גם אם הוא רואה שזה סתם קישושי מילים חסרות מובן. הוא מוכרח להסיק שללמוד תורה פירושו להמציא קישקושי מילים חסרות מובן. זה אכן פשיעה נוראה בנפש הילד, ואני לגמרי מסכים עם הביקורת החריפה של החזו"א כלפי זה. זה חורבן התורה וגם ברמה האנושית זה חורבן הילדים. הם הופכים להיות עם לקות שכלית מסויימת בכל שטחי החיים, ולא יכולים לנהל חיים בריאים ונורמליים.

ברחתי משם והלכתי ללמוד אצל תלמידי החזון איש (היה בירושלים כולל של בוגרי סלובודקה בראשות הבן של רבי יהודה שפירא מכולל חזון איש). בהתחלה היה גן-עדן, אבל עם הזמן סבלתי שם להיפך, כל דבר שהיה נראה לי הסבר עמוק יפה ומאיר שבחווייה שלי באמת נבע מהתבוננות מעמיקה בדברים והקשבה להם ולא מהמצאה בעלמא, אמרו לי תביא הוכחה שזה מה שכתוב, תביא איזה דיוק או חשבון חזק בפשט שנדע שבאמת זה כך. אתה לא יכול סתם להמציא הסבר יהיה יפה ככל שיהיה. אפשר להסביר יותר פשוט, תמיד מצאו איזה דבר טכני יבש. חתכו אותי עם התער של אוקהם.

אז בין החזונאישניקים למדתי במחתרת ספרים אסורים כמו חידושי רבי חיים מבריסק. ראיתי שם משפטים כגון שהמקדש עובר בבטן חל דין קידושין אבל לא חל דין אישות (לא חשוב בדיוק, זה הסגנון…). אחרי החינוך של החזונאישניקים לא קיבלתי את זה כמו שזה כתוב, הייתי מוכרח לראות ברור על מה הוא מדבר, איפה הוא רואה את זה. האמנתי שהוא מקשיב לסוגיא ואומר רק מה שהוא רואה שם, ולא בא להמציא דברים משלו. ולא הבנתי בכלל מה הוא אומר (מה זה בכלל "דין אישות" שהוא מחולק מ"דין קידושין"? וכל שכן לא היה לי מושג איפה הוא רואה את זה בסוגיא. אבל משהו בכל זאת משך אותי בזה, ועמלתי על זה שנים בכל הכח. נעזרתי גם בתלמידו הברכת שמואל.

אחר כך ראיתי ברוגוצ'ובר איך הוא מבאר את הלמדנות שלו, שלטעמי יש בה דמיון לא קטן ללמדנות של רבי חיים, בעזרת מושגים של חומר וצורה שלקח מהמורה נבוכים ומפרשיו. וראיתי שאת הלמדנות של רבי חיים אפשר לנסח במושגים האלה ואז היא לטעמי הרבה יותר ברורה. זה הבסיס שלי שמשם עברתי ללמוד את המורה נבוכים.

לחידושים של רבי חיים הוא לא מביא שום הוכחה. אי אפשר להוכיח דברים כאלה. כשיוצאים להסתכל על המציאות, אפשר להוכיח שזה מה שרואים או את זה לא רואים, על ידי הסתכלות מדוייקת ופשטנית ואנליטית ומדוקדקת על מה באמת רואים. על דרך שהחזו"א לומד פשוט מעויין היטב בדקדוק עצום, לראות בדיוק מה כתוב. מה שיוצא מחשבון הפשט בסוגיא מוכח שזה מה שכתוב, ומה שלא – לא. אם אני יכול להצביע ולומר תראה את המציאות הנה זה כך, הוכחתי, ואם לא אז לא.

מה שהלב מחלק בין חומר לצורה, הוא לא יכול להוכיח את החילוק הזה, כי החילוק הזה לא נעשה בשלב של תצפיות על המציאות. אחרי כל התצפיות הלב מעבד את החומר שנצפה. לכן את אמיתות העיבד בעצמו אי אפשר להוכיח דרך תצפיות במציאות.
"לב האדם הוא שמחלק", זה לא דבר שקשור לאימות על ידי תצפית, גם לא על ידי חשבון לוגי רציונליסטי מוכרח, אבל זה גם לא בניית מגדלי דמיון בדויים ומומצאים חסרי כל בסיס. יש מילה שיש המשתמשים בה לסמן עניין זה, והיא התבוננות.

