151 – תורה לשמה, הלכה ופילוסופיה. דברי חובות הלבבות שבחובות האיברים אין שכר של עוה"ב

מתוך מכתב.


השאלה היתה:
"רציתי לשאול אותך לפי כל מה שאתה אומר, ברשימות האחרונות שלך, ואני מאוד מתחבר לזה, שעשו מהיהדות שהעיקר המעשה. אבל החלק השכלי, הלב שבפנים, לא באמת איכפת. ויש עניין גדול בכוונה ובעבודה לשמה. ועבודה שלא לשמה לא שווה כלום. (רק בתור מדרגה), אפשר לשאול: אז למה נראה שאם לא מקיימים מצוות אז יש עונש כרת או סקילה ואם מקיימים יש שכר? זה נראה כאילו המעשה עצמו טכני, יבש, בלי כוונה, יש בכוחו להכריע אם תהיה חייב כרת או סקילה או שתלך לעולם הבא. איך יכול להיות? אני לא מבין את זה. זה בדיוק כמו סגולה. זה בדיוק העניין של לעשות מהמצוות סגולות. או שאולי התורה מדברת רק על פעולות שבאות מהשכל ומהלב ולא העלתה בכלל אפשרות של מעשה יבש טכני כמו שמקיימים הלכה היום, כי זה לא שווה כלום?"

.

.

.

זה מה שכתבתי:

