161 – יסודות ומפתחות בלימוד מורה נבוכים

מתוך מכתבים:

מעשה מרכבה

רציתי להקדים נקודה חשובה, מפתח חיוני למורה נבוכים.

המו"נ כותב בכמה מקומות שהוא עוסק בספר הזה כולו רק בנושא אחד, מעשה מרכבה.

כלומר זה לא אוסף אקלקטי של נושאים מעניינים וחשובים ביהדות או פילוסופיה. אלא הכל סוגיא אחת. צריך להבין איך באופן פשוט ונהיר כל פרק ונושא של המו"נ הם עיסוק במעשה מרכבה.

לפעמים כשלומדים משהו מפענחים היטב מה כתוב וחושבים שזה מספיק. אבל זה לא באמת הבנה. כי צריך לדעת למה הוא אומר לי את זה, מה היה חסר לי בלי זה. למה הוא טרח לכתוב את זה. למשל יש לו פרק שהוא דן האם כשהכוכבים נעים הם משמיעים קול. אפשר לקרוא ולהגיע להבנת הנקרא ולדעת לחזור בדייקנות על התוכן של מה שכתוב. אבל צריך לשאול הלאה, למה הוא רצה לדבר על זה, מה היה חסר לי בחיים בלי זה, למה הוא בזבז אותיות בספר לדבר על זה. מה האמירה המהותית החשובה שיש בזה. בלי תשובה לשאלות האלה בעצם לא שמעתי את מה שהוא בא לומר לי, והתשובה היא תמיד שזה מוסיף משהו מהותי בחתירה להתקרב לסוד מעשה מרכבה.

בא' ע' הוא מבאר את הפשט של הלשון מעשה מרכבה. זה כמו מי שרוכב על סוס. דעת הרוכב נבדלת מהסוס והוא שולט על הסוס ומנהיג אותו.
בא' ע"ב הוא מגדיר את עצם סוד מעשה מרכבה:
"והשם יתברך אינו כוח בגוף העולם, אבל נפרד מכל חלקי העולם; והנהגתו יתעלה והשגחתו מחוברת לעולם בכללו חיבור נעלם ממנו תכליתו, וכוחות בני אדם מקצרות לדעתו; כי המופת יעמוד על הבדלו יתעלה מן העולם והנקותו ממנו, והמופת יעמוד על מציאות מעשה הנהגתו והשגחתו בכל חלק מחלקיו, ואפילו הדק הפחות; ישתבח מי שנצְחָנו שלמותו!"

מההוכחה השלישית בב' א' עולה שבהכרח הבורא אחד פשוט שאין בו מורכבות כלל, ואין לו שום גבול. אם אני קיים הרי יש גבול לבורא, איפה שאני – שם זה לא הוא. גם אם הנבראים לא לגמרי קיימים, אין אמיתת מציאותם כאמיתת מציאותו, בכל בחינה שלא תהיה, אם יש בכלל נברא בכל הגדרה של המושג 'יש', אפילו מציאות שקרית ואשלייתית, שם זה לא הבורא. נמצא שיש גבול איפה כן הבורא ואיפה לא הבורא, וזו סתירה לאחדותו שסותרת את היותו מוכרח המציאות וזה מפיל הכל. לכן בהכרח אין נבראים כלל ועיקר.
מצד שני הרי לא יתכן שאין נבראים. קוגיטו ארגו סום.

הצד שהבורא נבדל לגמרי מהבריאה זה הצד שאין נבראים, כי בלעדיו אין מציאות כלל. הצד שהוא מנהיג ומשגיח כל פרט זה הצד שיש נבראים. אלה שני הצדדים שכתב בא' ע"ב. זו הדואליות שכבר עמדו עליה, שהמו"נ אוחז גם בטרנסצנדנטיות מוחלטת וגם באימננטיות מוחלטת, פנתאיזם.

זה חוסם את האפשרות של האדם להיות בשייכות כלשהי עם הבורא. אם אני קיים – קיומי הוא כפירה באחדות הבורא, קיומי מחריב את האפשרות שיהיה אלוה. אם אני לא קיים אין מי שיהיה בשייכות עם הבורא.
כאקסיומה מה שחשוב באמת זה רק השייכות עם הבורא, לכן הדבר היחיד שחשוב ללמוד אותו הוא סוד מעשה מרכבה. דהיינו הפתרון לסתירה הזו, שרק הוא מאפשר מקום לשייכות בין נברא לבורא.

בדרך החשיבה שלנו לא ייתכן שום פתרון לסתירה. כל צד הוא אמת מוחלטת בלי שום אפשרות לפשרה. הפתרון נמצא בשינוי גמור של דרך החשיבה, של התודעה. וזה מה שכל פרק במורה נבוכים רומז למדרגה כלשהי בדרך אליו. זה סולם, העליה משלב א' לשלב ב' לא תמיד רואים בה בבהירות איך זה מביא לבסוף לשלב האחרון, אבל זה מה שצריך לחפש כדי להבין על מה מדברים ובמה עוסקים. לאור זה יש להבין למה נצרך לדבר על מה שהוא מדבר.
הרמב"ם כתב בפתיחה למו"נ ובפיה"מ שמעשה מרכבה זו המטאפיזיקה של אריסטו, כי זה גם הנושא היחיד של אריסטו. אריסטו מוסיף רמז, במה שכתב במטאפיזיקה גמא שכל החקירה שלו בכלל היא על המושג של 'מציאות' כמושג טהור. כלומר לא עצם כלשהו שנמצא, אלא המציאות בפני עצמה בלי שיש עצם כלשהו שהוא זה שנמצא. שם מונח תורף העניין.
המושג 'מציאות' לא נתפש אצלנו כלל. אנשים אומרים תצבוט אותי כדי שאדע שאני לא חולם. ההנחה מאחרי זה היא שבחלום חסר משהו מקשת החוויות המלאה, ובמציאות לא חסר וזה ההבדל. אבל הרי ייתכן חלום שבו יש מישהו שאני אומר לו תצבוט אותי והוא צובט ואני מרגיש כאב, ויש את כל קשת החוויות, אני חותך פרי ומריח אותו נוגע בו ומרגיש את הלחלוחית ואת הטעם ואת השובע וכו', הכל מלא, ועדיין הכל חלום, או אשליה, כלומר לא מציאות. אז מה ההבדל בין חלום כזה למציאות?
באמת אין הבדל. זה מה שכתב בא' נ"ז:
""ידוע כי המציאות הוא מקרה קרה לנמצא ולזה הוא ענין נוסף על מהות הנמצא."
טועים לפרש שהמהות זה הרעיון, הפוטנציאל, ובמקרה זה התממש להיות קיים כעצם חומרי. זו טעות גמורה ויש לזה הוכחות רבות. גם רעיון בכל רמה זו מציאות. הוא נמצא כרעיון. כל מציאות, גם של רעיון, היא מקרה, כלומר זה חיצוני לדבר שנמצא. המציאות לא מונחת בעצמים. היא חיצונית להם, עניין בפני עצמו. היא האלוה. זה לא הפתרון של סוד מעשה מרכבה כי אין לנו בכלל תפישה בעניין של 'מציאות'. שום חשיבה לא יכולה לקרב אותנו לזה. השכל שלנו הוא כמו עין שרואה החוצה. שם לא רואים את המציאות. הכיוון הוא שקיעה של העין לתוך עצמה, פנימה, לראות את עצמה. זה רק מילים אניגמטיות, כי אנחנו רחוקים מאוד לזכייה בסוד מעשה מרכבה, זה רק שרטוט גס מאוד של מפת דרכים על מה בכלל מדובר במו"נ ובאריסטו.

