146 – ראיות לכך שהרמב"ם ואריסטו ידעו את עיקרי חכמת הקבלה

העתקה מעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 69. רשימה לא חשובה.

ככלל איני עוסק בשאלות מחקריות כמו השאלה האם הרמב"ם ידע את חכמת הקבלה, או האם הסכים איתה. אצלי אין לשאלה כזו שום חשיבות. זו רשימה שאינה חשובה כלל מבחינתי, ומי שלא סקרן לגבי הנושא אעדיף שלא יטרח לחינם לקרוא אותה.

.

למה הדבר דומה, אם אדם מסתכל בספר גיאוגרפיה אחד והולך למקום שבו כתוב שיש הר, ורואה שם הר, ואחר כך מסתכל בספר גיאורגפיה אחר שכתוב בו שאחרי ההר יש נהר והוא הולך אל מאחרי ההר ורואה שם נהר, ובספר גיאוגרפיה אחר כתוב שאחרי הנהר יש עמק, והוא הולך ורואה שם עמק, מה אכפת לנו אם ספרי הגיאוגרפיה ידעו זה על זה או לא, ומניין הם שאבו את ידיעתם, ומי העתיק ממי אם בכלל.

כך החכמה היא מציאות, אדם יכול לראות אותה בעצמו בעין הלב (מה שנקרא בלשון ימי הביניים השכל העיוני), ממש כמו שהוא רואה את המציאות החומרית בעין בשר. כמו שכתב בהלכות יסודי התורה ד' ז':

"לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה ויודע שיש שם גופים שגולמם מחובר מארבעת היסודות וגופים שגולמם פשוט ואינו מחובר רק מגולם אחד.

והצורות שאין להם גולם אינן נראין לעין אלא בעין הלב הן ידועין כמו שידענו אדון הכל בלא ראיית עין."

.

.

אם אדם קורא בספר שמציאות החכמה היא כך וכך, אם אינו רואה בעצמו בעין הלב שלו, הרי לא הבין בכלל את מה שכתוב ואין שום ערך לכך שהוא יודע שבספר פלוני כתובות מילים כאלה וכאלה. הוא נשאר חמור נושא ספרים. להבין פירושו לראות בעצמו בעין הלב שלו. הספר נועד רק לכוון אותו לאן להסתכל.

כל אדם שיסתכל בחכמה האמיתית יראה אותו דבר, כי היא לא דעות שהמציאו בני אדם אלא מציאות רוחנית שנמצאת באופן יותר ריאלי מהמציאות החומרית. הדעות שהוגים הוגי דעות וחולקים זה על זה, כולן הן מחלק 'המפורסמות' שכתב במו"נ א' ב' (כלומר מוסכמות אנושיות שתלויות רק בהסכמה, ובכל תרבות ותקופה מסכימים על דברים שונים, וכל אדם לפי טעמו יכול שלא להסכים ולסבור אחרת), ולא מחלק ה'אמת ושקר' שביאר שם. למשל אין שום אדם שיחלוק על משפט פיתגורס, או על מספרים שליליים או שברים עשרוניים (בפרט אינסופיים כמו התוצאה העשרונית של חילוק עשר בשלוש, או פאי (π). אבל גם מספר כמו 1.5 אינו קיים במציאות החומרית ואכמ"ל) או אפס, שלא קיימים כלל ועיקר במציאות החומרית והם ישויות רוחניות מופשטות מחומר לגמרי, או כל ענייני הלוגיקה שקיימים מאז אריסטו עד היום בלי חולק, ומי שיחלוק ייחשב למשוגע (איני מדבר במתימטיקה ולגיקה מודרניות שחוקרת אופנים שונים של גיאומטריה ולוגיקה וכיו"ב, שזה הרחבה למתימטיקה והלוגיקה המסורתיות ולא מחלוקת עליהן). ואף על פי שזה יישות לא חומרית היא מציאות ריאלית שהשכל רואה אותה, וכל אדם תופש אותה בשכלו באותו אופן. ואם יש מחלוקות בין החוקרים במתימטיקה לגבי מספרים כאלה הן זוויות שונות של הסתכלות באותה יישות מתימטית ולא מחלוקות גמורות, וזה כמו המחלוקות בהלכה שאלה ואלה דברי אלהים חיים.

