158 – על קבלה ונתינה של צדקה – על הבושה

על קבלה ונתינה של צדקה – הרחבה של דברים ממכתב

היה לנו בחצר מחסן מקרשים ישנים שהיה צריך לפרק ולזרוק. מכר שהוא חילוני (זה רלוונטי כי הוא לא מונע ממוטיבציות של מצווה, שכר מצווה וכיו"ב), אמר שהוא צריך את הקרשים והוא יפרק ויקח אותם. עבר זמן והוא כבר לא היה צריך את הקרשים, ויום אחד הודיע שהוא בא לפרק ולזרוק את המחסן. אמרתי לו שאני לא רוצה שהוא סתם יעבוד בחינם ואשלם לו על העבודה, והוא סרב לקבל. הוא אמר: מה לעשות שאנחנו אנשים, אם לא נעזור אחד לשני מי יעזור לנו. אם הייתי מבקש ממך עזרה במשהו שאני לא יכול לעשות לא היית עוזר לי?

בכל זאת הרגשתי שמאוד לא נוח לי לקבל ממנו עבודה בחינם. אם היה לי אופי חזק יותר הייתי מתעקש לשלם. לא הייתי מעלה בדעתי לבקש ממנו סתם לבוא לעשות בשבילי עבודה פיזית בחינם. אני חושב שגם הוא לא היה מבקש ממני לעזור לו בחינם. גם אם היינו חברים מאוד קרובים, ואנחנו לא. אם הוא היה מבקש ממני עזרה בחינם במשהו, הייתי שמח לעזור, אבל אם היה מבקש כל שבוע, הייתי חושב שהוא נודניק ומנסה להתחמק ממנו.

הנושא של לבקש, לקבל, לתת, מקיף את כל תחומי החיים. זה נושא מרכזי ביחסי זוגיות, חברות, משפחה. לא רק נתינה חומרית, גם נתינה רגשית.

.

יש נושא של איזון, חז"ל אמרו לא לתת יותר מעשירית מהכנסתו לצדקה. במקרה שיש לו הרבה או שזה צורך דחוף, לכל היותר חמישית. נתינה כדי שתהיה בריאה צריך שלא תהיה מתוך דוחק וקושי וכובד, אלא מתוך מלאות ושמחה ורצון שלם. כמו מי שממלא את הכוס של עצמו ויש לו שפע אז הכוס גולשת. וצריך לבדוק היטב לא לחרוג מהמידה כדי לא להפוך את זה למשהו מרוקן.

.

יש נושא נוסף, מלבד האיזון, שהוא עוד הרבה יותר מורכב, הנושא של הבושה. גם את הנותן זה יכול להביך, אולי הוא מבייש את המקבל.

.

בגמרא מדובר הרבה על המעלה של מתן בסתר, כדי לא לבייש את המקבל. לא אומרים שאין למקבל סיבה להתבייש ושזו סתם גאווה, אלא מכבדים את הבושה שלו ומתחשבים בה ומנסים להקל עליה. גם הנותן מרגיש יותר מכובד בעיני עצמו כשהוא נותן בסתר מתוך כבוד למקבל.

.

בספרי דברים, פר' שנב:

"לבנימן אמר ידיד ה'",
חביב בנימן שנקרא ידיד למקום, שהרבה אוהבים למלך וחביב מכולם מי שהמלך אוהבו.
שישה הם נקראו ידידים: (1) הקדוש ברוך הוא נקרא ידיד, שנאמר (ישעיה ה א): "אשירה נא לידידי". (2) אברהם נקרא ידיד, שנאמר (ירמיה יא טו): "מה לידידי בביתי". (3) בנימן נקרא ידיד, שנאמר (כאן): "לבנימן אמר ידיד ה'". (4) שלמה נקרא ידיד, שנאמר (ש"ב יב כה): "וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה". (5) ישראל נקראו ידידים, שנאמר (ירמיה יב ז): "נתתי את ידידות נפשי". (6) בית המקדש נקרא ידיד, שנאמר (תהלים פד ב): "מה ידידות משכנותיך".
יבוא ידיד בן ידיד ויבנה בית ידיד לידיד. יבואו ישראל שנקראו ידידים בני אברהם שנקרא ידיד ויבנו בית המקדש שנקרא ידיד בחלק בנימן שנקרא ידיד להקדוש ברוך הוא שנקרא ידיד."