מעתה מובן שגם שלילת התארים עוסקת במעשה מרכבה, יש שם הסתכלות על הנבדלות המוחלטת, והבאתה לקצה, בלי לאבד את האימננטיות. לא כמו מי שהבין מזה שבעצם אין לנו אלהים כי אי אפשר לומר עליו שום דבר ולא לחשוב עליו שום דבר. סוד מעשה מרכבה במדרגה הגבוהה היא להגיע לתפישה בכך שאין סתירה כלל. אבל במדרגה הנמוכה ששייכת לכולנו, הסוד הוא היכולת להכיר בסתירה ולהיות יכולים לשאת את שני הענפים שלה בלי שאחד מהם יקרוס לתוך השני ויחריב אותו או יעמעם את החדות והמוחלטות שלו.

בפרקי שלילת התארים לומדים על הנבדלות הגמורה. ובפרק נ"ט מוכרח שתגיע השאלה:
"יש לשואל שישאל ויאמר אחר שאין תחבולה בהשגת אמיתת עצמו והמופת מכריח שהדבר המושג הוא שהוא נמצא לבד ותארי החיוב כבר נמנעו כמו שבא עליו המופת – באי זה דבר יפול היתרון בין המשיגים? אם כן אשר השיגו משה רבינו ע"ה ושלמה הוא אשר ישיג האיש האחד מקצת דורשי החכמה – וזה אי אפשר בו תוספת?"
כלומר אם אנו אוחזים רק בצד של הנבדלות, האלוה "ברח" לנו. כולנו בשווה לא תופשים בו שום דבר. אם משה רבינו יודע כמוני, אז בעצם אין לנו אלוה כלל. הוא אבד במרחבי הנבדלות. כמו מי שנפל מחללית למרחבי האינסוף הריק.
לכן אי אפשר לסיים בזה את הנושא, כי כל הנושא הוא מעשה מרכבה, כלומר לא לאבד אף צד של הסתירה. נכון, הנבדלות מוחלטת. אבל גם האימננטיות מוחלטת. בצד של האימננטיות אנחנו מכירים את הבורא היטב כאילו היה אחד מאיתנו. כמו שמשה ניגש לדבר עם הבורא מבין הכרובים כאילו זה חבר שלו. מה שהספר עוסק במעשה מרכבה פירושו שהוא עוסק בסתירה הזו ומלמד את ההכרח לא לאבד אף קרן שלה לטובת הקרן האחרת. ללמד שהבורא נבדל זה לא עיסוק במעשה מרכבה. לדבר אחרי שלמדנו שהוא נבדל לחלוטין שהוא גם נודע לנו, כמו שאומרת השאלה בפרק נ"ט, וללמוד להחזיק את שני צדדי הסתירה בלי ליפול, זה העיסוק במעשה מרכבה.
זו דוגמה איך המפתח הזה של 'מעשה מרכבה' נותן עוגן פרשני לכל הספר.

.

.

.

.

לימוד על דרך השלילה

אחרי מה שדיברנו, נראה לי שחשוב להגדיר יותר ברור את שיטת העבודה.

למשל אדם א' אומר שכל העניין של מתימטיקה בכלל לא מובן לו.
אדם ב' גם אומר כך, ומסביר, הרי המספרים סופרים כמה יחידות יש. במציאות אין יחידות, כל דבר מתחלק בלי סוף, בגודל ובבחינות. למשל מלפפון אפשר לחתוך חצי רבע שמינית בלי סוף. אפשר לספור כמה צבעים או טעמים יש בו, ולהגיע לניואנסים בלי סוף, כמה אסוציאציות הוא מעלה, וכן הלאה.

אלא יש מושג מופשט של 'יחידה', שהמתימטיקה אדישה לשאלה יחידה של מה זה. מה זה המושג הזה 'יחידה', מאיפה הוא בא. ואיך יתכן לספור אותו, הרי המושג המופשט של מעגל גיאומטרי לא ניתן לספור אותו כמותית. כי הוא רעיון ולא חפץ חומרי. אם יחידה אינה בטבע היא גם רק רעיון.
לכן כל המתימטיקה לא מובנת.

אדם ג' יכתוב ספר עב כרס עמוק ביותר עם ניתוחים מבריקים על השאלות האלה, וגם יגיע למסקנה שהמתימטיקה לא מובנת.

לכאורה כולם בשווה לא יודעים כלום על מתימטיקה, המעמיקים רק עוד יותר לא יודעים, כי הם הפכו את הקושיות לנוקבות יותר, חידדו והעצימו את הלא מובן. ובכל זאת הם יותר יודעים, כי הם יותר מדוייקים במה הם לא מבינים. זו המתודה, זה כלול במה שכותב המו"נ א' נ"ט. מראש לא מחפשים תשובות וצריך הרגל להתחסן מהתסכול שאין תשובות חיוביות. תשובה לשאלה זה כשלון, זה טעות שחוסמת את העיניים. כמו שתואר חיובי לבורא מסתיר אותו.

השורש הוא כי אנו נוטים למדעים שימושיים, לא לחכמה כתכלית לעצמה.
אם אני מחפש להרויח משהו, אפילו רק כבוד כחכם, אחפש תשובות לשאלות. אם אני רוצה להידבק בחכמה ולהתבטל אליה, אנסה לפנות החוצה את התשובות הקטנות שלי, ולהחשף למה שגדול ממני.

.

.

.

.

השכל העיוני

מאוד קשה לי לומר על משהו: תסמוך עלי שזה ככה, בלי שהוכחתי או אפילו הסברתי בבהירות שיהיה משכנע.

אבל יש דברים שאין ברירה, כמובן רק להתחלה, אחרי שנצבור קצת יותר לימוד ביחד אשמח לשמוע שאתה לא מקבל את זה, או אפילו אשתכנע בעצמי.

אני מתכוון לנושא של "השכל העיוני", שלדעתי כשהרמב"ם אומר (מורה נבוכים א' נ') "מצטייר בשכל" הוא מתכוון דווקא לזה.

התכלית העליונה היחידה, וכל תוכן החיים, לפי הרמב"ם זה לקנות חכמה.
(בפרק האחרון של המו"נ הוא מסביר שההבנה של התורה זה החכמה. התורה זה ספר הוא מחוץ לי, התכלית היא שאבין בעצמי, בשכל שלי. כי זו דעתי ולא רק כי ככה כתוב (אחרת אני מדקלם סיסמות שאני לא יודע מה התוכן שלהן). החכמה היא ההבנה. את החכמה אני קונה בעצמי, בחשיבה עצמאית אישית. אם חשבתי בלי טעויות, זה אמור בסוף להיות בהתאמה עם הכתוב בתורה.)

קניית החכמה היא לפי כלי התפישה, לפי איכות עין השכל ועין הלב. אם אצמיח כלים של תפישת חכמה שהם יותר מופשטים, אראה איתם מה שלא יכולתי לראות קודם.
הכוונה כמו למשל באסטרונומיה, שזה לא תלוי רק בכמה אני משקיע בהסתכלות על כוכבים, אלא גם, ואולי בעיקר, בעוצמת עדשת הטלסקופ שלי.

אם פיתחתי את יכולת ההסתכלות השכלית שלי, אראה דברים שמקודם גם באלף שנה של עמל חכמה עד קצה היכולת, לא הייתי רואה. כמו אם יש לי טלסקופ עוצמתי משוכלל שלא היה מקןדם.

כלומר עמל החכמה זה לא רק לחשוב על הנושא, אלא להתבונן איך אני חושב. לכן כל כך חשוב להבין מה זה שכל עיוני, איפה אני מול זה, באילו מקומות כן יש לי ניצוצות של זה, ואיך אני מתקדם לרכוש את זה.

העמל של התבוננות בשלילת התארים, באילן הצורות, מלאכים, וכיו"ב, מלמד אותי על הדברים האלה, אבל בעיקר בונה בי את היכולת להשתמש בשכל העיוני. בעצם השכל העיוני הוא הנושא של כל הספר, כל הספר הוא הר, או סולם, של טיפוס והתקדמות לרכישת השכל העיוני.