בחובות הלבבות שער ד' פרק ד' בפירוש החלק השישי כתב שעל מצוות האיברים כשלעצמן אין שכר בעולם הבא, זה לשונו:
"ומהם, כי המעשה הטוב מתחלק לשני חלקים: ממנו נסתר, אין משקיף עליו זולת הבורא, כחובות הלבבות והדומה להם, וממנו נראה על האברים, איננו נסתר מן הברואים והם המצוות הנראות על האברים. והבורא יתברך גומל על המעשה הנראה על האברים בגמול נראה בעולם הזה, וגומל על המעשה הצפון והנסתר בגמול נסתר, והוא גמול העולם הבא. ועל כן זכרו דוד עליו השלום במלה, שמורה על הענין, כמו שאמר: מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו', וכן דרך העונש הנראה והנסתר כדרך הגמול. והראיה על זה. כי האל יתעלה ערב לעמו על העבודה הנראית על האברים גמול נראה מהר בעולם הזה, והוא המפורש בפרשת אם בחקותי. וכן ערב להם על העברות הנראות הגלויות עונש נראה מהר בעולם הזה, לפי שאין להמון העם אלא מה שנראה מהמעשים, לא מה שנסתר, והוא מה שאמר: הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, ואמר הכתוב: ואם העלם יעלימו עם הארץ וגו' ושמתי אני את פני באיש ההוא וגו'. אך העבודות והעברות הצפונות בלב, דין גמולם על הבורא יתברך בעולם הזה ובעולם הבא, על כן הניח הספר פרוש גמול העולם הבא. ומהם, כי הגמול והעונש הנזכרים בספר, דבר הנביא בגמול העולם הזה וענשו לאנשי העולם, ומפני שהיה יהושע בן יהוצדק בעולם המלאכים, אמר לו: ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, כי זה דרך היחול וההפחדה, שיהיה כראוי לזמן ולמקום, ואתה הבן. ומהם, שגמול העולם הבא אין תכליתו אלא להדבק באלהים ולהתקרב אל אורו העליון, כמו שכתוב: והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך, ואמר: והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וגו', ואמר: לאור באור החיים. ולא יגיע אליו, אלא מי שרצה הבורא בו, ורצון הבורא שורש הגמול, כמו שכתוב: כי רגע באפו חיים ברצונו, ואמר בפרשת אם בחקותי רמזים, שמורים על הרצון מאלהים, והוא מה שאמר: ולא תגעל נפשי אתכם, ואמר: ופניתי אליכם והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם."
שם בהקדמת הספר:
"אך החכמה שהצורך אליה יותר אל התורה היא החכמה העליונה והיא החכמה האלהית, ואנחנו חייבין ללמוד אותה, כדי להבין ולהגיע אל תורתנו, אך ללמוד אותה כדי להגיע אל הנאות העולם אסור לנו. ואמרו רבותינו: תניא לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו שלא יאמר אדם אקרא כדי שיקראוני חכם, אשנה כדי שיקראוני רבי, אשנה כדי שאהיה זקן ואשב בישיבה, אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבוא. ואמרו: עשה דברים לשם פעלם ודבר בהם לשמם ואל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחתוך בהם. ואמרו: אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד אמר רבי אלעזר במצותיו ולא בשכר מצותיו, כדתנן אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא ע"מ לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם."
עוד שם בהקדמה:
"וכן אמרו במי שעשה מצוה ולא נתכוין לעשותה לשם שמים, שאינו מקבל עליה שכר."
עוד שם:
"ואמרו: אמר רב הונא כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת, אלא בתורה וגמילות חסדים. והתברר לי, כי שרשי המעשים שמתכוונים בהם לשמו יתברך הם מיוסדים על בר הלב וזך המצפון, ואם יארע על הכונה הפסד, לא יהיו המעשים מקובלים, ואם ירבו ויתמידו, כמו שאמר הכתוב גם כי תרבו תפלה וגו' רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם וגו' ואומר כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, ואמר תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה, ואמרו קדמונינו ז"ל בזה: אי יהבת לי לבך ועיניך אנא ידע דאת דילי, ואמר הכתוב ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו', ואומר במה אקדם ה' אכף לאלהי מרום האקדמנו בעולות וגו', והיתה התשובה: הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך וגו'. ואומר כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' וגו'. ופירוש ענין התשובה הזאת, שצריך המתהלל להתהלל בהבנת דרכי והכרת חסדי, להתבונן בבריאתי ולהכיר גבורתי וחכמתי מתוך מעשי. וכל מה שהבאתי מן הפסוקים הם ראיות על חיוב מצוות הלבבות ומוסר הנפשות. וצריך שתדע, כי הכונה והתועלת במצוות הלבבות הם שיהיו גלויינו וצפונינו שוים ושקולים בעבודת השם, עד שתהיה עדות הלב והלשון והאברים שוה, ויצדיק כל אחד מהם את חברו ויעיד לו ולא יחלוק עליו ולא יסתור דבריו, והוא אשר יקראהו הכתוב תמים, באמרו תמים תהיה עם ה' אלהיך ואמר תמים היה בדורותיו, ואמר הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו, ואמר אשכילה בדרך תמים מתי תבא אלי אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי, ואמר במי שאין תוכו כברו: ולא היה לבבו שלם עם ה' אלהיו ואמר ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו וגו'. ומן הידוע, שכל מי שחולק קצתו על קצתו ומכזיב קצתו את קצתו בדבור או במעשה, אין מאמינים בצדקו ואין הנפשות מתישבות על אמיתו. וכן אם יחלוק גלויינו על נסתרינו, וכונת לבבנו על דבורנו, ותנועת אברינו על מצפוננו, לא תהיה עבודתנו לאלהינו שלמה, מפני שאינו מקבל ממנו עבודה מזויפת, כמו שנאמר לא אוכל און ועצרה, ואמר כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה, ואמר וכי תגישון עור לזבוח אין רע וגו', ואמר הנה שמוע מזבח טוב וגו'. ומפני זה תהיה מצוה אחת שקולה כמצוות רבות, כפי הלב, והכונה ועבירה אחת שקולה כעבירות רבות. ואפשר שתהיה המחשבה במצוה והכוסף לעשותה מירא אלהים, שוקלת מצוות רבות מזולתה, כאשר אמר ה' לדוד יען אשר היה עם לבבך לבנות בית לשמי וגו' ואמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו, ואמרו ז"ל בפירושו: מאי ולחושבי שמו, אפי' חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה."
החובות הלבבות כותב שעל חובות האיברים אין שכר בעולם הבא, אלא רק בעולם הזה. שכר עולם הבא הוא הדבקות בבורא, ועניינו שהבורא רוצה את האדם הזה ומאפשר לו להידבק בו. וסברא פשוטה שאם אדם עושה רק מצוות באיברים זה לא מה שיגרום לו להיות רצוי אצל הבורא, אלא פשוט לגמרי מסברא שהבורא ירצה בו רק לפי מה שבליבו, רחמנא ליבא בעי. מה שיש כרת על עבירות מסויימות זה רק באופן שבלב האדם יש בחירה רעה דווקא לא להידבק בבורא בדרך זו שהמצווה היא המסלול והסולם שלה, ולכן הוא לא רוצה להתחיל עם המעשה ולהיות לו סולם לדבק את הלב. אבל אם מסתכלים רק על המעשה של המצווה כמעשה לחוד, הוא לא מביא לעולם הבא, כלומר מי שעושה כך את המצווה כבר יש לו עונש כרת. כרת זה לא עונש חיצוני, כמו שהמדינה נותנת קנס למי שעובר באור אדום. אלא כרת זה מצב, מי שלא התחבר לבורא הוא ממילא נשאר מנותק, והמצב של להיות מנותק זה הכרת. הלשון שמציגה את זה כמו עונש חיצוני, זו אותה לשון שמציגה את שכר העולם הבא כממתקים שמקבלים כפרס חיצוני. כמו שביאר בהקדמת הרמב"ם לפרק חלק שהילדים נותנים להם ממתקים אם הם לומדים, או עונש אם אינם לומדים. והתורה דיברה כלשון בני אדם כלומר כלשון ההמון. אבל האמת של עניין שכר ועונש שהשכר הוא לא חיצוני למצווה אלא הוא הדבקות שיש במצווה עצמה, וזה דווקא במצווה לשמה עם צד החכמה שבה.  מי שמקיים מצווה כלומר שדבק בבורא, שכרו הוא אותה דבקות עצמה, ומי שהתנתק, ענשו הוא אותו הניתוק עצמו. מי שמקיים מצוות רק באיבריו הוא מנותק, וזה פירוש עניין הכרת לאמיתו. וכמו שכתב בהלכות תשובה פרק ח'.
.
.
ובהקדמת פרק חלק כתב הרמב"ם:
"שים בדעתך כי נער קטֹן הביאוהו אצל המלמד ללמדו תורה, וזהו הטוב הגדול לו לעניין מה שישיג מן השלמוּת. אלא שהוא, למיעוט שָׁנָיו וחולשת שכלו – אינו מבין מעלת אותו הטוב, ולא מה שיַגיעהו בשבילו מן השלמוּת. ולפיכך בהכרח יצטרך המלמד, שהוא יותר שלם ממנו, שיזרז אותו על הלימוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנוּת שָׁנָיו. ויאמר לו: קרא ואתן לך אגוזים או תאנים, או אתן לך מעט דבש. ובזה הוא קורא ומשתדל, לא לעצם הקריאה לפי שאינו יודע מעלתה, אלא כדי שיִתנו לו אותו המאכל. ואכילת אותם המגדים אצלו יְקָרָה בעיניו מן הקריאה, וטובה הרבה בלא ספק. ולפיכך חושב הלימוד עָמָל וִיגיעה, והוא עמל בו כדי שיגיע לו באותו עָמָל התכלית האהובה אצלו, והוא אגוז אחד או חתיכת דבש.
