157 – על האחדות בין כוחות התודעה השונים ובין האדם לבורא. החיבור למציאות.

בעקבות שיחה

אני כותב כאן הרחבה וסידור של תוכן שיחה שהתקיימה בעל פה (דבר שאני עושה לעיתים מאוד רחוקות).

.

באדם יש כוחות שונים של ידיעה. שכל, דמיון, רגשות, משהו פנימי טמיר שיכול לשמוע שתיקה שיש בה תוכן, משהו ששומע שיר, גוף שמרגיש רגשות גופניים ונוכחות של גופים אחרים, לב מרגיש, ועוד הרבה מאוד.

הכוחות האלה לרוב מפורדים ובהרבה דברים סותרים. המילים סותרות לשתיקה, היא מרגישה שהן הורגות את מה שהיא שומעת. כי המילים חותכות את האחדות ומשטחות את העומק, בכך שהן מכניסות דברים לתבניות קבועות, מצומצמות. והשתיקה כמובן סותרת למילים, משתיקה אותן. הרגש מאויים מהשכל שמצנן אותו, והשכל כמובן מאויים מהרגש שמסעיר ומבלבל ומערפל. והכל מאויימים מהגוף ואוייבים אותו, מתביישים בו, מפחדים מהדחפים שיכולים להתפרץ ממנו. והגוף אוייב את כולם שמדכאים אותו, מחניקים את החיות שלו. הרגש הגבוה רוצה לתת, לאהוב, והגוף רוצה לקחת, להתענג. השכל רוצה שכל שאר הכוחות ישתקו, הוא צריך שהכל יהיה שליו לגמרי, מים חלקים כמו ראי, צלילות. והוא בוש בעדת הכוחות הטפשיים שמעכירים את הצלילות. והם יראים ממנו ושונאים אותו, כמו ילדים כלפי מורה נוקשה ומתנשא.

איפה בתוך כל זה ה'אני'. גרעין הזהות שלי. מה בתוך זה הוא עצם ה'אני' והשאר כוחות של ה'אני'. יש חיים גופניים וחיים רגשיים וחיים שכליים, מה מכל אלה הם חיי? האם נגזר עלי להיות תמיד קרוע, מפוזר, מפוצל?

.

במורה נבוכים ב' א' כתב על חטא אדם הראשון (תרגום שוורץ):

"אלא כמו שיתברר כאשר תתבונן בדברים אלה. כי השׂכל, שאותו השפיע אלהים על האדם – והיא שלמותו האחרונה – הוא אשר היה לאדם קודם מריו, ובגללו נאמר עליו שהוא בצלם אלהים ובדמותו. בגללו פנה אליו בדיבור וציווה אותו, כמה שאמר: וַיְצַו ה' אלהים על האדם לאמֹר: מכל עץ הגן אָכֹל תֹּאכֵל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תֹאכַל ממנו… (בראשית ב', 16-17), ואין ציווי לבהמות ולא למי שאין לו שׂכל. בשׂכל הוא מבחין בין אמת ושקר, וזה, השׂכל, היה מצוי בו שלם וגמור. ואִילו מגונה ויפה הם מן המפורסמות ולא מן המושׂכלות, שהרי אין אומרים "שמים כדוריים – יפה", ו"הארץ שטוחה – מגונה", אלא אומרים "אמת" ו"שקר". גם בלשוננו (העברית) אנו אומרים על הנכון והכוזב: אמת ושקר ועל היפה והמגונה: טוב ורע. והנה בשׂכל מכיר האדם את האמת מן השקר, וכן הוא בכל הדברים המושׂכלים.
כאשר היה אדם הראשון במצבו השלם הגמור ביותר, הרי חרף טבע-בריאתו ומושׂכלותיו, אשר בגללם נאמר עליו: ותחסרהו מעט מאלהים (תהלים ח', 6), לא היה לו בכלל כוח המיועד לעסוק במפורסמות. הוא לא השׂיג אפילו את הברור ביותר בין המפורסמות לגנאי והוא חשיפת הערווה. דבר זה לא היה מגונה בעיניו והוא לא השׂיג את הגנאי שבו. וכאשר המרה את פי האל ונטה לעבר תאוותיו הדמיוניות ותענוגות חושיו הגופניים, כפי שאמר: כי טוב העץ למאכל וכי תאוָה הוא לעֵינַיִם (בראשית ג', 6) – נענש בכך שנשללה ממנו אותה השׂגה שׂכלית. לכן הוא המרה את הצו אשר נצטווה מפאת שׂכלו ותהי לו השׂגת המפורסמות. הוא נשתקע בציון הדברים כמגונים או כיפים. אותה שעה ידע את ערכו של מה שאבד לו ושממנו נתערטל ולאיזה מצב הגיע. לכן נאמר: והייתם כאלהים יֹדעי טוב ורע (בראשית ג', 5), ולא נאמר: יודעי שקר ואמת או משיגי שקר ואמת.
לגבי ההכרחי אין טוב ורע כלל, אלא יש שקר ואמת.
התבונן במה שנאמר: ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עֵרֻמים הם (בראשית ג', 7). לא נאמר: ותפקחנה עיני שניהם ויראו, כי מה שראה קודם הוא מה שראה אחרי-כן. לא היה לו מעטה על העין והוסר, אלא שבא לו מצב אחר בו חשב למגונה את אשר לא חשב למגונה קודם."

.

בהתחלת שמונה פרקים כתב הרמב"ם:

"דע, כי נפש האדם נפש אחת, ולה פעולות רבות חלוקות, ייקראו קצת הפעולות ההן 'נפשות'. ויחשב בעבור זה, שיש לאדם נפשות רבות, כמו שחושבים הרופאים, עד שפתח ראש הרופאים ואמר, שהנפשות שלוש: טבעית, וחיונית, ונפשית. ופעמים ייקראו 'כוחות' ו'חלקים', עד שיאמר: 'חלקי הנפש', וזה השם ישתמשו בו הפילוסופים הרבה. ואינם מתכוונים באומרם 'חלקי', שהיא מתחלקת כהיחלק הגופות, ואמנם הם מונים פעולותיה החלוקות, אשר הן לכלל הנפש – כחלקים לכל המחובר מהחלקים ההם.

[…]

ומפני זה אומר, שחלקי הנפש חמשה: הזן [הכח הגופני, הזנה וגדילה, החום הטבעי, זרימת הדם, פעימת הלב, וכל כיו"ב], והמרגיש [החושים], והמדמה [הדמיון], והמתעורר [הדחפים והרצונות והתשוקות], והשכלי.

[…]

ודע, שזאת הנפש האחת, אשר קדם סיפור כוחותיה, או חלקיה, היא כחומר, והשכל לה צורה. ואם לא תיקנה לה הצורה – תהיה מציאות ההכנה שבה לקיבול הצורה ההיא לבטלה, וכאילו היא מציאות הבל. והוא אומרו: (משלי יט, ב) גם בלא דעת נפש לא טוב, רצונו לומר, שמציאות נפש שלא תיקנה לה צורה, אלא תהיה נפש בלא דעת – לא טוב."

.

.

מבואר בשמונה פרקים שכל כוחות האדם הם אחד, וצורתם, כלומר חייהם, הוא השכל. איך השכל הוא הצורה של כח העיכול והגדילה וכיו"ב? איך הוא אחד איתם?

.

האדם במצב ההתחלתי, כמו שנולד, הוא מנותק מהמציאות. הוא מרגיש נפרד, בודד, בחושך. החושים לא רואים את הדברים כמו שהם; רק את העטיפה, לא מה שבתוכה. אם הנמר היה רואה את עולמה הפנימי של הזברה, רגשותיה, כאבה, רצונה לחיות, הוא לא היה יכול לנגוס בה בעודה חיה. הוא רואה רק את החיצוניות שלה, את היותה נתח בשר. גם אנחנו כך, כמו שנאמר במסכת אבות: "הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו."

איננו יודעים את הגוף שלנו, איננו יכולים לראות שהבשר בעצמו חי. נדמה לנו שהבשר הוא דבר דומם ששרויה בו נפש חיה. אריסטו (בעל הנפש פרק ב') כתב שהיחס בין בשר חי לבשר מת הוא כמו היחס בין יד של אדם ליד מצויירת. כשאדם מת בשרו מייד משתנה לחפץ אחר לגמרי ממה שהיה מקודם. להמחיש, אם מסתכלים במיקרוסקופ בתא חי, רואים הרבה חלקיקים קטנים מאוד (מולקולות) שנעים מפה לשם ומקיימים את פעולות החיים. תא יכול למות בלי שייהרס, כשהוא מת זה נראה כאילו סרט נעצר פתאום. הכל חדל מלנוע. כי מה שהניע את הכל לא היה כוחות פיזיקליים של גופים דוממים, אלא כוחות חיים. כלומר הבשר בעצמו חי. אין בו צד דומם כלל ועיקר. בשר חי מרגיש, חווה. הוא יודע את מה שמחוץ לו. אם קר הוא מרגיש שקר. ההגדרה של שכל היא לדעת את האמת, כלומר לדעת את מה שמחוץ לו. אם קר והבשר מרגיש קור זה שכל. הבשר מרגיש עוד הרבה מאוד דברים, ואיננו מבחינים בהם, בגלל הניתוק ממנו, חוסר האמונה שהוא חי, חוסר ההקשבה, איננו נמצאים עם הבשר שלנו, רק משתמשים בו. כשהבשר חווה נגיעה במציאו החיצונית, למשל בטעם של אוכל, או בטעם ביאה, או בכל ההרגשות, או שאיננו מבחינים, ואם זה חריף ואנו מבחינים, יש בחווייה של המגע משהו כאילו זה מאחרי מחיצה, כמו יד לבושה בכפפה, או כמו מבעד למחיצה שקופה.

