156 – על השחתת זרע ועל מהות ההלכה באופן כללי

מתוך מכתב:

הנושא היה שאלה הלכתית האם יש צד להתיר איסור ששייך לקדושה ושמירת עיניים, למי שיצרו גבר עליו.
(אני מפנה לתגובות שם נדונו נושאים חשובים)

לענ"ד הנושא כאן הוא לא הלכתי.
למשל יש אנשים שהיו על שבר ספינה בלב ים בלי מים, ומרוב צמא חלקם שתו מי ים ומזה ניזוקו או מתו יותר מהצמא.
הרצון לשתות מים זה לא יצר הרע. להיפך זה הקול של החיים. כשאין מים היצר הרע מצייר על משהו מזוייף כאילו זה מים.
מי שיש לו שכל כזה ששולט על כל כוחות הנפש, יכול לומר לכוחות הנפש אל תשתו מי ים, זה לא ימלא את הצורך שלכם, ועדיף להישאר עם צורך לא מסופק . אף אחד מאיתנו הוא לא במדרגה הזו. הדרך היחידה היא לחפש מים מתוקים ולשתות לרווייה.

לא מזמן שמעתי ראיון עם אדם שהיה הולך הרבה לזונות, עד שנעשה מכור ואיבד את ממונו ומשפחתו. והוא כמעט בכה ואמר, בסך הכל רציתי להרגיש שרוצים אותי, מתייחסים אלי. קצת חום.
בכל העולם אי אפשר למצוא מי שבכלל לא רוצה אותו כמו הזונות האומללות, שמבחינתן הוא כמו אנס.
זה כל כך נוגע ללב.

תינוק נולד עם לב פתוח, רגיש לגמרי. וכמעט בשום משפחה הוא לא באמת מקבל את מה שהוא צריך. שיראו אותו, יבינו אותו, ירצו אותו כמו שהוא באמת. וחום ורוך, מגע. ויש בו בכי, ועם הזמן הבכי נעשה שקט, אילם, והוא עצמו כבר לא שומע את הבכי הזה.
הצורך הזה לא נעלם, כל החיים אנחנו זקוקים לזה. רק בדרך יותר מבוגרת. אם את הדרך התינוקית לא קיבלנו, אז אין לנו כלי לקבל את הדרך המבוגרת, ונשאר בכי לא פתור. בדידות, כאב, פחד, קור.
המקום הזה מוביל אותנו לרצות לראות פורנוגרפיה, כי התינוק הבוכה לא מבחין בזיוף. נדמה לו שזה הליטוף שחסר לו. זה מוביל אותנו כמו בובה על חוטים, אין לנו מושג מה מנהל אותנו, לכן זה שולט חזק כל כך. אי אפשר סתם להחליט שעוצרים את זה, לא משנה מה ההלכה אומרת. לכן זו לא שאלה הלכתית. גם אם אם יהיה וודאי בלי ספק שזה איסור כרת הכי חמור, עדיין נעשה את זה. אז מה נפקא מינא בכל הדיונים ההלכתיים.
העבודה היא לא לנסות למלא את הצורך הנפשי, או לשנות אותו. אלא רק לנסות לראות אותו. לראות את התינוק הזה שבפנים, שבוכה, ולחבק אותו. להבין אותו, לאהוב אותו. הוא החיים שבתוכנו. להשתתף איתו בצער שלו.

זה לבד כבר עוזר הרבה, תינוק שמרגיש שאיו אף אחד, צורח בכל הכח. אם מישהו מסתכל עליו בעין אוהבת, אז גם אם הוא עדיין צמא מאוד, הבכי פחות היסטרי. אולי אפשר למצוא איזשהו מקור בריא לחמימות כלשהי, קרבה, הבנה.
ללמוד לראות את זה בפנים, זה קשה מאוד בכל גיל, אבל במיוחד כשצעירים. יהיה מאוד טוב אם תמצא מישהו שישתתף איתך בתהליך, להסתכל פנימה, לחשוב על הילדות המוקדמת, מה היו הרגשות אז, מה היה חסר, מה נשאר חסר, וכו'.
מאוד קשה לראות, ואם רואים יכול להיות פתאום מאוד כואב ועצוב, וצריך תמיכה ממישהו. אכפתיות של מישהו.

ככל שהדברים האלה יירגעו, הצורך יירגע. אני לא רואה דרך אחרת לשלוט בזה. גם אם ברור לך שאתה יכול לקבוע גבולות, לדעתי עם הזמן, ולא הרבה זמן, זה לא יחזיק.

.

.

.

.

המשך:

לדעתי ההיתר העיקרי והמרווח, שכמעט אין מי שחולק עליו, ומוכח שזו דעת רוב רובם של הראשונים, הוא ההבנה של ה"עזר מקודש". שיש רבים שמחשיבים אותו כאחד מהאחרונים העיקריים להלכה.
לשיטתו זרע כשלעצמו הוא סתם מים, ואין שום בעיה בהשחתתו. הרי ברוב בעילות היתר אין הריון והזרע נפלט החוצה. ובאשה זקנה זה ידוע מראש.
אלא איסור ההשחתה הוא על הילדים שהיו כבר 'בכח' להיוולד, ובעקבות מעשה שלו הם לא יוולדו.
למשל בער ואונן בתורה, הוא בעל והתחמם, וכבר היתה אפשרות שיזריע בפנים ויהיה הריון ואנו כבר רואים את הולד העתידי שהוא כאילו קיים. כשהוא נזריע בחוץ הוא משחית את הוולד העתידי שכבר קיבל קיום 'בכח', וכעת הקיום הזה הושחת.

הנושא של להיות קיים 'בכח' שנחשב כבר בהווה קיים בבחינה מסויימת, ולא רק שבעתיד יהיה קיים, הוא עניין שלא קל לנו לתפוש, אבל יש דבר כזה בהלכה בהרבה סוגיות.
למשל המחלוקת אם אפשר להקנות דבר שלא בא לעולם, לכל הדעות קניין אפשרי רק בחפץ חומרי שקיים בהווה, כמ"ש בראשונים שזה יסוד בקניין (רשב"א בסוגיית קניין דברים בבבא בתרא, ובעל העיטור, ורואים את היסוד הזה באין ספור מקומות, והוא פשוט). אלא השאלה מה שהפירות קיימים בהווה בקיום 'בכח', האם זה מספיק קיים בשביל שיחול קניין.
ברמב"ן בראשית א' א' כתב שיש נקודה שבה העולם כבר קיים, רק שהוא קיים 'בכח'. זה אופן של קיום בהווה שיש בו בחינת מממשות. יש הרבה אריכות בזה במורה נבוכים ואגרות הרמב"ם, שאומר יש הבדל בין 'אפשרות' ל'בכח'. אפשרות זה כשאני מסתכל על העתיד, מה אפשרי שיהיה אז. 'בכח' זה הסתכלות כל ההווה. מה בהווה קיים בקיום של 'בכח'.
הוולד אצל ער ואונן היה קיים בכח בהווה, ואת זה הרגו בכוונה. זה תוכן האיסור לפי העזר מקודש. לכן באשתו זקנה אין וולד בכח ולכן לא אכפת שהזרע ייצא וייפלט מהאשה לאדמה, כי בעצמו הוא סתם מים. ולכן מותר בכל מקום כשאין ולד בכח. וכגון כשאשתו קטנה, וכמו שכתבו רוב הראשונים ביבמות שפשיטא שבאשתו קטנה לא יכול להיות איסור, וטעמם משום שאין וולד בכח כי היא לא בת הריון. ומזה אמר העזר מקודש שבחור זה כמו נשוי שאשתו קטנה, שאין וולד בכח, ולא משחית שום דבר.

.

העניין של משהו שקיים 'בכח' בהווה, וזה נחשב קיום, הוא מאוד עמוק. המציאות בשרשה היא בבחינת נצח, מעל הזמן. הזמן הוא רק עטיפה חיצונית. לכן מה שנמצא בעתיד נמצא גם בהווה. רק בגלל הזמן המציאות שלו בהווה נחשבת מציאות של 'בכח' בלבד ולא מציאות שלמה. אפלטון בטימיאוס כתב שהזמן הוא צלם נע של הנצח.

כל מה שקורה הוא בגלל שהיתה אפשרות שזה יקרה, והאפשרות היתה כבר מקודם. מה שקורה עכשיו הוא מימוש של אפשרות, לא משהו חדש יש מאין; האפשרויות לא מתחדשות, הן נבראו בבריאת העולם וכאפשרויות הן לא משתנות. מה שקיים קיים כאפשרות, וזה קיום כי האפשרות היא זו שקובעת את המימוש שיבוא אחר כך, כלומר באפשרות נמצאת מציאותו של הדבר בשרשו. המימוש לא מחדש שום דבר מלבד היציאה אל הפועל של מה שהיה כבר אפשרי שייצא אל הפועל. וכל מה ש'בכח' מוכרח שייצא אל הפועל בזמן כלשהו בעתיד. לכן בעצם הכל היה כבר מקודם, בבחינת נצח, מעל הזמן. הזמן הוא המהלך של המעבר של האפשרות מאפשרות למימוש, מ'בכח' ל'בפועל'.

הרמב"ן בבראשית א' א' כתב:

"הקב"ה ברא כל הנבראים מאפיסה מוחלטת. ואין אצלנו בלשון הקדש בהוצאת היש מאין אלא לשון "ברא"; ואין כל ה"נעשה" – תחת השמש או למעלה – הווה מן האין התחלה ראשונה. אבל הוציא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק מאד, אין בו ממש, אבל הוא כוח ממציא, מוכן לקבל הצורה ולצאת מן הכוח אל הפועל. והוא החומר הראשון, נקרא ליוונים "היולי". ואחר ההיולי לא ברא דבר, אבל יצר ועשה, כי ממנו המציא הכל והלביש הצורות ותיקן אותן."

החומר הראשון, ההיולי, כתב עליו אריסטו שפירושו המדוייק הוא "אפשרות"

.

לכן אם אדם מתחמם לבעילה, במצב בריא וישר אין שום מניעה שלא יבעל את אשתו מכח זה. זה מה שעשו ער ואונן, הם התחממו לבעילה ובעלו את האשה שלהם. כבר יש כאן התחלת תהליך שהוא אפשרות שייצא אל הפועל ולד, והולד כבר נחשב קיים עכשיו כי הוא קיים כאפשרות, קיום 'בכח'. כדי שלא יהיה ולד הם הזריעו בחוץ. המעשה של ההזרעה בחוץ הוא קטיעה של המסלול של האפשרות שייצא אל הפועל ולד, וזה הריגה של הולד שכבר קיים בכח.

חז"ל הבינו שהאיסור הוא גם במקרה שהוא לא מתחיל בביאה של אשתו ודש בפנים וזורה בחוץ, אלא יש לו אשה פוריה וטהורה, והוא מתחמם לביאה, והמסלול של היציאה מהכח אל הפועל הוא שמכח ההתחממות הזו יבוא על אשתו והולד אפשר שיתממש. והוא מוציא זרע לבטלה ולא בא על אשתו ןמנתק את האפשרות של מימוש ולד מהמציאות של ולד בכח שקיימת במצב כזה, שהתחמם לביאה ויש לו אשה מותרת ופוריה.

אם אין לו אשה מותרת ופוריה, הרי אין כאן כלל מציאות של ולד בכח, ולכן אין השחתה של אותו ולד בכח ומותר. כי הנוזל עצמו הוא סתם טיפה סרוחה ואין שום עניין לא להשחית אותו.

.

.

.

.

המשך (בעניין מידת חסידות):

דברים יפים.
גם בבבא בתרא נז ב נאמר שמי שמתגבר אע"פ שהוא אנוס ומותר לו, נאמר עליו מרומים ישכון וכו' בישעיהו. וזו מידת חסידות.
שמואל אמר שהוא כמו חומץ בן יין לגבי אביו, כי אביו חיכה יותר זמן אחרי בשר, עד שאכל חלב.
ושואלים גדולי המוסר, מה הבעיה לשמואל לחכות כמו אביו אחרי בשר, האם כל כך הוא מתאווה למאכלי חלב שממש אינו יכול לחכות?
אלא הפשט שמידת חסידות היא טובה רק כשכל נפשו חפצה ושמחה. אם יש צד כשלהו בנפשו שמצטער, זה כבר אכזריות ולא חסידות. שמואל וודאי יכל להתאפק, אבל הרגיש שמשהו בו לא ישמח בזה.

רבי יחזקאל לווינשטיין היה שואל, איך יתכן שיוצאי מצרים ועומדים במתן תורה התאוו לשומים ובצלים. ואיך חזקיהו נמצא עביט של מי רגליים. אלא היה להם מבט על הרובד הכי נמוך של הנפש, שאפשר שהוא אחד מאלף מכל כוחות הנפש והדעת, והוא כמעט לא מורגש ולא ניכר כלל, אבל דווקא שם מסתכלים. וגם לגבי מידת חסידות, דווקא אם שם חפץ ושמח זו חסידות אמיתית. אחרת זה רק מזיק לנפשו.

.

.

.

.

המשך (בעניין הלכה באופן כללי):

אתה צודק שיש כאן הכרעה, דלא כרבינו תם ודלא כרבי עקיבא איגר. אמנם הרעק"א הכריע נגד רבינו תם על סמך הראשונים תלמידי הרמב"ן. ולענ"ד מבורר היטב בדברי הראשונים שהפשט בהם הוא לא כמו שרעק"א הבין בהם.

אני מכריע רק לעצמי כמובן, אני לא פוסק. אני כשלעצמי לא אוהב לחפש לצאת את כל השיטות, אני מרגיש שלצאת כל השיטות זה לא הקשבה לתוכן של ההלכה, לקול שלה, מה היא אומרת לי, אלא זה פחד מההלכה. לא להסתבך, לצאת בשלום מהמפגש.
כשאני נפגש עם הלכה, אני לא רוצה לחפש רק איך לצאת בלי פגע, שלא יזרקו אותי לגיהנום. אני מתאמץ להקשיב מה מדברים איתי, וזה רק על ידי שימוש בשכל שלי, קטן ככל שיהיה.
אם הייתי רוצה להיות על הצד הבטוח, הייתי תוך חצי שעה של עיון רואה שר"ת ורע"א אוסרים, גם ידעתי כבר שהם אוסרים, והם ענקים כבירים שאין לשער, כמלאכים, ומי אני לחלוק עליהם, ואז מגיע למסקנה שאסור ונשאר בזה.
 ההכרעה עלתה לי בימים של עמל מאומץ גדול מאוד, ממש להקיא חלב שינק משדי אמו. אבל אני מרגיש שהקשבתי, ההקשבה שלי היא באוזן שלי, בהכרח, בכלי הדעת שלי. אחרת לא הקשבתי, סתם אמרו לי ואני מציית מפחד ולא מהבנה וחיבור ואהבה.
לא באתי בכוונה לחפש היתר. אחרי שהלימוד הוביל אותי להיתר, שמחתי, כי דרכיה דרכי נועם. היא כולה גמילות חסדים, ידיד בן ידיד. הרגשתי שהתקרבתי לתורה ולהלכה, שאני אוהב אותה יותר כי ראיתי אור ומתיקות בה. להרוג וולד שכבר יש לו בחינת קיום, מצד שורש המציאות שמעל הזמן, והאיש נשוי ולא בודד וחסר חום, זה מאיר לי שאסור. לחייב בחור שקר לו בנפש, להתייסר כל כך, רק לשמור על מים בעלמא, שבכל מקרה כמעט תמיד נפלטים ונפסדים, שרוב ביאות כשרות לא מביאות להריון, זה לא האיר לי כדרכי נועם.
ברור שיש הלכות שאני לא מבין את האור שבהן, וזה לא מתיר לי לא לציית להן. אבל אם עמלתי הרבה וזכיתי לראות אור, זה בלי ספק עדיף.
רבינו תם ראה משהו אחר, פשוט שאני לא טוען שהוא לא צדק, ולא טוען שבשיטה שלו אין אור. חלילה. אבל אם ארצה לא להכריע בגלל גדולת הפוסק שאני מכריע נגדו, לעולם לא אראה בעצמי שום אור. ולעצמי מותר לי להכריע אם הגעתי לרמה מסויימת בלימוד ולמדרגת וודאות מסויימת בכך שזה מה שאני רואה. לעצמי אני מחוייב ללמוד בעצמי ולפסוק לעצמי ככל שאפשר לי. אני משתף אחרים במה שראיתי, והם יחליטו על עצמם אם זה מאיר להם ומשכנע אותם. איני אומר קבלו דעתי.
י
י
י
י
המשך:
אני מאוד מבין את המצוקה. הלוואי שהייתי יודע איזשהי עצה להקל.

נדמה לי שזה לא עניין שמחליטים פעם על דרך מסויימת להתמודד איתו ואז הולכים בה, אלא זה כל יום, כל שעה, התמודדות חדשה. הנפש מתגלגלת הייסורים האלה, פעם הכל נמאס וחסר טעם וריק וכואב, ואז הנפש מתעצמת לשקוע בלימוד, להתעלות, ולשכוח מהכל. וחודש או שבוע או יום או דעה, פתאום הצמא מתגבר ואי אפשר לעצור את הצורך, ופעם כך ופעם אחרת באלף גוונים של הלך נפש. פעם אתה שולט ופעם נסחף ופעם משהו בין לבין.

לדעתי זה בכלל לא נושא של חטא. אתה עושה מה שאתה יכול, אי אפשר לבוא אליך בשום טענה. אתה במצב בלתי אפשרי. גם יוסף הצדיק אחרי שזה לחץ עליו יום יום הגיע יום שהוא כבר גמר בדעתו לבוא על אשת פוטיפר, ורק דמות אביו שנגלה לו בחלון הצילה אותו. בלי אביו הוא היה עושה את זה.
רב עמרם חסידא לנו בביתו שבויות בקומה שנייה והיה סולם כבד שצריך כמה גברים להרים, והוא ראה קרסול רגל של שבוייה ובער בו היצר והרים לבד את הסולם, וכשטיפס צעק אש בבית ובאו אנשים לכבות, ורק זה מה שעצר אותו. אם לא היו אנשים לקרוא להם הוא היה עושה את זה.

בגיל צעיר לא שמרו עליך מלראות סרטים כאלה, היית ילד, זו לא אשמתך. כעת זו יוהרה כבירה לחשוב שמצפים ממך יותר מאשר מיעקב אבינו או רב עמרם. התורה והגמרא לא מספרים סתם סיפורים, יש סיבה שכתבו את הסיפורים האלה על יעקב ורב עמרם. שנלמד שאדם תמיד הוא אדם, הוא לא מלאך, בכל מדרגה שיגיע אליה.

בדרך הטבע זה כבר גיל שמתחתנים, ככה נהגו בכל הדורות. רק בזמננו התחדש שזה צעיר מדי, ובצדק, כי הדעת שלנו מתפתחת יותר לאט, אנחנו דור ילדותי ומתוסבך ולא בשלים לחתונה בגיל הזה. אבל מצד הצורך הנפשי בקרבה, זה גיל שהצורך להתחתן כבר קיים. גם כתוב על יצחק שהוא התנחם ברבקה על מות אמו. הצורך לחום ורוך וקרבה אמור בדרך הטבע להתמלא על ידי האמא עד שהבן התחתן. מי שלא זכה לאם כל כך מחבקת וחמה וקרובה, טבעי שיצטרך יותר להתחתן. כלומר אתה נקלעת למצב בלתי אפשרי. הקב"ה לא בא בטרוניא עם בריותיו. חלילה. הוא לא מפקד קשוח ואכזר בצבא שרוצה רק את התוצאה, את מילוי הפקודה. הוא מבין, רואה פנימה. ואוהב. הוא שם אותך במצב שהוא יודע שגם יעקב וגם רב עמרם לא היו נמנעים מלעשות את זה, לא ייתכן כלל שהוא יחשיב אותך לחוטא. זו כפירה לחשוב דבר כזה.

אלא בהכרח זה יסורים. יסורים שמתקבלים באהבה זו המדרגה הכי גדולה. זה גורם לאדם להחכים ולצמוח ולהתקרב לבורא. כמו שאמרו שזית שלם הוא מר, ורק כשכותשים אותו יוצא ממנו השמן הטוב. מי שעובר יסורים כאלה, ומבין אותם, ומקבל אותם, שזה עבודה עצומה, מבין מה זה בן אדם, מה זה החיים, הוא יודע את המציאות, את האמת, אין לו דמיונות שהוא בובה מצויירת לפי האידיאל של השולחן ערוך.

הרב וולבה אמר שהוא רואה איך כל אדם סוחב איתו בובה וחושב שהבובה זה הוא. הבובה זה ציור של בחור או אברך חשוב, צדיק, תלמיד חכם, מוצלח, משנה ברורה מהלך, נוצץ ומושלם. לתפארת העם היהודי. אין לזה שום קשר למי שהוא באמת. אדם זה אפר דם מרה. יסודו מעפר וסופו לעפר, כלי מלא בושה וכלימה. חרס נשבר. אנחנו כולנו רק חרסים נשברים. טיפות סרוחות.  מי שלא יודע את זה אין לו סיכוי. הוא תינוק עיוור וטיפש. שאוחז בהגה ונוהג, מוביל את חייו בעיוורון של תינוק שלא בקע מהביצה. היסורים מוציאים את האדם מהתינוקיות הזו. הוא לומד לראות את המציאות. מחכים, מתבגר, גדל. זו המתנה הכי גדולה שהקב"ה יכול לתת. ואם אדם מבעט ביסוריו, לא יודע לקבל, באהבה, ללמוד את השיעור, הוא מפסיד את המתנה ונשאר רק עם הסבל.

אני שומע מתוך דבריך שאתה מאוד נבון, ובעל נפש, וטהור לב. אולי בגלל זה זכית ליסורים כל כך קשים. את אשר חפץ ה' יוכיח. זה שלב, זה עובר, יגיע זמן של שמחה וטוב.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 156 - על השחתת זרע ועל מהות ההלכה באופן כללי, Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

29 תגובות על 156 – על השחתת זרע ועל מהות ההלכה באופן כללי

  1. אלי הגיב:

    איני מכיר את העזר מקדש בעניין , אבל הדברים לכאורה נסתרים מהגמרא בנדה פרק כל היד שדנה בין השאר על המטיל מימיו לעניין להחזיק באמתו כולל על רווקים, בשיא החומרה של העניין, עיין שם. וכן מעוד מקורות ההולך אחר אשה בנהר , ורבי יהודה הנשיא לגבי שקוע בכך שאין לו חלק לעולם הבא.

    אלא שהביאור שאין הכוונה זרע לבטלה כל שלא מוליד , אלא כל שאינו משמש למטרות יצירת כוחות אלו באדם הוא לבטלה, שמטרתם היא לא פחות מלהוליד, גם יצירה שימור וחיזוק של קשר עמוק ואמתי בין איש לאשתו בכל רבדי האדם, שאומנם יוצר גם את המקום המתאים לגידול הילדים ,אבל הוא המקום היסודי להשראת שכינה . ולכן האיסור בקיום יחסים במצבים של שנאה וכל 9 המידות כמבואר , וכן איסור לא תתורו המתפרש בגמרא לקיים יחסים עם אשתו ולחשוב על אחרת וכדומה.

    כל המהלך של הרע בעולם הוא השימוש בקליפת הטוב כל ספירות הטומאה מבוססות על כך , צורתו הנעלה של המעשה היא כוונה מלאה ומיקוד בהנאת הזולת , ובצורתו האמתית הוא נמצא בדרגה הגבוה ביותר בספירות היא ספירת הכתר שמהותה נתינה מהאהבה ללא תנאי . ולכן קליפתו שהיא שימוש בכך רק להנאת עצמו ללא קשר לקשר פנימי ומכאן חומרתה שהיא פוגעת במקום הגבוה מכל ומרוקנת אותו לחיצוניותו וקליפתו.

  2. nirstern הגיב:

    דנתי באריכות בסוגיא הזו כאן:

    בגדרי השחתת זרע לבטלה – ובגדר אנוס כשאינו יכול להימנע

    אני מכנה את זה שיטת העזר מקודש רק מתוך נוחות, כך יודעם למה אני מתכוון. באמת ביררתי שם היטב לענ"ד בלי ספק שזו שיטת הרמב"ן רשב"א ר"ן ריטב"א, תוספות בכמה מקומות, אור זרוע, תוס' רי"ד ועוד ראשונים חשובים.
    מה שמעניין הוא שהראשונים לא הבינו שהמהלך הזה נובע מסוגיית הגמרא, אלא היה פשוט להם לגמרי שאם אשתו לא ראויה להוליד לא שייך אצלו כלל איסור זרע לבטלה גם אם זה בעצמו לא בביאה. ואחרי שזה היה פשוט אצלם לגמרי, הם מכח סברתם הקשו קושיא על הגמרא.
    והראיתי שם גם ברמב"ם ושו"ע וחלקת מחוקק ועוד פוסקים, והבאתי הרבה מקורות מהגמ', ויישבתי אותם לענ"ד היטב.

    ברוך ה' היו עשרות תגובות לרשימה ההיא (מרוב האריכות בתגובות נאלצתי להעתיק את הרשימה לאתר אחר ושם לתת מקום לעוד תגובות). אז הייתי בתוך העניין ולכל תגובה השבתי בארכיות ושמעתי יהטב ובלב פתוח את הטענות. הרבה מהמגיבים הביאו את הגמרא שהזכרת, והיא נדונה שם כמה פעמים ולענ"ד אין ממנה סתירה.
    בכל אופן אחרי שכל הראשונים (מלבד רבינו תם, שבתשובות רעק"א בסוגיא זו כתב שלהלכה הוא נדחה מפני רוב הראשונים שחולקים עליו), כתבו בבירור גמור וכדבר פשוט לגמרי שאין שייכות לאסור כשאין לו אשה בת בנים, אם אתה מביא גמרא כזו הרי הראשונים ידעו אותה ואתה מקשה על הראשונים ובלי ספק היה להם יישוב לגמרא הזו. ושם התבאר הרבה במה שיש ליישב את הגמרא. בכל אופן כשמדובר להלכה אין לנו כח לדחות על דעת עצמנו דברי ראשונים ברורים ומפורשים מכח גמרא. עד שנראה שיש מהלך אחר בהבנת אותם ראשונים. בתגובות שם תלמידי חכמים ניסו ללחוץ ככל יכולתם להעמיד הבנה אחרת באותם ראשונים, ניסיתי בכל כוחי להיות מקשיב, ומוכן להודות על טעותי ( בכל מקרה לגבי הלכה למעשה מותר לכתחילה ברווח גם בלי שיטת הראשונים הזו, וזה לא משהו שיפיל את הבניין שבניתי, וכמו שמבואר כל זה שם), ולא שמעתי שום ביאור שיש בו ממש בשיטת הראשונים. היו גם כמה רבנים פוסקי הלכה ותלמידי חכמים שמיעוטם התייחסו לדברי ורובם תלמידים שלהם הביאו את הדברים לפניהם ושאלו לדעתם. אחרי אריכות רבה וטחינת כל המקורות מהגמרא וראשונים בעניין זה לא מצאתי שום טענה או מהלך ששכנע אותי שיש בו משקל להטיל ספק במסקנות שהעליתי שם.
    אני כבר לא מונח היטב בסוגיא, והבירורים שם ארוכים מאוד וכמדומני שלא תרצה להקדיש להם לפחות חודש של לימוד כדי שארגיש שאתה באמת מכיר את כל הטענות והמהלכים ויש בסיס רציני לדבריך, כך שאני מציע שלא נפתח מחדש את הויכוח בעניין הזה וכל אחד יישאר בדעתו.

    מה שכתבת על הנאת עצמו כשאינה מתוך קשר להנאת הזולת, שיש בה משהו שאינו לגמרי קדושה וטהרה וטוב. לענ"ד זו דעה מופרכת לחלוטין, אין לה שום מקור ביהדות, אולי זו זליגה מהנצרות, והיא לגמרי היפך התורה וחורבן התורה מהשורש.

    מהקדמת הרמב"ם לפרק חלק:
    "וזה כי אנו מוצאים רוב בני האדם כולם מְיַגְּעִים נפשותיהם וגופותיהם בעמל ויגיעה שאין למעלה מהם, כדי שיגיע לו מעלה וכבוד, וְשֶׁיְּנַשְּׂאוּהוּ בני אדם. והנאה זו אינה הנאת מאכל ומשתה. וכמו כן הרבה מבני אדם בוחר להינקם מאויבו יותר מהשיג הרבה מתענוגי הגוף. והרבה מבני אדם מתרחקים מן הגדול שבתענוגי הגוף, מיראתו שישיגהו מזה חרפה ובושת מבני אדם, או לפי שמבקש שיהא לו שם טוב. ואם עניָנו כן בעולם הזה הגופני, כל שכן בעולם הרוחני והוא העולם הבא, שנפשותינו משכילות שם מידיעת הבורא יתברך כמו שמשכילים הגופנים העליונים או יותר.

    ואותו תענוג לא יֵחָלֵק לחלקים ולא יְסֻפַּר, ולא יִמָּצֵא משל למשול בו אותו התענוג. אלא כמו שאמר הנביא עליו השלום כְּשֶׁנִּפְלְאָה בעיניו גדולת הטוב ההוא, אמר (תהלים לא כ): "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ". וכן אמרו עליהם השלום (ברכות י"ז ע"ב): "העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שְׁתִיָּה, ולא רחיצה ולא סיכה ולא תשמיש, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו שכינה". רוצה לומר באומרו "ועטרותיהם בראשיהם" – השארות הנפש בקיום המושכל לה, וִהְיוֹת היא והוא דבר אחד, כמו שֶׁזְּכָרוּהוּ גדולי הפילוסופים בדרכים יֶאֱרַךְ ביאורם בכאן. ואמרו "ונהנים מזיו שכינה", רצה לומר שאותן הנשמות מתענגות במה שמשיגות ויודעות מאמיתת הבורא יתברך, כמו שמתענגות חיות הקודש ושאר מדרגות המלאכים, במה שהם מַשיגים ויודעים ממציאותו.

    הנה כי הטובה והתכלית האחרון הוא להגיע אל הַחֶבְרָה העליונה הזאת, ולהיות בכבוד הזה. וקיום הנפש, כמו שביארנו, עד אין סוף כקיום הבורא יתברך שהוא סיבת קיומה, לפי שֶׁהִשִּׂיגָה אותו, כמו שהתבאר בפילוסופיה הראשונה. וזה הוא הטוב הגדול אשר אין טוב להקיש לו, ואין תענוג שֶׁיִּדְמֶה לו. כי איך ידמה התמיד אשר אין לו סוף וקץ, בדבר הנפסק? וזה שאמר "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (דברים כב ז), ומפי הקבלה למדנו בפירוש זה (קידושין ל"ט ע"ב): "לְמַעַן יִיטַב לָךְ – לעולם שכולו טוב, "וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" – לעולם שכולו ארוך"."

    הרמב"ם כאן אומר שדבריו הם כמו שהתבאר בפילוסופיה הראשונה שזה ספר המטאפיזיקה של אריסטו, ושם לא מוזכר כלל עניין הנאת הזולת, ואין לזה שום תפקיד במבנה הפילוסופי, אלא הכל רק מדבר בהנאת עצמו.
    הרמב"ם מונה כאן סולם הנאות שוודאי אינן הנאות ששייכות להנאת הזולת, כגון מאכל ומשתה, הנאה מנקמה או מכבוד, ומראה שיש מהן הנאות גדולות מהאחרות, ולכן אדם מוותר על הנאת מאכל כדי להשיג הנאת נקמה. הנאת העולם הבא עומדת כאן כחלק מהסולם הזה, והיא ששונה מההנאות האחרות רק כי היא גדולה יותר ולא שיש שוני מהותי. הרי אין שוני מהותי בין הנאת מאכל להנאת נקמה להנאת כבוד. זו גדולה מזו אבל בתוכן הפנימי הן שוות. והעולם הבא הוא שלב באותו סולם, שבו המעלה לא נובעת משוני מהותי פנימי בהנאה אלא רק בעוצמתה.

    או בשמונה פרקים פרק ד':"
    "וכאשר ראו הסכלים, שהחסידים עשו אלו המעשים, ולא ידעו כוונתם, חשבו אותם ל"טובים" וכיוונו אליהם באומרם להיות כמוהם. והתחילו מענים את גופם בכל מיני עינויים, וחשבו שקנו לעצמם מעלה ועשו טוב, ושבזה יתקרב האדם לאלוהים.
    כאילו האלוהים שונא הגוף ורוצה לאבדו ולכלותו. והם לא ירגישו שמעשים הללו רעים, ושבהם תגיע פחיתות מפחיתויות הנפש."

    בהנאת העולם הבא אנו צד הנקבה, שעל זה נאמר ושמח את אשתו וכתב רש"י: ולא ושמח עם אשתו. צדיקים יושבים ונהנים. הקב"ה משמח אותם, הם לא מנסים לשמח אותו. והעמל שבזכותו זוכים לעוה"ב הוא ללמוד להיות נקבה, מיין נוקבין, ענווה, לית ליה מגרמיה כלום, תפילה. לומדים להשתחרר מהצורך לגרום הנאה לאחר כדי להיות מסוגל להנות, וללמוד לקבל הנאה לעצמי. העולם הבא אינו אלא גילוי של מה שהאדם רכש בעולם הזה. כמו שכתב בהלכות תשובה ח'. ואדרבה, עיקר העבודה הוא להתעלות למדרגה של להנות בעצמי בלי תלות בהנאת האחר. כל מה שנכתב על חרפת חוש המישוש וכיו"ב הוא על הפרזה בזה, התמכרות, יציאה מקו האמצע. אבל למצוא את קו האמצע בזה הוא התכלית.
    אני יודע שאין הכרע מתוך המקורות האלה ואפשר לפרש אותם אחרת. זה דומה למה שכתבתי על הסוגיא של השחתת זרע, זה נושא שאני לומד אותו שנים רבות, כתבתי עליו כמדומני קרוב למאה רשימות. בכל פעם הבאתי מקורות אחרים ודנתי מזווית אחרת, ואצלי זה מבורר היטב. אני יכול להקשיב לדעה אחרת ומקווה שאני אדע לומר טעיתי אם אראה ששי בה ממש, אבל אני צריך בשביל זה לשמוע דעה שמבוססת על הבירור רציני שמתייחס לרוב המקורות וההבנות שלהם. סתם אמירה בעלמא שקובעת שזה כך, בלי שום נימוק רציני שכלי ובלי שום מקור ובסיס, זה מבחינתי לא מעמיד ויכוח רציני על השאלה.

    הרמב"ם כותב שהוצאת זרע זה מדרכי הרפואה כשיש לגוף צורך בזה. יש לי ראיות רבות שזה בטבע הגוף, כמו אכילה ושתיה או אולי לא ממש פיקוח נפש כזה אבל כמו תנועה או הסתכלות על שמיים ודברים כעין זה שהם צורך הכרחי לבריאות הגוף וחיותו. ממילא זה קדוש, כי הבורא ברא את הטבע וכל מה שהוא מהטבע באופן מאוזן ונכון ובריא בלי יציאה לקצוות, בהכרח הוא קדוש והוא רצון הבורא והוא יפה ונכבד. לכן פשוט אצלי לגמרי שרבי שמעון ורבי אלעזר בנו שהיו במערה שלוש עשרה שנה הוציאו שם זרע, וכן התלמידי חכמים שלמדו בבית המדרש בלי לבקר בבית אלא רק בערב יו"כ, או רבי עקיבא שלא ראה את אשתו עשרים וארבע שנה, וכל כיו"ב, כולם כיבדו את בריאות הגוף והוציאו זרע ויש לזה ראיות רבות וגמורות מחז"ל ואין לזה שום פרכה מחז"ל.

    יש אזהרות גדולות על הרהור בעריות ושמירת העינים וכיו"ב, כי דברים כאלה מביאים את האדם לקצה של כח הנפש הזה, וכל קצה הוא חולי וגנאי. קצה פירושו שאדם לא שולט בזה, הוא נעשה רשעים הם ברשות ליבם, ולא צדיקים ליבם ברשותם. זו עצם ההגדרה של "קצה", שאין שם יכולת בחירה. דברים כאלה מביאים לקצה כי הם מגרים משהו שחסר. אם אני רעב, וכל הזמן אחשוב על מאכלים ערבים ושמנים, ואסתכל עליהם כשהם בחלון של חנות שאין לי כסף לקנות בה, אגיע לקצה של מידת תאוות האכילה. החסרון יתסוס ויביא לחולי. אם יש לי אוכל מספיק מכל בחינה ואני אוכל, אין בזה שום רע אם אני נהנה מהאוכל, ואע"פ שזו הנאת עצמי בלבד. בלי ההנאה אי אפשר לברך על המזון. על ההנאה אומרים מחייה נפשות, ההנאה היא חיות לנפש, גם בצורה הפשוטה הגשמית שהיא רק לעצמי כמו אכילת פרי.
    איפה כתוב שאם אני אוכל פרי עלי להתאמץ לא להרגיש את הטעם ולא להנות מהאכילה?
    כתוב שעיטוש הוא הנאה, זה סימן טוב לאדם, עושים לו נחת רוח למטה כי הוא ראוי לנחת רוח למעלה. הוצאת זרע בלי אשה, אם לא תוסס שם החסרון עד שנמק ועושה חולי, כי הוא שקוע בסוגיא או מפנה ליבו ממחשבת עריות, ועושה את זה במידה הראויה לצורך בריאות גופו באופן של אמצע, בריא ומאוזן ועם חופש בחירה, בלי שהוא משועבד להנאה, זה סוג של עיטוש. למה שזה יהיה מגונה? איפה כתוב שזה מגונה?

    למשל ביומא י"ח ב' כתוב שכשרב היה נוסע מחוץ לעיר בלי אשתו היו מכריזים בשוק אם יש אשה שרוצה לישון איתו בלילה. כאילו המגאפון של מאה שערים היה נוסע ומכריז מורנו הגאון רבי …. ילון בעירנו בלי אשה ביום פלוני. אם יש צדקת ממשפחה חשובה שרוצה לישון איתו באותו לילה נא לטלפן לגבאי וכו'. (רק להמחיש כמה אין לנו שייכות ליהדות של הגמרא). ובלילה היה מקדש אותה ובבוקר מגרש אותה.
    זה לא בעילה שיש בה קשר אהבה עמוק פנימי ונפשי, אם הנושא זה לגרום לה לתענוג, היה יכול לא לעשות את כל העניין ולא לגרום תענוג לאשה זרה לילה אחד, ולחכות לגרום תענוג לאשתו שמחכה לו בבית. כדי להיות מיטיב שמתמקד בהנאת הזולת הוא היה יכול לעשות חסד בללמד תורה ולתת צדקה או לתקן את דרכי העיר ולא היה נגרע מהיותו מיטיב אם לא היה מוצא אשה ללילה אחד. זה לא הקמת בית נאמן בישראל, זו לא אשת נעוריו שהמזבח מזיל דמעות כשהוא מגרש אותה. זה נאת גוף פשוטה לגמרי. לעצמו לגמרי. כמו להוציא זרע לבדו, רק שעם אשה כלשהי, גם זרה לגמרי, ללילה אחד, ההנאה הזו גדולה יותר, ולמה להסתפק בהנאה מעוטה, זה מסוכן לבריאות, אם ההנאה לא גדולה כל הצורך יישאר חסרון והגוף ימשיך לבקש את מה שהוחסר ממנו וזה יכול להביא להתמכרות לעניין בדרך של קצה וחולי.
    וכי רב שהיה הכי גדול והכי קדוש מכל האמוראים לא היה יכול להתאפק לילה? אלא העדיף לספק את הצורך כי למה לא, זה יותר בריא, למה להתמודד עם חסרון שנוגד את הבריאות ויכול להתפשט ולהשחית את הבריאות? ככל שאדם מספק את צרכי הגוף הבריאים שלו בדרך בריאה ונכונה ובדרך האמצע, הוא יותר שלם וחי וקדוש. ובלי ספק זו היתה כוונת רב בעניין בההוא, ורואים שהנאה ביאה גם עם אשה זרה ללילה אחד, שזו הנאת עצמו בלי שייכות להנאת הזולת, כמו להוציא זרע לבדו, זה נכלל בגדרי הבריאות והקדושה. הגמרא מביאה את זה כשבח לרב להראות את גודל קדושתו.
    למשל במעשה על רב עמרם חסידא, במסכת קידושין, שהיו נשים שבויות בקומה השניה של ביתו, והוא ראה קרסול חשוף של אחת מהן, והתעוררה אצלו תשוקה כבירה לבוא עליה, רק מהקרסול, בלי לראות את פניה ובוודאי בלי להכיר את נפשה ובלי להיות עם רגש כלשהו כלפיה, ומכח זה הביא סולם כבד והתחיל לעלות לשם, וצעק שיש אש בביתו ובאו תלמידיו והוא עצר כך את עצמו. שם לא מדובר להראות את השבח שיש בהתעוררות התשוקה מצד עצמה, אלא את השבח שהוא הצליח להתגבר על זה. בכל אופן רואים כמה תשוקה היתה בו לביאה מסוג כזה. הוא לא המית את זה, כי זה חלק מחיות הנפש הבריאה. הרי וודאי היה יכול להמית את זה, אם היה בדורו מפורסם כחסיד וקדוש.
    הוא עצר את עצמו כי להלכה האשה היתה אסורה לו. לא כתוב שהוא היה עוצר את עצמו אם היתה מותרת לו.
    בכל אופן אצל רב עמרם חסידא ההתעוררות לביאה לא מוצגת כקדושה, אבל אצל רב מה שהיה מחזר אחרי אשה ליום אחד כן מוצג כקדושה.