וכשיגדיל ויחזיק שכלו, ויֵקַל בעיניו אותו הדבר שהיה אצלו נכבד מלפנים, וחזר לאהוב זולתו – יְזָרזו אותו וִיעוררו תאוותו באותו הדבר החמוד לו, ויאמר לו מלמדו: קרא ואקח לך מנעלים יפים או בגדים חמודים כאלה. ובזה ישתדל לקרוא, לא לעצם הלימוד אלא לאותו המלבוש. והבגד ההוא נכבד בעיניו מן התורה, והוא אצלו תכלית קריאתו.
וכאשר יהיה שלם בשכלו יותר, ויתבזה בעיניו זה הדבר גם כן, ישים נפשו לְמה שהוא גדול מזה. ואז יאמר לו רבו: למד פרשה זו או פרק זה, ואתן לך דינר אחד או שני דינרין. ובכך הוא קורא ומשתדל ליקח אותו הממון. ואותו הממון אצלו נכבד מן הלימוד, לפי שתכלית הלימוד אצלו היא שיקח הזהב שהבטיחוהו בו.
וכשתהיה דעתו שלמה, וְנִקְלֶה בעיניו זה השִעור, וידע שזה דבר נָקֵל – יתאווה למה שהוא נכבד מזה. ויאמר לו רבו: למד כדי שתהיה רב ודיין, ויכבדוך בני אדם ויקומו מפניך ויעשו מִצְוֹתֶיךָ, ויגדל שמך בחייך ואחר מותך כגון פלוני ופלוני. והוא קורא ומשתדל כדי להשיג מעלה זו, ותהיה התכלית אצלו הכבוד שיכבדו אותו בני אדם וִינַשְּׂאוּהוּ וִישַׁבְּחוּ אותו.
וכל זה מגונה. ואמנם יצטרך למיעוט שכל אדם שישים תכלית החכמה דבר אחר זולתי החכמה, ויאמר: "לאיזה דבר נלמד? אלא כדי שנשיג בו זה הכבוד." וזה הוללות על האמת. ועל לימוד כזה אומרים חכמים "שלא לשמה" (ברכות י"ז ע"א), כלומר שיעשה הַמִּצְוֹת וְיִלמַד וישתדל בתורה, לא לאותו הדבר בעצמו אלא בשביל דבר אחר.
והזהירו החכמים על זה ואמרו (אבות פ"ד מ"ה): "אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם". והם רומזין לְמה שביארתי לך, שאין לָשׂוּם תכלית החכמה לא לקבל כבוד מבני אדם, ולא להרוויח ממון, ולא יתעסק בתורת השם יתברך להתפרנס בה. ולא תהיה אצלו תכלית לימוד החכמה אלא לדעת אותה בלבד. וכן אין תכלית האמת אלא שידע שהוא אמת. והתורה אמת, ותכלית ידיעתה לעשותהּ.
ואסור לאדם השלם שיאמר: כשאעשה אלה המידות הטובות, ואתרחק המידות הרעות שצִוָּה השם יתברך שלא לעשותן, מה הוא הגמול שאקבל על זה? לפי שזה כמו שיאמר הנער: כשאני קורא זה, מה יתנו לי? והם אומרים לו: דבר פלוני. לפי כשאנו רואים מיעוט שכלו, שאינו מבין זה השִעור, והוא מבקש לתכלית "תכלית" אחרת – אנו משיבים לו כסכלותו, כמו שנאמר (משלי כו ה): "עֲנֵה כְסִיל כְּאִוִַלְתּוֹ".
וכבר הזהירו חכמים על זה גם כן, כלומר שלא ישים האדם תכלית עבודת השם יתברך ועשיית המצוָה בשביל דבר מן הדברים. והוא מה שאמר האיש השלם, המשיג אמיתת העניָנים, אַנְטִיגְנוֹס איש שׂוֹכוֹ (אבות פ"א מ"ג): "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הֱיוּ כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס." ואמנם רצה לומר בזה שיאמין באמת לעצם האמת. וזהו העניָן שקוראים אותו "עובד מאהבה". ואמרו זכרונם לברכה (ע"ז י"ט ע"א): "בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד" (תהלים קיב א), אמר רבי אליעזר: "בְּמִצְוֹתָיו" – וְלֹא בִשְׂכַר מִצְוֹתָיו. וכמה עצומה הראיה הזאת, וכמה היא מבוארת! והיא רְאָיָה ברורה על מה שקדם לנו מן המאמר.
וגדול מזה מה שאמרו בספרֵי: שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר, בשביל שֶׁאֶקָּרֵא "רב", בשביל שאקבל שכר בעולם הבא? תלמוד לומר (דברים יא יג): "לאהבה את ה' אלהיך" – כל שאתם עושים, לא תעשו אלא מאהבה.
הנה התבאר לך זה העניָן, ונתבאר שהוא כַּוָּנַת התורה וִיסוד כַּוָּנַת החכמים עליהם השלום. ואין מעלים עיניו מזה אלא אֱוִיל משתגע, שקלקלוהו וְשִׁבְּשׁוּהוּ המחשבות הַסְּכָלוֹת והרעיונות הגרועים. וזו היא מעלת אברהם אבינו עליו השלום שהוא היה עובד מאהבה (סוטה ל"א ע"א), ולעומת הדרך הזה ראוי להיות ההתעוררות.
ולפי שידעו החכמים זכרונם לברכה שזה העניָן קשה עד מאוד, ואין כל אדם משיג אותו, ואם הִשִּׂיגוֹ אינו מסכים בו בתחילת העניָן ואינו סובר שתהיה אמונה ברורה, לפי שהאדם אינו עושה מעשה אלא כדי שתגיע לו ממנו תועלת או שתסור ממנו פְּסֵדָה, ואם אינו כן יהיה אצלו אותה מעשה הבל וָרִיק. והיאך יאמר לבעל תורה: "עשה אלה המעשים" ו"לא תעשה אותם", לא לְיִרְאָה מעונש מן השם יתברך ולא לתקוַת שכר טוב ממנו? זה דבר קשה עד מאוד, לפי שאין כל בני אדם משיגים האמת עד שיהיו כמו אברהם אבינו עליו השלום. ולכן התירו להמון, כדי שֶׁיִּתְיַשְּׁבוּ על אמונתם, לעשות הַמִּצְוֹת לתקוַת שכר, וּלְהִנָּזֵר מן העבֵרות מִיִּרְאַת עונש. ומזרזים אותם על זה ומחזקים כַּוָּנָתָם, עד שֶׁיַּשִּׂיג הַמַּשִּׂיג וידע האמת והדרך השלם מה הוא, כמו שעושים בנער בשעת הלימוד כמו שהבאתי המשל. והאשימוּ לאנטיגנוס איש שׂוכו, בְּבָאֲרוֹ להמון מה שביאר, ואמרו בזה "חכמים היזהרו בדבריכם", כמו שנתבאר באבות (אבות פ"א מי"א).
ואין ההמון מפסידים מכל וכל בעשותם הַמִּצְוֹת מיראת העונש ותקוַת השכר, אלא שהם בלתי שלֵמים. ואולם זה טוב להם עד שיהיה להם כֹח והרגל והשתדלות בַּעֲשִׂיַּת התורה, ומזה יתעוררו לדעת האמת, וְיַחְזְרוּ עובדים מאהבה. וזה הוא מה שאמרו זכרונם לברכה (פסחים נ' ע"ב): "לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה
[…]
ואותו תענוג לא יֵחָלֵק לחלקים ולא יְסֻפַּר, ולא יִמָּצֵא משל למשול בו אותו התענוג. אלא כמו שאמר הנביא עליו השלום כְּשֶׁנִּפְלְאָה בעיניו גדולת הטוב ההוא, אמר (תהלים לא כ): "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ". וכן אמרו עליהם השלום (ברכות י"ז ע"ב): "העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שְׁתִיָּה, ולא רחיצה ולא סיכה ולא תשמיש, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו שכינה". רוצה לומר באומרו "ועטרותיהם בראשיהם" – השארות הנפש בקיום המושכל לה, וִהְיוֹת היא והוא דבר אחד, כמו שֶׁזְּכָרוּהוּ גדולי הפילוסופים בדרכים יֶאֱרַךְ ביאורם בכאן. ואמרו "ונהנים מזיו שכינה", רצה לומר שאותן הנשמות מתענגות במה שמשיגות ויודעות מאמיתת הבורא יתברך, כמו שמתענגות חיות הקודש ושאר מדרגות המלאכים, במה שהם מַשיגים ויודעים ממציאותו.
הנה כי הטובה והתכלית האחרון הוא להגיע אל הַחֶבְרָה העליונה הזאת, ולהיות בכבוד הזה. וקיום הנפש, כמו שביארנו, עד אין סוף כקיום הבורא יתברך שהוא סיבת קיומה, לפי שֶׁהִשִּׂיגָה אותו, כמו שהתבאר בפילוסופיה הראשונה. וזה הוא הטוב הגדול אשר אין טוב להקיש לו, ואין תענוג שֶׁיִּדְמֶה לו. כי איך ידמה התמיד אשר אין לו סוף וקץ, בדבר הנפסק? וזה שאמר "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (דברים כב ז), ומפי הקבלה למדנו בפירוש זה (קידושין ל"ט ע"ב): "לְמַעַן יִיטַב לָךְ – לעולם שכולו טוב, "וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" – לעולם שכולו ארוך".
והרעה השלֵמה היא שֶׁתִּכָּרֵת הנפש וְתֹאבַד, ושלא תהיה חיה וְקַיֶּמֶת. והוא ה"כרת" הכתוב בתורה. ועניָן ה"כרת" הוא שֶׁתֹּאבַד הנפש, כמו שבארו ואמרו: "הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא" (במדבר טו לא), ואמרו זכרונם לברכה (סנהדרין ס"ד ע"ב) "הִכָּרֵת" – בעולם הזה, "תִּכָּרֵת" – בעולם הבא. ונאמר (שמ"א כה כט): "וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים". הנה כל מי שבחר וְהִרְגִיל [את עצמו] בתענוגי הגוף, ומאס באמת ואהב השקר – נִכְרַת מאותה מעלה, וְיִשָּׁאֵר חומר נִכְרָת.
וכבר ביאר הנביא עליו השלום שהעולם הבא אינו מושג בחושים הגופניים, וזהו שנאמר (ישעיהו סד ג): "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ". ואמרו בפירוש זה (ברכות ל"ד ע"ב): כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל העולם הבא – "עין לא ראתה אלהים זולתך".
אמנם הַיִּעוּדִים הטובים והנקמות הרעות הכתובות בתורה עניינם הוא מה שאספר לך, והוא זה: כי הוא אומר לך אם תעשה הַמִּצְוֹת האלה אֲסַיֵּעַ לך על עֲשִׂיָּתָן והשלמוּת בהן, ואסיר מעליך המעיקים כולם. לפי שהאדם אי אפשר לו לעשות הַמִּצְוֹת לא כשהוא חולה ורעב או צמא, ולא בשעת מלחמה ומצור. ולכן יָעַד שיסורו כל אלה העניָנים, ושיהיו בריאים ושקטים עד שֶׁתִּשְׁלַם להם הידיעה ויזכו לחיי העולם הבא.