אני עוסק גם בטיפול פסיכולוגי. אדם מספר לי נתונים מהמציאות שלו. אני לא עושה תצפית על המציאות אלא מתבונן בנתונים שקיבלתי. אני אומר לו שנראה לי לפי הנתונים שהוא מסר לי, שמה שההורים שלו היו קרים אליו בילדות, גרם לו לתחושת בדידות שהוא נושא אותה בתוכו גם היום אפילו שהוא כבר בגר ויש לו משפחה אוהבת. אין לי שום הוכחות לזה. אין אפילו שום פירוש מוגדר ומדוייק למילים כאלה. לפעמים הוא אומר לי אני באמת רואה שזה ככה, הארת לי את העניין ואני בטוח שזה מה שבאמת קורה לי. בשפה המטופשת של הפסיכולוגים אומרים "אני מתחבר למה שאמרת".
הוא יכול לומר לי אני בכלל לא מתחבר לזה, ואז אומר טעיתי, סתם בניתי המצאה דמיונית שלא קשורה לשום דבר.
כמי שעוסק בזה, לדעתי זה עובד ובהרבה מקרים מביא תועלת שאפשר למדוד אותה.
אני בונה דעה מה קורה לו, לא על סמך תצפית של פגישה עם נתונים, אלא על סמך עיבוד נתונים שהוא סיפר לי. אני יכול להתבלבל, להמציא סתם פיקציה. אבל לפעמים אני קולע, הוא אומר לי הארת לי את העניין, עכשיו אני מבין למה כל השנים הרגשתי ככה ופעלתי ככה והזקתי לעצמי וליקירי. עכשיו אני רואה את זה והשתחררתי ממשהו שחסם אותי, אני צומח ומתקדם.
עיבוד הנתונים הוא פעולה של התבוננות, לחפש את צורתא דשמעתתא, את העומק שמאחרי הנתונים שרואים בפגישה עם המציאות. מאוד קל לטעות שם, כי אין מציאות שאתה פוגש אותה פשוט ולפי זה יודע. זה כושר השגה מסויים של הלב שפשוט רואה דברים לא דרך הפגישה עם המציאות החיצונית, אלא בהתעמקות, בהתבוננות פנימה.
אתה מסכים שיש לאדם כושר תפישה שכלי מלבד חושים. יש בנו משהו מעל בהמות. אנו יודעים את משפט פיתגורס ואת תורת היחסות והן לא. כל תורה פיזיקלית היא לא רק נתונים אלא גם עיבוד שכלי של נתונים לכלל תיאוריה.
כלומר אתה מוכרח לומר שיש איזה כושר שכלי של עיבוד נתונים שהוא משרת את תפישת המציאות ואינו המצאה מיסטית של דברים מיותרים. הפיזיקה של ניוטון היא גם עיבוד שכלי של נתונים ולא רק איסוף נתונים מתצפיות. הרי הרבה ראו את התצפית שתפוח נופל. כשניוטון ראה את זה הוא עיבד בשכל את הנתון הזה, והגיע למסקנה שיש כח הכבידה, כח הכבידה זה כבר התבוננות, פרשנות, תיאוריה, עובדה שלא רואים את זה במציאות, כי לפני ניוטון מליוני חכמים ראו את המציאות של תפוח נופל ואף אחד לא ניסח שיש כח הכבידה.

אני בא לטעון שכמו שיש את כושר עיבוד הנתונים שהשתמש בו ניוטון לבניית התיאוריה שלו, יש אצל האדם עוד כושר אחר. סוג אחר של עיבוד נתונים, שמביא לבניית תאוריות מסוג אחר. שהן רחוקות יותר מהפגישה עם המציאות מאשר התיאוריות של ניוטון, ופחות ניתנות להוכחות על ידי עימות שלהן עם תצפיות. ולתיאוריות האלה יש גם כן מבחן אמת, אבל הוא אחר. המבחן הוא מה הלב אומר על זה כשהוא עשה על זה תהליך של התבוננות, האם הוא מקבל או לא.
בטיפול פסיכולוגי, ליבי מתבונן במטופל ובסיפורים שלו, ואני רואה משהו מתוך התבוננות הלב בלבד, ואומר לו. ליבו מתבונן במה שאמרתי לו, והוא מכריע לפי זה אם הוא מקבל את דברי כאמת או לא. אני ממש חווה שיש כאן משהו שהוא כפוף לבחינת אמת ולא רק משחק ב"נדמה לי" של הזיות בדויות חסרות כל קשר לשום דבר.

החזון איש אומר שיש לפעמים שביררתי שתי שיטות הלכתיות, כבר הקשיתי ותירצתי את כל מה שיש להקשות ולתרץ, ושתי השיטות יצאו בלי שיש על אחת מהן שום קושיא מכרעת (הרי אלה שיטות ראשונים ומסתבר שהם ידעו שאין קושיא מכרעת על שיטתם). כעת הפוסק מכריע בין שתי השיטות. שכלו של הפוסק שוקל ומכריע לפי שכלו, למרות שאין לו הוכחה, וזה עיקר חכמת התורה. הוא משתמש בביטוים כמו: למרות שהרמב"ם אומר להיפך ואין לי שום הוכחה חותכת, ליבי אנסני לראות שזה לא כמו הרמב"ם. הוא אומר לפעמים "אובנתא דליבא" , "הדעת נוטה", וכיו"ב.

בהקדמת הרמב"ן למלחמת ה' כתב:
"ואתה המסתכל בספרי אל תאמר בלבבך כי כל תשובתי על הרב רבי זרחיה ז"ל כולן בעיני תשובות נצחות ומכריחות אותך להודות בהם על פני עקשותך ותתפאר בהיותך מספק אחת מהן על לומדיה או תטריח על דעתך להכנס בנקב המחט לדחות מעליך הכרח ראיותי אין הדבר כן כי יודע כל לומד תלמודנו שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות ולא ברוב קושיות חלוטות שאין בחכמה הזאת מופת בדור כגון חשבוני התשבורות ונסיוני התכונה: אבל נשים כל מאדנו ודיינו מכל מחלוקת בהרחיק אחת מן הדעות בסברות מכריעות ונדחוק עליה השמועות ונשים יתרון הכשר לבעל דינה מפשטי ההלכות והוגן הסוגיות עם הסכמת השכל הנכון וזאת תכלית יכלתנו. וכוונת כל חכם וירא האלהים בחכמת הגמרא: "

על זה אני מדבר, ההתבוננות. אם תשאל איזה בסיס יש להתבוננות הזו, אשיב שזה כושר שיש לאדם, כמו שגם תצפית מדעית על המציאות זה כושר שיש לאדם.
לדעתי זה מה שהרמב"ם מלמד. הוא נותן הרצאה באפיסטמולוגיה. יש כושר שהוא: "לעולם אין אתה רואה צורה בלא גולם". הוא מדבר על כושר הכרה שיש לאדם שהוא מכנה אותו "לראות". מהשימוש בכושר הזה אי אפשר להגיע לדעה שבאמת יש צורות בלא גולם.
יש כושר נוסף, אחר, שהרמב"ם מכנה אותו "לב האדם מחלק". אם משתמשים בכושר הזה אז כן רואים שיש צורות בלי גולם.

