153 – על השגה מופשטת וחיים

השקפת העולם היסודית של בני העולם העתיק לעומת השקפת בני העולם החדש

החשיבות המהותית של הזהות בין הרגשות ושאר רוב כוחות ההכרה והתבונה בין האדם לבעלי החיים, היא בכך שיש הבדל קיצוני בנקודה הכי ראשונית וקיומית, בין השקפת העולם של העולם העתיק ובין השקפת העולם של העולם החדש. בעולם החדש ההתחלה היא עמדה של ניכור ופירוד ובדידות מול הטבע, מול כלל המציאות. לכן אי אפשר כלל לקבל שהדוממים חיים ויש בהם אהבה (כמו שכתב במאמר של אבן סינא על האהבה, פרק 2 עמ' 215), קשה לקבל שבצמחים יש תודעה מפותחת וחיי נפש, וגם לגבי בעלי החיים קשה לקבל את זה ולכן אומרים שכל רגשותיהם ותבונתם הם רק "אינסטינקט". לעומת זאת בעולם העתיק היקום כולו נתפש כאיש אחד חי שכל הנמצאים הם איבריו, כמו שכתב בטימיאוס והובא במו"נ א' ע"ב, והיתה קושיה למה קליאס וסוקרטס הם לא אדם אחד ואריסטו הוצרך לתרץ שזה בגלל החומר, כמו שתי אצבעות בגופו של ראובן ששתיהן הן ראובן ורק בגלל החומר הן שתיים. בעולם כזה הכל מחובר ולכן הרגשות והתבונה של בעלי החיים נתפשים בקלות כדומים לשל האדם. המניע של המדע המודרני היא הסקרנות, כלפי מה שזר יש סקרנות. בעולם העתיק לא היתה שום סקרנות, המניע ללימוד היה אותו מניע ששי לעץ להכות שורש, להיות בחיבור, לחיות. מועתק מהביאור על הרמיזות וההערות מאת אבן סינא, חלק ג' פרק ח'

.

לשון אבן סינא:

לגבי השכל, הוא יכול להפשיט את המהות שמכוסה בפרטי [individuating], בנלווים הזרים, לְאָשֵׁר את המהות כאילו הוא פועל על המוחשי באופן כזה שהופך אותו להיות מושכל.

באשר לזה שהוא במהותו חופשי מכל קשרי החומר ונלווים זרים, שלא נלווים למהות מחמת המהות, הוא מושכל בעצמו, וללא צורך בפעולה על ידי אמצעים שעל ידם יהיה מוכן כמושכל לזה שאליו הוא שייך שישיג אותו כמושכל.

.

.

.

מבואר כאן שיש פעולה שעל ידה השכל מפשיט מהעצם את הצורה שלו. עניין זה התבאר היטב בספר השכל והמושכלות מאת אלפראבי, העתקתי אותו מכתבי יד עם הערות בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 10. עיין גם בדעותיהם של אנשי העיר המעולה מאת אלפראבי פרק כ"ב.

בהלכות יסודי התורה ד' ז' כתב הרמב"ם:

"לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה, […] והצורות שאין להם גולם אינן נראין לעין אלא בעין הלב הן ידועין כמו שידענו אדון הכל בלא ראיית עין." 

משנה תורה אינו תרגום אלא ניסוח של הרמב"ם, והוא כתב דווקא "לב" ולא שכל או נפש. עוד קשה שהרמב"ם ביאר במורה נבוכים שכל תואר חיובי וכל הגדרה שנאמרים על הבורא יש לשלול אותם, והרי שהשכל אינו יכול לדעת את אדון הכל.

אלא כמו שכתבתי בתחילת חלק זה, לא מדובר כאן על הסתכלות כלפי חוץ, ולא על עיסוק במילים והגדרות. עיין בזה גם ב"אדם חי" רשימה 61. עיין מורה נבוכים א' ל"ט על פירוש המילה "לב". ההוראה הראשונה היא התחלת החי, ומזה נגזרות ההוראות של אמצע, רצון ושכל. שכל שנקרא לב פירושו שהוא מה שנובע מעצם היות חי, מאמצע ההווייה. כמו שהרצון האמיתי (להבדיל מגירויים ותאוות והשפעות של דמיון ורגשות כגון פחד) נובע משם. כשהוויית האדם המהותית משתחררת מכבלי החומר והדמיון וכל ההיפעלויות החיצוניות, היא נעשית במצב קיום שבו היא פתוחה לחיבור פשוט עם הווייה מהותית אחרת. כך היא משחררת את אותה הווייה מכבלי החומר שלה ונעשית אחד איתה. זוהי הפעולה של להשכיל דבר מה. בדרך כזו אפשר גם להשכיל את הבורא, כי אלה אינם תארים ואין כאן הגדרות, להיפך, שלילת כל התארים וההגדרות היא פתיחת היכולת לחיבור כזה. 

דברים ל"ד ט': "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה."

במדבר י"א י"ז: "וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ."

אלה דוגמאות ויש עוד הרבה כעין זה. הכוונה בזה היא שמשה השיג בשכלו את יהושע או את הזקנים בהשגה מופשטת, על ידי שמהותו ולב הווייתו נעשו אחדים איתם, ובזה שיחרר אותם מכבלי החומר ומכח זה זכו למדרגה רוחנית ולנבואה.

ילד שהוריו לא רואים אותו כאדם, יינזק. נשים שרואים אותן כאובייקט ולא את הווייתן כאדם, נפגעות. מי שאונס מישהו אחר, ליחסי מין או עבדות וכל שימוש בו שלא מתחשב ברצונו וזכויותיו, רוצח את נפשו, כי הוא עוצם עיניים מלראות את מהותו כאדם. מה שאנשים מחפשים בעולם, הסיבה שהם רוצים לממש את עצמם וכשרונותיהם, היא כדי שיראו אותם, את מי שהם באמת, כדי שיגעו בליבו של מישהו. קראתי שניצול שואה כתב שהדבר הכי קשה היה שהנאצים לא התייחסו אל היהודים כאל בני אדם. יש בזה הרבה מאוד מדרגות ואופנים, וזה קורה תמיד ובכל מקום, זה עיקר החיים. גם אם אדם משכיל את חייו של עץ, את נפשו חיותו ומהותו, מתוך שליבו נוגע בו, העץ משתנה, הוא משתחרר מכבלי החומר ומקבל מציאות חדשה. בשירה הכרמל האי-נראה המשוררת זלדה לא השתמשה בכרמל רק כמשל לרגשות או כחומר לעיצוב אסתטי, אלא הסתכלה עליו בעצמו, והיא שיחררה אותו מכבלי החומר ומאז הכרמל במציאות הוא הווייה אחרת, ומי שלב לו יראה את הכרמל באופן אחר גם אם לא ידע כלל שיש משוררת שכתבה  עליו. במורה נבוכים א' ס"ח כתב שהאמירה שהשכל המשכיל והמושכל הם אחד היא לא רק אצל האלוה אלא יש בחינה כזו גם כשאדם משיג אילן.   