    אני נוהג כאן שלא בהגינות, מצד אחד אני מביא ראיות לדברי ומצד שני לא רוצה להתווכח עליהן, למרות שאני יודע שבמקורות האלה שהבאתי יש מקום לפרש לא כמו שפירשתי, כי אני טוען שכבר למדתי בסוגיא הזו שנים רבות וביררתי באריכות רבה ועמל רב עשרות רבות של מקומות ועשרות אופנים של כיווני הסתכלות על העניין.
    אם מישהו רואה שאין הוכחה ממה שהבאתי אני מסכים איתו, זה אכן לו מוכיח שום דבר. הבאתי את זה רק להמחשה, להראות שיש סוגיות שעוסקות בזה. וכמותן יש עוד סוגיות רבות, וכדי לברר נושא צריך לעמול הרבה מאוד ללמוד את כל הגמרות ואת כל הראשונים בלמדנות גדולה, ולעמול הרבה מאוד בלימוד הפשט בכל מקום ולהקשות את כל מה שאפשר להקשות ולדייק את כל מה שיש לדייק, וללמוד את כל מה שפירשו בזה קודמינו הראשונים והאחרונים, ורק אחר כך להתבונן ולנסות לראות ביושר ככל האפשר מה עולה מהסוגיא. לדעתי עמלתי כך על הנושא הזה, רק שזה מפוזר בכמה מקומות, וקשה לי כעת לאסוף אותם.
    .
    .
    .
    .
    אם אדם מספר שהוא לא הוציא זרע כשהיה בחור, או תקופה אחרת בחייו כשחי בלי אשה יותר מכמה חודשים. אני מחזיק אותו כשקרן בעניין זה. יש אנשים מעטים שהמזג הטבעי שלהם קר ויבש, ואצלם זה יתכן כמ"ש הרמב"ם. אולי יש אנשים שהצליחו להזיק לעצמם עד כדי כך, זה נדיר.
    יש גישה כמו בחלקים נרחבים מחסידויות גור וויז'ניץ ועוד, שנותנים כדורים פסיכיאטריים במינונים מוגזמים כדי להפוך בחור למת מהלך וכך להציל אותו מזרע לבטלה. יש אפשרות שאדם יפעל פעולה כזו על עצמו גם בלי כדורים, אבל זה נדיר, וניכר על האדם נזק כזה. מי שלא נראה כמת מהלך או בעל מזג קר ויבש, בידוע שהוא משקר אם אמר שלא עשה דבר כזה.

    כך גם מי שטוען שהוא עושה להנאת הזולת כמטרה עיקרית, אין לי ספק שהוא משקר. זה כמו מי שטוען שהוא חי בלי לאכול ולשתות. אולי זה לא שקר במזיד כי אדם רוצה להיות "טוב" ומשכנע את עצמו שהוא כזה.
    .
    .
    .
    התורה היא העמדת הטבע על תיקונו, דרך האמצע. וכמ"ש בבראשית רבה א א הסתכל בתורה וברא את העולם, כלומר הטבע. יש אמירות שהתורה היא "מעל הטבע" מבקשת מאיתנו להתעלות מעל הטבע. זה מופרך. אין "מעל הטבע" כי הגילוי האלוהי זה הטבע. כמ"ש בהלכות יסוה"ת שהלימןד והגילוי ודעת אלהים זה בטבע. הרמב"ם אומר שלא ייתכנו ניסים. מעל הטבע" יכול להיות רק הזיות בדויות. לכן אם בטבע אין הינמעות מהוצאת זרע, ואין קיום למען הנאת הזולת, בהכרח גם כוונת התורה כך.

    • אלי הגיב:

      אייני יודע מה הבנת מדברי , שהארכת כל כך באופן שניכר היטב מתגובתך שיחסת לי דברים הרחוקים ת"ק פרסה מדברי , אני לא כתבתי לא להינות אלא לכוון להנאת אשתו ולמבין ההנאה דווקא כשלא מכוונים אליה היא צורתה המוצלחת ביותר בעולם הזה. וההנאה הרוחנית היא אכן מהות האדם וממש לא הבנתי מה ערבבת כאן את דברי הרמבם לגבי ההנאה בעולם הבא והם דברים פשוטים.

      אכן נכון שהמכוון להנאת אשתו זה היעד הכי גבוה שמצריך להגיע למידת הקדושה בסולמו של רבי פנחס בין יאיר , ויש להניח שאין בדורנו מי שמצליח לשמור על כוונה נקיה שכזו , אבל לעולם כשמסבירים את התכלית מצביעים על שלמות התכלית ולא על ביצועה המעשי .

      אבל שהחיבור ביניהם יהיה חיבור בכל רבדי האדם לפחות אלו המורגשים לנו בעולם הזה , זה אכן הבסיס לכל מערכת יחסים זוגית שהיא תא הבסיס היהודי עליו בנויה קומת האדם והשראת השכינה .

      בכל מקרה כוונה במובן של לעשות זאת מהטעמים או שלפרו ורבו או של רצון אשתו וכן כטעם פחות כדי להציל עצמו מהחטא [מסתבר שזו הדוגמא של רב שהבאת] הובאו ע"י הראב"ד כקבוצת טעמים סגורה לקיום יחסים צוטטו בטור ונפסקו להלכה, ודומני שכתבת שעלינו לקבל את עמדות הראשונים להלכה.

      לגבי להימנע תקופות ארוכות משפיכת זרע לשרוי בלי אשה , אכן בדרך כלל חוץ מיעקב אבינו , אף אחד לא יכול לעמוד בכך אבל זה לא אומר שעשו זאת במזיד לרצונם אלא קרי לילה שפותר את הצורך והדחק הבריאותי.

      אגב בעצם הדין של ונשמרת מכל דבר רע שמדבר על הישמרות מקרי לילה ,במחנה בו שרויים ללא אשה וקורא הפסוק לכך דבר רע . ולומדים חלק מהאמוראים וכך הראשונים להלכה חיוב בכל מקום ,אתה רואה שאפילו בצורה זו יש הקפדה ואיסור ממילא כ"ש במזיד וברצון הגם ששרוי בלי אשה..למדתי סוגיא זו אכן מזמן ומסקנתי שונה משלך לגבי שיטות הראשונים שהבאת ואולי אמצא זמן לרענן את זכרוני ולבחון את דבריך בקטע אליו שלחת.

      אסיים בקישור סוף דברי לתחילתם שאכן היכולת להישמר לחלוטין מדבר רע היא רק במידת הקדושה בה אכן הכוונה היא רק לטובת אשתו וכל מעשיו הם לתכלית העליונה ,ולכן מונשמרת לומד פנחס בין יאיר את כל סולמו עד מידת מידת הקדושה . אני בטוח שכתלמיד של הרב וולבא זכית לשמוע זאת מפיו.
      .

      • nirstern הגיב:

        התייחסתי לעמדות שיש לי ויכוח ארוך ומר איתן ואני מייחס לו חשיבות. אם לא התכוונת לזה אני שמח.
        לענ"ד יש בהנאת ביאה שני עניינים נפרדים לגמרי. יש הנאת גוף פשוטה וטבעית, שהיא כמו אכילת פרי. להנאת עצמו. אם מסכימים שאכילת פרי בפשטות זה לא חטא, אלא קדוש וטוב אם אין בזה הגזמה וזלילה ויציאה לקצה ("תאות" האכילה שהזהירו ממנה), אז הוא הדין להנאת ביאה.

        יש עניין אחר לגמרי. יש צדיקי עליון שכשאכלו פרי פעלו תיקונים עצומים, כי הם היו עסוקים לא בהנאת הפרי אלא באהבת בורא הפרי שרוצה לגרום הנאה. ושם בטבע הנאת עצמו מקלקלת.
        למשל אם אני סתם רוצה עוגה ואוכל עוגה לטעמי, זה טוב. אבל אם אני רוצה להביע את אהבתי העצומה והוקרתי לאשתי, וביום ההולדת משקיע בעוגה מיוחדת לבטא אהבה, שם אני באופן טבעי אמור להתנתק מהטעם האישי שלי בעוגות, ולחפש עוגה מהודרת ושתתאים לטעמה.
        מהעוגה שלכבוד אשתי אין ללמוד שאם אני אוכל עוגה לבד זה פסול. זה משהו אחר לגמרי.

        על מה שצדיק נהנה בפשטות לנגוס בשסק, לא מדברים במסילת ישרים. אין לי מה ללמוד מזה. לדעתי בצדיקים יש גם את הדברים הפשוטים שיש בכל אדם. אם הצדיק משתמש בהנאת האכילה להגיע לאהבת בורא המאכל, באמונה חושית, זו מדרגה גבוהה ועל זה מדברים בספרים.

        כל הקצף מבחינתי יצא על השלילה של ההנאה הפשוטה. ומהסתייעות לזה ממה שמסופר על מדרגות הפרישות של הצדיקים. לענ"ד זה מה שמוציא את התורה מדרכי חיים לפושעים יכשלו בם. לדעתי מה שלא רוצים לקבל את ההיתר להוציא זרע כשאין אשה, שייך לשלילת ההנאה הגופנית הפשוטה, שלילת שמחת הגוף הפשוטה, במסווה קדושה עקומה.

        אולי ייחסתי לך דברים שלא התכוונת לומר, סליחה. אין לי מחלוקת אישית עליך. רציתי רק להבהיר את עמדתי, ואם אתה מסכים עם דברי, לפחות חלקית, אני מתנצל על שיוך הביטויים החריפים אליך.

        • אלי הגיב:

          גם לי יש ויכוח חריף כנראה עם אותם אלא אליהם אתה מכוון , אבל צריך להבין שהגם שגם באכילת שסק ולהתענג על טעמו זו מעלה ניתנת להשגה גם ליהודי הפשוט שזה ישרת מטרה רוחנית , אם הכרת הטוב ואם כדי שתהיה לו נחת רוח ושלוות הנפש בעבודת השם . ולכן אין איסור באכילה סתם לשם תענוג אבל מעלה של בכל דרכך דעהו אין בה וגם בכך אנו מצווים.

          אבל בעניין ביאה הנושא הוא שונה. ולפני שתקפוץ שים לב אין הטעם לכך כמו שאתה מבין באלו שיצא קצפך עליהם. הטעם הוא הפוך ודווקא מתוך הרצון באושר האדם והאהבה אליו, כי יסוד העולם הוא אהבה כלומר להגיע למצב שהאדם אוהב את השני ואת השם ורוצה לגרום להם נחת רוח זו הצורה הנעלה של התדמות לקונו ועיקר הבסיס לכל קומת האדם , וכן לאושרו, גם גדלות בחוכמה נובעת מאהבתה .

          האדם בטבעו בילדותו חי סביב עצמו ומאוד קשה לו לצאת מעצמו ולאהוב את זולתו ולכן בצרוף עוד טעמים, טבע השם בעולם כוח שבשימוש נכון מקל על פיתוח האהבה בין איש לאשתו וכשאדם מגלה את האהבה בכוחו להרחיבה ולהעצימה, כי זו היציאה מהגבולות הצרים של עצמו למרחב העולם הטוב האמתי . ולכן אפילו אהבת השם נמשלה בשיר השירים לאהבת נשים ,כי היא הדרך להגיע אליה.

          אחד התנאים המובילים לשימוש נכון בכוח הזה הוא שיראה באשתו ואפילו באשתו לעתיד את המקור היחיד לסיפוק זה ולכן התורה סגרה באופן כללי, את כל האפשרויות לסיפוק בדרך אחרת, כולל סיפוק עצמי והכל בשביל להכריח את האדם להיכנס ברצינות לעבודה, שגם היא לא פשוטה לפתח אהבה אמתית בינו לבין אשתו ועל הדרך לתקן מידותיו, זו מטלה לא קלה ועבודת חיים ואם היה מוצא סיפוקו מחוץ למסגרת זו הוא אפילו מצטיירת בליבו אופציה כזו כזמינה וריאלית , לא היו רוב בני האדם נכנסים לעול זה בצורתו המלאה .

          ולכן אין סיבת העניין רק פרו ורבו אלא דברים נוספים שברומו של עולם ולא מצד איזו שהיא גישה של סגפנות שרחוקה מעולמה של תורה.

  3. nirstern הגיב:

    אני מגיב לתגובה של אלי מ 26 במאי שעה 21:27
    שלום,
    אשתדל לא לקפוץ (:
    אני משתדל כמה שפחות להזכיר את הרב וולבה ורבי ירוחם, כי יש צד גדול שהם מתהפכים בקברם אם אני קורא לעצמי תלמיד שלהם.
    בנושא הזה מבחינתי רבי ירוחם הוא מרא דשמעתתא, הוא האריך בסדרה ארוכה של שיחות, ובעוד שיחות רבות מפוזרות, בנושא שהוא מכנה "טבע", או האחדות של תורה וטבע.

    אפשר אולי להשתמש בעניין של שבת וששת ימי המעשה, למרות שר' ירוחם לא השתמש במושגים האלה, לפחות לא כעיקריים. הנושא שייך להרבה מאוד סוגיות, וביניהן גם לשבת.

    כשתינוק נולד מתמלא הבית אורה, זו חוויה דתית, ניסית, מופלאה ונעלה גם לאנשים חילוניים. זה ממלא בתחושת משמעות מספקת ונשגבת. הרבה אומרים שהתינוק הוא האור של הבית, לרוב עד גיל שנה לפחות.
    תינוק רק אוכל ישן ועושה צרכיו. בוודאי בימים הראשונים שהוא עוד לא מחייך. הוא גם בטוח שהכל הוא כלי למילוי צרכיו ואם צרכיו לא ממולאים הוא כועס וצועק בגסות. הוא לא מכיר את אמא מצד עצמה, היא לא מעניינת אותו, הוא רואה בה רק מחלבה בחינם, כספומט. ואם האמא עייפה הוא צועק עליה, אין תירוצים. תעבדי. בשבילי. הכי חומרי שיש, הכי "לעצמו". ודווקא בתינוק יש הכי הרבה אור קדוש והוא הכי רוחני ונעלה. ולא בגלל הפוטנציאל שלו כמו ששמעתי מי שאמר. כל הורה מרגיש שהתינוק בן יומו שלו הוא הכי יפה בעולם והכי מושלם ונסיך, כמו שהוא, בלי לחושב על הפוטנציאל.
    גם אני כמבוגר אוכל ישן ועושה צרכים, למה זה לא מספיק שאמלא את המציאות באור אלוהי זך בוהק ונשגב כמו תינוק שהיום נולד? הרי הייתי תינוק, והיו מרוצים ממני לחלוטין כשאני רק אוכל ישן ומלכלך וצועק אם חסר לי משהו, אהבו אותי בשמיים ובארץ, אלהים ואנשים, באהבה בלי גבול, בלי שאצטרך לעשות שום דבר כדי להיות ראוי לזה, בלי להכיר תודה, בלי להתייחס לאף אחד בכלל. מי מבקש מתינוק בן יום שיכיר תודה, כולם רק אומרים תודה לתינוק שהוא קיים. מתי איבדתי את הערך שמייחסים לתינוק? מתי התחלתי להיות חייב לשלם משהו עבור אהבה כזו, להצטרך להיות ראוי לה?

    הלכות שבת מעיקר הדין, מהגמרא, עיקרן זה קודם כל לא לעשות שום דבר, ולאכול לשתות ולישון ולהנות מתשמיש המיטה. וכל אלה לא בדרך של אכילה לתועלת הגוף, כדי שיהיה כח ללמוד חכמה, בדרך של בכל דרכיך דעהו. כשרק חזרתי בתשובה ניגשתי לרב ואמרתי שמאכלי שבת מאוד לא בריאים, אולי אפשר לעשות תפריט לסעודת שבת על יסוד או כל בריא. הרי יש הלכה ברמב"ם לאכול את המועיל ולא רק את מה שערב ומזיק לגוף. והרב התאפק לא לצחוק עלי, הוא אמר סעודת שבת זה משהו אחר לגמרי, ולא ידע בדיוק להסביר. אלא התכלית היא להנות סתם כך, שמחת הגוף כפשוטה. הדינים של שבת אומרים לנו להיות תינוק בשבת.
    המורה נבוכים ג' י"ג, מפרש את הפסוק וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד, שהכוונה לומר זה מה שרציתי, בזה רצוני התמלא. ועיין שם וגם בחלק ג' פרק כ"ה, שאין למציאות שום תכלית, והאדם הוא לא תכלית העולם, ואין תכלית לכך שהאדם יחכם, אלא כל דבר קיים כי הבורא רצה את המציאות שלו, וזה לבד התכלית שלו, להיות מצוי כמות שהוא.

    זה לשונו בג' י"ג:
    "אפילו אם היה הכל מפני האדם ותכלית האדם לעבוד השם כמו שנאמר, השאלה קיימת, והיא מה התכלית בהיותו עובד והוא יתעלה לא יוסיף שלמות אם יעבדוהו כל מה שברא וישיגוהו תכלית ההשגה, ולא ישיגהו חסרון אם לא יהיה זולתו נמצא כלל, ואם יאמר אומר אין זה לשלמותו אבל לשלמותנו, כי הוא הטוב לנו והוא שלמותנו, תתחייב ההשאלה בעצמה ומה תכלית מציאותנו בזה השלמות, א"א בהכרח מבלתי שיגיע הענין בנתינת התכלית אלא כן רצה השם או גזרה כן חכמתו, וזהו האמת […]
    ובגלל הדבר הזה הדעת האמתית אצלי לפי האמונות התוריות והנאות לדעות העיוניות, הוא שלא נאמין בנמצאות כולם שהם מפני מציאות האדם, אבל יהיו ג"כ שאר הנמצאות כולם מכוונות לעצמן לא מפני דבר אחר, ותבטל ג"כ שאלת התכלית בכל מיני הנמצאות, ואפילו לפי דעתנו בחדוש העולם, שאנחנו נאמר כל חלקי העולם המציאם ברצונו, מהם מכוונים לעצמן, ומהם מפני דבר אחר, האחד ההוא מכוון לעצמו, וכמו שרצה שיהיה מין האדם נמצא, כן רצה שיהיו השמים וכוכביהם נמצאים, וכן רצה שיהיו המלאכים נמצאים, וכל נמצא מהם אמנם כיון בו עצם הנמצא ההוא, ומה שאי אפשר מציאותו אלא אחר הקדמות דבר, המציא הדבר ההוא תחילה, כהקדים ההרגשה לשכל, […]
    הנה יהיה ג"כ אמרו כל פעל ה' למענהו כאמרו כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, יאמר כל מה שיוחס לפעולתי אמנם עשיתיו למען רצוני לא לזולת זה, ואמרו יצרתיו אף עשיתיו, הוא מה שבראתי לך שיש נמצאות א"א מציאותם אלא אחר מציאות דבר אחר, אמר אני יצרתי את הדבר ההוא הראשון אשר א"א מבלתי הקדימו, כחמר ע"ד משל לכל בעל חמר, אחר עשיתי בדבר ההוא הקודם או אחריו מה שהיה כונתי להמציאו, ואין שם אלא רצון לבד, וכשתתבונן בספר ההוא המישר כל מתישר אל הכונה ולזה נקרא תורה, יתבאר לך זה הענין אשר אנחנו סובבים סביבו מתחלת מעשה בראשית עד סופו, והוא שלא באר כלל בדבר מהם שיהיה בעבור דבר אחר, אלא כל חלק וחלק מחלקי העולם זכר שהוא המציאו ושמציאותו היה נאות לכוונה, וזהו אמרו וירא אלהים כי טוב, כי אתה ידעת מה שבארנוהו באמרם דברה תורה כלשון בני אדם, והטוב אצלנו יאמר למה שיאות לכונתנו, ועל הכל אמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, כלומר התחדש כל מתחדש נאות לכונה, ולא יפסק ולא יפסד כלל […]

    מו"נ ג' כ"ה:
    "ודע שרוב הספקות המביאות למבוכה בבקשת תכלית מציאות העולם בכללו או תכלית כל חלק מחלקיו אמנם שרשם – טעות האדם בעצמו ודמותו שהמציאות כולו בגללו לבד והסכלות בטבע זה החומר השפל וסכלות המכון הראשון – והוא המציא כל מה שאפשר מציאותו כי המציאות טוב בלא ספק."
    וביום השביעי שבת וינפש, אין הכוונה שהתעייף והיה צריך לנוח, אלא שהבריאה שלמה לחלוטין כמות שהיא. היא הגילוי המושלם של האלוהות בדיוק כפי שרצה. השביתה היא משום שזה שלם לגמרי ואין עוד מה לשנות או להוסיף. לכן בשבת אנחנו לא מוסיפים שום דבר, אלא רק נמצאים ותו לא, כמו תינוק שהוא רק נמצא ותו לא. זו העדות על מעשה בראשית, שהם גילוי שלם של האלוהות כמות שהם. מה שפעם מי שברא ההי אלהים ולא שתמיד היה עולם או שמשהו אחר ברא אותו, מה אכפת לנו בזה, מה שהיה היה, מה הנפקא מינא לעכשיו. אלא הנפקא מינא שמה שאלהים ברא זה לא סתם שאלה למי לתת את הקרדיט, אלא שזה נוגע להווה שבריאה היא גילוי רצונו והכל בהווה הוא גילוי רצונו, העדות על הבריאה זו הסתכלות על ההווה.

    יש גם את הצד של ששת ימי המעשה, לממש את הפוטנציאל, להוציא את האדם מהכח אל הפועל, מתינוק לתלמיד חכם וצדיק, לתקן את העולם וכו'. אבל תמיד, כל יום וכל רגע גם מימי המעשה, צריך לזכור את השבת.

    מצד השבת הגוף במובן הכי פשוט, כמו אצל תינוק, הוא בדיוק מה שהבורא רצה, בשלמות, כמו שהוא, והוא רצה גם שיתענג ישמח כמו שהוא על פי טבעו היסודי כמו שנברא בו. המצווה העיקרית בשבת היא לא ללמוד, לא להיות רוחני, אלא פשוט לגמרי, הנאות של תינוק, לעצמי בלבד, בלי קשר ובלי הזולת:
    "מֵעֶרֶב מַזְמִינִים כָּל מִינֵי מַטְעַמִּים.
    מִבְּעוד יום מוּכָנִים תַּרְנְגולִים מְפֻטָּמִים.
    וְלַעֲרוךְ כַּמָּה מִינִים, שְׁתות יֵינות מְבֻשּמִים.
    וְתַפְנוּקֵי מַעֲדַנִּים, בְּכָל שָׁלשׁ פְּעָמִים:

    לְהִתְעַנֵּג בְּתַעֲנוּגִים. בַּרְבּוּרִים וּשלָיו וְדָגִים:

    הִלּוּכָךְ תְּהֵא בְנַחַת, עונֶג קְרָא לַשַּׁבָּת.
    וְהַשֵּׁנָה מְשֻׁבַּחַת, כְּדַת נֶפֶשׁ מְשִׁיבַת.
    בְּכֵן נַפְשִׁי לְךָ עָרְגָה, וְלָנוּחַ בְּחִבַּת.
    כַּשּׁושַׁנִּים סוּגָה, בּו יָנוּחוּ בֵּן וּבַת:
    לְהִתְעַנֵּג בְּתַעֲנוּגִים. בַּרְבּוּרִים וּשלָיו וְדָגִים:
    מֵעֵין עולָם הַבָּא, יום שַׁבָּת מְנוּחָה.
    כָּל הַמִּתְעַנְּגִים בָּה,ּ יִזְכּוּ לְרוב שמְחָה. […]"

    איפה רואים פה למען הזולת, בכל דרכיך דעהו, וכל כיו"ב?

    השבת היא הטבע, זה ההשלמה של הגילוי האלוהי בדיוק כמו שהוא רוצה שיהיה, ואין מקום לשום פעולה, כי אין מקום לשום שינוי ותוספת למה ששלם. הכל בפועל. זה התפישה הגבוהה יותר, שאין עוד מלבדו כלל ואין מקום לשום פעולה מלבד מה שהוא פעל.

    יש מהלך נמוך יותר, שבו האדם משתתף בעצמו במעשה בראשית (כמובן רק מבחינה מסויימת ורק בדברים מאוד מוגדרים ומוגבלים), ויש לו בחירה חופשית ודעת, ובצד הזה השלמות האלוהית נמצאת מבחינות מסויימות רק בכח, והוטל על האדם להוציא אל הפועל, את עצמו ואת צדדי השלמות האלוהית שתלויה בו.
    המהלך הזה פחות מואר. מאהבת התינוק מתרגשים יותר מהאהבה כלפי ילד בגיל שלוש עשרה. התינוק ממלא את הבית אור יותר. בתינוק מתגלה הצד שהכל הוא מעשה הבורא לבדו וגילוי רצונו ותו לא מידי. בבוגר כבר מתגלה הצד שהוא צריך בעצמו להוציא אל הפועל דברים, ויש את העמל והקושי והזיעה והטעויות והחטאים והלחץ והמלחמות וכו' וכו'.
    משעה שקיבלנו כלים לפעול כמו מבוגר, זה חיובנו וזה עיקר עיסוקנו. אבל יש חובה לשמור תמיד גם על הצד של שבת, לזכור את השבת, להכין לשבת, אצל תלמידי חכמים כל יום הוא בבחינת שבת. בלי זה אין ברכה במלאכת ימי החול. לדעתי זה מוזנח ונשכח אצלנו, לא רק אצל חרדים. מי מרגיש שמותר לו להרגיש אהוב וראוי ורצוי ויפה ומקובל כמו שהוא בלי תנאי. בלי להיות נותן, בלי להכיר טובה, בלי לחשוב, בלי לתרום לזולת שום דבר. רק לאכול כמו חזיר, כמו תינוק.

    לגבי ההלכה של הוצאת זרע, אין לנו רשות לומר מהי ההלכה על דעת עצמנו. רק אחרי לימוד בעמל גדול מאוד, בלי הגבלת זמן, עד שיקיא חלב שינק משדי אימו, בלמדנות כפי הדרך המסורה, בבירור כל המקורות כולם, כל הגמרות וכל המפרשים והפוסקים החשובים, אדם יכול לומר שלפי דעתו ההלכה היא כך וכך.
    כשלמדתי בקול תורה שמעתי מכמה בחורים שנכנסו בעצמם לגרש"ז אוירבך, והיה שיח על זה בין הבחורים כדבר מפורסם, שהוא אומר שבלי ספק שיטת העזר מקודש היא ההלכה לאמיתה. רק שאומרים שנכון לא לפרסם את זה. הגרש"ז עצמו לא החזיק בשיטה שלא לפרסם, מה שהלכה הוא הלכה, איננו יודעים יותר טוב מההלכה כדי שנקבע שאין לפרסם אותה. אבל הוא כיבד את דעת האחרים ולא פרסם אלא רק למי ששאל אותו אישית על זה. שמעתי גם עוד כעין זה מפוסקים אחרים.
    כמובן ששמועות לא נאמנות כלל וכלל להלכה, אבל לפחות זה גורם לי לא לקבל כעובדה ברורה שאני אומר כאן משהו שהוא נגד כל הפוסקים.
    זכיתי ללמוד בכולל של רבי מענדיל אטיק, למדו הלכות תפילין, והוא במשך כל החצי שנה שלמדו למד על הסדר את הספר של בעל העזר מקודש על הלכות מזוזה וס"ת שנקרא דעת קדושים (עם החברותא שלו הרב פרידמן), ורק מדי פעם הסתכל בגמרא או בחזון איש. הוא היה ידוע כמומחה הכי גדול להלכות סת"ם וכל ארבע שנים היה לומד חצי שנה הלכות סתם ומזמין תפילין ומזוזות חדשים עם כל החומרות שהתחדשו.
    רבי מענדיל היה חזונאישניק קיצוני, תלמיד אדוק של הגר"ח גריינימן, ולפניו של רבי משה יהושע לנדא, ובכל עניין היה לומד גמרא עם חזון איש ופוסק להלכה רק כמוהו. לשאלתי הוא אמר שבעל העזר מקודש הוא גדול הפוסקים והלמדן הכי גדול ואם הוא כתב ספר יש ללמוד את דבריו לפני כל מפרש אחר.
    אין שום פוסק ומפרש מהאחרונים החשובים שדוחה את שיטת בעל העזר מקודש ואומר שהוא חולק עליו. גם לא אחד לפי מה שידוע לי, אמנם עסקתי רק במפורסמים. והרי העזר מקודש הוא ספר שיד הכל ממשמשת בו, וכל אברך שלומד אבן העזר מסתכל קודם כל בו, וכל פוסק מאוחר מביא קודם כל אותו, הדברים מפורסמים מאוד, ואיך יתכן שלא נשמע שום קול של ערעור על דבריו אם כל הפוסקים לא סברו כמוהו. אלא רגלים לדבר שזה כמו שהגרש"ז אמר שיודעים שההלכה היא כבעל העזר מקודש רק לא רוצים לפרסם.
    לכן אני לא מקבל אם אומרים לי שאחרי שכל הפוסקים אומרים שאסור אז מותר לנקוט כדבר פשוט שאסור, ואם מאן דהוא כתב באינטרנט להתיר אפשר לנקוט שהוא טועה גם בלי ללמוד באריכות את כל הסוגיא, אלא רק מכח שהוא לא יכול לבדו לערער על מה שכל הפוסקים והגדולים אומרים.
    לכן אני נוקט כעובדה כל זמן שלא הוכח לי אחרת שמותר, ומכאן שאם מבססים את ה"השקפה" על ההלכה של הוצאת זרע על האיסור הזה, מבחינתי אין כאן בסיס. ואדרבה, מכאן ראיה להיפך.

    .

    החלטתי לפרסם את ההלכה ככל יכולתי הדלה (אני לא "פוסק" לאף אחד, אני מביא את המקורות שראיתי ואת הלמדנות שחשבתי, משתדל לפרט הכל כדי שכל אחד יוכל לעשות ביקורת על הכל, וכל אחד ישפוט לפי דעתו ועל אחריותו שלו) כי עבדתי עם בחורים וראיתי מה זה עושה להם. הבחורים עצמם וכל סביבתם חושבים שזה עבודת השם ולכן עיניהם לא פקוחות עד כמה העניין זוועתי. הנזק הרוחני והנפשי הוא פשוט זוועה מצמררת, והיסורים, הכאב, של הנפש, כאילו סורקים אותה במסרקות של אש. זה אכזרי כמו העינויים של השבויים בסוריה. בחורים בטוחים שהם משוקצים וטמאים ושנואים ומכוערים, שהקב"ה מטיח בפניהם בגועל ותיעוב את כל מאמציהם, שבתפילה הוא אומר מה אתה מתפלל, איך אתה מעז, עשית את העברה הכי מכוערת וחמורה ושאין עליה תשובה.
    בגיל הנעורים מתגבשת האישיות של האדם, כנער הוא לא בטוח בעצמו, אופייני לנערים להיות ביישנים, בלי בטחון עצמי (לפעמים זה מוסתר בהפגנת בטחון עצמי מוחצנת ומזוייפת), הנער עוד לא יודע מי הוא, איך להתייחס לעצמו כאישיות, איך לתפוש את מקומו בין הבריות. בגיל הקריטי הזה הוא שומע שהקב"ה והתורה אומרים לו אתה חתיכת זבל מאוס מכוער בזוי ומגעיל. וזה נשאר בפנים. אצל נערות יש עניין של קשיי אכילה, דימוי גוף בעייתי, ככל שתהיה יפה היא תמיד חושבת שהיא שמנה ומכוערת, לא יכולה לראות את עצמה בראי. גם אצל בנים יש רגישות לזה, לא פחות, רק בדברים אחרים, ובאופן מוסתר יותר. ומזה נולד שאדם כל חייו מרגיש שבלי שהוא מכיר תודה או משלם מחיר כלשהו או עובד את ה', לא מגיע לו להיות מקובל ואהוב. הא מסיר את היותו בזוי ומגעיל בכל מיני הסתרות שונות ומשונות, ככה הוא לא מצליח לבנות קשר אמיתי בריא עם אשתו, כל הזמן הוא צריך להוכיח משהו, להוכיח שהוא טוב, לברוח מביקורת. והוא משדר את זה למשפחתו וסביבתו ומחנך ככה. ונבנה עולם שאין בו אהבה שאינה תלויה בדבר, שאין בו אור ונוחם. עולם אכזר וקר וחשוך ובודד שאנשים גוררים את עצמם כמו מתים רק לחיות חיי גוף עוד יום. שאנשים מתנצחים מי יותר טוב וצודק, כאילו גיהנום של לתפוש את עצמי כרע, להישפט כרע, פעור מתחתם ותמיד הם בבריחה שלא ליפול בו, ובדרך רומסים כל אדם.
    ברור שלא רק השקר על איסור השחתת זרע הוא הסיבה להחשכת העולם, הוא סימפטום של דברים יסודיים יותר, אבל יש לזה כח ופעולה חזקה ואם מישהו יתחזק קצת בתורה להבין שאין פה שום איסור גם לא לכתחילה וגם לא על דרך חסידות, זה כבר תועלת גדולה. הוא חלק לא קטן מזה.

    • אלי הגיב:

      א. לגבי שבת הפרשנות שלך אינה נכונה לדעתי , קח את הרמבם שמדבר על עולם הבא הוא הרי שולל את כל הנאות הגוף בו ומדבר על עונג רוחני ,גם מעין עולם הבא הוא מעין . בשבת יש זכור שזה חיוב קדושתו ולא רק הימנעות מפעולה ואפילו חז"ל בקושי התירו בו שאילת שלום , כלומר שיחת רעים היה כוון לאסור והרי זה חלק מהעונגים הפשוטים. אלא שמעלת שבת שהיא מקרבת את האדם לפנימיותו והתענוגים הגשמיים הנעשים בכדי לענגה יש בהם אמצעי לפתיחת הלב ולשמחה ולהתקרבות לפנימיות שהיא אכן טבעית ,אך מכוסה בהרבה כיסויים והיא מנוחת הנפש של אדם בוגר שאינו תינוק.

      ב. הרמבם לגבי תכלית הבריאה נקט לא כפי שקיבלנו בקבלה כי כנראה לא נחשף לה, שמטרת הבריאה היא להיטיב לאדם למרות שלגבי העולם הבא כן תיאר אותו כמקום העונג הנעלה כדברי חז"ל . .בנוסף הרמבם במורה מביא שכל נושא הביאה ונושאי החוש הם גנאי למין האדם, כך שעמדת הרמבם בנושאים אלו היא רב גונית והייתי אומר שיש הבדל בין צעירותו =שמונה פרקים וזקנותו =המורה

      ג. מוסכם שאין להסיק הלכה על פי המקובל , אבל למדתי סוגיה זו על מקורותיה בתורה בחז"ל ובעיקרי דברי הראשונים ואין אני כותב סתם מהמקובל ומהרהורי ליבי . אם כוונתך שאם אלמד את דבריך בעניין להיכנס חזרה לסוגיא ולהתמודד , יש אפשרות שאעשה זאת . כתוב לי זאת בחוזר.

      ד. המציאות אינה שחור לבן , או שמותר או שהנופל בכך הוא בזוי אדם , אלא אפשר שאסור והבחור המשתדל ואפילו רק מגביל נפילותיו קדוש יאמר לו בדורנו. ועוד שהעוסק בעיון בתורה מתנקה מכל מה שדבק בו מדברים אלו גם אם נפל מידי פעם . אבל יש הבדל בין הנופל אך משתדל להתמודד ,לבין מי שהרים ידיים , או אומר מותר, במקרה זה הוא יכול להגיע לשקיעות מוחלטת בעניין כך שזו תהיה מהות חייו.
      והנה דברי רבי מסכת כלה הלכה יט

      "רבי אומר הנחמים באלים, כל המחמם עצמו להוציא זרע לבטלה חשוב כבהמה, מה בהמה אינה מקפדת ואינה עומדת אלא לשחיטה ואין לה חלק לעולם הבא, אף הוא אין לו חלק לעולם הבא, – עליו אמר שלמה בחכמתו, מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה, זו נשמתן של צדיקים שאין מחממין את עצמן ואין מוציאין שכבת זרע לבטלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, זו נשמתן של רשעים שמחממין את עצמן ומוציאין שכבת זרע לבטלה"

      הנקודה בדבריו היא מהותית לא לגבי פגיעה בפרו ורבו, אלא לגבי רדידות האדם השקוע בזה שהוא כבהמה ואין לו מציאות רוחנית נצחית .

      • nirstern הגיב:

        שוב אני מגיב כאן לא בשרשור

        • אלי הגיב:

          תגובה לתגובתך
          א. אין לי בעיה שנשאר חלוקים, אך תועלת תווצר מתוך הבנת דעת הניגוד ולא מחסר הבנתה . יש משהו עקבי בחסר הבנתך אותי אולי בגלל שאני מקצר בדברי ואולי גם בגלל שאתה מקטלג אותי היכן שהוא במסגרות שנתקלת בהם בעברך., שוב ושוב אתה מיחס לי גישה סגפנית שאני רחוק ממנה,
          לא כתבתי שהרמבם שלל עינוגי הגוף או שנשללו בשבת. אלא שבעולם הבא אין אכילה ושתייה וכו' כדבריו ולכן אם מדמים שבת לעולם הבא משמע שגם בו העונג הרוחני הוא עיקר התענוג והתענוגים הגשמיים אמצעים לו , ולכן תענוגים גשמיים כאכילה ושתייה שפותחים את הדרך מתוך שמחה לעולם הרוחני הפנימי , ככתוב הכן לי מטעמים כדי שתברכך נפשי, שפיר דמי , אבל הדיבור היתיר הוא בעצמותו מפריע את החדירה לעומק הנפש והמחשבה ולכן הייתה הבא אמינא לאסרו.. כלומר בשני המקרים לא דובר על שלילה אלא על ראיה שהם מיועדים לפתוח פתח לעונג יותר גדול וכמובן גם האמצעים חשובים אך כדאי לזכור את היותם אמצעים .. וכן גם אכילה בגדר בכל דרכיך דעהו יכולה להיות לא מרעב , אלא לשם תענוג שיפתח ליבו וייתן לו נחת רוח לעבודת השם מכוח התענוג הגשמי עצמו.

          ב. ארחיב קצת ביסוד דין זרע לבטלה כפי הבנתי::
          1 לאיסורי ומצוות התורה יש שני טעמים עקרוניים: האחד לקבל מלכות השם מעצם העובדה שהוא ציווה . והשני באיסורים הרע העצמי שבדבר אם באופן ספציפי בו ואם מכוון שיש עניין לעדן את התאווה אליו באופן כללי שלא תקצין, כגון איסור נבילה כדברי הגמרא לעניין שחיטה.
          2. ברוב המצוות העיקר בסופו של דבר הוא הציווי וגדרו ולכן העובר בשוגג חלוק לגמרי מהמזיד והאנוס אין בידו כמעט כלום.
          3. אבל האם אינך יכול להעלות על הדעת שהקב"ה יגלה לנו על דבר מסוים שחקק בעולמו שהוא רע בעצם וגורם נזק רוחני משמעותי לאדם ולעולם וגם אם לא יאסר באיסור מפורש , הרי הוא גורם בעצם לאובדן הכי גדול אובדן החלק הרוחני שבאדם עד כדי חיסולו ואובדן עולם הבא במקרים קיצוניים , רק טיפש יעשה דברים אלו גם אם לא נאסרו בגדר קבלת עול מלכות השם, או יתייחס אליהם כמעלה בעלמא. הרי בסופו של דבר כל המוטיבציה הכללית הראשונית לקיום התורה היא בשביל לזכות לנעלות לנצח כפי שפנה הקב"ה לבני ישראל לפני מתן תורה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש גם הציות וקבלת המלכות היא בסופו של דבר אמצעי לתכלית זו ואיזו מן טענה יכולה להיות לא נאסר באמצעי הזה אז מה אכפת לי לאבד את התכלית כולה וזה רק עניין ומוסר?
          4. אכן אין כלל איסור מפורש על שפיכת זרע בערנות ,וכל שניתן להציע וכך הוא ברוב הראשונים מבחינת האיסור, זה פגם בפרו ורבו ולעניין זה אתה צודק , שבמקום שאין פגם בפרו ורבו , אין זה בגדר האיסור הנובע מכך , אם כי מסופקני האם גם לעניין זה הגדר הוא כפי שכתבת. אבל מצד פרו ורבו הרי המצווה ממש היא על בן ובת ואיך יכול להיות אם זה כל הנושא שביטול רגעי שלה כאשר יש לו כבר בן ובת ויש לו אשה יהיה כל כך חמור הרבה יותר מביטול ההידור של ריבוי ילדים? ובכלל אם זה הבסיס איך יתכן שבאמצעי מניעה כגון גלולות אין זרע לבטלה. ? וכן איך הותר לשאת אילונית ? ומהיכן החומרה היתרה שמתייחסת הגמרא בנדה לעניין זה ללא חילוק כלל בין נשוי לשאינו, אדרבה היא דנה לגבי בדיקה האם אדם כרות שפכה וממילא אסור לו לבוא בקהל כך שמדובר על רווק ואוסרת שיבדוק עצמו ביד או איברים אפילו שזה לצורך נישואיו ופרו ורבו? ועוד פסקו הפוסקים לעניין לאחוז באשכים בהשתנה להחמיר יותר ברווק ולהקל בנשוי ?
          5. אבל כתוב ונשמרת מכל דבר רע ונפסקה להלכה השיטה הלומדת מכך איסור לעניין קרי לילה מתוך הרהור ביום ,בכל מקום . ולעניין איסור זה לא מופיע בשום מקום בפוסקים חילוק בין בחור לנשוי אדרבה לומדים זאת ממחנה ששם הרי שרויים הגברים לבדם כל תקופת המלחמה שיכולה להיות ארוכה. ונראה מה נלמד מכאן:
          א. שקרי זה דבר רע כלומר רע בעצם.
          ב. כדי להישמר ממנו עליך להימנע מהרהור ,כלומר איסור ההרהור או מחמת התוצאה האפשרית הזו ואין בסיסו איסור בעצם על הרהור.
          6. עכשיו נפנה אותך למהיכן בכלל הגמרא לומדת איסור שפיכת זרע ואת עונשו מיתה בידי שמיים , וראה זה פלא הלימוד הוא מבני יהודה ער ואונן שדינם כבני נח , והיכן מצינו שלומדים איסור וודאי עונש מבני נח ? הרי משניתנה תורה היא ביטלה כלפי בני ישראל את כל האמור לפניה כדברי הרמבם ואחרים ,וכן לא מצינו שום דוגמא אחרת בחז"ל על לימוד איסור ועונש מבני נח , וודאי לא נענשים בני ישראל במיתה על גזל כפי שנענשים בני נח . והכיצד כאן לומדת הגמרא בפשטות ללא כל צורך לדון בכך?
          7. אלא שהמפתח להבנה הוא המשך מה שראינו מונשמרת שזה דבר רע ולשון הפסוק שער ואונן נהיו רעים בעיני השם כתוצאה ממעשיהם אלו ,דבר שלא כתוב על שום מעשה .
          8. הביאור הוא שדבר זה עיקרו רע בעצם כאשר אדם לוקח רק את הקליפה וקדוש וטהור כאשר לוקח אותו יחד עם הפרי כלומר בבניית אהבה ומימושה עם אשתו , והרע הזה יכול במקרים קיצוניים לרוקן אותו לגמרי ולהפכו כבהמה שאין שום ערך לחייו רק ערך שלילי עד כדי אובדן עולם הבא שלא נאמר כלל לגבי ערך כמו לא לשקוע בתאוות האכילה.
          9. ולכן רע בעצם כפי שהוא רע ומזיק לבני נח כן הדין בבני ישראל, ואין לזה קשר למצוות התורה וגדריה , אלא לטבע המציאות וכן עולה מביאור הגמרא בנדה וחומרת הדברים היתרה בה והירידה לבאר שחת של עושיהם . וכן מפורש בזוהר על המקום בער ואונן שזה הדבר היחיד בתורה שנאמר עליו שהופך את האדם לרע בעצם. ומכאן חומרתו. .
          10 . לסיום רק אוסיף שגם מנקודת המבט של רק לא לשקוע בדבר בלבד ולא לקחתו לקיצוניות ברור שצריך בחור להתאמץ שלא ליפול בו , כי טבע המציאות שהשקיעות בנושא זה [בכללות בתאווה זו] לפחות באדם שעדיין אין ליבו בחוכמה ,וזה מצבו בדר"כ של אפילו בחור ישיבה בתחילת דרכו , היא כן לשקוע בדבר זה בקיצוניות אם לא יעמוד מנגד . וכפי שמופיע בחז"ל שקל מאוד לשקוע בזאת ,וכפי שכותב הרמבם שרוב מוחלט של בני האדם מתים מריבןי יתיר של העיסוק בכך , וכפי שרואים מהמציאות היום בכל העולם שרוב הצעירים שקועים בכך כעיקר חייהם..
          ג. לגבי דבריך על מטרת הבריאה הרמחל כותב שהמטרה להיטיב בהרבה מספריו דעת תבונות מסילת ישרים דרך השם ועוד , המטרות שהבאת בשם רב חיים ויטאל הם מטרות ותכליות שצריכות להיות מצד האדם והרי ברור שלשם אין צורך בכל זאת ומטרתו רק לזולתו כי הוא אינו חסר כלום .יש מכתב של רב חיים פרינדלנדר בו הוא מגיב לפרופ אחד שניסה לטעון שישנה מחלוקת בעניין, דוחה זאת מכל וכל ומבהיר את הדברים כפי שהצגתים. ולא יכולה להיות מחלוקת בעניין שהוא לב התורה .ועוד שמעצם דברי חז"ל שתוכן העולם הבא הנצחי הוא להנות מזיו השכינה רואים שזה מה שקורה בפועל .
          ד. לגבי היחס בין הרמבם לקבלה , המשמעות בדבריו שהוא מדבר על עולמינו כולו כבריאה יש מאין , כאשר לפי הקבלה עיקר המהלך הוא האצלה וזה דבר מספיק בעקרי כדי לדעת שלא היה חשוף לה או לפחות לא חשוף לה כקבלת אמת.
          ה.אשתדל להגיב על יתרת דבריך בפוסט נפרד ואולי אתייחס גם לשיטות שהבאת בעניין.