'אמת ושקר' פירושו לדעת את המציאות. אמת זה מה שקיים במציאות, ואנו יודעים את האמת על ידי שנגענו בו. לגעת ממש במה שקיים באמת בחוץ בקיום ממשי. שקר זה מה שלא קיים במציאות ורק שיקרנו לעצמנו שהיתה כאן חווייה של מגע. זה מגע בדוי.

.

העבודה של בירור האמת מהשקר היא בכל כוחות האדם. בגוף זה לדעת את הגוף ומזה לדעת את מגעו האמיתי הממשי במציאות.

בדמיון זה לברר מה הוא קליטה של המציאות האמיתית כמו שהיא בדרך של רגש ודמיון, ומה הוא פנטזיה בדויה, רומנטיזציה, תאוות.

.

ללכת אחר התאוות הכוונה ללכת אחרי בדיה שנראית לדמיון נעימה ואין לה מציאות אמיתית שאפשר לגעת בה באמת. ללכת אחר החושים פירושו ללכת אחרי המראה החיצוני שרואה רק העטיפה ולא את מה שבתוכה. ברשימה הקודמת הבאתי משהו ששמעתי על אדם שהיה מכור להליכה לזונות, ובכה ואמר רציתי רק קצת חום ורוך, שירצו אותי. הוא ראה גוף אשה רך שמוכן לחבק אותו, החוש ראה כאן חום ורוך וקבלה. אבל בפנים זה לגמרי להיפך, הוא אונס אותה ורוצח את נפשה וכך היא מרגישה כלפיו. החוש לא רואה את זה. הוא מנתק את האדם מהמציאות.

.

ברובד יסודי יותר נמצאים העניינים שהפסיכולוגיה עוסקת בהם. כל מיני טראומות ילדות יוצרים בנו דפוסים, שאנו רואים את המציאות דרכם, והם חוצצים ביננו לבינה. לדוגמה מי שאמו היתה קרה אליו כשהיה קטן רואה את כל המציאות כקור. גם במקום שיש חום הוא יראה קור. הוא יעביר אל אשתו את הדפוס שנטבע בו ויחשוב שהיא קרה כלפיו גם כשאיננה. כמובן זו דוגמה מאוד מאוד פשטנית, העניינים האלה מאוד מאוד סבוכים ועמוקים, ונדרשים חיים שלמים כדי להצליח ולו במעט להכיר אותם. לא לחינם קראו להם הלא-מודע. באמת אין שום מניעה מלדעת אותם, רק הפירות של החטא, המפורסמות, מונעות את זה. אנו בושים בזה, זה לא מתאים לדמיונות שלנו על עצמנו. זה לא מתאים לאיך אנו אמורים להראות בחברה.

.

.

בשכל יש כמובן ניתוק עצום מהמציאות על ידי בנייה של מבנים מילוליים, תיאוריות. מאוד מאוד קשה להגיע לשכל ישר, שרואה את המציאות כמו שהיא, באופן הפשוט ביותר, בלי שום תיאוריות ופילוסופיות. כמו עין שרואה מה עומד לפניה, בפשטות מוחלטת, בלי לתת למילים ולרעיונות ולמחשבות להסתיר את המציאות. בעיקר המילים מסתירות, הארכתי בזה בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 57 (במאמר השפה היא הסכמית), ועיין שם גם ברשימה 56.

שכל עיוני פירושו שכל שרואה את המציאות המופשטת מחומר כמו שעין רואה את אשר לפניה. בפשטות גמורה. אנו זקוקים לפלפולים ולמדנות רק כדי לבטל את הנטייה של השכל לטעות. השכל נוטה לאבד את ההסתכלות הישרה על המציאות ולנטות אחרי המילים, הרכבות המילים, תיאוריות מחוכמות, מבני מחשבה מסובכים ומפוארים. אחרי החטא אין לנו יכולת להשתחרר מהנטיה הזו בלי עמל. זה חלק מהקללה של בזיעת אפיך תאכל לחם, שהיא התיקון. השכל נוטה לבנות תיאוריות יפות ומחוכמות, של הרכבות מילים מצלצלות. והכלי היחיד להשתחרר מזה הוא העמל השכלי להוכיח בדרך למדנית שכל זה שקר. אחרי שהשכל עצמו מפרק את כל המבנים השכליים, הוא מפנה את הדרך למבט ישר על המציאות ואז הכל פשוט לגמרי. מרוב פשיטות כבר אין מילים ונשארת רק שתיקה. כמו שבחלק א' של המו"נ הרמב"ם מאריך בשלילת התארים, שאי אפשר לומר שום דבר על הבורא, אפילו לא שהוא נמצא (או חי או חכם וכו'). לפי זה לכאורה אין בורא בכלל. אלא זה ביטול של כל המבנים השכליים וככל שהם מתבטלים נשאר יותר מקום לשתיקה, שתיקה של מגע פשוט לגמרי, שאין בו כלל מקום לשום מילה. השכל המילולי הוא הכלי למלחמה בשלטון של השכל המילולי, האינטלקטואלי, ולפרק אותו ולהישאר עם המבט הפשוט של השכל העיוני. זה הרמז ב"יכה יוסי את יוסי". בספר אדם חי חלק ב' הארכתי בזה.

.

.

המפורסמות שמדבר עליהן המורה נבוכים הן פלא. זה השקר כשלעצמו. בלי תאווה או נטיה טבעית, בלי עיקום של אמת, בלי רגליים, שקר מזוקק וטהור, עצם החטא. כל השקרים הם עיקום של אמת כלשהי, המפורסמות נטולות אמת לחלוטין. כל מה שאנו מכנים מוסכמות חברתיות, ערכים, מוסר, עקרונות, תיאוריות מקובלות ומוסכמות; שכל כך משעבד אותנו, מוחק אותנו לגמרי. מנתק אותנו לגמרי מהמציאות, מהחיים.

אדם חי מרגיש, אם הוא מרגיש כואב לו לפגוע, טוב לו להיטיב. זה לא מכח שום מוסר או ערכים, זה החיות שלו בעצמה. אם הוא ערל לב, אטום, לא מרגיש, הוא לא יימנע מלפגוע. אפשר להקים מערכת מעשית שיש לה תפקיד טכני, מעשי, להגן על אנשים מפני ערלי לב. כמו שמגינים מפני בעלי חיים, יתושים או וירוסים. אבל אין לזה שום משמעות מוסרית. יש רק אדם חי או אדם מת, לא אדם טוב או אדם רע. בכל מקום שחז"ל והתורה דיברו על אדם רע הכוונה מת, כלומר מנותק מהמציאות. רע פירושו שבור, כמו שאומרים סולם רעוע (בראשית מ' ז': "מדוע פניכם רעים היום", שם מ"א ג': "רעות מראה ודקות בשר", שם מ"ד כ"ט: "והורדתם את שיבתי ברעה שאולה", שם מ"ז ט: "מעט ורעים היו ימי שני חיי", שם מ"ח ט"ז: "המלאך הגואל אותי מכל רע", וכך עוד מאות מקומות בהם מבואר שהפירוש של "רע" אינו שיפוט מוסרי במובן המודרני של 'מוסר', אלא משהו שבור וחסר וגרוע, כמו סולם רעוע. וכן ירמיהו מ"ד כ"ז "הנני שוקד עליהם לרעה ולא לטובה". עיין גם דניאל ב' מ'. הלשון לרועץ גם שרשו מהלשון רע. העברית המודרנית פירוש המילים בה לקוח מלשונות אירופה, וזה מטעה מאוד כשלומדים תנ"ך וחושבים שהוא כתוב בעברית).

הלחץ החברתי, הפחד מ"מה יאמרו", הוא פחד משום דבר, אין שום אדם שבאמת יודע שאותה מוסכמה חברתית היא אמת, כל אחד רק מפחד ממה שהשני יאמר עליו ולכן מראה כלפי חוץ כאילו הוא סובר שזה אמת. וכל מה שאנו מכנים מוסר וערכים וטוב ורע הוא בכלל זה. זה ניתוק נורא של האדם מהמציאות הממשית האמיתית. הניתוק האו עצם החטא של עץ הדעת. הניתוק הוא בכל קומות האדם, וה"מפורסמות" הוא משל לכל הניתוקים האחרים.