בארבעת הפרקים הראשונים של הלכות יסודי התורה, הרמב"ם סוקר בקיצור עצום את הנושאים בהם עוסק סוד מעשה מרכבה ומעשה בראשית, שהם מה דהתורה עומדת עליו, יסודי התורה.

בסוף, בפרק ד הלכות ח-ט, הוא אומר שבזה האדם מתממש להיות אדם באמת. בעל צלם אלהים. שם סוף העניין.

הלכה אחת קודם, הלכה ז, הוא כותב משהו סתום. זה אחרי כל הסקירה של התוכן שאותו החכם צריך להשיג כדי לממש את צלם אלהים, (הוא הצורה הטבעית של אדם, להיות משכיל), וזה לפני הצגת השלמות שאליה זוכים בסוף התהליך.

זה לשונו בפרק ד הלכה ז:

"לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה ויודע שיש שם גופים שגולמם מחובר מארבעת היסודות וגופים שגולמם פשוט ואינו מחובר רק מגולם אחד.

והצורות שאין להם גולם אינן נראין לעין אלא בעין הלב הן ידועין כמו שידענו אדון הכל בלא ראיית עין."

הוא מדבר על לב, שהוא האיבר העליון, מעל המוח. כמו שביאר אלפראבי. זה עצם מהות האדם, לא יכולת חישובית כלשהי שיש לו. הלב רואה באופן בלתי אמצעי, כמו עין. "לכן עין הלב".

יש סתירה בין שני חלקי ההלכה. בתחילה הוא אומר שצורה ניתנת להשגה רק על ידי שמפשיטים אותה מעצם חומרי. בסוף הוא מדבר על ראיית צורות בלי תיווך חומר כלל.

אלה שתי מדרגות של שכל עיוני. ההפשטה היא הפיזיקה, מעשה בראשית. הראייה בלי תיווך היא המטאפיזיקה, מעשה מרכבה.

בתחילת פרק ב מיסוה"ת הוא אומר שבאים לאהבה ויראה מהתבוננות במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים. ואחר מונה מה הם הבוראים האלה. (מדובר על מלאכים, כלומר אידיאות כמו שמבאר במו"נ ב ו. לא על מדעי טבע אמפיריים).

אני כעת לא רואה מלאכים ואידיאות. איך אגיע לראיה שלהם? התשובה היא לא לנסות להסתכל חזק חזק עד שייצאו לי העיניים. אלא לבנות טלסקופ מתאים. זה העניין של ללמוד להפשיט את הצורות מהחומר, ואחר כך מרוב צפייה בצורות מופשטות להגיע לצפייה ישירה בצורות בלי תיווך חומר. ומזה מגיעים לידיעת אדון הכל. שזה כמובן התכלית היחידה.
כשהרמב"ם בפרק ב מיסודי התורה אומר לי תתבונן במעשיו הנפלאים ותגיע לאהבתו ויראתו, הוא בעצם אומר לי תקנה שכל עיוני ואז תראה מה שיש לראות ותגיע כו'.
זה מה שהוא מוסיף בפרק ד הלכה ז. תפשיט את הצורה מכל עצם שאתה מתבונן בו, תלמד להשתמש בשכל עיוני, זה הכוונה להתבונן במעשיו הנפלאים.

הזכרתי את ה"אינטואיציה" שמדבר עליה פרופ' כהנמן. בוודאי לא זה השכל העיוני שמכוון אליו הרמב"ם. הרמב"ם אומר שהשגה בשכל עיוני מביאה לוודאות מוחלטת, יותר מהוודאות שאחת ועוד אחת הן שתיים. וזו ידיעה מקיפה, בלי חורים, אור מלא על כל המציאות, בלי שום עמימות. לכן זה לא מיסטיקה או אינטואיציה. זה רק משל מאוד רחוק, הוא מביא שאלופי השחמט הכי גדולים אמרו, אני כבר לא מחשב את המהלכים הבאים, אני פשוט רואה ברגע אחד שזה הצעד הנכון. זה שכל פשוט וחומרי, שהושפע מעט לזמן מה ממשהו נעלם שקיים רק כפוטנציאל, והוא איזשהו הדהוד רגעי כמו צל חולף, של האופי של השכל העיוני – פשוט לראות הכל בראייה אחת.

שמעתי מרב גדול שלפני שנים רבות שידרו ברדיו שבבנק ישראל שכחו ערמת שטרות שמיועדת לגריסה, ולמחרת עובדת נקיון נכנסה ראשונה, והודיעה על זה. ושאלו אותה למה היא לא לקחה לעצמה, והשיבה בפשטות גמורה, כי זה לא שלי. בלי נימוקים. פשוט וישר. זה גם רגע שמאיר באדם שכל עיוני.

הספר החטא וענשו עוסק בזה. יש את כל הנימוקים השכליים החישוביים להרוג את הזקנה. ואחרי שהגיבור הורג אותה, לאט לאט צף ממעמקים משהו נסתר אבל כביר כח, שאומר לא רוצחים. פשוט וישר, בלי שום נימוקים וחישובים. וזה מפרק לגמרי את כל האישיות שנבנתה על חישובים.
אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים.
השכל העיוני זה האדם בעצמו, לא יכולת שלו. לכן זה עומד בלב האישיות ויכול לפרק אותה. מוסר כליות הוא אחד מאפני הפעולה של השכל העיוני.

.

.

.

.

המציאות חיה ומדברת

אמרתי שכשביקשו מאריסטו הוכחה לוגית חמורה על הסיבתיות (ואין כזו), הוא אמר שהם חסרי חינוך מפונקים וחוצפנים.חשבתי על זה, אם אני חוקר במדעים מדוייקים, מדעי הטבע או מתימטיקה ולוגיקה, אני במצב תודעה אחר מאשר המצב שלי בשיחה עם ידיד או בני משפחה. 
נניח שאמא שלי אומרת שדודה רחל כל היום יושבת על הספה ולכן היא משמינה והבריאות שלה מידרדרת, ואני אשאל את אמא, האם הקשר הסיבתי בין חוסר תנועה לירידה בבריאות הוא סיבתיות אמיתית או רק שני דברים שקורים באותו זמן, זה חוסר חינוך. אבל במעבדה או בפקולטה ללוגיקה, מתאים לשאול שאלות כאלה. 
נקודת המוצא הראשונית של האדם המודרני, ברגע עמדו על דעתו לפני כל חקירה ולימוד, הפגישה הראשונה עם המציאות, היא שהמציאות חסרת פשר, חסרת משמעות, שרירותית. החומר דומם, הכל מקרי. לכן מתאים לשים את המציאות הזו על שולחן ניתוחים מדעי קר ואנליטי, ולשאול עליה כל שאלה אפשרית, בביקורתיות מקסימלית, בדייקנות מדעית. מזה אולי תצמח תובנה כלשהי. 


אבל אצל הקדמונים נקודת המוצא הראשונית, מה שרואים במבט הראשון של הפגישה הראשונה עם המציאןת שנולדנו אליה, היא שהמציאות חיה ומדברת אלי.

היופי, הסדר, הפנייה של הכל אלי, לא מאפשרים שום ראיה מלבד שזה חי וכולו אינו אלא רק דיבור אלי. הטבע מאיר לי ומחשיך לי, צובע הכל בצבעים שפונים לחוש היופי שלי, לפירות יש צבעים וטעמים וריחות שמכוונים אלי. המכה הראשונה של חוויית המפגש עם המציאות היא כזו. אין תרבות רציונליסטית של המאה התשע עשרה באירופה שמונעת מלחוות את זה. ממילא זה הבסיס כמושכל ראשון. שמעתי שהכפריים הנידחים בהודו בונים מזבח לכל עץ וגם לסלע או הר בולטים. אברהם אבינו חקר, אולי ההרים הם אלוה, אולי הרוח, אולי השמש או הכוכבים. חומר הגלם, ההתחלה, היא החווייה שהכל חי ומדבר. אחר כך מגיע הנסיון להבין מה זה אומר, להתעמק בהקשבה.