זה הפירוש של מה שאלפראבי אמר בספר השכל והמושכלות שיש מושכלות בכח ומושכלות בפועל, ושהמשכיל מוציא את המושכל בכח להיות מושכל בפועל. הופך אותו מלהיות גוף חומרי ללהיות צורה מופשטת חיה, ועל ידי זה מציאותו מתממשת במלואה, במהותה, ולכן רק אז נחשב שהיא בפועל.  

("והצורות שאין להם גולם כו'" הוא מה שכתב כאן אבן סינא בסוף הפרק. הצורות כבר נמצאות בפועל ולא צריך לעשות פעולת השכלה כדי להוציא את הווייתן אל הפועל. לכן כאן דיבר הרמב"ם על "בעין הלב הן ידועין", הלב לא צריך לפעול אלא רק להסתכל, הוא רק עין, הוא סביל; מה שאין כן מקודם כשדובר על גופים חומריים הלב פועל לחלק את הגוף לצורה לחוד וחומר לחוד ואז הוא לא רק עין סבילה: "לב האדם הוא שמחלק".)

.

.

גם הדוממים שבעולם חיים בחיי העולם הכללי, ואינם חומר מת לגמרי למרות שלא רואים בהם גילוי לחייהם. עיין בביאור על מורה נבוכים, הקדמות לחלק ב – הקדמה כו (חלק ב'), במאמר שבתוך הרשימה הנקרא "חייהם של הדוממים". 

דבר זה מפורש במאמר של אבן סינא על האהבה, פרק 2 עמ' 215, שם הוא אומר שכל היסודות וכל הגופים החומריים הדוממים יש בהם אהבה מתחילת הווייתם, ומבאר שם את אהבתם.

.

.

.

.

מתוך הביאור שם חלק ג' פרק א':

 המציאות כמציאות היא המושג הראשוני ודרך תפישתה שונה משל מושגים אחרים

מושג, מילה, נבנים מראיית עצם כלשהו; אדם שכרגע נברא ולא ראה ולא חש שום דבר, אין לו בכלל שפה ומושגים, הוא לא יכול לחשוב כלל ועיקר. זה כמו שאדם ישן תופש את היותו נמצא למרות שאין לו באותו זמן שכל שמשתמש במושגים ומילים ואפילו לא בזכרון. אותו דבר שנתפש כישנו גם במצב של 'האיש המרחף' אין לו שום הגדרה, אי אפשר כלל לומר מה הוא זה שנתפש כקיים. כמו כן אי אפשר כלל לומר מה פירוש המושג 'קיים' בדרך תפישה כזו. לא קל לעשות את הניסוי המחשבתי של אבן סינא, כי מייד אנו משתמשים במילים והגדרות, קשה לנו מאוד להשתחרר מהשימוש באלה ולראות מה בכל זאת נשאר בתפישה כזו, ובאיזה אופן תפישה מדובר. 

במשנה תורה של הרמב"ם הלכות יסודי התורה פרק א'-ב' כתב (דבריו שם יסודם מאבן סינא):

"יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו.

ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות.

ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים הוא לבדו יהיה מצוי ולא יבטל הוא לבטולם שכל הנמצאים צריכין לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם לפיכך אין אמתתו כאמתת אחד מהם.

[…]

הלכה י

מהו זה שביקש משה רבינו להשיג כשאמר (שמות לג יח): "הראני נא את כבודך"?

ביקש לידע אמיתת המצאו של הקדוש ברוך הוא, עד שיהיה ידוע בלבו כמו ידיעת אחד מן האנשים שראה פניו ונחקקה צורתו בלבו, שנמצא אותו האיש נפרד בדעתו משאר האנשים. כך ביקש משה רבינו להיות מציאות הקב"ה נפרדת בלבו משאר הנמצאים, עד שידע אמתת המצאו כאשר היא.

והשיבו ברוך הוא שאין כח בדעת האדם החי, שהוא מחובר מגוף ונפש, להשיג אמתת דבר זה על בוריו. 

[…]

פרק ב', הלכה י

הקב"ה מכיר אמתו ויודע אותה כמו שהיא ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין, שאין אנו ודעתנו אחד אבל הבורא יתברך הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד שאלמלי היה חי בחיים ויודע בדעה חוץ ממנו היו שם אלוהות הרבה הוא וחייו ודעתו ואין הדבר כן אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד נמצאת אתה אומר הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה הכל אחד ודבר זה אין כח בפה לאומרו ולא באוזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו […] לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים כמו שאנו יודעין אותם אלא מחמת עצמו ידעם לפיכך מפני שהוא יודע עצמו יודע הכל שהכל נסמך לו בהוייתו."

'מציאות' היא המושג הראשון בתודעת האדם (עיין עוד בזה באדם חי רשימה 109). זה מושג שאיננו מכירים, איננו מתבוננים בו. אנחנו מייד מדלגים לשאלה על מציאות של משהו, ולא עוסקים במציאות כשלעצמה, לפני שיש משהו שהוא זה שנמצא. עיין מטאפיזיקה תחילת ספר גמא שהמציאות כשלעצמה היא הנושא של הפילוסופיה הראשונה, התיאולוגיה. 