המציאות היא האל. הוא נראה בשם הוי"ה כי הוא המציאות עצמה. כך כתב בהלכות יסודי התורה ב' י':

"הקב"ה מכיר אמתו ויודע אותה כמו שהיא ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין שאין אנו ודעתנו אחד אבל הבורא יתברך הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד שאלמלי היה חי בחיים ויודע בדעה חוץ ממנו היו שם אלוהות הרבה הוא וחייו ודעתו ואין הדבר כן אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד נמצאת אתה אומר הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה הכל אחד ודבר זה אין כח בפה לאומרו ולא באוזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו ולפיכך אומר חי פרעה וחי נפשך ואין אומר חי ה' אלא חי ה' שאין הבורא וחייו שנים כמו חיי הגופים החיים או כחיי המלאכים לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים כמו שאנו יודעין אותם אלא מחמת עצמו ידעם לפיכך מפני שהוא יודע עצמו יודע הכל שהכל נסמך לו בהוייתו."

אין לנו מציאות, המציאות היא האלוה, מציאותנו רק נסמכת למציאותו, לכן כדי לדעת אותנו הוא לא צריך לדעת שום דבר מלבד לדעת את עצמו. המשל לזה הוא כמו דמויות של סיפור שנמצאות במחשבתו של הסופר. אנחנו משולים לדמויות האלה, לדמויות יש מציאות רק מכח שהסופר חושב עליהן, ומציאותן נסמכת להווייתו של הסופר. הוא ממציא כל נמצא. הסופר צריך לדעת רק את עצמו כדי לדעת את הדמויות שהוא חושב עליהן. לדעת את המציאות שמחוץ לנו פירושו לדעת את האלוה. המגע במציאות שמחוץ לנו הוא הדבקות באלוה. לכן יש במגע הזה כל כך הרבה עונג, לכן רק לזה כולנו נכספים. מי שמדבר רוצה לגעת במי שמקשיב לו, מי ששר רוצה לגעת בקהל שלו, אדם רוצה להתחתן, ולעבוד על הקשר עד שיהיה מגע ממשי. אדם זקוק שיראו אותו, לחיות בחברה שהוא חלק ממנו, שהוא נוכח בה. חותר ונכסף להבין את המציאות שהוא חי בה, לגעת בה בשכלו. וכן הלאה בלי סוף.

התאוות והחושים הם בדיה של מגע. אלה המפורסמות. אמת ושקר הוא מגע אמיתי, זה השלמות.

.

המציאות היא האלוה, והיא אחת. כשכל הרבדים בכוחות האדם, כל חלקי הנפש האחת, נוגעים במציאות, הם נעשים אחד גמור, כי המציאות שהם נוגעים בה היא אחת, והיא זו שמאחדת את כולם.

"וַיֵּרָא יְהוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים"

שם הוי"ה פירושו המציאות, כמו שכתב המורה נבוכים. להתהלך לפני המציאות, לברר מה האמת, כלומר מה היא המציאות, ולהקשיב לה, להיות איתה, ללכת איתה. בכל הרבדים וכל כוחות האדם. מזה האדם נעשה תמים, שלם, כל כוחות נפשו מתאחדים.

אנחנו רגילים להתנהג באלימות כלפי המציאות, בחוסר הקשבה, מייד מנסים לשנות את המציאות, לפני שמקשיבים לה ושוהים איתה רגע, לפני שמנסים לראות אותה, להקשיב לה, לנסות לראות לאן היא לוקחת אותנו. לכן אנחנו קרועים ממנה וקרועים בתוך עצמנו והולכים בחושך, שכחי אלהים. יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה כָּל גּוֹיִם שְׁכֵחֵי אֱלֹהִים.

.

.

.

למי שאיתו היתה השיחה כתבתי:

"ניסיתי לכתוב את התוכן של מה ששוחחנו בצורה מסודרת ומובנית. אולי זה יקלקל לך, כי זה נראה שזה הפך למשהו סגור ותיאורטי, מבנה של מילים ופילוסופיה. בשבילי זה חשוב ומועיל, כתבתי רק בשבילי. לא התכוונתי לסגור את זה כמסקנה, להיפך, מבחינתי דווקא בגלל שזה מאורגן אפשר בקלות להתקדם הלאה למקום שבו זה לא נכון וצריך לגעת בכל מחדש. זה הופך את זה למשהו שניתן לאחיזה ולכן אפשר להשתמש בו כשלב בסולם, לעמוד עליו ואז לזרוק אותו ולנסות לחפש את השלב הבא לפני שנופלים. בטיפול פסיכולוגי עוסקים בלהבין את מה שקורה ברגשות העמוקים. לתת לזה מילים ומהלך הגיוני. וזה בעצמו הריפוי. למרות שהמילים מזייפות ומשטחות ופורסות לתבניות. אם לא נותנים להם שלטון מוחלט, אם מבינים באמת שהמילים הן לא החיים ולא יכולות לתפוש את החיים, ולכן צריך כל הזמן למצוא מילים חדשות, כי החיים זורמים הלאה, ומשתמשים במילים רק ככלי, אז יש להן כח מרפא וכח מצמיח. כך זה אצלי, מבחינתי הלמדנות זו מסגרת לתנועת החיים. מסגרת יכולה לחנוק ולהמית ויכולה לבנות ולהצמיח, כמובן צריך להיזהר בזה מאוד, אבל אני מעדיף להסתכן בקיבעון וחנק מהמסגרת, באשליה שהיא משלה כאילו מבינים משהו, מאשר לוותר עליה לגמרי. אבל אפשר מאוד שאצלך זה רק מקלקל ואתה יכול כמובן לא לקרוא, או לקרוא ולא לקבל את הכתוב, ולו רק מחמת שהוא "כתוב"".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 157 - על האחדות בין כוחות התודעה השונים ובין האדם לבורא, Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

11 תגובות על 157 – על האחדות בין כוחות התודעה השונים ובין האדם לבורא. החיבור למציאות.

  1. primegadim הגיב:

    הערה טכנית:
    ציטוט: "הארכתי בזה בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 57 (במאמר השפה היא הסכמית), ועיין שם גם ברשימה 56."
    ניר יקר, כשאתה מפנה לרשימה אחרת, זה על מנת לשפוך יותר אור על העניין המדובר.
    אז הלכתי לרשימה 57 וחפשתי שם את המאמר "השפה היא הסכמית" (שזה נושא שמעניין אותי ולא רק כדי לשפוך אור). אך לא הגעתי לחוף. היה שם ים והלכתי לטבוע, ובטרם טבעתי חזרתי לכאן, על מנת להעיר לך, כי הפנייה מחייבת יותר דיוק, אחרת אין בה טעם.
    שלך בחיבה עזה, פנחס

    • nirstern הגיב:

      תודה רבי פנחס יקר
      למשוררים יש מבט משלהם על השפה, ואני לא בזה עסקתי, אני גם לא בר הכי לעסוק בזה.
      הרעיון הכללי שם שהשכל העיוני אמור לראות את הדבר באופן בלתי אמצעי, כמו עין, ולכן הוא אמור להיות מעל השפה. למשל אם אני מסתכל על השמים, או כל דבר, ואני באמת רואה, אין לי מילים לומר מה שראיתי. השפה זה רק אצבע שמורה על הדבר. אני אומר לחברי תראה ומצביע על השמים. המילה היא הצבעה על הדבר, אם מסתכלים על האצבע ולא על השמים זה עיוורון וחושך.
      הארכתי שם בדוגמאות לחושך ולנזק של התייחסות למילה כאל משהו שהוא יותר מאצבע מורה, שיש לו משמעות בעצמו.
      משוררים משתמשים במילים כחומר גלם ליצירה. אפשר לשאת נאום חוצב להבות שאומר שגוש שיש זה רק חומר סתמי וחשוך, ורק הצורה יש בה אור, ואז רואים את הפייטה של מיכלאנג'לו והנה השיש בעצמו מאיר. על דרך זה אצל משוררים המילה עצמה מאירה, אבל לא כמילה סתם, אלא ככלי לרוח השירה ששורה עליה. לכן זה לא סותר.
      אז תקרא בסלחנות (:

      אתה צודק שהכתיבה אצלי מגובבת בחוסר בסדר בלתי אפשרי. אני עצל וחלש מכדי לתקן את זה.
      יש שם כותרת משנה מודגשת כזו:

      מאמר: השפה היא הסכמית

      יש אפשרות לעשות חיפוש מילה בתוך הדף האף של הדפדפן, יש בתפריט פקודה "חפש בתוך הדף", וכך אפשר להגיע לכותרת. זה לא נכתב כמאמר, אלא פרץ במהלך השטף, וזה המשך של מה שלפניו ואחריו, אחר כך ראיתי שזה יצא מאמר הפני עצמו אז הוספתי כותרת.