 

ידיד זה יד יד, יד ביד. מחזיקים זה בידו של זה. אם לאחד קשה האחרים מחזיקים בידיו ותומכים בו. מי שמספר לאחרים על הצורך שלו, שפתוח לבקש ולקבל, הוא שותף לבניית עולם הידידות לא פחות ממי שנותן. כמה זה יפה. במה יש להתבייש? האם עדיף עולם של ניכור וזרות?

יש סיפור שמישהו בעיירה יהודית מת מרעב, ורבי ישראל מסלנט אמר שהוא לא מת מרעב אלא מגאווה, הרי אם היו יודעים שהוא כל כך רעב בלי ספק היו נותנים לו, לפחות פרוסת לחם. בלי ספק היה להם יותר קל בלב לתת משהו מאשר לדעת שאחד משלהם מת מרעב בלי שהם ידעו. הוא לא ביקש לא כדי להקל עליהם. משהו בתוכו מנע ממנו לבקש.

במקרה של מוות מרעב בלי ספק הוא היה צריך להתגבר על אותו משהו בתוכו, לכן פשוט שהוא מת מגאווה והוא כמו רוצח.

אבל אם היה לו קושי קטן, נניח צריך להשחיל חוט במחט, והוא ייצא לרחוב ויבקש מעובר ושב אתה יכול בבקשה להשחיל לי את החוט במחט כי אני לא מצליח. לכאורה למה לא, עולם הידידות. אחד יפנה לשני: אתה יכול בבקשה להסתכל לי מאחורה, נדמה לי שיש לי לכלוך בגב. אתה יכול לתת לי בבקשה חמישה שקלים כי אני רוצה לקנות גלידה וחסר לי. כל מעבר ברחוב יהיה חגיגה של ידידות, כל אחד יעזור כל רגע למישהו. משום מה אני מרגיש שזה לא כל כך פשוט. יש ענין של כבוד עצמי, שמירת גבולות ופרטיות מתוך איזשהי תחושת כבוד, משהו שהוא חשוב ויסודי.

.

.

בתלמוד במסכת סוטה ה' א' יש סוגיא על גאווה. כתוב שאסור שתהיה באדם שום גאווה וגבהות לב כלל ועיקר, שכתוב עליה "תועבת ה' כל גבה לב".

ואומרת הגמרא שם (מתורגם):

"כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנא' (תהלים קא, ה) מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל אל תקרי אותו אלא אתו לא אוכל" ["גסות" כאן אין פירושה ההיפך מעדינות, אלא הפירוש גדלות. כמו בהמה גסה ובהמה דקה, כש"גסה" הכוונה גדולה]

ובהמשך:

"אמר חזקיה אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים לבו כבשר, שנאמר (ישעיהו סו, כג): "והיה מדי חדש בחדשו [וגו'] יבא כל בשר להשתחוות וגו'".

אמר רב זירא "בשר" כתוב בו (ויקרא יג, יח) "ונרפא", "אדם" לא כתוב בו "ונרפא"

[יש שני פסוקים על צרעת שכתוב בהם "אדם" ולא כתוב בהם בשר. בפסוקים האלה לא נאמר לשון "ונרפא".אלה הפסוקים (ויקרא י"ג):

"אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת"

"נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן."

לעומת זאת בפסוק שנזכר בו בשר, כתוב "ונרפא":

"וּבָשָׂר כִּי יִהְיֶה בוֹ בְעֹרוֹ שְׁחִין וְנִרְפָּא"

לפי חז"ל צרעת באה על לשון הרע שיסודה גאווה. כשהאדם תופש את היותו אדם בכך שהוא בשר, שאנושיות זה להיות בשר, זה תיקון לגאווה ולכן בזה טמונה הרפואה מהצרעת.]

אמר רבי יוחנן: "אדם" הוא ראשי תיבות של: א"פר ד"ם מ"רה.

"בשר" הוא ראשי תיבות של: ב"ושה ס"רוחה ר"מה.

[רש"י:

"אדם – למה נקרא שמו "אדם" שהוא אפר דם מרה. כלומר כולו הבל לכך אל יתגאה"]

יש אומרים שראשי תיבות של "בשר" הוא בושה, שְׁאוֹל, רימה."

[רש"י:

שְׁאוֹל- מקום שְׁאוֹל ביתו]

עד כאן מהגמרא בסוטה.

.

.