בסופו של דבר הכל בלתי ניתן להוכחה. אתה אומר הצמח שבגינה שלי ירוק. אני אומר מוזר, חידוש גדול. תוכיח לי. אתה אומר בוא ותיווכח בעיניך. אני בא, מסתכל על הצמח ואומר הנה הוא אדום, אתה הוזה, אני עכשיו רואה שהוא אדום וצדקתי. מעתה אין לך שום דרך להוכיח לי שהוא ירוק. אתה אומר אחת ועוד אחת הן שתים, אני אומר תוכיח לי, אתה אומר רואים בשכל שזה כך. אני אומר השכל שלי רואה בוודאות פשוט, מצוייר מולי בממשות כאמת גמורה, שהן שלוש. אתה כבר לא יכול להוכיח בשום דרך. כלומר תמיד זה משהו שאתה רואה שזה כך. אתה מראה לי את מה שראית, מצביע לי על מה שראית, ואז גם אני רואה שזה כך ומסכים שצדקת. אם אני לא רואה כמוך אתה אבוד, אין לך שום דרך שבעולם להוכיח.
אז הלב שלי רואה משהו מופשט, עמוק, "רוחני", דרך התבוננות של אובנתא דליבא שהיא לא פגישה עם המציאות המוחשית. כמו מה שרואים בטיפול, או בהסתכלות על יצירת אמנות, וכיו"ב. אני חווה שאני רואה את זה, שזה לא המצאה. החווייה הזו היא באמצעות התבוננות הלב. ליבי אנסני לראות שזה כך. יש לי חוייה של ראיה ולא של המצאה. אני מזמין אותך להסתכל, מצביע לך על מה שאני רואה. אם אתה רואה כמוני ניחא, אם לא אז אין לי שום דרך שבעולם לגרום לך לחשוב שיש ממש במה שאני מספר.
למשל אתה רואה שהצמח שלך ירוק. אני אומר אתה ממציא, אתה הוזה, זה משהו מיסטי שבדית. אין בכלל צבעים לדברים. מעולם לא ראיתי צבע. אוקהם אומר לא להמציא סתם דברים מיותרים, אז אין צבע כלל. אתה אומר בוא תראה, אני מסתכל ואומר לא רואים פה שום דבר, אני לא רואה צבע ומעולם לא ראיתי צבע. אתה סתם ממציא. הדבר היחיד שיש לך להגן על עצמך שלא תיפול להאמין שאתה באמת חולה נפש, הוא שיש לך חוויה של ראיה, פשוטה וישירה ובלתי אמצעית ואמיתית, ואתה מאמין לה, משוכנע מכוחה שזה אמת. הכל מתחיל ונגמר בזה. גם תצפית מוחשית ולוגיקה ומתימטיקה אין בהם יותר מזה. זו רק חווייה שלך שראית ולא המצאת. אם אני אומר לך הסתכלתי ולא ראיתי מה שאתה אומר שראית, אין לך הוכחה, יש לך רק חווייה שלך שראית, אתה יכול רק לבדוק אם אני משתתף בחוויה שלך או לא, לא יותר מזה.

הכל מבוסס על כך שיש בינינו דמיון כי כולנו חולקים תכונות אנושיות. לכן אם אתה אומר אני רואה שהצמח ירוק, אתה יודע שחויית האמת וחווית הראייה אצלנו דומות כי יכולת הראיה והפרשנות שלה מונחים בטבע האנושי המשותף שלנו. ומכח זה אתה מצפה שאם אני אסתכל אומר אכן אני רואה שהוא ירוק. אם אני אומר אני מסתכל היטב ורואה שהוא לא ירוק, משהו בבסיס המשותף שלנו כבעלי יכולות ראיה ופרשנות ראיה לא עובד. יש משהו בבסיס הזה שהוא לא משותף. או שיש לנו שני טבעים שונים (אומרים שדבורים רואות את העולם בצבעים אחרים), או שאצל אחד מאיתנו הטבע פגום. אף אחד לא יכול להכריע על זה.

אני טוען שאני ממש רואה בהתבוננות הלב שיש דבר כזה 'חיים', לא גוף בשרי חי אלא חיים כלליים שלא תלויים בגוף בשר שיהיה חי. מופשטים. אל חי, ובחרת בחיים, כי מוצאי מצא חיים, אלה בעיני פסוקים שלא מדברים על בשר חי אלא על חיים מופשטים. ואני חווה שאני יודע על מה הפסוק מדבר כי ליבי מחלק את הצורה מהגולם ורואה שחיים זה דבר שיש לו מציאות נפרדת מגולם, למרות שלא ראיתי מעולם חיים בלי בשר, ליבי מחלק את מה שראיתי, מחלק את החיים מהבשר, ורואה חיים לחוד בלי בשר. מבחינתי זו חווייה של לראות ולא של להמציא בדיה. יש לי הוכחה שזה כך, כי אני רואה את זה. כמו שלך יש הוכחה שהצמח שלך ירוק כי אתה רואה את זה. אפשר לראות לא בכושר האפיסטמולוגי של צפייה במציאות החיצונית שמחוץ לי, אלא בכושר האפיסטמולוגי של התבוננות פנימית של הלב שמעבד את הנתונים.
אני מצביע לך על הכושר הזה של הלב שמחלק, ומספר לך שאני חווה את זה כראייה ולכן מבחינתי זו אמת ולא המצאה. אתה יכול לומר אני גם רואה את זה. יש לשנינו את כושר הראיה הזה ויש לנו שפה משותפת שמבוססת על השימוש בו, ושנינו חווים שזה ראיה ולא המצאה. כלומר שזה אמת.
ואתה יכול גם לומר אני מסתכל על מה שאתה אומר ואני רואה שזה לא כמו שאתה אומר. זה לא ששנינו משתמשים באותו כושר הכרה אפיסטמולוגי ומתווכחים על משהו שקשה לראות ברור האם רואים כך או כך. כמו שניים שרואים דמות חיה מרחוק ואחד אומר אתה לא רואה שזה כלב?, והשני אומר אתה לא רואה שזה חתול?. אלא זו מחלוקת יסודית האם בכלל קיים כושר אפיסטמולוגי כזה שאפשר לקבל אותו כבוחן אמת, כרואה. מבחינתי כאן הויכוח מסתיים. אם לא רואים אז לא רואים. אם אתה לא רואה שהצמח ירוק, או שיש בכלל צבעים, אז אתה לא רואה. אין מה לעשות יותר מזה.