לשאול שאלות יותר מדי אנליטיות על המציאות זה חוצפה כמו לשאול שאלות כאלה בשיחה עם חבר או בן משפחה. אתה הרי תופש שמתייחסים אליך, מדברים, אז קצת ענווה, תקשיב. אל תתחיל לשאול שאלות יותר מדי אנליטיות. גם כשמקשיבים לדיבור צריך להיות מדוייקים מאוד ומעמיקים מאוד, אבל זה סוג אחר של דיוק והתעמקות. יהושע בן נון הקשיב בדייקנות ועמקות ביותר למשה רבינו, אבל הוא לא שאל האם משה בכלל קיים או שהוא דמות בתוך התודעה או שהוא רובוט וכל כיו"ב. הוא גם לא שאל על הקשר הסיבתי בין מה שמשה מוציא אוויר ומניע את מיתרי הקול, לכך שנשמע ממנו קול דיבור. שאלות כאלה היו נחשבות חוצפה והתחכמויות ריקות שלא במקום. משה מדבר אליך, תקשיב לו, אל תתחיל בהתחכמויות כאלה שמפריעות להקשבה. אצל הקדמונים הטבע מדבר. הם לא ראו כלל אפשרות לראות ביופי שלו ובסדר שלו מקרה שרירותי חסר משמעות. לכן אופי השאלות שונה, ויש שאלות מסוג מסויים שהיחס אליהן נראה לנו בעל-ביתי. 

.

.

.

.

מכתב המשך לאותו עניין:

מאוד קשה לי להסביר למה אני מתכוון. כנראה גם כי אני לא מבין די הצורך.


כתבת:
"ברם, השאלה העומדת לפנינו  היא מהי סיבתיות זו…",
"סבורני שאכן אנו במעבדת המחשבות וראוי לשאול…"

(השאלות שדובר בהן, דנו בסיבתיות, האם יש לה הוכחה והאם היא הכרחית. למשל אם ראיתי אבן גדולה שנפלה על כד, אפשר שבמקרה הצטרפו שתי עובדות שלא משפיעות זו על זו בשום צורה, האבן נפלה, ובמקרה באותו זמן הכד נשבר מעצמו, בלי שום סיבה (כי אין באמת דבר כזה 'סיבה' כלל ועיקר). כמו מי שמחא כף ובאותו רגע התפרץ הר געש, מחיאת הכף היא לא 'סיבה' של התפרצות הר הגעש, למרות שילד היה יכול לחשוב שזו כן הסיבה. אולי יש משהו שגורם ששני המקרים לרוב קורים ביחד, לכן תמיד ראינו אותם קורים ביחד, תמיד כשנפלה אבן במקרה הכד נשבר מעצמו. אבל אין הוכחה לוגית חמורה שזה תמיד יקרה ושבאמת יש דבר כזה 'סיבה'. אני טענתי שאריסטו סבור שמי ששואל שאלות כאלה לקוי בחינוכו ואין מקום לעסוק בהן כלל)

אני שואל, למה השאלה העומדת לפנינו היא דווקא זו. לפי מה נקבע אילו שאלות "עומדות לפנינו"? הרי יש גם שאלות אחרות, והן לא עומדות לפנינו, למה דווקא זו עומדת והאחרות לא. זה לא צריך להיות מובן מאליו, זה נושא לעיון לדעתי.

לדוגמה אדם משוחח עם אשתו על גירושין, הם דנים ביחסים וברגשות ובתפקוד מערכת היחסים, ואז הבעל שואל למה "גירושין" נאמר בלשון רבים, למה לא אומרים גירוש. למה בעברית מודרנית נהוג לומר נישואים במ"ם בסוף, אבל בגירושין שמרו על הצורה הארמית עם נו"ן בסוף. האם בגט עדי מסירה כורתים או עדי חתימה, ולמה צריך לשמה וכל כיו"ב. או מבחינה פוליטית על חופש דת ונישואין אזרחיים.
היא יכולה מאוד להעלב, היא תאמר אלה לא השאלות שעומדות לפנינו, למה אתה מתעסק בהן?

שאלות לשוניות עומדות לפנינו כשאנחנו בשיעור לשון, שאלות הלכתיות עומדות כשאנו לומדים בישיבה, שאלות פוליטיות כשאנו בשיחת סלון. שאלות רגשיות כשאנו בשיחת נפש עם הקרובים לנו. לכל מצב יש את השאלות שעומדות לפנינו ששייכות לאותו מצב מסויים.


אתה אומר כשנמצאים במעבדת המחשבות יש שאלות שעומדות לפנינו בנסיבות המצב הזה.
אני שואל, האם מעבדת מחשבות עם האופי המסויים הזה היא מצב שבכלל מוכרח להיות קיים. לטענתי אצל הקדמונים לא היתה בכלל מעבדת מחשבות כזו, לא היה אצלם אפשרות למצב כזה. הם בלי ספק חשבו הרבה וטוב. גם בשיחת נפש על יחסים חושבים היטב, גם בלימוד לשון או הלכה או פוליטיקה חושבים היטב ולעומק. מתווכחים ומתעקשים ומנהלים משא ומתן וגם מתחצפים ומתקוטטים, ומלבנים היטב.

אבל השאלות שעומדות לפנינו הן אחרות. לא פחות איכותיות או מצריכות מחשבה. מי שלא עוסק במעבדת המחשבות אלא בשיחות נפש או שאלות הלכתיות הוא לא פחות חושב מבחינת האינטנסיביות והעומק והרמה ממי שעוסק במעבדת המחשבות. ההבדל הוא רק אילו שאלות עומדות לפנינו בהתאם למצב.


מעבדת המחשבות אפשר להגדיר כפילוסופיה, שמבקשת לשאול את השאלות הכי כלליות ויסודיות שאדם יכול להגיע. פילוסופיה שונה מלימוד נגרות או מדעי המחשב ואפילו ממתימטיקה ופיזיקה, אפילו מלוגיקה, כי היא מבקשת את השאלות הכי ראשוניות. לכן זה עוסק בנושאים אחרים מהשיחות עם דודה רחל. אבל כך אריסטו הגדיר את הפילוסופיה ועסק בה, כמדע שמבקש את הכללי ביותר, ואצלו השאלות העומדות לפנינו היו שונות באופי שלהן, שוני עקרוני לדעתי, לא מקרי ולא בגלל שאז ידעו פחות על מדע וכו'. לטעמי זה חשוב, לנסות לחשוב למה אצלו השאלות העומדות לפנינו בפילוסופיה לא היו מאותו אופי של שאלות שאצלנו עולות כעומדות לפנינו. מאיפה נובע ההבדל הזה, מה עניינו. 
.

תנסו אולי לעשות ניסוי מחשבתי כזה,
נניח שאני הרגע עמדתי על דעתי, אולי נולדתי תינוק עם שכל של מבוגר והרגע נולדתי. יש לי שכל שלם ומפותח של מבוגר, אבל אני תמים כמו תינוק. אני פותח את החלון בפעם הראשונה ומסתכל החוצה. אני רואה תכלת, אור שמש, עלים ירוקים, רוח נוחה, אדמה. אני מבין מייד שאני יכול להלך על האדמה הזו, שהיא רכה ונותנת תחושה אמהית, שאני יכול לאכול מפירות העצים, שהם בצבעים וניחוחות וטעמים שבדיוק ערבים לי. שהרוח נעימה לי, שהאור מתוק לי. שהחמימות נעימה לי. עננים משחקים בשמיים, המבט שלי נתלה בהם. יש חלל. כתינוק תמים לחלוטין, כמו שהוא רואה את שדי אמו ויודע שזה משהו חם ומזמין וחי ומופנה כלפיו, כך, באותה חווייה ממש, נתפש העולם. (אפשר כמובן לומר שיש בעולם אריות טורפים וסופות מקפיאות וחום בלתי נסבל וכיו"ב. יש מה לדון בזה. לנוחות הדיון נתעלם מזה כעת)

בלי תרבות אירופה הרציונליסטית של המאה התשע עשרה (זה בהומור, ברור שלא דווקא שם טמון העניין) אין שום סיבה לזוז מהחווייה הראשונית הזו. אפשר לברר אותה ולהעמיק בה, אבל למה שתהיה סיבה לזוז ממנה.
לטענתי בנסיבות כאלה אין מצב של מעבדת מחשבות ולא עומדות לפנינו שאלות כאלה. יש בהן סתירה לתמימות שבתפישת עולם כזו. אפשר לומר גם נאיביות. פרימיטיביות.