הנה כי אין תכלית שכר עֲשִׂיַּת התורה שתהיה הארץ שְׁמֵנָה, ושיחיו שנים רבות, ובריאוּת הגופות, אלא שיהיו נעזרים על עֲשִׂיַּת התורה באלה הדברים כולם. וכמו כן אם עברו על התורה, יהיה עונשם שֶׁיֶּאֶרְעוּ להם אותן הרעות כולן, עד שלא יוכלו לעשות מִצְוָה, וכמו שנאמר (דברים כח מז-מח): "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל, וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ…".
וכשתתבונן בזה התבוננות שְׁלֵמָה, תמצא כְּאִלּוּ הוא אומר לך: אם עשית קצת מִצְוֹת מאהבה והשתדלות – אֶעֱזָרְךָ לעשותן כולן, ואסיר מעליך המעיקים והמונעים. ואם תעזוב דבר מהם דרך ביזוי, אביא לך מונעים ימנעוך מֵעשותן כולן, עד שלא יהיה לך שלמוּת ולא קיום בעולם הבא. וזהו עניָן אמרם זכרונם לברכה (אבות פ"ד מ"ב): "שכר מצוָה – מצוָה, ושכר עבירה – עבירה"".
.
התפישה החרדית של זמננו היא שהתורה היא כמו כספומט, אם לוחצים על כפתורים אלה ואלה מקבלים כך וכך. או במקרה הטוב כמו עבודה, שאם עובדים כך וכך עבודה סתמית שיש בה יגיעה בלבד, בסוף החודש מקבלים משכורת של כך וכך שקלים. מצוות אמונה מתפרשת אצלם שאני מאמין שאני לא עובד בחינם אלא נאמן הוא בעל הבית לשלם שכר. גישה כזו היא גישה של עבודה זרה, וזה שקר, ולא יהיה להם שום שכר על זה, והם במצב של כרת תמידי גם אם הם הולכים למקווה ושומרים שבת וכל ההלכות של חיובי כרת. כי אצלם אין עניין שהמצווה המעשית היא רק סולם להגיע לעבודה לשמה ולחכמה, ואין לה ערך עצמי מצד המעשה הטכני כשלעצמו. אכן ההמון שאינם יכולים להשיג חכמה די להם בקיום המעשי, אבל הם יודעים שזה לא העיקר ושיש מי שאצלו זה כן סולם לחובות הלבבות, והוא זה שעובד באמת, לשמה, והם שייכים אליו בדרך כלשהי. מה שהם מכירים שהערך הוא בעבודה לשמה בלבד, ולכן מכירים שמי שעובד לשמה הוא לבדו העובד האמיתי, ההכרה הזו לחוד כבר משייכת אותם לזה גם אם בעצמם אינם יכולים להשיג את החכמה, ויש לדון מה היא ההכרה הזו ואיך רואים שהיא קיימת, מה המבחן שלה, מה המעשים שמתחייבים מכוחה, ואיך היא מועילה לשייך אותם אם אינם זוכים בעצמם לחכמה ולעבודה לשמה, וזה עניין נפרד וארוך.   זה מה שכתב המורה נבוכים ב' י"א שהעם היהודי נטש את דרך התורה והלך בדרך האומות הסכלות ובדעותיהם ומידותיהם ומעשיהם. תוכן דבריו למעיין שם שלא מדובר שם על כך שהפסיקו לדקדק בהלכות כראוי, הנושא של דקדוק בהלכות לא שייך לזה, כי אין חילוק אם מקריבים לבעל ולאשרה או שאוכלים מצה, הכל אחד אם המעשה הוא בדרך סגולה או עסקה רווחית ואין לו שייכות לחתירה להגיע לעבודה לשמה שהיא החכמה, כמו שכתב החובת הלבבות שעבודה מכח הערה שכליית היא העבודה לשמה, ומתוך הכרה שרק היא העבודה.
.
.
מה שכתבת, והוא הבסיס לשאלה שלך:
"זה נראה כאילו המעשה עצמו טכני, יבש, בלי כוונה, יש בכוחו להכריע אם תהיה חייב כרת או סקילה או שתלך לעולם הבא."
הסיבה לרושם הזה הוא משום שבסוגיות הגמרא ההלכתיות כשמדברים על חיוב כרת, משמע שאם עושים מעשה איברים חיצוני פלוני מתחייבים כרת או ניצולים מחיבו כרת, ולא מדברים שם על נושאים של כוונת הלב ולשמה וחכמה וכו'. זה עוד עיקום גדול שעשו החרדים לתורה. בתלמוד יש סוגיות הלכה ויש חלק שהוא אגדתא. הדעת נותנת שכל מה שרבינא ורב אשי ראו לנכון לקבוע בתלמוד זה הכל תורה במשקל שווה, והכל הכרחי שיהיה כתוב בתלמוד. אצל החרדים רק סוגיות ההלכה חשובות ובעלות משקל ויש ללמוד אותן בעיון עצום. חלק האגדתא מבחינתם זה לא רציני, זה פרפראות שרבינא ורב אשי נתנו למשגיחים ודרשנים שיכולים לומר על זה כל דרוש נאה שעולה על דעתם. אין בזה עיון עמוק באמת ודיוק בלימוד שיהיה מאומת ומדוייק ומעויין היטב היטב. וחז"ל אמרו להיפך, שדבר קטן זה הוויות אביי ורבא, ודבר גדול זה מעשה מרכבה, שבו עוסק הרבה מחלק האגדתא שבגמרא. מי שבאמת גדול עוסק בדבר הגדול. חלק האגדתא הוא זה שצריך להיות מה שעוסקים בו גדולי הגאונים וגדולי בעלי הכשרון ועובדי השם. וחלק ההלכה מסור לכל אדם מההמון. וכמו שכתב בהלכות יסודי התורה סוף פרק ד'.
מה שבתלמוד יש שני חלקים, הלכה ואגדתא, זה משלים, ההלכ המדברת על המעשה הטכני היבש בלבד, והאגדתא משלימה את העניין ומכניסה את התוכן של עבודה לשמה וחכמה ולב וכל כיו"ב (יש כמה אופנים של אגדתא, יש אגדתא שהיא דברי מוסר, ויש שהיא דברי חכמה שאומרים את חכמת התורה לאמיתה על דרך המורה נבוכים, ויש שהיא רמזים סתומים מאוד שמכוונים לעניינים נסתרים, ויש משלים שמתפרשים בכמה רבדים, תפוחי זהב במשכיות כסף כמ"ש בהקדמת המו"נ, ויש עוד הרבה. האגדתא לבד קשה ללמוד ממנה, וצריך את ההקדמות הנצרכות שהן באריסטו. ובכל אופן האגדתא כתובה בתלמוד, כדי שלא יהיה שסוגיות ההלכה עומדות בפני עצמן ויהיה מובן מהן שיש משמעות למעשה הטכני לבדו, אלא לסוגיות ההלכה צורפה האגדתא באותו ספר עצמו, התלמוד, לומר לנו שההלכה היא לא לבדה התורה, אלא היא רק החלק בתורה של גדרי המעשים המחוייבים, ויש עוד חלק בתורה של חובות הלבבות. לא היה מספיק שיש במקרא ובספרי קבלה או ספרים מסוג חובת הלבבות ומורה נבוכים או כתבי אריסטו את החלק של חובות הלבבות וחכמה. אלא היתה כוונה בדווקא לצרף לספר היסוד של גדרי ההלכות, התלמוד, שבאותו ספר עצמו, בערבוב עם סוגיות ההלכה, תהיה האגדתא, להוציא מכל צד ספק שההלכה לא עומדת בפני עצמה. ואם האגדתא קשה להבין אז בשביל זה יש את הספרים שעוזרים להבין אותה וכגון כתבי אריסטו, ואפשר ללכת אליהם. היא הוצבה במקומה לפני הכל להראות שאי אפשר ללמוד הלכה בלי האגדתא, לא בהכרח שמה שכתוב בתלמוד לבד יספיק להבן את כל התוכן של האגדתות שבו).
.
וכמו שכתב במו"נ ג' נ"א שהלמדנים בסוגיות ההלכה בלבד הם מחוץ לארמון. וגם בהקדמת המסילת ישרים כתב כך.
.
.
וכן הוא בחובות הלבבות, שכתב בהקדמתו:
"ונשאל אחד מן החכמים על שאלה נכרית מענין דין הגרושין, והשיב את שואלו: אתה האיש השואל על מה שלא יזיקנו, אם לא ידענו, הידעת כל מה שאתה חייב לדעתו מן המצוות, אשר אינך רשאי להתעלם מהם ואין ראוי לך לפשוע בהם, עד שנפנית לחשוב בשאלות נכריות, אשר לא תקנה בידיעתן מעלה יתירה בתורתך ואמונתך, ולא תתקן בה מעוות במדות נפשך. והנה אני נשבע, כי מחמש ושלשים שנה אני מתעסק במה שצריך לי ממצוות תורתי, ואתה יודע רוב טרחי בעיון ורב הספרים אצלי, ולא פניתי לבי למה שפנית לבך לשאול עליו. והאריך להוכיחו ולביישו על זה. וחכם אחר אמר: למדתי לברר מעשי חמש ועשרים שנה. ואמר חכם אחר: יש מן החכמה מה שהוא צפון בלבות החכמים כמטמון הנסתר, אשר אם יסתירוהו, לא ישיגנו אדם, וכאשר יגלוהו, לא יעלם מאדם יושר אמריהם בו, וזה כמו שאמר הכתוב מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה, רצה לומר, כי החכמה תקועה בתולדות האדם וטבעו ובכח הכרתו, כמים הטמונים בלב הארץ. והנבון המשכיל ישתדל לחקור על מה שיש בכחו ובמצפוניו מן החכמה לגלותו ולהראותו וישאבנה מלבו, כאשר יחקר על המים אשר במעמקי הארץ. ואני שאלתי אחד מהנחשבים מחכמי התורה במקצת מה שזכרתי לך בחכמת המצפון והשיב אותי, כי הקבלה תעמוד במקום העיון בזה ובמה שדומה לו. אמרתי לו: אין זה ראוי אלא למי שאין בו יכולת לעיין, מפני מעוט הכרתו ורוחק הבנתו, כנשים וכקטנים וחסרי הדעת מן האנשים, אך מי שבכח שכלו והכרתו לעמוד על ברור מה שקבל, ועכבוהו מלעיין בו בשכלו העצלות והקלות במצוות האל ובתורתו, הוא נענש על זה ואשם על אשר התעלם ממנו. וזה הדבר דומה לעבד, שצוהו המלך לקבל ממון מעבדי מלכותו ושימנה המעות וישקלם וירצם, והיה העבד פקח בכל אשר צוהו המלך. ויתחכמו לו עבדי המלכות לפייסו בדברים, עד אשר האמין בהם והביאו הממון אליו ואמרו לו, כי הוא שלם במנינו ובמשקלו ובמרצהו, והאמין להם והתעצל לעמוד על ברור דבריהם והקל במצות המלך. וכאשר הגיע הדבר אל המלך, צוה להביא הממון לפניו. וכאשר שאל אותו על משקלו ומנינו, לא יכול להשיב על הדבר, וחייבו המלך על אשר הקל במצותו וסמך על דברי עבדיו בדבר שהיה יכול לעמוד עליו, אפילו אם ימצא הממון כדבריהם. ואלו לא היה בקי בענין, לא היה מתחייב על אשר סמך עליהם. וכן אתה, אם לא היית יכול להגיע אל ענין זה מדרך שכלך, כמו עילות מצוות השמע, היתה נראית טענתך טענה, בעמדך מחקור עליו. וכן, אם היתה דעתך קצרה והכרתך חלושה מהשיג אליו, לא היית נענש על פשיעתך, ותהיה כנשים וכקטנים, אשר הוא בידיהם דרך קבלה. אבל, אם אתה איש דעת ותבונה, שתוכל לעמוד בהם על ברור מה שקבלת מהחכמים בשם הנביאים משרשי הדת וקוטבי המעשים, אתה מצווה להשתמש בהם, עד שתעמוד על הענין ויתברר לך מדרך הקבלה והשכל יחד. ואם תתעלם ותפשע בדבר, תהיה כמקצר במה שאתה חייב לבוראך יתברך. וזה יתבאר משני פנים:
