162 – על השגת המושכלות ושכל עיוני. (וביאור המחלוקת היסודית בין הרמב"ם לרס"ג והחסידות, וכן בין רמב"ם לרש"י)

מתוך מכתב, ומתוך הביאור על הרמיזות וההערות של אבן סינא, חלק ג' פרק כא, כאן.

 
ממכתב בעניין השכל העיוני
 
בהלכות יסוה"ת ד' ז' כתב:
"לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה […].
והצורות שאין להם גולם אינן נראין לעין אלא בעין הלב הן ידועין כמו שידענו אדון הכל בלא ראיית עין."
לכאורה הרישא והסיפא סותרים. הרישא מדבר על הפיזיקה, מעשה בראשית, שלומדים להפשיט את הצורה מהעצם. הסיפא זה המטאפיזיקה ששם השכל מגיע למדרגה של ראיית צורות מופשטות.
את מי אנחנו מכירים שהיה יכול לראות צורות מופשטות ואת אדון הכל על ידי העין שבליבו?
זה זר ורחוק עד מאוד מאיתנו.
 
זה הנושא המרכזי של המורה נבוכים, לעלות מהתפישה של כח הדמיון שרואה את המציאות בחומר, ליכולת התפישה של שכל עיוני שרואה מציאות מופשטת באופן ישיר, בלתי אמצעי.
שכל חישובי, מילולי, בהכרח מתחיל מהעצם החומרי. הוא יכול לבנות מזה מילים ומושגים ולעבוד איתם. היכולת לתפוש בלי שום תיווך חומרי כלל ועיקר  (כמ"ש המו"נ סוף פרק א') לא ניתנת אלא לשכל העיוני שרואה את המציאות באופן ישר. רק בשכל העיוני אפשר לתפוש את הבורא בלי הגשמה. 
.
 
במו"נ א' כ"ו כתב:
"כי לא ישיגו ההמון בתחילת המחשבה מציאות כי אם לגשם בלבד, ומה שאינו גשם או נמצא בגשם אינו נמצא אצלם."
.
 
במו"נ א' מ"ט כתב:
"וכבר ידעת, כי השגת הנקי מן החומר, הערום מן הגשמות לגמרי, כבדה מאוד על האדם, אלא אחר לימוד רב, ובלבד למי שלא יבדיל בין המושכל והמדומה, ורוב הישענו על השגת הדמיון לבד, ויהיה כל מדומה אצלו נמצא, או אפשר המציאה, ומה שלא יפול ברשת הדמיון אצלו נעדר ונמנע המציאה. כי אלו האנשים (והם רוב המעיינים) לא יתאמת להם עניין לעולם, ולא יתבאר להם ספק."
.
 
ובאגרת תחיית המתים:
"מה שיעלה בדמיון ההמון אשר לא יאמינו שיש מציאות חזקה רק לגוף ומה שאינו גוף אבל הוא בגוף, רצה לומר כמקרים הוא גם כן נמצא אצלם אבל אין חזקתו במציאותו כחוזק הגוף. ואולם מה שאינו גוף ולא מקרה בגוף אינו נמצא אצל הסכלים אשר הם בלא ספק, אף על פי שהזקינו, גמולי מחלב עתיקי משדים, ומפני זה יאמינו רובם שהשם גוף אצלם, שאם לא יהיה גוף אינו נמצא. ואמנם הנקראים חכמים באמת, לא על דרך העברה, הנה התבאר אצלם, שכל נבדל מן החומר הוא יותר חזק המציאות מבעל החומר, ואין ראוי לומר יותר חזק, אבל מציאות הנבדל יותר אמתית, מפני שלא ישיגהו אחד מאופני השנוי, והם אשר התבאר אצלם במופת שהשם אינו גוף, ומפני זה מדרגת מציאותו יתעלה בתכלית החזוק. וכן כל נברא נבדל, רוצה לומר המלאכים והשכל, הוא במציאותו חזק מאד, קיים יותר מכל גוף,"
 
.
.
ממה שניסיתי להתעסק בסוגיה הזו, חשבתי על דברים שאולי אנחנו יכולים לראות במציאות שלנו, שאינם בעצמם שכל עיוני כלל, אבל יש בהם איזה השתקפות חלקית עכורה של העניין הזה.
יש מחקר של זוכה פרס נובל פרופ' כהנמן על האינטואיציה (הוא כלכלן וניתח את דרכי קבלת ההחלטות בכלכלה). הוא מביא ששחקן שחמט נניח יכול לתכנן ארבע מהלכים מראש, אם הוא יעשה כך אני אעשה כך וכן הלאה. שחמטאי ברמה מאוד גבוהה יכול לתכנן נניח עשרה מהלכים קדימה. אבל יש לזה גבול. שחמטאים שהם בדרגה של אלופי עולם, רובם מעידים, כל אחד לבדו, שהם בכלל לא מחשבים מהלכים. הם פתאום רואים בבת אחת שזה המהלך הנכון ועושים אותו.
עובדה שזה אמין, שלא קורה אף פעם שהם עושים מהלך גרוע.
אנחנו רגילים להסתכל על אינטואיציה כעניין מאוד לא אמין ולא מבורר. תחושת בטן עמומה, רגש עמום, לפעמים צודקת ולפעמים לא. לפי זה האלופים בשחמט שפועלים עם אינטואיציה היו מדי פעם צריכים לעשות מהלך גרוע, כי האינטואיציה "פיספסה", וזה לא קורה. כלומר זה לא סתם רגש עמום. יש בזה אלמנט של שכל, שמאפיין אותו שהוא מבורר ועקבי.
.
.
 
דוגמה נוספת,
שמעתי פעם שיחה עם משוררת חשובה. היא אמרה ששיר טוב, אמיתי, שהוא באמת יצירה ויש לו ערך נצחי, אי אפשר לכתוב בהזמנה. כשזה מגיע זה מגיע. זה כמו ציפור שחגה מעל ראשי האנשים, ופתאום בוחרת אחד ונוחתת על ראשו, ואז השיר נכתב דרכו, המשורר הוא רק עט, השיר כותב את עצמו דרך המשורר, המשורר מרגיש השיר נכתב מאליו.
לא כל שיר הוא כזה, אבל שירים כאלה הם אלה שיש להם באמת ערך.
חקרתי בזה כמה שיכולתי, קראתי ושאלתי. ממה שידוע לי כל האמנים הגדולים מדברים בסגנון כזה. זה מה שנקרא "השראה". יצירות כאלה הן ברובן לא רגשיות. יש יצירות מוזיקליות של באך שממש לא שומעים בהן שום רגש, זה נשמע עיסוק בערכים אסתטיים כמו שעוסקים במתימטיקה. היוונים עסקו הרבה ביופי, חתך הזהב וכיו"ב. היצירות שלהן לא מביעות שום רגש, וכן של המצרים הקדמונים. ואלה היצירות הכי חשובות וגדולות מבחינה אמנותית. או של ציירים כמו סזאן או מונדריאן, שנחשבים הכי גדולים מהמודרניים. גם המונה ליזה היא ציור שאין בו שום הבעת רגש.
.
.
 