  4. nirstern הגיב:

    תגובה לתגובתו של אלי מ 27 במאי 2021 שעה 20:44

    מבחינתי זה מצויין גם אם נפרדים כידידים בלי להסכים על כל דבר, החשוב הוא להבהיר את הדעות כך שתהיה תועלת לכל צד מההקשבה לשני, ואם היתה תועלת גם בלי שאחד השתכנע מהשני זה כבר הגיע לתכלית.

    קצת הערות על דבריך,
    לא ראיתי שהרמב"ם בדבריו על העולם הבא שולל את הנאות הגוף, הוא רק אומר שההנאה המופשטת היא הכי גדולה. אבל משמע ממה שהעתקתי מהקדמה לפרק חלק שהוא מעמיד את כל ההנאות, כולל מאכל ומשתה ונקמה וכבוד באותה שורה, ורק מדרג אותן מה יותר גדולה. אם אני נהנה מאוד מעיון בסימן ברבי חיים או בחזון איש, ואין לי הנאה גדולה מזו, אין זה שולל שאקרא ווארט בעלון בית כנסת ושאשמע שיר ברדיו ושאוכל גלידה. הרי גם רבי חיים בעצמו בירך בורא פרי העץ ובהכרח נהנה מפרי, למרות שזו הנאה הרבה יותר קטנה ממה שנהנה מסוגיא עמוקה. כי יש בטבע האדם כמה רבדים וכולם דורשים את שלהם.
    למשל בברכות מ"ז א' כתוב שרב ושמואל סיימו את סעודתם ובא חכם אחר ורצה להצטרף איתם לזימון ואמרו לו שאי אפשר כי גמרו בדעתם לסיים את הסעודה. ואז אמר שמואל שאם היו מביאים להם מאכלי תאווה כמו כמהין או גוזלים בוודאי הם היו אוכלים אותם אפילו שהם כבר שבעים וחשבו לא לאכול יותר, ולכן עוד אפשר להצטרף לזימון. הרי זו לא אכילה לבריאות הגוף ולא לעבודת השם אלא לשמחת חיים פשוטה טבעית של הגוף מהצד שאנו בעלי חיים (רבי ירוחם מדבר הרבה על הגמרא הזו וכך מפרש אותה). הם הרי נהנו הנאה עצומה ביותר מעיון בתורה, ולמה היו אוכלים גוזלים רק לשם הנאה קטנה גשמית, הרי רב הקפיד על כל דקה של ביטול תורה, אלא שלרב יש גם גוף ולגוף יש טבע גופני וגם הוא חלק מרב והוא נברא והוא רצונו של הבורא ולכן הוא בעצמו תכלית, כי אין דבר שנברא לשם תכלית של דבר אחר אלא כל מה שנברא הוא לתכלית עצמו, כי מציאותו היא רצונו של הבורא הנשגב מאיתנו והוא בהכרח לתכלית עצמו בלבד (ואם נאמר שזה לתכלית משהו אחר היה אפשר לברוא בלי שהמשהו האחר היה צריך את זה, כך כתב המו"נ שהבאתי מקודם), כך המו"נ מפרש שהכל "טוב מאוד", וגם אותו צריך לשמח ולטפח לתכלית עצמו. כלומר מה שהרמב"ם אומר שהנאת העוה"ב היא הכי גדולה כי היא מופשטת מגוף, זו לא שלילה של הנאות הגוף.

    ללמוד שבשבת נשללו עינוגים פשוטים מכך שבקושי התירו שאילת שלום, תמוה לענ"ד, שהרי הדגישו מאוד את גודל המצווה והחובה של העינוגים החומריים של אכילה שתיה ושינה ותשמיש, שהם יותר פשוטים וגשמיים משאילת שלום. אז למה אכילה הפליגו במעלתה ושאילת שלום כמעט אסרו. אכילה זה גם בלי משפחה, רווק או רווקה יושבים לבד ואוכלים לבד ברבורים ושליו ודגים וכל מיני מעדנים וכל המרבה הרי זה משובח וגם אם לא אומרים דברי תורה וזמירות. אם אכילה כזו היא מעלה מופלגת, קדושת שבת שהיא מעל כל הקדושות, איך יתכן שכמעט לא התירו שאילת שלום כי זה גשמי, זה הרי פחות גשמי מאכילה. לענ"ד זה להיפך, שאילת שלום מרוממת את האדם מהמצב הפשוט של שקיעה גמורה בהנאת הגוף הכי פשוטה כמו בעל חיים ששקוע באכילה. זה כבר שיחה שהיא עיסוק שיש בו צד של התייחסות לחבר, כשכלב אוכל הוא לא רוצה להתייחס לאף אחד באותו זמן ולא רוצה שילטפו אותו. כך אני מבין את הבעיה בשאילת שלום.

    מה שהבאת מהנחמים באלים, שחשוב כבהמה. כתבתי שהנאות הגוף הן מעלה עצומה רק אם הן באופן בריא, שאת זה הגדיר הרמב"ם כמידת האמצע. כל קצה בכל דבר הוא חולי וחטא ואיסור ובהמיות וכיו"ב. קצה פירושו שזה לא בא מהצורך הטבעי לשמוח ולהנות, אלא האדם משתעבד להנאה ומפריז בה שלא כדרך הטבע, והוא כבר רוצה לחדול ואינו יכול. כי ההפרזה לבסוף בהכרח גורמת צער כי היא לא טבעית ובכל זאת אי אפשר לעצור. מי שכבר התחמם באופן טבעי כי עבר די זמן, אצלו להוציא זרע זה מדרכי הרפואה וזה צורך טבעי. אבל מי שלא מחומם, ומחמם את עצמו בכוונה כדי שיהנה מההוצאה של הזרע, זה לא צורך טבעי. זה כמו בסעודות הרומאים שהם היו שבעים עד להתפקע אחרי זלילה עצומה, ואז דגדגו את הגרון בנוצה כדי שיקיאו ויתפנה מקום לאכול עוד. כל אדם ששומע את זה, גם חילוני פשוט, יאמר שזה מגעיל ובהמי. כי הגוף כבר לא רוצה, וכל אדם מרגיש שכשהוא מאוד שבע הגוף מצד חיותו הגשמית ממאן במחשבה להקיא כדי לאכול עוד וסולד מזה וזו התעללות בגוף ולא טיפוח החיוניות הטבעית שלו וגרימת הנאה בריאה לו. כך גם מי שאינו מחומם, הוא כבר סיפק את הצורך הטבעי, וכעת הוא בכח מחמם את עצמו גם כשגופו לא מבקש את זה, ובחינת הלשון של המאמר מורה שזו הכוונה.
    ההגדרה של "קצה" בדברי הרמב"ם במשונה פרקים שבריאות הנפש היא לא להיות בקצה, היא להיות תקוע במקום אחד בלי יכולת לבחור לזוז ממנו. כמו התמכרות במובן הרחב.

    זה גם הביאור בכל מה שכתב הרמב"ם נגד חרפת חוש המישוש. הרי וודאי ביאה והנאת ביאה אינם גנות בעצמם, כי שיר השירים הוא משל הכי קדוש והוא מדבר על הנאת ביאה, והכל יודעים למה כלה נכנסת לחופה ומברכים על זה שבע ברכות שהתוכן שלהן נשגב ונעלה מאוד. וכו' וכו'. אלא וודאי הכוונה שחוש המישוש הוא הכח הנפשי שרוצה את ההנאה הזו עוד ועוד בלי סוף, כבור שאין לו תחתית. יש אופן של הנאת תשמיש שכל הסגנון והצביון של המעשה הוא כזה שזה צורה של מה שבא מחוש המישוש. כי אין שם הקשבה אמיתית לצורך הטבעי הבריא. מי שמקשיב לגוף בצלילות, רואה שיש זמנים שהגוף מחומם מכח החום הטבעי החיוני של הגוף, והגוף באמת זקוק לזה, ויש מקרים שהגוף רוצה שקט ומנוחה מהעניין הזה. זה מתיש את הכוחות והגוף לפעמים אין לו כוחות לזה והוא סולד מזה. מי שיושב במושב לצים שמיועד לחימום היצר, אין לו את ההקשבה הזו לבריאות הגוף. הוא רוצה רק להנות ולהנות ומתעלל בגוף ומתיש אותו ומכבה אות חיוניותו ואת החום הטבעי שלו. והכח שמפעיל אותנו להתנהגות כזו הוא הנקרא חוש המישוש והוא באמת חרפה גדולה.

    במאמר שהבאת על הנחמים באלים מלבד שמדובר דווקא במחמם את עצמו ולא במחומם מאליו מצד הטבע כיוון שלא הוציא זרע זמן רב (הבריאות של אכילה היא דווקא אחרי קצת רעב, וכן גם בעניין זרע), לא כתוב שיש בזה איסור הלכתי של הוצאת זרע, אלא רק עניין של פחיתות וגנות ומחיקת צורת אדם. דברים כאלה נאמרו גם על תאוות האכילה והממון וכיו"ב אם הם בצורה של קצה ולא של אמצע, וזו לא הלכה אלא אלה דברי מוסר (אני לא מפחית מערך דברי מוסר), אין כאן דיבור על ההגדרה של ההלכה. הנושא כאן לא מדבר על מה שדיברת שהנאה שהיא לשם גשמיות בלבד ועצמו בלבד מעלתה פחותה וראוי להתאמץ להתעלות מעל זה, אלא התוכן שהנאות הגוף צריכות להיות בדרך של מידת האמצע, היא הבריאות הנפשית, כלומר לחכות שיתעורר צורך ורעב בריאים לפי המהלך הטבעי שהוא לחכות עד שיתעורר הצורך מעצמו, שזה האמצע, ולא לעורר את הצורך באופן יזום שזה הקצה.

    במקום שמדברים על ההגדרה של ההלכה שלא להוציא זרע לבטלה משווים את זה לרצח, ולומדים ממעשה ער ואונן. זה מתאים לדברי העזר מקודש שהאיסור הוא במניעת החיים הפוטנציאלים שהיו מתחדשים אם האדם היה ממש את תאוותו בדרך הטבעית, כמו כל בעלי החיים, שהיא עם אשתו, וכשאשתו בת בנים ממילא היה נולד ולד, והוא פעל במיוחד למנוע את הולד כמו ער ואונן שדשו בפנים והזריעו בחוץ, שזו פעולה שאינה טבעית ואין לה מקום מלבד הרצון שלא יוולד ולד ועל זה האיסור. ממילא אין לזה שום קשר להגדרה של ההנאה של תשמיש או כל הנאת גוף, אלא זה קשור לנושא של קדושת החיים והיחס והחיוב כלפיהם והאיסור לאבדם.

    לגבי תכלית הבריאה,
    לא ידוע לי מקור בספרי קבלה שכתוב בו שמטרת הבריאה היא להיטיב לאדם. בספר עץ חיים שער א' ענף ב' כתוב שתכלית הבריאה היא להיקרא בתאריו, שאם הוא חנון אז בלי ברואים הוא לא ייקרא חנון וכשיש ברואים יש מי שיקרא לו חנון. יש הרבה מאוד ללמוד בזה, אלה הדברים תמוהים עד מאוד כפשטם ודברי האר"י עמוקים ויש בזה עמקות רבה וכתבתי בזה הרבה מאוד. אבל בהחלט לא כתוב זה שהתכלית היא להיטיב לברואיו.
    אם המהר"ל היה בורא גולם חולה ואחר כך מיטיב לו ומרפא אותו, האם היה נקרא שהמהר"ל מיטיב? מי ביקש ממנו לברוא גולם חסר ומסכן, זו אכזריות. גם אם היה בורא אותו באופן שיש לו כל צרכיו ואחר כך נותן לו עוד כסף ועושה אותו מיליונר. הרי הבורא היה יכול לברוא את בני האדם באופן שלא חסר להם מאומה והם הכי מיליונרים שאפשר ואינם צריכים שום טובה ולכן אין מקום כלל להיטיב איתם, ואחרי שלא ברא אותם כל הרי הוא אכזר ולא מיטיב. ובאמת הוא ברא אותם שלא חסר להם מאומה, איזשהו עשיר השמח בחלקו, יעקב אמר יש לי כל, תמיד יש לו הכל גם כשסורקים את בשרו במסרקות של ברזל הוא מחייך. כי הוא יודע שמה שנמצא זה רצון הבורא ועל רצון הבורא נאמר שהוא טוב מאוד. אז האדם החכם לא צריך שום טובות ומה שייך מיטיב לברואיו?

    בהכרח הבורא לא מיטיב לברואיו אף פעם, כי כל מצב שלהם זה רצונו, והרי כשחסר להם רצונו שיחסר להם וזה ממילא בהגדרה הטוב השלם המוחלט (אצל הבורא אין עניין כמו אצלנו של להוציא מהכח אל הפועל, אצלו הכל בפועל גמור. אנחנו עושים חסד וצדקה ומיטיבים כדי להוציא לפועל כוחות שהם בכח, אנחנו מנסים להשלים מציאות שאינה מושלמת. אבל אצל הבורא בהכרח תמיד המציאות מושלמת, ולכן אין מקום להשלים על ידי עשיית חסד), מה שנמצא הוא הטוב השלם כי זה מה שהוא רצה. וכשיש לבריות הרבה, כמו עשיו שאמר יש לי רב, אז עדיין חסר להם שיהיה להם עוד יותר הרבה. כל מקום שלכאורה משמע שהבורא מיטיב אינו כפשוטו, והוא משל ליחס של האין סוף ברוך הוא והעיגול הריק של הצמצום, כמו שכתב בעץ חיים שם, והאין סוף לא "מיטיב" עם העיגול הריק של הצמצום, אע"פ שהוא משפיע אליו, כי העיגול זה הוא עצמו, אחד גמור ומוחלט ופשוט, חלילה אין שתי אלוהויות. השפע הזה מהאין סוף לעיגול הריק הוא מה שנקרא בשפת בני אדם הטבה או חסד או טוב. במו"נ א' נ"ד כתב שאם רואים בטבע הטבה וחסד זה רק משהו שאם אדם היה עושה אותו זה היה נקרא חסד, אבל הבורא אינו מיטיב ולא בעל חסד. הוא רק ברא דברים שאצלנו מתפרשים כהטבה וחסד ואצלו אינם חסד והוא לא רחמן. לכן פשוט שהוא עצמו מצד עצמו אינו מיטיב איתנו. כל זה כמובן עמוק ודורש הרבה מאוד ביאור וכתבתי על זה הרבה בכמה מקומות.
    ברמח"ל בדרך ה' פרק ב' יש נוסח שמטבע הטוב להיטיב ולכן הוא ברא את הברואים כדי להיטיב איתם. שוב, צריך לקרוא את זה שמציאותו נגלית בדרך של אין סוף מעיגול ריק של צמצום שהאין סוף משפיע את קיום העיגול של הצמצום, וההשפעה הזו נקראת טוב, אבל זה לא חסד, כי העיגול קיים רק בכך שהוא ריק, המילוי מבטל את מציאותו. כתוב שהעולם לא נברא באל"ף כי אל"ף היא לשון ארירה.
    בוודאי הבורא טוב ואוהב ומרחם, אבל צריך להבין את זה, זה לא כמו ההבנה השטחית. זו מהסוגיות העמוקות ביותר. כעת בשיעורים אנחנו לומדים את זה. גם בשיעור על הזוהר וגם בשיעור על המורה נבוכים. יסוד העניין כתוב במו"נ א' מ"ו, על תארי הפעולה (וכגון י"ג מידות) שהם דבר נברא (זה הפירוש שהוא בעצמו אינו רחמן, כי הוא ברא את רחמיו ברצונו החופשי ובאותה מידה היה יכול שלא לברוא אותם). ועל הדבר הנברא הזה נאמר גדול כחן של נביאים שהם מדמים צורה ליוצרה, ומצד זה הוא כן רחמן. כמו שכתב במו"נ ג' ט"ו שהבורא לא יכול לברוא מרובע שאורך אלכסונו שווה לאורך צלעו, והוא לא משועבד לשום דבר וברצונו החופשי היה יכול לברוא שהוא כן יוכל לברוא ריבוע כזה. אבל אחרי שברצונו החופשי ברא שאי אפשר כלל שיהיה ריבוע כזה כעת הוא עצמו לא יכול לברוא ריבוע כזה. הוא ברא שהוא לא יוכל לברוא ריבוע כזה, וכעת הוא באמת לא יכול אבל זה לא חסרון ביכולתו כי הוא עצמו ברא שלא יוכל. כך הוא עצמו ברא שהוא רחמן, ואחרי שהוא ברא הוא באמת רחמן ומיטיב בהחלט ובאופן גמור, אבל הוא לא משועבד לרחמנות כי ברצונו החופשי הוא ברא את רחמיו והיה יכול שלא לברוא. מצד שרצונו חופשי לברוא מה שירצה ויכול גם שלא לברוא את רחמנותו הוא לא רחמן ולא מיטיב. אחרי שברא את רחמיו הוא רחמן ומיטיב כי כך הוא ברא ולא כי הוא בעצמו רחמן. הנושא כאן הוא גילוי, כמו שכתב בעץ חיים, גילוי כמושג מופשט, כמו שמציאותו מופשטת, כלומר לא משהו שמתגלה למשהו אחר, כי להיות 'משהו' פירושו להיות מוגדר ומוגבל, אלא גילוי כשלעצמו כמושג מופשט לגמרי. זה הקושי שלנו להשיג מציאות שאינה חומרית, כלומר אינה מוגבלת ומוגדרת, אינה מציאות של 'משהו'.
    הוא המשכיל והמושכל והכל אחד, כלומר הוא נגלה לעצמו והכל אחד, אין כאן גילוי של א' כלפי ב'. הוא מגלה את טובו ורחמנותו, אבל לא מגלה את זה לברואים אלא לעצמו, והוא המושכל, כלומר מה שמתגלה, והוא המשכיל כלומר מה שרואה את מה שמתגלה. זה לא הטבה כלפי חוץ, זה לא הטבה לנבראים, הוא מגלה את עצמו לעצמו, הוא המשכיל והוא המושכל, וזו לא שניות בבורא כי זה לא 'משהו' אחד ו'משהו ' אחר, שביניהם הגילוי או ההשכלה, אלא הכל לא מוגדר כלל כלומר מופשט לחלוטין, והכל אחד פשוט.
    הנבראים לא עומדים מחוץ לבורא עד שנאמר שהוא מגלה את עצמו להם או שהוא מיטיב איתם. כמ"ש בהלכות יסוה"ת ב' הלכות ט'-י' הוא לא יודע אותם מחמת עצמם אלא מחמת עצמו, הוא לא יודע שום דבר מחוץ לעצמו ובידיעת עצמו הוא יודע את כל הנבראים, ולפי זה אם הוא מיטיב איתם הוא בהכרח מיטיב רק לעצמו. כיוון שהכל בתוך עצמו זה לא המושג של הטבה שאנו מכירים. כמו שידיעתו את עצמו אינה נתפשת על ידינו.

    זה הרקע ללימוד העניין של הנביאים מדמים צורה ליוצרה, אחרי כל זה מה הפירוש צורה ומה הדימוי ומה זה מלמד על יוצרה. והמו"נ כתב שם "הבן זה מאוד". בזה אנו עוסקים כעת בשני השיעורים.

    לגבי הרמב"ם והקבלה
    אני עוד לא ראיתי מקום אחד שבו יש חילוק כלשהו בין המו"נ לקבלה, ויש כמה מקומות שהם עדות גדולה שהרמב"ם הכיר את המונחים של הקבלה ושהיתה לו מסורת על זה, יש רשימה באדם חי על זה, רשימה 146, כאן:

    146 – ראיות לכך שהרמב"ם ואריסטו ידעו את עיקרי חכמת הקבלה

    לגבי הסוגיא של השחתת זרע, אין לי כח כעת לחזור ולהכנס לעובי הקורה בזה. אם יש לך מהלך טוב שמשנה את ההבנה בכל הראשונים שהבאתי על הסוגיא ביבמות י"ב, שהקשו על הגמרא שפשוט לגמרי, עד שלא צריך מקור או הסבר, שלא יתכן כלל שום איסור הוצאת זרע אם אשתו בגיל שאינה יכולה ללדת, אז אשמח לשמוע. כי כאמור אחרי שיש דבר ברור לגמרי בראשונים, אז אם מוצאים מאמר כמו הנחמים באלים וכל כיו"ב אי אפשר שנדחה מכח מאמר כזה בעצמנו את דברי דברי רוב גדולי הראשונים שהם ברורים ומפורשים ופסוקים להלכה. אבל אם תסביר היטב באופן ישר ומשכנע את הקושיא של הראשונים באופן אחר, אז זה באמת עושה הבדל משמעותי.
    למרות שכמו שכתבתי אין מי שחולק על העזר מקודש והוא אחרון שכל הבאים אחריו מכריעים לפיו כמעט בכל מקום שהוא כתב הלכה. והוא מסביר את העניין כסברא פשוטה, אין לו שום ספקות ושם דיון בצד אחר והוא לא רואה צורך להביא הוכחות לדבריו. כמו שרואים מהראשונים שלא הוצרכו הוכחה או נימוק אלא זה היה פשוט אצלם, ומכח הפשיטות של הסברא הקשו על הגמרא ולא חשבו שאולי הסברא הזו לא לגמרי מוכרחת ואז אין קושיא על הגמרא.
    יש ראשונים שאמרו מפורש כמו העזר מקודש, נדמה לי תוספות רי"ד או ריא"ז, הם לבד אינם עמוד שמכוחו מכריעים הלכה כזו. העזר מקודש הוא מנושאי הכלים העיקריים וכן מכריעים מכוחו, בוודאי כששום נושא כלים לא חולק עליו (מחלקת מחוקק משמע כהעזר מקודש), ומה שיש ראשונים מפורשים כמותו מסייע לו הרבה, בפרט שמלבד רבינו תם אין כלל בראשונים ובפוסקים מי שאומר לא כמוהו. רצוני בזה שגם בלי הקושיא של הרשב"א ריטב"א וכו' ביבמות י"ב לענ"ד ההלכה עומדת, אבל בכל זאת קושיית הראשונים ביבמות י"ב היא יסוד גדול בהכרעתה ואם תוכל להסביר אחרת אשמח לשמוע. בלי הסבר אחר בקושיא הזו לא יועילו כל מיני מאמרים כמו המטיל מימיו, וכל הנוגע בקשתו, וכל כיו"ב כי הראשונים ידעו את זה ולא חשבו שזה מכריע ובאמת יש לזה יישובים וכבר הארכתי בהם ובכל מקרה אחרי דברי הראשונים צריך לקבל שיש לזה יישוב כלשהו, גם אם דוחים את היישוב שלי. לכן אין טעם להאריך בזה.
    לחלוק על ראשונים הלכה למעשה אפשר, החזון איש עשה את זה, אבל לזה באמת צריך עמל עצום מאוד מאוד עד מסירת נפש ממש ומקיא חלב שינק משדי אמו ממש כפשוטו, למות באהלה של תורה. לדעתי אם לאדם התברר משהו היטב ולעצמו אין לו ספק, אצלו כך פסק ההלכה וגם אם זה להיפך מכל הפוסקים ואע"פ שוודאי הם צודקים יותר. לא צריך להתקרב למליונית המדרגה שלהם בחכמה וידיעת התורה כדי לחלוק עליהם למעשה. כי הבורא מדבר איתי, עם הבחירה החופשית שלי, ומתחייב מזה שזה לפי ההבנה שלי. וגם אם אני יתוש הכי קטן הבורא עדיין מדבר איתי וחובתי לעמול להקשיב לו ואם הקשבתי ושמעתי שהוא אומר כך וכך הרי לי הוא אמר כך, ואותי זה מחייב מצד היחס הראישי שלי מולו, ומה אכפת אם הרמב"ם וכל גדולי הפוסקים שמעו משהו אחר באוזן שלהם בחלק התורה שלהם. הבחירה החופשית היא שלי ואני אתן את הדין ומצפים ממני להיות מי שאני ואין הבדל כמה הפוסקים יותר חכמים ממני. רק שכיוון שאני חולק עליהם ובלי ספק אני לא מתקרב למעלת העפר שהם דרכו עליו, חובה עלי לבדוק את עצמי מאוד מאוד בעמל עצום אולי בכל זאת טעיתי והם צודקים, לפני שיהיה מותר לי לומר שברור לי שאני צודק.

    התחלתי לכתוב על הוצאת זרע כדי להתיר את זה אצל בחורים מכח פיקוח נפש של "וחי בהם" ואנוס רחמנא פטריה, כי כל הטענות שמי שבאמת רוצה יכול, ושאם זו מצווה אז להתאמץ בזה זה לא יכול להיות רע ומזיק, וחובה להתמודד ולהתאמץ גם אם לא מצליחים, אלה טענות לא נכונות לענ"ד ועליהן באתי לדון באריכות בעיון במקורות הנוגעים לזה. ואחר כך למדתי קצת וראיתי שכתוב בפירוש בראשונים על יבמות י"ב שאין איסור כשהאשה לא יכולה ללדת, וק"ו כשאין אישה. ומשם המשכתי ללמוד וראיתי שאין בכלל רגליים לדעה שיש בזה איסור כשאין אשה בת בנים.

    גם אם תוכיח בוודאות גמורה שכתוב בסוגיה ובפוסקים שאסור מדין הוצאת זרע, הלכה למעשה אומר שמותר מדין פיקוח נפש. יש ראיות ברורות לגמרי שדין "וחי בהם ולא שימות בהם" זה לא רק מיתת הגוף אלא כל נזק קבוע וניכר לנפש (כתבתי פירוט בזה בתשובה שציינתי אליה), ואצל בחורים בזמננו פשיטא לגמרי שזה נזק עצום וקבוע לנפש. ולקיים "וחי בהם" זו עבודת ה' עצומה ולכתחילה גדול. מי שמציל אדם תוך חילול שבת מתגאה בזה בצדק ויש לו שכר עצום על זה, זה לא בדיעבד. גם אנוס רחמנא פטריה זה לכתחילה עצום ועבודת ה' עצומה.
    למשל אם אמא מבקשת שהילד ילבש סוודר בחורף, והסוודר עף למקום שיש בו קוצים והילד יכול להיפצע ולהתייסר גם אם לא ימות, והילד לא הולך לשם ונשאר בלי סוודר. האמא תאמר אוי ואבוי אם היית הולך למקום הקוצים בגלל הציווי שלי, כי אז היחס שלך אלי היה כמו אל מפקד אכזרי בצבא, כמו אל מישהו שלא רואה אותך ולא אכפת לו ממך. ניכור ושנאה ופחד. חלילה. הבנת את העומק, ראית אותי באמת, את אשר על ליבי, הבנת את פנימיות הציווי שלי שהוא האהבה והלב, ראית אותי עצמי בתוך התורה שלי, וכשזה מזיק לך אז אל תעשה.
    ואם תשאל מניין לנו ההיתר לפרש בעצמנו מתי לבטל מצווה כי לפי דעתנו הקטנה היא מזיקה לנו, זה נאמר במצווה העצומה "אנוס רחמנא פטריה". הרי אם ממש אינו יכול אין צריך לומר שהוא פטור, וכי יתכן שאני מחוייב לעופף כמו ציפור? אלא אנוס זה לא רק כשאינו יכול ממש, ויש לזה ראיות רבות מגמ' ופוסקים (למשל בבבא בתרא כתוב בסברא ראשונה שאדם נקרא אנוס אם הוא מביט על נשים כובסות בנהר, ואם הוא מביט הוא פטור וזה לא שולל ממנו את התואר צדיק ו"מרומים ישכון" ולהיות במדרגת חזקיהו המלך שהיה ראוי להיות משיח כמו שגם משמע מאותו פרק בישעיהו ל"ג, ושיתקיים בו מלך ביופיו תחזינה עיניך, וכל המעלות הנשגבות מאוד שנאמרו שם. ורק אחר כך מחדשים שכדי לזכות למדרגת חזקיהו המלך היה לו לאנוס את עצמו ולא להסתכל, אבל אם הוא יסתכל על הנשים הוא רק איבד את מדרגת חזקיהו המלך, ומצד הדין והמוסר הוא צדיק גמור ולא עבר על שום דבר. אנו יודעים שאפשר גם לאנשים כמונו לא להסתכל וזה לא מאוד קשה, הן הרי לא ערומות, רק שזה גורם נזק לשמחת החיים הטבעית של הגוף להתנהג באלימות כזו נגד הטבע ולכן זה אונס ומותר לכתחילה למי שלא במדרגת המשיח, והסברא הראשונה, שהיא הפשוטה יותר מצד השכל שהרי התחילו ממנה, אומרת שאפילו חזקיהו לא היה נגרע ממעלתו אם היה מסתכל. ויש עוד ראיות כגון זה. קל וחומר בן בנו של קל וחומר מהסתכלות בנשים כובסות שבחור ישיבה נחשב אנוס רחמנא פטריה על השחתת זרע. כמה נזק יש לנפש ממניעת הסתכלות בנשים כובסות פעם אחת, וזו כבר סיבה להתיר להסתכל, הנזק של בחור הוא כפול ריבי רבבות פעמים יותר ופשיטא שמורת לו לכתחילה לגמרי ואף אם הוא רוצה להיות במדרגת חזקיהו המלך אינו צריך להימנע וגם על הצד שלהלכה זה אסור. אני יודע על בחורים שהתאבדו בגלל זה, שהטילו מום בעצמם, כוויה עם סיגריה באותו מקום, שבעצמם ביקשו כדורים פסיכיאטריים במינון מופרז, שהתאשפזו בבית חולים לחולי נפש, ועוד. וזה דווקא הרציניים המעמיקים וצדיקים). כל קושי קטן שהוא נזק לנפש מתיר מדין אנוס רחמנא פטריה (ועיין עוד בזה מו"נ ג' ל"ד) אבל רק אם זה קושי שהוא מצד נזק לטבע הישר הבריא, ולא קושי בליישר את עצמו מהקצוות למידת האמצע שאת זה הוא צריך לעשות גם אם קשה עד מאוד, ולא להקל על עצמו.
    כיוון שזה היתר כל כך פשוט אין שום הבדל למעשה אם פוסקים כמו העזר מקודש או לא.

    נ.ב.
    לגבי הרמח"ל, הוא מחדש בדעת תבונות ועוד מקומות, שהטעם שהאדם לא נברא שלם הוא כדי שלא יאכל לחם חינם שיש בו בושה, נהמא דכסופא, אלא מה שזכה לו יהיה משלו בזכות, וכך תגדל הנאתו. אי ן לזה מקור בקבלה, זה חידוש של הרמח"ל. זה שלא כדברי הרמ"ק והאר"י והגר"א, כמו שזה גם נגד דברי המו"נ שהבאתי, ואכמ"ל. זו לא שיטת הקבלה אלא שיטת הרמח"ל, וזה כמובן הרבה וחשוב.

    עדיין זו לא יכולה להיות התכלית עצמה כמו שכתב המו"נ שעדיין נשאל למה ברא את טבע האדם דווקא באופן שיש לו הנאה מרובה אם הוא אוכל משל עצמו בזכות, ולא ממתנת חינם.

    ביותר קשה, שלאכול ממתנת חינם זו בושה, או הנאה קטנה יותר, דווקא באכילה משל בשר ודם, כי הוא מחסיר ממאותו אדם. אבל אם אוכלים ממי שלא נחסר, ואהבתו היא ללא מצרים כלל, זה לא בושה ולא מקטין את ההנאה. תינוק יונק נהנה מאכילתו יותר מכל אדם, ולא שייך אצלו שום בושה על היותו אוכל חינם, כי הוא מרגיש שאמא נותנת בלי מצרים ולא נחסרת. ולמה שלא נרגיש אנחנו כך כלפי הבורא?
    ועוד תמיד הכל הוא מתנת חינם וכל כמה שנצדק לא נגיע לכך שכל המון חסדיו איתנו מגיעים לנו בזכות. הרי הוא העניק לנו במתנת חינם את הכח לעבוד ולרכוש את הזכות לקבל שכר. אם בראתי לאדם ידיים, כל כמה שהוא יעבוד בשהילי בידיים האלה, הכל לא יוציא אותו מגדר מקבל מתנת חינם ממני, כי הכל נעשה בכח שנתתי לו בחינם. בקיצור, דברי הרמח"ל אי אפשר להבין כפשוטם, צריך לעמול בהם. בכל ספרי הפנימיות אסור לקרוא בפשטות, הכל הוא משלים עמוקים שצריך להיזהר מהגשמה שלהם. ובכל מקרה זו תורת הרמח"ל לבדו, וברמ"ק והאר"י והגר"א, שהם המגדירים מבחינתי את עמדת הקבלה ואת ההבנה הישרה בזוהר, אין את העניין של נהמא דכיסופא.

    • אלי הגיב:

      ביחס לתכלית הבריאה :

      הרמחל בסוף ספר פתחי חוכמה ודעת מביא שיש שלוש ידיעות זו לפנים מזו לגבי מטרת הבריאה, השטחית שיהיה מקום לתארים , הפנימית יותר להיטיב ומי שלא הגיע לידיעה זו אומר הרמחל לא הגיע לכלום . והשלישית גילוי היחוד שבאמצעותו תתקבל ההטבה והוא יגלה איך הכול היה מכוון לטוב .

      וכן בתחילת שער הכללים העץ חיים מדבר על התכלית של להיטיב לברואיו .

      וכן הרי זה סוף מעשה על פי חז"ל עצמם צדיקים יושבים עטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, והוא במחשבה תחילה כלומר התכלית. .

      אתה נכנס כאן לשאלה של מבחינתו ומבחינתנו ]עיין נפש החיים] ואתה מערבבם יחדיו , מבחינתו הכול אחדות פשוטה של האלוקות האחת אין עוד מלבדו ואין בריאה ואין שום דבר אחר.

      אבל הוא ציווה עלינו לבחור בטוב ולקיים מצוות ממילא נתן לגיטימציה ואפילו הכרח למבחנתנו והיא היא הבריאה קיומה כולו הוא רק מבחנתנו ולמבחנתנו יש קיום כי כך רצה וציווה . ממילא זה ערבוב וכשל לדון על תכלית הבריאה כלומר מבחינתנו, דרך המשקפיים של מבחינתו לפיהם היא אינה קיימת כלל, יש הרבה מה להרחיב בעניין עמוק זה אך לא כאן המקום .

      מבחינתו הכול שפע מוחלט אינסופי בהכל שזה הוא , אבל מבחנתנו הכלים שלנו מקבלים אך מעט בעולם הזה ואכן זו ההטבה המלאה אם כרמח"ל בגלל נהמא דכיסופא ואם תמצא טעם אחר. וההטבה היא שהכלי שלנו ילך ויגדל לנצח וזו הטבה מבחנתנו כי זה עונג ובסיס חיינו.

      הרעיון של נהמא דכיסופא מבוסס על יסוד פשוט שקרבה ברוחניות היא הדמות [הרמבם בהלכות יסודי התורה מדבר על נקודה דומה], והיסוד בהאצלת השפע שככל שקרובים יותר זוכים יותר . ולכן מכיוון שהבורא הוא רק נותן ודאי לא מקבל [ואפשר שזו תכונת רצונו כלומר בחר בה וזה לא משנה כי אז עלינו להדמות לרצון ] והנותן במהותו שלכך אנו צריכים לשאוף ע"י הגעה לאהבה שהיא הבסיס לכל והבסיס הישיר לגמילות חסידים שהיא אחת מרגלי העולם ככתוב במשנה באבות , אוהב ורוצה לתת הלקבל גורם לו צער כי זה בניגוד למהותו ולא משנה אם מקבל ממי שלא נחסר.

      והנה הבחירה אינה דומה כלל לרגליים או ידיים או מוח, שמי שנתן אותם נתן גם את כל תוצרתם, אלא זהו כוח ראשוני שלמרות שהוא כשלעצמו הואצל התוצרים שלו יכולים באופן חופשי להיות טוב או רע ואם הם טוב הרי אלו תוצרים שלו ,ונכון שאיננו מגיעים ליצירה מושלמת רק של האדם, אבל זו בהחלט תרומתו ושיאה מגיע שכוונתו באותם בחירות לאורך חייו לעשות נחת רוח ליוצרו גם בכך שיקבל את ההטבה כי היא הרי הנרצית לבורא. . במהלך אמיתי שכזה אין כלל נהנמא דכיסופא .

      נקודת הנהמה דכיסופא מרכזית אצל הרמח"ל וממילא העדות של הגרא שהרמחל ידע את הנמשל בתורת הארי , מה שהסתפק בו הרבה זמן לגבי ר חיים ויטאל עצמו, שהוא הכותב של עץ חיים ועיקר תורת הארי עברה דרכו . אומרת שמסתבר שהסכים לעניין הנהמא דכיסופא ולא כל דבר היה עליו לכתוב. וברור גם כן שבכתבי רב חיים ויטאל שכולם לפי הגרא הרמחל ואחרים משל , אין לצפות לפירוט הנמשל וממילא אין מחסר התייחסות לכך בדבריהם, ראיה שחלקו על נקודה זו .

      אכן יש מקום לדיון האם הטוב הוא רק בחירי אצל השם כלומר שהוא בחר להיטיב וזה מופיע בלשון המקובלים שהספירות הן ספירות רצונו, כלומר בחירתו או שיש לו שורש בעצמותו כמו עצם קיומו , כמובן במושגים שאינם מובנים לנו כי הכול אחדות פשוטה.

      • nirstern הגיב:

        כתבת:
        "אתה נכנס כאן לשאלה של מבחינתו ומבחינתנו [עיין נפש החיים] ואתה מערבבם יחדיו , מבחינתו הכול אחדות פשוטה של האלוקות האחת אין עוד מלבדו ואין בריאה ואין שום דבר אחר.

        אבל הוא ציווה עלינו לבחור בטוב ולקיים מצוות ממילא נתן לגיטימציה ואפילו הכרח למבחנתנו והיא היא הבריאה קיומה כולו הוא רק מבחנתנו ולמבחנתנו יש קיום כי כך רצה וציווה . ממילא זה ערבוב וכשל לדון על תכלית הבריאה כלומר מבחינתנו, דרך המשקפיים של מבחינתו לפיהם היא אינה קיימת כלל, יש הרבה מה להרחיב בעניין עמוק זה אך לא כאן המקום .