אם נסתכל פנימה, לתוך הרגשות שלנו כלפי תיאור כזה, משהו בלב נחמץ למשמע תמימות כזו. ממאן בה. אני מרגיש אצלי גם קול שממש כועס על התמימות הזו, דווקא רוצה לנפץ אותה. כי התמימות כבר נשברה, אחרי שאני כבר לא תמים אני לא יכול לחזור להיות תמים. הייתי ילד. ציירתי שמש וירח עם פנים מחייכות כי חשבתי שהם חיים ונחמדים. ציירתי בית עם אבא ואמא ודשא ושמי תכלת וכולם אוחזים ידיים ומחייכים. חלל שיש בו פרפרים ופרחים והרבה אור. מזמין. העולם היה מזמין, מבטיח. חשבתי שישמור עלי. ונבגדתי, שברו את ליבי. כעת לא אתן אמון מחדש. כעת אהיה מנוכר וציני וספקני. רק מה שיוכח לי מעל לכל ספק במעבדת המחשבות אאמין בו.
זה לא באמת עניין אישי, זה מהלך שאולי קרה במשך הדורות לאנשים והפך להיות משוקע בתרבות, ביסודות הכי ראשוניים של המחשבה, כבר מאות שנים. זו האדמה שאנו צומחים עליה מבחינה תודעתית. אי אפשר באמת לברוח מזה.
אני גם כמו כולם בוודאי נמצא במעבדת המחשבות ופועל לפי המתודה הזו. אני לא יכול להיות בן תקופות אחרות, זו עובדה שנולדתי בתקופה זו. אני לא יכול לחזור לחרוש בשדה עם שור וחמור ולחיות ממה שגידלתי, לישון עם השקיעה ולקום בזריחה וכיו"ב. זו עובדה, וגם אני לא מאמין ברומנטיזציה כאילו בחיים התמימים הפשוטים של פעם היה מונח איזה אושר מופלא שלא ידוע לנו. היו להם את הבעיות שלהם שמן הסתם לא היו פחות קשות משלנו.

אבל כחוקר במעבדת המחשבות, מעניין אותי לחקור את התמימות שלהם, ואת מהלך המחשבה שנבע ממנה. לא בגלל שאוכל לצאת מדרך המחשבה המודרני שלי (או הפוסט מודרני…) ולחשוב כמוהם. אלא משהו בכיוון של להכיר את העבר כדי להבין את ההווה. בפסיכולוגיה מעניין אותי להכיר את הילד שבתוכי לא כדי לחזור להיות ילד אלא כי המבוגר שבתוכי בנוי על זה ויכול להיות מוסבר במידה לא קטנה על ידי זה. זה נותן איזו קרקע ופרופורציה ומהלך.

אני לא פוסל את מה שנאמר שהשאלות העומדות לפנינו הן שאלות על ההבנה המדוייקת במהות הסיבתיות. לא אמרתי שאני לא רוצה לעסוק בשאלות האלה, אלא רק הזכרתי שלדעתי הקדמונים לא עסקו בזה בדרך כזו. אני רוהצ לעסוק בשאלות האלה כי אני אדם מודרני, רק לטעמי זה תורם לדעת שאני עוסק בשאלות האלה מכח המודרניות שלי והקדמונים לא עסקו בהן בדרך כזו. ולטעמי אנחנו לא יותר חכמים או מפותחים מהם. אנחנו שונים, ואני מכבד את השוני מקבל אותו, אבל לחלוטין לא רואה בו סיבה לתחושת עליונות, או לתחושה שדברי הקדמונים הם ארכאיים וכבר עבר זמנם ואינם רלוונטיים יותר.

מה שכתבתי שאריסטו אמר שהשואלים על המציאות והטבע אינם מחונכים זה בכתביו (הוא מאשים בחוסר חינוך את המבקשים הוכחה לחוק הזהות, במטאפיזיקה גמא תחילת פרק ד'). אני מתעצל לחפש. תורף העניין מובא במורה נבוכים בקיצור בא' נ"א:
"במציאה ענינים רבים מבוארים גלויים. מהם – מושכלים ראשונים ומורגשים; ומהם – מה שהם קרובים לאלו עד שאפילו הונח האדם כמו שהוא לא יצטרך עליהם מופת – כמציאות התנועה, ומציאות היכולת לאדם [הכוונה לבחירה חופשית], והגלות ההויה וההפסד, וטבעי הדברים הנראים לחוש כחום האש וקור המים וכיוצא באלו דברים רבים.
אמנם כאשר יצאו דעות זרות, אם מטועה או ממי שכוון זה לענין אחד, והלך בדעות ההם כנגד טבע הנמצא, והרחיק המורגש או רצה שיביא לחשוב מציאות מה שאינו נמצא, הוצרכו אנשי החכמה להעמיד הדברים ההם הגלויים ולבטל מציאות הדברים ההם הנחשבים; כמו שנמצא אריסטו יקים התנועה בעבור שהורחקה, ויביא מופת על בטול החלק שאינו מתחלק בעבור שקימו מציאותו. ומזה הכת היא הרחקת התארים העצמיים מהאלוה ית'"

.

אולי אפשר לנסח שאריסטו לא חקר את המציאות כאובייקט לחקר מדעי, אלא שוחח עם המציאות.

מדען רואה בעכבר המעבדה אובייקט, משהו, המבט עליו מנוכר. אריסטו ראה במציאות מישהו, סובייקט, מישהו שעומדים מולו בענווה ומנהלים יחס איתו, מתוך אהבה ורצון להידבק בו כמו ילד להוריו. לכן השאלות העולות הן אחרות.
.
.

.

.
לגבי מה שהגלגל מתנועע כי הוא בעל נפש ויש לו תשוקה,

לשון המו"נ ב' ד':
"אמנם היות הגלגל בעל נפש הוא מבואר עם ההשתכלות. אבל יחשוב השומע שזה עניין קשה להשיג, או ירחיקהו גם כן, להיות מדמה שאמרנו שהוא בעל נפש – שהוא כנפש האדם או החמור והשור. ואין זה עניין המאמר; אבל עניין המאמר, שתנועתו המקומית מורה על היות בו התחלה, בה יתנועע בלא ספק, וההתחלה ההיא היא נפש בלא ספק. ובאור זה, כי מן השקר שתהיה תנועתו הסיבובית כתנועת האבן הישרה למטה, או כתנועת האש למעלה, עד שתהיה התחלת התנועה ההיא טבע, לא נפש; כי אשר יתנועע זאת התנועה הטבעית, אמנם תניעהו ההתחלה ההיא אשר בו כשיהיה בזולת מקומו – לבקש מקומו, וכשיגיע למקומו ינוח; וזה הגלגל מתנועע במקומו בסיבוב. ולא מפני היותו בעל נפש גם כן יתחייב שיתנועע כן, כי כל בעל נפש אמנם יתנועע מפני טבע, או מפני ציור. רצוני באמרי הנה "טבע", לכוון אל הנאות ולברוח ממה שהוא בלתי נאות. ואין הפרש בין שיהיה מניעו לזה מחוץ, כברוח בעל חיים מחום השמש וכיוונו אל מקום המים כשיצמא, או יהיה מניעו דמיון; כי בדמיון מה שהוא כנגד ומה שיאות, יתנועע גם כן החי, וזה הגלגל לא יתנועע לברוח ממה שהוא כנגד או לבקש הנאות, כי מה שאליו יתנועע – ממנו יתנועע, וכל מה שממנו יתנועע – אליו יתנועע. ועוד, שאילו היתה תנועתו מפני זה, היה מתחייב שיהיה מניע אל מה שיתנועע אליו וינוח. כי אם יתנועע לבקש דבר או לברוח מדבר, ולא יוכל למצאו לעולם, תהיה אם כן התנועה לבטלה. הנה זאת התנועה, אם כן, הסיבובית – תהיה בציור אחד, יחייב לו הציור ההוא שיתנועע כן. ולא יהיה ציור כי אם בשכל; אם כן הגלגל הוא בעל שכל.