לדוגמה ציורים של מונדריאן, בתולדות האמנות הוא מוכר כפסגת האמנות המודרנית. יש לו הרבה ציורים מהסדרה הזו שנראים מאוד דומים. הוא עיין חודשים בשאלה איפה בדיוק למקם את הקווים או הכתמים. הערך של הציור הוא בדיוק המוחלט של המיקום של הקו או הכתם. זו שפה שצריך ללמוד, הזדמן לי לעסוק הרבה בציור וללמוד הרבה מצייר גדול ואני מחזיק מעצמי כמי שמבין את השפה הזו. אם יודעים להסתכל ולראות את הגדולה שיש במיקום המדוייק של הקו והכתם, זה יוצר חווייה של לראות משהו שאינו בתוך המדרגה של העולם שאנו מכירים, משהו מרובד מציאות יותר מופשט. מתימטיקאים גדולים אומרים שיש יופי רוחני עמוק ובוהק במתימטיקה. זו גם שפה שצריך ללמוד.
קראתי בספר של פרופסור אבשלום אליצור העוסק ביופי או האלגנטיות של תיאוריות פיזיקליות. הוא מביא מגדולי הפיזיקאים שאמרו שהגדולה בתיאוריה של איינשטיין היא בעיקר ביופי שבה, ושאם תיאוריה יפה ואלגנטית הם מראש בטוחים שהתצפיות יתאימו לה ויוכיחו אותה. מהיכן מגיע 'יופי' לתיאוריה פיזיקלית? מה שייך שיהיה יופי בתיאוריה כזו, היא לא מוזיקה או ציור שהם עיסוק באסתטיקה, ביופי. היא רק מנסה להסביר תצפיות בדרך הכי רציונלית. אלא גם במהלך רציונלי ייתכן שיהיה יופי. היופי שבו נובע כי יש בו תפישה של אידיאה, צורה. שהיא בעיקרה מציאות של יופי. התצפיות החומריות אם מנתחים אותן נכון הן ביטוי של אידיאה כלשהי שיוצרת אותן ומארגנת אותן, עושה את החכמה והסדר שיש בהן. אם הניתוח הרציונלי של הפיזיקאי תופש משהו מהאידיאה שמכוחה הסדר והשכל שיש בתופעות הטבעיות שרואים בתצפיות, הרי הניתוח שלו מקבל יופי מכח האידיאה הזו, שכל כולה של אידיאה הוא יופי. מציון מכלל יופי אלהים הופיע, עיקר התגלות האלוה בעולם היא דרך היופי. הוא מתגלה על ידי צורות, שהן ציורים, גילוי של יופי. וכמו שאמרו חז"ל בברכות י' א' שאין צייר כאלהינו. הוא צייר, עוסק ביופי, מגלה את מהותו דרך היופי שהוא יוצר.
.
 
יש שאלה גדולה, איך הטבע תמיד מתאים למתימטיקה וללוגיקה. לפעמים פיזיקאי תיאורטי עושה חישובים מתימטיים מורכבים, ויוצא מהחישובים שאם נסתכל בטלסקופ נראה חלקיק כלשהו, או תופעה מסויימת בגלי האור וכל כיו"ב. אחרי החישובים יוצאים לשטח ומסתכליים בטלסקופ, ואם החישובים אין בהם טעות בסופו של דבר מוצאים את התופעה שהחישובים חזו. למה שהטבע יהיה מחוייב למתימטיקה שהיא שכל אנושי. לכאורה אנשים יכולים להגות מתימטיקה כאוות נפשם, והטבע יתנהג בלי שום קשר לזה. מאיפה מגיע הקשר הזה?
לפי הקדמונים הטבע הוא השתקפות של אידיאות, צורות, והמתימטיקאי לא הוגה ולא ממציא אלא מסתכל. הוא צופה ישירות בישויות המתימטיות, בשכל עיוני שיכול לראות ישות מופשטת. במתימטיקה אם אדם יאמר לדעתי אחת ועוד אחת הן שלוש, נאמר שהוא חולה. לא נאמר שאנו מכבדים את דעתו או צריכים להוכיח לו שהוא טועה. כי אנחנו רואים שהן שתיים ולא שלוש. זה לא הגות או דעה שאנו ממציאים. זו הסתכלות על משהו שקיים אובייקטיבית, ולכן כל מי שיסתכל בו בהכרח יראה מה שאחרים רואים, אם אינו חולה או משוגע. (אריסטו במטאפיזיקה זתא פרק י' אומר שישויות מתימטיות הן ישויות חומריות ולא צורות מופשטות, ובמקום אחר הארכתי בזה. אני מדבר רק על משלים לשכל עיוני, השתקפויות עכורות. לא עליו בעצמו). הטבע הוא התממשות חומרית של אותן אידיאות שהמתימטיקה מסתכלת עליהן כשהן מופשטות. לכן יש התאמה, ומהאידאות מגיע היופי שנמצא במתימטיקה ובתיאוריה פיזיקלית מוצלחת. התפישה של היופי הזה היא משהו שיש לו קרבה מסויימת לדרך בה השכל העיוני פועל. 
.
.
לרוב חושבים שתפישת יופי היא רגש. ולכל אחד טעם משלו, בעיני זה יפה ובעיני מישהו אחר זה מכוער. יש מדרגה כזו כמובן. אבל היופי שיש בתיאוריית היחסות או במתימטיקה, או ביצירות כמו של מונדריאן, כל מי שמבין בזה באמת יהיה תמים דעים. זה יציב ועקבי, יש לזה מאפיינים של שכל יותר מאשר של רגש שהוא מקרי וגחמתי ומשתנה. לכן המילה "אינטואיציה" כאן לא חביבה עלי, כי משמע ממנה שמדובר במשהו לא בהיר, רגשי.
.
.
אלפראבי, מובא במו"נ קורא לזה שכל משותף (או משתתף), זו מדרגה בין הדמיון לשכל העיוני, שהיא לא רק ליחידי סגולה שליבם רואה את הצורות ואת אדון הכל בלי תיווך חומרי, אלה הזוכים לסוד מעשה מרכבה ולנבואה. אלא היא משותפת לאנשים "רגילים" כמונו. והיא מעל כח הדמיון שרואה הכל רק בחומר, יש בה מידה של הפשטה שיכולה לתת מעט מאוד מושג קלוש ועכור, על מה מדובר כשאומרים שכל עיוני.  
.
.
מי שבאמת מבין, לא יאמר על הציורים של מונדריאן זה לטעמי וזה לא, וכולם יבינו אותו דבר למה הקו דווקא כאן ולא מילימטר למטה מזה. הם אומרים להניח את הקו דווקא כאן זה נכון, מדוייק. הוא פתר את הקומפוזיציה באופן נכון. מילימטר פחות זה כבר לא נכון ומדוייק, הקומפוזיציה לא פתורה. אין מילים להסביר את זה, למה זה "נכון", מה שייך בכלל "נכון" לעניין הזה, מה קובע מה נכון. אבל עובדה שהמבינים בציור כולם יסכימו שזה פתור נכון וזה לא (גם במוזיקה יש מושג של "פתרון" של מהלך. יש את זה הרבה בגאז' המודרני (מיסודם של מיילס דייויס, ביל אוונס, ג'ון קולטריין, תלוניוס מונק ודומיהם), שהוא ברובו מוזיקה שלא מביעה רגש, ואת מי שלא מבין בה היטב היא משעממת. זה נקרא "פתרון" כי אין ספק שזה מה שנכון לנגן כאן, וכל מי שמבין מודה בזה, שוב רואים אלמנט שכלי, עקבי ועם מידת וודאות ואמת מסויימת, ולא כמו רגש פשוט שמשתנה ולכל אחד יש את הטעם שלו ולא שייך בו כלל מושג של וודאות או אמת (ולכן מכבדים רגש של כל אחד). זה נובע מראייה ישירה של אידיאה, ויש לזה דמיון למתימטיקה מבחינה זו, לכן משתמשים במילה פתרון שלקוחה ממתימטיקה). הם יכולים לראות את זה. כמו מתימטיקאי שיכול לראות שפתרון משוואה הוא נכון. לפי מה הוא יודע? מאיפה מתימטיקאי יכול לדעת שאחת ועוד אחת הן לא שלוש? מה מקור הוודאות, הידע הזה? אלא הוא פשוט רואה בשכלו שזה הפתרון הנכון. כך גם המבינים באמנות רואים בשכלם שהמקום הזה של הקו הוא המקום הנכון. זו עובדה שכולם מסכימים על זה. יש כאן תפישה של משהו שמצטייר בכח התפישה של האדם, ואין לו מילים כלל. במו"נ א' נ' הוא אומר שצריך שהעניין יצטייר בשכל ואז הוא בשתיקה. למי שמבין, הציורים של מונדריאן יוצרים תחושה של יופי שלא מהעולם הזה, וגם שיש בהם חיים. יש לזה שייכות-מה לעניין של צורה, אידיאה. אם כי כמובן זה רק השתקפות במדרגה נמוכה של העניין.
.
.
עוד יצירת אמנות שיש בה יופי מופלא, חיים, תנועה ועוד כיו"ב. אבל אינה עוסקת בהבעת רגש ובנסיון לעורר רגש, אלא בתפישה עיונית של מציאות אסתטית מופשטת על דרך שמתימטיקאי תופש מציאות מתימטית מופשטת:
.
 