לכן כיוון שמדובר במציאות רוחנית שכל אחד יכול לראות בעין הלב שלו, וכל אחד יכול להגיע ליכולת של ראיה צלולה ומדוייקת בעין הלב, ולתאר בדייקנות את זווית החכמה שהוא רואה, וכל מי שקורא את התיאור צריך להתבונן במה שכתוב ולראות בעצמו, ממילא אין שום חשיבות לשאלות כמו האם הרמב"ם או אריסטו הכירו את חכמת הקבלה. כמו שאין חשיבות לשאלה האם ספר גיאוגרפיה פלוני הכיר ספר גיאוגרפיה אחר, בהנחה שאנו יכולים ללכת לאותו מקום ולראות בעצמנו ולא צריכים לסמוך באופן עיוור על מה שכתוב. אלה רק שאלות אקדמיות של מחקר ההיסטוריה של הפילוסופיה ולא שאלות פילוסופיות באמת. החשיבות של שאלות אקדמיות כמו אלה היא רק להשביע את הסקרנות האקדמית, ואפשר להשביע אותה פשוט על ידי הסחת הדעת ממנה לנושאים יותר מהותיים, שנוגעים לחיים, וממילא כבר לא יהיה צורך לחקור.

.

.

ובכל זאת בדרך אגב כבר יצא לי לעסוק בזה קצת, בגדר פיטפוטין דאורייתא, וכיוון שזו שאלה שמסקרנת אנשים שעוסקים בתחום, ראיתי להעתיק מה שעלה בידי בעניין זה. לא אספתי כאן את כל הראיות שעלו אצלי במהלך הלימוד, ולא התאמצתי להוכיח באופן חזק את העניין. בכמה מקומות במהלך הלימוד כתבתי ראיות שונות לעניין זה, וכיוון שאין לזה חשיבות לא אספתי אותן ובהרבה מקומות לא כתבתי אותן כלל. מכל מקום כיוון שכבר נכתב אעתיק את זה כאן.

זה קצת שייך למה שכתבתי ברשימה הקודמת על שתי הדתות השונות שקוראות לעצמן "יהדות", ובצד של הרמב"ם שמתי את אריסטו ואת חכמי הקבלה, וכיוון שרבים סבורים שהרמב"ם לא הכיר את הקבלה או חלק עליה, יש סיוע לדברי להראות שהוא בעצמו היה מחכמי הקבלה (שוב, גם בלי זה מצד התוכן של הדברים רואים בעין הלב שדברי הרמב"ם ודברי חכמת הקבלה אומרים אותו הדבר, וממילא כבר לא חשוב אם הרמב"ם הכיר את חכמת הקבלה).

.

.

.

זו ההעתקה מעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 69:  

בדעותיהם של אנשי העיר המעולה מבאר אלפראבי את דרך בריאתם של הגלגלים:

2020-04-12 12_46_05-אל-פאראבי דעותיהם של אנשי העיר המעולה (1) - PDF-XChange Editor2020-04-12 12_46_13-אל-פאראבי דעותיהם של אנשי העיר המעולה (1) - PDF-XChange Editor2020-04-12 12_46_22-אל-פאראבי דעותיהם של אנשי העיר המעולה (1) - PDF-XChange Editor

במקום אחר ביארתי שהעניין הוא שכשכל נפרד מביט אל מה שמעליו (השכל שמעליו שעבורו משקף את הבורא עצמו), זהו זיווג, הוא מתאחד עם מה שמעליו כמו נקבה עם זכר, ומזה נולד שכל נפרד חדש שנמצא תחתיו.

כשהשכל הנפרד מביט על עצמו הוא רואה את חסרונו כשהוא בפני עצמו, בלי הזיווג, חסרונו הוא היותו מוגבל, ומזה נעשית בו בחינה חומרית שפירושה מוגבלות. לכן מזה נולד הרקיע, כלומר הגלגל, ששייך למדרגת אותו שכל נפרד. הגלגל הוא עצם חומרי שחומרו הוא היסוד החמישי.

.

המתרגם כתב בהערה 71 שלא ידוע על מקור לתורה זו של היווצרות הגלגלים לפני אלפראבי. זו סוגיא שהמחקר עסק בה ולא הגיע לתוצאות והיא נחשבת סוגיא עמומה. אלפראבי מביא תורה זו לא כחידוש שלו, אלא כדבר שהוא כבר ידוע ומקובל בלי ספק, ולא מצריך חקירה ודיון והוכחה. כל החכמים הקדמונים לא ראו בזה חידוש של אלפראבי אלא קיבלו שזו תורת אריסטו.

וכן כתב במו"נ ב' כ"א על הסדר של עשרת השכלים הנפרדים:

"והסדר הוא המפורסם אשר כבר ידעתו ממקומותיו", והרי שלא ראה את הסדר הזה כחידוש של אלפראבי.

.

.

במו"נ ב' ד' כתב:

"ולא גזר אריסט"ו ולא זולתו שמספר השכלים עשרה או מאה, אבל זכר שהם על מספר הגלגלים, עד שהיו חושבים בזמנו שהגלגלים חמישים. ואמר אריסט"ו: אם העניין כן, השכלים הנפרדים גם כן חמישים; כי היו הלימודים בזמנו מעטים ולא היו שלמים – והיו חושבים שכל תנועה צריכה גלגל, ולא היו יודעים שמנטיית הגלגל האחד יתחדשו תנועות נראות רבות; כאילו תאמר, תנועת האורך, ותנועת הנטיה, והתנועה הנראית גם כן בעגולת האופק ברוחב המזרחיים והמערביים. ואין זה כוונתנו, ונשוב אל מה שהיינו בו.