      שמחה ונחת בלי קץ

      • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

        ניר יקר לי, תודה על תגובתך המכבדת.
        גם בתוכנה וגם במיידיות שלה.
        אהבתי את משל השיש.
        ושוב תודה,
        פנחס

  2. Pri Megadim הגיב:

    לא אנונימי, שלך, פנחס

  3. אמנון הגיב:

    תודה על הרשימה היפה. אעיר שלא בכל מקרה "המפורסמות", או "מה שמקובל" הוא בגדר שקר מוחלט, מנתק ומנותק מהמציאות ועוד. אלא שיש כאן דרגות והקשר. יש שהן כך: לדוגמא- בחברה קניבלית שם "מפורסם" ומקובל מן הסתם לסעוד את התייר המזדמן. או בחברה בה נהוג שלא לשמוע דעה זו או אחרת ולפעמים בכוח, ויש שכבר מושכלות יותר (לא במובן מושכלות הרמב"ם הטהורות בלבד לשיטתו), כי אם כאלה שהשתרשו במהלך הדורות ועם חכמת הדורות.

    ניקח לדוגמא היבטים של החוקה האמריקנית שהפכו "מקובלות" שם, או חברה בה "מפורסמת" ההתנדבות והחסד (לא כציווי חיצוני כי אם בציווי מצפוני) ועוד. אין לי ספק שתעדיף שכן אמריקני חביב מכבד זכויות פרט ורכוש, משכן קניבל, או שכן צפון קוריאני שינהג כשליחו של שליטו העריץ, וכפי ה"מפורסם שם". עצם זה, שנזהה ש"מפורסמות אלה" עדיפות (ויהיו כן גם לצפון קוריאני אחר המשוחרר מאימת שליטו), מלמד שמפורסמות אלה הן כבר בגדר מושכלות יותר ואמיתיות יותר (מתאימות יותר למציאות), וביותר הקשרים מציאותיים. וממילא אינם בגדר "משעבד אותנו, מוחק אותנו לגמרי. מנתק אותנו לגמרי מהמציאות, מהחיים וכו'.

    • nirstern הגיב:

      אתה צודק לגמרי ותודה על ההבהרה.
      בעקרון מה שאני עוסק בו זה לא החיים, לא המציאות. אלא האידיאות המופשטות ה"אידיאליות" ו"תיאורתיות" לגמרי, ברמה הכי מופשטת, שהיא הכי רחוקה ממה שקורה בשטח. מה קרה ברגע האכילה מעץ הדעת.
      לפני החטא, כשהתפישה היתה אמת ושקר באופן נקי לחלוטין, ויצר הרע והדמיון היו מחוץ לאדם, לא היו אוכלי אדם או צפון קוריאנים. כל האנשים (אחד או שניים סך הכל) עשו את האמת הטהורה באופן נקי, שנובע מתוך עצמו. "אותנטיות" מוחלטת. ברמב"ן כתוב שלפני החטא לא היתה בחירה חופשית. כשרואים את האמת בצלילות מוחלטת, אי אפשר לא לפעול על פיה. זה נובע מעצם המהות של השכל, שהאמת שהוא תופש בצלילות מתפשטת לכל מדרגות הנפש ומאירה בהן ומניעה אותן לעשות את האמת.

      כל מה שפחות מזה הוא לא נביעה צלולה ומוחלטת של עצמיות המהות, דהיינו הנפש השכלית, ולכן זה מוגדר תיאורטית כמחיקת המהות האמיתית של האדם ושקר מוחלט ורע מוחלט.

      עבר מאז הרבה זמן, אין לנו שום מושג על אדם לפני החטא, זה לא קיים במציאות. המציאות כבר נבנתה על הבסיס של אחרי החטא, ובתוך זה יש מדרגות, יש אוכלי אדם ויש אנשים נורמליים. אפילו החפץ חיים או הרמב"ם וכל כיו"ב הם רק בינונים, הם רק "נורמליים", יש בהם קצת כח הדמיון וחוסר של צלילות מוחלטת של תפישת אמת ושקר, רק משה רבינו ראה באספקלריא מאירה, בלי שום עכירות בתפישת האמת ושקר. לכן תורתו נצחית.

      בעולם של אחרי החטא אנו נאבקים, אחרי חתירה ועמל אולי מגיעים למידה מסויימת של תפישת אמת חצי ברורה, או רבע ברורה או שלושה רבעים. היא מניעה אותנו לבנות מערכת של מוסר שמתקרבת במידה זו או אחרת לתפישת אמת ושקר, והיא יותר טובה ממי שאין לו את זה. לכן וודאי שטוב שיש מערכת מוסכמות שקרובה לאמת ולשכל ולטוב, ובנויה על ערכי צדק ושוויון וחופש ואחווה.

      במתמטיקה אם שואלים מה הפתרון למשוואה, והתלמיד אומר אני נאבק על זה, אני רק בן אדם, יש בי שכל וגם עכירות ואני מתאמץ ומתקדם, לא לגמרי ברור לי, כבר הגעתי אחרי מאמצים לדעת שזה איפשהו בסביבות בין 15 ל 17, וזו התקרבות עצומה לאמת ביחס למי שאצלו זה יכול להיות גם 1000. בתוך מסגרת המתימטיקה כשלעצמה, זה ציון אפס. זו בכלל לא תשובה, זה לגמרי לא האמת. זה מפורסמות שערכן המוחלט, הנקי, בסרגל האמת המתימטית המוחלטת הנקייה הוא של שקר גמור. מבחינה מוסרית זה מצויין. המורה יגיד להורים הילד מצטיין ומשקיע וחכם ויש לו פוטנציאל.

      הפילוסופיה האריסטוטלית דנה באידיאות הטהורות המופשטות הסכמטיות בדייקנות שדומה למתמטיקה. זה לא קשור כלל למציאות. אין ולא ייתכן שיהיה במציאות משולש שווה צלעות. אם נמדוד משולש מציאותי עד רמת חלקיק האטום, הקוונטים, יש שם תנועה, זה לא יכול להיות מדוייק מתמטית שאורך הצלעות שווה בדיוק על האטום או הקוונט. רק בעולם הגיאומטריה יש משולש שווה צלעות. החומר בהגדרה לא מדוייק בדיוק מתימטי מוחלט.
      כך מה שאני מדבר עליו קיים רק בעולם הפילוסופיה האריסטוטלית, זה לא אמירות על המציאות הארצית.

      זה מטעה כי אני מתבטא כאילו אני מדבר על המציאות והחיים, אני עושה את זה כדי להמחיש את הבנת האידיאות. כמו שבשיעור מתימטיקה אומרים שאם בריכה מתמלאת משני ברזים שיש להם אותו זרם וכו', זו המחשה בלבד, כי במציאות זה לעולם לא יהיה אותו זרם בדיוק אטומי.
      אני עושה את זה גם כי אני מנסה לראות איך האידיאות מצטיירות במציאות בצורה של "בערך", הן משתקפות בצורה מאוד חלקית מעוותת ועכורה, ואני לפעמים מנסה לראות איך זה שיקוף של אידיאה טהורה. אבל אני מדבר מהצד של עולם האידיאות, ששם אין מקום ל"בערך", הכל קיצוני לגמרי, או אמת נקייה מוחלטת או שקר גמור. אין תהליך של "חתירה לאמת", אין סלחנות.

      זה דורש המון זהירות לא להתבלבל. אוי לנו אם בגלל עיסוק באידיאות חותכות, במציאות לא נהייה סלחניים מאוד מאוד, רואים גם ברע ובשקר צד טוב כלשהו, מחפשים חסד יותר מאשר אמת, מעריכים ומייקרים מאוד מאוד כל גרגר שאיפה או התקרבות לאמת גם אם זה רחוק מאוד משלמות, וכו'.

      אבל כשמנסים לברר את האידיאות, את גדרי התורה מצד עצמם, כשלעצמם, מה השלמות האלוהית שנגלית בהם, לפני שזה מגיע לאיך האדם המסכן העייף והטיפש יכול לעשות עם זה משהו, שם אסור לעגל פינות, הכל הוא מידת הדין עד הסוף.

      לכן כשמסתכלים על המציאות אתה צודק לגמרי, רק שאני עסקתי באידאות הפילוסופיות ולא במציאות.

      מדי פעם מעירים כאן על זה, ואני שמח להבהיר שוב את החלוקה הזו לשני מישורי הסתכלות. ככל שרואים יותר את ההבדל התהומי ביניהם, יש יותר סיכוי להצליח להחזיק את שניהם ביחד בלי שיקלקלו זה את זה.

      • אמנון הגיב:

        תודה על ההבהרה. ברם, הרשה נא ואציע זווית אחרת למבט על הדברים ועל שלל הנושאים שהעלית בחן רב.
        אין באמת הפרדה בין החיים-המציאות, לבין אידאות מופשטות, תיאורטיות ו/או דמיוניות.

        הפוך בדיוק! חד הם.

        כל דמיון, רעיון מופשט או תיאוריה כזו או אחרת, מקורן ב(זיכרון כלשהו של) חוויה ישירה ואחדותית (ענין אותו הבעת בצורה מאד מדויקת ומרגשת בדבריך). חווית הנודע והיודע מזומנת (שהרי היא כוללת גם את חווית ה"אני", שהיודע והידוע חד הם), באופן מתמיד ורציף, בכל עת.