.
.
 
מה שאותה משוררת אמרה שהשיר נכתב מעצמו דרך המשורר, הרי זה לא באמת. בלי ספק השיר נכתב על ידי המשורר, מתוך התודעה של המשורר. רק שזה כח בתודעה שיש לו קצת דמיון לשכל עיוני. שיר ברמה נמוכה נכתב מכח שכל חישובי, המשורר בודק כל מיני אפשרויות לצרף את המילים, הוא בעל מקצוע והוא יודע שצירוף כזה ייצור רושם כזה, והוא בונה ומחשב עד שמגיע לרושם המבוקש. מה שהשיר כאילו נכתב מעצמו, זה כח תודעה באדם שרואה הכל בבת אחת, כמו ששחמטאי רואה שזה המהלך הנכון. האדם זר לכח התודעה הזה שיש בתוכו, לכן זה כאילו השיר הוא ציפור והוא בא ונוחת וכותב את עצמו. באמת זה פעולת כח תודעה שיש באדם, שפועל באופן כזה, לא בחישוב אלא בתפישה ישירה של משהו רוחני, צורה, שיר הוא צורה. מציאות מופשטת שיש בה יופי וחיים ושכל, סדר שכלי.  
.
.

.

.

.

.

על שכל עיוני מתוך מכתב אחר:

הנושא של שכל עיוני הוא מרכזי בפרק שלנו ובכל המורה נבוכים. להגיע אליו זה התכלית של האדם ושלמותו וזה הדיבוק העליון שאדם יכול לזכות לו עם הבורא. מי שיש לו שכל עיוני יש לו אוטומטית מיד את כל החכמה, כי הוא רואה הכל מיד בבת אחת, זה כבר לא תהליך מייגע של עבודת נמלים. צופה מסוף העולם ועד סופו ורואה גם מה שבתוך החבית, כמו שאמרו חז"ל.
.
 
באדם חי רשימה 61 ניסיתי לרחרח קצת איפה אנחנו יכולים לפגוש קצת בחינות מאוד חלקיות ונמוכות, רק השתקפויות עכורות, של העניין הזה בחיים שלנו. לקבל מושג כלשהו גם אם קטן מאוד, על מה בכלל מדובר. מה עומד מאחרי המילים "שכל עיוני". 
.
 
נראה לי שזה חשוב כדי להוציא קצת את המילים "שכל עיוני" שאנחנו כל הזמן אומרים מלהיות סתם מילים בלי משמעות. 
.
 
המדברים כשיטה מודעת ויתרו על העניין של שכל עיוני. כשלמדנו אמרתי שהם ויתרו כי זה מוזר ולא מובן ולא נתקלים בזה בשום מקום. איפה מצאנו מי שליבו רואה את אדון הכל. ("והצורות שאין להם גולם אינן נראין לעין אלא בעין הלב הן ידועין כמו שידענו אדון הכל בלא ראיית עין.")
זה לא מדוייק, הסיבה שהשיטה של המדברים התקבלה בציבור והיא המיינסטרים של היהדות, היא אולי כזו, אבל אנשים כמו רס"ג ידעו שיש משה רבינו שכתוב עליו עליו בכל ביתי נאמן הוא, וכתוב וראית את אחרי וכיו"ב.
.
.
המדברים בכוונה בחרו להשתמש בכח הדמיון ככח העיקרי והשולט על התודעה ולא בשכל. השליטו את כח הדמיון על השכל ונתנו לו לחסום את הראיה השכלית. כי התכלית של האדם זה היחסים שלו עם הבורא. ולדעתם היחסים צריכים להיות רגשיים. אם אשה אוהבת את בעלה, או ילד את הוריו, בלי הסתכלות שכלית על המהות המופשטת הרוחנית של הנאהב, אלא באמוציונליות, בדמעות וריקוד, בהתרגשות. אולי אלה יחסים יותר מספקים, יותר מחוברים. יש בהם יותר התבטלות כלפי הנאהב.
אשה בוכה לבעלה, אני מטומטמת, לא יודעת כלום, אני מלאה רק ברגש האהבה שלי אליך, זה כולי, לא נשאר בי מקום לשום דבר אחר, שום מחשבה לא יכולה לעבור בי בשכל, כי האהבה הרגשית מציפה אותי עד כלות, אני נשרפת באהבה, ומלבד זה אני שום דבר.  יש גברים שיאמרו שזה יותר טוב בשבילם מאשר אשה חכמה ומפוכחת ודעתנית שמסתכלת עליהם ורואה הכל בדייקנות נוקבת.
 
הם בנו שיש דרכים לא שכליות לדעת אלהים: ייחודים, דבקות, רגשי קודש, הנקודה הפנימית, שורש הנשמה היהודית, התפשטות הגשמיות, רוח הקודש של הצדיק, הידבקות ההמון בצדיק, פשטות, מסירת נפש, בכי, ריקוד, הכנעה, ענווה, עשיית מצוות ומעשים טובים, מנהג העם, מופתים, צדיק גוזר, סגולות, ישועות, ניסים, זיהוי של לדעת את הצדיק עם לדעת את האל, ועוד ועוד כיו"ב ענייני כח הדמיון. כל זה נועד לחבר בדרך כלשהי את האדם עם אלהיו. כי דרך המדברים ששוללת דעת אלוהים משאירה את האדם עם אלוה שלא ידוע עליו שום דבר, והיחס אליו הוא כניעה בלבד. זה מחיקה של צלם אלוהים שבאדם, שיכולה לגרום לניכור וריקנות, בדידות דתית, מה שמביא לרציחות בליווי הקריאה אללה הוא אכבר, הוא הכי גדול, אין לנו אלא כניעה, אין לנו אור.
 
.
.
זו גישה מנומקת של המדברים לעבודת השם. זו החסידות. יש סיפורים שהבעש"ט ראה ברס"ג את רבו המובהק ואת עצמו כגלגול או ניצוץ של רס"ג ושהוא למד בספר של רס"ג. 
.
.
גם הליטאים בסופו של דבר קיבלו את זה, בדרכם השקטה. החפץ חיים היה כזה. גם הגר"א היה כך ביסודו, וגם החזון איש. אין אצלם שום פילוסופיה בעמידה מול הבורא. בלימוד הלכה ואפילו קבלה הם אריות של שכל, אבל בעצם העמידה מול הבורא, הם בתמימות של ילד. לא מנסים להסתכל בשכל עיוני ולא לחשוב בשכל חישובי. רק כמו שילד שם את ידו בכף יד אביו והולך אחריו, מתוך רגש שייכות תמים וטהור שבוקע מעומק לב טהור, בלי חשיבה.
.
.
 