אנחנו מתביישים מאוד אם רואים אותנו בלי בגדים או בבית הכסא וכיו"ב. למה? גוף זה דבר יפה, להיות בשר זה דבר יפה. זה אנושי. אנחנו מחוייבים לתפוש את עצמנו כבשר, אחרת תפילתנו לא מתקבלת. אם אני תופש את עצמי כבשר, למה אני מסתיר את בשרי בבגדים כשאני יוצא לרחוב?

הבושה הזו אינה דבר פסול, היא חיובית. מי שיוצא לרחוב ערום בלי להתבייש הוא באמת חצוף ומגונה.

.

.

חז"ל אמרו על ספירת מלכות "לית לה מגרמה כלום", אין לה משל עצמה כלום. המשל הוא הלבנה שאין לה אור משל עצמה. היא ריקה, היא רק מקבלת. זו השכינה. ישראל נמשלו ללבנה, זו הענווה, התבטלות מוחלטת כלפי המשפיע, אין לה משל עצמה שום דבר, היא בטלה לגמרי אל מה שמחוץ לה שמשפיע עליה. אין לה בכלל שום מציאות משל עצמה. זה החומר, הכלי, המקבל. זה הבשר, כי בשר פירושו החומר. הנפש, השכל הם הצורה, והבשר הוא החומר.

לבשר מצד עצמו אין מציאות, הוא עשוי מכליון. כמו שהוא עשוי מחלבונים ומים וסידן, כך הוא עשוי מרימה, התולעים שאוכלות את הבשר בקבר, מסרחון, רקבון. או משְׁאוֹל, שם ביתו, המקום של הקיום שלו דהיינו ביתו, הוא מקום הכליון הגמור, השאול.

הבי"ת של "בשר" היא ראשי תיבות של "בושה".

הרגש של בושה הוא רגש של כליון המציאות. אנשים אומרים: רציתי לקבור את עצמי מרוב בושה, הרגשתי שאני נשרף מהבושה, התביישתי כל כך עד שרציתי למות.

חז"ל אמרו שבגהנום החוטא נשרף באש. הביאור של זה לפי קדמונים הוא שאש פירושה בושה, תחושת חדלון והפסד של המציאות. אני מכיר שהחמצתי את התכלית של חיי, בזבזתי אותם להבל, לא זכיתי לקיום על ידי דבקות במה שהוא קיים ונצחי. אלא חיי עברו ברדיפת הבל וריק וכליון, ועל זה אני נשרף מתחושת חוסר מציאות, מתחושת כליון וחדלון. זה רגש הבושה שהוא הוא אש הגיהנום. כלומר כל מה שאין לו מציאות אמיתית וחזקה, יש בו כליון, ובהכרח יש בו בושה. הבושה מונחת בעצם מהותו, הוא עשוי מבושה. הבשר עשוי מבושה.

כשאני ניגש להתפלל ומשים את ליבי כבשר, אני לא בא בשמחה וקלילות ומתפאר לפני הבורא תראה איזה יופי: אני בשר! בראת אותי בשר והנה אני בשר, מה נעים וטוב ושמח. אני ממש בהמה גמורה, ממש כמו כלב. כמו חזיר, אני מתפלש בצואה שלי. איזה יופי. זה טבעי, אני מתמזג עם הטבע. זה להיות באמת אנושי, נפלא, איזה הישג. ועוד אני נחשב ענוותן.

לא. זו בושה שהיא כמו לשים את הגוף בתוך מדורת אש. חז"ל אומרים אל תנסה לברוח מהבושה על ידי שקרים כאילו אתה רוחני וקדוש וזך וטהור כמו קרן אור של בוקר. כאילו אתה משפיע ולא מקבל, לא נזקק. המשפיע הוא קרן אור זכה, המקבל הוא סרחון אפוף זבובים ותולעים של נוזלי גוף מגעילים, אפר דם מרה, בושה סרוחה רימה.  ככל שתברח מהבושה על ידי שקרים כאילו אתה רק רוחני ורק משפיע, היא תרדוף אחריך יותר עד שתהרוס אותך לגמרי. תהיה תועבה גמורה, תועבת ה' כל גבה לב, כי אתה בשר ובמקום להודות ולהתבייש אתה מזייף כאילו אתה זהב טהור. אין מאוס מזה. אתה בשר, אז תתבייש, תישרף מבושה, וככה תבוא. מתבייש עד מוות. אז ה' יקשיב לך.