אני חוזר לבנק, אני ממש רואה ברור שבנק זה רק הסכמים משפטיים, ישות שקיימת בלי שום חומר כלל ועיקר. החומר של בניין ופקידים הוא רק כלי לשרת את התפקוד, הוא רק תולדה ממציאות הבנק ולא עצם מציאות הבנק. הוא לא מעלה ולא מוריד לגבי השאלה האם הבנק נמצא ולגבי פגישתי הפשוטה אותו כנמצא. אני באמת מעולם לא ראיתי צורה בלא גולם, לא ראיתי מעולם בנק בלי בניין פקידים ושטרות. אתה אומר כיוון שלא ראיתי אז מציאות של בנק כוללת פקידים ושטרות. אני מסכים שלא ראית בנק בלי חומר, גם אני לא ראיתי. אבל הלב שלי מחלק בין צורה לגולם, והחילוק הזה מראה לי שבאמת הבנק עצמו נמצא כצורה בלי גולם. רק אחרי החילוק הזה של התבוננות הלב אני רואה את הבנק בלי חומר. זה כושר אפיסטמולוגי אחר. אתה כנראה לא מקבל אותו, לא רואה אותו. על דרך שהמשנה אומרת רואה אני את דברי אדמון. לכן אצלך אין בנק בלי חומר כי לא ראית בנק בלי חומר. זכותך. אין כאן שום יכולת לשפוט. מה שרואים זה מה שרואים.

 

.

.

.

.

עוד מכתב המשך:

קראתי בעיון את מה שכתבת, תודה, זה באמת מבהיר יותר.

אני מצטט שני משפטים שכתבת:
" התשובה לשאלת "מאין לך", תקבל תמיד את תשובתה מבעד לשיקוף מציאותי כלשהו שאינו אך דמיוני."

"כל דבר משתקף נודע או מתפתח בידיעה או מוסק כמסקנה אשר לה נקרא "לא חמרית" כלשעצמה (מהו חומר?) אך מבעד לאסמכתא פיזית כלשהי."

 

אני חוזר שוב למה שהבאתי מהרמב"ם על מה יכול לתת תשובה לשאלה מניין לך:

 

"לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה"

יש דברים שאם תשאל מניין לי, אשיב ואומר "ראיתי."
יש דברים שאם תשאל מניין לי שזה כך, אשיב ואומר אכן לא ראיתי, אבל הלב שלי חילק וזה מה שיצא לו מהחלוקה.

 

אריסטו בהרבה מקומות מתקיף את אפלטון, למרות שלדעתי הוא לא חולק עליו בעצם האונטולוגיה, בשאלה מה נמצא, מה זו מציאות וכו'.

להבנתי הקושיות של אריסטו הן: אתה מספר לי על אידיאות מופשטת, אני לא יודע מניין לך ההמצאה הזו. יש ראיות רבות וחותכות ומפורשות לגמרי שאריסטו מודה במציאות של אידיאות מופשטות. אבל הוא מתקומם נגד אפלטון שאומר יש אידיאות מופשטות. הטענה נגד אפלטון היא אתה מדבר כמו דברי נבואה, פשוט אומר שככה זה. אי אפשר לדבר ככה, כי מייד אשאל מניין לך? למה שאקבל זאת ממך? אני לא ראיתי את זה.

 

התרופה שאריסטו מציע היא ללכת בסולם, להתחיל מהפיזיקה, מלהסתכל על מה שאני רואה, על מה אני פוגש, ומשם תוך חקירה הולכת ומתקדמת של מה אני רואה ופוגש, להתקדם בסולם שכל שלב שלו בנוי על מקור במציאות שממנו אפשר להשיב על השאלה מניין לך, הוא צריך להיות בעליל לא המצאה ולא דמיון בעלמא שאי אפשר להוכיח או לסתור.

 

אריסטו מתחיל בהסתכלויות על כלבים וסוסים, מה הראיה שבה אני רואה 'סוס' ולא סתם גוש חומר לא מוגדר. מה זה אומר שאפשר לחלק את החומר עד אין סוף, הרי הוא הופך בסופו של דבר לאין, וממה שחילקתי אני לא יכול לשוב ולהרכיב את החומר שיהיה לפני החלוקה. אז מה הם גופים חומריים?

הרבה מאוד התבוננויות כאלה. הוא סובר שהוא בונה מזה תפישה שרואה במציאות, בחומר, את האידאות. בחומר לא כמטריאליזם אלא גם אם יש ישויות מופשטות אם הן לא השתקפו בחומר מניין לי שהן קיימות בכלל. הוא רואה השתקפות בחומר של האידיאות ומז הרואה אותן קיימות.

השתקפות זה לא רק תירוץ. למשל אם ירח משתקף במי הנהר (נניח שהירח שבשמיים מוסתר איכשהו), אדם יכול להקשות איך ייתכן שיש עיגול אור לבן במי הנהר?