האחד מהם ממה שאמר הכתוב כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין וגומר ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך וגומר. וכשאתה משתכל במה שכולל הפסוק הראשון מעניני הדינין, תמצאם דברים שצריכים לפרוט אותם ולחלקם ולדקדק בהם בדרך הקבלה לא בדרך אותות השכל. הלא תראה, שלא הזכיר בכללם ענין מן הענינים, אשר יושגו מצד השכל, כי לא אמר, כשתסתפק בענין היחוד איך הוא, או בשמות הבורא ובמדותיו ובשרש משרשי הדת, כעבודת המקום ובטוח עליו והכנע לפניו, ויחד המעשה לשמו, ולברר המעשים הטובים מפגעי ההפסד ועניני התשובה מן העבירות, ולירא ממנו, ולאהבה אותו, ולהתבושש מפניו, ולחשוב עם הנפש בעבור שמו והדומה לזה, ממה שיגיע אליו האדם בדרך השכל וההכרה, שתאמין בהם על ידי חכמי התורה והסמך, ותסמוך על דברי קבלתם בלבד, אבל אמר שתשוב אל דעתך ותשמש בשכלך במה שדומה לזה, אחר שתעמוד עליו מצד הקבלה, שהיא כוללת כל מצוות התורה ושרשיהן ופרקיהן, ותחקור עליו בשכלך ותבונתך ושקול דעתך, עד שיתברר לך האמת וידחה השקר, כדכתיב וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'. וכן אומר בכל מה שנוכל לעמוד על ברורו מדרך השכל, כמו שארז"ל: כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא, מפני שדעת ענין היחוד כענף מן הדברים שיובנו בדרך השכל, ומה שיתחייב בו, יתחייב בכלם.
והשני, ממה שאמר הכתוב הלוא ידעת אם לא שמעת וגו', אמר: הלא ידעת על הידיעה שהיא מצד הראיה, ואמר: הלא שמעת על דרך הקבלה והסמך. וכן אמר הלוא תדעו הלוא תשמעו הלוא הוגד מראש לכם, הקדים הידיעה מצד הראיה על הידיעה מצד הקבלה וההגדה. וכן אמר משה רבינו הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם וגו' זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור שאל אביך ויגדך וגו'. וזה ראיה על מה שזכרנו, כי הקבלה, ואם היא קודמת בטבע, מפני צורך הלומדים אליה תחלה, אין מן הזריזות שיסמוך עליה לבדה מי שיוכל לדעת ברורה בדרך הראיות ומן הדין לעיין במה שיושג מדרך השכל ולהביא עליו ראיות במופת ששקול הדעת עוזרו, למי שיש לו יכולת לעשות כן.
אמר המחבר: וכיון שעמדתי על חיוב מצוות הלבבות, ושאנחנו חייבים בהם ממה שזכרנו, וראיתי שהונחו ולא חובר בהם ספר מיוחד, והתבוננתי מה שהם בו אנשי דורנו מקצר דעתם להבינם, כל שכן לעשותם ולהתעסק בהם, והיה מחסד האלהים עלי שהעירני לחקור על חכמת המצפון, וראיתי במעשי קדמונינו ז"ל ובמה שקבלנו מדבריהם, כי יותר היו זריזים ומשתדלים בחובת עצמם, ממה שהיו משתדלים בתולדות הדינים והשאלות הנכריות הקשות, ושהשתדלותם היתה בכללי הדינים ולברר ענין איסור והיתר, ואחר כך היו מתעסקים ומשתדלים לברר מעשיהם וחובות לבותם, וכשהיתה באה לידם שאלה נכרית מתולדות הדינים, היו מעיינים בה בעת ההיא בדרך הסברה ומוציאים את דינה מן העיקר, שהיה בידם, ולא היו מטרידים דעתם עליה קודם לכן, מפני שהיו עניני העולם נקלים בעיניהם. וכשהיו צריכין לפסוק את הדין בענין ההוא, אם היה הדין ברור להם מן היסודות שקבלו משם הנביאים ע"ה, היו פוסקים אותו על הדרך ההוא. ואם תהיה השאלה מן התולדות שמוציאים דינם מן היסודות ההם, היו מעיינים בה דרך סברתם, ואם יסכימו כלם לדעת אחת, היו פוסקים, ואם היו חולקים בדין, היו פוסקים כדעת הרוב, כמו שאמרו על הסנהדרין: נשאלה שאלה לפניהם, אם שמעו, אמרו להם, ואם לאו, עומדים למנין: רבו המטהרין, טהרו, רבו המטמאים, טמאו. ומעיקר שבידם: יחיד ורבים הלכה כרבים. וחברו במסכת אבות מוסרם ויושר מדותם המקובלות מהם כל איש בזמנו ובמקומו. ואנשי התלמוד אמרו על רבותיהם, מה שיורה על עומק חכמתם ורוב השתדלם לברר את מעשיהם, והוא מה שאמרו: בשני דרב יהודה כוליה תנויי בנזיקין הוה ואנן קא מתניתן טובא ואילו רב יהודה כד הוה שליף מסאניה הוה אתי מטרא ואנן אילו מענינן ואזלינן ומענינן ליכא מאן דמשגח בן. אמרי ליה: קמאי היו מסרי נפשייהו על קדושת השם אנן לא מסרינן נפשין על קדושת השם, ואמרו: אמר רב הונא כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת, אלא בתורה וגמילות חסדים. והתברר לי, כי שרשי המעשים שמתכוונים בהם לשמו יתברך הם מיוסדים על בר הלב וזך המצפון, ואם יארע על הכונה הפסד, לא יהיו המעשים מקובלים, ואם ירבו ויתמידו, כמו שאמר הכתוב גם כי תרבו תפלה וגו' רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם וגו' ואומר כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, ואמר תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה, ואמרו קדמונינו ז"ל בזה: אי יהבת לי לבך ועיניך אנא ידע דאת דילי, ואמר הכתוב ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו', ואומר במה אקדם ה' אכף לאלהי מרום האקדמנו בעולות וגו', והיתה התשובה: הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך וגו'. ואומר כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' וגו'. ופירוש ענין התשובה הזאת, שצריך המתהלל להתהלל בהבנת דרכי והכרת חסדי, להתבונן בבריאתי ולהכיר גבורתי וחכמתי מתוך מעשי. וכל מה שהבאתי מן הפסוקים הם ראיות על חיוב מצוות הלבבות ומוסר הנפשות. וצריך שתדע, כי הכונה והתועלת במצוות הלבבות הם שיהיו גלויינו וצפונינו שוים ושקולים בעבודת השם, עד שתהיה עדות הלב והלשון והאברים שוה, ויצדיק כל אחד מהם את חברו ויעיד לו ולא יחלוק עליו ולא יסתור דבריו, והוא אשר יקראהו הכתוב תמים, "
.
הרב וולבה היה מדייק במאמר חז"ל שאמרו: הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו שהמאור שבה מחזירם למוטב. שמבואר שאפשר להיות שומר תורה ובכל זאת להיות עוזב השם. ועד שהמאור שבה לא החזירם למוטב הרי הם לא במוטב אלא בעזיבת השם. אנשים לומדים ש"ס בעיון עם כל שיטות הראשונים והאחרונים במשך עשרות שנים, איפה אצלם המאור שבה מחזירם למוטב? הם נעשו בזקנתם יותר טובים ממה שהיו בנעוריהם?
.
ויש מבחן לדעת אם למדו לשמה, שאמרו במשנה "רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה.
ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדאי הוא לו. נקרא ריע, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות, ומלבשתו ענוה ויראה, ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן, ומרחקתו מן החטא, ומקרבתו לידי זכות, ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה. שנאמר (משלי ח יד): "לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה", ונותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין, ומגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, והוי צנוע וארך רוח, ומוחל על עלבונו, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים."
ואמרו "כל הלומד" וזה אומר שאם היה לומד לשמה בהכרח היה זוכה לזה.
.
בעולם הישיבות יש זלזול יסודי עמוק בכל זה. זה הלכה לצור"לניקים (צור"ל=צדיק ורע לו. כינוי בישיבות למי שהוא צדיק הרבה, "מרחף", ולרוב צדקתו רבה מחכמתו, אם כי יש גם בעלי כשרון גדולים שהם צור"ל). מי שבאמת תלמיד חכם שובר את הראש על שטיקל רבי חיים ולא עוסק בלימוד יראת שמיים שזה סתם ווארטים של משגיחים. והם צודקים. נניח שבן ישיבה לומד את כל מה שהבאתי  מחובות הלבבות ורמב"ם ומגיע למסקנה שהוא רוצה ללמוד את החכמה האלהית ולא רק פרטי הלכות מעשיות. מה הוא יעשה עכשיו? הוא יכול ללכת לישיבת המקובלים ושם יבלבלו לו את המוח עם מליוני פרטים של פרצופים ועולמות ואורות וכלים ושמות קדושים ויחודים בלי שיש בזה שום הבנה וחכמה והוא ייצא טיפש גמור. או שיילך לברסלב ויצעק בלילות טאטיניו ובימים ירקוד עם הטנדר עם הרמקול, ובסוף זה יימאס לו ויישאר סתם טיפש וריק. או שיילך למשגיח וישמע בלי סוף דיבורים שלכולם יש תוכן אחד שאפשר לומר בשלושה משפטים, על שבירת הגאווה ועל יראת שמיים, וגם מזה ייצא טיפש גמור.