המושג מציאות אינו ניתן להגדרה, כי איננו יכולים להקיף אותו בשכלנו. כיוון שהנמצא היחיד שהוא נמצא באופן גמור הוא הבורא, ואין לנו דרך לתפוש את אופן המציאות שהוא נמצא בו. המציאות שלנו היא חלקית, רק מבחינה מסויימת, אנו רק נסמכים לו בהווייתנו, אנו נוטלים חלק במציאות שלו, איננו נמצאים בעצמנו, מצד עצמנו, במובן המלא הגמור של המילה. לכן איננו יכולים להגדיר את המילה מציאות. איננו תופשים את המושג 'מציאות' באותה דרך שבה אנו תופשים כל מושג אחר. אנו תופשים את המושג 'מציאות' מבפנים. זה כמו עין שרואה החוצה על ידי כח הראיה שלה, אבל את עצמה אינה רואה, את עובדת קיומה היא אינה רואה, ובכל זאת ידוע לה בלי ספק שהיא קיימת כי הרי היא רואה דברים. היא לא יכולה לתאר את המראה של עצמה, ובוודאי לא של עובדת היותה קיימת, כמו שהיא יכולה לתאר כל דבר אחר שהיא רואה, זה אופן ידיעה אחר. אין בו פרטים, לא מושגים, לא שום דבר חיצוני. זו תפישת ההווייה את עצמה; היא תפישה של האדם את הווייתו בתפישה שאינה שלמה מהבחינה האנושית, כי מהבחינה האנושית היא חלקית, היא כמו ענף של ידיעת הבורא את עצמו. המציאות של האדם אינה לגמרי שלו, היא נסמכת על מציאות הבורא, הבורא ממציא אותה בתמידות, שם היא נקודת ההשקה בין האדם לבורא.

המשל בזה הוא סופר שחושב בדמיונו על דמויות בסיפור שלו. הדמויות נמצאות בדמיונו, כלומר יש להן מציאות. אבל המציאות של הדמויות האלה נסמכת על מציאותו של הסופר בעצמו. הן בתמידות מקבלות ממנו את מציאותן. מייד כשיחדל לחשוב עליהן הן תחדלנה להתקיים, אין להן מציאות משלהן באופן גמור ועצמאי, ובכל זאת אי אפשר לומר שאינן נמצאות. אם נשאל את הדמות שבדמיונו של הסופר מה פירוש המושג מציאות, היא תתקשה להסביר. כי באמת זה משהו ששייך לסופר בעצמו, המציאות של הדמות היא על ידי שהסופר חושב עליה, ומכיון שהסופר נמצא הדמות גם נמצאת. היא לא נמצאת מכח עצמה; לכן קשה לה להסביר מה זה להיות נמצא. האופן שבו היא תתפוש את היותה נמצאת יהיה דומה לאופן שבו האיש המרחף של אבן סינא תופש את היותו נמצא. הנפש היא אותה נקודה שבה הדמות בסיפור והסופר מחוברים לאחד. הנפש היא הנפש השכלית, השכל, ולכן במורה נבוכים ג' נ"ב כתב עליה שהיא הדבק שמדבק אותנו בבורא וזה לשונו:

"…יעור משינתו וידע שהמלך הגדול המחופף עליו והדבק עמו תמיד הוא גדול מכל מלך בשר ודם ואילו היה דוד ושלמה, והמלך ההוא הדבק המחופף הוא השכל השופע עלינו, שהוא הדבוק אשר בינינו ובין השם יתברך, וכמו שאנחנו השגנוהו באור ההוא אשר השפיע עלינו, כאמרו: "באורך נראה אור", כן באור ההוא בעצמו הוא משקיף עלינו, ובעבורו הוא תמיד עמנו משקיף ורואה, "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'". והבן זה מאד."

.

.

רבים הקשו על אבן סינא, שאין מדבריו כאן הוכחה למציאות של 'נפש'. אולי מה שהאיש המרחף מרגיש שקיים זה הגוף שלו. הוא לא יודע שיש לו ידיים ורגליים וכו', אלא מרגיש רק הרגשה כללית של מציאות כללית של משהו לא מוגדר; למה אי אפשר לומר שהמשהו הזה הוא תפישה כללית בגוף החומרי שהוא הוא מציאותו של האדם, ואין כאן תפישה בנפש כי באמת אין נפש. 

בקטע הזה מדברי אבן סינא, יש כשל לוגי פשוט:

"בנוסף, הוא יאשר את עצמותו בלי לאשר שיש לו אורך, רוחב, ועומק. ואם במצב זה הוא היה יכול לדמות יד או איבר אחר כלשהו, הוא לא היה מדמה זאת כחלק מעצמו או כתנאי לקיומו. 

אתה יודע שמה שמאושר הוא שונה ממה שלא מאושר, ומה שנודע הוא שונה ממה שלא נודע. לכן לגבי המהות שאת קיומה הוא אישר, היא מסויימת בכך שהיא זהה אליו ושונה מגופו או איבריו, שאותם הוא לא אישר.

לכן זה שאישר יש לו אמצעים להתעורר [to be alerted] למציאות של הנפש כמשהו שונה מהגוף – לפי האמת משהו שונה מגוף"

אפשר לעשות ניסוי מחשבתי ולחשוב על אדם שנולד עיוור, הוא תופש באופן כללי שיש עצמים כי יש קול או מגע ואת זה הוא מאשר, ולא מעלה על דעתו ולא מאשר שיכולים להיות צבעים או תבניות מדוייקות לעצמים. אחר כך הוא נרפא ורואה את העצמים על תבניותיהם וצבעיהם. לפי המהלך של אבן סינא נוכל להוכיח שהעצמים שהעיוור חש במציאותם כשהיה עיוור הם במהותם לא אותם עצמים שהוא רואה כעת, כי מה שנודע שונה ממה שלא נודע. לעצמים שקלט את מציאותם בעוורונו נקרא עצמי נפש, ולמה שהוא רואה בעיניו נקרא עצמי גוף, ויהיה מוכח שיש שתי מהויות שונות של עצמים וממילא שני סוגי מציאות שונים.

קושיות אלה נובעות מקריאה מאוד שטחית של דברי אבן סינא (הם גם לא טרחו לקרוא את המשך דבריו, הרי לקמן פרק ג' הוא בעצמו שואל את השאלה הזו). הכוונה שלו היא שיש שני אופני תפישה: [1] למשל עין שמבטה מכוון כלפי חוץ והיא רואה את מה שמחוץ לה, או [2] עין שרואה את עצמה בדרך ידיעה שהיא כמו שלפי אריסטו האלוה יודע את עצמו, שהיודע והידוע והדעת הכל אחד. האיש המרחף שכעת נברא ועוד לא ראה מאומה, כמו הישן, אין לו מחשבה מילולית כלל, אין לו שפה, שום מושגים ושום הגדרות. השכל לא יכול לתפוש מציאות חומרית בלי שפה ומושגים והגדרות; אדם ישן לא תופש את המציאות החומרית שהוא נתון בה. אם אדם בא לבית המשפט להעיד על מציאות חומרית כלשהי שהיה עד לה בשעה שהיה ישן שינה עמוקה, דבריו לא יתקבלו בשום אופן. לכן אם אדם שאין לו כלים לתפוש מציאות חומרית כלשהי תפש משהו כקיים, אנו יודעים שמה שהוא תפש אינו חומרי. 