אפשר לתרץ כל מיני תירוצים. מישהו יכול להציע תירוץ, להציע תיאוריה, יש דבר כזה שמיים, ויש שם ירח מסלע עגול שמחזיר את אור השמש וזה מאיר על מי הנהר ומחזיר את ההשתקפות וזה ההסבר למה שאנו רואים.

אם זה המצאה שנאמרה כדי לתרץ תירוץ, זה אף פעם לא מספיק. נניח שלא ידוע לנו שום תירוץ יותר טוב מזה. לא ראיתי אינה ראיה. אולי יש תירוץ יותר טוב מזה. כיון שלא ראיתי שום שמיים ושום ירח מסלע שמחזיר אור, זה המצאה מבחינתי. אפשר להמציא שיש מוישה זוכמיר שמעשן וטבעות העשן של המקטרת שלו זה העיגול הלבן במי הנהר.   אולי זה יותר מורכב ופחות חזק מהתירוץ על הירח שבשמים,  אבל זה לא סיבה לקבל את אמיתת ההסבר על ירח בשמיים. כי אפשר להמציא אין סוף המצאות, לשום אחת מהן אין אפשרות להיות נסתרת או מוכחת. אז זה לא נכון לבחור מהן את זו שמוצאת חן, או הכי פשוטה, ולקבל אותה. אולי לזה התכוונת עם הדוגמה של המחשב בשמש.

לכן גם אם האידיאות הן תירוץ יפה ונפלא להסביר המון קושיות, יותר מכל תירוץ אחר שאנו מכירים, עדיין אין לקבל את זה.

 

מסכים לגמרי. זה גם תוכן ההתקפות של אריסטו על אפלטון. אריסטו טוען שהוא ממש רואה את האידיאות, לא בראייה ישירה אלא כהשתקפות. אדם יכול להסתכל על ירח שנשקף במי הנהר, ופתאום יש לו הארה והוא ממש רואה כאן את הירח שבשמים, נוכח לפניו, כמו שאני רואה את דמותי בראי. זה כמו לראות ילד ולראות בתווי פניו את אבא שלו, ממש לראות נוכח.

איינשטיין הרגיש שהוא ממש רואה שהחלל עקום. ניוטון ממש ראה שיש כח כבידה (למרות שאפשר שיש לדברים כח תנועה עצמי ויכולת בחירה והם אוהבים להיות למטה מסיבה כלשהי ולכן רצים לשם). עיקום החלל והגדרת כח כבידה זה לא רק תירוצים שהמצאתי כדי לתרץ קושיות. בעובדות זה משתקף.

הוכיחו שאפשר  להשמיט לא מעט אותיות מטקסט או להזיז אותן לסדר אחר ועדיין אפשר לקרוא את הטקסט בקריאה רגילה. לא לשאול קושיא מה יכולה להיות המילה שמתלכדת מקצת האותיות שנותרו ממנה, ולתרץ משהו. אלא בקריאה רגילה שרואה את האותיות ממש. כי המילה השלמה כאילו משתקפת באותיות ששרדו ממנה ואני ממש רואה את המילה השלמה.

לדעתי זה מה שהרמב"ם אומר "לב האדם הוא שמחלק". כלומר הלב לוקח את הראיה של עיגול אור במי הנהר, מתבונן בו, ופתאום ממש רואה את הירח בשמיים, בראיה שלא עושה חישוב אלא ממש רואה נוכח. הלב מסתכל על גוף חומרי, ופתאום בהתבוננות והארה הוא ממש רואה נכחו בפשטות צורה מופשטת.  כך שבעצם הכל מסובב על 'ראיתי'. ו'ראיתי' בהכרח מתחיל מחומר. יש ראיה של הדבר עצמו מול העיניים, ויש התבוננות מעמיקה על משהו, שתופשת שמשתקף בו משהו אחר, אבל ממש כמו תמונה באספקלריא, בראי, ולא כהמצאה שמסבירה משהו ואני מקבל את זה כי אין לי תירוץ יותר טוב. 

כוונתי שאני מסכים לגמרי לאפיסטמולוגיה שלך. אני מסכים שאסור להמציא שום דבר לא חשוב כמה היטב הוא מסביר קושיות עצומות. בהכרח תמיד צריך לראות. ובאמת אי אפשר לראות אם אין לזה התחלה מהסתכלות על החומר. לא כמטריאליזם אלא כי מה שלא משתקף בחומר בהכרח הוא המצאה, אחרת מניין לי שהוא קיים.

 

המחלוקת צומצמה עכשיו, זו לא מחלוקת עקרונית אלא מחלוקת על פרט אחד מסויים. לי יש חווייה, או שנדמה לי שיש לי, או ששוכנעתי מהכתיבה המבריקה והכריזמטית של אריסטו בשילוב הנטיה הרומנטית והדתית של הרגשות שלי, ולא באמת חוויתי בעצמי, בכל מקרה כרגע יש לי את זה, שאני רואה את האידיאות המופשטות לא כהמצאה ולא כתירוץ שמסביר קושיות, אלא כהשתקפות שגורמת לי לראות כנוכח מול העיניים את מה שמשתקף.

 

למשל אם אני רואה צל של גמל, אני יכול לחשוב שזה רק צל שקיים בפני עצמו. לפעמים אם אסתכל על הצל בהתבוננות מעמיקה תהיה לי הארה ואתפוש שיש כאן גמל מתחבא שעשוי מחומר שעוצר את האור והוא זה שמטיל צל.

ההסבר שהצל קיים לא כיישות עצמאית אלא כי גוף עכור  שעומד מול מקור אור מטיל אותו, יכול להיות המצאה שמסבירה קושיות, ואז אין לקבל את זה, ויכול להיות שאני ממש רואה בעיני רוחי את הגמל, ברור ופשוט. ראיה עקיפה שהיא עדיין ראייה ממש של משהו שנוכח מולי ואני רואה אותו, ולא המצאה.