        באם ללמוד על אשר מזומן הוא רוצה, ולנסח עקרונות, רעיונות או אידאות, הרי שיתבונן במה שנותר מזיכרון החוויה, ינסה לדייק ולשקף באופן החכם ביותר את הנחווה על ידו במושגים (אפילו לפני שמוציא דיבור בפיו, שכן הנקרא "מדבר" בהקשר זה, הוא גם אילם שיכול לחשוב ולהמשיג, אך לא להביע ולתקשר בקול כי אם בסימן למשל).

        החוויות באשר הן, הן בחזקת "מובאים אל האדם לראות מה יקרא להם" (על יסוד האמור בבריאת האדם). ה"קריאה בשמות" מוצגת כפעולתו הראשונה של האדם, שכן על פי הכוונת התורה, זוהי יכולתו המהותית, שהיא שרש התקדמותו.

        ברם, עכשיו אנסה להתחבר לחלק בדבריך שבפוסט, שהובעו בצורה מדויקת להפליא לענ"ד: אכן ולעולם, ועד כמה שנדייק בקריאה בשמות, תמיד יהיו מילותינו משקפות רק רסיסי חוויה, רק חלק מסוים של כלל החוויה.

        נקרא לבננו "בן, כי אנו קוראים בשם להיבט זה שבו, הגם שהוא גם חבר של מישהו, יש לו אף ופה, והוא אולי גם "אח" "דוד" או "נכד" ועוד ועוד. נקרא ל"גדר" על שם שימושה המהותי כתוחמת שטח, ולא נתייחס לכלל חווית הגדר ומקריה, למשל שעשויה מעץ אלון, אדומה, בגודל X ורוחב Y וגם לא למולקולות העץ, כי אין צורך בכך אלא אם נתמקד בסוגי עצים צבעים וגדלים וכן הלאה. יוצא מכאן שמילה היא הצבעה על היבט מדויק ומסוים בחוויה, במציאות, בחיים.

        אך אין המיקוד המסוים מהווה ניתוק מהמציאות, כי אם שיקוף של היבט בה כאמור, וזו דרכו של האדם ללמוד אודותיה, ואודות עצמו. היבט זה, החיבור המושגי, אף הוא היבט בחווית המציאות שאין אפשרות להתנתק ממנה כי אם רק לדייק כלפיה. לכן אין המילים מגבלה, כי אם כלי לצמיחה באם נזהה חשיבותן ותפקידן.

        לא מקדימים מילים למציאות (כפי שאפלטון וקאנט ניסו לטעון), כי אז מחללים את חשיבותן, אלא מקדימים מציאות (חוויה) למילים, ורק כך מקדשים אותן.

        הניתוק של השכל מהמציאות עליו כתבת, הוא כאשר אנו לא מדייקים, ר"ל, מקדימים באופן מלא או חלקי או אפילו מועט מאד מילים למציאות. זה קורה כאשר אנו "קוראים בשמות בצורה לא מדויקת" להיבט כלשהו אליו אנו מתייחסים. אך אם דייקנו, נותרנו מחוברים, ולמדנו היטב. אף אתה כותב זאת בדברך על "השכל העיוני הרואה בפשטות גמורה, כמו העין שרואה את אשר לפניה": זה אפיון יפיפה של דיוק בקריאה בשמות שאינו מהווה הפרדה בין אידיאה לחיים כי אם זיהוי מהות, או עיקרון בחיים, גורף או צר, בצורה מדויקת בצמוד למופעו כחוויה.

        יש כאמור אי דיוק כביכול שמובנה בדיבור, מעצם כך שאיננו יכולים להקיף אלא היבט של חוויה שלמה. זה המרגש באיך שהבעת זאת. אך זהו טבע הדיבור, ואם נעשה באופן מדויק כאמור, אזי השתמשנו בו בדיוק כפי שנועד "שהובא לו לראות את אשר יקרא לו". המגבלה היא יסודית, ראויה ובטבע הדברים, ובאה על מנת למקדנו כל פעם בהיבט אחר כדי שנוכל ללמוד (למדוד, לפתח קנה מידה) ולהתקדם אט אט בהבנת כלל הבריאה. אך בשום אופן אין זה אומר שיש "אידאות מופשטות תיאוריות או רעיונות" ש"מותר" לנו לזייפם בכוונה, בתופשנו אותן כביכול כנפרדים מהחיים.

        המודל היפיפה שמציגה התורה אודות אדם הראשון, היא של אותו אשר "ראה מסוף העולם ועד סופו" ושכדבריך לא היתה קיימת אצלו בתחילה ההפרדה בין אמת ושקר לטוב ורע, כפי שמסביר הרמב"ם, היינו שאכן הרצון הובילו ללא (צורך) בחירה (הרמב"ן שהבאת), קרי ללא התלבטות בין אמת וטוב שהיו מאוחדים (דעת החוויה, קריאה מדויקת בשמם של היבטי חוויות, היו מאוחדים אצלו בחוויה). ואז חטא ואכל מעץ הדעת.

        המודל הזה מובא לנו לענ"ד על מנת לתת לנו קריאת כיוון שלשם, לטהרת האמת והדעת הזו, עלינו לכוון.
        האדם, שחטא ופיצל, אכל מעץ הדעת (אכל מעדני דעת לא נכונים כבמו"נ א, ל'), שכן היה זה לימוד לא נכון, שמקורו היסודי הוא באי דיוק שגרם הפיתוי וההליכה אחר תאווה (האישה-החומר), על בסיס "ניחוש" הנחש. היה זה אי דיוק (שתמיד היתה נתונה לו האפשרות שלא לדייק), שהתבטא בפיצול האמת מהטוב, קרי לתאווה מופרדת מדעת (זה אשר קראת יצר רע, ודמיון לא מציאותי ועוד).

        משה רבינו אכן הגיע לבהירות כה גבוהה, שהזכרת, ושחז"ל קראו לה "אספקלריה מאירה" ושהתורה קראה לה ענוה (לשון הֵעַנוּת). משה עלה לדרגה שמעידה עליו התורה שהיה "הנענה ביותר לדבר ה'", היא-היא החוויה, קרי לכל אשר זומן לו, וזה אפשרי רק בגלל שדייק בהענותו, ובכך התקרב ביותר לדרגה של אדם באשר הוא אדם, כפי שנברא כפי שנטען לעיל.

        אכן "אנו נאבקים…לתפישת אמת (שלרוב הינה) חצי ברורה, או רבע ברורה או שלושה רבעים". המוסר, הוא דווקא בהסרה של אי דיוק, בתיקון מידה (דיוק בה בשביל הזהב), בעשיית מעשה מתוך שאיפה לדיוק גדול יותר. ולכן ואכן אנו בונים, ואומנים את עצמנו ואישיותנו.

        אתייחס נא גם למתקשה במתמטיקה: הוא אכן מתאמץ, אכן לא מדייק, והתשובה הנכונה במשוואה היא מה שהיא. ואיך אנו יודעים? כי או שזה עובד (בחיים, במציאות) או שזה לא עובד (בחיים, במציאות). או שהגשר עומד ברוח בעוצמה X או שיתמוטט. בדיוקנו נכריע להחמיא לתלמיד על מאמציו (אך לא נאמר לו שתשובתו נכונה), ובחישובינו נראה לו את התשובה האמיתית. אין סתירה בין שני הדברים, ושניהם מציאותיים למהדרין ובשניהם דייקנו ושניהם מעשה מוסרי— כי דייקנו.

        אדרבה אריסטו הרבה יותר מאפלטון דייק דווקא בכך שניסה להסיק רעיונות ועקרונות מתוך תצפית ואפיון זהות נצפית, דרך חוק אי הסתירה וכו'. אפלטון דימה ואילץ עצמו לומר שיש רובד נוסף שהוא-הוא המדויק (האוניברסליים), אך שבאמת אינו יכול להיות ידוע לאדם (חוץ מאשר לו אני מניח..), והקדים בכך מילים למציאות.

        המשולש הוא משולש במציאות הארצית לפני אידיאה, שאחרת לא היית יודע על היותו. גם המצאה חדשה של אלון מאסק היא שילוב של היבטים מציאותיים לכדי הֵרְכֶּב חדש אותו יבדוק במציאות. זה בא מהחוויה הקודמת, נהגה כדמיון או חזון שאף הוא כאן ועכשיו עבורו, נבדק ואושר כאמיתי, והנה יש לנו טסלה וSPACE X. זה קורה גם אם היה זה נמר עם אזניים של קוף. גם במקרה זה היה זה דמיון, שאמנם אינו קיים בשלמותו בזיכרונך הישיר כמציאותי, אלא אך בזכרונך את החלקים מהם הרכבת הרכב דמיוני, על סמך מציאות הנמר והקוף שקדמו לדמיון זה. ההבדל בין זה לטסלה, הוא שטסלה הוכחה כעובדת במציאות, והנמר בעל אזני הקוף עדיין לא.

        • nirstern הגיב:

          אתה כותב מאוד יפה, אם יש לך אתר או ספר וכדומה אשמח לקרוא.