        מבחינתו הכול שפע מוחלט אינסופי בהכל שזה הוא , אבל מבחנתנו הכלים שלנו מקבלים אך מעט בעולם הזה ואכן זו ההטבה המלאה"
        עד כאן דבריך.

        אתה אומר שמבחינתו הכל אחדות פשוטה בלי מורכבות כלל ואין שום דבר מחוץ לו. וזו בלי ספק אמת גמורה ופשוטה.
        אחר כך כתבת "אבל הוא ציווה עלינו". איך הוא יכול מצידו ומבחינתו לצוות עלינו משהו, אם מבחינתו אנחנו לא קיימים בכלל?
        אם כל עיקר מה שיש ציווי כלפינו זה רק מבחינתנו, כי מבחינתו אנחנו לא קיימים וממילא את את מי לצוות, אז הציווי הוא לא מבחינתו וזה לא באמת רצונו מצד עצמו ומאיפה צמח הציווי הזה ולמה שנקיים אותו?

        איך יכול להיות שמבחינתנו יש מציאות של נבראים אם מבחינתו אין מציאות של נבראים, האם בחינתו אינה אמת גמורה מכל הצדדים?

        אתה אומר שהוא רצה וציווה שיהיה קיום של "מבחינתנו", איך הוא יכול לרצות משהו שמבחינתו אינו נמצא כלל?

        מצידו, מבחינתו, האם הוא לא ידע שהוא חושב לברוא נבראים שתהיה להם בחינה משלהם, שתהיה להם נקודת הסתכלות שונה משלו? הוא האציל לבדו, מבחינתו, מצידו, בתחילת ההאצלה הוא היה לבד, עוד לא היה מ"בחינתנו".
        אם כשהוא חשב לברוא, כשידע שיברא, כשרצה לברוא כשהוא לבדו, הוא כבר אז מבחינתו ידע שהוא יברא נבראים שיש בהם ריבוי ושינוי והם מוגבלים. למשל, לסבר את האוזן, לפני שנברא העולם, כשהיה הוא אחד ואין נבראים מכל בחינה שהיא, הכל אחדות פשוטה באופן מוחלט לפי כל הבחינות (וכלשון המו"נ שאין בו מורכבות כלל וכן הוא בזוהר בלשונות שונים), האם אז, מהצד שלו, מבחינתו, הוא לא ידע שלבסוף יהיו נבראים גם כלב וגם חתול? כלומר שניים, ריבוי, ולא אחדות פשוטה?
        אם זה היה במחשבתו מתחילה, הרי מבחינתו זו כבר לא אחדות פשוטה, ואם הוא לא ידע שלבסוף ייבראו כלב וחתול הקושיא עוד יותר עצומה.

        רגילים לומר: 'אלה עניינים עמוקים ונשגבים ברומו של עולם וכו". זה לא נכון, אלה שאלות בסיסיות שכל ילד יכול להבין שהן קשות ויכול להתחיל לגעת ברמה ההתחלתית של העיסוק בהן. כל מי שהתחיל לחשוב אפילו קצת מייד שאל את זה, כל היוונים הקדומים שאלו את זה. זה אל"ף בי"ת.
        אין בכלל עניין של "מבחינתו" ו"מבחינתנו", כי איננו נפרדים מהאחדות הגמורה. מי שחושב שיש עניין כזה מצייר לעצמו בדמיון הילדותי כאילו אנחנו כמו איזה קהל שעומד מול האלוהות שמופיעה על הבמה, דהיינו בעולם, וצופה בה כמו קהל שצופה בהתרחשות כלשהי, משיג אותה לפי היכולת הקטנה שלו. וכלפי זה אומרים, מה שמתרחש באלוהות, להבין את האלוהות, הוא מעל יכולת ההשגה שלנו, ואנחנו תופשים רק לפי הכלים הקטנים שלנו, רק מבחינתנו.
        אפשר לומר כך בפיזיקה, יש את התופעות הפיזיקליות כמו שהן נצפות על ידי האדם, ואז כשבאים להסביר אומרים היכולת שלנו להשיג את הטבע מוגבלת, הטבע עמוק מיני עמוק והוא נשגב ממחשבת אנוש, ואנחנו משיגים רק מעט לפי בחינתנו וקטנות מדרגת שכלנו.
        אבל האלוהות זה לא משהו שהאדם צופה בו ומנסה להבין אותו שיהיה אפשר לומר שאנו מבינים רק לפי הכלים הקטנים שלנו. כי אנחנו חלק מהאלוהות עצמה, אנחנו לא נפרדים ממנה, לא צופים בה מבחוץ. "אין עוד מלבדו" זו אמת גמורה לפי כל הבחינות, לא רק מבחינתו. אם הוא אחד גמור ופשוט אז "מבחינתו" בהכרח זה הכל ואין זולת זה כלל ואין מחוץ לזה כלל.

        לכן לענ"ד מה שאתה מביא מנפש החיים ומהרמח"ל שיש "מבחינתו" ו"מבחינתנו" הם וודאי אומרים את האמת ויש פירוש היטב בדבריהם, אבל הוא לא כפשוטו, כמו שכתב המו"נ בפתיחה שעניינים אלה לעולם אינם נכתבים כפשוטם, אי אפשר לכתוב אותם כפשוטם גם אם מחליטים לעשות כך. אני לא מסתתר מאחרי דיבורים שזה עמוק וברומו של עולם ולא כל אחד יכול להבין וכיו"ב. אם זה היה כך לא הייתי מדבר על נושאים כאלה בכלל, למה לדבר בלי לדעת מה שאומרים. יש ביאור היטב לשאלות שכתבתי, והוא המובן בדברי נפש החיים והמהר"ל, וכל אחד יכול להבין, רק צריך הרבה מאוד סבלנות והקשבה ושימת לב ודקדוק וענווה. אני כותב על זה כל הזמן, בשיעורים שביוטיוב על המורה נבוכים ועל הזוהר העיסוק כמעט רק בשאלה הזו מצדדים שונים שלה (יש גם סיכומים כתובים שלהם). השיעורים עוסקים בזה בהתחשב ברמה של השומעים ועדיין פותחים את השאלות האלה הרבה ומבארים באופן שכלי מדוייק. כתבתי על זה יותר עמוק, בלי להתחשב ברמת הקורא, בבלוג על עיונים בפילוסופיה אריסטוטלית, ובמיוחד בספר על הרמיזות והערות של אבן סינא כמעט בכל המקומות שם שהתבארו סוגיות יסוד בתוכן דבריו. מה שאני מבין בזה אני כותב בבירור באופן מלא, בלי טענות שזה עמוק מדי, ואפשר לראות ולבדוק ולעשות ביקורת. אבל צריך לקרוא בסבלנות היטב כל מילה, זה ארוך אבל זה נכתב בדייקנות רבה ולכל מילה יש משמעות ושום דבר הוא לא "בערך" ולא ניתן לקרוא אותו ברפרוף חפוז. לא חייבים לקרוא אבל זה לא הוגן לקרוא ברפרוף ומזה להגיב אחרי שכתבתי מאוד בעיון. המורה נבוכים כותב בפתיחה ובהקדמה בחלק ב' פרק ב' שכל המורה נבוכים עוסק אך ורק במעשה מרכבה. זה בדיוק הנושא של מעשה מרכבה לפי מה שמבאר המו"נ, הסתירה בין האין סוף לצמצום (למשל בא' ע' וא' ע"ב ועוד הרבה), וכמעט כל מה שכתבתי על המורה נבוכים עוסק בדיוק בשאלות האלה, גם בשיעורים וגם בבלוג שנקרא ביאור על מורה נבוכים שנמצא כאן:

        תוכן


        וגם בספרים על אבן סינא שכמעט כל דבריו הם הם דברי המורה נבוכים.

    • אלי הגיב:

      אני כותב בהמשך תגובה לעניין אונס שכתבת בתשובה שהפנית אליה ואתה חוזר עליה כאן , אומנם יוצא מדברי שזה אינו גדר אונס של התורה . אבל אקדים כדי שלא נגיע שוב לאי הבנות שלגבי פגיעה נפשית אני מסכים אתך שפגיעה שיכולה להביא לחולי הנפש ברמה של נזק לכל החיים היא בהחלט במסגרת פיקוח נפש וודאי כדבריך אם היא נובעת מתורת השם ועלולה להשניאה במקום לגרום לאהוב אותה . והראיה שכל הפוסקים מתירים לעבור על איסורים למי שיש לו נרווים מה שנקרא בשפה מקצועית או סי די מחמת שמירת ההלכה .
      אבל כפי שכתבתי בהתייחסות קודמת , אדם הבריא בנפשו מבין שאין הקב"ה בה בטרוניה עם בריותיו ולכן הוא משתדל אבל לא בצורה שתשרוט את נפשו וגם אם הוא נכשל הוא לא שורט את נפשו, אלא לומד תורה וסומך על כך שתנקה אותו כפי שאמרו גדולי ישראל שזהו התשובה לעניין זה. זו הגישה בציבור הליטאי שלא לעשות מכך עניין . ובדידי הווה עובדה שבשנים הראשונות לחזרתי בתשובה הגעתי לישיבת סלבודקה ושידכו לי את אחד הבחורים הטובים בישיבה כחברותא בחור שעובד על עצמו, מעיין בעומק שכמעט או בכלל לא מצוי בגילו ,עדין נפש, בעל מידות מעובדות כתוצאה מעבודה ,רגוע שמח ושליו . ואני כבעל תשובה יחסית טרי לא זוכר באיזה הקשר , אבל שאלתי אותו אם כך איך בחורים מתגברים בנושא זה ואמר לי בשיא הפשטות והטבעיות לפעמים מתגברים ולפעמים לא. והיה לי קשה לעכל תשובה זו .

      בקיצור בעולם התורה מי שבריא בנפשו וקיבל חינוך מאוזן לא נשרט כתוצאה ממאבק זה , הורים ומחנכים מכוונים אותם כך, אבל מכיוון שבכל אופן מתמודד הוא לא מגיע לשקיעות בזה , שזה העיקר שצריך להיות לנגד עיניו בגיל זה . כי שקיעות בזה שורטת את הנפש לא פחות ממלחמה מטורפת או יסורי מצפון נוראים על כישלונות . ושקיעות במצב של אי שמירה כלל היא תוצאה די סבירה למצב של היתר גורף כפי שעולה מדבריך . ומכאן שרצית להועיל ולמעשה גרמת נזק..

      ובפרט שאלו שנשרטים כתוצאה מקרב זה הם בדר"כ אלו שאינם יציבים כל כך בנפשם והם העלולים ביותר להתמכרות . לכן גם בנושא זה כמו בכל נושא ביהדות יש לאמץ את שביל הזהב וההנחיה צריכה להיות מאוזנת וככזו היא לא תפגע בבחור. ממילא אסור לתת היתר גורף וזה הגם לא נכון הלכתית לדעתי כפי שפרטתי ואפרט בהמשך , אבל המציאות אינה שחור לבן וביחס נכון אפשר לשמור על האיזון הנכון. כלומר עצם העובדה שזה אסור לבחורים אינה מחייבת שריטות כפי שאתה מניח והמציאות לפחות בבני גילי ברוב המקרים אכן מוכיחה זאת .
      נחזור לעניין האונס :

      מספר דינים:
      א. אין קישוי שלא לדעת , כלומר קשוי זה מעשה של המתקשה ולכן יהודי שהביאו עליו את הערווה בכוח וכתוצאה מכך התקשה לה ,חייב עד כדי כך שנקרא מזיד.
      ב. כנ"ל המשמש עם אשתו ואומרת שנטמאה , חייב לעצור עד שהאיבר ימות ורק אז לצאת ואם לא עוצר הוא נקרא מזיד.
      ג. ההבדל לאשה נאנסת הוא שהיא אינה עושה מעשה פיזי וממילא המעשה אינו מתייחס אליה וזו הגדרת אונס , כלומר שהמעשה אינו מתייחס לעושהו וזה קיים גם שמאיימים על אדם שיהרגו אותו אם לא יעשה עבירה המעשה מתייחס למאיים ונובע מדעתו. אבל ככל שנקרא עושה מעשה שמבלעדיו אין את העבירה כגון קישוי המעשה מתייחס אליו .לגבי אשה שכן רוצה יש חידוש שהסכמתה מראש וזה שהיא מאפשרת את תחילת המעשה נקרא מעשה , בעבירת הנאה שנהנית אבל תחילתו באונס והשינוי אח"כ לרצון לא נקרא מעשה וזה החידוש בדין נערה המאורסה כי פשוט שנאנסת בכוח לא יתכן שיש לה דין מוות ולמה התורה בכלל זקוקה לחדש זאת?
      ד. וכן גם יחיד העושה עבירה על פי הוראת ביה"ד הגדול שמחויב לשמוע בקולם אינו אנוס אלא שוגג ומביא קרבן והוא הדין תינוק שנשבה מכיוון שאת מעשה העבירה עצמו עשו בדעת למרות שאת איסורו לא והרמבם אכן בתינוקות שנשבו קורא לכך כאנוס .אבל זה אינו דין אנוס שלנערה מאורסה.
      ה. הנושא שבו אתה דן הוא חוסר אשמה או אשמה מאוד קטנה ולכך וודאי שיש השלכות מאוד מהותיות לדיני שמיים, אבל אינו בכלל המושג אונס .
      נבדוק את הגמרא שהבאת.:
      תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף נז עמוד ב
      ועוצם עיניו מראות ברע – א"ר חייא בר אבא: זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה. היכי דמי? אי דאיכא דרכא אחריתא, רשע הוא! אי דליכא דרכא אחריתא, אנוס הוא! לעולם דליכא דרכא אחריתא, ואפ"ה מיבעי ליה למינס נפשיה.

      כוונת הדברים שאדם שהולך באופן טבעי ומסתכל על דרכו ורואה מראות לא צנועים אין מעשה שלו בראייתם ולכן אנוס כמשמעותו לעיל מתאים פה ולא עבר עבירה כי רק במעשה ,לעניין זה בהסתכלות מכוונת, עבר עבירה ,ומידת חסידות להימנע גם מכך כי זה בכל אופן מזיק לרוחניות. כלומר זה אותו עקרון של אנוס כפי שהראינו לגבי נערה המאורסה. שבראיה שהיא מתוך מהלכו לכוונה אחרת להבדיל ממה שאנו קוראים הסתכלות זה אינו מעשה וממילא אינו עבירה . רק אם אין לו סיבה הרי בעצם ההליכה למקום שעלול לעבור בו עבירה ללא סיבה יש מעשה לא טוב, אבל אם יש העדפה למקום מסיבות אחרות ועל זה יש נידון עד כמה העדפה, זה מותר בהעדפה משמעותית . בקיצור לא כתוב כאן כמו שהבנת שאין לו אפשרות לא להסתכל במעשה הסתכלות ולכן עושה עבירה ואנוס עליה , אלא לאו ,מדובר בראיה בעלמא מתוך שבוחן את דרכו שלא ליפול,[ראה יד רמה להלן] שאינה כלל עבירה ,וזה נקרא לא מכוון . וגם אין הכרח מציאותי בכך כי יכול להיות חסיד , אבל זה לא נדרש מעיקר הדין כי יכול להיתקל וליפול וכדומה.
      הנידון דומה לגמרא בפסחים כה לגבי שעובר במקום שנהנה מע"ז ולא מכוון שזה אינו מעשה הנאה מעבודה זרה, אלא אם כן יכול לא להגיע לשם ובוחר להגיע שאז זו מחלוקת כי זה עצמו יוצר קשר בינו לבין המעשה .

      יד רמ"ה מסכת בבא בתרא דף נז עמוד ב
      דלא סגיא ליה דלא ליסתכל באורחא דאזיל כי היכי דלא ליתקיל. לעולם דליכא דירכא אחרינא ואפילו הכי איבעי ליה למינס נפשיה, ולסכוני בנפשיה דלא ליסתכל באורחא כי היכי דלא ליתי לאיסתכולי (בנפשיה) [בנשים].

      • nirstern הגיב:

        יש גדר אונס שבגללו המעשה לא מתייחס כלל למי שעושה אותו, כמו אשה קרקע עולם וכיו"ב. למשל מי שכופתים אותו ומשליכים אותו על תינוק לא נחשב כלל שהוא הרג את התינוק, כי זה לא מעשה שמתייחס אליו כלל אלא רק לזורק. זה לא שייך כלל לבחירה או להיתר או איסור, אלא למעשה במציאות הוא לא עשה את זה, זה לא נובע מגמירות דעתו ולכן לא מתייחס אליו.
        אני התכוונתי לאונס שבו המעשה וודאי כן מתייחס למי שעשה אותו, כי הוא עשה אותו בעצמו בידיים אחרי שגמר בדעתו לעשות וביצע את מחשבתו, אבל אין איסור עליו כי לא היה לו חופש בחירה על המעשה ועל הגמירות דעת לעשות אותו. למשל מי שנכרי אומר לו לאכול נבלה או שיהרוג אותו. האכילה וודאי מתייחסת לאוכל והיא מעשה שלו, הוא מכניס את האוכל בידיו לפה ובולע בעצמו, והוא גם נהנה מזה, אבל מותר לו לאכול, כי זה נחשב שאין לו חופש בחירה. באמת יש לו חופש בחירה והוא יכול לבחור לא לאכול ואז הנכרי יהרוג אותו, אבל הבורא לא רצה שיבחר בבחירה שמזיקה לו, ולכן הצד של בחירה לאכול ולמות ביד הנכרי נדון כאילו לא קיים צד בחירה כזה, הבורא לא רוצה שיהיה צד בחירה שמזיק לו. לכן אחרי שמוחקים את צד הבחירה המזיק לו, זה נחשב שאין כאן בחירה חופשית שצריכה להיות בין שני צדדים, ולכן אע"פ שזה וודאי מעשה שלו ומתייחס אליו, מותר לו, כי איסור שייך רק במקום שיש בחירה חופשית כמו שכתב בשמונה פרקים.
        אלה שתי סוגיות "אונס" שלא שייכות כלל זו לזו. לפי דברי אחרי שבטבע אי אפשר שלא להוציא זרע זמן ממושך בלי פגיעה קשה בגוף ובעיקר בנפש, הבורא לא רוצה שיהיה צד בחירה שמזיק לו, ולכן אע"פ שהוא עושה מעשה בידיים והמעשה מתייחס אליו, מותר לו.

        לפי מהלך הסוגיא בגמ', היד רמ"ה כותב על מי שרוצה להגיע למעלת חזקיהו המלך שנאמר עליו מרומים ישכון, ולא על מי שרוצה לקיים את הדין כמו שהוא מעיקר הדין.

        .
        .

        מה שכתבת על דנ"א שיש לזה ערך, כאן לענ"ד עיקר הטעות. מה שכתבת וודאי נכון, אבל זה לפי המחשבה המערבית המדעית שאנו שקועים בה, שהיא מטריאליסטית, מבחינתה המציאות היא החומר. המחשבה של הגמרא היא על דרך אריסטו, שזו היתה דרך המחשבה ששלטה ללא עוררין כלל בכל העולם הקדום, ואלה היו הנחות היסוד של הלוגיקה שכולם התחילו מהן, וגם אם חלקו זה אחרי שעל זה הכל מסכימים ורק מכאן ואילך חולקים. כאן הנושא הוא צורה וחומר, וכמ"ש בהלכות יסוה"ת ד' ז', שהמציאות מתחילה בצורה ולא בחומר. לכן המציאות של חיי הולד היא צורת הוולד שזה מתחיל מיום מ' להריון. רק מאז יש איסור הפלה, ורק מאז הוא נקרא עובר, ורק מאז נחשב דבר חי. ההפריה, מה שמעניק את החיים, הוא התנועת החימום שהאיש עושה בזמן תשמיש, שזה מעביר את הצורה לחומר שהוא הטיפה הסרוחה, והצורה מתלבשת בחומר עד שביום ארבעים יש התחלת ציור שהוא ניכר דיו כדי להיקרא ציור של ולד והצורה היא החיות שבוולד. מה שההתנועעות והחימום של האב בתשתמיש הם המציירים את התחלת הצורה בחומר מבואר באריסטו וממנו לקחו גם כמה מהראשונים שדברו בזה. הכל הוא מופשט, צורה. החורמ לבדו בלי צורה נקרא בגמ' טיפה סרוחה. הוא נשפך ג' ימים אחרי התשמיש ומושלך כהפרשה בעלמא. כמו רוק וכל כיו"ב. זו מחשבה חומרנית שיכול להיות בחומר עצמו משהו. הדנ"א אינו נושא את החיות, הוא סתם חומר. החיות היא בצורה. הדנ"א הוא רק חומר לצורה, ובלי צורה אינו מאומה. למשל אם אדם הוציא זרע למבחנה של בנק הזרע, האם נאמר שאסור לשפוך את תוכן המבחנה לכיור? זה כמו לומר שמי שערף ראש של גוויה מתה יהיה נחשב רוצח. בחומר לחוד אין חיים ואין שום ערך ושום דבר.
        לכן אומר העזר מקודש שהעיקר הוא בצורה, צורה בפועל נחשבת מציאות של צורה, וצורה שהיא בכח קרוב נדונה לגבי הרבה דינים כאילו היא בפועל, כלומר מציאות צורנית, לא חומרית, ועל זה יש את דין הרציחה של איסור זרע לבטלה. וזה רק במקום שהצורה היא בכח קרוב וזה רק אם יש אשה בת בנים מזומנת לו (העזר מקודש מתיר גם אם אשתו נדה ולענ"ד יש לפקפק בפרט הזה ואכמ"ל).
        .
        .
        .
        מה שתיארת את מצב הבחורים בישיבות, אני ראיתי אחרת, אבל כאן אין טעם להתווכח, כל אחד ראה מה שראה.
        הרב וולבה הכשיר אנשים שיעבדו כפסיכולוגים, ועברתי את המסלול שלו ועבדתי בזה תחת פיקוחו. אולי יצא לי לראות דברים שנוהגים לא לחשוף. אבל שוב, אתה יודע מה התמונה שראית ואיני יכול לערער על זה. אני ראיתי את התמונה שלי. אני לא חושב ששייך להכריע בדבר כזה מי יותר צודק. זה כמו שאומר התרשמתי שראובן במצב נורא ואיום מבחינה נפשית, ואתה תאמר שוחחתי איתו ואני מכיר אותו שנים ולדעתי הוא די בסדר. כל אחד והתרשמותו.
        .
        .
        .
        פעם מסרתי חבורה מצומצמת סגורה לאברכים צעירים בני עליה. אמרתי שנצייר בדמיון שהקב"ה הודיע שיש לנו שבוע שבו מותר הכל, והמשטרה לא תעשה כלום ואף אחד לא יכיר אותנו ולא יזכור ולא תהיינה לזה שום תוצאות לעתיד. הם דיברו בכנות, ואמרו שאם תעבור ברחוב צעירה מושכת ולא צנועה יתכן שיקפצו עליה, אפילו בכח, למרות שמשהו עדין בפנים מאוד יבחל בזה, לא יהיה איך לעצור את השתוללות היצר הבהמי.
        אני לא מכיר את כל שכבות הציבור החילוני, יש סיפורי זוועה על התנהגות צעירים בקפריסין וכיו"ב. הכרתי טוב חברת תלמידי תיכון בבית הכרם. צעירים שעוסקים בפילוסופיה וספרות ושירה ומוזיקה קלסית, רובם טבעונים כי הם מרחמים על החיות, ממחזרים כי דואגים לכדור הארץ, שמאלנים כי דואגים לכל אדם שנברא בצלם, וכל כיו"ב. מתנהגים מאוד בנימוס ומידות טובות. כמובן יש יחידים מושחתים בכל מקום, אולי גם הרבה, אבל הרוב, או הנורמה, היא לא כזו. אם יש מושחת מוקיעים אותו. הם חילונים, לתפישתם מותר להם הכל בלי שיש שום דין וחשבון. גם בלי משטרה, לא יעלה בדעתם כלל להטריד מינית אשה. כמו שלא יעלה על דעתם לטרוף חתול חי. הם לא רוצים בכלל לעשות דברים כאלה.

        התירוץ הרשמי הוא שכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. ביקשתי מהאברכים בחבורה להתבונן פנימה בכנות ככל האפשר ולחשוב האם זו האמת. איפה בדיוק גדלותם ביחס לאותם חילונים ואיך בדיוק זה מגדיל את יצרם. מה הסיבה האמיתית ליצרם. אחרי שעסקנו כמה שבועות בהתבוננות בזה, ניסיתי שיאמרו בעצמם מה הם רואים ולא להשפיע עליהם מה דעתי בזה, כולם אמרו שמסקנתם היא שיש משהו מאוד לא בריא בצורה שהם מתנהלים בחיים שלהם.
        לדעתי מה שכתבת שאם בחורים ישמעו שמותר לכתחילה באופן גורף להוציא זרע הם ישקעו בהתמכרות לזה, זה לא נכון. אם הם לא יהיו מולחצים, אכזריים לעצמם, מלאים פחד וניכור וניתוק מעצמם וגופם, מבחינת ההתנהלות של חיי הנפש שלהם, הם יהיו רגועים לא פחות מאותם חילונים עדינים. בחורי ישיבה יותר עדינים מהם, כל היום לומדים ועוסקים ברוחניות, אין שום סיבה שהם יהיו פחות עדינים.
        הבחור באמת נמצא במצב שבו אם הוא חושב שמותר הוא חושב שהוא כל הזמן יעשה את זה. כמו אותם אברכים מהחבורה. ברגע שבאמת הוא יקבל שמותר ויפנים את זה ויתנהג בהתאם, תוך זמן קצר הוא יירגע ויהיה כמו אותם חילונים. לפי מחקרים בזמננו הגיל הממוצע שבו צעירים מתחילים לקיים יחסי מין הולך ועולה. במקומות כמו שתיארתי זה בסביבות גילאי 25-30. זה נשמע מוזר אבל זה מבוסס על מחקרים. לאשתי יש ילדה שלומדת בתיכון חילוני, למדעים ואומנויות, בכיתה י"ב, והיא מספרת מה קורה אצלם בשכבה. היא אומרת שנדיר שמקיימים יחסי מין. כי הם מרגישים שזה לא נכון ולא בריא ובלשונם "לא מדוייק" עד שמתבגרים ומכירים באמת ויודעים מה עושים ולמה. הרבה יותר מעניין וחשוב אצלם לדבר ולהכיר ולבנות ידידות וכיו"ב. וגם אם יש כבר זוג, שכיח שיקיימו יחסים לא יותר מפעם בחודש. הצעירים מפותחים באופן שלא הייתי מאמין אם לא הייתי רואה. רמה כל כך גבוהה של בגרות והבנה עמוקה ומה שנקרא אינטיליגנציה רגשית ובכלל אינטיליגנציה.
        חרדים אינם כאלה. מה שאני לומד מזה שיש אצל חרדים ניכור מהגוף והנפש של עצמם, והם לא מודעים לו, הם כל כך רחוקים שהם לא יכולים לקלוט כמה הם לא מחוברים לעצמם ולגופם. הם מפחדים כל כך מהגוף, כאילו באמת אם יהיה מותר היצר יניע אותם לקפוץ על נשים. הפחד מרחיק וגורם ניכור, והגוף מוזנח ובאמת אז הצרכים הלא מסופקים שלו משתוללים כמו חיה רעה. אם אדם היה תופש שגופו הוא חלק מה"אני" שלו, וקדוש כמו כל חלק אחר ממנו, והיה בוטח בו ומאמין בו ויודע שלכן הגוף לא יתנהג כמו חיה רעה, והיה משחרר את הפחד, הוא היה נעשה כמו אותם חילונים עדינים, שהרי אין סיבה שבחור ישיבה יהיה יותר גס מהם. אלא הבחור ישיבה היה מגלה שגופו לא כזה בהמי ויצרי, שיש בגופו עדינות. גוף יכול להיות גם כמו טלה או יונה, ישראל נמשלו לזה, לא לאריה טורף. זו עובדה שהם יכולים להיות כך, וזה מוכיח שגם בחור יכול, והסיבה שהוא לא כזה היא לדעתי רק הפחד והניכור מהגוף, בגלל חינוך עקום להנאות רוחניות ובכלל המושג המשחית והעקום "רוחניות".
        יש הוכחה שזה לא בגלל "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו", כי יש חרדים מהחברה של בני תורה שלא לומדים אלא עובדים מצעירותם או כיו"ב, ובהם פשוט שאין שום גדולה יותר מאותם צעירים חילונים עדינים, שהרי אין בהם תורה. מבין החרדים שעובדים, יש שהם מאוד "שמורים" ומתנהגים בכל דבר כבני תורה, והם גם מרגישים שאם היה מותר הם היו משתוללים עם יצר גס בלי אפשרות לעצור אותו, באותה מידה כמו בחורי ישיבה או אברכים. אלה מהחרדים שנקראים "מודרניים" הרבה יותר רגועים מהבחינה הזו אפילו אם הם לומדים ויש בהם גדלות של תורה. הרי שהבעיה היא לא משום הגדלות בתורה אלא משום הפחד מהגוף והזרות אליו, כאילו הוא סתירה לרוחניות ועדינות. כשרחוקים מהגוף רחוקים משמחת חיים פשוטה, מלבביות פשוטה אמיתית. אם מישהו מחייך זה כי יש מצווה לבן שיניים מחלב ולא באופן פשוט וטבעי.
        פעם אמר לי אברך, שערבי שעובד אצלו היה מאושר, כל פניו קרנו בשמחה, הוא חייך עם העיניים כל היום. הוא הסביר שהם גמרו לבנות את הבית שבו הוא יגור אחרי שימצא כלה, והיום יוצקים את הגג ושוחטים כבש וחוגגים. האברך אמר שאצלו כשיש בר מצווה מייד המחשבה העצובה היא עוד אלף דולר צריך להשיג. אין התלהבות חיה. חיי הגוף הם הבסיס לכל, וכששם יבש ומלא פחד הכל קודר. בשלב מסויים הפסקתי ללכת לבית הכנסת כי הקדיש שאמרו ביום רגיל היה במנגינה כאילו זו לווייה. דווקא בבית כנסת של בני תורה מופלגים שמכוונים בתפילה (ושלא יקבלו לתלמוד תורה בן של אברך שעובד). אם הם היו מוציאים זרע כל פעם שמתחשק להם הכל היה נראה פחות עצוב (להם מסתמא מותר גם לנשוי, מי יודע כמה להט של סיפוק יש בחיי המין שם). הבנתי שאתה לא מאלה וגם לך יש ביקורת כמו זו, אבל לדעתי זה כמו שכתב בשמונה פרקים שמקצה אחד יש ללכת לקצה השני ומשם מגיעים לאמצע. והאמצע יגיע מעצמו, כמו אצל הצעירים החילונים שלא צריכים להתאמץ לשלוט על היצר.

  5. אלי הגיב:

    א. אין לי בעיה שנשאר חלוקים, אך תועלת תווצר מתוך הבנת דעת הניגוד ולא מחסר הבנתה . יש משהו עקבי בחסר הבנתך אותי אולי בגלל שאני מקצר בדברי ואולי גם בגלל שאתה מקטלג אותי היכן שהוא במסגרות שנתקלת בהם בעברך., שוב ושוב אתה מיחס לי גישה סגפנית שאני רחוק ממנה,
    לא כתבתי שהרמבם שלל עינוגי הגוף או שנשללו בשבת. אלא שבעולם הבא אין אכילה ושתייה וכו' כדבריו ולכן אם מדמים שבת לעולם הבא משמע שגם בו העונג הרוחני הוא עיקר התענוג והתענוגים הגשמיים אמצעים לו , ולכן תענוגים גשמיים כאכילה ושתייה שפותחים את הדרך מתוך שמחה לעולם הרוחני הפנימי , ככתוב הכן לי מטעמים כדי שתברכך נפשי, שפיר דמי , אבל הדיבור היתיר הוא בעצמותו מפריע את החדירה לעומק הנפש והמחשבה ולכן הייתה הבא אמינא לאסרו.. כלומר בשני המקרים לא דובר על שלילה אלא על ראיה שהם מיועדים לפתוח פתח לעונג יותר גדול וכמובן גם האמצעים חשובים אך כדאי לזכור את היותם אמצעים .. וכן גם אכילה בגדר בכל דרכיך דעהו יכולה להיות לא מרעב , אלא לשם תענוג שיפתח ליבו וייתן לו נחת רוח לעבודת השם מכוח התענוג הגשמי עצמו.

    ב. ארחיב קצת ביסוד דין זרע לבטלה כפי הבנתי::
    1 לאיסורי ומצוות התורה יש שני טעמים עקרוניים: האחד לקבל מלכות השם מעצם העובדה שהוא ציווה . והשני באיסורים הרע העצמי שבדבר אם באופן ספציפי בו ואם מכוון שיש עניין לעדן את התאווה אליו באופן כללי שלא תקצין, כגון איסור נבילה כדברי הגמרא לעניין שחיטה.
    2. ברוב המצוות העיקר בסופו של דבר הוא הציווי וגדרו ולכן העובר בשוגג חלוק לגמרי מהמזיד והאנוס אין בידו כמעט כלום.
    3. אבל האם אינך יכול להעלות על הדעת שהקב"ה יגלה לנו על דבר מסוים שחקק בעולמו שהוא רע בעצם וגורם נזק רוחני משמעותי לאדם ולעולם וגם אם לא יאסר באיסור מפורש , הרי הוא גורם בעצם לאובדן הכי גדול אובדן החלק הרוחני שבאדם עד כדי חיסולו ואובדן עולם הבא במקרים קיצוניים , רק טיפש יעשה דברים אלו גם אם לא נאסרו בגדר קבלת עול מלכות השם, או יתייחס אליהם כמעלה בעלמא. הרי בסופו של דבר כל המוטיבציה הכללית הראשונית לקיום התורה היא בשביל לזכות לנעלות לנצח כפי שפנה הקב"ה לבני ישראל לפני מתן תורה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש גם הציות וקבלת המלכות היא בסופו של דבר אמצעי לתכלית זו ואיזו מן טענה יכולה להיות לא נאסר באמצעי הזה אז מה אכפת לי לאבד את התכלית כולה וזה רק עניין ומוסר?
    4. אכן אין כלל איסור מפורש על שפיכת זרע בערנות ,וכל שניתן להציע וכך הוא ברוב הראשונים מבחינת האיסור, זה פגם בפרו ורבו ולעניין זה אתה צודק , שבמקום שאין פגם בפרו ורבו , אין זה בגדר האיסור הנובע מכך , אם כי מסופקני האם גם לעניין זה הגדר הוא כפי שכתבת. אבל מצד פרו ורבו הרי המצווה ממש היא על בן ובת ואיך יכול להיות אם זה כל הנושא שביטול רגעי שלה כאשר יש לו כבר בן ובת ויש לו אשה יהיה כל כך חמור הרבה יותר מביטול ההידור של ריבוי ילדים? ובכלל אם זה הבסיס איך יתכן שבאמצעי מניעה כגון גלולות אין זרע לבטלה. ? וכן איך הותר לשאת אילונית ? ומהיכן החומרה היתרה שמתייחסת הגמרא בנדה לעניין זה ללא חילוק כלל בין נשוי לשאינו, אדרבה היא דנה לגבי בדיקה האם אדם כרות שפכה וממילא אסור לו לבוא בקהל כך שמדובר על רווק ואוסרת שיבדוק עצמו ביד או איברים אפילו שזה לצורך נישואיו ופרו ורבו? ועוד פסקו הפוסקים לעניין לאחוז באשכים בהשתנה להחמיר יותר ברווק ולהקל בנשוי ?
    5. אבל כתוב ונשמרת מכל דבר רע ונפסקה להלכה השיטה הלומדת מכך איסור לעניין קרי לילה מתוך הרהור ביום ,בכל מקום . ולעניין איסור זה לא מופיע בשום מקום בפוסקים חילוק בין בחור לנשוי אדרבה לומדים זאת ממחנה ששם הרי שרויים הגברים לבדם כל תקופת המלחמה שיכולה להיות ארוכה. ונראה מה נלמד מכאן:
    א. שקרי זה דבר רע כלומר רע בעצם.
    ב. כדי להישמר ממנו עליך להימנע מהרהור ,כלומר איסור ההרהור או מחמת התוצאה האפשרית הזו ואין בסיסו איסור בעצם על הרהור.
    6. עכשיו נפנה אותך למהיכן בכלל הגמרא לומדת איסור שפיכת זרע ואת עונשו מיתה בידי שמיים , וראה זה פלא הלימוד הוא מבני יהודה ער ואונן שדינם כבני נח , והיכן מצינו שלומדים איסור וודאי עונש מבני נח ? הרי משניתנה תורה היא ביטלה כלפי בני ישראל את כל האמור לפניה כדברי הרמבם ואחרים ,וכן לא מצינו שום דוגמא אחרת בחז"ל על לימוד איסור ועונש מבני נח , וודאי לא נענשים בני ישראל במיתה על גזל כפי שנענשים בני נח . והכיצד כאן לומדת הגמרא בפשטות ללא כל צורך לדון בכך?
    7. אלא שהמפתח להבנה הוא המשך מה שראינו מונשמרת שזה דבר רע ולשון הפסוק שער ואונן נהיו רעים בעיני השם כתוצאה ממעשיהם אלו ,דבר שלא כתוב על שום מעשה .
    8. הביאור הוא שדבר זה עיקרו רע בעצם כאשר אדם לוקח רק את הקליפה וקדוש וטהור כאשר לוקח אותו יחד עם הפרי כלומר בבניית אהבה ומימושה עם אשתו , והרע הזה יכול במקרים קיצוניים לרוקן אותו לגמרי ולהפכו כבהמה שאין שום ערך לחייו רק ערך שלילי עד כדי אובדן עולם הבא שלא נאמר כלל לגבי ערך כמו לא לשקוע בתאוות האכילה.
    9. ולכן רע בעצם כפי שהוא רע ומזיק לבני נח כן הדין בבני ישראל, ואין לזה קשר למצוות התורה וגדריה , אלא לטבע המציאות וכן עולה מביאור הגמרא בנדה וחומרת הדברים היתרה בה והירידה לבאר שחת של עושיהם . וכן מפורש בזוהר על המקום בער ואונן שזה הדבר היחיד בתורה שנאמר עליו שהופך את האדם לרע בעצם. ומכאן חומרתו. .
    10 . לסיום רק אוסיף שגם מנקודת המבט של רק לא לשקוע בדבר בלבד ולא לקחתו לקיצוניות ברור שצריך בחור להתאמץ שלא ליפול בו , כי טבע המציאות שהשקיעות בנושא זה [בכללות בתאווה זו] לפחות באדם שעדיין אין ליבו בחוכמה ,וזה מצבו בדר"כ של אפילו בחור ישיבה בתחילת דרכו , היא כן לשקוע בדבר זה בקיצוניות אם לא יעמוד מנגד . וכפי שמופיע בחז"ל שקל מאוד לשקוע בזאת ,וכפי שכותב הרמבם שרוב מוחלט של בני האדם מתים מריבןי יתיר של העיסוק בכך , וכפי שרואים מהמציאות היום בכל העולם שרוב הצעירים שקועים בכך כעיקר חייהם..
    ג. אשתדל להגיב על יתרת דבריך בפוסט נפרד ואולי אתייחס גם לשיטות שהבאת בעניין.