הדרך היחידה של בן ישיבה לא לצאת טיפש גמור היא רק לשקוד על שטיקל רבי חיים. לפחות הוא עוסק במשהו שכלי, ולא טפשות גמורה. גם בעולם החילוני מי שהוא פרופסור מלומד היטב למתימטיקה או לפיזיקה או לספרות או היסטוריה וכל כיו"ב, ואינו יהיר וגס (שיש כאלה גם בין הפרופסורים הכי גדולים וגם בין תלמידי החכמים הכי גדולים), יש לו צורת אדם אחרת מאשר מוכר בשוק או אפילו איש עסקים עשיר. יש בו יותר עדינות ותבונה ונחת רוח ורמה גבוהה מכל בחינה. יש בו כבוד עצמי והוא מעורר כבוד, והוא יותר בגדר אדם ופחות דומה לבהמה מרוב האנשים. כל האפשרויות של בן ישיבה מלבד למדנות ישיבתית הן כמו להיות מוכר המוני ונבער בשוק, והאפשרות של להיות למדן ישיבתי היא הדבר היחיד שאפשרי אצלו ששקול כמו להיות פרופסור למתימטיקה, אז ברור שהוא יחשוב שהתכלית העליונה והחשובה היא רק להיות למדן בעיון בסוגיות הישיבתיות. או לפחות להיות פוסק הלכה ברמה גבוהה, שזה גם סוג של מקצוע שכלי, כמו להיות עורך דין ברמה גבוהה. זה מועיל להיות אדם ברמה גבוהה כמו פרופסור למתימטיקה או היסטוריה, ואין לזה שום שייכות לעבודת השם ודבקות בבורא או תורת משה, וכל כיו"ב. זה בגדר דרך ארץ, שזה כמובן חשוב מאוד אבל לבדו זה לא התכלית, כי בפני עצמו זה לא מקרב את האדם לבוראו.
.
בעולם החרדי אין בכלל שום דרך ללמוד חכמה אלהית, מעשה בראשית ומעשה מרכבה. כיוון שזה לא נמצא, ממילא אי אפשר ללכת בדרך שכותבים החובות הלבבות והרמב"ם. זה לא באשמת החרדים או בני הישיבות. זה כבר דורות רבים שהחכמה הזו לא נמצאת אצלנו.
.
זה מפורש ברמב"ם במו"נ ב' י"א:
""ואלו הענינים כולם כבר בארנו שאינם סותרים דבר ממה שזכרוהו נביאינו וחכמי תורתנו כי אומתנו – אומה חכמה שלמה כמו שבאר ית' על ידי האדון אשר השלימנו ואמר "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". אך כאשר אבדו טובותינו רשעי האומות הסכלות ואבדו חכמותינו וחיבורינו והמיתו חכמינו עד ששבנו סכלים כמו שיעדנו רע בעונותינו ואמר; "ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר" והתערבנו בהם ונעתקו אלינו דעותיהם כמו שנעתקו אלינו מדותיהם ופעולותיהם כמו שאמר בדמין המעשים "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם" כן אמר בהעתק דעות הסכלים אלינו "ובילדי נכרים ישפיקו" תרגמו יונתן בן עוזיאל "ובנימוסי עממיא יהכון". וכאשר גדלנו על מנהג דעות הסכלים שבו אלו הענינים הפילוסופיים כאילו הם נכרים מתורתנו כזרותם מדעות הסכלים – ואין הענין כן:
.
מה שהרמב"ם כותב כאן "אלו הענינים הפילוסופיים" כוונתו למה שביאר מקודם, והוא מה שמנה עיקרי תורת אריסטו. ובידוע שכל מקום שהוא מדבר על פילוסופיה כוונתו לאריסטו בלבד. כלומר יש רמב"ם מפורש שאומר שמי שלא לומד אריסטו אינו בגדר "עם חכם ונבון" אלא הוא בגדר דעות האומות הסכלות. ומה ששכל כך מושרש בעולם החרדי, והדתי בכלל, שאריסטו זה דבר זר לתורה, זו טעות.
אם אומרים לאדם חרדי צדיק האם היית שמח שכל צאצאיך ישמרו את כל ההלכות שבשולחן ערוך בדקדוק גמור, הוא היה אומר אין לי משאלה יותר מזה, זה האושר הגמור וההצלחה הגמורה מבחינתי. ואם היו שואלים ואולי לא כולם יקיימו את כל ההלכות לשמה לגמרי ומתוך הערה שכליית שמבינים בשכלם העצמי את זה, הוא יאמר נו נו, הייתי שמח גם בהבטחה שכולם יקיימו את השולחן ערוך ככתבו.
ואם היו אומרים לו: אם היו אומרים לך שכל צאצאיך לא יזכו לעולם הבא ויהיו בכרת שנשמתם תאבד לנצח כאבוד נפש הבהמות, הוא היה אומר שזה הדבר הכי גרוע שיכול להיות.
והרי החובות הלבבות אומר שאם צאצאיו יקיימו את חובות האיברים ואל את חובות הלבבות הם לא יזכו לעולם הבא. זה משהו שאדם חרדי לא יכול לעכל כלל. וכאמור הסיבה לזה היא משום שכבר דורות רבים, עוד מזמן הרמב"ם, ובאמת מזמן חתימת התלמוד (בזמן הגאונים זה נשמר רק אצל בודדים ולא בציבור החכמים ככללו, וגם מהם אבד כמו שכתב הרמב"ם על זמנו), אין אצלנו את חלק החכמה שבתורה, את ההערה השכליית והעבודה לשמה. וזה כבר נשכח לגמרי עד שכאילו מעולם לא היה. וכיוון שכל מה שיש הוא רק הקיום של חובות האיברים באופן מעשי, נהיה שזה חזות הכל, רק זה מה שיש לנו כאנשים דתיים יהודים שומרי תורה. היה משגיח חשוב שאמר שיש בי מינות וצריך לשרוף את הספרים שלי, כי הוא "הריח" שאצלי הלימוד והקיום של ההלכה הוא לא חזות הכל כמו שמקובל בעולם החרדי, ומבחינתו זה עקירת הכל, אילן ושורש, כמו אלישע אחר ח"ו. למדתי כשלושים שנה כשתים עשרה שעות ביום בממוצע, שישים דקות בשעה, סוגיות הלכתיות ישיבתיות בגמרא, או שטיקל רבי חיים, ועסקתי ועודני עוסק לפעמים בפסיקת הלכה למעשה בכובד ראש ויראת הוראה ועיון ביגיעה עד קצה היכולת ממש, ואני לא מזלזל בכלל בהלכה. גם במורה נבוכים בטעמי המצוות ובעוד מקומות כתבתי על ההלכה כמה היא חשובה וכמה יש בה יותר עומק וחשיבות ממה שנראה בקריאה שטחית של המורה נבוכים שמשמע בשטחיות שאצלו ההלכה היא רק כלי ולא תכלית.
.
ובסוף פרק ד' מיסוה"ת כתב הרמב"ם:
"ועניני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצות האלו הם שחכמים הראשונים קוראין אותו פרדס כמו שאמרו ארבעה נכנסו לפרדס ואף על פי שגדולי ישראל היו וחכמים גדולים היו לא כולם היה בהן כח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצות ואע"פ שדברים אלו דבר קטן קראו אותן חכמים שהרי אמרו חכמים דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטן הוויות דאביי ורבא אעפ"כ ראויין הן להקדימן שהן מיישבין דעתו של אדם תחלה ועוד שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקדוש ברוך הוא ליישוב העולם הזה כדי לנחול חיי העולם הבא ואפשר שידעם הכל קטן וגדול איש ואשה בעל לב רחב ובעל לב קצר."
והרי שאין כאן שום זלזול בהלכה. רק שחז"ל אמרו שההלכה היא דבר קטן, גם הלמדנות של סוגיות אביי ורבא, ויש מלבד זה דבר גדול. וגם בחז"ל אסור לזלזל. אם מקבלים שיש דבר קטן ודבר גדול, אז הדבר הקטן יש לו חשיבות בלי קץ ואין טוב ממנו, אבל אם מחליפים ואומרים שהדבר הקטן הוא הוא הדבר הגדול, ואין דבר גדול אחר, אז הקטנות הזו היא עזיבת התורה ונותן התורה, והידבקות בדרכי האומות הסכלות.
שוב, מה שהרמב"ם כתב באותם ארבעה פרקים שהם הפרדס, כולל ההלכות הראשונות של פרק א', הם העתקה כמעט אות באות מספרי אריסטו אלפראבי ואבן סינא. הוא לא חידש שום דבר על דבריהם. וכדי להבין מה שכתוב מוכרחים ללמוד אצלם כי הם מפרטים והרמב"ם מאוד קיצר.
אמרו לי כמה מהקוראים את מה שאני כותב שחבל שהלכתי להתעסק באריסטו, למה שלא אכתוב על התורה, שהיא תורת חיים והיא מה שקיבלנו בסיני, וכל פילוסופיות של גויים לא ישוו לה. זו הדעה שהרמב"ם מביא במו"נ ב' י"א שהפילוסופיה נעשתה אצלנו כאילו היא נוכרית, וכתב על זה "ואין הדבר כן". חלק גדול ממה שגרם לי להחליט לקבל על עצמי את הטרחה וההתחייבות הגדולה והכבדה מאוד של תרגום כתבי אריסטו לעברית בתוספת ביאור מסודר ויחסית קצר, שאפשר לקרוא בו, ולא כמו באתרים שלי שם הרשימות ארוכות מאוד ולא מסודרות וקשה מאוד לקרוא אותן, זה משום שרציתי שתהיה אפשרות לבן תורה אם ירצה וירגיש שזה ביכולתו, לבחור בלימוד של "דבר גדול". לקיים דברי רמב"ם שזו לא חכמה נכרית מתורתנו. בספרי קבלה נמצא גם כן אותו דבר גדול, אבל אין שום אפשרות להבין את התוכן שלהם בדרך חכמה והבנה בלי ללמוד מקודם את אריסטו.
.
.
אני רוצה להדגיש במיוחד את הלשון הנפלאה של חובות הלבבות בהקדמה, שזה יסוד גדול לגבי העניין של חכמה ועצמאות המחשבה:
"מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה, רצה לומר, כי החכמה תקועה בתולדות האדם וטבעו ובכח הכרתו, כמים הטמונים בלב הארץ. והנבון המשכיל ישתדל לחקור על מה שיש בכחו ובמצפוניו מן החכמה לגלותו ולהראותו וישאבנה מלבו, כאשר יחקר על המים אשר במעמקי הארץ."
גם מי שלא לומד את אריסטו או כיו"ב, יכול לשאוב מזה עצמאות וכח, החכמה נמצאת באדם, ומתוך עצמו הוא דולה אותה, כל אחד כפי כוחו וחוכמתו ולימודו. זה לבד כבר מטיל איזון בעניין של להיות רק מציית לגדולים בעיוורון, על ימין שהוא שמאל (שלהלכה פוסקים שלא לקבל אם אומרים על ימין שהוא שמאל, והמחלוקת לגבי האם לשמוע על ימין שהוא שמאל, היא רק בסנהדרין וכדי שלא יתפצלו לשתי אומות בגלל מחלוקת, ולא משום שאדם צריך לסרס את עצמו מלהיות בר דעת. וכמו שהארכתי במקום אחר, ומבואר בפשטות לכל מי שיעיין במקורות חז"ל ובפסקי הרמב"ם. )