אם אדם יטען שהוא תפש את מציאות הנפש או האל באותה דרך שבה האיש המרחף או הישן תופש שהוא נמצא, יאמרו שזו מיסטיקה, או אינטואיציה (אלו מילים חסרות הגדרה ומובן, כמו עוד הרבה מילים שאנשים מדביקים לדברים שאין להם שום תפישה בהם, כדי לטשטש את העובדה שאין להם תפישה וכדי להקטין את הערך של הקושיה ולסתום את הסדקים האלה בתמונת עולמם המבוצרת. וכגון גם: אינסטינקט, אווידנציה, גרביטציה, אונטולוגי, ועוד הרבה מאוד). זה חוסר הבנה שנובע מחוסר היכולת להתעלות מעל כח הדמיון הילדותי. הם חושבים שלהכיר את האל זה כמו להכיר יצור עם זקן ארוך וקול מהדהד שרוכב על ענן, אין אצלם אפשרות להכיר משהו בלי תואר גופני. מה שהאיש המרחף תופש זה את האל, כי האל הוא המציאות, כמו שהגדיר הרמב"ם בתחילת משנה תורה שיש מצוי ראשון שהוא ממציא כל נמצא. הוא קורא לזה נפש כי נפש היא השכל שמדבק אותנו עם האל. ההגדרה של המושג אל היא "מצוי שממציא כל נמצא מאמיתת הימצאו", לא מישהו עם זקן שרוכב על עננים. התפישה של האיש המרחף במציאותו שונה במהותה מהתפישה של עצם חומרי, אבל היא לא מיסטיקה או אינטואיציה שאלה מילים שבאות להורות על תפישה שהיא פחות ברורה ומדוייקת ולא בהכרח אמיתית, אלא להיפך, היא הרבה יותר מוצקה ובלתי ניתנת לערעור מתפישת חומר שצריכה תיווך של חושים ומילים ומדידות מספריות ונתונה לטעויות רבות. יש לשאול למה מסמנים זאת באמצעות המילה 'אל', ולא מסתפקים במילה 'מציאות', זו שאלה טובה ונבונה ויש לה תשובות טובות ונבונות, למשל ש'מציאות' זה נשמע כדבר אדיש וסתמי ו'אל' לא, וזה דיון ארוך ועמוק כאורך חיי אדם ועמקם, ולא כאן המקום להאריך.   

.

.

.

.

שם על פרק ב':

 השכל המופשט, החכמה הפנימית

עיין לעיל סוף חלק ב' שם הבאתי מהמורה נבוכים את היסוד שמבואר בהרחבה אצל אלפראבי ואבן סינא, שיש באדם שני סוגים שונים של שכל. יש [1] את 'השכל בכח', זה כח שנמצא בטבעו של האדם מלידתו. הוא כלי שימושי שיכול להבחין ולחשב ולשפוט, ומשמש לכל הצרכים המעשיים שבהם האדם נזקק לשכל. השכל הזה הוא הכנה לשכל המופשט, הוא כמו כסא שהשכל המופשט יכול להתיישב עליו. לכן הוא נקרא 'בכח', כי הוא אפשרות, פוטנציאל, שהאדם יזכה לשכל המופשט, שהוא המימוש האמיתי של 'שכל', הוא השכל בפועל.  

השכל המופשט הוא הצורה העליונה של האדם. כמו שכתב הרמב"ם בשמונה פרקים פרק א': "ודע, שזאת הנפש האחת, אשר קדם סיפור כוחותיה, או חלקיה [מקודם ביאר שחלקי הנפש הם הזן, המרגיש, המדמה, המתעורר, השכלי], היא כחומר, והשכל לה צורה. ואם לא תיקנה לה הצורה – תהיה מציאות ההכנה שבה לקיבול הצורה ההיא לבטלה, וכאילו היא מציאות הבל." (עיין גם דעותיהם של אנשי העיר המעולה מאת אלפראבי עמ' 119, וגם אבן סינא כתב זאת)

הצורה העליונה היא המהות, העצם, גרעין המציאות, היא מה שהווה, קטגוריית העצם. למשל אפשר לחלום על מלפפון שבחלום קוטפים אותו משיח שגדל על אדמה, נוגעים בו ומריחים אותו וטועמים אותו וחשים את משקלו ונהנים מצבעו וחותכים אותו לסלט ומעכלים אותו ומרגישים בקיבה את נוכחותו ומפרישים את מה שנשאר ממנו אחרי העיכול וכן הלאה. אנו רגילים לחשוב שמה שמבדיל בין חלום ובין מציאות הוא שלמות החוויות, למשל אנו אומרים תצבטו אותי שאדע שאני לא חולם. אם אני חש אחר כך כאב של צביטה אני מניח שאני ער, אבל הרי אפשר שצבטו אותי אחרי שביקשתי וחשתי כאב וכל זה היה חלק מהחלום. שלמות החוויות ועקביותן אינו מה שמבדיל בין חלום למציאות. כל החוויות, שהן תגובה מציאותית או חלומית לאיכויות ומאפיינים של העצם, נכללים בתשע הקטגוריות של העצם, שהן סך כל מאפייניו. הקטגוריה הראשונה, קטגוריית העצם, אין בה שום מאפיין או תכונה של העצם, היא רק מגדירה אותו כנמצא. ה'שכל בפועל', השכל המופשט, הוא קטגוריית העצם של האדם. כל הכישורים השכליים, יכולת הניתוח, החישוב, היצירה ההגותית, וכו', כל אלה נכללים ב'שכל בכח', השכל השימושי, שהוא מגוון כישורים ויכולות. כמו שיש אדם שיש לו יכולות להצטיין בכדורסל, כך יש אדם שיש לו יכולות להצטיין בשחמט. 

כל מה שאנו קוראים לו אינטלקט, תבונה, שכל אנליטי, אינטיליגנציה, יצירתיות, חריפות, מהירות תפישה, עומק תפישה, וכל כיו"ב, הוא השכל השימושי, השכל בכח, השכל הטבעי שנולדים איתו, ונתעלם ממנו כאן. מבחינה פילוסופית, דתית, מוסרית וערכית אין לו שום ערך. 