ואין כל מי שיש לו שכל שיצייר בו עניין אחד, ותהיה לו נפש בה יוכל להתנועע, מתנועע כשיצייר; כי הציור לבדו לא יחייב תנועה. כבר התבאר זה בפילוסופיאה הראשונה, והוא מבואר, שאתה תמצא מעצמך, שתצייר עניינים רבים ואתה יכול להתנועע אליהם, אך לא תתנועע אליהם בשום פנים, עד שתתחדש לך תשוקה בהכרח לעניין ההוא אשר ציירתו, ואז תתנועע להגיע אל מה שציירתו. הנה כבר התבאר גם כן, שאין הנפש אשר בה תהיה התנועה, ולא השכל אשר בו יצויר הדבר, מספיקים בהתחדש כמו זאת התנועה, עד שתחובר אל זה תשוקה לעניין ההוא המצויר. ויתחייב גם כן מזה שיהיה לגלגל תשוקה למה שציירהו, והוא הדבר האהוב, והוא האלוה יתעלה שמו. ובאלו הפנים אמר שיניע האלוה הגלגל; רצוני לומר, בהיות הגלגל כוסף להדמות במה שהשיג, והוא העניין ההוא המצויר, אשר הוא בתכלית הפשיטות, ואין שינוי בו כלל ולא התחדשות עניין, והטוב ממנו שופע תמיד. ואי אפשר כן לגלגל, מאשר הוא גשם, אלא אם תהיה פעולתו תנועת סיבוב, לא דבר אחר – כי זה תכלית מה שאפשר בגשם שתתמיד פעולתו עליו, והיא הפשוטה שבתנועות ההוות בגוף, ולא יהיה בעצמו שינוי ולא בשפע מה שיתחייב מתנועתו מן הטובות."

הדגשתי מילים שנוגעות במיוחד לדיון שלנו.
"שכל שיצוייר בו עניין" פירושו שהשכל תופש משהו שקיים מחוץ לו. הרמב"ם מדבר על שכל עיוני שרואה כמו שעין רואה, לא שכל חישובי. לכן לתפישה של שכל כזה הוא קורא הצטיירות (לפי המונחים של אבן תיבון).
"נפש" כאן פירושו חיים, שכאן ההגדרה שלהם כח שיכול לייצר תנועה חדשה בעצמו, בלי צורך שמשהו ידחף אותו.
בהקדמות לחלק ב' ובחלק ב' פרק א הוא מבאר שהמניע הראשון הוא בהכרח הבורא. מעיון בדבריו שם עולה שהחיים שיש בבעלי החיים דומים לבורא בכך שהם גם כן מניע ראשון. בעל חיים מחליט לנוע והנה הוא נע, בלי ששום דבר ידחף אותו, בניגוד מוחלט לחוקי התנועה של ניוטון שכל גוף יעבור ממנוחה לתנועה רק אם גוף נע אחר ידחף אותו. זו החידה הפסיכו פיזית של ליבוביץ, איך דברים מופשטים כמו החלטה ורצון מניעים גוף, זה כמו שאסתכל על מזלג ואניע אותו בכח המחשבה בלי לגעת בו.

בזה הנפש, דהיינו כח החיים, דומה לבורא, הוא יכול להניע גוף כמניע ראשון, לא כמעביר תנועה מגוף נע לגוף נע.
אחר כך הוא אומר שבעל חיים לא ינוע אם אין לו סיבה, כגון לנוע ממקום חם מדי למקום מוצל. העובדה שהאקלים חם מדי היא מניע גם לנפש החיה, לכן אין מניע ראשון אמיתי שלא צריך להיות מונע משום סיבה מלבד הבורא. זה סוג אחר של מניע ולא נדון בזה כאן. לענייננו מול תנועה פיזית שכפופה לחוקי ניוטון כח החיים הוא מניע ראשון. כדור לא יניע אבן אם הוא לא בעצמו נדחף מקודם על ידי גוף אחר. חתול יניע כדור צמר בלי שמישהו דחף את החתול. כח החיים שונה בהווייתו מגוף חומרי שצריך גוף שידחף אותו.

הוא אומר ששכל וחיים לא מחייבים שתתחיל מרוצת רצון. יש עניין של התעוררות תשוקה. מזה נולד המרוצה של הרצון.
כשדיברנו על הרצון שהוא מרוצה, שאלתי מה הסיבה שמניעה את המרוצה הזו, וטענתי שיש משהו שהוא לא נע, שהוא טבע או מהות שהמרוצה היא ביטוי שלו, יציאה שלו אל הפועל. כאן מבואר שלב ביניים, מהטבע או המהות מתהווה תשוקה, ומזה נולדת תנועת המרוצה. משמע כאן שההולדה של תשוקה מכח השכל והחיים היא מקרית. כלומר דבר יכול להיות חי ושכלי, להשיג משהו בשכל, ולא להשתוקק אליו. במקרה אפשר שישתוקק אליו, אפשר גם שלא. זה מסייע להסתכלות שהמרוצה היא רק כמו צל של המהות והטבע שהם העצם. העצם קבוע, מקרה אפשר שיקרה ואפשר שלא.
במפרשי אריסטו ביארו כאן יותר עמוק. יש התעוררות תשוקה מקרית, כמו תשוקה לאכול היום גלידה. לפעמים מתעורר ולפעמים לא. יש תשוקה עצמית שהיא בהכרח תמיד קיימת, כי היא עצם מהות הדבר ולא מקרה בו, היא חלק מהגדרת הדבר ולכן לא יתכן שהוא יהיה בלעדיה. למשל צורת האדם, הגדרתו, מהותו, היא חי חושב. החשיבה היא מעצם מהותו. לכן מעצם מהותו מונחת בו תשוקה לקנות חכמה, שמולידה מרוצה לאהלה של תורה. זה תמידי וקבוע כי זה עצם ולא מקרה. (מי שאין לו את זה לא מוגדר כאדם, כמו שכתב המו"נ א' ו'. . לוגית לא יתכן שיהיה אדם בלי זה)
מרוצת הכוכבים היא עצמית, הגדרתם היא גוף משכיל. לכן בלי ספק שהם לא יעצרו מהמרוצה כי זה מהעצם ולא מקרה. הנדון כאן הוא על מבנה אישיותם של הכוכבים, האם יש אצלם בכלל מקום לדבר כמו תשוקה. הוא הקדים שכשאמרנו שהם חיים לא התכוונו כמו שור או חמור. כי אין להם כח הדמיון. אין להם תשוקה מינית או תשוקה לאכול או התעניינות בכל מיני מקרים. הם לא יעצרו כדי להציץ לתוך חדר של מישהו. אז אם הם חיים בדרך כל כך מופשטת אולי אין אצלם מושג של תשוקה כלל ועיקר. על זה הוא משיב שיש אצלם. וזו תשוקה עצמית להידמות לבורא…מה שכל התנועות של כל הנבראים גם בעולם הגשמי הן רצון עצמי להידמות לבורא, כמוה גלגלים, כתוב באותו פרק במו"נ (ומבואר יותר במאמר על האהבה של אבן סינא. לדעתי המורה נבוכים אבן סינא ואריסטו הם שיטה אחת לגמרי. המורה נבוכים כתב שהוא לא הוסיף שום דבר על הפילוסופיה של אריסטו. אבן סינא והרמב"ם רק אומרים מה שאריסטו אמר לפעמים ביתר ביאור ובהירות או ביתר קיצור): 
"ופסק הדין, שיש שכלים נפרדים כמספר הגלגלים, כל גלגל מהם יכסוף לשכל ההוא אשר הוא התחלתו, והוא מניעו זאת התנועה המיוחדת בו, והשכל ההוא הוא מניע הגלגל ההוא [השכל הנפרד מניע את הגלגל כסיבה תכליתית, כמו שהפרח היפה שבראש ההר מניע אותי לטפס. הנפש של הגלגל עצמו מניעה אותו כסיבה פועלת, כמו הנפש שלי כשאני מטפס אל הפרח שמניעה את שרירי הרגליים שידחפו את הגוף במעלה ההר.].[…]