רבי ירוחם ממיר היה עוסק הרבה בנושא שהוא כינה אותו "אצטלא דרבנן". מעיל רבני. אדם לובש מעיל מהודר של רב, מגדל זקן ארוך, עושה פרצוף רציני וחשוב, מהלך כאילו תקוע לו מקל מאחורה, והנה הוא בצורה של רב. אדם נעלה, רוחני. רבי ירוחם אמר שהפער בין סתם אדם רגיל לבין מי שעוטה על עצמו אצטלא דרבנן, מבחינת גועל הנפש הוא יותר גדול מהפער שבין כלי המשכן לבין גוש של צואה.

הגמרא בסוטה מביאה דיון האם צריך שתהיה בתלמיד חכם שמינית של גאווה כדי שהעם יקשיבו לו. ובסוף אומרים שאין בכלל מקום לדיון הזה, כי מה שכתוב "תועבת השם כל גבה לב" זה לא דבר קטן. לא מדובר מה נכון, מדובר על גועל נפש. תועבה, ה' נגעל, זה מסריח, ה' אומר אני והוא לא יכולים לדור ביחד בעולם. כי אני פשוט לא עומד בריח. יש חטאים יותר גדולים, הקב"ה יכול לדור באותו עולם עם חוטאים. השוכן איתם בכל טומאותם. הנושא הוא לא החטא המוסרי, אלא הגועל נפש, התיעוב.

צואה זה מתועב, בבשר יש הרבה צדדים נתעבים מבחינה אסתטית. זה מביש. אבל זו בושה שיש לה מקום בעולם, היא לא גורמת לבורא לומר אני והוא לא יכולים לדור ביחד באותו עולם. כי הבורא ברא את זה. לעומת זאת את גועל הנפש של הזיוף, להרגיש שאני רוחני, שאיני נזקק, שאיני בשר אלא נפש, זה גועל שהבורא לא ברא, ולכן הוא לא יכול לעמוד בו. זה כבר מחוץ למציאות, הדעת לא סובלת.

רבי ירוחם אמר על רבי דניאל מובשוביץ שהוא ידע שרבי דניאל הוא הגדול מכל תלמידי הסבא מקעלם, עוד לפני שהכיר אותו ושמע ממנו תורה, במבט ראשון. כי כשרואים את רבי דניאל מובשוביץ בטוחים בוודאות גמורה שמדובר באדם שדופק בדלתות למכור שרוכי נעלים.

גם על החפץ חיים אמרו שמי שראה אותו היה בטוח שזה עגלון פשוט.

השיפוט הכי עמוק ואמיתי ויסודי הוא לא אם המעשה טוב או נכון או בונה או מוסרי וכו', אלא אם הוא יפה או מכוער. זיוף הוא הכיעור הכי גדול. הגאווה רעה כל כך בגלל שהיא זיוף ולכן היא מכוערת ללא נשוא. כמו גם חנופה, צביעות, וכל כיו"ב.

.

.

בזוגיות זה המקום הכי חשוב לבחון וליישם את העניין הזה. לבוא לבת הזוג (אני כותב מהחווייה האישית שלי, כמובן שזה מדבר באותה מידה על אשה שבאה לבן הזוג שלה) ולספר לה כמה אני קטן, תינוק, מפחד, נזקק כל כך. לרוך, ליד חמה, למילה טובה (זה משותף לרובנו. ועוד המון דברים שהם אישיים שלי). כמה אני מפחד לא להיות נאהב, להידחות. יש לי רצונות, דמיונות, כמיהות. אם תדעי כמה אני תינוק וקטן ומבוהל וחלש, שקרן, קטנוני, אנוכי, תאוותן, אולי לא תרצי אותי יותר. מה את צריכה דבר כזה. איפה אני ואיפה הדמות של גבר, שיודע, שחזק, שמשרה בטחון, שהוא משענת, שעומד יציב על הקרקע, בוגר, עם אישיות בשלה ומגובשת. עם כל הבושה. לשים ליבו כבשר. אני בשר, ואני לא גאה בזה. אבל אני מוכן להישרף מבושה ומפחד ובכל זאת לא לשקר. רק כך תפילתו נשמעת, רק כך מתחיל שיח אמיתי, מה שיוצא מזה יוצא, אבל בלי שיח בוודאי לא יוצא שום דבר. אין התחלה של זוגיות בכלל.