לכן אני אומר שהרמב"ם היה ענף צדדי וקטן ושולי בסך כל הים הרחב שנקרא 'יהדות', ואחרי מותו הענף פסק ולא היה לו המשך. היהדות כולה היא בשיטת המדברים. אם הרמב"ם לא היה פוסק ההלכה הכי חשוב שהיה בהיסטוריה היהודית מאז התלמוד, שמו היה כמו השמות של ענקי הרוח מהגדולים שבחכמי ישראל, רבי יוסף כספי ורבי שמואל אבן צרצה וכיו"ב, ולכל היותר רבי משה נרבוני שיותר מפורסם מהם. שהיו ממשיכים של גישת הרמב"ם, ובימיהם נחשבו מגדולי החכמים והיום אבד זכרם ואבדת תורתם. גם שמות שידועים בימינו, כמו אבן גבירול ואבן עזרא, ידועים רק כמשוררים. אף אחד לא יודע כמה גדולה היתה חכמתם ותורתם ומה התוכן שלה. גם רבי אברהם בן הרמב"ם מוכר רק כבן של הרמב"ם, ולא כחכם ענק בפני עצמו.  
.
.
 
ילד מאוד קשור להוריו והולך אחריהם בתמימות שלמה שבוקעת מלב טהור. אבל כל איש חינוך או פסיכולוגיה יאמר שמבחינת הילד ההורים רק ממלאים פונקציה, וכל אדם יודע את זה בלי ספק. מבחינת הילד רק הוא עצמו במרכז העולם, רק הוא עצמו חשוב. ההורים אחראים לספק לו מזון והגנה וחיבוק, הם רק כלי שרת שלו. הוא לא יודע שום דבר על אישיותם וחייהם ורגשותיהם, ויותר מזה, זה לא מעניין אותו בכלל. מה אכפת לי מה מרגיש המוכר במכולת, העיקר שיביא לי מזון.
.
כמי שעבד במשפחתון, אם אני מבלה יום שלם עם התינוקות כשאני המבוגר היחיד, מצד אחד אני מלא אור ושמחה מהם, אבל מצד שני אני גם בודד. אני מוכרח לשוחח קצת עם מבוגר כדי לא לחוות בדידות קשה. אף אחד מהתינוקות האלה לא הסתכל עלי, על רגשותי, אני יכול לגסוס ולפרפר ולמות לידם, לבכות בכי מר, והם ימשיכו לשחק בשמחה ויבקשו ממני סוכריה. 
.
 
זו הטענה של הרמב"ם, שכיחס לבורא, יחס רגשי ותמים בלי שכל הוא לא מספיק. כמה פעמים העלית את מה שברסלב אומרים, פשוט, בלי חכמות. הם מייצגים את החסידות. ויש להם צד.
הרמב"ם לא שולל את היחס האמוציונלי של כמו ילד להוריו. להיפך, הוא סבור שזה מוכרח להיות קיים. אבל הוא סבור שצריך גם וגם, אין סתירה. אפשר שיהיה גם יחס בוגר וחכם וגם יחס ילדותי. ואפשר אפילו לאחד את שתי בחינות היחס. האיחוד השלם הוא הנבואה שהיא גם דמיון הכי מוחשי עם הרגש שהוא מעורר, והרי בלשון הנביאים יש כל כך הרבה רגש, והוא מתעורר מכח ציורים מאוד מוחשיים, וביחד עם זה גם השכלה הכי גבוהה. אבל האיחוד הזה מתחיל כבר מהשלבים הראשונים של הסולם. עוד נגיע לזה בלימוד.
.
.
גם בחסידות, וזו שיטת המדברים, הדרשות אינן באמת עיוניות, אלא הן ציורים מעוררי רגש, ולכן בהכרח מוחשיים. כמו שגם לשון הנביאים כזו. הם משתמשים במונחים שאובים מהקבלה, אבל בסופו של דבר גם אנשים פשוטים אמורים לקרוא את זה, וזה מגרה להם את הדמיון והרגש. כמה כואב לעתיקא קדישא שהכלים נשברים והניצוצות מתפזרים, כמה שמחה יש בכל העולמות העליונים כשאדם פשוט עושה מצווה ואז מתכנסים הניצוצות ומתעלים לשרשם וכו' וכו'. אלה לא תכנים עיוניים באמת, זה מראש מיועד להפיח רגשי אש קודש ולעורר את הלבבות. לעומת זאת אם אדם פשוט יקרא ספר עץ חיים של האר"י, זה לא יעורר שום רגש. זה יישמע טכני לגמרי. כמו תיאור מקצועי של מבנה מולקולרי מסובך ביותר. כי זה ספר של חכמה עיונית ולא של ציורי דמיון פיוטיים לעורר את הרגש. (אני לא פוסל ספר לעורר רגש, גם ספר ירמיהו הוא כזה, וביותר ספר כמו תהילים).
 
.
.
 
זו סיבה אחת למה אדם חכם יוותר על שימוש בשכל עיוני. זה הויכוח מול רס"ג.
.
.
 
יש סיבה אחרת, שהרמב"ם לא מתייחס אליה כלל. אבל חשבתי שמעניין לציין שהיא קיימת. וזה רש"י ותוספות. שמבחינתם המילים של התורה הן סוף פסוק. לא צריך לחפש מה המציאות שעומדת מאחריהן. (רש"י כתב שלבורא יש גוף, ברש"י על בראשית א' כ"ז, ומשמע כך גם מרש"י דברים כ"א כ"ג שהביא שם מדרש בניסוח שקצת שונה מהמדרשים שבידינו ואפשר שהוא ניסח אותו לפי דעתו. יש לא מעט מקומות בדברי בעלי התוספות באגרות ותשובות שכותבים שלבורא יש גוף, לא רק אצל רבי משה תקו. מה ששרפו את המורה נבוכים היה בהוראת גדולי הדור, שרובם אז היו מושפעים מבעלי התוספות, והם שרפו כי הרמב"ם אומר שלבורא אין גוף וזה נגד מה שכתוב בתורה וזה גם אומר שהבורא לא קיים. השריפה מוכיחה שלא רק רבי משה תקו סבר שלבורא יש גוף. גם לשון השגת הראב"ד על הלכות תשובה פרק ג' מורה שהיה מקובל אז אצל גדולי החכמים, שהם יותר גדולים מהרמב"ם, לחשוב שיש לבורא גוף. ומסתבר שכוונתו לבעלי התוספות שרק הם נחשבים לגדולים בתורה יותר מהרמב"ם)
 
