159 – ההבנה מה הוא האלוה לפי הרמב"ם. הוא מקומו של עולם.

מתוך מכתב (הנושא היה המושג "עולם")

אפשר אולי להעזר במשפט אחד מתוך ספר, כנקודת פתיחה שאפשר להתחיל ממנה כחומר למחשבה, ולבחון אותה ולפתח אותה, מצידי גם לדחות אותה אם כך עולה.

במורה נבוכים א' נ"ז כתב:

"ידוע כי המציאות הוא מקרה קרה לנמצא ולזה הוא ענין נוסף על מהות הנמצא. זהו הדבר המבואר הראוי לכל מה שלמציאותו סיבה שמציאותו – ענין נוסף על מהותו. "

יש שפירשו ש"מהות הדבר" היא היותו כרעיון, ו"מציאותו" היא התממשותו כעצם. לא כל רעיון בהכרח מתממש ולכן אם התממש זה מקרה. יש הרבה ראיות גמורות שזו לא הכוונה.
אלא גם רעיון נמצא במציאות, כרעיון. גם לרעיון יש מהות ויש מציאות, ומציאותו היא מקרה לו.

מה שהמציאות שלי היא מקרה שקרה לי, אומר שזה משהו חיצוני לי. זה לא מונח בי במהותי.

למשל אנשים אומרים תצבוט אותי שאדע שאני לא חולם. אבל ייתכן חלום שבו צובטים אותי ואני מקיץ בכאב, ויש בחלום את כל החוויות והתופעות בדיוק כמו במציאות, ועדיין כל זה הוא רק בחלום.
אם כך אין שום מבחן שיבחין בין חלום למציאות, כי כל מבחן עדיין אפשר שכולו בחלום. זה מרוקן מתוכן את המושג 'מציאות', אם אין שום מבחן ושום הגדרה שיכולים להפריד בין חלום או אשלייה כלשהי, כל מה שהוא לא 'מציאות אמיתית' (מה שלא תהיה הגדרת המילים האלה), לבין מה שהוא כן מציאות אמיתית, הרי זה כבר סתם סמנטיקה אם אני אומר מציאות אמיתית או משהו לא מציאותי כגון חלום.

הנושא של 'עולם' לדעתי קשור לזה. המציאות שלי חיצונית לי, אני במקרה מקבל אותה ממקור חיצוני. כלומר היא לא צריכה אותי, היא לא אני. זה המושג של 'עולם'. זה גם המושג של האלוה לפי המו"נ. אלוה פירושו אצל הרמב"ם מה שלא צריך לקבל מציאות מהחוץ, כי הוא עצמו המציאות. מצוי ראשון, מוכרח מציאות, ממציא כל נמצא, וביותר מה שכתב בהלכות יסוה"ת ב' הלכות ט' י', שהכל נסמכים לו בהווייתם.

תפישתי את עצמי כקיים, היא היא תפישתי את עצמי כחלק מעולם.

קאנט הוכיח שאני תופש את המציאות דרך משקפיים שהם קטגוריות שמקורן במוח שלי ולא במציאות האובייקטיבית כלשעצמה. כמו מספר וחלל וזמן ועוד.
אין לי דרך להגיע למציאות כשלעצמה באופן ישיר, בלי התיווך הזה. מזה אפשר להסיק שאין בכלל מציאות אובייקטיבית כשלעצמה. קאנט בחר לא לומר כך. לא בגלל הכרח לוגי. להיפך, מושג המציאות כשלעצמה גורם לצרות צרורות מבחינה לוגית. הוא התעקש שיש מציאות כשלעצמה, אובייקטיבית, מחוץ לשכל (כלומר עולם), מתוך כבוד לכך שזו אינטואיציה אנושית מאוד יסודית. המחשבה שאין עולם חיצוני לא יכולה לשכון בתודעת האדם אלא רק כשעשוע אינטלקטואלי.
מי שבנו נפל לנהר לא יאמר זה רק בתוך השכל שלי, ואם לא אקפוץ אחווה חוויית אבדן ילד שהיא רק בתוך השכל שלי, ובידיעה שאין ילד אמיתי במציאות אמיתית (כי אין בכלל הגדרה ותוכן לוגי למילים מציאות "אמיתית" וילד "אמיתי") לא אצטער.
בכלל אין הסבר לוגי למה אם אני מייחס את המילה "אמיתי" לילד שטבע זה גורם ליותר צער. הרי אין פירוש ל "אמיתי".
קאנט היה עמוק מכדי לעסוק בשעשועים אינטלקטואליים ריקים, לכן הוא לא ויתר על 'המציאות כשלעצמה', למרות שזה מוקש פילוסופי, ובדורות שאחריו לא מצאו שום דרך להסתדר עם זה, ואמרו שהכל הוא רק תופעות, או רק שפה, וניסו להתעלם משאלת ה'מציאות'.
לומר שמשהו הוא תופעה, פירושו לומר שהשאלה האם הוא קיים במציאות באמת או לא, היא לא שאלה שניתנת להישאל, כי זה לא שני צדדים. אין שום הבדל בין הצדדים, אלא רק המילה "אמיתי" או "מציאותי", שאין לה הגדרה. מילה.ללא הגדר היא רעש סתמי כצפצוף הציפור.
העגבניה שעל שולחני לא קיימת במציאות האמיתית וגם לא בלתי קיימת במציאות האמיתית. היא לא חלום או אשליה, וגם לא משהו אמיתי. היא עגבניה ותו לא, בפשטות גמורה. פה החקירה מסתיימת. זה הפירוש שהיא "תופעה".