אמנם מאמר האחרונים מן הפילוסופים שהשכלים הנפרדים עשרה, מפני שהם מנו הכדורים שיש בהם כוכבים, והמקיף; ואף על פי שבקצת הכדורים ההם גלגלים רבים. והכדורים במספרם תשעה, המקיף בכל, וגלגל הכוכבים העומדים, וגלגלי השבעה כוכבים. והשכל העשירי – הוא השכל הפועל, אשר הורה עליו צאת שכלנו מן הכח אל הפועל, והיות הצורות הנמצאות ההוות הנפסדות, אחר שלא היו בחמרים שלהם אלא בכח."

הרמב"ם מודע לכך שמניין עשרה שכלים נפרדים לא כתוב באריסטו אלא רק באחרונים, כלומר אלפראבי. הוא אומר שזה לא סתירה למה שכתוב באריסטו, אלא זה ארגון של מה שכתבו באריסטו למספר עשר, ומשמע שזה לא חידוש מהותי של האחרונים מצד תוכן הדבר, אלא שאותו עניין הוצג אצלם בדרך אחרת. הרמב"ם מקבל את המניין של אלפראבי בלי דיון או שאלה למה דווקא כך, וכמובן בלי שום ויכוח. אם זה חידוש של אלפראבי שאין לו בסיס, היה צורך לשאול למה אלפראבי כתב כך ולמה שנקבל ממנו.

.

.

.

ידוע, ומוסכם גם במחקר, שאפלטון מסר את עיקרי תורתו בעל פה (עיין כאן למשל), ומה שכתב הוא רק הרובד החיצוני של תורתו שהיה מתאים להמון לשמוע. שני הספרים האחרונים של המטאפיזיקה של אריסטו, שהיה משומעי לקחו של אפלטון בחייו, הם מסירה ברמזים סתומים מאוד של התורה הזו של אפלטון. גם בספרו של אפלטון פרמנידס היא נמסרת ברמזים סתומים מאוד. תורה זו נשמרה בעל פה כיוון שנחשבה לתורת סוד שאין ראוי לגלותה להמון אלא רק ליחיד סגולה. וכמו שכתוב גם במשנה בחגיגה שאין דורשין מעשה בראשית בשניים ומעשה מרכבה גם לא ביחיד, משום כבוד אלהים הסתר דבר.

כל גדולי הפילוסופים הקדמונים ללא יוצא מהכלל קיבלו את אלפראבי כמוסר המוסמך והמדוייק של תורת אריסטו ולא מחדש דבר מדעת עצמו. וכולם, גם החולקים על אריסטו, קיבלו שתורה זו של יצירת הגלגלים היא שיטת אריסטו. באגרת הרמב"ם כתב שיש ללמוד את תורת אריסטו מאלפראבי וכל דבריו הם סולת נקייה. גם אבן רושד שעמל לבקר בקיצוניות את מוסרי תורת אריסטו ולזקק כל מה שלא חשב שיש לו מקור מוכרח מפורש וברור באריסטו, הסכים לתורה הזו של יצירת הגלגלים.

כיוון שאחרי כל מאמצי החוקרים אין שום פתרון אפשרי לשאלה מניין מקורה של תורה זו, והכל סבורים שאלפראבי לא המציא אותה, וידוע שקיימת מסירה בעל פה של תורת אפלטון שעברה דרך תלמידו אריסטו ונמשכה בדורות שאחר כך, ויש עדות של כל חכמי הקדמונים שמקור תורה זו מאריסטו, לענ"ד המסקנה המתבקשת היא שתורה זו אכן מקורה באריסטו והיא הופיעה בכתב אצל אלפראבי אחרי מסירה בעל פה במשך הדורות.