    • nirstern הגיב:

      אני מנסה להבין את כוונתך, אם אני לא מצליח אתה מעיר לי שלא לזה התכוונת ואני מנסה שוב, זה בסדר מבחינתי, אין דרך אחרת לנהל שיחה.
      לגבי שבת אני מסכים לדבריך שההנאה היא רוחנית ונעלה. תינוק מצד אחד הוא בהמה גמורה, ומצד שני הוא אור נפלא ואהבה זכה ורוחנית במעלה הכי גבוהה. יש הרבה פסוקים שאנו אצל הבורא כמו תינוק, כגמול עלי אמו, הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים וכו' והרבה כיו"ב, וזו מעלה רוחנית עליונה.
      אוהבים את התינוק אהבה שאינה תלויה בדבר, האהבה היא כלפי העצם, המציאות, כלשעצמה, בלי תלות מה הוא עושה. זה החיבור הכי נעלה כיוון שהוא לא תלוי בשום דבר. להיות מחוברים עם הבורא במדרגה כזו זו וודאי ההנאה הכי רוחנית ונשגבה שיש. בעולם הבא אין חומר, כלומר אין מחיצות, כלומר לא צריך לתקן שום דבר. גם תינוק בן יומו הוא מושלם ולא צריך לתקן שום דבר, כי אין בו שום דבר שהגיע לקצה ונעשה חולי, והכל אצלו בדרך האמצע, כלומר מתנהג לפי החיים באופן נאמן להם בלי התמכרות שהיא היפך תנועת החיים הבריאה הטבעית החופשית. כשהוא בן יומו הוא רוצה לאכול רק כשהוא באמת רעב ולא מתאמץ לאכול לשם זלילה בלבד בלי שיש רעב בריא, ולא מחפש ממתקים מגרים וגיוון וכיו"ב, אלא רוצה רק את המזון הכי בריא. ולא הוטלה עליו שום מצווה להוציא מהכח אל הפועל משהו. לכן הוא פטור מהכל, לא חובות של להימנע מרע ולא חובות של עשה טוב, ודי בכך שהוא קיים בפשטות כמו שהוא. והאהבה כלפיו היא על העצם, החיים כשלעצמם, בלי תלות בשום דבר נוסף. ככה אני מבין את מעלת העולם הבא, שם גם אנו נהיה כך, שם כבר אין חובה להוציא לפועל שום דבר, אין מצוות למתים שאין להם גוף, ולא שייך חולי של קצה כשאין גוף.
      מה שאני רוצה לטעון הוא שמה שיש עלינו חובות לשמור על הבריאות ולא להיות בקצה, וחובה להוציא מהכח אל הפועל בעשה טוב, לא צריך להשכיח מאיתנו שהמעלה העליונה, מעלת שבת ומעלת העולם הבא, המעלה הרוחנית, של "קרבת אלהים לי טוב", היא להיות כמו תינוק. כמו שבגן עדן מלאכים היו צולים לו בשר ומסננים לו יין והוא עסק בביאה והנאה מפירות הגן. ההנאה הכי פשוטה וגשמית היא היא גם המעלה הכי עליונה, זה אחד. אני לא נגד ההגדרה של ההנאה כרוחנית ועליונה, הבעיה שלי היא רק שזה נשמע כשלילה כלפי ההנאה במובן הכי פשוט שלה ושם לדעתי יש לנו בעיה גדולה, לכל בני זמננו. אנשים לא יכולים להאמין שהם יכולים להיות אהובים ורצויים ויפים ומקובלים בלי להצדיק את זה, בלי להראות חכמה וכישרונות והישגים ומידות טובות ותרומה לזולת וכל כיו"ב. כל הדברים האלה טובים, אבל רק אם עושים אותם ברוגע, מבחירה חופשית, ברצון ושמחה, לשם עצמם. אנו עושים אותם כבריחה, מתוך פחד, כי בלי זה נתפוש את עצמנו כחיים בלי משמעות, וכמי שאין לו מקום בין הבריות. ואז אנו רצים בריצה תזזיתית, בורחים מחוסר המשמעות של לא לפעול שום טוב ורק להיות מי שאני ותו לא. כאילו איבדתי את האפשרות והזכות להיות נאהב כמו שתינוק נאהב.
      כל זמן שהנקודה הזו מקובלת, אין לי בעיה עם הרוחניות של שבת והעוה"ב וכל התורה והמצוות. אני רק נזהר לדייק שהמילה "רוחני" לא תשלול את מה שכעת ניסיתי להסביר. זה רוחני כי זו אהבה וקרבה לבורא כמו תינוק בזרועות אמו, מה יותר קדוש ורוחני ונעלה מזה. כך אני מבין שלכל ישראל יש חלק לעולם הבא, כי יש צד שבו אדם נדון על מה שהיה בקצה והיה בחולי של תאוות וחטא, ושלא הוציא לפועל את מה שהיה מוטל עליו, אבל מאחרי זה יש את מה שהאדם נמצא במובן הפשוט, ואחרי הדין על החטאים האדם זוכה לעוה"ב רק בגלל שהוא פשוט קיים כמו שהוא.

      ""מַה-יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי" (איכה ג' ל"ט) – רבי שמעון אומר: מה יתאונן אדם, לא די שהוא חי והוא רואה את השמש הזה?" (אגדת בראשית (בובר) פרק ס"ב)
      מדובר על מי שחטא. אדם רוצה להתאונן על חטאיו, זה מדרכי התשובה, להצטער שחטא. רבי שמעון אומר לו אל תצטער על חטאיך. אם אתה חי ורואה את השמש זה מספיק, למרות שחטאת אין לך על מה להתאונן. זה תמוה מאוד.
      אלא הכוונה שבאמת חטאים זה נורא ואיום ויהיה לך גיהנום גדול, אבל אחרי כל זה אתה פשוט קיים, ולכן מצד העצם אוהבים אותך, ואחרי ניקוי הכתמים זה יתגלה, שאתה עצמך בוהק באור ונאהב ורצוי, רק כי אתה מה שאתה, אדם שנברא בצלם וברצון הבורא.
      אצלי המילים "הנאה רוחנית" מתקשרות למשהו שאני צריך לפעול במצוות ומעשים טובים ולימוד ותרומה לזולת, ואם לא פעלתי לא יהיה לי, ולכן זו אהבה שתלויה בדבר, היא לא כלפי מצד העצם שאני. לכן אני קופץ ומתקיף ומתווכח כל פעם שאומרים את זה. אם לא לזה התכוונת אז אני מסכים איתך.

      • אלי הגיב:

        ברור לגמרי שבקב"ה אוהב את האדם ללא תנאי וזה הבסיס של הכול ושורש הבריאה ולא באתי להוציא מכך . כמאמר המשנה [לא ציטוט] חביב אדם שנברא בצלם וחיבה יתרה נודעת לישראל שנקראו בנים למקום ולא הבריאה בצלם ולא ההיות בנים מותנית במשהו .

        ביחס להנאה רוחנית היא מצטיירת אצלי כמאמר המפורסם של הסבא מקלם ,על מי שגר במרתף ומתענג על אור הנר שנמשל לעונג הגשמי , וכאשר נחשף לאור השמש שהוא התענוג הרוחני שרגא בטיהרא מי אהני ?. וכל ישראל יש להם חלק בה לנצח כמאמר המשנה כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, לעניין זה מספיק שאדם לא ניתק עצמו באופן מוחלט מכלל ישראל ואינו תלוי בדבר .

        • nirstern הגיב:

          אני מסכים לכך שיש ללמוד על הנאה רוחנית ועל כך שהיא הרבה יותר גדולה, אם מה שנובע מזה הוא שאיפה להיות מסוגל לזה, להתאמץ לקנות כלים ויכולת לזה.
          התנגדתי רק אם מסיקים מזה להימנע מהנאות הגוף, כי הגוף הוא חלק מאיתנו וצריך ליישר אותו ולהעמידו על בריאותו, ובכלל זה לספק לו כל צרכיו באופן בריא ובמידה נכונה. לא להיגרר להתמכרות והפרזה אבל מצד שני גם לא להיגרר למנוע מה שצריך.
          אבל אם הנושא של ההנאה הרוחנית מול ההנאה הגשמית מביא אותנו להתעוררות לסגל לעצמנו כלים ויכולות לעסוק בהנאה רוחנית, ולא להישאר רק עם הנאות הגוף הפשוטות, לזה וודאי אני מסכים מאוד.
          אולי לזה התכוונת?

    • nirstern הגיב:

      לגבי מה שכתבת על איסור הוצאת זרע, אני מסכים שיש רע שלומדים מהטבע והמציאות גם אם אינו כתוב בהלכה. כמו שאם לא היה כתוב היינו לומדים איסור גזל מנמלה וצניעות מחתול וכיו"ב. ויש לרע הזה תוקף הלכתי, כי הטבע והתורה הם אחד, כמ"ש בבראשית רבה א' א' שהסתכל בתורה וברא את העולם.

      יש תוספות שאומר שמקור האיסור של זרע לבטלה הוא מפרו ורבו. אבל העזר מקודש מסביר את זה אחרת, כמדומני שגם המהר"ל מסביר כמוהו, וכמדומני שצריך גם בתוספות בהכרח לפרש כהעזר מקודש.
      לא מדובר על מניעת פרו ורבו אלא על רציחה. מי שנמנע מפרו ורבו אינו רוצח.
      יש 'בכח' (פוטנציאל) קרוב ו'בכח' רחוק (כמו שביאר הרמב"ם במילות ההגיון ובעוד מקומות רבים). למשל תינוק הוא בכח ללמוד את סוגיית תקפו כהן, יש פוטנציאל שיגדל וילמד ויחכים וילמד תלמוד וילמד את הסוגיא הזו. גם לפני שנולד יש בכח אפשרות שהאב יוליד תינוק שילמד את הסוגיא. יש מי שהוא כבר תלמיד חכם ויושב בכולל ולומדים את תקפו כהן, והוא כבר יושב והחברותא לצידו, ומונחת לפניו הגמרא פתוחה בסוגיא והעין שלו מונחת על האות הראשונה בסוגיא והפה שלו כבר נפתח לומר את המילה הראשונה. זה בכח קרוב. וכמובן יש הרבה מדרגות ביניים.
      אם במצב של בכח קרוב שתיארתי האברך עוצר לפתע מללמוד ומחייג בטלפון לשמוע חדשות, זה ביטול תורה מצד הדין על הסוגיא המסויימת הזו. אם האברך הזה כשהיה צעיר בחר להקים מפעל חסד ולא ללמוד בכולל, מה שכעת כשכולם בכולל לומדים תקפו כהן והוא לא לומד איתם, זה לא ביטול תורה גמור מצד הדין על הסוגיא הזו.
      כוונתי שיש מדרגה של קרבה של הבכח שבה אנו כבר רואים את הדבר כאילו הוא קיים ממש בפועל. ואז מי שמונע את קיומו של הדבר נחשב שממש מאבד אותו בידיים כאילו הוא כבר בפועל. אם יש כבר במקום את כל חומרי הבניין של בית הכנסת וכבר הפועלים כאן וכבר שילמו להם ונניח שתוך שעה הם בוודאי יבנו בית כנסת. ובא מישהו ומבטל לפתע את הכל, נכון לומר עליו שהוא כמו מי שהרס את בית הכנסת, מבחינה מסויימת כך דינו, למרות שעוד לא נבנה בית הכנסת. אם לא תכננו שיהיה שם בית כנסת ולא היו חומרים ופועלים ואישורי בנייה, גם אז יש פוטנציאל שיהיה שם בית כנסת, אבל אם מישהו בנה שם בניין משרדים לא נאמר שהוא הרס את בית הכנסת.

      מי שנמנע מפריה ורביה, לא נושא אשה, או לא בא עליה באופן שמתרחק מחימום, אין דינו כמו מי שהרג את התינוק שהיה פוטנציאל שיוולד, כי זה בכח רחוק. מי שכבר דש בפנים, הרי זה בכח קרוב מאוד להולדה, ואם הוא מזריע בחוץ הקרבה של הבכח גורמת שנדון אותו כאילו היה רוצח.
      הנושא של הסוגיא הוא הקרבה של הבכח. אם הוא בכח קרוב דיו, אז מי שמבטל את היציאה אל הפועל נחשב כאילו הורס מה שכבר היה בפועל, כלומר רוצח על הולד המסויים הזה שהיה נולד מביאה מסויימת זו שבה הזריע בחוץ. זה לא קשור לפריה ורביה, לרצוח אסור גם בלי דין פריה ורביה. התוספות רק תהו מניין מקור הלכתי לחידוש הזה שבכח קרוב נדון כאילו (רק "כאילו") הרג ילד שכבר נולד בפועל (כי מער ואונן זה לא מקור הלכתי כמו שאמרת), ואמרו שאפשר ללמוד את זה בקל וחומר מחיוב פו"ר, ולפחות חומרת האיסור לא גרע מביטול פו"ר. התוספות הוא דעת יחיד, אין עוד ראשון שאומר את זה, אפשר לענ"ד בהחלט לומר שלומדים את זה מסברא בלבד, וער ואונן הם רק דוגמה לעניין ולא מקור הלכתי.

      יש סברא אצל אריסטו, והיא נמצאת בהלכה וגם אגדתא במקומות רבים, ש'בכח' שהוא קרוב דיו כבר דנים אותו כאילו הוא בפועל. למשל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, כל העומד ליזרק כזרוק דמי, לולב של עיר הנידחת כתותי מכתת שיעוריה כי הוא כמו שרוף עכשיו, ועוד הרבה כיו"ב. או מי שהלך לעשות מצווה ונאנס מעלין עליו כאילו עשה את המצווה. זה קשור לכך שיש תפישת קידושין בעובר נקבה עוד לפני הלידה, וכמו שמבאר רבי חיים, כי מה שהיא בכח קרוב לוולד בפועל כבר מחשיב אותה כנולדה בפועל לגבי מקצת דינים. ייתכן שמשום כך יש קצת דינים של יום כבר מעלות השחר, או משיבדיל בין תכלת ללבן (כי עיקר דין ובקומך לקריאת שמע לבית הלל הוא דווקא דין "יום" ולא רק זמן שבני אדם קמים כמו שמבואר בסוגיות בברכות), ועוד הרבה מאוד מעין זה בהרבה נושאים. הדין של השחתת זרע לבטלה קשור לדינים האלה, כל העומד להיוולד כילוד דמי, ולכן המזריע בחוץ נחשב כרוצח כלפי אותו ילוד שהיה נולד אם היה מזריע בפנים.
      לפי זה אין לדין הוצאת זרע שייכות לפו"ר ולמה שאנו דמים בו על הנאות גשמיות והנאה ביאה.

      הסברא של 'בכח קרוב' היא מיסודות הקיום של הטבע. העבר אין העתיד עדיין וההווה כהרף אין. אז איפה המציאות. באמת אין מציאות, יש רק זכרונות בלבד. כי ההווה חולף בתמידות וברצף, אי אפשר לעמוד על נקודת ההווה כי אין לה שום משך, לפני שיש רגע שהוא גדול מאפס של הווה, ההווה כבר חלף, זה הפירוש של תנועה רציפה, של זמן שמתחלק עד אין סוף. זה לא מובן ולכן כת המדברים טענו שיש משך יסודי של הווה שהוא לא מתחלק, והרמב"ם דחה אותם במו"נ א' ע"ג-ע"ד. האות שאני מקליד ברגע זה ממש היא בשכלי רק כזיכרון של מה שהקלדתי בעבר, ההווה חלף עוד לפני שהיה משך של זמן כלשהו. לכן איני יכול לומר: "בהווה אני מקליד את המילה שכעת אני מקליד", אלא רק שאני זוכר שבעבר, לפני מיליארדית שניה (ובאמת אפילו פחות מזה, הזמן מתחלק עד אין סוף), הקלדתי אותה. אבל איך יתכן שאפשר לזכור עבר אם הוא לא היה הווה אף פעם? מה שלא היה הווה גם לא קיים בעבר. אלא בהכרח מעט לפני שאני מקליד ההקלדה כבר קיימת בהווה, כי יש בכח קרוב להקלדה וזה מחשיב כאילו שיש הקלדה בפועל. כל העומד להיות מוקלד כמוקלד דמי. וצריך למדוד כמה הבכח קרוב, כי מה שהיה בכח שאקליד את זה עוד כשאבי היה תינוק והיתה אפשרות שהוא יוליד אותי ואני אקליד, זה לא עושה כאילו מוקלד דמי. חילוקי הסברות של חז"ל בסוגיות האלה עיקרן במדידה הזו, וגם לפעמים זה נדון כאילו בפועל לגבי דברים מסויימים ולא בפועל לגבי דברים אחרים (כמו עובר נקבה שמתקדשת, וחל בה קניין אבל לא אישות לפי רבי חיים) וצריך גם את זה לשער ולשקול בפלס השכל.
      בתודעה שלנו מצד טבעה יש הווה ועבר. מה שההקלדה היתה לפני מליונית שנייה נתפש כמשהו שנעשה בהווה ממש, מה שקרה לפני שנה נתפש כעבר. זה קשור למדידה של עד כמה הבכח קרוב כדי שנראה אותו כהווה שנמצא בפועל. ההלכה נקבעת לפי הטבע האנושי.
      לכן ההלכה עוסקת כל כך הרבה בעניין של בכח קרוב שנחשב כאילו העניין בפועל ממש.

      .

      .
      .
      .

      אני מוסיף עוד קצת הערות על דבריך, על נקודות מסויימות. את הטענה הכללית אני אכן לא מרגיש ברור שהבנתי.
      מה שכתבת שיש במצוות עניין "לקבל מלכות השם מעצם העובדה שהוא ציווה", הרמב"ם חולק על זה כמו שביאר במו"נ ג' כ"ו. לאור דבריו שם צריך לפרש מה שכתב בהלכות תשובה:
      "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו וכו'"
      ובמעילה ח' ח' לגבי החוקים וכל הקרבנות. הביאור בזה הוא לפי מה שכתב בכמה מקומות, בהם מו"נ א' כ"ו שהתורה דיברה בלשון בני אדם כלומר ההמון. כלומר התורה דיברה לפי כח הדמיון שהוא גם אמת, כי אמת שיש כח דמיון והמציאות אמיתתה היא לפי התפישה, כלומר היא דיבור ואמיתת הדיבור לפי אוזן השומע. ומצד ההמון לחוקים אין סיבה שכלית, אבל אצל החכמים יש להם, וכמבואר טעמים לכל המצוות בחלק ג' של המו"נ כולל החוקים.
      לכן במו"נ כתב את העניין של שופר בנוסח אחר:
      "כן ראש השנה יום אחד, מפני שהוא יום תשובה והערת בני אדם משכחתם, ומפני זה יתקע בו בשופר כמו שבארנו במשנה תורה, וכאלו הוא הצעה ופתיחה ליום הצום, כמו שהוא מפורסם בקבלת האומה מענין עשרת ימים שבין ראש השנה ויום הכפורים."
      אין כאן את הנושא של "גזירת הכתוב" כי אין הכוונה שיש מצוות שהעניין בהן הוא רק לקיים את רצון מי שציווה. ואצל החכמים אין חילוק בין חוקים למשפטים אלא בכל יש טעם שכלי. וגם דעת הרמב"ן כך.

      לפי דברי מותר לשאת אילונית כי עדיין אין בכח קרוב להולדה שייחשב כרציחה.
      אם יש גלולה שמונעת הריון שאם לוקחים אותה היא פועלת מייד, ורגע אחד לפני ההזרעה אדם בולע גלולה כזו, לפי דברי צריך שיהיה בזה איסור זרע לבטלה. אמנם זה קשה לכל השיטות, כי להלכה בוודאי מותר לבלוע גלולה, ואם אותו אדם היה עוצר במוך את הזרע שלו או מזריע בחוץ היה עובר, לפי כל פירוש שנפרש את סיבת האיסור.

      יש בזה עניין אחר, למשל מי שרוצח או מזיק בגרמא פטור בידי אדם, כי הוא לא עשה מעשה בידיים. הביאור בזה הוא לפי הברכת שמואל בבא בתרא שהביא מהגר"ח בכמה סימנים אותה קושיא עצומה. בנזקי שכנים מי שנוטע אילן סמוך לחצר חברו כך שהשורשים יצמחו ויקלקלו את הבור של השכן, לא נדון בדין ד' אבות נזיקין של בבא קמא (יש כמה נפקא מינות שמבדילות). ועץ כזה הוא בדיוק לפי ההגדרה של בבא קמא של בור המתגלגל ואיך יתכן שמדיני בבא קמא הוא פטור. והגר"ח אמר שבבור המתגלגל וכל דיני בבא קמא היסוד שהוא עושה על של חברו, ובנוטע עץ הוא משתמש בתוך שלו. ולא מדובר בכוונתו, כי מי שמדליק מדורה בתוך חצרו בכוונה תמימה אמיתית רק להתחמם או לבשל, והאש הולכת ושורפת את של חברו, פשוט שחייב. אלא מדובר בצורה של המעשה, במובן האריסטוטלי של 'צורה'. כשאין עשייה בידיים אין צורת מעשה, והמחייב להלכה בהרבה הלכות הוא 'צורת המעשה', כמו שכתב כיסוד גדול הרב גוסטמן על ב"ק שם. הארכתי בזה כאן (ובעוד מקומות רבים, חלקם מצויינים בקישור הזה):
      https://gmarachidushim.wordpress.com/2010/02/25/%d7%90-%d7%91%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%93-%d7%93%d7%99%d7%9f-%d7%9e%d7%96%d7%99%d7%a7-%d7%95%d7%a0%d7%96%d7%a7%d7%99-%d7%9e%d7%9e%d7%95%d7%9f-%d7%95%d7%91%d7%93%d7%99%d7%9f-%d7%90%d7%93%d7%9d-%d7%9e/

      מה שכתבת שלומדים שקרי זה דבר רע בעצם, כבר כתבתי שאני לא מסכים עם זה. מבדיקת כרות שופכה אדרבא לומדים היתר עקרוני ושואלים אם כן למה מותר רק בדרכים שאמרו ויש לזה הסברים ולרוב הדעות זה לא בהכרח דווקא בדרכים שאמרו. הן לא פועלות אצלנו, אפילו לא נהמא חמימא, ולכן יש דיון איך למעשה לעשות.

      לגבי מה שהגמרא בשום מקום לא חילקה בין נשוי לרווק, כל הראשונים שכותבים שמותר כשאשתו בגיל שאינה יכולה ללדת לדעתם זה היתר פשוט לגמרי ומקשים על הגמרא מכח הסברא הפשוטה הזו, ואין צורך לבאר אותה בגמרא מרוב שאין שום דרך אחרת להבין את ההלכה הזו ושזה ביאור כל כך מובן מאליו ופשוט. אצלנו זה לא מובן מאליו כי איבדנו את כלי המחשבה שהיו מקובלים בזמנם, דהיינו אריסטו. אבל מי שמצוי ביסודות דרכי המחשבה של אריסטו וזה גם יסודי מאוד בהלכה כמו שכתבתי, אצלו זה פשוט לגמרי ואין צורך לדבר בזה. למשל בכל הלכות כיסוי הדם לא נאמר כלל שיש חילוק שאם זה פיקוח נפש אינו צריך לכסות. האם נלמד מזה שבאמת כיסוי הדם לא נדחה מפני פיקוח נפש?
      מלבד זה יש מקומות שחששו שיבוא לחמם את עצמו כמו הנחמים באלים, וכבר כתבתי בזה, ויש בזה עוד אריכות וכבר התייחסתי באריכות רבה לכל המקומות מעין אלה שאתה מביא. לעומת זאת אני לא רואה שאתה מתייחס לכך שכמעט כל הראשונים כתבו כדבר פשוט שאין שום איסור להוציא זרע אם אשתו קטנה ואינה בת בנים, ואיך אתה יכול נגד זה לכתוב כדבר פשוט שהקרי רע בעצם.

      יש הרבה איסורים שאינם קשורים ל"רע בעצם". למשל איסור חלב (בצירה) יש בראשונים שהחלב אינו רע בעצם, ואדרבא הוא עולה למזבח ואסור כי מעלתו גדולה. ויש עוד כיו"ב הרבה, לפחות לפי שיטות ראשונים גם אם לא בהסכמת כולם. לכן גם אם כדבריך יש איסור אי אפשר כלל ללמוד מאיסור על "רע בעצם". במיוחד אם זה איסור על פעולה, האם יש מקום לומר שאכילה ביום כיפור היא "רע בעצם" וכל כיו"ב.

      לגבי מה שרע הוא כשלוקחים את הקליפה בלבד, אני מסכים אבל רק אם מדובר בקצה, בהתמכרות, בזלילה, שהיא נגד הטבע. בהוצאת זרע בהחלט יש אפשרות כזו וחשש כזה. בהנאה טבעית בריאה מאוזנת שיכולה להיות גם בהוצאת זרע בעצמו בלי אשה, אני לא מסכים כלל לחילוק בין קליפה לקדושה, לדעתי אסור לחלק חילוק כזה. הטבע כולו קדושה נקייה ואסור להפריד בזה. זה ממש כפירה והרס הקדושה. כי הכל הוא דבר אחד שלם, הטבע על כל המדרגות שבו, מהעקב עד המוח, הכל הוא אלוהות בשווה והכל סולם להגיע לבורא של הכל, ואם חושבים שחלק מזה אינו קדושה שלמה מצד עצמו כבר הכל נהרס ואינו גילוי אלוהות.

      • אלי הגיב:

        אתייחס כרגע רק לעניין הוצאת זרע:
        היסוד שכתבתי הוא שאין האיסור או הנזק והרע שבדבר רק מצד ביטול פרו ורבו , אלא כפשטות הלשון החילוק הוא בין לבטלה לבין לצורך וצורך קיים גם ואולי בעיקר בדיבוק באשתו גם בלי פריה ורביה והרי זה לשון הפסוק על עצם בריאת האשה. והדבר ברור מעצם העובדה שמותר לחיות עם אשה שאינה בת בנים , ועוד אפילו אם לא קיים פרו ורבו ,וכהי גוונא זה הרי ביטול מוחלט ולמה אינו זרע לבטלה . וכן דבר זה הוא מיסודי העולם .

        אומנם יתכן שעצם הקפידא על חשיבות הדבר שיהיה לצורך כזה בדווקא ואחרת זה רע , היא בגלל היות הדבר יוצר חיים. תחשוב לרגע , על עולם שאין בו מוצר כזה שכולל קוד גנטי וכל מה שמסביב ומישהו מיצר אותו הרי היה יכול למכור זאת במיליארדים רבים , כל יצירות האדם המתוחכמות ביותר הרי אפילו לא קרבו לערך הדבר הזה . אבל ערך הקירבה בין איש לאשתו יותר חשוב , אבל ללא פרו ורבו או קרבה, הרי זה ביטול הערך ומראה על שפלות אנושית שלא להעריך את הדבר המופלא הזה . והוא יסוד חשוב בתורה שאדם שאין לו ערך לדברים שברומו של עולם כמו לאדם שנברא בצלם ולכן מבזה אותו וכדומה , הרי זה פגם היורד לשורש אישיותו .

        עיינתי קצת במה שהבאת בקישור בעניין זה ולדעתי דבריך הם טעות מוחלטת בהבנת הראשונים בסוגיא בדיוק מכוח הנחה זו שכל העניין הוא פרו ורבו לכן אנו דנים עד כמה מדובר במצב בפועל של פרו ורבו שבוזבז כביכול וזה אינו כך .

        הרי מקור הדין שמובא באחרונים לגבי פעם אחת עם אשתו שלא כדרכה הוא בגמרא :

        תלמוד בבלי מסכת נדרים דף כ עמוד ב
        א"ר יוחנן: זו דברי יוחנן בן דהבאי, אבל אמרו חכמים! אין הלכה כיוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה; משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאכלו במלח – אוכלו, צלי – אוכלו, מבושל – אוכלו, שלוק – אוכלו; וכן דג הבא מבית הצייד.
        תלמוד בבלי מסכת נדרים דף כ עמוד ב
        ההיא דאתאי לקמיה דרבי, אמרה לו: רבי, ערכתי לו שלחן והפכו! אמר לה: בתי, תורה התירתך, ואני מה אעשה ליך. ההיא דאתאי לקמיה דרב, אמרה לו: רבי, ערכתי לו שלחן והפכו! אמר: מאי שנא מן ביניתא.

        הראשונים שמתירים שלא כדרכה באשתו , למדו מכאן שהכוונה הפכה שלא כדרכה ומסתימת הגמרא גם סיים את עניניו כך . ולכן לומדים שהתירו באשתו אומנם רובם דרך ארעי בשונה מער ואונן , פעם אחת זה תוספת של אחרונים מכוח החומרה שכתובה בזוהר ולא מכוח הנגלה , וודאי אינה ברוב הראשונים ולא משמע כלל בגמרא .

        עכשיו שים לב מדובר עם אשתו ובתשובות של רבי ורב מדובר באשתו הטרייה שעוד לא קיימו פריה ורביה ולא מצוין בדווקא ביאה ראשונה, אם כך אין לך בפועל גדול מכך לעניין פרו ורבו ובכל אופן התירו לכתחילה , אלא שמכיוון שזו תאוותו וכך מקיים יותר ודבק באשתו הרי זה אינו לבטלה . אומנם בדרך קבע ייצור דחיה אצל האשה אבל בדרך ארעי זה מדבק אותו וכנראה לא חייב לדחות אותה כמו אם תמיד יעשה כן.

        אותו רבי יוחנן שכאן התיר, מובא בנדה תחילת פרק כל היד על חומרת זרע לבטלה ועונשו מיתה בידי שמיים ודבריו הובאו כנימוק למה לרבי אליעזר אסור אפילו פעם אחת לאחוז באמתו שמשתין . ומוכח בברור שאפילו פעם אחת ללא אשה ואפילו רק להסתכן בכך, נאסר לרבי יוחנן אפילו שמוציא לעז על בניו ונפגע כבוד הבריות .

        מכאן ראיה שלראשונים שפרשו בנדרים שהכוונה גם להזריע שלא כדרכה אין כאן רק נושא של פרו ורבו אלא החילוק כדברי בנדרים זה מדבק באשתו ואילו במשתין זה לבטלה.

        וכן הגמרא בנדה סותמת ולא מתירה לאינו נשוי או מי שכבר קיים פרו ורבו ושאשתו חדל להיות לה אורח כנשים, הן לעניין להימנע ממוציא לעז כן לעניין כבוד הבריות וגם לעניין קוץ שנמצא בכריסו שזה חד פעמי שמוטב שכריסו תבקע ולא יתעסק שם ..וגם לא לעניין שלא לטמא תרומה גם כאן מדובר בחד פעמי, אם אין באותו רגע בהישג ידו מטלית גסה, שזה איסור תורה .והכיצד לא חלקו והשאירו את זה בסתימות שנאסר גם על בחור ויצא מכך נזק פגיעה בכבודו לעז על בניו ,בקיעת כרסו ולטמא תרומה ..

        ויתרה מכך הרי הגמרא כותבת בדיוק הפוך:
        . . ואיבעית אימא: נשוי הוה, דאמר רב נחמן: אם היה נשוי – מותר-

        כלומר הותר לרבי יהודה להחזיק ולהשתין כי היה נשוי שמע מינא:
        א. מותר לנשוי דווקא.
        ב. אסור לאינו נשוי.

        וכך נפסק להלכה .בשו"ע .

        ומה שתרצת בקישור הרי לא יתכן .כי האיסור הבסיסי בגמרא בנדה על שפיכת זרע נאמר על הציור שמשתין על כך נאמר אף על פי שיש לעז על בניו ופגיעה בכבודו . וכן גם בקוץ ותרומה הרי העניין הוא בערך אותו מצב כמשתין , כלומר זה עיקר הדין . אבל יתרה מכך הרי גם דין מוסף לא יהפוך את היוצרות ויותר למי שאסור נשוי ויאסור למי שמותר בחור. והרי לא התירו לנשוי דווקא שבסביבת אשתו אלא שיש פת בסלו הכוונה שיודע שמזומן לו ולכן יצרו אינו תוקפו כל כך.

        בכל מקרה הגמרא לא רק סותמת אלא כותבת הפוך ביחס לעיקר האסור , שאף לומד לא יוכל ללמוד ממנה היתר בבחור מול כל הנזקים דלעיל.

        יתרה מכך: גם אם הדבר היה איסור תורה הרי שמחזיק באמתו זה ספק ופחות מספק ובכלל אם מעצם האחזקה ללא כוונה יגיע לכך הרי זה שוגג ואינו מתכוון ומה החומרה הגדולה של חייב מיתה כהי גוונא ושל לטמא תרומה וכדומה. אלא שאם זה רע בעצם מובן שהנזק קיים גם כאשר זה אינו במזיד ,ולכן נאסר גם בחשש שכזה.

        וכן התעלמת מדין ונשמרתם מכל דבר רע שהצגתי קודם , שמדובר במקור במחנה צבאי ששם שרוי בלי אשתו לכל זמן המלחמה וזה מקור האיסור . וגם שם כולל בחורים ואין מי שמחלק. וכן דין זה מסביר גם את האיסור לישון פרקדן שהבאת.

        וכעת נעבור לראשונים שניסית לבנות עליהם :

        וראשית תוס רי"ד שעליו בנית את בסיס טיעונך בראשונים:

        פסקי רי"ד מסכת יבמות דף יב עמוד ב
        תני רב ביבי קמיה דרב נחמן שלש נשים משמשות במוך, קטנה ומעוברת ומיניקה, קטנה שמא תתעבר ותמות, מעוב' שמא תעשה עוברה סנדל, מיניקה שמא תגמול את בנה, איזו היא קטנה מבת אחת עשרה שנה ויום אחד ועד בת שתים עשרה שנה ויום אחד, פחות מכן ויותר על כן משמשת כדרכה והולכת דברי ר' מאיר, וחכמ' אומ' אחת זו [ואחת זו] משמשת כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו שנ' שומר פתאים ה', אי קשיא היאך התירו חכמ' להוציא זרע לבטלה לעשות כמעשה ער ואונן, –
        תשובה איזהו מעשה ער ואונן שאסרה תורה כל שכונתו שלא תתעבר כדי שלא יכחיש יופיה ואינו רוצה לקיים פריה ורביה ממנה, אבל אם כונתו שלא תבוא לידי סכנה מותר.

        וכן נמי אם מתכוין לתאות יצרו ואינו מתכוין שלא תתעבר מותר כדאמרינן בפ' (קמ' דכתובות) [שני דנדרים] ההיא דאתת לקמיה דר' אמרה לו ר' ערכתי לו שולחן והיפכו והתירו ר' לשמש שלא כדרכה, והא ער ואונן שלא כדרכה שמשו כדאמרי' לקמ' במסכתין, אלא ודאי הם שהיתה כונתם כדי שלא תתעבר היו עוברים, אבל מי שכונתו להשלים תאות יצרו אינו עובר, שכל מה שרוצה אדם לעשות באשתו יעשה ולא יקרא משחית זרעו שאילו כן אל ישכב אדם עם הקטנה ועם המעוברת ועקרה וזקינה, -ע"כ.

        והנה הדברים לגמרי ברורים שבאשתו להשלמת תאוותו מותר גם שאין סיכון למרות שבפועל מבטל פרו ורבו ומשמע ששיטת הרי"ד ברבי מאיר גם בקביעות וכל הנושא הוא הכוונה ולא התוצאה שזהה לתוצאת מעשה ער ואונן והביאור הוא פשוט שכשעושה זאת לתאוותו הרי זה מדבקו באשתו ואילו על מנת שלא תתעבר לא ..

        המשך דברי תוס רי"ד:
        וקטנה מבת י"א ועד י"ב שנים ויום אחד יש לחוש שמא תתעבר ותמות, אבל פחות מכן לא מיעברא ויותר על י"ב אי מיעברא לא מיתא, ומעוברת שמא יעשה עוברה סנדל שאין לו צורת פנים, שכשהאשה מעוברת וחוזרת ומתעברת דוחק האחד את חברו ופוחת צורתו, ואף על גב דאמרי' אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעבר', הני מילי לעשות ולד שלם בלי מום, אבל חוזרת היא ומתעברת ועושה סנדל. ומניקה שמא תתעבר וייעכר חלבה ותהיה צריכה לגמול את בנה ושמא ימות, וחכמ' סברי אף על פי שכונתו שלא תתעבר היא משום סכנה אפילו הכי דומה למעשה ער ואונן,

        למעשה כל מה שאמר זה אליבא דרבי מאיר, ואליבא דחכמים אסור ואפשר דרבנן כי דומה לער ואונן . בכל מקרה תוס רי"ד לא מתיר מצד שאינה בת הולדה באופן תקין.
        בכל מקרה הנידון כאן הוא מעשה של שימת מוך שהוא כשלעצמו נועד למנוע עיבור שמסוכן לה או לוולד שכבר קיים. ובמעשה זה כשלעצמו בניגוד ללא כדרכה אין דיבוק איש באשתו אלא הוא נועד למניעת סכנה , מכיוון שמדובר בסכנה רחוקה אם יש שומר פתאים הרי אין סכנה ואין צורך במוך וזו עמדת רבנן .
        אומנם הרשבא סובר שקטנה לפני הגיל שישנו סיכוי שתתעבר מותר לשמש במוך כי אין בכך השחתת זרע, והנראה פשוט לאור הגמרות בנדה ונדרים שמכיוון שהמעשה עצמו נעשה לצורך וממילא תהיה הוצאת זרע שאינה להוליד, מה לי במוך מה לי באופן אחר כי אחרי שהמצב הוא לצורך ואין מעשה של מניעת של פרו ורבו שאינו לצורך, מותר.
        וכן רבי אליעזר שאסר פעם אחת להשתין כשמחזיק במלוא החומרא , התיר במניקה שיזריע אפילו בחוץ כי אין עניין שתתעבר נהפוך הוא. כלומר לשיטתו אין קולה במוך לעומת הזרעה בחוץ.
        הראשונים שחולקים על הרשבא וסוברים שיש איסור גם בקטנה במוך , סוברים כנראה שאחרי שהמעשה לצורך באשתו , יש צורת הדין מדאוריתא שגם צורתו לפחות בקביעות תהיה כמעשה ביאה תיקני שהוא צורת המעשה של יצירת החיבור עם אשתו שהותר ומצווה ולא במוך .
        אבל כל הנידון הוא רק אחרי שזה לצורך הקרבה בין איש לאשתו.
        הרמבם אומנם לא לומד מהסוגיא בנדרים היתר לזרוע בחוץ אך אכן משווה זאת לנשיאת קטנה שבשניהם הוא לצורך הדיבוק ולא פרו ורבו ומשמע ממנו שלכתחילה זה אסור . אבל הרי למעשה זה לא איסור ממש כי הרי נושאים קטנות . וממילא אין שום דרך להשוות את זה למה שהוא מחלק וקורא לו איסור גדול ונידוי הרי וודאי נשיאת קטנה אינה בכלל ועוד לשונו היא לשון חילוק חומרה והן הן הדברים כאשר זה גם לא לצורך דיבוק באשתו זה האיסור החמור. וכן השו"ע ואיך בכלל אתה יכול להשוות נשיאת קטנה לשו"ע לאיסור שקורא לו האיסור החמור בתורה ?
        הטענה לגבי זה שלא היו מתירים איסור שפיכת זרע אם היה מהתורה כדי להימנע מנדה מכוח רדיית הפת לא מובנת . כי ברדיית הפת מדובר באיסור שהולך לקרות ממילא אחרי שכבר הכניס את הבצק לתנור , אבל אם הנידון היה האם להכניס לתנור ולעבור איסור שבת או לעבור לאו שאינו חמור כשבת ולהימנע מכך וודאי שהיו פוסקים כאיסור הקל כמו שגם בפיקוח נפש ישנם מצבים שמתירים לפי חומרת האיסורים , אבל חוץ ממקרים בודדים אלו אין בשבת היכי תימצי לכך . אבל בנידון דידן התעוררות היצר יכולה להביא אדם לכך שאו זה או זה ולכן יורו לו את הקל כי בשניהם מדובר בעשיה לכתחילה.
        לעניין המשך דבריך : הקב"ה ברא עולם שבאחדות והתיאום והמקום הנכון לכל מה שיש בו הכול טוב כי הרי הכול נאצל מהטוב . אבל כאשר לוקחים דבר מסוים ומוציאים אותו מהתמונה הכוללת ויוצר במה לעצמו באופן שאינו מחובר ככוונת היצירה עם חלקים אחרים והיו לאחד ,אפילו שאין מקצינים בו עצמו [למרות שזה מצב לא סביר עצם הסטייה הזו מההקשר תיצור כמעט בהכרח הקצנה ], זו האפשרות ליצירת הרע .
        וכך מתואר התהליך בתורת הקבלה שבהתחלה בעולם המלכים הראשונים, הספירות לא הוצבו בתיאום כל אחת במקומה ולכן הייתה חוסר התאמה וריסוק הכלים שיצרו מציאות מעוותת שלה קוראים מרכבת הטומאה והיא בדיוק בנויה על חוסר איזון זה . ובשפת הקבלה עצמה שמה קליפות שזו המשמעות של לקיחת החיצוניות של הדבר ללא הפנימיות הקליפה ללא הפרי.
        לנידון דידן המשמעות היא שהתאווה היא חלק מהאדם אבל יש בו חלקים גבוהים יותר ויותר שאחד המרכזיים שבהם אם לא המרכזי ביותר הוא הכוח לאהוב באמת, שמשמעותו לקלקל את שורת האגואיזם הטבעי. ולכן הלשון האהבה מקלקלת את השורה ועליו לפעול בהרמוניה ברמותיו השונות כאדם ולפעול מתוך האהבה והתאווה יחדיו כאשר האידאל שהמניע תהיה האהבה והתאווה תתמלא ממילא ויתענג גם בה , אבל יתענג הרבה יותר על האהבה והנתינה . יתרה מכך מתוך אהבה יצא המעשה המושלם והמענג יותר בסדרי גודל לשני הצדדים בכל ההיבטים ואז הוא מעשה קדוש ועל בסיסו יש השראת שכינה. ורעיון האהבה לפחות כחלק מהעניין היה עד לפני פחות ממאה שנה, לפחות כלפי חוץ מרכזי, ביחס של כל העולם המערבי לנושא ומכאן הביטוי לעשות אהבה, באנגלית.

        • nirstern הגיב:

          לגבי מה שאתה חוזר ומביא מהאיסור לאחוז באמתו ולהשתין, כתבתי על זה את הדברים האלה. לעניות דעתי יש בדברים האלה ניתוח למדני ישר ומעויין, על דרך שהתחנכתי מרבותינו החזון איש והגר"ח מבריסק ותלמידיו, שהורונו לעמול על כל קפל קטן בין בלשון ובדיוק הסוגיא ובין בסברא, לטחון את הפשט הדק היטב ולעמול על סברא עמוקה בעמל עצום. עמלתי על הסוגיא הזו כחודשיים יומם ולילה, לפחות שתים עשרה שעות ביום, ורק אחר כך פרסמתי ואז דנתי הרבה עם תלמידי חכמים והדברים עברו שוב ליבון היטב. כמובן אפשר בהחלט שטעיתי לגמרי, אבל לא שמעתי מדבריך שום התייחסות להרבה מקורות וסברות ישרות ודיוקים וקושיות ולמדנות שכתבתי על העניין. לא ראיתי שפלסת בזה דרך אחרת. אתה קובע דברים מדעתך בלי שאני רואה להם שום מקור, ואתה לא מתייחס כלל להרבה שיקולים וטיעונים שהעליתי. איך אני אמור להתייחס לזה?
          אם קוראים את הגמרא פעם אחת ובפשטות, אכן נדמה לכאורה בשטחיות שכתוב שם שאסור. אבל בדיוק בגלל זה אומרים שדעת בעלי בתים היא היפך דעת תורה, או שבעלי משנה הם שונאי בעלי גמרא. בעיני זו שטחיות. למשל רק בנקודה שאתה חוזר עליה כמה פעמים שמהדין של האיסור להחזיק באמתו כשמשתין שזה מפורש גם ברווק, אפשר ללמוד שיש איסור השחתת זרע ברווק. אני מעתיק חלק ממה שכתבתי, רק לגבי הנקודה הזו (אחר כך עוררו אותי שוב לעסוק בזה ולמדתי שוב וכתבתי עוד מהך אחר בזה, אבל די במה שאני מעתיק כאן):

          לשון השו"ע אורח חיים ג' סעיף י"ד:
          "יזהר שלא יאחוז באמה וישתין, אם לא מעטרה ולמטה, מפני שמוציא שכבת זרע לבטלה, אלא אם כן הוא נשוי. ומדת חסידות ליזהר אפילו הנשוי".
          ובמשנה ברורה שם כתב: "אלא אם כן הוא נשוי – דיש לו פת בסלו ואין יצרו תוקפו כל כך. ואם היא נדה או שהוא בדרך אסור. וכו'".