כתב במטאפיזיקה למבדא פרק ז, 1072ב, בתרגום רות:

"יוצא שהוא נמצא בהכרח; ומאחר שהוא נמצא בהכרח, הוא נמצא בבחינת טוב, ומבחינה זו הוא התחלה לתנועת כל הנמצאים. (ההכרחי הוא בעל מובנים שונים […. לגבי האל המובן הוא:] מה שאין לו האפשרות להיות אחר אלא נמצא הוא באופן פשוט. […] הפּוֹעַל (actuality) שלו הוא גם תענוג. [כאן יש קטע בו הוא מבאר שהאלוה משכיל בְּפוֹעַל את עצמו]. ויש לו גם חיים. כי פּוֹעַל השכל הוא חיים, והאל הוא הפּוֹעַל ההוא. והחיים כשהם לעצמם הם פּוֹעַל, טוב ביותר ונצחי."

ובמורה נבוכים א' נ"ג: "ואשר תדעהו – כי ענין החכמה בו ית' הוא כענין החיים להיות כל משיג עצמו חי וחכם בענין אחד;"

ושם פרק נח: "וענין אמרנו 'לא סכל' – שהוא משיג – כלומר חי, כי כל משיג חי"  

השגה שכלית פירושה להיות חי, וזהו להיות נמצא. 

למשל לפי ניוטון לכל גוף יש מעצם עובדת הווייתו כגוף, כח משיכה לכל גוף אחר. המשיכה היא ההוויה עצמה. ההוויה היא מיסוד הפירוד, א' נפרד מב' ולכן הוא קיים כא'. ויש יסוד האחדות שזה המשיכה שיש בין הגופים שהיא עצם העובדה שיש להם מסה, שהם קיימים, זה עצמותם הפשוטה ולא כח חיצוני בשום מובן. הנמשל הוא השכל שהוא יסוד האחדות, וכל גוף עצם העובדה שהוא נמצא היא שהוא משיג בשכל את המציאות של הגופים האחרים, ובהשגתו אותם הוא מתאחד איתם, כמו שכתב במטאפיזיקה למבדא שם שהשכל המשכיל והמושכל הם אחד. שכל הוא ביטוי של מציאות הנמצא לפי רובד מציאותו, האבן משכילה איפה הכיוון של מרכז הכדור ונעה לשם, וירוסים משכילים איפה חבריהם ואיפה מזונם והם יוצרים מושבה במקום שנכון מבחינתם. צמחים משכילים איפה צד השמש ופונים לשם ועוד דברים רבים, ובעלי חיים משכילים שקר כאן והולכים למקום חם, ועוד הרבה מאוד דברים נוספים.  

השכל המופשט הוא ההתחלה הראשונה של הווייתו של האדם, והוא משיג את המופשט באופן בלתי אמצעי. המילה 'שכל' בשפה שלנו משמשת הן לשכל שימושי והן לשכל מופשט, וזה גורם לבלבול גדול, כיוון שאלה שתי משמעויות שאין ביניהן שום קשר.

מה שאבן סינא מזמין את הקורא להמשיך להתבונן, כוונתו היא לגלות את השכל המופשט, ההשגה בלתי אמצעית במציאות המופשטת, שהיא פנימה, התחלת גרעין המציאות של האדם שממנו נובע מרכז הווייתו. בנקודה של מרכז הוויית האדם מציאותו נובעת כמו ממעיין, כיוון שהיא לא מוקפת כולה בתוך עצמו אלא נובעת מהאל, שהאדם סמוך לו בהווייתו. כמו שדמות בסיפורו של הסופר מציאותה נובעת כמו ממעיין ממציאותו של הסופר. זה כמו חבל טבור. לכן יש חכמה שנקראת פנימיות, ביהדות זה נקרא פנימיות התורה. כי ההסתכלות היא פנימה, לנביעת המציאות, ששם אין שום מקום ותפישה לשום רושם של חוש, או זכרון רושם חוש, או הפשטה והכללה של רושם חוש. ההסתכלות של חכמה זו אינה החוצה במבט של שכל שימושי, שהוא השכל שבונה מושגים שמבוססים על תפישת החושים. לכן היא חכמה מופשטת. זו כוונת המורה נבוכים א' א': "וכאשר ייוחד האדם בעניין שהוא זר בו מאד, מה שאין כן בדבר מן הנמצאות מתחת גלגל הירח, והוא ההשגה השכלית אשר לא ישתמש בו חוש ולא מעשה גוף ולא יד ולא רגל, דמה אותה בהשגת הבורא אשר אינה בכלי,". כל מושג מחשבתי שלנו מבוסס על רושם חושי שקלטנו, או של המושג בעצמו או של משהו אחר שעל הבסיס שלו הפשטנו והכללנו והמשגנו עד שהגענו למושג. השגה שלא מבוססת כלל על חוש אינה מוכרת לנו. הדרך היחיד להשגה כזו היא ההסתכלות פנימה, לתוך הווייתנו, אותה הסתכלות של האיש המרחף. ומזה אפשר שתיבנה חכמה שלמה וגדולה של דעת אלהים, שהיא פשוטה ובהירה מאוד, לא מיסטיקה ולא אינטואיציה. זו לא חכמה שאפשר להעביר במילים, כי ההסתכלות פנימה לא משתמשת במילים שיש להם הגדרה ותמיד הם מבוססות על חוש בדרך כלשהי. לכן הוא קורא לתלמיד להמשיך מכאן את העיון בכוחות עצמו. וכלשון חז"ל במסכת חגיגה, אין דורשים במעשה מרכבה אפילו ביחיד אלא מוסרים ראשי פרקים לחכם ומבין מדעתו.  

.

.

.

.

עוד משם:

במורה נבוכים ג' מ"ח כתב: "להשמר ולהרחיק לשחוט משניהם הבן לעיני האם, כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד, אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר בעלי חיים, כי אהבת האם ורחמיה על הולד אינו נמשך אחר השכל רק אחר פעל הכח המדמה הנמצא ברוב בעלי חיים כמו שנמצא באדם." – הרגשות של בעלי חיים אינם שונים משל אדם, וכך גם תבונתם, כל זמן שהאדם לא זכה להשגה של שכל עיוני מופשט, אלא רק של שכל מילולי שיסוד בכח הדמיון. פעולות שנראות טפשיות מאוד ומשיגות היפך תכליתן רואים גם אצל תינוקות אנושיים, ואין בזה להוכיח שתבונת בעלי החיים היא "אינסטינקט" (מילה חסרת הגדרה ומובן שבדו אנשי האוניברסיטה) ואינה אותה מהות של תבונה שיש לבני האדם. יש בעלי חיים כמו למשל דבורים או נמלים, שברור למתבונן שיש תבונה אחת לכל הקן או הנחיל ואם טועים לחשוב שהתבונה היא בכל פרט יחיד נראה כאילו זו לא תבונה אלא פעולה מכנית אוטומטית (נמלים שחפרו במסלולן גומה עם מים הולכות בזו אחר זו לתוך המים ומתות); כך יכולה להראות גם פעימת הלב או תנועת המעיים. באמת כל בעלי החיים במידה גלויה יותר או פחות פועלים מכח תבונה כללית, רק שבדבורים ונמלים ולהקות דגים ופרפרים ופטריות ועוד כיו"ב החוקרים כבר ראו שזה כך.