כן בלא ספק נותן הצורה – צורה נבדלת, וממציא השכל – שכל, והוא השכל הפועל [זה השכל הנפרד הכי נמוך שעומד במדרגת העולם החומרי שלנו של ד' היסודות]; עד שיהיה יחס השכל הפועל ליסודות ומה שיורכב מהם – יחס כל שכל נבדל המיוחד בכל גלגל לגלגל ההוא [כאן כתוב שכמו שהגלגל נע מכח כיסופיו העצמיים לשכל הנפרד (שהוא אספקלריא לבורא לפי מדרגת השגתו), כך כל גוף חומרי בעולמנו גם כן נע]. ויחס השכל-בְּפֹעַל הנמצא בנו, אשר הוא מִשֶּׁפַע השכל הפועל, ובו נשיג השכל הפועל – יחס שכל כל גלגל הנמצא בו אשר הוא משפע הנבדל, ובו ישיג הנבדל ויציירהו ויכסוף להדמות בו ויתנועע." .

.

.

.
באופן כללי ובקיצור, לגבי מה שדיברנו על ההבדל בין תנועת הגלגלים לתנועת הגופים הארציים (אני הצעתי לדלג, אבל ביקשתם ביאור בקיצור):
הגלגלים הם מיסוד האחדות, לא חל בהם יצר הרע של הפירוד. הכל שלם ותמים, יש רק רצון אחד, עצמי, להשיג את האמת ולהידמות לה. אין שום דבר אחר.
ד' היסודות עניינם כח הפירוד (בניגוד ליסוד החמישי שממנו עשויים גרמי השמיים שהוא אחיד לגמרי), הם רוצים להיפרד, לנוע בקו ישר, שזה היפך התנועה המעגלית. התנועה המעגלית עניינה להידמות לבורא (המו"נ מבאר זאת כאן בשתי מילים וזו סוגיא ארוכה למה לנוע במעגל זה הידמות לבורא). זה כל תשוקת הגלגלים. כמו שתנועה מעגלית היא הידמות לבורא, היא הכי פשוטה ונצחית, כך תנועה בקו ישר היא היפך התשוקה להידמות לבורא. זו תשוקה להיות שונה ונפרד ממנו. לכן היסודות נקראים מתים. רשעים בחייהם קרויים מתים.
מה שמאחד את היסודות הוא ה"טבע" במובן הכללי ביותר. הוא מכיל את כל תאוות ההיפרדות של התנועות בקו ישר שבמהות היסודות, ומארגן מהכל הרמוניה שהיא מחזירה את הכל לסדר, ושורש כל סדר בהכרח באחדות. לכן בעולם הארצי היסודות עצמם מתים לפי האמת, כי חייהם דוחפים אותם להיפרד וזה לא באמת חיים. כמו חיי רשעים) אבל הטבע שכולל את כולם חי באמת (אצל היוונים הקדמונים וזה גם בתנ"ך לרוב במילה "נשמה", החיים האלה נקראים "pneuma". (גם אנו קצת מאמינים בזה, למשל אומרים שהזמן מרפא לכל. שיש כח ריפוי טבעי שאם לא יפריעו לו יגרום לאדם להרפא. שאוכל טבעי מן הסתם בחזקת שהוא יותר בריא כי הטבע יודע מה טוב לנו, ועוד כיו"ב), והוא הבחינה העמוקה שנמצאת בכל גוף חומרי שהיא מתחת לתשוקות ההיפרדות שלו (לתאווה יבקש נפרד), והיא מה שמחבר אותו עם שאר הגופים לחיים כלליים אחדים, ואותם חיים מתנהגים כמו הגלגלים, התנועה שבהם מקורה בכיסופים לבורא. האחדות הזו היא דווקא בחיבור ניגודים, כמו שאור ניכר רק על רקע חושך, כך אחדות ניכרת רק על רקע פירוד. הפירוד משרת את גילוי האחדות. לכן גם התנועות הניגודיות נובעות מהחיים הכלליים של הטבע הארצי, שעניינם תנועת כיסופים לבורא כמו כל שאר הגלגלים.

התנועות הטבעיות הן לפי מה שביאר המורה נבוכים א' ע"ב:

"וכמו שהחי אמנם הוא חי כולו בתנועת לבו, אע"פ שבו אברים נחים לא ירגישו, כעֲצָמוֹת והאליל וזולתם, כן זה המציאות כלו הוא איש אחד חי בתנועת הגלגל אשר הוא כדמות הלב מבעלי הלב, ואף על פי שבו גופים רבים נחים ומתים."

אליל הם הסחוסים לפי מ. שוורץ. העצמות והסחוסים נראים חומר מת. באמת אינם מתים, הרי עם גדילת הילד הם גדלים איתו. בקבר הם מתייבשים ומתפוררים, ובגוף לא נס ליחם כל זמן חיי הגוף. אין להם תנועה מכח עצמם כמו הרגליים או הלב, וכל השרירים, הם נראים דוממים. אבל הגוף מניע אותם, וזה לא כמו שהגוף דוחף אבן, כי הם חיים בחיי הגוף, תנועת הגדילה של עצמות וסחוסים של ילד וודאי היא מכח חיי הגוף שמניעים אותם ולא כמו דחיפת אבן.

האיברים שיש להם תנועה עצמית, כמו השרירים, יש להם נפש (כח חיים) משלהם שהיא חלק מובחן מהנפש הכללית של הגוף; הם משל לצומח וחי וגרמי השמים. מה שמונע על ידי הגוף כיוון שהוא שייך לכלליות הגוף ולא נע בתנועה עצמית משלו, כגון העצמות והסחוסים, זה משל לדוממים שבעולם, שהטבע מניע אותם כיוון שהם כלולים בו וחיים כשייכים לחיים הכלליים, ולא כבעלי חיים פרטיים משל עצמם.   

.

.

.

.