.
.
בעולם הליטאי יש הרבה ראשי ישיבות שאצלם פילוסופיית החיים היא ביידיש נאר תוירה, בעברית רק תורה. וכוונתם לדף גמרא. תצלול עד הסוף ללימוד דף גמרא, תלמד כל היום וסוף היום זה שהראש יפול על הגמרא הפתוחה ואחרי השינה מייד תחזור ללמוד.
רבי ברוך בער אמר על הרמב"ם, וכוונתו למשנה תורה ההלכתי שלאורו לומדים את סוגיות הגמרא, אני כל היום לומד רמב"ם, מה אני יכול לחלום בלילה, או קושיא על הרמב"ם, או תירוץ על הרמב"ם.
בגמרא מדובר איך עושים עירוב, איזה כתם מטמא נדה, הראש מתמלא בשאלות כאלה, שבעצם אין בהן שום חשיבה במובן האנושי, במטרה שלא יישאר בו מקום לשום דבר אחר. מי שלמד את הגמרא מסכת שבת ותשאל אותו מה זה בעצם שבת, מה משמעותה, חשיבותה, לא תהיה לו מילה אחת לומר לך. אם תשאל האם פטיש מוקצה בשבת הוא יתן לך הרצאה ארוכה. מה המקום של השאלה הזו באישיות שלו כאדם חושב שחי בעולם ומחפש משמעות? אלא לשיטת רש"י אתה לא צריך להיות אדם חושב שחי בעולם ומחפש משמעות. אתה צריך לקום מול הגמרא ולהרדם מול הגמרא ולחלום או קושיא על הגמרא או תירוץ על הגמרא. זו התכלית האחרונה, השלמות הגמורה. יש תורה, היא אלהית, אלהים נתן אותה כדי שנלמד אותה, הוא הגדיר שהפירוש של ואהבת את ה' אלהיך זה ללמוד את התורה. ממילא כאן סוף פסוק, לומדים ותו לא. להיות גוף אחד עם התורה, להיות ספר תורה מהלך, לנבל עצמו עליה ולהקיא עליה חלב שינק משדי אמו ולהיות אחד איתה לגמרי. זה לא ממש מחלוקת עם הרמב"ם. אם הרמב"ם ישאל את רש"י איך ייתכן שלבורא יש גוף, זה נגד השכל, רש"י לא יאמר שזה כן מתאים לשכל, הוא לא יתווכח עם ההוכחות הפילוסופיות של הרמב"ם שלא יתכן שלבורא יש גוף. רש"י רק יאמר אני תורה ואני יכול לומר רק מה שכתוב בתורה, וכתוב שיש לו גוף. אם אתה רוצה לשאול על זה ולהתמודד איך השכל יכול להבין את זה, מה לעשות עם זה, אולי נדחק את הכתובים, זה הכל עניין שלך, זה לא העיסוק שלי, אני לא מביע דעה שונה משלך, אני פשוט לא מתעניין ולא עוסק בשאלות שאתה מעלה. אני מתמזג עם התורה, לא עומד מולה כאדם ושואל שאלות. 
יש קשר בין הגישה הזו לגישת המדברים. שתיהן מדברות על ציות עיוור, בלי שכל שלי עצמאי אנושי כאדם. רש"י לא אומר שלדעתו לאלהים יש גוף. הוא רק אומר שזה לא נושא שהוא עוסק בו, כי אין אצלו את המושג של "לדעתו". לא צריכה להיות לו דעה. הוא רק לומד תורה.
.
.
 
 
כלפי זה הבאתי את המקור מהפרק האחרון של המו"נ על תורה וחכמה. הוא כותב שם שתורה זה סתם מילים. מי שנשאר עם סתם מילים בלי להסתכל על המציאות שעליה המילים האלה מצביעות, הוא פתי. ההסתכלות על המציאות שעליה מצביעות המילים של התורה, זה הפילוסופיה. ההסתכלות הזו היא בשכל אנושי עצמאי פרטי שלי, אני זה שמסתכל. אף אחד לא יכול לעשות זאת במקומי. אם האדמו"ר יסתכל ויספר לי מה הוא רואה אז אצלי זה שוב סתם מילים, רק אצלו זו ראיה.
רק ראיה עצמית זה חיבור אמיתי שלי עם הבורא. הלב שלי הוא העין שרואה, כשהלב רואה אז אני שם, כולי, לשמה. אם אני רואה זה מבחינתי חווייה טוטלית של וודאות טוטלית שלא משאירה שום דבר ממני מחוץ לזה. מהשכל הכי גבוה שלי עד הדמיון הכי ילדותי שלי, כולי נמצא בפגישה הבלתי אמצעית של ראיה. אם זה רק מילים אז רק החלק מפענח המילים שלי נמצא שם.
זה כמו לקרוא על עיר ולדעת את כל מה שיש בה מהספר. זה לא כמו לנסוע ולראות בעיניים. בנסיעה אני לא לומד אינפורמציה חדשה, אבל אני רואה בעיניים שלי וזה גורם לי להיות שם. זה חיבור אחר לגמרי. אם יעקב קרא כל מה שיש לדעת על רחל, ובלי ספק ברוח הקודש הוא ידע הכל עליה, כשהוא ראה אותה בעיניו הוא התחשמל, קיבל כח להרים סלע שעשרה גברים לא יכולים. הוא אהב. ראיה יש בה משהו שאין בידיעת האינפורמציה ובמה שמילים יכולות לתת. היא בלתי אמצעית ביחס למילים. לכן יש לה כח של נגיעה, פגישה, התאחדות.
נניח שלאמא יש ילד בארצות הברית והם כל יום מדברים בטלפון, אפילו בסקייפ ורואים דרך מסך. אם האמא נוטה למות היא מבקשת שהבן יגיע כדי שתוכל לראות אותו בפעם האחרונה. מה הראיה נותנת לה, הרי היא מדברת איתו כל יום, יודעת כל מה שעובר עליו, כל מה שהוא מרגיש וחושב. אם דווקא תואר הבשר החיצוני חשוב, אפשר לראות תמונה. ובכל זאת האמא מתייסרת, כבר חמש שנים שלא ראיתי את הבן שלי. מה הייתי נותנת כדי לראות אותו, כמה אני מתגעגעת אליו. מה בדיוק חסר לה?
זה מה שאיננו מבחינים בו, שמילים לא באמת מחברות אותנו למציאות. צריך לראות. ואם בעולם הגשמי זה כך, על אחת כמה וכמה בעולם המופשט. לכן אין ערך לתורה בלי חכמה. כי הערך הוא לראות, ואת זה האדם עשה בשכלו לבדו, אין לראיה מילים, היא בשתיקה. משה היה כבד פה כי לא מצא מילים. לאברהם אבינו לא היתה תורה, הוא רק ראה.
התורה זה רק אצבע שמצביעה לכיוון שאליו יש להפנות את העיניים כדי לראות. אברהם ידע לאן להסתכל גם בלי זה.
החובות הלבבות אומר שיש הערה שכליית שהיא הסתכלות בשכל שלי, כמו אברהם, ויש הערה תוריית, לקרוא מה שכתוב בתורה. והערך של ההערה התוריית הוא רק בהיותה סולם וכלי להגיע להערה השכליית. מי שמגיע להערה שכליית אין אצלו ספקות, וכל מעשיו הם לשמה, הוא יודע שכך האמת ולכן עושה. זה לא עניין של בקשת שכר או פחד מעונש.
מצד שני אם כתוב שצריך לעשות כך וכך ולא ראיתי בעצמי את זה, למה שאעשה? בהכרח מתוך בקשת שכר ופחד מעונש.  
.
.
 
בקיצור לפי הרמב"ם בניסוח מודרני וקיצוני (ובהומור), התורה זה לחלשים. מי שלא יודע לאיזה כיוון להפנות את מבט שכלו, או מכיוון שנולדה ביציאת מצרים אומה שלמה שעובדת את ה', וזה כבר לא רק נחלת יחידים חכמים, צריך ספר לילדים ואנשים פשוטים שלא יכולים להסתכל בשכלם וצריכים ניסוח כלשהו של מה רוצים מהם. ואצלם אין אפשרות שיעשו לשמה.
(יש דעה אצל אנשי האקדמיה שהרמב"ם לא התייחס ברצינות למצוות המעשיות. כבר הארכתי בהרבה מקומות להראות עד כמה זה מטופש, הבל ורעות רוח. הרי בחלק ג' מהמורה נבוכים יש אריכות עצומה על טעמי המצוות, אם לומדים שם לעומק, להבין את ההקדמות שלו לטעמים, את הטעמים, את העניין הכללי שלהם, למה זה חשוב, מה הוא בא לומר בזה, למה הוא מאריך שם על אנשי הצאב"ה. הרי כל מילה במו"נ מדודה ושקולה ועוסקת במעשה מרכבה, ואם לומדים רואים כמה המצוות הן היסוד הגדול. כתבתי על זה בהערות על המו"נ בפרקי טעמי המצוות. לא צריך להוכיח מהמשנה תורה עד כמה הרמב"ם החשיב את המצוות המעשיות, במורה נבוכים עצמו זה כתוב. כוונתי כאן לא דווקא למצוות אלא בכלל לתורת משה, שאם קוראים אותה כמילים בלי החכמה של ההבנה של המילים, ואת המצוות מקיימים רק כי כתוב, בלי עמל להבין מה כתוב, כמו שעושים כל העם ורוב חכמיו, לזה אין ערך גדול אצל החכמים לפי הרמב"ם. אבל אם עמלים להבין ועושים את המצוות מתוך הבנה (ורק אז זה קיום לשמה, שרק הוא התכלית), זה וודאי היסוד הכי גדול)
 

.