          בנדה י"ד א': רבי יהושע בן לוי לייט אמאן דגני אפרקיד [הטיל קללה על מי שישן אפרקדן]. ובתוספות שם כתבו:
          "לייט אמאן דגני אפרקיד. פי' בקונטרס שידיו מונחות על מילתו ומתחמם. ורשב"ם פירש שבגדיו נופלין על אמתו ומתחמם. וכו'. ועוד שמעתי כששוכב אפרקיד מתחמם השדרה ומחמת זה יתקשה האבר ויבא לידי קרי. גליון".
          לפי הפירוש האחרון מה בכך שיבוא לידי קרי בשנתו, הרי הוא ישן ואינו עושה מאומה ואין כאן איסור הרהור ולא מעשה השחתה. אלא ודאי לפי פירוש זה יש כאן דין מיוחד שקבעו חכמים שבא לתת גדר בצורת מעשה השינה, שאמרו שיש לישון באופן שלא יבוא לידי עניין כזה.
          ועוד בנדה שם אמרו שאין לרכב בלא אוכף שמא יתחמם. וכתב רש"י שם על רוכבי גמלים שדרכם לרכב בלא אוכף: "רוכבי גמלים אבריהם מתחממים בבשר הגמל ומוציאים זרע". אם הוא רוכב סמוך לביתו ואשתו שם טהורה מה בכך שיתחמם, הרי הוא יכול לשמש מיטתו ומה בכך. ונראה פשוט שמלבד ההלכה שאסור להשחית זרע אמרו דין נוסף שבא לתת גדר במעשה הרכיבה שכשהוא רוכב יעשה זאת באופן שלא מביא לעניין כזה. ולא חילקו בין אם הוא סמוך לביתו ואשתו טהורה לבין אופן אחר אלא אסרו בכל אופן, כיוון שזה גדר בצורת מעשה הרכיבה ולא סעיף של אותה הלכה של האיסור להשחית זרע, לכן קבעו שכל רכיבה צריכה להיות באופן שלא מביא לעניין זה ולא חילקו בין רכיבה לרכיבה.
          ועל דרך זו יש לומר שגם הדין של לא לאחוז באמתו כשמשתין הוא על דרך זו, שזהו דין נוסף על ההלכה של האיסור להשחית זרע, ובא לתת גדר בצורת מעשה הטלת מימיו שלא יהיה בעניין שמביא לזה. וכן הפשטות שהרי אם אין כאן דין מחודש נוסף, הרי כל מעשה שלא יהיה שמביא להשחתת זרע אסור מכח ההלכה של האיסור להשחית זרע ולמה הזכירו דווקא אחיזה כשמטיל מימיו. וכיוון שכן קבעו שכל שמטיל מים אסור לו לאחוז באמתו ואין זה תלוי דווקא אם באמת יבוא לידי איסור השחתה. וכן נראה מכך שבנשוי יש היתר והטעם שאמרו הוא משום שפת בסלו ואין יצרו תוקפו, ומשמע שאם היה יצרו תוקפו היה אסור גם בנשוי. ואם הוא מזומן לשמש מיטתו ויוצא לפתח ביתו להשתין ויאחז באמתו ויתחמם ויתקוף אותו יצרו למה אסור, אדרבא, יתחמם וישמש מיטתו ומה בכך. אלא ודאי אסרו גם כשאין חשש להשחתת זרע, מטעם שיש כאן דין מיוחד בנוסף להלכה שאסור להשחית זרע, שבא ליתן גדר כיצד הוא מעשה הטלת מים, וכיוון שכך קבעו שכל הטלת מים תהיה בדרך זו שלא תביא לעניין זה בלי שייכות אם באמת יבוא לאיסור השחתת זרע או לא.
          אמנם אי אפשר שלא יאחז באמתו כלל, ויבוא מזה לניצוצות ולעז על בניו, ולכן קבעו גדר בזה שכל אחיזה שאינה מביאה לחימום מותרת, והתירו מעטרה למטה כיוון שאין בזה חימום, ואחרי שיש גדר המחלק שאחיזה מותרת כשאין בה חימום, ממילא מותר גם לנשוי לאחוז כיוון שאחיזת נשוי אין זה חימום.
          לכאורה קשה אם שאינו נשוי אין בו איסור השחתה, ונשוי מותר כיוון שפת בסלו ואינו מתחמם, למה אסרו לאחוז באמתו. ואין זו קושיא, שאיסור ייתכן בזה גם משום הרהור או טומאת קרי כמו שוכב אפרקדן לפירוש תוספות האחרון. טומאת קרי היא טעם בפני עצמו בלא שייכות להשחתת זרע, שעזרא תיקן טבילה לבעל קרי כדי שלא יהיו מצויין אצל נשותיהם כתרנגולים, וחז"ל אמרו שיש בזה טומאה וראוי שלא להיות טמא, ומעיקר התקנה טומאה זו אוסרת בדברי קדושה. ולכן תיקנו שלא ישכב אפרקדן שלא יהיה טמא בטומאת קרי, וטומאת קרי אמורה במי ששימש מיטתו בהיתר ולא השחית זרע, ואין לה שייכות כלל להשחתת זרע.
          אלא שקשה שרבי אלעזר בנדה י"ג א' אמר שהאוחז באמתו הוא כמביא מבול לעולם. ולשון זה משמע ששייך בו משום השחתת זרע שבזה חטאו. ואם נשוי מורת כיוון שאינו מתחמם, ושאינו נשוי מאין בו איסור השחתת זרע, מה מבול שייך כאן. אמנם זה לא קשה, שנשוי אסור לאחוז באמתו אם הוא בדרך כמו שהביא המשנה ברורה, ואז אם יתחמם ויוציא זרע יעבור על איסור השחתה. וכיוון שיש בדין שלא לאחוז באמתו צד שיבוא לאיסור השחתה שייך לומר בזה שמביא מבול לעולם, אע"פ שבעיקר הדין של לא לאחוז לא חילקו לאסור רק במי שיבוא לאיסור השחתה, והיו אוסרים גם בנשוי אם כן היה יצרו תוקפו וגם כשאשתו מזומנת לו ויבוא מזה לתשמיש בהיתר.
          .
          .
          – – – –
          .
          .

          עוד שם ברמב"ן, שמה שמשמע מהגמרא שכל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת זהו משום שאינן בנות הרגשה, ואם היו בנות הרגשה לא היתה משובחת, אפילו לרבינו תם שאין אשה אסורה להשחית זרע מכל מקום מביאה את עצמה לידי הרהור. ובחתם סופר שם הקשה שבנשואה מה בכך שתהרהר בבעלה. ונראה לעניות דעתי פשוט כוונתו שיש איסור מלגרום לעצמו להתעורר להרהורים בעניין זה כלל. וממילא ייתכן שחלק ממה שהזהירו על חימום וכגון בשוכב אפרקדן הוא מטעם זה.

          .
          – – –
          .
          בשולחן ערוך אבן העזר כ"ב ו' בהגהת הרמ"א כתב: " בגמרא פרק כל היד משמע דאסור ללבוש מכנסיים אם לא עשויין כבתי שוקיים, משום דמביא לידי השחתת זרע, ואע"פ שאפשר לדחות דבגמרא לא קאמר אלא בימיהם שהיה להם תרומה ואיכא למיחש לטומאת הגוף, מכל מקום מדהביא הרא"ש בפסקיו משמע דאף בזמן הזה אסור".
          וצריך עיון גדול, כיוון שהשחתת זרע הוא איסור גמור וחמור מאוד בזמנינו כמו בזמנם, וחמור בהרבה מטומאת הגוף, כיצד ייתכן לדחות ולומר שחששו רק בזמנם משום טומאת הגוף הקל ובזמננו אין לחוש משום איסור השחתת זרע החמור. והרי מדובר גם אם יש לו אשה ראויה להתעבר שאז אם ישחית יעבור על האיסור החמור של השחתת זרע.
          ונראה שהולך לשיטתו בסימן כ"ה סעיף ב' שכתב: "ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה, או דרך אברים ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה (טור). ויש מקילין ואומרים שמותר שלא כדרכה אפילו אם הוציא זרע, אם עושה באקראי ואינו רגיל בכך". וכתב העזר מקודש שהעיקר כהיש מקילין. וכתב שביאה דרך איברים הוא ממש כמו הוצאת זרע ביד, ומורת גם לנשוי שאשתו טהורה ובת בנים להוציא ביד באקראי, כיוון שאינו נחשב סתירה לפריה ורביה כל זמן שאינו רגיל.
          ולכן היה תמוה בעיני הרמ"א לאסור במכנסיים [פירשו שיש בהן כיס הדוק סביב האיבר, ולא מדבר במכנסיים כמו שלנו], שגם אם יגרמו המכנסיים להשחתת זרע בוודאי זה יהיה רק באקראי, וכיוון שבאקראי מעיקר הדין מותר לא מסתבר שיחמירו בחשש לבישת מכנסיים משום זה, ולכן רצה לדחות שזהו רק בזמנם משום טומאת הגוף.
          .
          .

          .
          .
          בנדה י"ג א': "רבי אליעזר אומר כל האוחז באמתו ומשתין כאילו מביא מבול לעולם". ובוודאי כוונתו לחשש שיבא לאיסור זרע לבטלה, כמבואר מהלשון והמשך הסוגיא.
          הגמרא מקשה ממה ששמואל אמר לרב יהודה כשהיו על גג בית כנסת אחוז באמתך והשתן לחוץ.
          יש כמה תירוצים שם על זה ואחד מהם שרב יהודה היה נשוי ובנשוי מותר. והטעם שנשוי פחות מצוי שיבוא לידי הרהור. וכן נפסק להלכה.
          ומשמע מזה שהאיסור הוא גם באינו נשוי. ובאינו נשוי יש חשש יותר שיבוא לעבור.

          בשולחן ערוך אבן העזר סימן כ"ג כתב בסעיפים א' וב' את האיסור להשחית זרע.
          אחר כך מביא שם סעיפים ג' וד':
          סעיף ג
          אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת או יביא עצמו לידי הרהור, אלא אם יבא לו הרהור יסיע לבו מדברי הבאי לדברי תורה שהיא אילת אהבים ויעלת חן (משלי ה, יט) לפיכך אסור לאדם לישן על ערפו ופניו למעלה, עד שיטה מעט שלא יבא לידי קישוי. ולא יסתכל בבהמה וחיה ועוף בשעה שמזדקקין זכר לנקבה. ומותר למרביעי בהמה להכניס כמכחול בשפופרת, מפני שהם עסוקים במלאכתם לא יבואו לידי הרהור.

          סעיף ד
          אסור לאדם שאינו נשוי לשלוח ידיו במבושיו, כדי שלא יבא לידי הרהור. ואפילו מתחת טבורו לא יכניס ידו, שמא יבא לידי הרהור. ואם השתין מים, לא יאחוז באמה וישתין; ואם היה נשוי מותר. ובין נשוי ובין שאינו נשוי לא יושיט ידו לאמה כלל, אלא בשעה שהוא צריך לנקביו. (ועיין באורח חיים סימן ג').

          בתחילת סעיף ג' מביא בביאור הגר"א סעיף קטן ז' את דעת הראב"ד בלשון "אבל", שמשמעה שהוא מכריע כמוהו, שהאיסור להקשות עצמו לדעת הוא כדי שלא יבוא לשמש עם אשתו בכל שעה וכמבואר באורח חיים סימן ר"מ א', ולא משום חשש זרע לבטלה.
          לגבי האיסור לישון אפרקדן בכל הביאורים שהובאו בראשונים (אלה שראיתי) אין טעמו משום חשש זרע לבטלה, אלא משום טומאת קרי, וכן משום הרהור ערווה, שנאמר לא תתורו אחרי עיניכם וכמבואר בברכות י"ב ב': "עיניכם זה הרהור עבירה שנאמר (שופטים יד, ג) ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני".
          הלשון "הרהור", שלא יביא אדם עצמו לידי הרהור, בכל הראשונים והפוסקים שראיתי אין פירושו חשש להשחתת זרע לבטלה, אלא כפשוטו הרהור ערווה שמתגרה יצר הרע בעצמו ויבוא מזה לטומאת קרי או לעברה של זנות. וכן עצם מה שממלא ליבו בהרהורי ערווה ולא בדברי תורה הוא איסור בפני עצמו מדיני חובת הלבבות ודרך הקדושה וכמבואר בראשונים ולא רק משום חשש שמא יבוא למעשה עבירה. טומאת קרי פירושו שהזרע יצא בהיתר גמור, אם מתוך שינה או משום ששימש עם אשתו, ועניין טבילת עזרא שהיה נהוג בימיהם והחמירו בו מאוד היה למעט בטומאת קרי כגדר קדושה.
          הרי שבסעיף ג' כבר לא דן השולחן ערוך בזרע לבטלה אלא בדברים שמביאים לידי הרהור. ובסעיף ד' הוא ממשיך "אסור לאדם שאינו נשוי לשלוח ידיו במבושיו, כדי שלא יבא לידי הרהור. ואפילו מתחת טבורו לא יכניס ידו, שמא יבא לידי הרהור". ומבואר בלשונו שהטעם משום הרהור ולא משום חשש זרע לבטלה.

          לעניין הסוגיא בנדה י"ג א' שמבואר בפירוש שטעמו של רבי אליעזר שהוא משום זרע לבטלה נראה כך,
          הרהור בפשטות אינו שייך לעניין זרע לבטלה, שאם הוא מהרהר אין זה סיבה לזרע לבטלה, שאם הוא נשוי יכול לבוא על אשתו ואם הוא פנוי לדברי הפוסקים שהבאתי אין איסור. הרהור הוא עניין גירוי היצר ומחשבות ערוה שנאסר בלא תתורו אחרי עיניכם ומדין תקנת טבילת עזרא למעט בטומאת קרי גם עם אשתו שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים.
          רבי אליעזר חידש שחוששים שכיוון שיתחמם יוציא זרע מייד מתוך אותו חימום ויהיה זרע לבטלה. זה לא נוגע לעניין הרהור אלא לכך שמתחמם ואם יימשך החימום עד שייצא זרע הרי הוציא זרע לבטלה, והרהור וחימום הם שני עניינים נפרדים.
          מבואר בסוגיא שבתחילה לא העמידו את הסוגיא דווקא באינו נשוי, שהרי רק אחרי שהקשו מרב יהודה העמידו באינו נשוי, ומשמע שעד אז סברו שמדובר בין בנשוי ובין בפנוי.
          כשאוחז באמה ומתחמם בוודאי יש בזה משום איסור שמא יבוא להרהר וכמו המשנה שם כל היד המרבה לבדוק באנשים שהוא משום הרהור, והעניינים שהביא השולחן ערוך בסעיך ג', רק רבי אליעזר הוסיף שמלבד זאת יש גם חשש שלא ישלוט במה שהתחמם ויוציא זרע מייד ויעבור גם על זרע לבטלה.
          אחרי שמכח הקושיא תירצו שבנשוי לא חוששים שיתגרה, לא לעניין שיוציא זרע לבטלה ולא לעניין הרהור, אם כן כל החשש לחימום נשאר רק בפנוי וכיוון שפנוי אינו עובר על השחתת זרע נשאר שטעם האיסור משום הרהור. ולכן שינה השולחן ערוך את לשון הגמרא, שבגמרא כתוב שכל האוחז וכו' כאילו מביא מבול לעולם, והשולחן ערוך כתב שהוא משום הרהור. וזה ראייה שבפנוי אין משום זרע לבטלה, שאם היה איסור זרע לבטלה גם בפנוי לא היה לשולחן ערוך לשנות מלשון הגמרא שהחשש הוא משום השחתת זרע. וגם אם לא רצה לחזור על "מביא מבול לעולם" שהוא דברי אגדתא, היה לו לכתוב בפשטות שמא יבוא להשחתת זרע לבטלה. ולמה כתב הרהור שבכל הראשונים והפוסקים משמעו תמיד רק משום לא תתורו ותקנת עזרא שיבוא לטומאת קרי ויהיו מצויים אצל נשותיהם, והביאו ביחד עם הדברים שהם משום הרהור ולא ביחד עם מה שהביא בסעיפים א' ב' משום השחתת זרע.
          .
          .
          .
          – – – –
          .
          .
          .
          ברור שהדין של לא לאחוז באמתו הוא גזירה משום איסור השחתת זרע. אבל בגזירה כעין זו יכולים להיות כמה אופנים של הגדר של הדין של הגזירה.
          משוכב פרקדן הבאתי שלפי התירוץ האחרון שבתוספות שהוא כדי שלא יראה קרי מתוך שינה, מוכרחים לומר שלפי תירוץ זה הגדר של הדין הוא גדר בצורת מעשה השינה. כיוון שקרי מתוך שינה אינו עבירת השחתת זרע. אחרי שמיוסד שיש אופן כזה של הגדרת הדין מדרבנן, רציתי לומר שגם האוחז באמתו הוגדר כך. יסודו אכן כדי שלא יבואו להשחתת זרע, אבל כך הוא גדרו. והבאתי סייעתא לזה, שאמרו שהטעם שהתירו בנשוי הוא שאינו מתחמם כי אין בו תוקף היצר כיוון שפת בסלו. ומשמע שאם היה מתחמם היו אוסרים בכל נשוי. והרי יש לפעמים שנשוי משתין כשאשתו הטהורה נמצאת בקרבת מקום, ואז אם יתחמם יבוא עליה, שבפשטות יש להחזיקו בחזקת כשרות ולמה יעזוב את ההיתר ויעשה איסור. ומכח שהיו אוסרים בכל נשוי וגם בכזה שאשתו בקרבת מקום והאחיזה באמה לא תביא אותו להשחתה, משמע שהאיסור לא הוגדר באופן פשוט רק גזירה שלא יבוא להשחתה, שהרי היו אוסרים גם במקום שלא יבוא מזה להשחתה דהיינו כשאשתו לידו, אלא קבעו דין איך צריך להיות המעשה של השתנה.
          לפי עניות דעתי מצאנו הרבה בדומה לזה בגזירות ותקנות חכמים וכך דרכם בהרבה מקומות ואין זה מהלך מחודש ודחוק. אם מתבוננים היטב בגזירות ותקנות חכמים בעניינים שונים רואים שכל גזירה יש לה גדרים משלה והרבה פעמים הגדר הוא לא בפשטות רק לאסור את מה שיבוא לאיסור. ויש בזה טעם כיוון שכל דין מדרבנן יש לו טעמים נוספים מלבד הטעם הגלוי שמא יבואו לעבירה, וכמו שכתבו הגר"א ועוד.
          .
          .
          .
          .
          עד כאן לגבי אוחז באמתו ומשתין
          .
          .
          .
          אתה קובע שפשט הלשון הוא שהאיסור אינו משום שזה מעין רציחה, אלא משום שאסור בגלל שזה לא לצורך. על איזו לשון אתה מדבר?
          למשל ברמב"ם איסורי ביאה פרק כ"א הביא את עיקר דין איסור זרע לבטלה ושם כתב על זה:
          "ועליהם נאמר ידיכם דמים מלאו וכאילו הרג הנפש"
          הרמב"ם ידע את כל המדרשים ומכולם הוא הביא בספר ההלכה שלו את הטעם הזה וקבע אותו כהגדרה דינית של האיסור. וכידוע שהרמב"ם אינו ספר מוסר ואינו ספר מדרשים ואינו מביא לקט מדרשי חז"ל באגדתא ומוסר, אלא הוא ספר הלכתי בכל אות שבו, וכל אגדתא שהוא מביא לומדים ממנה גדר הלכה.
          לדבריך מה שאין בזה צורך זה הסיבה לאיסור, והרמב"ם כתב שזה משום סרך רציחה (כתבתי בתגובה קודמת שזה לא שייך לפרו ורבו אלא רואים את הוולד כאילו הוא כבר קיים בפועל והוא נדון כאילו רצח את הולד. עיי בבאר הגולה שהמהר"ל מבאר כך. המהר"ל אינו הוכחה כי אפשר לומר שיש כל מיני מדרשים מכל מיני בחינות, אבל הרמב"ם לא עוסק בזה אלא מגדיר את ההלכה בעיקר הגדר הלמדני שלה, וכן העזר מקודש מגדיר כרציחה וקובע את זה להלכה.). אתה חולק מדעת עצמך על רמב"ם ועל אחרון מהגדולים ששום פוסק לא חלק עליו, העזר מקודש, ואתה לא מבסס את דבריך על לימוד הסוגיות בעיון למדני. איני יודע איך להתייחס לזה.
          .
          .
          .
          .
          – – – – – –
          .
          .
          .
          .
          עיקר מה שבניתי עליו אינו התוס' רי"ד אלא הדברים האלה (אי אפשר להדגיש בתגובות אז הפרדתי את המילים שיש להדגיש בפסקה נפרדת:
          "עיין שיטה מקובצת כתובות ל"ט א': "וכן כתב תלמיד הרשב"א ז"ל דמה שפרש"י אינו נכון דאי כרבנן דקאמרי משמשת כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו, ומפני מה נאסור אותן אחר שאין כאן השחתת זרע

          דלא אמרינן השחתת זרע אלא כשהוא ראוי להזריע וזה כיון שאינו במקום שראוי להזריע לא קרינן ליה השחתת זרע,

          אלא חייבות לשמש במוך קאמר משום סכנה". והרי זה להדיא כהעזר מקודש. וכדבריו כתבו שם גם הרמב"ן והרא"ה והריטב"א."
          הרעק"א כתב שהכרעת ההלכה כמו עדת הראשונים הזו כי הם רוב מניין ורוב בניין. כאן כתוב בפירוש שלא כדבריך, כתוב שבמקום שאינו ראוי להזריע אין איסור ולא כתוב שצריך שזה יהיה לצורך כלשהו כדי להתיר. וזה גם מה שעולה מהרמב"ם, כי היכן שאין ולד שיש בכח קרוב שייוולד לא שייך כלל לדון כאילו הוא רוצח.
          .
          .
          .
          .
          התוס' רי"ד כתב:
          "תשובה איזהו מעשה ער ואונן שאסרה תורה כל שכונתו שלא תתעבר כדי שלא יכחיש יופיה ואינו רוצה לקיים פריה ורביה ממנה, אבל אם כונתו שלא תבוא לידי סכנה מותר.

          וכן נמי אם מתכוין לתאות יצרו ואינו מתכוין שלא תתעבר מותר [לעשות כמעשה ער ואונן]"

          כתוב בפירוש גמור שמותר לעשות כמעשה ער ואונן לתאוות יצרו. מה שהוא ממשיך אחרי הקטע הזה לסוגיא בכתובות הוא אומר בפירוש שזה רק להוכיח את האמירה שהוא אמר בקטע שהעתקתי כאן, אבל האמירה שלו עצמה היא רק בקטע הזה.
          המשך מה שדיברת על לשון התוס' רי"ד, וגם שאר ניתוח הסוגיא, לגבי שזה שיטת רבי מאיר, ועוד. לא ראיתי בדברים מהלך עיוני למדני מנומק שאפשר להתייחס אליו. אתה קובע דברים כרצונך, אומר מה הפשט, מסביר הסברים, ואיני רואה שום התחלת קשר למדני בין דבריך לבין הטקסט שאנו מדברים עליו, גם כשאני מתאמץ וקורא לאט שוב ושוב ומנסה להבין גם אם הלשון קצר. אני לא יכול להקשות על משהו שכתבת גם אם אני לא מסכים לתוכן הדברים כמו שנדמה לי שהבנתי, כי איך שזה נדמה אצלי הדברים שלך בכלל לא נפגשים עם הטקסט, הם רק איכשהו עוברים על ידו לפי איזה צלצול מאוד כללי של הטקסט. אם הם היו עוקבים אחרי הטקסט בניסיון לדייק ולחשבן את הפשט באופן למדני מדוייק, הייתי יכול לומר כאן אני קורא אחרת או כאן אני מציע פשט אחר מנימוק כזה וכזה וכיו"ב. אני מדבר רק לפי שיטת הלימוד הליטאית שהתחנכתי עליה, אולי היא לא בהכרח מחייבת, אבל אצלי זו הדרך שבה אני מנסה ללמוד. אמרת שאני באופן עקבי לא מבין למה התכוונת. לקחתי את זה ברצינות וניסיתי לקרוא את דבריך לאט בתשומת לב רבה, אני מחפש ויכוח למדני חריף ונוקב, זה מחדד וזה הנאה רוחנית. אולי זה סתם איזשהו "חוסר כימיה" שגורם שאנשים לא מצליחים ליצור תקשורת, אני לא מתיימר לקבוע שהבעיה אינה אצלי.
          שוב, אולי כל מה שאני כותב על הדברים שלך לא קשור בכלל למציאות, ולא אליך, וזה רק משהו שסתום אצלי משום מה, ובגללו אני לא מצליח להקשיב לך. זה בהחלט אפשרי מאוד, אבל זה לא משנה, אם אני לא מצליח להבין אז אני לא מצליח, זו עובדה שאינני יכול לשנות כעת לפי מידת המשאבים שאני יכול להשקיע בזה.
          בתחושה הסובייקטיבית שלי, שכאמור אפשר שהיא לא קשורה אליך כלל, אתה בעל כשרון עצום, וידיעות רבות מאוד, בגלל זה אני מגיב באריכות, זה מעניין אותי. אבל לפי ההרגשה שלי, הסובייקטיבית, חסר הקטע של לטחון את התורה שלך, כמו חמור שטוחן בריחיים שנים רבות עד שכל תורתו תהיה לקמח. צריך בשביל זה לשבת לפחות ארבעים שנה בכולל ללמוד יום יום לפחות שמונה שעות ביום בריכוז גמור, שישים דקות בשעה. ככה כל סברא וכל מה שהכשרון מעלה וכל ידיעה, נטחנים מאות פעמים לקמח דק. נבחנים עשרות פעמים מכל בחינה אפשרית ובכל קושיא אפשרית, מדוייקים בכל דיוק אפשרי, ואסור לומר שום דבר אם הוא לא עלה מעצמו כנביעה מעיון כזה. קונים הרגל לחשוב כך ולדון כך. זה עמל שכתוב עליו שהוא מה שעבדו במצרים בחומר ובלבנים ובכל עבודה קשה, ואמרו שיש מנבל ומצער עצמו עליה, ושמכתת עצמו, וממית עצמו באהלה של תורה. אני לא מרגיש בדיון שלך את החלק הזה, אינני יודע מאומה עליך, אבל הניחוש שלי שלמרות שאני שומע אדם למדן מאוד ומוכשר מאוד, החלק של לעמול כמו חמור שטוחן בריחיים במשך עשרות שנים כל יום כל היום, לא בדיוק קרה במלואו. לכן כל מה שאתה אומר נשמע אצלי כאמירה מדעת עצמך בלי מקור ובסיס ואיני יודע מה לעשות איתה.

          יש תוכנה שמגבה את הבלוג ושומרת את כולו כקובץ PDF. עשיתי גיבוי למה שכתבתי בבלוג של "נראה לכאורה" על סוגיות ישיבתיות בגמרא ומסכת ברכות, שתי מסכתות וחצי, ומעט על הלכה. זה יצא מעל ארבעים אלף דפי A4 עם רווח שורה וחצי באות מס' 11. לפני כן למדתי הרבה שנים בלי לכתוב במחשב ולמדתי את רוב הש"ס בעיון כזה. כתבתי ביאור כל כל ביאור הגר"א על חו"מ וחלקים מאו"ח, לא במקורות שהוא מביא, אלא בלמדנות שמסתתרת מאחרי ציוני המקורות שלו, דיוקים בלשון של הבאת המקורות שעולים מהם נושאים עיוניים עמוקים.
          הבלוג על מורה נבוכים יצא כ 30 אלף דפים. וכעין זה הבלוג על אריסטו שרובו עוסק בקבלה. והכל כתבתי אחרי עיון רב סבלני וארוך בכל נושא. אני יותר מארבעים שנה לומד כל יום בין שמונה לשתים עשרה שעות.
          שוב, אולי הכל הוא גרפומניה של שטויות גמורות, יש מתמידים שלא מבינים שום דבר כי הם טפשים ולזה אין תרופה ואם אני כזה אינני יכול לדעת שזה כך, ולכן אני מתייחס לזה כאפשרות סבירה בהחלט. אני אומר את זה רק להמחיש על איזו מידה של לטחון כמו חמור אני מתכוון. מבחינתי אחרי שטוחנים ככה רק אז אפשר לדון אם יש טעם בדברים או שהם טעות. אבל בלי לעמול כך אין כאן שום התחלת אמירה ודעה מבחינת דעת תורה, שיהיה מקום לדון עליה לטוב או לרע.

          .
          .
          .
          .
          לגבי המלכים הראשונים ושבירת הכלים, איפה למדת את הפירוש שאתה כותב?
          לפי מה שאני יודע לא זו העיר ולא זו הדרך.
          ספרי קבלה אי אפשר לקרוא ולפרש לפי פשוטם, ובטח שלא לפרש לפי דעת עצמנו סתם כך. כתובות אזהרות עצומות על זה. הכל הוא משלים עמוקים מאוד, זה דורש רכישת דרך מחשבה שונה מאוד ממה שיש לנו, מחשבה מופשטת. יש בזה סכנה עצומה של הגשמה, לא רק הגשמת האל אלא הגשמת ההבנה. זו למדנות הרבה יותר מופשטת ועמוקה ודקה וקשה ללימוד ולתפישה, וצריך לעמול על זה בכל הכח שנים רבות שעות רבות בכל יום ממש בגדר של ממית עצמו באהלה של תורה, והיסוד הכי עיקרי ללימוד הזה הוא שתהיה הדרכה אישית יום יומית ממורה אישי שיודע באמת את הדברים, וקיבל בעל פה ממי שקיבל בעצמו וכך עד מקור מוסמך שידוע שהוא הבין על מה מדובר. לפני שלושים ושש שנים זכיתי ללמוד יום יום באופן אישי עם מורה כזה במשך שמונה שנים, ומאז אני לומד הרבה שעות ביום לפי המפתחות שקיבלתי ממנו. שוב, זה לא אומר שמוכרח מראש שאני צודק במה שאני מדבר בנושא הזה, בהחלט יתכן שלא הבנתי שום דבר ממה שניסו ללמד אותי והכל אצלי טעות. אבל אני יכול להתייחס ואף להודות על טעות למי שמצוי בתוך העניינים ובקי ומבין, ואז אולי ללמוד ממנו שאני טועה. אם באים עם אמירות שאין להן שום קשר עם שום דבר ולא רואים שהן נבעו מלימוד רציני, אינני יודע איך להתייחס לזה ואיך לדון עם זה.

          • אלי הגיב:

            לגבי מה שאתה חוזר ומביא מהאיסור לאחוז באמתו ולהשתין, כתבתי על זה את הדברים האלה. לעניות דעתי יש בדברים האלה ניתוח למדני ישר ומעויין, על דרך שהתחנכתי מרבותינו החזון איש והגר"ח מבריסק ותלמידיו, שהורונו לעמול על כל קפל קטן בין בלשון ובדיוק הסוגיא ובין בסברא, לטחון את הפשט הדק היטב ולעמול על סברא עמוקה בעמל עצום. עמלתי על הסוגיא הזו כחודשיים יומם ולילה, לפחות שתים עשרה שעות ביום, ורק אחר כך פרסמתי ואז דנתי הרבה עם תלמידי חכמים והדברים עברו שוב ליבון היטב. כמובן אפשר בהחלט שטעיתי לגמרי, אבל לא שמעתי מדבריך שום התייחסות להרבה מקורות וסברות ישרות ודיוקים וקושיות ולמדנות שכתבתי על העניין. לא ראיתי שפלסת בזה דרך אחרת. אתה קובע דברים מדעתך בלי שאני רואה להם שום מקור, ואתה לא מתייחס כלל להרבה שיקולים וטיעונים שהעליתי. איך אני אמור להתייחס לזה?
            אם קוראים את הגמרא פעם אחת ובפשטות, אכן נדמה לכאורה בשטחיות שכתוב שם שאסור. אבל בדיוק בגלל זה אומרים שדעת בעלי בתים היא היפך דעת תורה, או שבעלי משנה הם שונאי בעלי גמרא. בעיני זו שטחיות. למשל רק בנקודה שאתה חוזר עליה כמה פעמים שמהדין של האיסור להחזיק באמתו כשמשתין שזה מפורש גם ברווק, אפשר ללמוד שיש איסור השחתת זרע ברווק. אני מעתיק חלק ממה שכתבתי, רק לגבי הנקודה הזו (אחר כך עוררו אותי שוב לעסוק בזה ולמדתי שוב וכתבתי עוד מהך אחר בזה, אבל די במה שאני מעתיק כאן):

            א. אתה אינך היחיד שמעיין הדק הייטב , ואם לא ראית בדברים שכתבתי עיון הדק היטב בהיקף רחב לכל הפחות בדברי חז"ל בסוגיא, סימן שלא הבנת אותם וחבל.
            ב. לגבי ההתייחסות לכל פרטי דבריך באשכול ההוא הרי הם מרובים ביותר וכתבת שאתה לא מעוניין או יכול להיכנס להם עכשיו ,אם כן כמה זמן אתה מצפה שאשקיע בעניין ? למדתי את דבריך בכללות בקריאה פעם אחת ובהחלט יתכן שפספסתי דברים בהם, אבל את דברי חז"ל למדתי בעיון וחבל שאתה מיחס לי דברים שאין להם קשר כלל לדרך לימודי . אם אתה חוזר בך ומעוניין להיכנס לדברים ברצינות אתייחס אליהם בהתאם ,אבל העתק הדבק עדיין אינו מראה שזו כוונתך.
            ג. הדיוק בסוגיא בכל ההיבטים שכתבת אכן צריך להיות, אם כי יש חילוק משמעותי בין רב חיים שמאוד שם דגש לפחות ברמבם על דיוק מילולי לבין החזו"א שחלק על רמת הדיוק המילולי שרב חיים מיחס לרמבם והעדיף יותר את הדיוק בסברא ובתמונה המציאותית של הדברים.
            ד. אתה משתמש בדיוק של מקרי קצה בשביל להסיק על הכלל , לדיוק זה יש מקום אבל הרבה פעמים חז"ל מדברים בהווה או במציאות בדרך כלל ויש להכניס שיקול דעת ביחס לדיוקים אלו האם הם תואמים את מהלך הדברים. זה הכלל הגדול שאחרי כל הדיוקים עלינו לראות כיצד המסקנות נכנסות בפשטות הסוגיא , כלומר שהכוונה שהעלינו בדיוקים יכולה להיות מובעת במה שכתוב באופן שמתאים לדרך חז"ל בשאר המקומות שהיא עצמה מתאימה לצורת כתיבה נורמלית להבעת היסודות הללו, ובפרט כאשר אין הדיוקים מוכרחים , אחרת אכן ההכרח לא יגונה.
            ה. אני מתחיל להלן להתייחס לדבריך כסדרם לעמתם עם הגמרא ולדעתי הם עולים בברור כשגויים , עד כדי כך שלפני שתגיב על הטענות בהם איני רואה צורך להמשיך הלאה , כלומר ההתייחסות היא רק להתחלה בפירוט ואל תשאל למה איני מתייחס להמשך כי גם כך השקעתי בפירוט הדברים מספר שעות ואם יש לך תשובות בהמשך לטענותי תציינם בתשובתך . למעשה רוב הדברים שאני מביא כאן בפירוט נאמרו בקצרה או ברמז בתגובותי הקודמות והתעלמת מהם עד כמה שהספקתי לקרוא את דבריך , מה שאילץ אותי להכין פירוט זה מתוך תקווה שלא תזלזל בו ותקדיש את הזמן והעיון הנצרך להתמודד .

            דבריך:
            בנדה י"ד א': רבי יהושע בן לוי לייט אמאן דגני אפרקיד [הטיל קללה על מי שישן אפרקדן]. ובתוספות שם כתבו:
            "לייט אמאן דגני אפרקיד. פי' בקונטרס שידיו מונחות על מילתו ומתחמם. ורשב"ם פירש שבגדיו נופלין על אמתו ומתחמם. וכו'. ועוד שמעתי כששוכב אפרקיד מתחמם השדרה ומחמת זה יתקשה האבר ויבא לידי קרי. גליון".
            לפי הפירוש האחרון מה בכך שיבוא לידי קרי בשנתו, הרי הוא ישן ואינו עושה מאומה ואין כאן איסור הרהור ולא מעשה השחתה. אלא ודאי לפי פירוש זה יש כאן דין מיוחד שקבעו חכמים שבא לתת גדר בצורת מעשה השינה, שאמרו שיש לישון באופן שלא יבוא לידי עניין כזה.

            בדבריך ישנה הנחה סמויה שמשמעות הדרשה "ונשמרת מכל דבר רע" היא רק הרהור , ולא היא, אלא משמעותה לא לעשות שום דבר שבכוחך להימנע ממנו שיכול להביא לדבר רע הוא פליטת זרע, כי זו הוראת הפסוק ונשמרת מכל דבר רע, תשמר שלא תהיה התוצאה ולא תשמר שלא יקרה בדרך מסוימת , וחז"ל כדרכם דורשים בהווה כלומר בעניין המצוי והנפוץ . וכך לומדים מכל פסוק שענינו שמירה מתוצאה כלשהי למשל "שמור נפשך מאוד" לומדים כל סוגי הסיכון לחיים ולא רק הדרשה המפורשת בחז"ל לעניין זה של קללת עצמו . וכן שמירה מע"ז וכל הישמרות המצוינת בתורה, עניינה הישמרות מהתוצאה ועולה ממנה שהקפידה של התורה היא על התוצאה שיש להימנע עד כמה שיש ביד אדם מכל דבר שעלול בחשש סביר, ובקשר ישיר עד רמה מסוימת להביא אליה .

            מכיוון שזו משמעות הפסוק וחז"ל מביאים כאן את האיסור לישון פרקדן ,אין שום צורך לחפש גדרים חדשים , אלא הדברים עולים מאליהם ממשמעות הפסוק ,כמו לגבי הרהור.

            מכיוון שהתרשמתי שפסוק זה שהוא למעשה היחיד המזכיר איסור ישיר לגבי שפיכת זרע , לא נחשב בעיניך, לדעתי בטעות מרכזי בסוגיא , ואפרופו התעלמות מדברים ,התעלמת מטעוני מכוח פסוק זה כמו שהתעלמת מטעונים אחרים ,אפרט קצת ביחס ללימוד ממנו בתקווה שהפעם תעיין בדברי ותבין את כוונתי.

            דברים פרק כג
            (י) כִּֽי־תֵצֵ֥א מַחֲנֶ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וְנִ֨שְׁמַרְתָּ֔ מִכֹּ֖ל דָּבָ֥ר רָֽע:-

            אם אכן המשמעות כבסמיכות בפסוק הבא יצא שקרי זה דבר רע ובפשטות הוא רע מצד עצמו ולא רק מחמת איסורו, כי הביטוי רע או דבר רע, לא נאמר לגבי כל ואפילו רוב איסורי התורה. וכן שהרי המשמעות היא השמרות מדבר רע עוד לפני שהוא נאסר כי זו סיבת איסורו ,ועוד שהרי גם לעניין ער ואונן יש שימוש יחידני בתורה על זה כהופך את האדם לרע.
            (יא) כִּֽי־יִהְיֶ֤ה בְךָ֙ אִ֔ישׁ אֲשֶׁ֛ר לֹא־יִהְיֶ֥ה טָה֖וֹר מִקְּרֵה־לָ֑יְלָה וְיָצָא֙ אֶל־מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה לֹ֥א יָבֹ֖א אֶל־תּ֥וֹךְ הַֽמַּחֲנֶֽה:-

            מהסמיכות נראה שדבר רע הכוונה קרי .

            (יב) וְהָיָ֥ה לִפְנֽוֹת־עֶ֖רֶב יִרְחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם וּכְבֹ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ יָבֹ֖א אֶל־תּ֥וֹךְ הַֽמַּחֲנֶֽה:
            דברים פרק כג
            ו) כִּי֩ יְקֹוָ֨ק אֱלֹהֶ֜יךָ מִתְהַלֵּ֣ךְ׀ בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֗ךָ לְהַצִּֽילְךָ֙ וְלָתֵ֤ת אֹיְבֶ֙יךָ֙ לְפָנֶ֔יךָ וְהָיָ֥ה מַחֲנֶ֖יךָ קָד֑וֹשׁ וְלֹֽא־יִרְאֶ֤ה בְךָ֙ עֶרְוַ֣ת דָּבָ֔ר-

            בפשטות ערוות דבר הולך על לעיל כלומר ומה שכתבתי לעיל גורם לשב מאחריך ואפשר שלא יראה לך אסור נוסף ועליו נאמר וְשָׁ֖ב מֵאַחֲרֶֽיךָ: ס

            בדברים יז א מוזכר גם כן כל דבר רע.