הכל חי

מה שהכל חי, כולל האבנים, כתוב בפירוש בין היתר במו"נ א' ע"ב:

"דע כי זה הנמצא בכללו הוא איש אחד, לא זולת זה, רוצה-לומר כי כדור הגלגל הקיצון בכל מה שבו הוא איש אחד בלא ספק, כראובן ושמעון באישות, והשתנות עצמיו, רוצה-לומר עצמי זה הכדור בכל מה שבו, כהשתנות עצמי איש איש מבני אדם על דרך משל. […]
הנה כן צריך לך שתצייר כל זה הכדור איש אחד, חי מתנועע בעל נפש, כי זה המין מן הציור הכרחי מאד, כלומר מועיל מאד במופת על היות האלוה אחד, כמו שיתבאר. ובזה הציור יתבאר גם כן שהאחד אמנם ברא אחד"


באותו פרק עצמו כתב:

"והם [ד' היסודות] גופים מתים, אין חיים בהם ולא השגה ולא יתנועעו מעצמם"

והרי הם כלולים במה שכתב שכל המציאה היא איש אחד חי, ובמובן זה הם חיים. אלא הכוונה מתים היא שלא מתגלים בהם החיים כמו שמתגלים בבעלי חיים ובצמחים. כמו שצמח לא נקרא חי אלא צומח, כך היסודות לא נקראים חי ואפילו לא צומח. אבל הם חלק מהחיים הכלליים והם חיים מכח זה, וזה מתבטא בכיסופים שלהם לבורא, כמו שכתוב במו"נ ב' ד' שהבאתי שהם ביחס לשכל הפועל באותו יחס כמו שאר הגלגלים לשכל הנפרד ששייך להם.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 161 - יסודות ומפתחות בלימוד מורה נבוכים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על 161 – יסודות ומפתחות בלימוד מורה נבוכים

  1. shimonyeshaya הגיב:

    באתי לשאול ״כיצד מתחילים באופן פרקטי להשיג שכל עיוני״ וזה שאלה שעולה לי כל פעם שאני קורא את דבריך.
    הרי פלפול בספרים נראה הרחקה מאותו מוסר כליות שמוביל לראייה חדה של הלב. זמן מה חשבתי שאם אני מספיק מעיין בסודות הפסיכולוגיה או לומד מספיק תורה אז אצליח להגיע אל תוכנית האדריכלי של העולם בבחינת ״הסתכלא תורה וברא עלמה״ כי כשמעיינים בחכמות אז מילא מתקרבים לאמת. אבל אם הזמן התבהר באופן מאוד חד שהעיסוק בחכמות ובספרים ובחקירות רק מעלה חילוקים ותהיות חסרות תכלית אצלי. וודאי זה תוצאה מסוג הלימוד ובזה שאין לי מורה או דרך או התמדה. אבל איך שמראה לי כרגע זה ברור שדרך השכל אי אפשר להגיע להבנת האל. הלב רואה ומרגיש ואוהב את מה שהשכל לא יכול להסביר לעולם.
    הניסיון החד שלי בעניין הזה גרם לי לתהות מחדש על האמירות של רבי נחמן שאין טעם בלחקור או לעיין בספרי הפילוסופיה. פעם הייתי בז לאמירה הזאת וממש צוחק על האיוורון ומתנשא. אבל כשאני מתבונן עמוק בתהליך שלי, אני רואה שככל שאני מתפלל ומתבונן בעולם ללא עזרים, ומתפלל עוד ומבקש את ה׳, אז הלב הרבה יותר אקטיבי והוא נהיה האיבר הדומיננטי בגוף והוא מוביל להרבה אהבה כלפי הנבראים. כשחיים מהכליות ומהלב אז יש כאלו שיגידו שזה בהמתי, אבל מצד שני יש משהו הרבה יותר דבק לחיים, לא מתנשא או מנסה לפענח שאלות שאי אפשר לפתור, פשוט חי, נושם, הווה יחד עם הבריאה, ולכן האחדות עם הרביאה והבורא הרבה יותר נקי. המאמץ שנעשה על ידי השכל להבין מרגיש חסרת טעם. הרי אני יכול להגיע אל המושכלות על ידי ראיית הלב.
    מצד שני אם רק מסתכלים בלב אז אפשר להשתגע ולהיכנס לדמיונות פרועים, כמו מי שמתאהב מאוד חזק באישה, הוא לא רואה כמה המעשים שלו מופרזים וללא חשיבה. ויש אינספור מקרים כאלו לאורך ההיסטוריה. לדעתי כל הטעויות של הנצרות מבוססת על זה. רק לאהוב, רק לב. זה מוביל למקום בעייתי מאוד….
    השאלה שלי זה איך ובאיזה אופן מתעסקים בחקירה נכונה עם השכל כדי להגיע למושכלות. איך עושים את זה שלא יבוא על חשבון הלב? כרגע שני הדרכים נראים לי מנוגדים. אולי תוכל להאיר.
    תודה, וכיף שחזרת לכתוב פוסטים.

    • nirstern הגיב:

      המילה "שכל" היא מאוד מאוד מטעה כאן. העברי המודרנית היא מהשפות האירופאיות וכל מטעני המשמעות של המילים מתורגמות מגרמנית פולנית ורוסית של סוף המאה התשע עשרה. אנחנו קוראים את העברית הקדומה ובלי לשים לב שומעים בה את המשמעויות של העברית המודרנית שהן אחרות לגמרי.
      זה עיקום נורא שקורה באינספור מקומות. מי שלא יודע עברית מודרנית הרבה יותר קל לו להגיע למשמעות הנכונה של הכתוב, כי הוא מודע לכך שהוא צריך לחקור אחרי משמעות של מילה מתוך ההקשר של הטקסט הקדום.
      בשפה הקדומה "שכל" פירושו זיווג של אהבה. אין לזה שייכות כלל לאינטלקט או תיחכום או ידע או יכולות חישוב.
      "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ"
      זה המקור הראשון והיסודי של המילה שכל, השכלה.
      בפרק ד' מהלכות יסודי התורה הרמב"ם קורא לשכל "עין הלב" או פשוט "לב".
      הסיבה לזה היא כי אלפראבי ביאר שהאיבר הכי ראשוני, הכי גבוה, ששם עצמיות האדם, זה הלב. והמוח הוא רק במקום שני. שכל זה עצמיות האדם, שהיא אוהבת ומתחברת בזיווג. לכן שכל זה הלב ולא המוח.

      לימוד מספרים זה רק למי שמוצא שם את מבוקשו.
      פעם חיפשתי להיות מחובר יותר לגוף שלי. המליצו לי ללמוד לרקוד. ניסיתי כמה ריקודים, ככל שרקדתי הגוף שלי צווח שמתעללים בו ושהוא רוצה רק לברוח מזה. בסף גיליתי שלשכב בשקט ולעשות הרפייה ולהקשיב איפה מכווץ ואיפה כאוב וכו' זה מה שמועיל לי. וראיתי מורים לריקוד שהם ממש אחד עם הגוף בחיבור של שמחה ואהבה עם הגוף ע"י הריקוד. זה מסע של חיפוש אישי.

      ברשימה 61 ניסיתי יותר בעומק ואריכות להתייחס לשאלה על מה מדובר ב"שכל עיוני" ו"בהתבוננות בצורות מופשטות", באופן יותר מעשי, איך נפגשים עם זה בחיים שלנו למעשה.
      .
      .
      לפי מה שכתבתי ברשימה 159 אפשר להגדיר ששכל הוא הנגיעה במציאות. וזה יכול להיות בכל דבר, בכל דרך וכלי.
      למשל באמנות יש את המושג "טוב". אומרים למשל לא חשוב אם אני אוהב את הציור הזה או לא, אם הוא טוב מבחינה אומנותית יש לו מקום במוזיאון.'טוב' הכוונה שיש בן נגיעה במציאות. משהו אמיתי (אמת פירושה התאמה למציאות).
      אם שומעים שיר לפעמים אומרים יש בזה משהו אמיתי. זה נגע בי באמת.

      בזוגיות העבודה להגיע לפגישה אמיתית עם מי שבת הזוג היא באמת. להשתחרר מהפנטזיות, ממהעברות הפסיכולוגיות (אני רואה בבת זוגי דברים שמקורם באמא שלי). שוב, פגישה עם המציאות.

      אצלי הלימוד מספרים מועיל לי לפגוש את המציאות לאמיתה, לפי מה שנדמה לי שזה לאמיתה. אבל זה וודאי יכול להיות בכל דבר.
      בעבודה פסיכולוגית מנסים לברר מה באמת קורה בנפש שלי. או במגע עם הטבע או מדיטציה או כל דבר אחר.

    • nirstern הגיב:

      הוספתי עוד דברים ברשימה 161, וכתבתי גם את רשימה 162, זה נכתב כשהשאלה החשובה שלך הייתה מונחת לי בראש ויש שם התייחסויות אליה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s