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 151 - תורה לשמה, הלכה ופילוסופיה. דברי חובות הלבבות שבחובות האיברים אין שכר של עוה"ב, Uncategorized, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על 151 – תורה לשמה, הלכה ופילוסופיה. דברי חובות הלבבות שבחובות האיברים אין שכר של עוה"ב

  1. י.ד. הגיב:

    בשבילי חרדיות היא תאונה. היא לא המשך פשוט של הגלות כפי שהיא מתארת את עצמה. אם למשל אני קורא את עגנון בסיפור מן השמים בקובץ "אלו ואלו" או את הספר "אורח נטה ללון" שבו הוא מביא ויכוח עם איש אגודת ישראל רואים שמה שהוא רואה כיהדות מסורתית בכלל לא מתקרב ליהדות החרדית. הגיבור בסיפור מן השמים הוא גדול תורה כמו הקצות או הנתיבות שגדל בכפר והולך ללמוד בבית מדרש בעיירה. בבית מדרש הוא מוצא מורה נבוכים שבשבילו הוא ספר מוסר. הוא נעשה רב וראש ישיבה ובסוף חייו עולה לארץ. ברור שבשביל עגנון זה דמות הלמדן האידיאלית (עד כמה שגם כלפיה יש לו קצת אירוניה עגנונית) והיא בכלל לא חרדית. היהדות המסורתית הייתה משהו אחר לגמרי שבמובנים רבים היה מחובר לרמב"ם כמו שהיה מחובר לרש"י ותוספות. היהדות הזו נשברה במודרניות ומאז לא חזרה לאיזון אבל אי אפשר לדון אותה לפי הצורה החרדית הנוכחית. זה לעשות לה עוול.