          אני לא חולק על דבריך. למשל אם זוג מאוד אוהב ו"דביק" בא ליועץ נישואין טוב, אפשר שהיועץ ידבר איתם בקיצוניות כמה כל אחד מוכרח להיות מובחן בפני עצמו כיחיד נפרד, ואסור לטשטש את זה, כי בשביל שיעקב יאהב את רחל, צריך שיהיה יעקב, כאדם מובחן עצמאי עם אישיות משל עצמו ועולם פנימי משלו שעומד על הרגליים שלו. וכמובן גם מצד רחל כך.
          ויבוא מישהו אחר ויאמר שאהבה זה ביטול העצמי עד כלות, בבחינת עזה כמוות אהבה, ומיזוג גמור ללא שיור. וגם זה נכון. וזו לא סתירה.

          זה בעומק אותו עניין כמו שכל הבחינות מהכי עליונה ומופשטת ומזוככת עד תפישת הדמיון הכי עכורה וגסה ובהמית, הכל אחד לגמרי, זה אותו אור עצמו שהולך ומצטמצם ממדרגה למדרגה ובתוכנו העמוק הוא לא משתנה. וזה לא סותר שיש הבחנה חותכת בין מדרגה למדרגה שאסור לטשטש אותה, כי הצמצום הוא המציאות.

          כמו שטענו נגד החסידות שאמרה שהכל הוא אלוהות, שאין מקום פנוי ממנו, שאם הכל אלוהות יהיה מותר להרהר בדברי תורה בבית הכסא, ובאמת יהיה. מותר גם לרצוח, אלוהות הניף אלוהות ותקע אותו בליבו של אלוהות. הרי אי אפשר לרצוח אלוהות. אלא מוכרחים לומר שאדם נפרד מאלוה, עומד בפני עצמו ואסור לטשטש גבולות, וביחד עם זה נכון גם שהכל אלוהות.
          אני דיברתי על הצד של להפריד, אבל באור שבאותה מידה יש גם צד שהכל אחד, הכל נובע מהשורש שאמרת של תפישה ישרה בלתי אמצעית, ומזה משתלשל הכל.

          יש לי רק הערה על מה שכתבת שהמשולש הנתפש בחוש קיים לפני האידיאה, שאם לא כן לא היינו יודעים על קיומו.

          החוש לא רואה משולש. הוא רואה רק בליל כאוטי של כתמים נעים שלא מתלכדים לשום דבר שהוא "מושג", שיש לו מילה.
          למשל נניח שיש בטבע גביש שהוא פירמידה מדוייקת ואני רואה אותו מהצד ורואה משולש. הרי הוא מונח על משהו, נניח שולחן. אולי חצי שולחן וחצי גביש זה עצם בעל צורה מסויימת שאינה משולש, וחלק אחר של השולחן עם חלק אחר של הגביש הם עצם אחר שאינו בצורת משולש, ואין כאן בכלל ראייה של משולש?
          לומר שאני רואה קוים שמקיפים את הגביש והם קובעים שהוא עצם בפני עצמו, זה לא עומד בפני ביקורת. אם הגביש יהיה מונח על שפת השולחן כך שהקו התחתון של תארו יהיה אחד עם קו קצה השולחן, אז הגביש יחדל מלהיות עצם? ואם אסתכל עליו מזווית אחרת? ואם חלקו יוסתר על ידי משהו אחר?
          אלא החוש בכלל לא יכול לדעת איפה למתוח את הגבול שקובע: זה עצם פלוני. לא במרחב ולא למשך זמן. איך החוש יידע שהכלב שהיה קודם כאן הוא אותו כלב שעכשיו שם, אולי זה כלב אחר. אולי ראובן שהלבין שערו הוא אדם אחר, המאפיין החושי שלו השתנה. החוש לא יכול לחלק בין עצם למקרה. ולומר העצם ראובן הוא אותו עצם, ושינוי צבע השער זה רק מקרה.

          אם יש כלב לבן קטן ארך-אוזניים ולידו ארנב דומה, ולידם כלב גדול שחור זקוף אוזניים. החוש רואה שהכלב הקטן יותר דומה לארנב, ואינו רואה שהוא ממינו של הכלב השחור ולא ממינו של הארנב.
          אריסטו כותב שעם חוש ודמיון לבד אין הכרה כלל, כי אין עצמים ואין מילים ואין מחשבה. זה אפילו פחות מהכרה של בהמות. גם להן יש בחינת שכל.

          זה נושא ארוך וכבר דשו בו.

          הארכתי בזה כאן

          https://nirstern.wordpress.com/2016/03/16/%D7%97%D7%9C%D7%A7-%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%A9%D7%99-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%A8-%D7%90%D7%93%D7%9D-%D7%97%D7%99/

          גם מה שכתבת על אפלטון, לגבי מילים, אני יודע שכך כותבים עליו בספרים אבל לענ"ד לא כך כוונתו. כתבתי על זה כאן

          https://nirsternaristotle.wordpress.com/category/%d7%93%d7%99%d7%90%d7%9c%d7%95%d7%92%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9c-%d7%90%d7%a4%d7%9c%d7%98%d7%95%d7%9f/33-%d7%9e%d7%a2%d7%98-%d7%94%d7%a2%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%93%d7%99%d7%90%d7%9c%d7%95%d7%92%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%9e%d7%95%d7%a7%d7%93%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9c-%d7%90%d7%a4/

          גם מה שכתבת שאפלטון רואה אחרת את האוניברסלים, זה אכן כתוב בקטגוריות פרק.ה', וכך כותבים בכלמקום. לענ"ד אריסטו ואפלטון לא חלוקים בזה, עסקתי בזה באריכות והבאתי ראיות רבות וביארתי לפענ"ד.

          כל העניינים האלה אני רק מציין שיש דיון. לא כאן המקום לדון בזה, כי אלה יסודות גדולים ארוכים ומקיפים הרבה עניינים ונוגעים בשורשים הכי עיקריים. אני לא חולק בזה עליך, כי מה שכתבת כך כותבים בכל הספרים, ויש להם סימוכין.
          יש הבדל יסודי בהבנת עיקר המהלך של אריסטו בין דעת רוב ועיקר פרשניו הקדמונים, וכגון אלפראבי שכתב שאין שום מחלוקת בין אפלטון לאריסטו, וכך דעת אבן סינא והרמב"ם, לבין העולם האקדמי מאז תחילת המאה התשע עשרה, ואולי יש גם שכתבו כך מקודם, שראו שאריסטו חולק על אפלטון בעניין קיום אידיאות בקיום ראשוני שלא נשען על האינדיבידואל. וזה קשור גם למחלוקת כביכול על השפה, ועוד דברים. הויכוח הזה הוא בין הרים גדולים מאוד וכבר דשו בזה רבים, זה לא ויכוח בינך לביני.

  4. אודי הגיב:

    הרבה שנים תהיתי מדוע יעקב אבינו כביכול מתריס כלפי חייו וקובל על הקשיים שזימן לו ה'. זו הפעם הראשונה בה אני קורא פירוש פשוט ויפה כמו שנתת, וכעת מובן שאין כאן התרסה של שיפוט מוסרי אלא תיאור עובדתי של חיים רעועים. תודה!

  5. אמנון הגיב:

    תודה רבה. היה לי פעם אתר אך אינו באוויר מזה שנים.

    אכן היבטים שונים בדבר אחד אינם סתירה (בדבריך על אהבה, וכן כל דבר).

    לגבי אלוהות ככוליות- זה נושא מורכב ויש לראות מה מתכוונים ב"הכל הוא אלוהות" וכמובן מה זה בכלל אלוהות. להערכתי, בירורו יאפשר לסדר גם את מקומם של משפטי שווא (במובן זה שהם חסרי משמעות) כהנפת אלוהות ותקיעה בליבו של אלוהות וכו'.

    דומה שאכן אנו חלוקים בנושא המשולש ואנסה לבאר מזוויתי:
    לא כתבתי "שהמשולש קיים בחוש לפני האידיאה", אלא שבהכרח לא היתה אידיאה, או ידועה אידיאה לולא שהבחנו בצורה כלשהי לה קראנו אחר כך "משולש" עקב שילוש זוויותיה.
    זהו בפשטות.

    לא דיברתי ישירות על חושים.

    אתה כותב שהחוש "לא רואה משולש. הוא רואה רק בליל כאוטי של כתמים נעים שלא מתלכדים וכו'"- ובכן, חשוב נא: החוש אינו רואה בליל כאוטי יותר מאשר הוא רואה משולש משום שגם "בליל כאוטי" זה "מושג" ששמו בישראל הוא "בליל כאוטי", כשם שמשולש זה "מושג" ששמו בישראל "משולש. אז עדיף כבר לחזור לקרקע הישירה ולדלג על זה, כי זו אותה גברת בשינוי אדרת- כל זאת לשיטתך.

    אלא שיש תופעה, היא נראית כפי שהיא: אם כבליל כאוטי אזי אקרא לה כתם, ואם כצורה בלתי כאוטית ברורה ובת שלש זוויות אזי אקרא לה משולש. ואם בכתם שעל המשולש, אזי אקרא לזה כך. ההפרדה כאילו שזה בליל (אותו החוש כן רואה) ושרק כי היה קיים משולש מושגי כלשהו (אותו החוש לא רואה) בעולם או "במקום" כלשהו, אזי יכולתי לקרוא לזה משולש, אינה עומדת במבחן הביקורת, ואין לה צורך לוגי ותימוך מציאותי, וביחוד שכאמור, שלא שמים לב שאותה בעיה, שלא באמת קיימת, ושמנסים להימלט ממנה, נמצאת גם בבליל הכאוטי עצמו.