זה דומה לעניין של תורת הקבלה שהופיעה בספרד בימי הביניים, וברור בלי ספק שהספרים שבהם היא כתובה לא המציאו אותה. היא מבנה שלם ומגובש, מורכב מאוד, של ספירות וכו', שמובא בלי דיון ושאלות אלא כדבר ידוע ומקובל שאינו צריך הוכחה, ואין שום שאלה לגבי מקורו או אמיתתו. וזה מופיע בכמה ספרים של מחברים שונים בלי שנראה שהעתיקו זה מזה. לכן בהכרח גם המחקר מודה שזו מסירה של תורה שהיתה קיימת מקודם בעל פה ולא משהו שהתחדש יש מאין אצל חכמי ספרד של ימי הביניים. המחקר המדעי לא מצא שום פתרון אפשרי מניין מקורה של המסורת שבעל פה של תורת הקבלה. כיוון שברור שהיתה מסורת בעל פה, וכל חכמי הקבלה מעידים שמקורה בחז"ל ועוד קודם להם, ויש בחז"ל הרבה מאוד דיבורים שבלי ספק שייכים לתורת הסוד והם דומים למושגים של ספרי הקבלה, וכגון בתלמוד בדפים הראשונים של פרק שני של מסכת חגיגה, ובעוד הרבה מקומות (ובאמת גם בתנ"ך יש לא מעט פסוקים שאין אפשרות לפרש אותם אלא רק על דרך חכמת הקבלה, וניכר למתבונן מלשונם עצמה שהם נכתבו על דרך חכמת הקבלה ולפי מושגיה, ולא שהיה פסוק מוקשה וחכמי הקבלה העמיסו עליו פירוש זר לו לפי דרכם, ואכמ"ל), המסקנה המתבקשת היא להאמין לעדות מוסרי המסורת הזו ולקבל שהמקור מגיע אחורה לפחות עד חז"ל (אצל חכמי הקבלה מקורה אלהי בנבואה. חלקים כמו ספר יצירה מיוחסים לאברהם אבינו או אדם הראשון וחלקים לנבואות אחרות וכן חלק נחשב בכלל התורה שבעל פה שנמסרה למשה מהר סיני. בכל אופן מצד המחקר המקור צריך לפענ"ד להגיע אחורה לפחות עד חז"ל. משם אחורה זו כבר שאלה נוספת, והיא תלויה האם מאמינים בנבואה ובמתן תורה וכיו"ב שאלות)

.

לא בחינם זה דומה. עשרת השכלים הנפרדים של אריסטו (כל עניין מציאותם של עשרה שכלים נפרדים לא כתוב בספרי אריסטו עצמו, לא רק אופן היווצרותם) הם הם תורת הקבלה עצמה, והם עשר הספירות של חכמי הקבלה. וכמו שכתב רבי משה קורדוברו שהשכל הפועל הוא ספירת חכמה (וכן כתבו גם בספרים אחרים, ביניהם ספר העיקרים). וממילא לפי זה שאר השכלים הם שאר הספירות (וכבר הארכתי בזה בכמה מקומות).

.

בהלכות יסודי התורה פרק ב' הרמב"ם מדבר על עשרה מלאכים, ובמורה נבוכים ב' ו' הוא אומר שאלה הם השכלים הנפרדים של אריסטו. רואים שהוא קיבל כעובדה פשוטה שעניין עשר השכלים הנפרדים מקורו באריסטו, למרות שזה לא מופיע כלל בכתביו, והרמב"ם היה בלי ספק בקיא היטב בכל כתביו, והרמב"ם היה מאוד ביקורתי וזיקק בלי היסוס ובחריפות דברים שהתקדשו מכח המסורת אם לא נראו בעיניו (עיין למשל במו"נ חלק א', פרקים ס"ב וע"א). וכן רואים שהרמב"ם סבר שתורת הסוד היהודית שממנה המקור של עשרת המלאכים שביאר בהלכות יסודי התורה פרק ב', היא אותה תורה עצמה של אריסטו לגבי עשרת השכלים הנפרדים.

אין בחז"ל מקור כתוב שמסדר את המלאכים דווקא בסדר שסידר אותם בהלכות יסודי התורה פרק ב', ואדרבא יש לזה סתירות מדברי חז"ל, וגם ברמב"ם עצמו יש סתירות לזה, למשל מה שכתב במו"נ ג' ג', ושם ג' ז', שהאופנים הם גלגלים, או שהכרובים הם החיות. וכן שם ב' ו' שכח המדמה נקרא מלאך והשכל נקרא כרוב.

.

וביותר קשה עד מאוד, למה ראה צורך לכתוב את הסדר של המלאכים בהלכות יסודי התורה שהם היסודות של התורה שעל כל אדם מישראל לדעת, גדולם כקטנם, ואינו ספר שעוסק בסודות ופילוסופיה. מה אכפת לנו להלכה אם אראלים למעלה מהחשמלים או מתחתם. כל המשנה תורה, וביותר הלכות יסודי התורה, הוא ספר הלכה מדוייק עד מאוד למסור את התורה כמות שהיא, ואינו מוסיף שום דבר שאינו מעיקר גופי תורה, וכמעט תמיד כותב רק מה שיש לו מקור בחז"ל. אם סדר המלאכים היה כתוב מפורש בחז"ל, היינו אומרים שאחרי שחז"ל ראו צורך לכתוב את זה כנראה זה מגופי תורה ולכן הרמב"ם העתיק לספרו. אבל הרי אין לזה שום מקור בחז"ל, ואם כן למה זה צריך להיכתב בהלכות יסודי התורה. היה יכול לכתוב רק שיש להתבונן במלאכים כפי סדריהם וענייניהם, שהם מהנבראים הכי גדולים ונפלאים, ולא לפרט את שמותם וסדרם בפירוט שאינו מוזכר בחז"ל ואינו מלמדנו שום דבר.