מה שכתבתי על הבקשה שלי לצדקה, גורם לי מאוד להתבייש, ובכל זאת חשבתי והרגשתי שאני רוצה לנסות לבוא עם הבושה ולא לברוח. אין לי רצון לעבוד שאגיע למצב שאני לא מרגיש בושה. מי שאין בו בושה הוא לא 'מקבל'. הוא סתם חצוף.

למשל אם אדם אומר לאשתו אני אנוכי וקטנוני ושקרן ופחדן ונזקק, והוא יאמר את זה בלב שמח וגאה, מתפאר בזה, אז הוא באמת חצוף. הוא חושב שהיא צריכה לקבל אותו על כל חסרונותיו כמובן מאליו, לא אכפת לו שאולי זה לא קל לה, כאילו השמש זורחת לו מהישבן ולכן לא חשוב איך הוא יתנהג, תמיד כולם צריכים לאהוב אותו ולרצות בטובתו ולספק את צרכיו ולמחוא לו כפיים.

ואם הוא אומר אני לא צריך שום דבר, אני רק אוהב ונותן באהבה טהורה לשם שמיים ולא נזקק בעצמי לשום דבר, לא רוצה להטריח על אף אחד, זה אדם עטוף בקליפות וחומות, אי אפשר לגעת בו.

אני מתייחס כמובן לרשימה שכתבתי לגבי הבקשה שלי לקבל צדקה מהקוראים (בכותרת "בקשה מידידי"). זה לא פשוט לי ונדמה לי שגם לקוראים, לפחות הרבה מהם. נראה לי שיותר נכון במקום לשתוק על זה במבוכה לנסות להסתכל בזה עד כמה שניתן באומץ, ואולי ללמוד משהו.

.

כל הרבה אנחנו משלמים כדי לברוח מהבושה. זה מראש מוחק כל אפשרות לרצות משהו לא כמו כולם, לחשוב ולומר משהו שונה, לעשות ולהיות משהו שונה, שהוא מי שאנחנו באמת. ההכרח להיות כמו כולם, שלא יגידו, שלא יסתכלו במבט שיכול לגרום להתבייש. זה גורם לכל כך הרבה בתוכנו לא להתחיל לצמוח. לא רק שאנו כובשים את מה שמיוחד ושונה, את מה שבאמת חי, את הזהות האמיתית שלנו, אלא זה אפילו לא מתחיל לצמוח. אין מה לכבוש, זה ריק.

אנחנו מכופתרים עד מחנק. בהתנהגות, בדיבור, בפתיחות הרגשית. גם מול הקרובים ביותר.

זה בכל מקום שמביטים, בעמוק והחשוב, עד הקטן והקל. למשל כבר חשבתי, שאני כמעט לא מזמין אורחים. כי צריך לסדר, לנקות, לדאוג שיהיה משהו לאכול, טוב ומספיק. בכלים נאים. ליד התה יהיו עוגיות. לכרכר סביבם. כדי לא לעשות בושות.

כמובן יפה לרצות לכבד אורחים. למה שמגישים קוראים 'כיבוד'. אבל ההפרזה. אם אני נותן להם ברצון וסבר פנים יפות ממיטב מה שיש לי, זה לכבד. אבל לרוץ לחנות ולקנות מטעמים, זה כבר פחד מבושות. שלא יהיה אפשר לומר אף מילה מביישת על האירוח. ואז הוא נעשה כבד ומלאכותי מבחינתי. זה כבר לא לצרף לחיי לזמן מה עוד אנשים, אלא לצאת לגמרי מעצמי, לעבוד קשה. כדי לזייף.

אם היה לי אומץ להיות טבעי ליד האורחים, לתת ממה שיש. בוודאי הייתי חושש מבושות בכל מיני עניינים. כי אני לא מושלם, והם היו רואים את זה. מגיש להם שתיה בכוסות שונות זו מזו. אומר נגמרו העוגיות, יש לי רק תמרים. מה נורא.

ההכרה שאי אפשר להימנע מהבושה, אלא עם כל היותה בלתי נסבלת היא חלק מעצם מהותנו וקיומנו, מעצמות החיים. אולי יכולה לפתוח אותנו לחיים וצמיחה והתקרבות.

 

 

 

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 158 - על קבלה ונתינה של צדקה, Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על 158 – על קבלה ונתינה של צדקה – על הבושה

  1. אורי הגיב:

    כל מילה זהב

  2. פינגבאק: בקשה מידידי | אדם חי – האתר של ניר שטרן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s