    זוויות הראיה בדוגמת הגביש והמשולש ושאר הדוגמאות שהבאת:

    החוש "לא יודע", או "כן יודע". ניתן לומר עליו שהוא שיקוף חוויתי רציף אחדותי של מידע לו קורא האדם בשם, ושלגביו מסיק מסקנות. החוש ניטרלי, וגם אם יתברר אחר כך שהיתה זו פאטה מורגנה, או שהיה גביש שלא נראה מזווית מסוימת, אין זה החוש שהטעה. את הגבולות (הגדרות), יקבע האדם בקריאתו, ויגדלו זוויתו ולימודו לאחר שתתבהר התמונה מעוד זוויות. אך אין סתירה כי חווה מראית של נווה מדבר, או שמזווית מסוימת על השולחן לא יראה גביש. וזה לא שונה מדבריך על אהבה, מצד שכל אלה הם היבטים בחווית המדבר או הגביש.

    • nirstern הגיב:

      ההגדרה של הרמב"ם על אלוהות, הוא "מה שהוא מחוייב המציאות". כמבואר במו"נ ב' א' דרך שלישית, ושם כתב שהיא מאריסטו, ויש לה מקור קצר באריסטו, וביאורה באבן סינא.
      במו"נ א' ס"א הוא כותב שהוראת שם הוי"ה, היא מחוייב המציאות.
      במטאפיזיקה גמא, אריסטו כותב שהחקירה של המטאפיזיקה היא על מושג המציאות כשלעצמו.
      למשל אפשר לחלום על מלפפון, ובחלום מריחים אותו וטועמים ובולעים וכו' ומבקשים מחבר שיצבוט אותי כדי שאדע שאני לא חולם, והחבר צובט וזה כואב, והכל חלום. חלום יכול שיהיו בו כל החוויות שאמורות להיות בסיטואציה מסויימת. מה שהמלפפון שבחלום לא קיים במציאות, נעשה חידה גדולה. מה ההבדל בין קיים במציאות ללא קיים?
      .

      כתבתי על זה לעיל רשימה 109.
      .
      קאנט שחקר בזה, כתב שהיה יכול לומר שהכל קיים בתוך התודעה ואין מאומה מחוץ לה, אין "מציאות כשלעצמה". אבל הוא בחר לא ללכת בדרך הזו. לא בגלל הכרח לוגי אלא מתוך כיבוד האינטואיציה העמוקה והיסודית שלא יכולה לוותר על המושג "מציאות".
      .
      .

      במו"נ א' נ"ז כתב:
      "ידוע כי המציאות הוא מקרה קרה לנמצא ולזה הוא ענין נוסף על מהות הנמצא. זהו הדבר המבואר הראוי לכל מה שלמציאותו סיבה שמציאותו – ענין נוסף על מהותו. אמנם מי שאין סיבה למציאותו – והוא האלוה ית' וית' לבדו (כי זה הוא ענין אמרנו עליו ית' שהוא מחויב המציאות) – תהיה מציאותו עצמו ואמתתו ועצמו מציאותו ואינו עצם קרה לו שנמצא ותהיה מציאותו ענין נוסף עליו שהוא – מחויב המציאה תמיד אין מתחדש עליו ולא מקרה קרה לו. ואם כן הוא נמצא לא במציאות"

      .
      .

      בהלכות יסודי התורה א כתב שהבורא הוא מצוי ראשון שממציא כל נמצא..
      בהלכות יסוה"ת ב' י' כתב:
      "לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים כמו שאנו יודעין אותם אלא מחמת עצמו ידעם לפיכך מפני שהוא יודע עצמו יודע הכל שהכל נסמך לו בהוייתו."
      .

      הנבראים יכולים להימצא או שלא להימצא. ואין הכוונה כאן שהם יכולים להתקיים כמחשבה בלי מימוש במציאות, או להתממש במציאות, כי הכוונה כאן גם למציאות כצורה מופשטת, שגם היא רק מקרה לנבראים. הארכתי בזה בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 3. גם כשהם נמצאים מציאותם מקרה להם, כלומר אינה מעצמותם, אינה באמת שלהם, כי בעצמותה המציאות זה האלוה בלבד, גם כשהוא ממציא כל נמצא, הנמצאים מציאותם היא מציאותו שלו, מבחינתם היא רק מקרה להם. הכל נסמך לו בהווייתו.

      .
      .

      יש הרבה מקומות שאריסטו מדבר על זה, וגם אבן סינא והרמב"ם. להביא ולנתח את כולם יהיה ארוך מאוד. מה שהבנתי לעת עתה מכל זה, אפשר להמשיל במשל שכמובן יש חלקים ממנו שהם לגמרי לא נכונים, ואחרים שהם טעות מבלבלת, כי הוא רק משל, שמקרב עניין קשה מאוד לתפישה אל ההבנה במחיר פשטנות וחלקיות.
      המשל הוא סופר שבורא בדמיונו דמויות לסיפור (שמעתי פעם שעמוס עוז אמר בראיון שהדמויות שבסיפוריו עושות מה שהן רוצות בלי לשאול אותו. אם לא כך אין בהן חיים ואין טעם לספר עליהן. אמן אמיתי מבחינה מסויימת בורא משהו חי). לדמויות אין מציאות משל עצמן, כשהסופר חושב עליהן הוא ממציא להן מציאות. מציאותן נסמכת על מציאותו, כדי לדעת את הדמויות הוא יודע את עצמו, הדמויות אינן מחוץ לו שיצטרך לדעת משהו בנוסף לעצמו.
      יש גם אחדות של מציאות הדמויות עם מציאות הסופר, אין כאן משהו שיוצא ממציאותו, ועדיין יש גם מציאות של הדמויות כשלעצמן, רק באופן שהוא ממציא אותן תמיד, ומציאותן תלויה בזה.

      .
      .

      מוכרח המציאות הוא כך כי הוא מעל כל הגדרה ולכן גם מעל ההגדרה של נמצא או לא נמצא. לכן אינו יכול להיות מוגדר כלא-נמצא. לכן אומרים שהוא נמצא-ולא-במציאות. כלומר לא מוגדר לפי פירוש המילה "מציאות".
      זה נשמע דברי הבל מבחינה לוגית, אין מושג או מילה או תפישה בלי הגדרה. אם אינו מוגדר כנמצא אז הוא לא נמצא ואי אפשר לוגית לומר שהוא נמצא אבל לא מוגדר כנמצא. הארכתי הרבה בשאלה הזו, לעניות דעתי יש אפשרות להתחלת הבנה בזה, כתבתי על זה בביאור על מו"נ בפרקי שלילת התארים ובפרקי השמות שאחריהם. בכל אופן זה מחייב שאין בבורא שום מורכבות, כמו שכתב במו"נ ב' א', אין בו שום גבול כי כל גבול זו הגדרה, וכל הגדרה תגרום שתהיה אפשרות לחשוב שהוא לא נמצא, והוא לא יהיה מוכרח מציאות, ולפי המו"נ יש הוכחה מוכרחת שהוא מוכרח מציאות, וזה אותו דבר כמו לומר שאין בו שום מורכבות והגדרה. מכאן ההכרח לומר שהכל אלוהות ולא ייתכן שיהיה משהו מחוץ לו. וזה הרי מפורש שכתב בהלכות יסוה"ת ב' י' (יעויין שם כל הלכה ט' – י') שהוא יודע את כל הנבראים בלי שהוא יודע משהו מלבד את עצמו.

      לגבי המורכבות, עדיין יש סתירה, שאם הסופר הוא אחדות פשוטה לא ייתכן שהוא יחשוב פעם על הדמות מיכאל ופעם על חנה, זה הרי שינוי בו.
      זה סוד מעשה מרכבה, שנקרא גם סוד הצמצום, כמו שניסח אותו המורה נבוכים א' ע"ב:
      "והשם יתברך אינו כוח בגוף העולם, אבל נפרד מכל חלקי העולם; והנהגתו יתעלה והשגחתו מחוברת לעולם בכללו חיבור נעלם ממנו תכליתו, וכוחות בני אדם מקצרות לדעתו; כי המופת יעמוד על הבדלו יתעלה מן העולם והנקותו ממנו, והמופת יעמוד על מציאות מעשה הנהגתו והשגחתו בכל חלק מחלקיו, ואפילו הדק הפחות; ישתבח מי שנצְחָנו שלמותו!"
      .
      אני משתמש ברמב"ם רק כי הוא בעברית, וכותב בהיר וקצר, אבל הוא העיד על עצמו שהוא לא חידש מאומה בעניינים האלה, וכל דבריו הם מסירה מדוייקת של דברי אריסטו כמות שהם (לשיטת אבן סינא, ודלא כאבן רושד, כמו שהארכתי בכמה מקומות). וכל מה שאני מצטט מהרמב"ם יכולתי הביא לו מקור ברור וחד משמעי מאריסטו. רק שזה היה מצריך להביא מקורות ארוכים ומקבילים מכמה ספרים של אריסטו ולנתח אותם.