אלא וודאי שהמלאכים הם סדר הספירות לפי חכמת הסוד שבעל פה, ובמקום אחר ביארתי איך כל שם של מלאכים לפי סדרם עניינו הוא אותה ספירה לפי חכמת הקבלה. עשר הספירות בפירוט לפי שמותיהן ועניינן דווקא, הוא מיסודי התורה, וצריך להזכירו בהלכות יסודי התורה. כדי להצניע את חכמת הקבלה כתב הרמב"ם את שמות המלאכים המקבילים לשמות הספירות, במקום לפרט את שמות עשר הספירות של הקבלה.

יש בספירות בחינות שמצידן משתנה הסדר ביניהן כמו  שמבואר בספרי הקבלה, ולכן יש במו"נ ג' ג' וג' ז' ועוד שינוי בסדר המלאכים. וכתבתי בזה גם בהערות על הפשט של מורה נבוכים.

.

.

זה לשונו במו"נ ב' ו':

"אמנם שהמלאכים נמצאים, זה ממה שאין צריך שתובא עליו ראיה תוריה, כי זה כתוב בתורה במקומות רבים.

[…]

וכבר קדם לנו בזה המאמר בביאור שהמלאכים אינם גופות, זה גם כן הוא מה שאמר אריסט"ו, אלא שהנה התחלפות שם: הוא יאמר "שכלים נפרדים", ואנו נאמר "מלאכים". ואמנם אמרו הוא, שאלו השכלים הנפרדים הם גם כן אמצעיים בין הבורא יתברך ובין הנמצאות, ושבאמצעותם יתנועעו הגלגלים, אשר הוא סיבת היות ההוויות. זה גם כן כתוב בכל הספרים, שאתה לא תמצא כלל פעל שיעשהו השם יתברך אלא על ידי מלאך.

[…]

ודברנו הנה אמנם הוא במלאכים אשר הם שכלים נפרדים, שתורתנו לא תכחיש היותו יתעלה מנהיג זה המציאות באמצעות המלאכים. כתבו החכמים במאמר התורה: "נעשה אדם בצלמנו" (בראשית א, כו), ואמרו "הבה נרדה ונבלה שם שפתם" (בראשית יא, ז), אשר זה לשון רבים. אמרו: "כביכול אין הקב"ה עושה דבר עד שמסתכל בפמליא של מעלה". ואתמה מאמרם "מסתכל", כי בזה הלשון בעצמו יאמר אפלטון שהשם יעיין בעולם השכלים וישפיע ממנו המציאות. ובמקומות אמרו כן מוחלט, "אין הקב"ה עושה דבר עד שנמלך בפמליא של מעלה". ו"פמליא" הוא המחנה בלשון יון. ובבראשית רבה גם כן נאמר ובמדרש קהלת: "את אשר כבר עשוהו" (קהלת ב, יב), "עשהו" לא נאמר אלא "עשוהו", כביכול הוא ובית דינו נמנו על כל אבר ואבר שבך והושיבו אותו על כנו, שנאמר (דברים לב, ו): "הוא עשך ויכוננך". ובבראשית רבה גם כן אמרו, כל מקום שנאמר "וה'", ובית דינו.

[…]

 אמנם אם תאמר לו שהשי"ת שם בזרע כח מצייר יעשה תכונת אלו האברים ויתארם והוא המלאך, או שהצורות כולם מפעולות השכל הפועל והוא המלאך, והוא שרו של עולם אשר זכרוהו החכמים תמיד"

עד כאן לשונו.

.

.

ובמו"נ ב' י"א כתב:

"וכאשר גדלנו על מנהג דעות הסכלים שבו אלו הענינים הפילוסופיים [ענייני הגלגלים לפי אריסטו שהזכיר מקודם] כאילו הם נכרים מתורתנו כזרותם מדעות הסכלים – ואין הענין כן"

.

.

ועיין במו"נ ב' י' שניכר מכל דבריו שם העיסוק בתורת הסוד, וכגון לשונו שם: "ומספר הארבעה הזה הוא נפלא ומקום התבוננות", ועוד בכל הפרק שם יעויין שם.

.

.

מבואר שתורת אריסטו ואפלטון על השכלים הנפרדים היא לא רק דומה לתורה של עשרת המלאכים שכתובה בתורה (שהיא חכמת הקבלה), אלא היא אותה תורה עצמה. זו עדות ברורה שדעת הרמב"ם היא שהתורה של חכמת הקבלה היתה מצוייה גם אצל אריסטו.

מה שהרמב"ם עצמו ידע את תורה הקבלה וכל המורה נבוכים אינו אלא מסירת תורת הקבלה מתוך טרחה רבה מאוד להסתיר את זה, את זה כבר ביארתי והוכחתי באריכות בכמה מקומות.