אחרי שאנו יודעים מהו צל, וודאי אם אני רואה צל של גמל הולך, אני חווה שאני ממש רואה גמל חי. לא רק ממציא שאולי יש גמל חי שמסביר את הצל. כמו שהמביט בראי ממש רואה את מי שמשתקף.  זה מרמז שיש פוטנציאל שאגיע אחרי התבוננות מעמיקה לאותה חווייה של ראיית גמל חי ממש, גם לפני שנודע לי ההסבר על קיומו ומהותו של צל. יש משהו במהות של צל שהוא חמקמק, רופף לא מורגש כקיים באופן עצמאי וחזק בפני עצמו. אם הוא מתנגש במשהו הוא לא דוחף אותו. אלה קושיות שאפשר להמציא שיש גוף שמטיל את הצל וככה לתרץ. אבל יש אפשרות שהלב יתבונן, יחלק את הצל בליבו ויראה שיש בו השתקפות של גמל ממשי. זו חוויה של ראיה שיכולה לספק תשובה לשאלה מניין לך.

זה מאוד מסוכן, קל מאוד לטעות בזה. קל מאוד להמציא ולשכנע את עצמך שאתה ממש רואה השתקפות בעוצמה של ראיה מוחשית ישירה. אבל תיאורטית לדעתי יש מקום לזה. מי שזכה להיות מדוייק בזה יכול להשתמש בזה. ככה אני מבין את "הלב מחלק" של הרמב"ם. 
אם הבנתי נכון בעקרון אתה מסכים שיש דבר כזה ראיה על ידי השתקפות בחומר, ולא ראיה ישירה ממש. אז איננו חולקים בעקרון. רק על המקרה הפרטי של אידיאה אתה אומר אני לא רואה את זה משתקף בחומר, וקשה לי מאוד להאמין שאפשר לראות דבר כזה משתקף בחומר, בהשתקפות שיש לה עוצמה של ראיה נוכחת פשטנית ישירה. מסתבר לי יותר שאנשים המציאו את זה ואולי אחר כך לימדו את עצמם להרגיש שהם רואים את זה משתקף. יש גם אנשים שבטוחים שראו ממש מלאכים עם כנפיים. זה לא באמת התחיל מהסתכלות תמימה ישרה נטולת עמדה קדומה שהסתכלה על החומר וראתה בו אידיאה משתקפת ברמה של ראיה ממשית. 

 

בסדר, ניסיתי להראות איך אני רואה השתקפות של אידיאות במציאות. לטעמכם זה לא מגיע לרמה של השתקפות שממש רואים את זה ישירות. זה כבר מתקרב לשאלות של טעם וריח. את לא רואה איזו שמלה יפה ואופנתית זו?! לא, אני רואה שזו שמלה מכוערת של סבתות. גם שמלה זה אספקלריא להשתקפות של יופי. או שרואים או שלא.

זה ויכוח לא עקרוני מבחינה אפיסטמולוגית. מבחינה אונטולוגית, לגבי מה באמת קיים במציאות, זה ויכוח עצום, אבל לא מוכרחים לדון בשאלה הזו.

.

.

.

.

המשך:

יש כמובן חפיפה בין אידיאה למילה. המין הכולל 'אדם', זו המילה אדם בשפה, וזו האידיאה המופשטת של אדם, שהיא הגדרת המילה.
זה יתכן או כי המציאו מילה (ועוד אולי איזה מחזה דמיון), ואמרו שזה אידיאה, או כי ראו בפשטות באופן ישיר משהו במציאות האמיתית, ואחר כך הצביעו עליו על ידי ציונו במילה כלשהי (שזה שימוש כשר במילים).

הבנתי שלשיטתכם ידוע מראש שלא יתכן לראות אידיאה במציאות. כי הרי בהגדרתה היא משהו "שקוף", כלומר לא מוחשי.

אני הסכמתי איתכם שבלי לראות משהו מוחשי, אין לי תשובה מניין לי שבאמת יש אידאה במציאות. ואם לשיטתי אידאה אינה מוחשית, אז לכאורה פרכתי את שיטת עצמי.
כלפי זה אמרתי שיש דברים שרואים במציאות המוחשית, והלב מבין שהם אספקלריה של דברים מופשטים. הבנת דבר מתוך דבר.
למשל אני מביט בעיניים של מישהו ואומר: 'אני רואה שאתה עצוב'. העצב כשלעצמו מופשט, אני רואה עינים שהם עצם מוחשי, לא את העצב המופשט, רק שהעינים הם ראי הנפש. אני רואה את העצב המופשט בראיית דבר מתוך דבר, בדרך של אספקלריה, מתוך המבט המוחשי בעיני בשר.
ראיית האידיאות היא באופן כזה.
'עצב' זה לא המצאת מילה. זו מציאות ריאלית שראיתי בחוש בפשטות, רק אחר כך סימנתי במילה את הדבר המציאותי. אז אין מניעה הכרחית לראות כך גם אידיאות. עצב זה גם אידיאה.

.

.

.

.