.

.

.

מתוך הביאור על אבן סינא

הביאור מתייחס למה שכתב אבן סינא על ה'הכנה' שיש בעצם להיות מושכל.

נושא הפרק הוא העניין המרכזי של הפשטת המושכלות, שמוציאה את המושכלות בכח להיות מושכלות בפועל. אלפראבי כתב על עניין זה את ספרו השכל והמושכלות, שהעתקתי מכתב יד עם קצת ביאור בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 10.

במורה נבוכים א' ע' כתב:
"כי הנשמות הנשארות אחר המות אינה הנשמה ההוה באדם כשיתהוה, שזאת ההוה בעת התהוותו, היא כח ההכנה לבד, והדבר הנבדל אחר המות הוא הדבר המגיע בפעל"
בכל עצם יש חומר וצורה. ההפשטה היא היכולת לתפוש את הצורה באופן נפרד מהחומר. כמו שכתב בהלכות יסודי התורה ד' ז':
"לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם, אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה"
הצורה היא החיים שבדבר. התפישה הטבעית, שנמצאת גם אצל בעלי חיים, שנקראת כח הדמיון, תופשת את הצורה (כמו שהראיתי באדם חי חלק ג'), אבל כדבר אחד עם החומר. היא לא יכולה לחלק ביניהם. הסוס חי חיים שמהותם חיי סוס, יש בו את צורת הסוסיות, כמו שיש בו זנב וצבע שחור בפרווה וגודל כזה או כזה ושאר מקרים של החומר.

.

.
לשון המורה נבוכים א' ע"ג:
"ואין פועל הדמיון – פועל השכל אבל הפכו – וזה כי השכל יפרק המורכבות ויבדיל חלקיהם ויפשיטם ויצירם באמיתתם […]. ובשכל יבדיל הענין הכללי מן הענין האישי […]. ואין לדמיון פועל דבר מאלו הפעולות – שהדמיון לא ישיג אלא האישי המורכב בכללו לפי מה שהשיגוהו החושים […]. ולא יוכל הדמיון בשום פנים להמלט בהשגתו מן החומר ואפילו הפשיט צורה אחת בתכלית ההפשט; ולכן אין בחינה בדמיון"

.

;


אם מנתקים באופן מוחלט וגמור את חיי הסוס מכל מה שקשור לחומריותו ומקרי החומר שבסוס, נשארו רק חייו ומהותו כמציאות מופשטת מחומר. זה כעת ניצוץ אור אלהי זך. כי החיים שבסוס קדמו למציאות הסוס החומרי, הם עניין כללי, שזווית כלשהי ממנו התגלמה בסוס המסויים הזה. הקדימה הזו היא יסוד עניין ההכנה.
בסדר המציאות האמיתי יש 'חיים'. החיים זה גילוי מציאות הבורא ואחדותו בדרך של מעבר מתמיד בין הימצאות לכליון. פעימה של שאיפה ונשיפה, פעימות לב, יום ולילה וכל כיו"ב. המציאות מושפעת מהבורא כמו ממעיין, ומייד חוזרת ומתכנסת אליו כי הוא אחד פשוט ואין עוד מלבדו. זו אש של "וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל".

.

;


החיים הם דבר אחד וכללי שהוא כל המציאות, העולם הארצי והגלגלים ביחד. כמו שכתב המורה נבוכים א' ע"ב:
"דע כי זה הנמצא בכללו הוא איש אחד, לא זולת זה, רוצה-לומר כי כדור הגלגל הקיצון בכל מה שבו הוא איש אחד בלא ספק, כראובן ושמעון באישות, והשתנות עצמיו, רוצה-לומר עצמי זה הכדור בכל מה שבו, כהשתנות עצמי איש איש מבני אדם על דרך משל. […]
הנה כן צריך לך שתצייר כל זה הכדור איש אחד, חי מתנועע בעל נפש, כי זה המין מן הציור הכרחי מאד, כלומר מועיל מאד במופת על היות האלוה אחד, כמו שיתבאר. ובזה הציור יתבאר גם כן שהאחד אמנם ברא אחד"

.

.

החיים המיוחדים לסוס, שיש בהם מהות שונה מחיי כלב, זהו צמצום של התגלות החיים הכלליים. גילוי של זוויית מסויימת חלקית שלהם.
למשל אם מסתכלים על פיל מקדימה רואים חדק באמצע ואוזן מכל צד. אם מסתכלים על אותו פיל מהצד רואים חדק בצד ואוזן אחת לידו. מי שלא יכול לתפוש את הפיל מכל צדדיו, יחשוב שיש כאן שתי חיות נפרדות. הפיל הוא משל לחיים הכלליים, וההבדל בין חיי סוס לחיי כלב נמשל בשתי הצורות שפיל יכול להיות נתפש.

;

בסדר ההוויה נמצא לפני הכל סיבת הסיבות, אחר כך החיים הכלליים של כל המציאות. אחר כך חיי בעלי החיים במובחן מחיי צמחים ודוממים ומחיי גרמי השמיים. ואחר כך חיי סוס במובחן מחיי כלב.

;
סדר הווייה פירושו שבאמת מה שקיים הוא הבורא לבדו. מה שיש נבראים זה צמצום של מציאות הבורא, כלומר השתקפות באספקלריא, בבואה, גילוי חלקי. החיים של בעלי החיים הם צמצום של החיים הכלליים, כלומר זווית אחת שלהם, כמו מראה פיל מצד אחד שלו בלי לתפוש את הצדדים האחרים. כמו בבואה או צל, שמגלים חלק מצורת הגוף שמשתקף בהם אבל לא את כל מה שיש להשיג בו. הדבר הפרטי הוא זווית ראיה אחת, מצומצמת, חלקית, של מה שמעליו בסדר ההווייה. חיי סוס וחיי כלב הם שתי זוויות מצומצמות של החיים הכלליים של בעלי החיים, שהם זוויית מהחיים הכלליים של כל המציאות.

.

;

אם יכולת ההשגה שלי מוגבלת, צמודה לחושים, אני אראה בפיל בעל חיים שיש לו חדק באמצע ואוזן מכל צד, אם אראה אותו מקדימה, ואחשוב שהחיה שיש לה חדק מהצד ואוזן אחת סמוך לה היא חיה אחרת מהפיל שראיתי מקדימה. אבל בשתי החיות שני רואה (הפיל מקדימה והפיל מהצד) יש פוטנציאל שאשיג את מהות הפיל, אתפוש אותו מכל צדדיו ביחד, ואבין ששתי החיות הן אחת.
כך אם אני מוגבל לחושים ותופש שחיי הסוס הם עניין מיוחד לו כמו זנבו, יש בהשגה הזו פוטנציאל שאשיג יותר לעומק ואתפוש שהחיים שבסוס הם זווית חלקית אחת מהחיים הכלליים של המציאות. ואותם חיים עצמם מתגלים גם בחיי כלב אדם או כוכב. ומתגלים למעמיק כחיי הבריאה כולה כאחד כמו שכתב המורה נבוכים א' ע"ב.