החשיבות המהותית של הזהות בין הרגשות ושאר רוב כוחות ההכרה והתבונה בין האדם לבעלי החיים, היא בכך שיש הבדל קיצוני בנקודה הכי ראשונית וקיומית, בין השקפת העולם של העולם העתיק ובין השקפת העולם של העולם החדש. בעולם החדש ההתחלה היא עמדה של ניכור ופירוד ובדידות מול הטבע, מול כלל המציאות. לכן אי אפשר כלל לקבל שהדוממים חיים ויש בהם אהבה (כמו שכתב במאמר של אבן סינא על האהבה, פרק 2 עמ' 215), קשה לקבל שבצמחים יש תודעה מפותחת וחיי נפש, וגם לגבי בעלי החיים קשה לקבל את זה ולכן אומרים שכל רגשותיהם ותבונתם הם רק "אינסטינקט". לעומת זאת בעולם העתיק היקום כולו נתפש כאיש אחד חי שכל הנמצאים הם איבריו, כמו שכתב בטימיאוס והובא במו"נ א' ע"ב, והיתה קושיה למה קליאס וסוקרטס הם לא אדם אחד ואריסטו הוצרך לתרץ שזה בגלל החומר, כמו שתי אצבעות בגופו של ראובן ששתיהן הן ראובן ורק בגלל החומר הן שתיים. בעולם כזה הכל מחובר ולכן הרגשות והתבונה של בעלי החיים נתפשים בקלות כדומים לשל האדם.

המניע של המדע המודרני היא הסקרנות, כלפי מה שזר יש סקרנות. בעולם העתיק לא היתה שום סקרנות, המניע ללימוד היה אותו מניע שיש לעץ להכות שורש, להיות בחיבור, לחיות.

.

.

.

.

עוד משם:

התוכן העמוק של פרקנו – קו האמצע של הדעת

סדר הכוחות שלמדנו בפרק זה באופן כללי מהנמוך לגבוה הוא: [1] החוש המשותף שהוא כי נפש במדרגה הכי קרובה לחושים הנפרדים שהם גוף ממש. [2] כח המדמה שיוצר מרשמי החושים מושגים של עצמים,  והזכרון החושי. [3] כח המשער שמבחין במציאות עצמה ולא רק ברשמים החיצוניים, הוא תופש שאש זה לא רק כתם בהיר ומרצד אלא יכולה להיות מסוכנת. [4] הכח המדבר שיודע להרכיב ולחלק עצמים ומושגים, הוא השכל השימושי, השכל בכח. [5] השכל בפועל, הוא השכל המופשט שמשיג את המושכלות.

בכח מספר [4], השכל המדבר, יש דבר פלא. הוא יכול לשרת את השכל המופשט שמעליו, ואז הוא נקרא הכח המדבר, והוא חלק מהכוחות השכליים. והוא יכול גם לשרת את כח המשער שתחתיו, ואז הוא נקרא כח המדמה, כלומר מדרגה מספר [2], והוא חלק מכוחות הדמיון. הוא עושה בבת אחת את שתי הפעולות ויש בו בו בעת את שני הצדדים. אבן סינא אומר שהוא מתווך בין הדמיון לשכל. זו כוונת המו"נ א' ע"ב שכתב שהוא נעלם מאוד, ושאי אפשר להבין את אמיתתו בלי עיון מעמיק. מלשון הרמב"ם רואים שיש כאן עניין מיוחד וחשוב ולא סתם דבר מוזר חסר משמעות.

בהלכות יסודי התורה ד' ז' כתב הרמב"ם:

"לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה […] והצורות שאין להם גולם אינן נראין לעין אלא בעין הלב הן ידועין כמו שידענו אדון הכל בלא ראיית עין." 

בחלק השני של הלכה ז', "והצורות שאין להן גולם כו'", הוא מדבר על השכל בפועל, המופשט, שתופש את הצורות בלי תיווך של החומר. וכמו שכתב עליו במו"נ א' א': "וכאשר ייוחד האדם בעניין שהוא זר בו מאד, מה שאין כן בדבר מן הנמצאות מתחת גלגל הירח, והוא ההשגה השכלית אשר לא ישתמש בו חוש ולא מעשה גוף ולא יד ולא רגל, דמה אותה בהשגת הבורא אשר אינה בכלי"

השכל המופשט, השכל בפועל, לא יכול לעשות בעצמו את הפעולה של הרכבה וחילוק שהכח המדבר יודע לעשות. כי הצורות המופשטות בהירות ומוארות, ואין בהן שום ערבוב ושום ערפול ואין צורך להשקיע מאמץ בללמוד ולברר אותן, להרכיב ולחלק, אלא הן נתפשות מייד בלי מאמץ, כמו שהעין רואה קרן אור בוהקת. וכמו שכתב בפתיחת המו"נ (לקוח מהרמיזות וההערות חלק הסופיות): "ולא תחשוב שהסודות העצומות ההם ידועות עד תכליתם ואחריתם לאחד ממנו, לא כן, אבל פעם יוצץ לנו האמת עד שנחשבנו יום ואחר כן יעלימוהו הטבעים והמנהגים עד שנשוב בליל חשוך קרוב למה שהיינו תחלה, ונהיה כמי שיברק עליו הברק פעם אחר פעם והוא בליל חזק החושך."

החוש המשותף והכח המדמה וכח המשער, תופשים את הגופים החומריים. שם יש הכרח גמור בעמל של חילוק והרכבה. החוש הגשמי משיג רק בליל נע של כתמים מפוזרים בשווה על כל פני שדה הראייה. צריך את החוש המשותף כדי להרכיב מאלה כתמים ותבניות וצלילים, ואחר כך להרכיב מהם עצמים. למשל החוש המשותף הרכיב בעלי חיים, אבל כל בעל חיים הוא בפני עצמו, אין מינים וסוגים, שני כלבים וחתול נתפשים כשלושה בעלי חיים שונים. כאן כבר צריך לחלק, להפריד בין כלב לחתול. למשל תינוקות בגיל מסויים קוראים לכל בעל חיים "האו האו", או לכל אשה אמא. הם כבר מרכיבים את הרשמים לגוף חומרי, בעל חיים או אדם, אבל עדיין לא מחלקים בין המורכבים, לא מחלקים שיש חתול ויש כלב, יש אשה שהיא אמא ויש אשה שהיא זרה. 