      .
      .
      .

      לגבי המשולש, מה שכתבתי שבחושים אין משולש הוא שיטת הרקליטוס לפי פרשנות אפלטון ואריסטו. קרטילוס, תלמידו הגדול של הרקליטוס, מסופר שגזר על עצמו שתיקה ולפי הסיפור כרת את לשונו, כי כל מילה היא בהכרח שקר. כי גם אוסף כאוטי של כתמים נעים איננו רואים. כי העין לא יכולה ללכד שום מושג כלל, גם לא כתם או תנועה או כאוטיות (כי כאוטיות יש לה משמעות על רקע אפשרות של סדר כלשהו). אי אפשר כלל לומר את העמדה הזו, ולכן אומרים אותה בחוסר דיוק, כמו שהערת נכון, מתחילים את הכיוון ולא הולכים איתו עד הסוף, כי אין לזה סוף, גם כתמים נעים בלי סדר זה מושג שדורש אידיאה מוקדמת כדי לתפוש אותו, וצריך להגיע למום שאין שום מושג וזה לא ניתן להאמר ולהיתפש. אריסטו אומר שזה מכבה לגמרי את ההכרה, כלומר אין לזה שום מילה ואפשרות הבנה.
      הרקליטוס אמר שאי אפשר לטבול באותו נהר פעמיים. קראטילוס אמר שגם פעם אחת אי אפשר. אם אין מושג של 'נהר' שקובע אפשרות תפישה שהעצם 'נהר' יש לו לכידות במרחב ובזמן, אז לא רק שבכל פעם זה עצם אחר, אלא אין תפישת עצם כלל. וגם כתם סתמי נע לא ניתן להיתפש כי זה גם מושג, ואם אין לו לכידות ואי אפשר להצביע על אותו כתם פעמיים, אז גם אי אפשר להצביע עליו פעם אחת.

      זה קצת דומה להסתכלות של קאנט שאין לנו שום גישה למציאות כשלעצמה בלי קטגוריות מוקדמות שאנו יודעים לא מתוך אותה מציאות כשלעצמה, והן המאפשרות לנו לתפוש בדרך כלשהי משהו ששייך בו גם המציאות כשלעצמה. אבל כמובן יש הבדלים מהותיים מאוד בין קאנט לאריסטו.

      .

      אפלטון מראה למשל שמספר הוא לא דבר שקיים במציאות, כי מספר דורש הנחה של משהו כיחידה שאותה סופרים, והפרדה של העצמים שאותם סופרים משאר העצמים, וכל זה אינו בתוך המציאות.

      לגבי מה שהקשית שלא תיתכן אידיאה של משולש בלי שראינו מקודם כזה, כי איך נדע שבכלל קיים דבר כזה.
      יסוד המהלך של צורה וחומר, בנוי בהכרח על ההנחה שהשכל העיוני של האדם יכול לראות אידיאות בראייה מופשטת באופן בלתי אמצעי. בלי צורך בתיווך של חושים כלל. אנו יודעים שיש משולש כי קיימת יישות מופשטת שהיא הצורה, האידיאה, "משולש", ואנו רואים את הצורה הזו כארגון של חומר, שבלי הארגון הזה לא היה נתפש כלל, או כיישות מופשטת בלי חומר.

      כמו שכתב בהלכות יסודי התורה ד' ז':
      "לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה …
      והצורות שאין להם גולם אינן נראין לעין אלא בעין הלב הן ידועין כמו שידענו אדון הכל בלא ראיית עין."

      הבאתי ראיות שלעניות דעתי הן חותכות, שגם בעלי חיים ותינוקות רואים אידיאות בעין השכל באופן בלתי אמצעי, והם יודעים על מציאותן של האידיאות לא רק אחרי שראו בחוש את החומר שבו הן מצטיירות, אלא רואים אותן באותו זמן, ובסדר ההגיוני התפישה באידאה קודמת.
      אם לא התכוונת דווקא לחוש, אולי התכוונת לתפישה כזו, של חוש ותפישה באידיאות שבאים בבת אחת. ואז זכיתי לכוון לדעתך.
      כתבתי בזה כאן:

      https://nirstern.wordpress.com/2016/03/16/%D7%97%D7%9C%D7%A7-%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%A9%D7%99-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%A8-%D7%90%D7%93%D7%9D-%D7%97%D7%99/

      .
      .

      תורת האידיאות של אפלטון מבוססת על העבודה של הרקליטוס. אחרי שהרקליטוס הראה שאי אפשר לתפוש את המציאות כשלעצמה, וכמו שאמר גם קאנט, אפלטון לימד שאנו תופשים את המציאות על ידי תפישת אחדאות, מושגים, שמארגנים את המציאות לפיהם, ונובע מזה שהמושגים קיימים בפני עצמם ויכולים להיתפש לא על ידי הפשטה והכללה מהמציאות. זה היסוד של כל המהלך של אפלטון ואריסטו.

      .
      לענ"ד להגדיר את הכל כתופעות בלי לומר מה זה תופעה, זה רק עוקף את השאלה. בעצם מבחינה לוגית אין תוכן כלל לשאלה האם המציאות קיימת כשלעצמה או רק בתוך התודעה. כי אין שום ניסוי, גם לא מחשבתי, גם לא כאפשרות תיאורטית, שיכול להוכיח כצד אחד. ואין שום נפקא מינה בזה. זה סמנטיקה ריקה. לכן השאלה לא קיימת. יש תופעות ותו לא. ואין לשאול אם הן חלום או מציאות כי שני הצדדים אחד. לכן גם לא חשוב אם מה שתופש את התופעות הוא חוש שקולט משהו מבחוץ, או שהתודעה מייצרת מתוך עצמה את התופעות. אולי לזה התכוונת כשאמרת שלא אמרת דווקא חוש.

      החזון איש כתב שהאמונה היא נטייה דקה של עדינות הנפש. אדם מרגיש בה כשהוא חופשי מרעבון תאווני ומתבונן.
      אם יש רק תופעות אז אני לבד לגמרי. העולם ריק, חסר משמעות. יש תופעות של אנשים, אהובים, חתונה ומסיבות, ילדים ונכדים וכו'. אבל משהו בכל זה נשאר בלי נגיעה. כאילו מאחרי מסך שקוף. המגע הוא כמו של יד עטוייה כפפה. וכך גם השמחה, רגעית.
      אם יש מציאות כשלעצמה, ואז בהכרח כמו שכתב הרמב"ם יש מוכרח המציאות שהוא כל המציאות, ומציאותי נסמכת עליו, ניתנת ממנו כל רגע, והמציאות וודאית, מוחלטת. אז אני חלק מכלל גדול שהוא מחוץ לי, והוא מעלי במדרגת תוקף אמיתת מציאותו. אז אני לא לבד, ויש לי מגע ושמחה. יש לי על מה להתענג. זה מהפך לגמרי את היסוד הקיומי של החיים.
      לכן קאנט כיבד את האינטואיציה של כל אדם פשוט שיש "מציאות", לא רק תופעות. זה שורש החיות הנפשית, זה מושכל ראשון, שהוא וודאי מכח עצמו. זו בחירה, אין כאן הכרע פילוסופי או לוגי.

      חוק הסתירה מסייע לזה (אם כי כמובן אפשר לומר שגם הוא תופעה). בחלום ייתכן שדבר יהיה באותו זמן גם כלב וגם חתול. למה לא? רק אחרי שמניחים מציאות אומרים שהמציאות לא מאפשרת שדבר יהיה דבר והיפוכו באותו זמן. חוק הסתירה הוא בעצם ההגדרה של "מציאות", שנקראת גם "אמת", ולכן אריסטו אומר שהוא המושכל הראשון הכי בסיסי. ואומר גם שאין איך להוכיח את זה.

      גם כאן, גדולי עולם כבר אחזו בשיטת התופעות, וגדולי עולם אחרים חלקו עליהם. וכבר נשברו קולמוסים על זה. לענ"ד הכל מודים שאין בזה הכרעה גמורה. זו לא מחלוקת בינינו.

      אריסטו בכמה מקומות כותב שהפילוסופיה היא לא רק מה שניתן לומר והוא תקף לוגית, אלא מה שבאמת אני מאמין שנכון. מתוך היותי חי. חיים, טבע, מציאות, ועוד, הם מושגים שהוא מקבל כמושכל ראשון לא בגלל גזירת השכל, אלא מבחירה, בחירה בחיים שמכתיבים את זה מעצם הוייתם, שבלי זה הם לא יכולים לחיות. אני דן מצד זה, וזה גורם שמישהו אחר אפשר שלא ירגיש שזה קשור לחייו, או לא ירצה לכפוף את החקירה הפילוספית שלו לתחושות סובייקטיביות כאלה. ואז הוא יוכל לדחות את דברי ולא תהיה לי תשובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s