למשל במו"נ ג' נ"ב הוא כותב שיש את המלך הגדול שאותו עלינו לכבד ולעמוד לפניו, ויש את השם יתברך שהוא לא המלך הגדול, זה לשונו:

"אין ישיבת האדם ותנועתו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועתו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך, ומפני זה מי שיבחר בשלמות האנושי ושיהיה איש האלהים באמת, יעור משינתו וידע שהמלך הגדול המחופף עליו והדבק עמו תמיד הוא גדול מכל מלך בשר ודם ואילו היה דוד ושלמה, והמלך ההוא הדבק המחופף הוא השכל השופע עלינו, שהוא הדבוק אשר בינינו ובין השם יתברך, וכמו שאנחנו השגנוהו באור ההוא אשר השפיע עלינו, כאמרו באורך נראה אור (תהלים לו י), כן באור ההוא בעצמו הוא משקיף עלינו, ובעבורו הוא תמיד עמנו משקיף ורואה, אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' (ירמיהו כג כד) והבן זה מאד."

איך אפשר להבין שעלינו לכבד את המלך הגדול שאינו השם יתברך. הרי זו עבודה זרה לפי ההגדרות של הרמב"ם עצמו בתחילת הלכות עבודה זרה שכיבדו את המשמשים. זה לשונו שם:

"בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור ואנוש עצמו מן הטועים היה וזו היתה טעותם אמרו הואיל והאלהים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד וזהו רצון האל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו וזהו כבודו של מלך"

אם המלך הגדול שהוא השכל השופע עלינו, שזהו בלי ספק השכל הפועל שהוא המלאך אישים, הוא דבר שונה מהשם יתברך עצמו, הרי הוא מהמשמשים לפניו ולכבד אותו זו טעות דור אנוש. אלא בהכרח הוא אחד לגמרי עם הבורא. ואיך זה ייתכן אחרי תורת שלילת התארים של הרמב"ם. אלא בלי ספק מה שהשכל הפועל נקרא "המלך" זה רמז לספירת מלכות, וזה עיקר הנושא של חכמת הקבלה ללמוד את עניין עשר הספירות, איך ייתכן שאינן יוצאות מאחדותו של הבורא שהוא אחד פשוט שאין בו ריבוי, שזה סוד הצמצום שהוא סוד מעשה מרכבה שהוא כל עניינו של המורה נבוכים כמו שכתב בהקדמתו. ויש עוד רמזים כאלה, במיוחד במקום שהוא כותב "והבן זה מאוד" (לשון זה נזכר שלוש פעמים בפתיחת המו"נ, וכן בחלק א' פרקים מ"ו וס', ובחלק ב' פרק י' ובחלק ג' פרק נ"ב. המעיין במקומות האלה יראה שיש בהם רמז מוכרח לחכמת הקבלה, שרק לפיה אפשר להבין מה שכתוב שם)

.

.

.

.

יש עוד קצת סמך לזה, שלא כתבתי במקומות אחרים:

מובא כאן צילום מהקדמת פרק חלק במהד' שילת:

2020-04-12 13_52_06-2 ביאור הקדמת המשנה והקדמת חלק.png - IrfanView2020-04-12 13_52_36-2 ביאור הקדמת המשנה והקדמת חלק.png - IrfanView (Zoom_ 1005 x 98656)

עיין בהערה 27 שכתב שבמקור הערבי היה כתוב כאן שיעור קומה, ונמחק אחר כך על ידי הרמב"ם. ספר שיעור קומה הוא ספר קדום שמתאר את גופו של הבורא, איבריו ומידותיהם.

 בתשובת הרמב"ם, עמ' תקע"ח במהד' שילת, כתב:

2020-04-12 14_10_32-עמ תקיא תרא.png - IrfanView

בנוסח הראשון בפירוש המשנה בהקדמת פרק חלק, מבואר לפי ההקשר שהוא מבין שספר שיעור קומה עניינו צורות של אור נברא שייחסון המלאכים לבורא ולמלאכים, ואין הכוונה לגופו של הבורא ממש ואין בזה הגשמה כלל.

ועל דרך מה שכתב במו"נ א' מ"ו:

"וכבר אמרו ז"ל מאמר כולל דוחה לכל מה שמראים אותן התארים ההם הגשמיים כולם אשר יזכרום הנביאים. והוא מאמר יורה לך שהחכמים ז"ל לא עלה בדעתם ההגשמה כלל, ולא היה אצלם עניין ישבש או יספק שום אדם. ולזה תמצאם בכל התלמוד והמדרשות נמשכים כפי פשוטי דברי הנבואה, לדעתם כי דבר זה בטוח הוא בו מן הספק ואין פחד עליו מטעות בו בשום פנים, אבל הכל על צד ההמשל, והורות השכל לנמצא. וכאשר התודע ההמשל, שהוא יתעלה המשל במלך, יצוה ויזהיר ויענוש ויתן שכר טוב לאנשי ארצו, ויש לו עבדים ושמשים יודיעו מצוותיו לעשותם ועושים לו מה שירצה לעשותו, הלכו הם גם כן, כלומר יעשו החכמים על זה המשל בכל מקום, וידברו לפי מה שיתחייב מזה ההמשל מן הדיבור והמענה והחזרה בעניין, ומה שינהג זה המנהג מפעולות המלכים. ובזה כולו הם בטוחים שלא יספק זה ולא יבלבל. והמאמר ההוא הכולל אשר רמזנו אליו הוא אמרם בבראשית רבה: "גדול כוחן של נביאים, שהם מדמין את הצורה ליוצרה, שנאמר: 'ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם'". כבר ביארו כי אלו הצורות כולם אשר ישיגום הנביאים כולם במראה הנבואה, הם צורות נבראות, השם יתברך בוראם; והוא האמת, כי כל צורה מדומה היא ברואה. ומה נפלא מאמרם: "גדול כוחם", כאילו הראו על עצמם עליהם השלום שהעניין ההוא קשה עליהם. כי כן יאמרו לעולם כשיקשה עליהם מאמר שנאמר או פועל שנפעל ויש בנראהו גנות, כמו שאמרו: "ר' פלוני עבד עובדא במוק ביחידי בלילה; אמר רב פלוני, כמה רב גובריה דעביד כיחידאה". ו"רב גובריה" הוא "גדול כוחו". וכאילו הם אומרים: מה גדול מה שהוצרכו הנביאים לעשותו, בהיותם מורים על עצמו יתעלה בעניינים הנבראים אשר בראם. והבן זה מאוד.

כבר פירשו ובארו על עצמם הנקותם מהאמנת הגשמות, ושכל צורה ותמונה שיראו במראה הנבואה הם עניינים נבראים. אמנם דימו את הצורה ליוצרה, כמו שאמרו ז"ל. ומי שירצה לחשוב רע עליהם, אחר אלו המאמרים, על צד הרע, ולחסר מי שלא נראה ולא נודע עניינו, אין היזק עליהם זכרונם לברכה בזה:"

וכוונתו כאן לחכמת הקבלה כמו שרמז בנוסח "והבן זה מאוד".

.

.

וזה גם דעת רב האי גאון, כמבואר בדברי השואל. וגם הרס"ג והראב"ע פירשו שכך הכוונה בספר שיעור קומה ואין בו הגשמה. לא ידוע לי על חכם גדול שסבר בפסקנות שספר שיעור קומה יש בו הגשמה (כמובן מי שסבור שכל חכמת הקבלה היא הגשמה יאמר כך גם על ספר שיעור קומה).

.

מהסגנון של ספר שיעור קומה עצמו כמעט מוכח שהוא משל על דרך סוד ולא ספר פשטני. כמו שמובא בויקיפדיה בשם פרופ' יוסף דן:

"על אף היותו של הספר, כנראה, הביטוי החריף ביותר בכל ספרות חז"ל להגשמת האל, דעתו של החוקר יוסף דן (שיש המתנגדים לה) היא, כי מניעי כתיבתו היו הפוכים ונועדו להשגיב ולהרחיק את דמותו של האל מתפיסת האדם, שכן לעומת תיאור איברי האלוהות, שלכאורה נתפסים בשכל האדם, השמות והשיעורים המתוארים אינם הגיוניים. החיבור מכנה את איברי האל בצירופי אותיות שונים, ללא כל מובן הנראה לעין. דוגמה לכך הוא שמו של אישון עין ימינו של האל, שנקרא "אזדייה אטטיטוס", ואישון שמאלו שנקרא "מטטגרופמציא מטטרון גרופמציא". גם המידות המתוארות ביחס לאיברים הן מידות מופלגות שאינן נתפסות בשכל. הספר משתמש בקנה מידה של עשרות אלפי רבבות פרסאות. מחבר הספר מבהיר מה שיעורן של מידות אלה:

"אומר לך חשבון פרסאות כולן שעורין. כל פרסה ופרסה – ג' מילין, וכל מיל ומיל – עשרת אלפים אמה, וכל אמה ואמה – שלוש זרתות (…) וזרת שלו – מלוא כל העולם כולו".[5]

עניין נוסף הוא השימוש בלשון רבבה (עשרת אלפים), שכן מידה זו היא הגדולה ביותר הנמצאת בשימוש בעברית ולכן טרח המחבר והרחיק את מידותיו של האל עד לקצה יכולתה של השפה בתיאור מניין ומידה."