המשך:

אותו מייל שמקודם רק עם פסקה נוספת:אני חושב שהמשל של גדוד חיילים הוא מוצלח. איש צבא, שלא מסתכל על בני האדם אלא על ישויות צבאיות, רואה קבוצת חיילים פועלת באופן מאורגן ולא רואה את המפקד.  
דיברנו על ההבדל בין אפיסטמולוגיה לבין אונטולוגיה. מצד השאלה 'איך אני יודע' (אפיסטמולוגיה), וודאי החיילים קודמים, אותם אני רואה וודאי, קיומם ידוע בוודאות כי הוא מוחשי. את המפקד לא ראיתי, מבחינת "איך אני יודע" הוא משני לחיילים, הידיעה אודותיו נולדת רק אחרי הידיעה על החיילים ורק מכוחה. ויש לדון איך בכלל הגעתי למסקנה שהוא קיים וכמה המסקנה חזקה. נניח שהשתמשתי בהיסטוריה שבה ברוב הפעמים שחיילים פעלו במאורגן התברר שזה מכח פקודות של מפקד, או כל דרך היקש אחרת. נניח שהסכמנו שזה היסק מסתבר למדי. בכל מקרה המציאות של המפקד פחות ידועה משל החיילים כי אותם ראיתי ועל המפקד רק הסקתי על סמך מה שראיתי. אבל אם נעזוב את האפיסטמולוגיה ששואלת 'על סמך מה אני יודע', ונעבור לאונטולוגיה שאומרת אחרי כל השאלות על איך אתה יודע, בוא סוף סוף תספר מה אתה חושב שאתה יודע. מה תמונת המציאות שהגעת אליה אחרי כל המסע של איך יודעים דברים וכמה הידיעה מדוייקת וממשית. תמונת המציאות של איש הצבא (נניח שהסכמנו שההיסק שלו קביל במידה מספקת כלשהי), היא שיש מפקד והוא קודם לחיילים. הוא נמצא לפני החיילים מבחינת סדר ההוויה של הגדוד, הוא סיבה ראשונה למציאות הגדוד והחיילים רק ממשים את זה כדבר נצרך אבל שני בסדר ההווייה של הגדוד. נניח שראיתי שני גדודים, גם כן רק את החייילים ולא את המפקד. שניהם הסתערו על יעד מבוצר, וכל גדוד עשה את זה בשיטה שונה של תורת לחימה. מבחינתי אני רואה כאן שני מפקדים, שלכל אחד יש תורת לחימה משלו. שתיהן טקטיקות טובות ומעמיקות ומעניינות, ואני חוקר את הטקטיקות השונות של שני הגדודים. אם אתה שואל אותי האם זה מפקד חי בשר ודם שמשדר באוזניות פקודות לחיילים, או שהם קראו בספר איך מסתערים על יעד מבוצר, או שיש להם מסורת צבאית שונה, כמו חיילים רוסים ואנגלים, וכל כיו"ב. אומר שזה לא מעניין אותי כאיש צבא שמסתכל על ישויות צבאיות. אני מסתכל על תורת הלחימה, מה אכפת לי אם המפקד יש לו עיניים כחולות או חומות או שהוא בכלל רעיון שכתוב בספר. כלומר אני חי בעולם האידיאות המופשטות. בעולמי המציאות מתחילה מהאידיאות המופשטות, הן אלה שקיימות לפני הכל, כתחילת המציאות, הן קודמות והן עיקר מה שנמצא. החיילים בעצמם לא מעניינים, לא רואים בהם כשלעצמם את ההבדל בין הגדודים ולא שום תורת לחימה. אמנם הם הצד הפיזי של הגדוד ואין לו מציאות בלעדיהם, אבל מצד החיילים הכל סתמי, הכל אותו דבר, אין בהם כשלעצמם תורת לחימה ולא שום דבר. המבנה שלהם כגדוד לוחם הוא רק צל של חזון המפקד המופשט. 
זו דוגמה שלטעמי מאוד ברורה, על השאלה איך יתכן שאני מודה שעל השאלה 'מניין אני יודע' על קיומו של כל דבר, כולל האידיאות, אני משיב: לפני הכל מהעצמים הפיזיים הפרטיים, מהם הכל מתחיל והם העיקר שהכל בנוי עליו. כמו שאת כל ידיעתי על מציאות המפקדים ותורות הלחימה שאבתי לפני הכל מראיית חיילים. אבל אם שואלים שאתאר את תמונת המציאות שבניתי אחרי מיצוי כל מקורות הידיעה (הפגישה הפיזית המוחשית כעיקר ראשון, ואז, כדבר פחות חשוב ויציב, ההיסק, האספקלריה, הסטטיסטיקה שבנויה על העבר, חישובים מתימטיים, ניחושים והשערות שמסתברים ברמה כלשהי, וכל כיו"ב), בניתי תמונה שהיא תמונת עולם האידיאות המופשטות, ששם לפני הכל קיימות אידיאות מופשטות, וזה עיקר המציאות, "המובן הכי ראשוני אמיתי ומוחלט של המילה 'נמצא'" כניסוח של אריסטו, שלא שולל מציאות של דברים אחרים רק מדרג אותה, והעצמים הפיזיים הם נמצאים אבל רק כצל של האידאות. כאמור האידיאות זה לא מלאכים מעופפים שקופים שקיימים במקום כלשהו, זה רק דרך תפישה, זה אפילו רק העדפה של על מה אני רוצה להסתכל, מה מעניין אותי, מה חשוב בעיני, זו אפילו רק בחירה של זווית מבט. אסטרטג צבאי חי בעולם של תורות לחימה מופשטות על דרך שאפלטון חי בעולם האידיאות. זה לא שתורות לחימה מעופפות בעולם תורות הלחימה שיש לו היכל ברקיע ובעלי רוח הקודש צופים בו. אלא במבט של האסטרטג הצבאי זה מה שיש בעולם, כי זה מה שמעניין אותו וחשוב בעיניו, מבחירה, ואצלו החיילים הם צל של זה. האמא של החיילים או