ההרכבה והחילוק הם לפי תפישה עליונה בצורות המהותיות המופשטות. הצורה המהותית, המופשטת, האידיאה האפלטונית, שהיא 'כלב', התפישה בה היא זו שגורמת להרכיב כל מיני כתמים שהעין הגופנית קולטת לעצם אחד שהוא 'כלב', והיא זו שמכוחה אפשר לחלק בין 'כלב' לחתול. תפישה עליונה באידיאות מופשטות באופן כזה יש לכל בעלי החיים וכמובן גם לתינוקות. גם יצור חד תאי יש לו תפישה כזו, הוא קולט צל נע של גרגר מזון ויודע ללכד את הרשמים הפיזיים להשגה שיש כאן גרגר, ויודע לחלק שזה מזון ולא לכלוך או אויב, ומכח זה הוא שוחה לכיוון הגרגר עוטף אותו ומעכל אותו. עיין בזה ב"אדם חי" רשימה 48

הכח הזה הוא תפישה בצורות הטהורות המופשטות, האידיאות האפלטוניות, ובראשן אדון הכל. הוא קיים באופן בסיסי ופשוט אצל כל בעלי החיים ובאמת גם אצל כל הצמחים והדוממים, כמו שכתב אבן סינא במאמר על האהבה, וכמו שמבואר במו"נ ב' ד' שהגלגלים נעים מכח הכיסופים שלהם לאדון הכל שנגלה להם על ידי השכל הנפרד ששייך להם,  והעולם הארצי של ד' היסודות הוא כמו גלגל ביחס לשכל הפועל, ונע מכח השכל הפועל בגלל הכיסופים אל מה שנגלה לו על ידי שהוא משיג את הבורא על ידי השכל הפועל.

באדם יש את כל המדרגות, במדרגה הנמוכה יש באדם את ההשגה בצורות הטהורות כמו שיש בכל בעלי החיים, משם הוא מתחיל את החקירה. זה מה שכתב בהלכות יסודי התורה: ""לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה". האדם תופש גוף חומרי, ופעולת ההרכבה החילוק היא על ידי שהוא רואה בו את הצורה. ההרכבה מתחילה מהרכבת הכתמים לגוף על ידי תפישה בצורה של הגוף, הרכבת הגופים למינים על ידי תפישה בצורת המין, והרכבת המינים לסוגים על ידי תפישה בצורת הסוג. האדם מרכיב את כל הכלבים למין 'כלב', ואת כל בעלי החיים לסוג 'חי', ואת כל מיני הצמחים לסוג 'צומח' וכן הלאה. ובאיכויות הוא מרכיב את כל החמים למין של עצמים חמים וכן הלאה. וכן החילוק הוא ברשמי החוש בין הרושם הגופני של אות חשמלי במוח שמתפרש כצבע, ובין הצורה של הגוף שאותו רואים. בלי חילוק כזה לא יהיה ניתן להרכיב ולא לתפוש שום דבר. וכן חילוק בין העצמים למינים שונים וכן הלאה. החילוק וההרכבה הם אותה פעולה של מיון, מיון הוא עץ שענפיו מאוחדים בחלקם העליון ומחולקים בחלקם התחתון. 

בספר עץ חיים מהאר"י, שער א' ענף ב', כתב שלעיגול של חלל פנוי שהוא הצמצום נכנסו שלושה קווי אור ישרים, ימין, שמאל, ואמצע. ההכרה מתחילה בצורת עץ שהוא עץ המיון, פרטים מינים סוגים. אריסטו כתב שלהשיג עצם בהשגה שכלית פירושו לדעת את ארבעת סיבותיו: הפועל, התכלית, החומר והצורה. זה ממקם אותו בעץ המיון. 

לב האדם מחלק, הוא מתחיל מלידתו לחלק ולהרכיב את מה שהוא תופש, בהתחלה כמו בעלי החיים, ומשם מתקדם. כשמגיעים למדרגה הכי עליונה של עץ המיון, אדון הכל, שם כבר אין עץ וענפים, שם הכל אחדות פשוטה, אור פשוט, בלי מורכבות וריבוי ופירוד כלל. שם אפשר כבר לזרוק את הסולם, העם ההולכים בחושך ראו אור גדול. הסולם הוא עבודת החילוק הזו, השגת המושכלות, עמל הבירור מה נפרד ממה ומה מאוחד עם מה. וזה על ידי עמל של השגה הולכת ומתעלה ומזדככת בצורות המופשטות.    

בשמונה פרקים מביא הרמב"ם את תורת המוסר האריסטוטלית שנוסחה בבהירות ועמקות אצל אבן אלצאיג (הוא אבן באג'ה) ב"עילם אל נפס", ואצל שאר חכמים. ללכת לפי קו האמצע בין שני הקצוות. יש כח נפשי של קמצנות, ויש כח נפשי של פזרנות, כל אחד מהם מושך; האמצע הוא הנדיבות, שפירושה לתת במידה הנכונה ובמקום הנכון. איך יודעים כמה נכון? זה רק על ידי השגת הצורה הטהורה המופשטת של 'חסד', האידיאה. רק שם הכל ברור והאמת גלויה, ורק מי שצופה שם יכול לדעת בכל רגע ובכל מצב מה המידה ה'נכונה', ומכח זה לברר את מידותיו. כמו שרק מי שיכול להשיג צורה מופשטת, אידיאה, של כלב וחתול וכו', יכול לברר את האמת הנכונה על בעלי החיים שהוא רואה סביבו, ויודע איך לנהוג איתם נכון בכל מצב משתנה. מה שמדובר עליו אינו ניצול מיטבי אלא חיבור, אחדות שאינה ביטול מציאות. כמו שאם יד ימין נפצעה מיד שמאל היא לא תנקום בה, כי היא משיגה שהן אותו אדם.