            א. הנראה שמהסמיכות לומדים שדבר רע זה מקרה לילה. ומקרה לילה מכוח הטומאת ערב והטבילה והמציאות בלילה, יכול להיות רק זרע לבטלה בלילה.
            ב. על פניו דין ונשמרת זה איסור תורה שכתוב מפורש ומתפרש ביחס לקרי לילה כלומר זרע לבטלה שלא במעשה לאור הסמיכות. ויצא שיש איסור לעניין לעשות כל פעולה או להיכנס לכל מצב שעלול להביא לקרי לילה בסבירות מסוימת .
            ג. ולכאורה הסבירות תיגזר מחומרת וחשיבות העניין עצמו אבל לא כמו שהדברים נגזרים לאיסור תורה רגיל שעיקרו הציווי שבו , שכאשר יש רוב ויש אומרים אפילו ספק, לא נאמר בו איסור וממילא מתוך מצב זה כשאדם עושה את המותר מכוח שסמך על הרוב וכדומה ואפילו התברר שהיה האיסור עיקר הנזק לא נגרם . אבל בדבר שהוא רע בעצם אין הדבר כך כי הנזק נגרם מעצם היותו במציאות כמו ברוצח בשוגג שצריך להיזהר גם שיש רוב וכן כמו פיקוח נפש שאין רוב מכריע בו . ומכיוון שאין בתורה דינים של רוב יותר גדול מעל הרוב, בכל מקרה שדין רוב לא מכריע ההכרע היא רק בנקודה שהספק הופך להיות רחוק מעבר למצב שאדם יתייחס אליו כספק בכלל.
            ד. אומנם יתכן שגם בנידון זה הרע נהיה רק כאשר יש יחס ברמה מסוימת לאדם כגורם, כי סוף סוף בניגוד למותו של אדם, הרע כאן הוא רע רוחני לאדם עצמו ואפשר לעולם מחמת כך וכאשר אדם אינו גורם או אפילו גורם עקיף מדי לא יכלל בכלל הרע .
            ה. מדובר על מחנה צבא והטעם הניתן כי השם מתהלך בקרב מחנך משמע שיש במחנה חומרה מיוחדת ששב מאחריך ואם כן מי יאמר לנו שהדין תקף גם בעלמא ? וי"ל לכאורה כאמור שזה נקרא דבר רע ומשמע רע בעצם במהותו כלומר בכל מקום -ויש סברא שבכל מקום יש להשמר מדבר רע ואפשר גם מסברא שהקב"ה אסר להשתמש בעולמו לדברים רעים כלומר אסור תורה ממש, וכן אמרנו שיש צד שלא יראה לך זה אסור נוסף ועליו נאמר שב מאחריך.
            ו. ועוד נוסיף שגם אם מסברא לא נאסר כל דבר רע, הרי נאמר איסור תורה במחנה והאיסור נולד כאמור מהרע בעצם הזה כלומר התורה גילתה במקום אחד שכאן כן אמרנו איסור על הרע בעצם ומכוח היותו רע בעצם ואותו עיקרון תופס לגבי כל רע בעצם או לפחות אותו רע בעצם . ולמרות היותו במחנה יותר חמור בתוצאותיו , הרי הוא מספיק חמור גם שלא במחנה כפי שרואים ממסכת נדה כדי להיות רע על כל המשמע ממנו וכן אין שינוי ברע במהותו בין המחנה למקום אחר , אלא בתוצאות שיש שכינה והיא מסתלקת ונהרגים לוחמים . וממילא אם הדבר מהותית אסור יהיה הוא הדין גם בעלמא . וזה אינו קשור למערכת הלימוד הרגילה שמתייחסת לאיסורים שעיקרם הציווי ובהם יש שיחליט המצווה שלא לצוות אפשר מטעמים שאינם מחומרת הדבר במצב מסוים למרות שלולא הציווי זו אותה חומרה .
            ז. אומנם אפשר שהציווי הוסף כאן לא מחמת המהות של המעשה אלא רק מצד העניין לא לסלק את השכינה ויש לומר שהציון שזה רע הוא מיותר לעניין דין במחנה ולכן היתור בה לומר לנו שאכן הכוונה להשתמש ברע בעצם הזה כסיבה לאיסור בכל התורה .
            ח. בכל מקרה זה בבירור לא איסור תורה רגיל כי איסורי התורה בדרך כלל הם איסורי מעשה אסור לעשות כך וכך ואין עשיה מתוך שינה כי היא ללא דעת , גם באיסורי תוצאה ללא דעת לא יהיה האיסור בשלמותו בדין מזיד ומעשה איסור והנה כאן כל האיסור צורתו לא כמעשה וודאי לא במזיד , אלא האיסור הוא לעשות פעולות שעלולות לבוא לידי תוצאה זו אפילו בספק , כמו שמי שלא נזהר בירידתו בסולם ונפל על אחר והרגו עבר לכאורה בלאו דלא תרצח ונענש בגלות . ממילא אין מנוס מכך שאלו תוצאות רעות בעצם וכל מה שאסור לגרום אותם וכ"ש לעשותם בידיים.
            ט. ראיה נוספת לכך שהנקודה היא רעת הדבר בעצם נלמד מכך שהגמרא בנדה לומדת את הרעה הזו חומרתה ועונשה מבני יהודה לבני ישראל שדינם כבני נח ואין לומדים אזהרות ועונשים לכלל ישראל מבני נח, אבל רעה עצמית ותוצאותיה שפיר דמי וזה מחזק את הלימוד מגילוי מילתא לגבי המחנה שזה רע. ראיות אלו כבר כתבתי אותם אומנם בקצרה אך לא זכיתי להתייחסות נקווה שהפעם אזכה להתמודדות מתוך הבנת הטיעונים לעומקם , מנומקת ומושכלת.
            י. האיסור נאמר במקורו במחנה שאין נשותיהם מזומנות להם ואפשר לזמנים ארוכים ביציאות למלחמה וודאי בלילה העוקב להרהורים שהוא במחנה כדברי הפסוק ועוד שיש בחורים שם כדרכם של צבאות בכל הדורות שהסתמכו ברובם על בחורים ולא בעלי משפחות ,ומכאן שיש דין זרע לבטלה מהתורה גם ללא ביטול פריה ורביה קרוב , לפחות לעניין היות הדבר דבר רע ומזיק ולרוב הראשונים גם לאיסור תורה. ולמיעוטם איסור דרבנן כולל שנלמד בכל מקום שישנו חשש וגורם באופן לא פחות ישיר מהרהור ביום לקרי לילה לזרע לבטלה ולא גדרים ספציפיים בהשתנה רכיבה וכדומה כפי שאתה רוצה להציע .
            יא. ממילא כאשר נאמר רע בעיני השם במעשה ער ואונן יעלה בפשטות שזה אותו רע שכתוב על דבר רע אפילו בשינה ואפילו שלא בנוכחות אשתו או שלא נשוי ומכאן שהרוע אינו רק בציורים בהם מבטל פריה ורביה

            רבי נתן אומר: מונשמרת מכל דבר רע. ורבי אלעזר מאי טעמא לא אמר מהאי?-
            ההוא מיבעי ליה לכדר' פנחס בן יאיר, ונשמרת מכל דבר רע – מכאן אמר ר' פנחס בן יאיר: אל יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה

            לכאורה די ברור מרבי אלעזר שהדרשה של פנחס בן יאיר דאוריתא כי אם זו אסמכתא בעלמא מה הבעיה לדרוש דרשה אחרת מהתורה מאותו פסוק ? ומכיוון שרבי פנחס בן יאיר לא מדבר לכאורה רק במחנה ודורש את ונשמרת שזה איסור ולא רק הגילוי מילתא של דבר רע, ועוד באופן שלא מאפשר ללמוד דבר אחר ממנו, נראה מכאן שזה איסור בעלמא גם כן אם כי אפשר לדחות באופן מורכב. ובכל מקרה כתוב כאן שרמת הישירות של הרהור מספקת ולכאורה כ"ש פרקדן כי הרי מחשבה בהקיץ גורמת למחשבה בחלום שבתורה גורמת לחימום ופרקדן גורם ישירות לחימום.

            מסקנה : האיסור על שכיבת פרקדן נובעת בהכרח אם דאוריתא לרוב ואם דרבנן מונשמרת מכל דבר רע. ועוד הוא גורם לדבר רע במציאות באופן שהרוצה להימנע מהדבר רע ימנע ממנו, כל זאת ללא שום צורך בחידוש גדרים חדשים.

            וכן לומדים רוב הראשונים דוגמאות:

            רש"י מסכת כתובות דף מו עמוד א
            ונשמרת מכל דבר רע – וכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. –

            כלומר אסור מדאוריתא לפחות במחנה .

            תוספות מסכת עבודה זרה דף כ עמוד ב
            שלא יהרהר אדם ביום – האי קרא דרשה גמורה היא ולא אסמכתא כדמוכח פרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מו.) –

            כנראה ההוכחה שהבאנו מרבי פנחס בן יאיר

            תוספות הר"ש (בשיטת הקדמונים) מסכת עבודה זרה דף כ עמוד ב
            שלא יהרהר ביום כו' מכאן א"ר פנחס כו' לאו אסמכתא הוא אלא עיקר דרשא היא כדמוכח בפ' נערה שנתפתתה דמוקי לה אזהרה למוציא שם רע ואמר ואידך מיבעי' ליה לכדר' פנחס. –

            מפורש כדברינו בגמרא.

            תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף כ עמוד א
            מיתיבי: ונשמרת מכל דבר רע – שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפי' מכוערת,-

            ומסתמא הן לא מסתובבות במחנה ויתרה מכך מוכח בגמרא שאינן במחנה כי דנים בראיה בירושלים מכוח דברים אלו .בכל מקרה הסוברים דרבנן יסברו דרבנן.

            המשך הגמרא:

            ת"ר: ונשמרת מכל דבר רע – שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. מכאן א"ר פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי (חסידות, חסידות) +מסורת הש"ס: [קדושה, קדושה]+ מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי (קדושה, קדושה) +מסורת הש"ס: [חסידות, חסידות]+ מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים, וחסידות גדולה מכולן, שנאמר: אז דברת בחזון לחסידיך. ופליגא דרבי יהושע בן לוי, דא"ר יהושע בן לוי: ענוה גדולה מכולן, שנאמר: רוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים, חסידים לא נאמר אלא ענוים, הא למדת שענוה גדולה מכולן.

            המסקנה היא שנושא אפרקדן שכתוצאה ממנו יהיה קרי לילה הוא איסור לרוב הראשונים מהתורה מדרשה .ולמיעוטם קרי הוא מציאות של מזיק רע וכל מה יכול להביא לכך נאסר באופן כללי מדרבנן, גם כשאין פריה ורביה וללא דינים ספציפיים
            ויתרה מכך זה האיסור המפורש היחיד שנאמר לעניין זרע לבטלה והוא דווקא בלילה ועל כך אתה שואל :

            "מה בכך שיבוא לידי קרי בשנתו, הרי הוא ישן ואינו עושה מאומה ואין כאן איסור הרהור ולא מעשה השחתה."

            שאלתך היא תימה וכן כל המשך הבניין עליה, הרי המקור המפורש היחיד לאזהרה לעניין זרע לבטלה נאמר דווקא בלילה בשנתו לא מצד הרהור כשלעצמו ואין צורך במעשה ואיזה מקום יש בכלל לשאלה זו, אפילו אם זה דין כולל דרבנן?

            המשך דבריך:

            ועוד בנדה שם אמרו שאין לרכב בלא אוכף שמא יתחמם. וכתב רש"י שם על רוכבי גמלים שדרכם לרכב בלא אוכף: "רוכבי גמלים אבריהם מתחממים בבשר הגמל ומוציאים זרע". אם הוא רוכב סמוך לביתו ואשתו שם טהורה מה בכך שיתחמם, הרי הוא יכול לשמש מיטתו ומה בכך. ונראה פשוט שמלבד ההלכה שאסור להשחית זרע אמרו דין נוסף שבא לתת גדר במעשה הרכיבה שכשהוא רוכב יעשה זאת באופן שלא מביא לעניין כזה. ולא חילקו בין אם הוא סמוך לביתו ואשתו טהורה לבין אופן אחר אלא אסרו בכל אופן, כיוון שזה גדר בצורת מעשה הרכיבה ולא סעיף של אותה הלכה של האיסור להשחית זרע, לכן קבעו שכל רכיבה צריכה להיות באופן שלא מביא לעניין זה ולא חילקו בין רכיבה לרכיבה.
            מכיוון שנאמר בחז"ל [במקום אחר אני מניח שאתה מכיר] לגבי רוכבי גמלים שרוכבים בלי אוכף שרובם רשעים כי רגילים בזרע לבטלה, מכאן שדבר זה וודאי לא גרע מהרהור ביום ועוד שכאן זה פעולה במודעות של ערנות. ויעלה שוודאי מדובר בחשש יותר מהרהור ביום לעניין קרי בלילה, כי זה מחמם בהכרח ורואים מהמציאות הזו , וודאי שזה יותר ישיר ממנו ובגדר מזיד וכפי שראינו מונשמרת יהיה רע בעצם ומזיק גם לא מחמת פרו ורבו ואסור לרוב הפוסקים מדאוריתא ולמיעוטם לפחות מדרבנן לרכוב כך כעולה מהדין הכללי בכל מקום שישנו חשש זרע לבטלה ואין כלל צורך בדין פרטי שאתה מחדש.

            לרווחא דמילתא זו דוגמא לדיוק ממקרה קיצון שאין לו כלל בסיס, הרי לשיטתך צריך להיות שכל מי שאינו בפועל במצב שאשתו מזומנת לו אין בו איסור זרע לבטלה ומאידך אתה טוען שבמזומנת לו ממש אין איסור כלל כי הרי יבוא על אשתו ונראה שכוונתך שיש זרע לבטלה במקרים שיכשל אומנם אך יש קרוב לבפועל כלומר בדרך לביתו מרחק כמה שעות יום או אולי מספר ימים , כלומר
            א. מכוח מקרה אמצע זה אסרו על כל צורת הרכיבה הזו גם לבחור, גם לאשתו מבוגרת, גם לקיים כבר פרו ורבו, וגם ברוב מוחלט של המסע של רוכבי הגמלים שכידוע היו יוצאים בשיירות לחצי שנה מכוח שעונתם היא חצי שנה וכך היה זמן שיירות הסוחרים . כלומר אסור הרוב אטו מיעוט דבר שלא מצאנו .
            ב. וכן הרי רוכבי גמלים נקראים רשעים כי רוכבים בלי אוכף ומוציאים במהלך רכיבתם זרע ולשיטתך ברוב מוחלט של הזמנים מה בכך אין בכלל איסור זרע לבטלה , אם כן מי אמר שרובם נכשלים כנשואים שעוד לא קיימו פרו ורבו דווקא סמוך לביתם בדרכם אליו?
            ג. ובכלל הכיצד ניתן ללמוד מהלא פלוג לשיטתך שקרוב לביתו, ללא פלוג ממיעוט מקרים שראויים לאיסור לרוב שלא? הרי לרוב רוכבי גמלים יוצאים בשיירות לאורך זמן כחצי שנה כאמור וכן שיירות סוחרים גם בסוסים או חמורים וכדומה , ובכלל כל רכיבה באשר היא נעשית בדר"כ למרחק, כך שזמן הקרבה הנצרכת לבית, זניח בהקשר של הרכיבה הכוללת ומה אתה רוצה שיאמרו חז"ל שרוכבים צריך באוכף אבל במרחק דקה מהבית או חצי דקה או שניה ,ויודע שאשתו טהורה ומזומנת לו הילדים ישנים ואין אורחים ועוד וכן הוא חוזר בלילה , כי ביום למרות שוודאי עדיף על זרע לבטלה הפתרון באשתו אינו בדעתו כל כך [שכחת להוסיף פרטים אלו ואת הידיעה עליהם שנדירה עוד יותר במסעות רחוקים וגם בשאינם כל כך] רשאים להורידו ? מי יטרח לעשות זאת כלומר להוריד את האוכף בשביל דקה רכיבה מקסימום? ובשביל מה להיכנס לפינה שכזו שאין לה שיעור מדויק, שמסבכת את הדין הרי בתקנות חז"ל שהם לדורות ולכלל ישראל לא חילקו בדברים הרבה יותר משמעותיים על מנת למנוע בלבול וכ"ש בדבר שכזה ומכאן שהאי חילוק הזה מתבקש ומוכרח בעוד האי חילוק שברצונך ללמוד מתבקש שלא ילמד מחמת ריבוי המקרים להיתר.
            ד. עוד יש אנשים לא מעטים שהגם שהם קרובים לבית ונשותיהם טהורות ומזומנות להם ויודעים מכך כשתהליך החימום נמצא בעיצומו אין להם כוח לעצור בעצמם ולהתאפק ולו רגע , אלו עליהם נאמר שדורסים ובועלים ולא ממתינים לנשותיהם שתגמורנה [ וזה נאמר על רוב הציבור בזמנם] , כלומר אתה מצפה שיסייגו בהוראה של דבר שמעבר לכל האמור לעיל על עצם סיוגו, יש בו גם חשש ממשי לתוצאה שההוראה נקבעה על מנת למנעה לחלק גדול מהציבור, היכן מצאת דוגמה לסיוג כזה ?
            ה. ועוד גם התעוררות לאשתו בצורתה הנכונה לא אמורה להתבצע דרך הגמל או הסוס בחוץ ממילא זו סיבה מספקת שלא לחלק, בלי כל האמור לעיל.
            ו. אתה חוזר שוב ושוב על דיוקים מעין אלו כבסיס לחידושים יסודיים בעיקרי הסוגיא שאין להם זכר בחז"ל ובראשונים, והיכן ראית בחזו"א או רב חיים שמבססים חידושים יסודיים על דיוקים מעין אלו? ועוד שאראה בהמשך שנסתרים ממהלך הסוגיא הכולל והמפורט .
            עד כאן לא מפרקדן ולא מרוכבים בלי אוכף אין בדל ראיה כנגד ההבנה הפשוטה שכל הדינים הללו נאמרו מחשש התוצאה של זרע לבטלה , ולא מתוך גדרים מחודשים אדרבה אנו רואים מפרקדן חיזוק להבנה זו אפילו בצורתה בלילה .

            נחדד: אחרי שרואים שצריך להישמר מלגרום באופן שניתן להימנע מכך, מזרע לבטלה גם בשינה , ושזה דבר רע בעצם , כ"ש שבהקיץ כברוכב בלי אוכף צריך להישמר מכך ועוד שהרי אם רוכבי גמלים רובם רשעים בגלל זה יעלה שזה דבר שקרוב לקרות

            ועל דרך זו יש לומר שגם הדין של לא לאחוז באמתו כשמשתין הוא על דרך זו, שזהו דין נוסף על ההלכה של האיסור להשחית זרע, ובא לתת גדר בצורת מעשה הטלת מימיו שלא יהיה בעניין שמביא לזה. וכן הפשטות שהרי אם אין כאן דין מחודש נוסף, הרי כל מעשה שלא יהיה שמביא להשחתת זרע אסור מכח ההלכה של האיסור להשחית זרע ולמה הזכירו דווקא אחיזה כשמטיל מימיו. וכיוון שכן קבעו שכל שמטיל מים אסור לו לאחוז באמתו ואין זה תלוי דווקא אם באמת יבוא לידי איסור השחתה. וכן נראה מכך שבנשוי יש היתר והטעם שאמרו הוא משום שפת בסלו ואין יצרו תוקפו, ומשמע שאם היה יצרו תוקפו היה אסור גם בנשוי. ואם הוא מזומן לשמש מיטתו ויוצא לפתח ביתו להשתין ויאחז באמתו ויתחמם ויתקוף אותו יצרו למה אסור, אדרבא, יתחמם וישמש מיטתו ומה בכך. אלא ודאי אסרו גם כשאין חשש להשחתת זרע, מטעם שיש כאן דין מיוחד בנוסף להלכה שאסור להשחית זרע, שבא ליתן גדר כיצד הוא מעשה הטלת מים, וכיוון שכך קבעו שכל הטלת מים תהיה בדרך זו שלא תביא לעניין זה בלי שייכות אם באמת יבוא לאיסור השחתת זרע או לא.

            מכיוון שהדרך לא נסללה אלא היא כפי שראינו ללא מוצא ממילא אין לבנות על דרך זו , אבל לרווחא דמילתא אתייחס גם לכך ואראה בהמשך מגמרות ברורות שזה אינו יכול להיות הפשט:
            א. לא הזכירו רק אחיזה שמטיל מימיו אלא גם בדיקות וגם קוץ באזור ועוד , בכל מקרה דרך הגמרא לדבר על המקרה המצוי וזה מקרה המצוי לכל אחד קרוב ל-10 פעמים ביממה .הרי חז"ל ברוב מוחלט של המקומות דנים במקרים, ולא בכללים זו דרכם , ואיזו מין מסקנה עולה מכך שנהגו כמנהגם בכל מקום ועוד שדנו במקרה המצוי ביותר ובעוד מקרים.
            ב. אין ולא היה היתר לנשוי שיתחמם ,אלא שיש פת בסלו ולכן לא יתחמם כי כפי שהבהרתי כשמתחמם יש הרבה אנשים שזה מסוכן להם גם אם אשתו מזומנת לו וכאמור זה מקרה שאינו רוב המקרים .
            ג. ועוד הרי חילקו בתקנה ולא רק שחילקו אלא חילקו לכל הנשואים , כלומר אין בכלל תקנה על צורה מסוימת של המעשה לכולם אלא רק לבחורים מעל בר מצווה ועד הנישואים והרי לשיטתך בחורים אין להם כלל איסור והיכן מצינו שתיקנו מצד לא פלוג תקנה רק על המקרים שאין בהם את הטעם היסודי אלא רק לא פלוג , לא פלוג ממה? הרי סוף סוף גם אתה מודה שכל האיסור הזה על צורה מסוימת של הטלת מים אפילו אם גידרו חדש נובע מזרע לבטלה ואם לא תוקן כלל היכן שיש איסור מה הטעם שתוקן רק היכן שאין איסור ? הרי כאמור לא פלוג לא יתכן.
            ד. ובניגוד לאוכף אין כאן גדר חיובי כיצד לעשות מעשה אלא גדר שלילי כיצד לא לעשות ממילא לא קבעו דרך הטלת מים כדבריך והגדר של תקנה כזו בעייתי.
            ויש עוד טענות על דבריך מיניה וביה אבל זה מיותר אחרי האמור.

            מה שכן אראה מהגמרא שדבריך נסתרים ממנה ונתחיל:
            תלמוד בבלי מסכת נדה דף יג עמוד א
            /מתני'/. כל היד המרבה לבדוק, בנשים – משובחת, ובאנשים – תקצץ.

            הגמרא דנה בהמשך אם זה קללה או עונש בשני הצדדים מדובר על דבר קשה ביותר וכבודו רוצה לומר שמכוח לא פלוג בתקנה דרבנן של צורת מעשה או אי עשיית מעשה שהיא אטו דאטו גזרו קציצה על בחורים שבודקים למרות שאין עוול בידם הרי כתוב כל .
            ועוד

            אי הכי, מאי איריא מרבה? כי לא מרבה נמי! כי קתני מרבה – אַנַשים.

            -כלומר גם קצת, אסור אפילו אין צורך להרבות .

            תנא: בד"א – לענין שכבת זרע, אבל לענין זוב – אף הוא משובח כנשים

            למה יש לא פלוג לבחורים המסכנים על לא עוול בכפם ואילו לעניין זוב לא נאמרה דרך האי בדיקה הזו מצד לא פלוג?

            דתנן: היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו איבריו – אוחז באמתו ובולע את התרומה.

            על מנת למנוע איסורים מהתורה של לטמא תרומה ולאכול אותה טמאה .

            אוחז? והתניא, רבי אליעזר אומר: כל האוחז באמתו ומשתין כאילו מביא מבול לעולם! –

            לכאורה רבי אליעזר שהתיר במעוברת להשחית בחוץ.

            אמר אביי: במטלית עבה. רבא אמר: אפילו תימא במטלית רכה, כיון דעָקַר עָקַר. ואביי – חייש דלמא אתי לאוסופי-

            כלומר לאביי יצא שאם אין מטלית עבה בהישג יד באותה שנייה מטעם חשש זה לא ימנע את האיסורים דאוריתא הנזכרים לעיל:
            רק חשש שיוסיף וכבר חמור וקשה ממניעת איסורי תורה ואין מנוס אלא לומר שהנזק אם יקרה וכאן מדובר הרי בתוספת ובפעם אחת , כי הרי לא כל יום גופו מזדעזע בזמן שאוכל תרומה, קשה מהאיסורים. שמע מינה :
            א. אפילו חשש לתוספת בפעם אחת אסור וחמור אם מצד איסור תורה ואם מצד הנזק יותר מאיסורי תורה.
            ב. לא יתכן שזה רק איסור דרבנן ללא נזק מציאותי חמור כאמור.
            ג. וודאי שלא יתכן שאסור מצד לא פלוג באיסור דרבנן .
            ד. לא סביר שישנו איסור כזה בסתם כאשר בבחורים אדרבא גם לאביי חייבים לעצור את הזרע ולבלוע את התרומה , כי הרי לשיטתך אין להם כלל איסור זרע לבטלה ויגרמו לחורבן.

            גופא, ר"א אומר: כל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם,-

            לשיטתך הרי אין לזה מילים בכלל יש תקנה דרבנן שאיכשהו נגמרה רק על בחורים שלמעשה אין להם שום שורש איסור, ואם עוברים עליה מביאים לא פחות ולא יותר מבול לעולם הנשמע כדבר הזה ? וגם אם רבי אליעזר סובר שגם נשואים לא כשו"ע הרי זה כולל גם בחורים וגם נשואים במצב שאין עבירה אלא רק לא פלוג דרבנן ושוב אותה בעיה.

            אמרו לו לרבי אליעזר: והלא נצוצות נתזין על רגליו, ונראה ככרות שפכה, ונמצא מוציא לעז על בניו שהן ממזרים! אמר להן: מוטב שיוציא לעז על בניו שהן ממזרים, ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום.-

            כלומר או שכולל נשואים או שנדבר על אלמן או גרוש ובכל מקרה בכלל הנשואים יש גם מי שקיימו כבר פרו ורבו מי שכבר מבוגרים מלהוליד וגם וודאי לכולא עלמא אלמנים וגרושים ולכל אלא לשיטתך הרי אין איסור בהוצאת זרע , ואם כן יש לנו לא פלוג דרבנן שרבנן תיקנו אותו באופן שיגרום להוציא לעז על אנשים שהם ממזרים והיה חשוב להם הלא פלוכ המשונה הזה כפי שהבארנו לעיל יותר מכך? ועוד העובר על לא פלוג זה [כי הרי לא מעניין אותנו גם אם יוציא זרע כפי שכתבת ] ועוד נקרא רשע לפני המקום שהזוהר מעיד שבשום עבירה מלבד זאת אינו נקרא רשע לפני המקום ופתאום בלא פלוג דרבנן בלי זרע לבטלה יהיה כמו ער ואונן ואין לנו אלא לשמוע את הדברים שנכתבו על ער ואונן כאן והכיצד, אין שום קרבה בין מעשיהם לבין המסכן שבחר שלא יוציאו לעז על בניו? ועוד כתוב כאן שעה אחת כלומר פעם אחת אסורה והופכת אותו לרשע בפני המקום.

            תניא אידך, אמר להן רבי אליעזר לחכמים: אפשר, יעמוד אדם במקום גבוה וישתין, או ישתין בעפר תיחוח, ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום. הי אמר להו ברישא? אילימא קמייתא אמר להו ברישא, בתר דאמר להו איסורא הדר אמר להו תקנתא? אלא: הא אמר להו ברישא, ואמרו ליה: אין לו מקום גבוה ועפר תיחוח מאי? אמר להן: מוטב שיוציא לעז על בניו ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום. וכל כך למה? מפני שמוציא שכבת זרע לבטלה;-

            כלומר האיסור מפורש שלא כדבריך ההוצאה של זרע לבטלה ולא תקנה דרבנן עם לא פלוג לא מובן על צורת הטלת המים .ועוד שגם האלמן שעושה הזאת בכלל החומרה של העניין בפעם אחת.

            דא"ר יוחנן: כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה, שנאמר וירע בעיני ה' (את) אשר עשה וימת גם אותו.-

            זה הנימוק לחומרה של הדברים שיש על כך מיתה בידי שמיים וזה בדיוק כמו ער ואונן ,כלומר אלמן שהוציא פעם אחת שכבת זרע כהי גוונא שאחז באמתו בכדי לא להוציא לעז על בניו ולא התכוון לכך, אבל התחמם והוציא דינו כדינם של ער ואונן. ודבר זה גם משמע מרבי יוחנן עצמו שאומר כל המוציא שכבת זרע משמע אפילו פעם אחת. ומשמע בסתם כל, כלומר גם אלמן . וכן רואים מהגמרא שמביאה את רבי יוחנן כסמך לרבי אליעזר שוודאי אומר כך .
            כמו שכתבתי באחת התגובות הקודמות על בסיס נדרים כ : עיין שם שמתירים שלא כדרכה ומשם לומדים חלק מהראשונים שמותר לא באופן קבוע להגיע לגמור ביאתו שלא כדרכה כלומר לא במקום ההולדה ובעל המימרא הזה הוא לא אחר מרבי יוחנן ומדברים לפי ההמשך גם על נשואים טריים שעדיין לא קיימו פרו ורבו ואם כן כאן אומר רבי יוחנן שאפילו פעם אחת ואפילו אלמן ואפילו שלא התכוון חייב מיתה בידי שמיים. ושם מתיר לכתחילה רק לא באופן קבוע בכוונת מכוון במקום שמונע פרו ורבו . משם הוכחתי את הסברי שגם לצורך הדיבוק באשתו הותר ויש חילוק שמים וארץ בין במעשה עם אשתו אפילו גומר בחוץ לתאוותו ובין ללא אשתו . לא כדבריך ואדרבה מצא פשט אחר בדברים.

            רב יהודה ושמואל הוו קיימי אאיגרא דבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא, אמר ליה רב יהודה לשמואל: צריך אני להשתין, א"ל: שיננא, אחוז באמתך והשתן לחוץ. היכי עביד הכי? והתניא, ר"א אומר: כל האוחז באמתו ומשתין כאילו מביא מבול לעולם! אמר אביי: עשאו כבולשת; דתנן: בולשת שנכנס לעיר, בשעת שלום חביות פתוחות – אסורות, סתומות – מותרות, בשעת מלחמה – אלו ואלו מותרות, לפי שאין להן פנאי לנסך. אלמא: דכיון דבעיתי – לא אתי לנסוכי, הכא נמי – כיון דבעיתי לא אתי להרהורי.. . והכא מאי בעיתותא איכא? איבעית אימא: ביעתותא דליליא ודאיגרא, ואיבעית אימא: ביעתותא דרביה, ואב"א: ביעתותא דשכינה, ואיבעית אימא: אימתא דמריה עליה,- דקרי שמואל עליה: אין זה ילוד אשה.-
            עד כאן כל ההצעות אינן מתאימות לתקנה דרבנן כדבריך על עצם צורת הטלת המים ללא קשר לתוצאת זרע לבטלה , אם יש תקנה היא מחייבת גם את רבי יהודה ועוד הרי לטענתך אין לה קשר כלל לחשש זרע לבטלה ומה עניין הביעתותא לכאן? ומכאן שהגמרא לא הבינה כדבריך.

            ואיבעית אימא: נשוי הוה, דאמר רב נחמן: אם היה נשוי – מותר.-

            וזה כמובן אינו מתאים לטענה שבאינו נשוי אין זרע לבטלה כאמור לעיל.

            יש עוד להוסיף רבות אך נראה לי שזה מספיק.

            • nirstern הגיב:

              אני מצטער באמת, שוב אינני מבין את התחלת דבריך כלל.

              אצלי כהנחת יסוד שאיננו יכולים ללמוד גמרא בלי ראשונים. גם השולחן ערוך לעולם לא מוציא הלכות ישר מהגמרא אלא רק מהראשונים. אם אתה לא מקבל את זה אז באמת זו לא אותה דרך לימוד כלל ועיקר ואין טעם לדיון כלל. אנחנו בהחלט מעיינים בסוגיות הגמרא ומנסים להקשיב להן, אבל רק לאור דברי הראשונים, לא באופן שאינו קשור אליהם ולא מקשיב להם כלל.
              במיוחד כשמדובר בפסק הלכה, לא שייך כלל לומר שכך היא ההלכה אם העיון הוא רק לפי הגמרא ומתעלם מהראשונים.
              במקרה שלנו יש פסק הלכה ברור לגמרי ומפורש להדיא של הראשונים והאחרונים.
              זה מה שכתבתי בתגובה הקודמת:
              "עיקר מה שבניתי עליו אינו התוס' רי"ד אלא הדברים:
              "עיין שיטה מקובצת כתובות ל"ט א': "וכן כתב תלמיד הרשב"א ז"ל דמה שפרש"י אינו נכון דאי כרבנן דקאמרי משמשת כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו, ומפני מה נאסור אותן אחר שאין כאן השחתת זרע, דלא אמרינן השחתת זרע אלא כשהוא ראוי להזריע וזה כיון שאינו במקום שראוי להזריע לא קרינן ליה השחתת זרע, אלא חייבות לשמש במוך קאמר משום סכנה". והרי זה להדיא כהעזר מקודש. וכדבריו כתבו שם גם הרמב"ן והרא"ה והריטב"א."
              הרעק"א כתב שהכרעת ההלכה כמו עדת הראשונים הזו כי הם רוב מניין ורוב בניין. כאן כתוב בפירוש שבמקום שאינו ראוי להזריע אין איסור ולא כתוב שצריך שזה יהיה לצורך כלשהו כדי להתיר. וזה גם מה שעולה מהרמב"ם, כי היכן שאין ולד שיש בכח קרוב שייוולד לא שייך כלל לדון כאילו הוא רוצח."

              בתוספות רי"ד כתוב מפורש לגמרי שמותר לעשות כמעשה ער ואונן אם זה לתאוות יצרו, כי רק באופן שדומה להם, שהיה כדי שלא ייצא וולד, רק אז אסור. לא הצלחתי להבין איך דחית את הקריאה הזו בדבריו, לענ"ד גם אחריש קראתי את דבריך כמה פעמים עדיין לא ראיתי שזה יכול להיות נקרא באופן אחר.
              בכל מקרה תוספות רי"ד הוא לא בסיס לפסק הלכה כי השולחן ערוך לא מייסד עליו לבדו הלכות. אבל על דבר שהוא כל גדולי תלמידי הרמב"ן הוא כן פוסק כמוהם. בוודאי כשזה לא נגד ראשונים אחרים, וכאן הלשון של הרמב"ם משמע כמוהם, שכתב שזה כאילו רוצח, ואי אפשר להבין מילים אלה אם לא מדובר שיש בכח קרוב שייוולד וולד.

              יש מבנה וחשבון של הלכה.
              אנחנו לא יכולים לפסוק הלכה מכח ראשון אחד. אני לפעמים רואה שמישהו טוען משהו, ואז הוא מביא איזה תוס' רי"ד או רבינו יוסף מן ההר שאומר כמוהו וזה נהיה אצלו הלכה. זו דרך של אנשים מהמחנה הדתי לאומי או מהאקדמיה. במסורת ההלכה צריך לדעת מה כל ראשון אומר ולדעת לשקול בפלס משקל השכל, לפי גדולתם ומספרם ועד כמה סברתם מאירה באור השכל בסוגיה המסוימת הזו, לא מספר לחוד קובע ולא גדולה לחוד קובעת ולא הסברא שלנו קובעת. זה שיקול ההלכה של כל הדברים לפי משקלם, וזה עניין עמוק ורגיש שדורש שימוש תלמידי חכמים שנים רבות והסמכה לפסיקת הלכה. למשל רבי עקיבא איגר לעמים מסיים קושיא בצ"ע ולפעמים בצע"ג, הוא יודע לשקול את הקושיא, וכשמכריעים הלכה המשקל הזה גם חלק מההכרעה. במקרה שלנו זה נחסך מאיתנו, רבי עקיבא איגר כבר הכריע כהרמב"ן ועדת תלמידיו.

              יוצא שיש לנו הלכה מוכרעת בראשונים. לאותם ראשונים שרעק"א מכריע מכוחם לא התייחסת כלל, לא הראית שכתבו בהם משהו אחר, ולענ"ד אי אפשר להראות את זה מרוב שזה ברור בפשט, בקריאה וגם בסברא ולמדנות. אבל אם היית מראה איך לקרוא אותם אחרת בדברי טעם הייתי מקשיב ודן בזה.
              אתה רק מביא גמרא, אי אפשר לדחות הכרעת הלכה של ראשונים מכח גמרא. זה נגד כללי ההלכה. הראשונים ראו את הגמרות שאתה מביא וידעו אותם ועדיין אמרו מה שאמרו, כלומר הם פירשו את הגמרות אחרת ממך. כתבתי את זה כבר כארבע פעמים ואתה מתעלם וממשיך להביא גמרות.
              (יש תיאורטית אפשרות שחכם בן זמננו יכריע להלכה דלא כהראשונים, כמו שעשו החזו"א. אבל אני מאוד מקווה שאתה לא תומך יתדותיך בזה, כי גם אם היינו ממיתים עצמנו באהלה של תורה כמה חודשים על זה כולי האי ואולי, יותר לצד של אולי. מה שאנו עושים כעת, שזה בסך הכל בחפזון מאוד, זה ממש צחוק מהעבודה לחשוב שמכח לימוד כזה אפשר להכריע נגד הראשונים. זה אפילו לא להכריע בין ראשונים כי אין שום ראשון שאוסר (אולי בספק ר"ת אוסר אבל הוא דעת יחד נגד כל הראשונים שהבאתי ויש עוד ולא ראיתי טעם למנות), אלא מה שאת העושה זה לדחות את כל הראשונים מכח קריאה פשוטה בגמרא, וכאילו הם לא ידעו את הגמרות האלה או לא ידעו לקרוא)
              הגמרות שאתה מביא יכולות לכל היותר להיות קושיא על הראשונים. לי יש תירוץ על הקושיא הזו ולך לא. כלומר בלי שום ספק הראשונים לא למדו את כל סוגיות הגמרא שאתה מביא כמו שאתה לומד אותן. אולי הם למדו כמו שאני מסביר, או שהם למדו בדרך שלא אתה ולא אני הצלחנו לראות, והקושיא נשארת בצ"ע ופסק ההלכה נשאר כמו הראשונים.
              אז כל הדיון שלך בגמרות שאתה מביא אין בו שום טעם, הוא לא מתחיל בכלל, וחבל על הטרחא. אם הכוונה היא לחפש את ליישב את הגמרות לפי הראשונים אז זה לימוד אע"פ שאין בו שום נפ"מ להלכה, אבל הוא מוסיף להבנה, וזה חשוב כתכלית לעצמה גם בלי פסיקת הלכה, כמו שבחורים לומדים בישיבה הבנה בלי להגיע להלכה. אבל אתה לא מתאמץ ליישב את הראשונים אלא לומד כאילו הראשונים לא קיימים ובכלל לא אכפת לך שאתה סותר את דבריהם ואתה דווקא מחפש ללחוץ על הסוגיות שיהיו נגד דברי הראשונים. גם בחורי ישיבה לא עושים כך, וכל שכן פוסקי הלכה. אם מסקנת ההבנה שלך בגמרא היא הפוך מהראשונים זה מעיד בהכרח שלא הבנת את הגמרא. אתה מושך לכיוון של לא להבין, כלומר להסיק שאסור שזה נגד הראשונים, אז אין סיכוי שהלימוד שלך יקרב אותנו להבנת הגמרא. להלכה הוא לא מעלה ולא מוריד כי אתה לא יכול לחלוק להלכה על ראשונים. לכן אינני רואה שום תועלת וטעם ועניין בדיון בדבריך, לא להלכה ולא להבנה, עוד לפני שהדיון התחיל.
              .
              .
              .
              .
              כתבתי שההיתר הוא רק במקום שיש צורך טבעי של הגוף לפי מידת האמצע, הטבע הבריא, כלומר שעבר זמן שלא שימש והוא מחומם מכח זה, שזה חסר לגוף.
              אם אדם לא מגרה את עצמו ולא מחמם את עצמו אלא אחרי זמן הוא מרגיש צורך, כמו מי שלא אכל כמה זמן ואז מרגיש רעב, על זה ההיתר.
              אם אדם לא מרגיש רעב, אלא מעורר באופן מלאכותי את הגירוי כדי להנות בדרך של הפרזה והתמכרות שזה הקצה, בזה כל ההנאות אסורות (כמו שדיברו על תאוות אכילה, חרפת חוש המישוש, חמדת ממון כבוד ועוד), ובכללן הנאת הוצאת זרע בלי שיש בה עניין בפני עצמו.
              הרמב"ם כתב שלישון על הצד זה טבעי, על הגב לא. החימום שנובע משכיבה על הגב הוא לא בדרך האמצע ולכן אסור ונחשב טומאה. כמו שהבאתי, אם אדם מבעיר אש בחצרו לבישול או חימום הוא חייב בדיני מזיק כי "צורת המעשה" היא של פושע להזיק בשל חברו אע"פ שאינו מתכוון לזה. אם נוטע עץ בחצרו צורת המעשה היא "משתמש בתוך שלו" ולכן מותר גם אם מתכוון להזיק לחברו. כך לישון על הגב זו צורת מעשה של גורם לעצמו חימום שלא בא מצורך טבעי, וצורת מעשה כזו אסרו חכמים.
              כמעט כל המקורות שהבאת מוסברים לפי זה.
              הסברת יפה מקודם שיש אופן של אונס שגורם שהמעשה לא מתייחס כלל לאדם. במשנה כתוב אדם מועד לעולם בין באונס ובין במזיד בין ער בין ישן, ובכל זאת יש שיטות בראשונים שאם הוא ישן ואחרי שנרדם הניחו לידו כלים ובשנתו זז ושבר אותם, הוא פטור, ודחקו את לשון המשנה כי מסברא לא ייתכן כלל לייחס אליו מה שעשה בשנתו. כי בשינה אין בו דעת.
              כל שכן בהוצאת זרע שאין עליה משנה מפורשת בין באונס ובין ישן. לכן לא יתכן שמקור האיסור הוא מקרי לילה, ואף אחד לא טען את זה, זה חידוש שלך שאין לו שום הכרח ובסיס, ולא מקום בסברא.
              הקרי לילה רק סימן שמוכיח מה היה המצב של האדם כשהיה ער במשך היום, האם היה מגורה או לא. בקרי לחוד אין שום צד איסור. הקדושה היא לא שלא ייצא קרי, אלא היא לא להיות מגורה כשהוא ער, הקרי שבלילה הוא רק משהו שבודק את זה.