פקידת ת"ש או קב"ן אצלם החיילים יותר קיימים מתורות לחימה ומהמושג המופשט 'גדוד'. במבט של נגיד בנק ישראל מה שיש בעולם זה היצעים וביקושים והשאר צל של זה, הוא חי בעולם הכספים. במבט של מורה מה שיש בעולם זה נפשות ושכלים של ילדים, הוא חי בעולם החינוך, והגופים והקירות של בית הספר הם רק צל של זה, מימוש משני של זה. בלי נפש ושכל של ילדים לא היו הקירות, הילדים זה הסיבה הראשונה והקירות משניים, וכן הלאה. זה אונטולוגיה, תמונת המציאות שכבר לא אכפת לה איך אני יודע אלא רק עוסקת במה אני יודע, שזה הרבה פעמים בחירה איך אני בוחר להסתכל על הדברים. באונטולוגיה יכולה להיות מציאות של אידיאות מופשטות שהן התחלת המציאות והן הראשונות והשאר נולד מכוחן והוא רק צל שלהן. ואין לזה קשר כלל לשאלה של האפיסטמולוגיה מניין אני יודע שיש בכלל דבר כזה, ששם המלך הבלתי מעורער הוא הקיום הפיזי המוחשי של הגופים הפרטיים, שרק ממנו מקישים על כל שאר הדברים, ובלעדיו לא יודעים שום דבר. אפלטון בחר להסתכל על החיים של הדברים במובן העמוק, על המהות, חיפש לראות את סוף ההשתקפות שמשקפת המהות, כמו החיפוש של אברהם שהסתכל על הירח והשמש וההרים ובסוף ראה את החוליה הסופית של ההשתקפויות, שמשתקף מהעולם החומרי אל אחד נבדל מחומר. מי שבוחר לחיות בעולם של תאוות גשמיות, הוא חי באותו עולם בדיוק כמו שאפלטון חי בו, מבחינת חומר מקום בחלל ובזמן וכל כיו"ב, אבל הוא לא חי בעולם האידיאות אלא בעולם של מאכלים ויינות, או בעולם הכספים או בעולם הפוליטי וכן הלאה. 
עוד משל, אדם חי עם אשתו, הוא חי איתה כי היא יפה, הוא חי בעולם של תאוות נשים יפות. אחר כך הוא מחכים ומתפתח ומגיע לתפישה שהוא חי איתה כי יש לה מידות טובות, הוא יצא מעולם החומר ועלה לעולם אחר שנמצא גבוה יותר והוא עולם המוסר. הוא נשאר באותו בית, הוא עבר לעולם אחר גבוה יותר לא במעבר פיזי, זה רק משל שהזהירו לא להגשים אותו. אחר כך הוא מחכים עוד, ותופש שלא רק בגלל המידות הוא חי איתה, ולו יצוייר שתשתבש דעתה והיא תהיה זקנה מבולבלת בלי מידות טובות הוא יגרש אותה בלב קר. אלא הוא תופש שגם בלי זה הוא אוהב אותה, באהבה שאינה תלויה בדבר, וגם כזקנה מטושטשטת הוא ימשיך לאהוב אותה. כי הוא אוהב את עצם המהות שאין לה שום תואר שניתן להגדרה ותיאור, את העצם עצמו, אותה עצמה, מי שהיא כמו שהיא בכל מצב, לא בגלל שום סיבה חיצונית לזה. אדם כזה עלה לחיות בעולם האידיאות המופשטות. שהן המהות העצמית של הדברים בהפשטת כל מאפיין חיצוני. אותה אידיאה שאין לנו שום אמירה לגביה, אין שם מילים כלל, היא מה שעליו רוכבים כל המאפיינים. לכן הוא הראשון מבחינת סדר ההווייה, הקודם, השורש של המציאות. קשה לתפוש שזה יכול להימצא בפני עצמו באופן מופשט, אבל הרי אם את זה האדם אוהב באשתו אז זה משהו קיים, וזה העיקר של הקיום שהרי האהבה היא על זה ולא על שום תכונה שנשענת על הבסיס הראשוני הזה. אם הוא אוהב בהכרח הוא גם תופש משהו, למרות שהוא לא יודע להסביר, גם לא לעצמו, מה הוא תופש. זה מה שעומד מאחרי המילה 'אידיאה'. וזה לא נחלש מכך שבלי תפישה פיזית בגוף האשה החומרי לא היתה לי שום ידיעה על האידיאה שבה. מוכרחים להפריד היטב את האפיסטמולוגיה מהאונטולוגיה, כי הן יכולות להחריב זו את זו. 
לגבי האשה, אם היה פוגש אותה כשהיא זקנה מבולבלת ומכוערת לא היה אוהב אותה כלל, אפשר שגם אחרי הרבה שנים ביחד מחלת נפש קשה למשל תחסום את גילוי המהות כך שהוא לא יוכל להמשיך לאהוב כי לא תהיה לו שום ידיעה על המהות. אני מסכים שידיעת המהות היא רק מכח הגילויים החומריים החיצוניים, התפקודים והתכונות וכו'. אבל אחרי שהמהות נודעת מכח זה, אפשר לומר שהאהבה היא כלפי המהות שמופשטת מכל תכונה או תפקוד. שוב, מצד מקור הידיעה, האפיסטמולוגיה, זה קודם כל החומר והמאפיינים והפעולות, אבל תמונת המציאות שנבנית בסופו של דבר יכולה לשים את החומר והתכונות וכו' במקום משני.  

 

מחשבה אחת על “163 – איך רואים בפשטות ובלי ספק שהמציאות היא רק אידיאות (צורות), ורק אותן כל אדם ובעל חיים תופשים. (בסוף התכתבות ארוכה למי שרוצה להתאמץ להתקרב לתפישת עניין האידיאות)

  1. פינגבק: 48 – חלק שלישי של הספר "אדם חי". תפישת כח הדמיון באידיאות. | אדם חי – האתר של ניר שטרן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s