;;
זה עניין ההכנה, וזה העניין של הפשטת המושכלות, הפשטת הצורה. אפשר להפשיט את החיים מהסוס כי החיים קדמו לסוס הפרטי הזה במציאותם, והם קודמים לו בסדר ההווייה, הסוס הפרטי מגלה בחייו רק זווית חלקית מזה. ולכן יש פוטנציאל, הכנה, לגילוי יותר שלם.
ההכנה קיימת בסוס, כמושכל, וקיימת בשכל האדם כמשכיל. זו אותה הכנה. באדם ההכנה היא היכולת להתעלות מתפישת כח הדמיון לתפישת השכל העיוני (אלה מדרגות באותו כח עצמו, כמו שהתבאר לעיל). השכלת המושכלות פירושה לחלץ מהסוס הפרטי השגה רחבה וכללית יותר באותם חיים כלליים של הנמצאות כולן שכתב במו"נ א' ע"ב. זה העניין שלב האדם רואה בעצם 'צורה' כדבר בפני עצמו. החיים האלה הם לא רק תפישה שכלית, הם מציאות קיימת בפועל, וכשהם מופשטים מחומריותו של הסוס הם חיים בסוס ובאדם שהשיג אותו ביחד, כאחד. יש אחדות השכל המשכיל והמושכל (כמו שכתב במו"נ א' ס"ח).

.
ההפשטה הזו נעשית רק בשכל העיוני, שרואה כמו עין את החיים, בתפישה אחת, פשוט וישר ובלתי אמצעי (ביארתי יותר באדם חי רשימה 61), ויכול לראות את החיים שבפרט חי גם במנותק מהפרט החי המסויים ("אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה"). לא בשכל חישובי שעושה חשבונות. לכן אין שום שייכות בין המושג 'שכל' אצל הקדמונים למושג המודרני של אינטלקט, שפירושו יכולות חישוביות וניתוחיות מפותחות.
.

.

.

הספק שהטועה בפרקנו העלה, שואל אולי כיוון שהסוס המסויים הזה הוא יצור חומרי פרטי, החיים שבו הם פרטיים שלו, ולא יכולים להיות נתפשים אלא כחייו הפרטיים בלבד, שהם מאפיין שלו כפרט, כמו שצבע פרוותו הוא מאפיין שלו כפרט, ואז חייו הם לא 'מושכל', אי אפשר לעלות מהם אל משהו מופשט וכללי (וממנו הלאה עד לתפישה שכתב בהלכות יסודי התורה ד' ז': "והצורות שאין להם גולם אינן נראין לעין אלא בעין הלב הן ידועין כמו שידענו אדון הכל בלא ראיית עין", שזו התכלית האחת ומשום כך אנו עמלים בעמל השגת המושכלות, כי הכל הוא סולם שמוביל לשם).

.

;
התשובה של אבן סינא היא שהחיים של הסוס יש בהם הכנה להיות מושכלים, וההכנה הזו היא הכרחית לו מתוקף עצם מהותו. התוכן של הטענה הזו היא שהחיים במציאותם הם כלליים ולא מופרדים לחיי סוס לחוד. הסוס הוא רק אספקלריא שמגלה בבואה חלקית של החיים הכלליים. לכן מעצם מהות חיי הסוס יש בהם פוטנציאל להיות נתפשים כחיים כלליים. זו ההכנה שהיא מעצם מהותם של חיי הסוס, כלומר מכלליותם, והיא מוכרחת ולא מקרית. לכן פרטיות הסוס לא יכולה להיות מניעה להשגה הזו.
מהסוס כפרט חומרי מסויים, אנו תופשים את החיים הסוסיים המשותפים לכל הסוסים, ומשם עולים עוד שלב בסולם להפשטה של חיי בעלי החיים בכלל, ומשם עוד שלב בסולם ההפשטה לחיים בכלל. בסוף הפרק אבן סינא רומז לשאלה למה אי אפשר לתפוש את החיים הכלליים ומשם לדעת את חיי הסוס המסויימים כמהות נפרדת מחיי כלב, שהרי חיי הסוס וחיי הכלב ומה שמבדיל ביניהם כלולים בהשגת החיים הכלליים, ואפשר להשיג אותה וממנה לדעת את החיים הפרטיים, בלי צורך לעלות בסולם מלמטה למעלה.

.

;
אפלטון לימד על המציאות בהרבה מקומות מלמעלה למטה, מתפישה בהפשטה העליונה ומשם הבנה על השלבים הנמוכים יותר. אריסטו מלמד לעלות בסולם מלמטה למעלה. השאלה למה לא לנקוט בדרך של אפלטון. אבן סינא כאן לא נכנס לדיון בנושא הזה ולכן גם אני לא אנסה לדון בו כאן.

;

העובדה שאפשר להשיג את החיי הכלליים ומהם לדעת על הפרטיות של חיי הסוס וחיי הכלב (לכן שלמה המלך ורבן יוחנן בן זכאי ידעו לדבר עם בעלי החיים, וזה נאמר כדוגמה לגודל חכמתם, ולכאורה יש לשאול שזה סתם 'קונץ', 'טריק', הם ידעו להיות מאלפי חיות בקרקס ברמה גבוהה, למה זה גילוי לגודל חכמתם), אומרת שחיי הסוס הם לא דבר פרטי שלו שקיים רק בו. לכן מוכח מזה שהפרטיות של הסוס אינה יכולה להיות מכשול להשגת החיים שבו כהשגה מופשטת כללית. אם חיי הסוס הם מאפיין פרטי של הסוס האינדיבידואל הזה, לא ייתכן שמי שמשיג את החיים באופן כללי ידע משהו על חיי הסוס הזה. לכן אבן סינא מביא כאן את העובדה שמהשגה כללית אפשר לדעת על הפרטים הנכללים בה. אלא שאז נשאל למה למעשה זה לא עובד כך, אנו משיגים סוס פרטי ומפשיטים ממנו את החיים במהות הסוסית ומזה מפשיטים על חיי בעלי החיים. איננו מתחילים מהשגה כללית וממנה יורדים לפרטים. על זה אבן סינא אמר שזה דיון ארוך שלא כאן מקומו, וזה לא סותר לעקרון שאפשר אכן להשיג על הפרטים מכח ההשגה הכללית, וזו הוכחה שהפרטיות של הסוס לא יכולה למנוע את ההשגה הכללית שאפשר להשיג מהתבוננות שכלית בו.

.

.

.

.

אבן סינא כתב בפרקנו:
"באמת, אפשר שההכנה המסויימת של מקצת דברים שעושה את החיבור, נולדת מהחיבור הראשון" (חיבור הוא השגה של השכל העיוני, שהיא התאחדות המשכיל והמושכל, זיווג ביניהם.)