              באופן טבעי אדם שזמן מה לא הוציא זרע מתחמם ואז זו מדרכי הרפואה שיוציא וגם שיהנה ואם אין לו אישה מותר לו לפי הראשונים.
              אבל למשל אם אדם יושב שבעה, אז גם אין לו תיאבון, וכל שכן שאין לו התעוררות חימום גם לא באופן טבעי ובריא. זה לא מתאים למצב הנפשי. גם כהן גדול ביום כיפור הוא במצב נפשי שאז אין מקום להתעוררות טבעית של הצורך להוציא זרע, גם לא במעמד הר סיני ולא בכל מצב דומה. גם מי שיוצא בצבא הוא במצב של גילוי שכינה, הקב"ה נלחם איתו באופן ניסי, הוא צריך לא לפחד מסוסי האויב וכו'. מי שמתעורר אצלו הצורך הטבעי להוציא זרע במעמדים כאלה סימן שהוא לא מבין את המעמד ולא מכבד אותו. איך נדע אם באמת התעורר אצלו הצורך להוציא זרע, לפעמים האדם עצמו לא מודע לזה כי "לא נעים לו", שבמצב כזה זה מה שמתעורר אצלו. הקרי שיוצא בלילה הוא העד שהיה מחומם ביום ועל זה האיסור.
              אני מבקש שלא תדון על הדברים האלה, כי אני מיישב את פסק הראשונים ולענ"ד זה יישוב טוב. אם תדחה את היישוב שלי נישאר עם זה שההלכה בלי ספק כראשונים, רק שעוד לא מצאנו איך ליישב את הגמרות לפיהם. וזה לא יוביל אותנו לשום מקום. כי הלשון שלהם מפורש ואם תדחה את מה שכתבתי כאן ההלכה שנובעת מהראשונים לא תשתנה, כי פשט דבריהם המפורשים לא ישתנה.
              הלכה זה מקצוע בתורה בפני עצמו, יש כללים בזה, וצריך שימוש להבין איך משתמשים בכללים. לא כל מי שלמד בישיבה יכול להתחיל לעורר דיון הלכתי. אני כותב תשובות הלכתיות כי למדתי ושימשתי כמה שנים אצל תלמיד קרוב של הגר"נ קרליץ שהוא פוסק שנים רבות בקהילה חשובה וגדולה, והוסמכתי על ידי הגרנ"ק שעקב אחרי הלימוד שלי, וגם ע"י הרב יואל קלופט ששימשתי אצלו הרבה, והייתי אחר כך בתפקיד של פוסק הלכה בבית כנסת ובקהילה.
              היסוד הכי פשוט וראשוני בהלכה שאם יש פסק של ראשונים שהוכרע על ידי גדולי הנושאי כלים, זו נקודת המוצא. זו ההלכה ואין בלתה. להזיז את זה אפשר רק אם מראים ברור שהראשונים כתבו משהו אחר. אי אפשר להזיז את זה עם מובאות מגמרות. מובאות מגמרות משמשות רק לחלק ההבנה, יש חלק של פסיקה ויש חלק אחר של הבנה שהוא דומה ללימוד הישיבתי של בחורים. חלק ההבנה נדרש גם כשפוסקים הלכה כי הוא מאפשר לראות אולי הראשונים או השו"ע או הנו"כ כתבו משהו אחר ורק אחרי למדנות של הבנה רואים מה הם באמת כתבו. אבל זה מוכרח להתיישב עם פשטות לשונם, רק בלמדנות אחרת שמביאה לקריאה אחרת, ואי אפשר לזוז מפשטות לשונם.
              אני לא רואה שאתה יודע/מבין/מקבל את היסוד הזה, אני חוזר על זה שוב ושוב ולא רואה תגובה. לא כתבת להראות שהרמב"ן ותלמידיו שהבאתי שהם היסוד בראשונים אחרי שהרק"א הכריע כמוהם, לא כתבו מה שאני אומר שהם כתבו. בלי זה אין שום התחלה לכל הדברים האחרים, ולכן אינני מבין למה אתה מביא אותם, ואיך אתה מצפה שאשתכנע מדבריך, או בכלל אקשיב להם, אחרי שאתה חולק על כל הראשונים.

              אני לא מרגיש נוח כלל לכתוב לך דברים לא מכבדים, זה מכניס אותי ללחץ ביני לבין עצמי, יש לי טבע חלש. כמובן אני גם לא רוצה לזלזל בכבודך. אבל מנקודת מבטי אין לי ברירה, ושנינו לא רוצים שאכתוב דברים שלפי המבט שלי אני לא רואה את אמיתתם. אני מבקש שנעצור כאן את הדיון. אני לא מרגיש שהוא פורה. הדברים שלך יישארו מונחים כאן והקורא יכול לקרוא אותם ולשפוט לפי דעתו.

  6. אלי הגיב:

    א. אין לי בעיה שנשאר חלוקים, אך תועלת תווצר מתוך הבנת דעת הניגוד ולא מחסר הבנתה . יש משהו עקבי בחסר הבנתך אותי אולי בגלל שאני מקצר בדברי ואולי גם בגלל שאתה מקטלג אותי היכן שהוא במסגרות שנתקלת בהם בעברך., שוב ושוב אתה מיחס לי גישה סגפנית שאני רחוק ממנה,
    לא כתבתי שהרמבם שלל עינוגי הגוף או שנשללו בשבת. אלא שבעולם הבא אין אכילה ושתייה וכו' כדבריו ולכן אם מדמים שבת לעולם הבא משמע שגם בו העונג הרוחני הוא עיקר התענוג והתענוגים הגשמיים אמצעים לו , ולכן תענוגים גשמיים כאכילה ושתייה שפותחים את הדרך מתוך שמחה לעולם הרוחני הפנימי , ככתוב הכן לי מטעמים כדי שתברכך נפשי, שפיר דמי , אבל הדיבור היתיר הוא בעצמותו מפריע את החדירה לעומק הנפש והמחשבה ולכן הייתה הבא אמינא לאסרו.. כלומר בשני המקרים לא דובר על שלילה אלא על ראיה שהם מיועדים לפתוח פתח לעונג יותר גדול וכמובן גם האמצעים חשובים אך כדאי לזכור את היותם אמצעים .. וכן גם אכילה בגדר בכל דרכיך דעהו יכולה להיות לא מרעב , אלא לשם תענוג שיפתח ליבו וייתן לו נחת רוח לעבודת השם מכוח התענוג הגשמי עצמו.

    ב. ארחיב קצת ביסוד דין זרע לבטלה כפי הבנתי::
    1 לאיסורי ומצוות התורה יש שני טעמים עקרוניים: האחד לקבל מלכות השם מעצם העובדה שהוא ציווה . והשני באיסורים הרע העצמי שבדבר אם באופן ספציפי בו ואם מכוון שיש עניין לעדן את התאווה אליו באופן כללי שלא תקצין, כגון איסור נבילה כדברי הגמרא לעניין שחיטה.
    2. ברוב המצוות העיקר בסופו של דבר הוא הציווי וגדרו ולכן העובר בשוגג חלוק לגמרי מהמזיד והאנוס אין בידו כמעט כלום.
    3. אבל האם אינך יכול להעלות על הדעת שהקב"ה יגלה לנו על דבר מסוים שחקק בעולמו שהוא רע בעצם וגורם נזק רוחני משמעותי לאדם ולעולם וגם אם לא יאסר באיסור מפורש , הרי הוא גורם בעצם לאובדן הכי גדול אובדן החלק הרוחני שבאדם עד כדי חיסולו ואובדן עולם הבא במקרים קיצוניים , רק טיפש יעשה דברים אלו גם אם לא נאסרו בגדר קבלת עול מלכות השם, או יתייחס אליהם כמעלה בעלמא. הרי בסופו של דבר כל המוטיבציה הכללית הראשונית לקיום התורה היא בשביל לזכות לנעלות לנצח כפי שפנה הקב"ה לבני ישראל לפני מתן תורה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש גם הציות וקבלת המלכות היא בסופו של דבר אמצעי לתכלית זו ואיזו מן טענה יכולה להיות לא נאסר באמצעי הזה אז מה אכפת לי לאבד את התכלית כולה וזה רק עניין ומוסר?
    4. אכן אין כלל איסור מפורש על שפיכת זרע בערנות ,וכל שניתן להציע וכך הוא ברוב הראשונים מבחינת האיסור, זה פגם בפרו ורבו ולעניין זה אתה צודק , שבמקום שאין פגם בפרו ורבו , אין זה בגדר האיסור הנובע מכך , אם כי מסופקני האם גם לעניין זה הגדר הוא כפי שכתבת. אבל מצד פרו ורבו הרי המצווה ממש היא על בן ובת ואיך יכול להיות אם זה כל הנושא שביטול רגעי שלה כאשר יש לו כבר בן ובת ויש לו אשה יהיה כל כך חמור הרבה יותר מביטול ההידור של ריבוי ילדים? ובכלל אם זה הבסיס איך יתכן שבאמצעי מניעה כגון גלולות אין זרע לבטלה. ? וכן איך הותר לשאת אילונית ? ומהיכן החומרה היתרה שמתייחסת הגמרא בנדה לעניין זה ללא חילוק כלל בין נשוי לשאינו, אדרבה היא דנה לגבי בדיקה האם אדם כרות שפכה וממילא אסור לו לבוא בקהל כך שמדובר על רווק ואוסרת שיבדוק עצמו ביד או איברים אפילו שזה לצורך נישואיו ופרו ורבו? ועוד פסקו הפוסקים לעניין לאחוז באשכים בהשתנה להחמיר יותר ברווק ולהקל בנשוי ?
    5. אבל כתוב ונשמרת מכל דבר רע ונפסקה להלכה השיטה הלומדת מכך איסור לעניין קרי לילה מתוך הרהור ביום ,בכל מקום . ולעניין איסור זה לא מופיע בשום מקום בפוסקים חילוק בין בחור לנשוי אדרבה לומדים זאת ממחנה ששם הרי שרויים הגברים לבדם כל תקופת המלחמה שיכולה להיות ארוכה. ונראה מה נלמד מכאן:
    א. שקרי זה דבר רע כלומר רע בעצם.
    ב. כדי להישמר ממנו עליך להימנע מהרהור ,כלומר איסור ההרהור או מחמת התוצאה האפשרית הזו ואין בסיסו איסור בעצם על הרהור.
    6. עכשיו נפנה אותך למהיכן בכלל הגמרא לומדת איסור שפיכת זרע ואת עונשו מיתה בידי שמיים , וראה זה פלא הלימוד הוא מבני יהודה ער ואונן שדינם כבני נח , והיכן מצינו שלומדים איסור וודאי עונש מבני נח ? הרי משניתנה תורה היא ביטלה כלפי בני ישראל את כל האמור לפניה כדברי הרמבם ואחרים ,וכן לא מצינו שום דוגמא אחרת בחז"ל על לימוד איסור ועונש מבני נח , וודאי לא נענשים בני ישראל במיתה על גזל כפי שנענשים בני נח . והכיצד כאן לומדת הגמרא בפשטות ללא כל צורך לדון בכך?
    7. אלא שהמפתח להבנה הוא המשך מה שראינו מונשמרת שזה דבר רע ולשון הפסוק שער ואונן נהיו רעים בעיני השם כתוצאה ממעשיהם אלו ,דבר שלא כתוב על שום מעשה .
    8. הביאור הוא שדבר זה עיקרו רע בעצם כאשר אדם לוקח רק את הקליפה וקדוש וטהור כאשר לוקח אותו יחד עם הפרי כלומר בבניית אהבה ומימושה עם אשתו , והרע הזה יכול במקרים קיצוניים לרוקן אותו לגמרי ולהפכו כבהמה שאין שום ערך לחייו רק ערך שלילי עד כדי אובדן עולם הבא שלא נאמר כלל לגבי ערך כמו לא לשקוע בתאוות האכילה.
    9. ולכן רע בעצם כפי שהוא רע ומזיק לבני נח כן הדין בבני ישראל, ואין לזה קשר למצוות התורה וגדריה , אלא לטבע המציאות וכן עולה מביאור הגמרא בנדה וחומרת הדברים היתרה בה והירידה לבאר שחת של עושיהם . וכן מפורש בזוהר על המקום בער ואונן שזה הדבר היחיד בתורה שנאמר עליו שהופך את האדם לרע בעצם. ומכאן חומרתו. .
    10 . לסיום רק אוסיף שגם מנקודת המבט של רק לא לשקוע בדבר בלבד ולא לקחתו לקיצוניות ברור שצריך בחור להתאמץ שלא ליפול בו , כי טבע המציאות שהשקיעות בנושא זה [בכללות בתאווה זו] לפחות באדם שעדיין אין ליבו בחוכמה ,וזה מצבו בדר"כ של אפילו בחור ישיבה בתחילת דרכו , היא כן לשקוע בדבר זה בקיצוניות אם לא יעמוד מנגד . וכפי שמופיע בחז"ל שקל מאוד לשקוע בזאת ,וכפי שכותב הרמבם שרוב מוחלט של בני האדם מתים מריבןי יתיר של העיסוק בכך , וכפי שרואים מהמציאות היום בכל העולם שרוב הצעירים שקועים בכך כעיקר חייהם..
    ג. לגבי דבריך על מטרת הבריאה הרמחל כותב שהמטרה להיטיב בהרבה מספריו דעת תבונות מסילת ישרים דרך השם ועוד , המטרות שהבאת בשם רב חיים ויטאל הם מטרות ותכליות שצריכות להיות מצד האדם והרי ברור שלשם אין צורך בכל זאת ומטרתו רק לזולתו כי הוא אינו חסר כלום .יש מכתב של רב חיים פרינדלנדר בו הוא מגיב לפרופ אחד שניסה לטעון שישנה מחלוקת בעניין, דוחה זאת מכל וכל ומבהיר את הדברים כפי שהצגתים. ולא יכולה להיות מחלוקת בעניין שהוא לב התורה .ועוד שמעצם דברי חז"ל שתוכן העולם הבא הנצחי הוא להנות מזיו השכינה רואים שזה מה שקורה בפועל .
    ד. לגבי היחס בין הרמבם לקבלה , המשמעות בדבריו שהוא מדבר על עולמינו כולו כבריאה יש מאין , כאשר לפי הקבלה עיקר המהלך הוא האצלה וזה דבר מספיק בעקרי כדי לדעת שלא היה חשוף לה או לפחות לא חשוף לה כקבלת אמת.
    ה.אשתדל להגיב על יתרת דבריך בפוסט נפרד ואולי אתייחס גם לשיטות שהבאת בעניין.

    • nirstern הגיב:

      לגבי אות ד', שהרמב"ם מדבר על העולם כעל בריאה יש מאין, ובקבלה מדברים על האצלה.
      בקבלה מדברים גם על האצלה וגם על בריאה יש מאין, יש עולם האצילות ועולם הבריאה. מקור הלשון "יש מאין" לא נמצא בתלמוד או מדרשים, הוא מופיע בזוהר במקומות רבים (למשל זוהר חדש תיקונים ס"ג ב', שם מבואר ש'יש' הוא ספירת חכמה ו'אין' הוא ספירת כתר), ומופיע ברמב"ן בראשית א' א' (ומובא באבן עזרא שם) וברקנאטי שמות כ"ה ל'. כך שלא שייך כלל לומר שבריאת יש מאין אינו לשיטת הקבלה, אדרבא, הזוהר והמקובלים הם המקור הראשון לזה.
      מצד שני, במו"נ ב' י"ב הוא פרק שלם על השפע. המילה הערבית ל"שפע" (פיץ fyad) היא אותה מילה שמשתמשים בה בערבית להאצלה, בקבלה ובניאו פלטוניזם. במהד' הערבית של שלמה מונק בתוכן הספר בעמ' ט"ז כתב שהפירוש הוא אצילות. מלשון המו"נ ותוכן דבריו אין ספק שכוונתו לזה. ועי' עוד במו"נ א' מ"ו, א' נ"ח, א' ס"ט, ב' ד', ב' י"א, ג' י"ג, ג' י"ז, ג' מ"ה.
      כל זה הן סוגיות בנושא של האצלת כל הנמצא ממקור המציאות, וזה מלבד המקומות שהוא מדבר על שפע נבואי או שכלי. וכל זה רק המקומות שהוא אורמ בפירוש שהוא עוסק בעניין של אצילות, ויש עוד מקומות רבים שהוא לא אומר בפירוש שזה הנושא אע"פ שבלי ספק זה הנושא (למשל בג' כ"א ועוד הרבה כיו"ב).
      אלה אותן סוגיות בדיוק שהקבלה עוסקת בהן בעניין אצילות, והמו"נ אומר את אותם דברים בזה כמו שבספרי הקבלה. וזה רק מה שעלה בזכרוני כעת ומן הסתם יש עוד מקומות.

      אני לומד שנים רבות את הנושאים האלה כל יום במשך שעות רבות, זה לא אומר שאני צודק, או שבכלל אני יודע על מה אני מדבר, אבל זה אומר שאני מתייחס למקורות כולם, לפחות רובם, בלימוד עיוני שלהם. איני יכול להתייחס לאמירות שנאמרות בכלליות בלי שיהיה להן על מה שיסמוכו.

      מספרים על רבי ברוך בער ליבוביץ שהוזמן לאספת רבנים גדולה שבאו אליה גדולי ישראל מכל אירופה, והתפתח דיון למדני על רשב"א מסויים, ורבי ברוך בער עמד בצד ושתק. אחר כך לחצו עליו לומר מה דעתו בפשט של הרשב"א, והוא אמר שהרשב"א זה לא פוטבאל (כדורגל), שאפשר כל פעם לומר עליו משהו אחר לפי ראיה או סברא כלשהי כלשהי. אלא צריך להיות שבועיים חולה על הרשב"א הזה עד שאפשר לומר עליו משהו.

  7. אלי הגיב:

    א. אין לי בעיה שנשאר חלוקים, אך תועלת תווצר מתוך הבנת דעת הניגוד ולא מחסר הבנתה . יש משהו עקבי בחסר הבנתך אותי אולי בגלל שאני מקצר בדברי ואולי גם בגלל שאתה מקטלג אותי היכן שהוא במסגרות שנתקלת בהם בעברך., שוב ושוב אתה מיחס לי גישה סגפנית שאני רחוק ממנה,
    לא כתבתי שהרמבם שלל עינוגי הגוף או שנשללו בשבת. אלא שבעולם הבא אין אכילה ושתייה וכו' כדבריו ולכן אם מדמים שבת לעולם הבא משמע שגם בו העונג הרוחני הוא עיקר התענוג והתענוגים הגשמיים אמצעים לו , ולכן תענוגים גשמיים כאכילה ושתייה שפותחים את הדרך מתוך שמחה לעולם הרוחני הפנימי , ככתוב הכן לי מטעמים כדי שתברכך נפשי, שפיר דמי , אבל הדיבור היתיר הוא בעצמותו מפריע את החדירה לעומק הנפש והמחשבה ולכן הייתה הבא אמינא לאסרו.. כלומר בשני המקרים לא דובר על שלילה אלא על ראיה שהם מיועדים לפתוח פתח לעונג יותר גדול וכמובן גם האמצעים חשובים אך כדאי לזכור את היותם אמצעים .. וכן גם אכילה בגדר בכל דרכיך דעהו יכולה להיות לא מרעב , אלא לשם תענוג שיפתח ליבו וייתן לו נחת רוח לעבודת השם מכוח התענוג הגשמי עצמו.

    ב. ארחיב קצת ביסוד דין זרע לבטלה כפי הבנתי::
    1 לאיסורי ומצוות התורה יש שני טעמים עקרוניים: האחד לקבל מלכות השם מעצם העובדה שהוא ציווה . והשני באיסורים הרע העצמי שבדבר אם באופן ספציפי בו ואם מכוון שיש עניין לעדן את התאווה אליו באופן כללי שלא תקצין, כגון איסור נבילה כדברי הגמרא לעניין שחיטה.
    2. ברוב המצוות העיקר בסופו של דבר הוא הציווי וגדרו ולכן העובר בשוגג חלוק לגמרי מהמזיד והאנוס אין בידו כמעט כלום.
    3. אבל האם אינך יכול להעלות על הדעת שהקב"ה יגלה לנו על דבר מסוים שחקק בעולמו שהוא רע בעצם וגורם נזק רוחני משמעותי לאדם ולעולם וגם אם לא יאסר באיסור מפורש , הרי הוא גורם בעצם לאובדן הכי גדול אובדן החלק הרוחני שבאדם עד כדי חיסולו ואובדן עולם הבא במקרים קיצוניים , רק טיפש יעשה דברים אלו גם אם לא נאסרו בגדר קבלת עול מלכות השם, או יתייחס אליהם כמעלה בעלמא. הרי בסופו של דבר כל המוטיבציה הכללית הראשונית לקיום התורה היא בשביל לזכות לנעלות לנצח כפי שפנה הקב"ה לבני ישראל לפני מתן תורה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש גם הציות וקבלת המלכות היא בסופו של דבר אמצעי לתכלית זו ואיזו מן טענה יכולה להיות לא נאסר באמצעי הזה אז מה אכפת לי לאבד את התכלית כולה וזה רק עניין ומוסר?
    4. אכן אין כלל איסור מפורש על שפיכת זרע בערנות ,וכל שניתן להציע וכך הוא ברוב הראשונים מבחינת האיסור, זה פגם בפרו ורבו ולעניין זה אתה צודק , שבמקום שאין פגם בפרו ורבו , אין זה בגדר האיסור הנובע מכך , אם כי מסופקני האם גם לעניין זה הגדר הוא כפי שכתבת. אבל מצד פרו ורבו הרי המצווה ממש היא על בן ובת ואיך יכול להיות אם זה כל הנושא שביטול רגעי שלה כאשר יש לו כבר בן ובת ויש לו אשה יהיה כל כך חמור הרבה יותר מביטול ההידור של ריבוי ילדים? ובכלל אם זה הבסיס איך יתכן שבאמצעי מניעה כגון גלולות אין זרע לבטלה. ? וכן איך הותר לשאת אילונית ? ומהיכן החומרה היתרה שמתייחסת הגמרא בנדה לעניין זה ללא חילוק כלל בין נשוי לשאינו, אדרבה היא דנה לגבי בדיקה האם אדם כרות שפכה וממילא אסור לו לבוא בקהל כך שמדובר על רווק ואוסרת שיבדוק עצמו ביד או איברים אפילו שזה לצורך נישואיו ופרו ורבו? ועוד פסקו הפוסקים לעניין לאחוז באשכים בהשתנה להחמיר יותר ברווק ולהקל בנשוי ?
    5. אבל כתוב ונשמרת מכל דבר רע ונפסקה להלכה השיטה הלומדת מכך איסור לעניין קרי לילה מתוך הרהור ביום ,בכל מקום . ולעניין איסור זה לא מופיע בשום מקום בפוסקים חילוק בין בחור לנשוי אדרבה לומדים זאת ממחנה ששם הרי שרויים הגברים לבדם כל תקופת המלחמה שיכולה להיות ארוכה. ונראה מה נלמד מכאן:
    א. שקרי זה דבר רע כלומר רע בעצם.
    ב. כדי להישמר ממנו עליך להימנע מהרהור ,כלומר איסור ההרהור או מחמת התוצאה האפשרית הזו ואין בסיסו איסור בעצם על הרהור.
    6. עכשיו נפנה אותך למהיכן בכלל הגמרא לומדת איסור שפיכת זרע ואת עונשו מיתה בידי שמיים , וראה זה פלא הלימוד הוא מבני יהודה ער ואונן שדינם כבני נח , והיכן מצינו שלומדים איסור וודאי עונש מבני נח ? הרי משניתנה תורה היא ביטלה כלפי בני ישראל את כל האמור לפניה כדברי הרמבם ואחרים ,וכן לא מצינו שום דוגמא אחרת בחז"ל על לימוד איסור ועונש מבני נח , וודאי לא נענשים בני ישראל במיתה על גזל כפי שנענשים בני נח . והכיצד כאן לומדת הגמרא בפשטות ללא כל צורך לדון בכך?
    7. אלא שהמפתח להבנה הוא המשך מה שראינו מונשמרת שזה דבר רע ולשון הפסוק שער ואונן נהיו רעים בעיני השם כתוצאה ממעשיהם אלו ,דבר שלא כתוב על שום מעשה .
    8. הביאור הוא שדבר זה עיקרו רע בעצם כאשר אדם לוקח רק את הקליפה וקדוש וטהור כאשר לוקח אותו יחד עם הפרי כלומר בבניית אהבה ומימושה עם אשתו , והרע הזה יכול במקרים קיצוניים לרוקן אותו לגמרי ולהפכו כבהמה שאין שום ערך לחייו רק ערך שלילי עד כדי אובדן עולם הבא שלא נאמר כלל לגבי ערך כמו לא לשקוע בתאוות האכילה.
    9. ולכן רע בעצם כפי שהוא רע ומזיק לבני נח כן הדין בבני ישראל, ואין לזה קשר למצוות התורה וגדריה , אלא לטבע המציאות וכן עולה מביאור הגמרא בנדה וחומרת הדברים היתרה בה והירידה לבאר שחת של עושיהם . וכן מפורש בזוהר על המקום בער ואונן שזה הדבר היחיד בתורה שנאמר עליו שהופך את האדם לרע בעצם. ומכאן חומרתו. .
    10 . לסיום רק אוסיף שגם מנקודת המבט של רק לא לשקוע בדבר בלבד ולא לקחתו לקיצוניות ברור שצריך בחור להתאמץ שלא ליפול בו , כי טבע המציאות שהשקיעות בנושא זה [בכללות בתאווה זו] לפחות באדם שעדיין אין ליבו בחוכמה ,וזה מצבו בדר"כ של אפילו בחור ישיבה בתחילת דרכו , היא כן לשקוע בדבר זה בקיצוניות אם לא יעמוד מנגד . וכפי שמופיע בחז"ל שקל מאוד לשקוע בזאת ,וכפי שכותב הרמבם שרוב מוחלט של בני האדם מתים מריבןי יתיר של העיסוק בכך , וכפי שרואים מהמציאות היום בכל העולם שרוב הצעירים שקועים בכך כעיקר חייהם..
    ג. לגבי דבריך על מטרת הבריאה הרמחל כותב שהמטרה להיטיב בהרבה מספריו דעת תבונות מסילת ישרים דרך השם ועוד , המטרות שהבאת בשם רב חיים ויטאל הם מטרות ותכליות שצריכות להיות מצד האדם והרי ברור שלשם אין צורך בכל זאת ומטרתו רק לזולתו כי הוא אינו חסר כלום .יש מכתב של רב חיים פרינדלנדר בו הוא מגיב לפרופ אחד שניסה לטעון שישנה מחלוקת בעניין, דוחה זאת מכל וכל ומבהיר את הדברים כפי שהצגתים. ולא יכולה להיות מחלוקת בעניין שהוא לב התורה .ועוד שמעצם דברי חז"ל שתוכן העולם הבא הנצחי הוא להנות מזיו השכינה רואים שזה מה שקורה בפועל .
    ד. לגבי היחס בין הרמבם לקבלה , המשמעות בדבריו שהוא מדבר על עולמינו כולו כבריאה יש מאין , כאשר לפי הקבלה עיקר המהלך הוא האצלה וזה דבר מספיק בעקרי כדי לדעת שלא היה חשוף לה או לפחות לא חשוף לה כקבלת אמת.
    ה. אשתדל להגיב על יתרת דבריך בפוסט נפרד ואולי אתייחס גם לשיטות שהבאת בעניין.

    • nirstern הגיב:

      בעיני יש בעיה גדולה בהגדרה של "עונג רוחני" מול "עונג גשמי".
      אם מגדירים שעונג רוחני פירושו ליהנות מחכמה מופשטת שמחברת אותנו אל המושכל שהוא הבורא, הרי בתחום הזה היו וישנם חוליים עצומים.
      מגדל בבל, חטא העגל שנבע מעיון רוחני גבוה לפי חלק מהפרשים, נדב ואביהוא, אצילי בני ישראל שחזו את האלהים ועוד הרבה. הבייתוסיים והצדוקים שעסקו בעיון בעבודה לשמה. אין לי דעה מגובשת לגבי הנצרות, לא למדתי והיא גם לא דבר אחד, אבל מי שסבור שיש חולי בנצרות הרי יסודה בעיונים רוחניים מופשטים ועמוקים על האלוהות, כמו שרואים מהברית החדשה.
      בזמנים מאוחרים יותר היו שבתאי צבי, שהיה לכל הדעות מקובל עצום, ולכן היו גדולי ישראל מפורסמים שתמכו בו. ואחריו יעקב פרנק.
      חלק מהכתות, גם בימינו אלה, מבוססות על עיון מעמיק ורציני שמנסה להתקרב לבורא ולא רק על שקר במזיד שנועד לניצול כספי ואחר. יש בלי סוף דוגמאות כאלה מסוגים שונים ומשונים בכל מקום ובכל תקופה, ביהדות ומחוצה לה.
      הרבה מאלה בלי ספק נהנו מאוד מהעיון הרוחני שלהם, שעסק במופשט וביקש להתקרב לבורא, והם הרגישו שהם אכן מתאחדים עם הבורא והאמינו בזה בתום לב. הכרתי בעצמי אדם שהיה בכת בשם אננדה מרגה, יש שם עיון ולימוד רוחניים ושכליים על עולמות עליונים אלוהות וכיו"ב, באופן מאוד רציני ומעמיק, ואנשים יושבים ללמוד את זה ונהנים הנאה רוחנית גדולה, ומאמינים בתום לב שהם מתקרבים לרוחני ולאמת ומרגישים בלי ספק שזה כך. ועדיין זו כת שהוצאה מחוץ לחוק בהרבה מדינות ונחשבת נפשעת ומסוכנת.

      תפוח עץ הוא בריאה של האלוה, הטעם שלו מכוון אל האדם, בדיוק הצבע והניחוח והמרקם וכל כיו"ב שיהיה ערב ומחייה נפש. הטבע הוא כמו תורה, הרי הסתכל בתורה וברא את העולם. כל דבר בטבע הוא כמו אות בתורה. בתפוח יש אות עמוקה לאין קץ ומלאה אהבה לאין קץ, אם אני חווה את כל זה באופן פשוט אבל מורגש היטב בכל נימי גופי, הרי אני מתחבר עם האלוה ממש, עם רצונו וחכמתו וטובו, התפוח הוא כולו רק אלוהות, למה זו לא הנאה רוחנית?
      באכילה אפשר לצאת מהאמצע ולהתמכר ולשקוע בתאווה לא בריאה. אבל כמו שהראיתי גם בהנאה מלימוד מופשט אפשר לטעות לא פחות.
      עולה מזה שכל הנאה שהיא בריאה ובדרך האמצע היא במהותה בהכרח הנאה רוחנית, כי אין שום דבר בעולם חוץ מרוחני. אין משהו שלא נברא ואין בו את חכמת הבורא. לכן הנאה מכל דבר היא הנאה מהבורא וחכמתו ואורו והגלוי שלו. אם חוטאים אפשר לחטוא בהנאות של גוף ושל רגש ושל שכל מופשט עיוני, ומבחינה זו אין מעלה כלל להנאות "רוחניות" על הנאות "גשמיות".

      ההנאות מכוונות לרבדים שונים בקומת האדם. יש הנאה של הבשר ממש, כמו לטבול באמבטיה חמה בחורף וכיו"ב, יש הנאות מטיול בטבע, יש הנאות רגשיות כמו לפגוש את הנכדים, יש הנאות ממוזיקה, ויש הנאות של השכל העיוני המופשט שהן ללמוד סוגיא עמוקה ולהגיע להבנה מאירה. באדם קיימים כל הרבדים, וכולם צריכים להיות קיימים וחיים ושמחים. מי שממית את החלק הגופני שלו ורוצה לחיות רק כשכל מופשט, יהיה אדם יבש וקר וחלול בלי שמחת חיים. לכן גם החכמים הכי גדולים נהנו מאמבטיה וממאכל ערב וכל כיו"ב כמו שכתוב במקומות רבים מאוד. הם הזינו שימחו את קומת האדם שלהם על כל מדרגותיה, כמו שכתב בשמונה פרקים שכל חלקי הנפש (כולל נפש הזן שהיא הבשר ממש, ונפש המרגיש שזה החושים) הם גילויים של אותה נפש אחת. זה הכל "חיים" אחד. לכן אי אפשר להחליט שמזינים ומשמחים רק רובד אחד מזה. מה שההנאה מהמופשט יותר חזקה מההנאה מאכילה, זה לא סיבה לעזוב את זה ולדבוק רק בזה. כשלא יהיה חומר תהיה רק הנאה מהמופשט והיא הכי חזקה, אבל כל זמן שיש לנו חומר הוא חלק מאיתנו ואי אפשר לא לתת לו את ההנאה שמתאימה למדרגתו אע"פ שהיא פחות חזקה.

      לתת לילד ממתקים, הזכרון שלו כל חייו מהממתקים שקיבל בילדותו, מהתבשילים של אמא, זה יסוד גדול בחיבור הפנימי הנפשי שלו להוריו. ממתקים זה לא רק הנאת החיך.

      יוצא שכל ההנאות שוות, בכולן אפשר לנטות לקצה או להישאר באמצע. וכולן הן חולי אם נוטים לקצה וכולן הם בריאות וחיים ואור אלוהי והתאחדות עם הבורא אם נשארים על המידה האמצעית.

  8. nirstern הגיב:

    במשך כ 12 שנה שאני כותב באינטרנט, היו רבים שכתבו טיעונים נגד דברי במטרה לסתור ולחלוק. כתבתי לא מעט דברים מעוררי מחלוקת, ובנושא ההיתר להוציא זרע מובן מאליו שהיו עשרות פניות שחלקו עלי בחריפות והביאו טענות לסתור.
    אפשר לבדוק, הדברים כתובים פתוח כאן, לא היתה פעם אחת, לזכרוני, שכתבתי משהו שלילי למי שפנה אלי. לא נתתי מעולם ציון לטענה שלו, לא ליכולת שלו כלמדן באופן כללי, ובוודאי לא לאישיות שלו או לדרך החשיבה שלו וכיו"ב. גם מי שכתב לי בסגנון אתה חוטא ומחטיא תחזור מהר בתשובה כי אחרת יהיה לך רע מאוד, או אתה רפורמי וכל כיו"ב, השבתי והתייחסתי בכבוד, שאלתי מאיפה אתה יודע שאני חוטא או רפורמי, תביא לזה נימוק או בסיס כלשהם, ואם אשתכנע אחזור בתשובה. ואמרו לי כולם יודעים שאסור להוציא זרע, ושאלתי תפרט לי מי זה "כולם" תביא שמות של פוסקים. מי שרצה המשיך בדיון ומי שלא רצה הפסיק.
    אפילו ביני לביני, במחשבתי האישית, אין לי דעה על הטענות או האדם. אני מקשיב, כותב מה שיש לי לומר, והעניין מסתיים בזה. כשהייתי אברך צעיר ונלהב, אמרתי לאנשים דברים שהיום אם מישהו היה אומר לי אותם הייתי חושב שהוא מטומטם גמור. ואני לא חושב שהייתי ממש מטומטם גמור, אלא שהייתי בתוך מצב נפשי וחיצוני וחברתי שגרם לי שהראייה שלי תהיה כך וכך. ועברתי תהליך מורכב, וגם היום בטוח שהדעות שלי נובעות משעבוד לאיזה מצב מצומצם חדש ואין לי מדרגה של הסתכלות חופשית מהשפעות של מצב נפשי וחברתי ורגשי וכו' וכו'. לכן אני לא דן אנשים וגם לא דעות. מה שיש לי להשיב אני משיב ומה שלא לא וזהו.

    בדיון הנוכחי יצאו ממני משפטים שמאוד התמיהו אותי, לא הכרתי את עצמי כמי שכותב דברים כאלה, זו פעם ראשונה שזה קורה לי. כתבתי לאדם שפנה אלי שהוא לא יודע ללמוד וכו' וכו' דברים שפוגעים בכבודו ומחלקים ציונים על יכולות הלימוד שלו. מי אני לחלק ציונים למישהו.
    אני מסתכל לתוך עצמי ומנסה להבין מה גרם לי להגיב כך. לא אכפת לי אם אסור להגיב כך או שזה מביש וחסר טעם וילדותי ונובע ממידות רעות ונצחנות. אם זה אותנטי, אם זה מה שבאמת יושב על הנפש ורוצה להיאמר, אז זה מי שאני וזו מדרגתי.
    התחושה שלי שהופעל עלי כח. שמעתי טענות, חלקן יפות ומעניינות, וכהרגלי הגבתי עליהן עניינית. אז פתאום בשלב מסויים אני שומע ש"הכל לא נכון", ויש אמירה ארוכה שקובעת במסמרות מה נכון, לא טענות מסויימות אלא מעגל כולל. אני שומע את האמירה על מה נכון כרטוריקה, דמגוגיה. יש נאומים של פוליטיקאים או עורכי דין, שמשלבים אלימות מילולית כמו אמירות "הכל לא נכון" ושופכים ערימות של טענות שכולן במהותן הן רק הפעלת כח ולא שום טיעון לגופו של עניין. לדיבור יש כח גולמי, כמו למכות. לכן מדברים על אלימות מילולית. אם אדם עומד בכיכר העיר וצועק אלה שסוברים כך וכך הם טועים ומסוכנים ובוגדים וכו' וכו', יש לזה פעולה, גם בלי לומר שום טיעון שכלי. זה משפיע על השומעים לא דרך שכנוע שכלי אלא בעל כרחם. ככה פרסומת פועלת, אם מישהו אומר שקוקה קולה זה טעם החיים, בלי שום נימוק, למשפט כזה אין משמעות שכלי כלל, בסוף זה ישפיע עלי, לא דרך הסתכלות שכלית או דיון משותף אלא אני נדחף לרצות לשתות את זה בעל כרחי. כשעורכי דין או פוליטיקאים מדברים, זו כוונתם, להפעיל כח אלים, גולמי, בלי שום נימוק, שלא קשור לשכל כלל, ומה שהם שופכים תילי תילים של טענות ומענות לטובת המטרה שלהם, זה רק כסות עיניים, רק להרביץ יותר חזק, אין בזה שום הסתכלות שכלית ולא שום נסיון אמיתי לעשות אותה. לרוב כמובן הם לא מודעים לעצמם, הם משוכנעים מהשקרים של עצמם וחושבים שבנימוקים שלהם יש הגיון. ומה שהם מאמינים לעצמם מגדיל את כוחם הדמגוגי. לפעמים מסקרנות אני פותח רדיו, ושומע פוליטיקאים ומייד מכבה ולא פותח יותר לזמן די ארוך. כי השמיעה של דבריהם כואבת לי, הם מרביצים לי, מעמיסים טענות כביכול הגיוניות, ומשתמשים בזה לדחוף אותי בכח של רטוריקה ודמגוגיה, לא בכח של דיון שכלי אמיתי. וכח הדחף שלהם מורגש, הוא פועל עלי. אמרו חז"ל ברית כרותה ללשון הרע שאם היא נאמרת היא משפיעה בהכרח, מה שאדם שומע משפיע עליו גם אם הוא יודע שאין בזה שום שכל ושזה דבר רע. אם הם מאשימים אותי אני מרגיש אשם, אם הם אומרים שאני חוטא ומחטיא, שאני מסלף את התורה בכוונה, וכו' וכו', אני מזדהה עם זה ברמה הרגשית. ואז אני צריך לפעול על עצמי עבודה רבה וכואבת וקשה לשכנע את עצמי שהם סתם אלימים ואין שום ממש בדבריהם, וכדי לעזור לעצמי לצאת מהשפעתם אני צריך גם לחשוב רע עליהם.
    גם עם אנשי מכירות של יהדות, מה שמכונה תנועת התשובה, או ערכים, אני מרגיש כך. במיוחד אם אלה אנשים שפעם היו ישרים ונבונים, וכגון צבי ענבל ושלום סרברניק ודומיהם שהייתי פעם קרוב אליהם וקצת גם עבדתי איתם. עד שהרגשתי שהכל הפך להיות פסוידו-מדע ופסוידו-יהדות והכל רק דמגוגיה להשפיע על אנשים בכח ובכל מניפולציה אפשרית בלי שום שייכות לבירור שכלי וללימוד לשמו. הייתי כמה חודשים בצוות של ישיבת אור שמח ופעלתי בתוך תנועת ערכים וקצת הרציתי, לא בהצלחה. אין לי כשרון רטורי. כשהייתי שם ראיתי איך התמימות של חוזרים בתשובה הופכת לציניות, והמניע חדל מלהיות בקשת אמת ונעשה פוליטי, לגייס אנשים לפי כמות, כי זה מוסיף כח להשקפה/דרך חיים/מפלגה כלשהם. אולי מה שכתבתי נתפש כמפריע לגיוס הזה ולכן הפכתי למטרה, אם הכותב שייך למעגלים מעין אלה.

    זה מה שהרגשתי בדיון הנוכחי בתגובות כאן. זה נפל עלי במפתיע באמצע הדיון, לא ידעתי עם מי אני מדבר ולא התכוננתי מראש. לכן בשלב הקליטה שמדובר בעניין של דמגוגיה, עוד לפני שזה התחוור לי בבירור, הרגשתי מבולבל ונפגע, ולא ידעתי איך להגיב כי כבר לא היו טענות שניתן להגיב אליהן אלא רק בולדוזר של דמגוגיה, ולכן יצאו ממני אמירות כאלה, ולכן לצערי נאלצתי לבסוף לחסום את המגיב (גם זה לא עשיתי מימי), אחרי שלא כיבד את הבקשה שלי לסיים את הדיון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s