 קו האמצע הוא קו של אור שמתחיל מהמקור העליון ומגיע עד החומריות הכי נמוכה, עד יתוש שבטבור הארץ. האור של האחדות המוחלטת של אדון הכל, מתפשט בקו הדק הישר הזה עד המקום הכי נמוך, והוא אותו אור עצמו. רק שיש גם קו ימין וקו שמאל שמתערבבים ומטשטשים, והעבודה היא לחלק אותם מהתערובת, ולהרכיב אותם מסודרים וברורים במקומם הנכון. זה בירור העולמות, בירור האוכל מתוך פסולת, שמדובר בו בחכמת הקבלה. זה בכל רבדי חיי האדם, בלימוד החכמה ובהתנהגות המעשית לעשות חסד צדקה ומשפט בארץ, כמו שסיים הרמב"ם את המורה נבוכים, אלה שלושת הקווים. קו האמצע נקרא דעת, הוא הבריח התיכון שמבריח מלמעלה עד למטה, מאחד את הכל. דעת הוא לשון חיבור כמו "והאדם ידע את חוה אשתו", חיבור שכלי וגופני כאחד. הדעת היא ספירת כתר שהיא הכי גבוהה שיורדת עד ספירת מלכות שהיא הכי נמוכה, וזה על ידי שהיא האמצע. זה הכח שמדבר בו כאן אבן סינא, שמתווך בין הדמיון לשכל, ויורד מהמדרגה הנמוכה של הדמיון ועולה עד השכל המופשט. משכנו באמצע המוח, באמצע בין הכוחות ששוכנים מקדימה ומאחורה שהם הקצוות. וזה הסוד הנעלם שכרוך בכח המדבר שרמז אליו המורה נבוכים.

 

הדיבור הוא איחוד המחשבה המופשטת עם מילים שנבנו על מושגים שתחילתם בתפישת החושים, והוא יכול לחבר בין שכל של ראובן לשכל של שמעון. יש עונג בדיבור, עונג של חיבור, מפטפוט ריק בלתי פוסק שמוציא את החיבור והעונד לחיצוניות, עד דיבור של חכמה שיכול למסור נבואה ולחבר באופן הכי עמוק למקור הכל.    

.

כוזרי ה' י"ב:

"וְהַכֹּחַ הַיִּצְרִי כְּשֶׁהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ הַמַּחֲשָׁבִי יִקָּרֵא יִצְרִי, וּכְשֶׁהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ הַמְדַבֵּר יִקָּרֵא מַחֲשָׁבִי. הַהִצְטַיְּרוּת בִּפְנֵי הַמֹּחַ, וְהַיִּצְרִי בְאֶמְצָעוּתוֹ,וְהַזִּכָּרוֹן בִּמְאֻחָרוֹ, וְהַמַּחֲשָׁבִי בִכְלָלוֹ, וְרֻבּוֹ בִמְקוֹם הַיִּצְרִי. וְכָל אֵלּוּ הַכֹּחוֹת מַהוּתֵיהֶם כָּלִים בְּכִלְיוֹן כְּלֵיהֶם, וְאֵין עֲמִידָה אֶלָּא לַמְדַבֶּרֶת אַף עַל פִּי שֶׁיִּחֲדָה לְעַצְמָהּ לֵב הַכֹּחוֹת הָאֶלֶּה בְּדֶרֶךְ מִדַּרְכֵי הַיִּחוּד וְשֶׁתַּמְצִיאֵם בְּעַצְמוּתָם. זֶה הַיּוֹצֵא מִדִּבְרֵי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּמַה שֶׁלְמַטָּה מֵהַנֶּפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת. וְאָמְרוּ בַמְדַבֶּרֶת שֶׁהִיא הַשֵּׂכֶל הַהִיּוּלָנִי, רְצוֹנָם לוֹמַר:הַשֵּׂכֶל בְּכֹחַ, דּוֹמֶה לַהִיּוּלִי אֲשֶׁר הוּא דוֹמֶה לְאֶפֶס בְּפֹעַל וְהוּא כָל דָּבָר בְּכֹחַ, וְיִהְיוּ בוֹ הַצוּרוֹת הַמֻּשְׂכָּלוֹת, אִם בְּלִמוּד אֱלֹהִי וְאִם בְּקִנְיָן. וַאֱשֶׁר הֵם בְּלִמּוּד– הֵם הַמֻּשְׂכָּלוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת אֱשֶׁר יִשְׁתַּתְּפוּ בָהֶם כָּל בְּנֵי אָדָם אֲשֶׁר עַל הַמִּנְהָג הַטִּבְעִי. וַאֲשֶׁר בְּקִנְיָן הֵם בַּהַקָּשָׁה וּבַחִדּוּשׁ הַמּוֹפְתִי בְהִצְטַיְּרוּת הַאֲמִתּוֹת הַדִּבְּרִיּוֹת, כְּמוֹ הַסּוּגִים וְהַמִּינִים וְהַחֲלָקִים"  

.

אבן סינא ממשיך לזכרון, ולא מאריך בו, ואף אני לא אאריך בו. רק אומר שהזכרון הוא כמו הטבעת צורה בטיט, כמו שכתב אלפראבי בהשכל והמושכלות. צורה לא מוטבעת במים כמו שכתב אבן סינא באיגרת על הנפש, וגם לא ביסודות האחרים. רק בטיט שהוא איחוד כל היסודות, מים עם עפר שהתקשו באוויר וחום. ההטבעה היא עניין של זיווג זכר ונקבה, הצורה והמקבל, ומזה נעשה האחדות, והאחדות הזו גורמת שהצורה לא תישכח; לכן זכרון הוא מלשון זכר. "התשכח אשה עולה", האחדות של האם והעולל גורמת שהיא לא תשכח אותו. 

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 153 - על השגה מופשטת וחיים, Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על 153 – על השגה מופשטת וחיים

  1. primegadim הגיב:

    ניר יקר לי, מורי ורעי,
    חג מתן תורה שמח
    חג ביכורים שמח
    שמחת הביכורים נחגוג בנתינה ואת מתן התורה נחגוג בלימוד
    ומי כמוך ניר יקר, לומד ומלמד כל הימים
    ונותן מהשכלתך ומחכמתך מלוא הטנא.
    חג שמח לך ולמשפחתך
    והרשימו הזה של החג שהיה רשום אצלך בכל הימים שהיו
    יקבל חיזוק מחג לחג לכל הימים שיהיו.
    מחבק אותך אהוב נפש,
    פנחס

    • nirstern הגיב:

      תודה ר' פנחס
      כל כך הרבה חכמה ולב ויופי, אור וחום, יש במילים שלך.
      שיהיה לך וללבך הטוב חג מלא שמחה ונחת, ושנה מתוקה ומבורכת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s