    ועדיין ישר כוח על הדברים.

    • nirstern הגיב:

      אני מסכים עם דבריך. באמת אינני יודע, אני מסתכל מהמבט של זמננו, הייתי חרדי בשנים המעצבות של חיי והגישה החרדית המודרנית טבועה בי כמשהו שטוען להיות היהדות המקורית האמיתית, ואני נלחם עם זה אבל לא כמי שמביט מבחוץ במבט אובייקטיבי רגוע וצלול אלא כמי שנלחם מבפנים שהמאבק מבלבל אותו. ממקומי ונקודת מבטי אני רואה הבדלי גישה בין רש"י ותוס' לבין הרמב"ם. יכול להיות שאני מלביש על זה את המאבק שלי בחרדיות והחוויות שנשארו אצלי ממנה. אולי היהדות של לפני המלחמה, שהכיר עגנון, היתה דבר חי ושם הבדלי הגישה בין רש"י לרמב"ם היתה להם משמעות אחרת לגמרי, וידעו מכח החיים לחבר אותם למקשה אחת בריאה. אולי אם הייתי חי אז הייתי מפרש אחרת את ההבדלים שבין רש"י לרמב"ם, לא הייתי מלביש עליהם את הבעיות של החרדיות המודרנית. אינני יכול לדעת.

      שמעתי שרבי יחזקאל לוינשטיין אמר שהיטלר רצח לא רק שישה מליון אלא הוא רצח את ה"כלל ישראל". אינני יכול לדעת למה בדיוק הוא התכוון, הרב וולבה פירש את זה שהכוונה היא שהיהדות הפסיקה להיות מסורת חיה בריאה של חיי קהילה תורניים, שיש בה משהו חי וחם ומאיר שעובר מדור לדור כמו שלהבת של נר שנדלקת מנר לנר. הקהילות התנפצו ומי ששרד אחד מעיר היה לגמרי שבור, ומה ששיחזרו את הקהילות, שמישהו הקים ישיבה עם שם כמו שהיה באירופה, ואספו אליה שברי אנשים שכמעט כולם מוצא המשפחה שלהם ממקומות אחרים לגמרי, ויצרו איזה חינוך מחודש שהיה צריך מאוד להתאמץ להחזיק את זה שלא יתפזר, ויצרו אידיאולוגיה מחודשת כדי לעמוד מול המשיכה של האידיאולוגיה הציונית, וכל זה מלאכותי ובנוי כמסגרת חזקה שאין בתוכה נשמת חיים ואין את הנקודה הפנימית. וגם עדות המזרח כשהעלו אותם לארץ בשנות החמישים עברו שבר דומה מבחינה תורנית.

      אני מבין את כל זה ועדיין מבחינה נפשית קשה לי להשתחרר מהחרדיות. גם כי זו תופעה אצל כל מי שהיה בכת כלשהי ופתח אליה את ליבו בתמימות ובלי הגנות, שאחר כך שנים ארוכות מאוד זה משפיע עליו וטבוע בו. וגם כי עדיין אני מרגיש שיש ניצוצות כלשהם בחלקים של העולם החרדי, פה ושם אנשים מיוחדים, זקנים, משהו אל מוגדר כל כך, שאני מרגיש שזה נתן לי הרבה מאוד, אולי משהו שהוא ממש חיוני מבחינתי.

      אז כיוון שאני מרגיש שאני עומד במלחמה מול החרדיות, ואני מוצא הבדל בגישה בין רש"י לרמב"ם ויותר מתחבר לרמב"ם, אני מייחס את רש"י לחרדיות ואת הרמב"ם לדעות שלי. ואני מסכים איתך לגמרי שהשיוך הזה נתון בסימני שאלה רבים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s