זה פתרון נפלא מבחינה לוגית, אלגנטי ומשכנע והגיוני ביותר. קראו לזה פנומנולוגיה וזה היה באופנה לפני כמאה שנה. וזה לא תפש. זה יצא מהאופנה ומת. כי איננו יכולים להשתחרר מהמושג 'אמיתי', 'מציאות'. זה מושג אחד כי אמיתי פירושו תואם למציאות, קיים במציאות.

לדעתי המושג 'עולם' הוא אופן מסויים לומר מציאות אמיתית. ובדרך פלא פתאום זו לא רק המציאות האמיתית שלי, אלא של עוד דברים רבים אחרים. ומשותפת לכולנו המציאות. היא אחת, וכולנו בה. אין מציאות שלי פרטית. צדקו הפנומנולוגים שאין משמעות לשאלה אם אני (או עצם מסויים כלשהו) נמצא באמת או לא. המציאות היא משהו אחר, היא עולם שלם, שאם אני בו אני נמצא עם כל שאר מה שבו, ובלעדיו אין לי מציאות כלל.

נמחק לרגע את ה'עולם', אז אין ארבעת היסודות או אין אטומים וקוונטים, אין שום מושג שכלי, כלומר אני לא קיים כלל ועיקר, לא בחומר ולא בנפש. הרי שהעולם פירושו היותי מצוי, והפלא שאין דבר כזה 'אני מצוי', יש עולם ומלואו מצוי ואני חלק ממנו עם עוד הרבה שכנים. כל זה פלא גדול.

אני כותב את כל זה רק בנסיון להצביע באופן מאוד כללי וגס שנראה שיש קשר בין שאלת ה'עולם' לשאלת ה'מציאות'. לא ניסיתי לכתוב כאן שום דבר ברור או מדוייק, הכל כרוך בקושיות עצומות ורבות. זה רק הצעה מאיפה אולי אפשר להתחיל איזשהם הרהורים ושאלות סביב הנושא.
.
.
.
במורה נבוכים א' ע"ב הרמב"ם אומר על המושג 'עולם':

"דע כי זה הנמצא בכללו הוא איש אחד, לא זולת זה, רוצה-לומר כי כדור הגלגל הקיצון בכל מה שבו הוא איש אחד בלא ספק, כראובן ושמעון באישות, והשתנות עצמיו, רוצה-לומר עצמי זה הכדור בכל מה שבו, כהשתנות עצמי איש איש מבני אדם על דרך משל. וכמו שראובן על דרך משל הוא איש אחד, והוא מחובר מאברים מתחלפים, בבשר ועצמות וגידים, ומליחות משתנות, ומרוחות, כן זה הכדור בכללו מחובר מן הגלגלים, ומן היסודות הארבעה, ומה שהורכב מהם כו'"

ושם:
"הנה כן צריך לך שתצייר כל זה הכדור איש אחד, חי מתנועע בעל נפש, כי זה המין מן הציור הכרחי מאד, כלומר מועיל מאד במופת על היות האלוה אחד, כמו שיתבאר. ובזה הציור יתבאר גם כן שהאחד אמנם ברא אחד"

אריסטו ב"על הנפש" ספר ב' כתב שיד של אדם שנקטעה כבר לא מוגדרת כיד. כמו שיד מפוסלת בשיש היא לא יד. כך יד קטועה זה פסל של יד שמפוסל בבשר. כלומר אין כלל ועיקר מציאות פרטית ליד, יש לה מציאות רק כשהיא מחוברת.
זה כוונת הרמב"ם בהמשך המשפט שהבאתי מא' ע"ב:

"ובזה הציור יתבאר גם כן שהאחד אמנם ברא אחד, כמו שאי אפשר שימצאו אברי האדם בפני עצמם, והם אברי אדם באמת, רוצה לומר שיהיה הכבד בפני עצמו או הלב בפני עצמו או בשר בפני עצמו – כן אי אפשר שימצאו חלקי העולם קצתם מבלתי קצתם בזה המציאות"

זה אומר שהעצמים הפרטיים מקבלים את מציאותם מהעולם הכללי, ועיקר מהות קיומם, הגרעין של הווייתם, הוא היותם איברים בעולם.

.

.

בראשית רבה סח ט:

"

ויפגע במקום" ר"ה בשם ר' אמי אמר מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו מן מה דכתיב (שמות לג, כא): "הנה מקום אתי" הוי הקדוש ברוך הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו.
א"ר יצחק כתיב (דברים לג, כז): "מענה אלהי קדם" אין אנו יודעים אם הקב"ה מעונו של עולמו ואם עולמו מעונו מן מה דכתיב (תהלים צ, א): "ה' מעון אתה" הוי הקדוש ברוך הוא מעונו של עולמו ואין עולמו מעונו.
א"ר אבא בר יודן [משל] לגבור שהוא רוכב על הסוס וכליו משופעים אילך ואילך הסוס טפילה לרוכב ואין הרוכב טפילה לסוס שנאמר (חבקוק ג, ח): "כי תרכב על סוסך"".

.

מצוייר בתפישה שלנו שיש עולם, ובעולם יש נבראים, ומעליהם יש בעולם בורא שהוא העליון ביותר בעולם, והוא משגיח ומנהיג.

וזו טעות גמורה. הגשמה. עושים את הבורא טפל לעולם. העולם הוא המציאות – הבורא משפיע את המציאות והשפעתו היא העולם. הוא לא בעולם אלא העולם בו.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 159 - ההבנה מה הוא האלוה לפי הרמב"ם. הוא מקומו של עולם.. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s