באמת אפלטון ואריסטו לעולם לא חולקים, אריסטו הוא פרשן נאמן של אפלטון כמו שרש"י הוא פרשן של התלמוד.
המושג 'פרשן' טעון בירור. אם התורה שלמה למה היא לא יכולה בעצמה לומר מה שיש לה לומר וצריכה פרשן.
העניין הוא שבאדם יש במקביל שכל עיוני זך, וכח דמיון. הם פועלים במקביל. כח הדמיון מסתיר את השכל העיוני אבל השכל העיוני בכל זאת תמיד קיים גם כשאין לזה ביטוי והאדם עצמו לא מבחין בזה. אם נאמר שהאדם זה הרכבה של בהמה ומלאך, המלאך תמיד קיים ותמיד משיג כמו מלאך. הבהמה רק מסתירה את זה.
אפלטון כבר זיכך את הבהמה שבו לגמרי, העלה אותה למדרגת מלאך באופן מוחלט, כמו מדרגת הנביאים שמבאר המורה נבוכים. והוא מתחיל לדבר כמו שמלאך מדבר. הוא רואה את ההתחלות הכי מופשטות, ואצלו הן הן המציאות. כל מה שמתחת לזה הוא צל חיוור וחלקי של זה, והוא פחות נמצא ופחות מעניין.
אריסטו לא חולק, הוא רק מדבר מהצד של מי שעדיין אינו מלאך, איך הוא יזכך את הבהמה שבו. הדרך לזה היא להתחיל מהתפישה הבהמית, ובה להתבונן בהתבוננות שגם הבהמה מבינה, שהילד שבתוכנו מבין. ולעלות בסולם מלמטה למעלה כשבכל שלב הלימוד מנסה להיות כל כך מבורר עד שגם הילד שבפנים יבין. וכך לאט לאט, בסבלנות אין קץ, עולים בסולם ביחד עם הילד, יד ביד. התורה עצמה אומרת את האמת המזוככת כמו שהיא באופן המופשט והשלם ביותר. הפרשן הוא זה שמעלה את הילד המוגבל בהבנתו בסולם לקראת זה.

;

;

(חושבים שאריסטו חלק על אפלטון בעניין שיש אידאות מופשטות שקיימות בלי גוף חומרי. אריסטו אכן מקשה על דברי אפלטון בזה. אפלטון וודאי אומר את האמת, כמו שאריסטו כותב במטאפיזיקה למבדא שוודאי המציאות שרשה הוא האידיאות המופשטות מחומר שקיימות בפני עצמן. אריסטו רק מדבר מנקודת ההסתכלות של ילד ששולט בו כח הדמיון והוא תופש רק גופים, ואת הצורות כמאפיין של הגופים. והוא שואל אני לא רואה צורות מופשטות ואל יכול להבין שהן קיימות. אלה שאלות של התעמקות בנושא, כדי להגיע לתשובות. כל לימוד סוגיה מתחיל בקושיות טובות ונוקבות על מה שכתוב לפי פשוטו, וכך שוברים את הקליפה ומגיעים לעומק והקושיות מתיישבות. כך הן קושיות אריסטו על אפלטון, ובעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית הראיתי ברוב המקומות שאריסטו הקשה על אפלטון שמלשון אריסטו בעצמה מוכח כך בלי ספק)

.

;

מה שאבן סינא כותב כאן פירושו שהיכולת של כח הדמיון להתעלות בשלבי הסולם עד להשגה מופשטת, להפוך מכח דמיון לשכל, זהו משום שיש בכח הדמיון 'הכנה' להתעלות למדרגת שכל, וזה משום שיש באדם שכל עיוני שמשיג את המופשט מתחילת עמדו על דעתו. רק שהשגה זו אינה משותפת לכח הדמיון, לילד שבתוך כל מבוגר. היא כמו שמש רחוקה שמאירה מלמעלה ואי אפשר לגעת בה, ומכוחה כח הדמיון יכול לאט לאט להתעלות לשם ולהתאחד עם השכל העיוני.

.

.

.

'מהות כעצם' פירושו שהצורה חלה בחומר ומעניקה לו את הגדרתו שהיא מהותו, והאיחוד של הצורה והחומר יוצר את העצם החומרי. צורה מושכלת היא צורה שנתפשת במנותק מהחומר שבו היא חלה, במנותק מהעצם החומרי, כיישות מופשטת שיש לה קיום מופשט. אחרי שֶׁלֵּב האדם חילק את הצורה מהגולם (כלשון הרמב"ם בהלכות יסודי התורה ד' ז'), שזו הפעולה שנקראת השכלה. 'מהות' היא אותה צורה כשהיא נתפשת (בכח הדמיון) כאחד עם העצם החומרי והיא מעניקה לו את המין שלו, את הגדרתו, את מהותו, אבל אינה נתפשת כנפרדת ממנו, אלא כעין מאפיין שלו.


כאן כתוב שאם לעצם החומרי יש מהות, זה אומר שחלה בו צורה שקובעת את מהותו, וממילא יש אפשרות להשיג אותה במנותק מהעצם. העולם הארצי הוא העולם כמו שהוא נתפש בכח הדמיון. 'להיות נמצא' בשפה של העולם הארצי, של כח הדמיון, פירושו להיות גוף חומרי שהצורה היא רק הגדרה שלו. כי כח הדמיון לא יכול לתפוש מציאות אלא רק בחומר (עיין מורה נבוכים א' מ"ט, באיגרת תחיית המתים, במו"נ א' כ"ו ועוד).
יש עולם שכלי, דהיינו העולם לפי תפישת השכל העיוני, ושם 'להיות נמצא' פירושו להיות אידיאה מופשטת מחומר. אבן סינא מניח כאן יסוד שתמיד פתוחה בפני האדם האפשרות לעבור מהעולם הארצי לעולם השכלי. העולם נקבע לפי התפישה. למשל אם תינוק ומבוגר נמצאים בבית המדרש. העולם שבו המבוגר נמצא הוא בית מדרש. העולם שבו התינוק נמצא הוא חדר סתמי מלא ספסלים. אם התינוק יתפתח וישיג מהי חכמה, הוא יעבור מהעולם הזה לעולם הבא, העולם שלו יחדל מלהיות חדר עם ספסלים ויהפוך להיות בית מדרש. העולם הבא לא נמצא באיזה מקום אחר שצריך לטוס אליו אחרי המוות. העולם הבא הוא העולם שלנו כמו שנתפש בשכל כשהחומר לא מעוור אותו. אברהם אבינו ראה את העולם הבא שלו בחייו, ולא נסע למקום מרוחק לשם כך. מוכח שהעולם הבא הוא כאן וזה רק עניין של מדרגת תפישה.

.

.

.

כל גוף בעולם החומרי, עצם, הוא חומר וצורה מאוחדים. מאוחדים פירושו שאי אפשר לתפוש את חיי הסוס הפרטי אלא כמאפיין של הפרט המסויים החומרי הזה (צורה היא נפש, כלומר חיים). כשאני רואה בהסתכלות פשוטה, בכח הדמיון, סוס, אני רואה שהוא זה שחי כאן, אין מציאות ריאלית קונקרטית ממשית לגמרי של חיים כלליים שאינם בגוף ואינם מסויימים לפרט כלשהו. חייו של הסוס הם שלו, הם בו. אין לחייו קיום אלא רק כקיום שנשען על גבי הקיום של הפרט המסויים החומרי שהוא סוס מסויים זה. כמו שלצבעו החום אין קיום בפני עצמו אלא הוא קיים רק בקיום שנשען על גבי הסוס הפרטי הזה. חייו הם כמו מאפיין שלו (אם כי הם מעצמותו ולא מקרה בו, כי הגדרתו כוללת שהוא חי). זה מה שכתב אריסטו בקטגוריות פרק ה', כנקודת מוצא של תפישת כח הדמיון. אבל כיוון שיש כאן חיים, והחיים אמיתת מציאותם היא שהם משהו שקיים במציאות הממשית כמצוי מופשט כללי, החיים הם דבר שמעצם מהותו יש אפשרות להפשיט אותו מהסוס המסויים. אבן סינא אומר כאן שכל דבר שיש במהותו אפשרות להפשיט אותו, השכל העיוני של האדם יכול להפשיט אותו. כלומר כל תפישת כח דמיון של האדם יש אפשרות שתהפוך לתפישת שכל עיוני. 

.

.

.

.

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 162 - על השגת המושכלות ושכל עיוני. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s