מטטרון הוא שם שמעיד שמדובר על תורת סוד, הוא נזכר הרבה מאוד במדרשים וגם בתלמוד בסנהדרין לח, וכמעט תמיד בעניינים שברור ששייכים לתורת הסוד, וגם בספר הזוהר ושאר ספרי קבלה. וכן בספר פשטני לא יתכן שיהיו מילים כמו השמות של האישונים. אם מדובר בפשטות על גוף ממשי של האל האישון צריך להיקרא אישון ותו לא. אין שום טעם לקרוא לאישון בשם מוזר כזה שלא אומר שום דבר. אלא בהכרח הכותב סבר שיהיה מישהו שהמילים המוזרות שבהן נקראו האישונים תהיינה להן משמעות עבורו. אותו מי שיודע עניינו של מטטרון, וזה חכמי הסוד. בחז"ל יש הרבה משלים על הבורא שהמשל מתאר אותו כבעל גוף, וביותר במדרשים על שיר השירים, ובלי ספק גם הרמב"ם מפרש את כל דברי חז"ל בזה כמשלים וכאורות נבראים שהנביאים מייחסים את הצורות שמתגלות בהן לבורא על דרך דימוי צורה ליוצרה, שזה עסק חכמת הקבלה.

ואם כן קשה מאוד למה בתשובה התעקש נגד דעת רב האי רס"ג וראב"ע, ונגד מה שנראה מסגנון הספר, לומר בקיצוניות גמורה שספר שיעור קומה הוא כפשוטו והוא מייחס גוף גשמי ממש לבורא. אפשר שלא רצה להזכיר את ספר שיעור קומה בפירוש המשנה משום שסבר שזו מסורת של תורת סוד שאינה נאמנה לפי המקובל אצלו, או משום שרצה להסתיר ביותר את שייכותו לענייני תורת הסוד. אבל עדיין אחרי זה היה יכול להישאר עם הפירוש המקובל והנהיר שספר שיעור קומה הוא משל ולא כפשוטו, ואין בו הגשמה.

כיוון שבצעירותו הסכים לדעת רב האי ורס"ג וראב"ע, הרי כבר ידע את האפשרות הזו והיא נראתה לו מתקבלת, ואם כן מה גרם לו לשנות את דעתו לדעת יחיד שהיא פחות מסתברת.

לעניות דעתי ההסבר היחיד שמתקבל לשאלה גדולה זו, הוא שהרמב"ם ידע את תורת הסוד המקובלת מחז"ל, וידע שהיא לא מתאימה לתורת הסוד שבספר שיעור קומה. ואכן כשלומדים רואים בעצמנו שכך הוא, מה שכתוב בספר שיעור קומה אם נפרש אותו כמשל רוחני על אורות נבראים, הוא מסורת שונה ואף סותרת של דעת אלהים ואופני גילויו לבני האדם, יש בו הבנה שונה של סוד הרכיבה של האלוהות האין סופית על היקום הסופי, שהוא סוד מעשה מרכבה.

תורת הסוד, היא חכמת הקבלה, והיא החכמה שבעל פה של אפלטון ואריסטו, תורת עשר השכלים הנבדלים שלהם, שמיוחסת אצל אריסטו לפיתגוראים כמוסרים שלפני אפלטון, מקורה באדם הראשון, וכל בני האדם שייכים בה בשווה. לכן אותה תורה עצמה נמצאת גם בישראל וגם ביוון. משה מסר בהר סיני צימצום של התורה, השתלשלות שלה לכלים של מצוות מעשיות.

בהקדמת הרמב"ן לספר בראשית הוא כותב שאותיותיה של התורה יכולות להתחלק למילים בדרכים שונות, והחלוקה שלנו שהיא מה שנמסר בהר סיני היא רק דרך אחת לקרוא את התורה, והרי שבהר סיני היא הצטמצמה. המהר"ל כותב שהתורה העליונה היא סדר כל המציאות, וממילא אינה שייכת במיוחד לבני ישראל, והתורה שבידינו מהר סיני היא נובלות חכמה, היא רובד נמוך יותר של התורה העליונה.

וכמו שנאמר במדרש רבה פרשת לך לך:

"ר' חנינה בר יצחק אמר שלש נובלות הן: נובלות מיתה שינה, נובלות נבואה חלום, נובלות העוה"ב שבת. ר' אבין מוסיף תרתין: נובלות אורה של מעלה גלגל חמה, נובלות חכמה של מעלה תורה"

הרי שיש חכמה של מעלה, ויש את התורה שנמסרה בהר סיני שהיא רק נובלות חכמה. התורה של אדם הראשון נקראת חכמה ולא תורה כי כל קיומה הוא בהבנה של שכל אנושי, הפילוסופיה האפלטונית והאריסטוטלית. עיין במו"נ ג' נ"ד על החילוק בין חכמה לתורה.

החכמה הזו היא תורת הסוד, חכמת הקבלה. והיא אחת בהכרח. לא ייתכנו בה חילוקים מהותים בתוכן עצמו. כל החילוקים שיש בספרי הקבלה ואריסטו הם בחינות של התבוננות באותה אמת. אין מי שאומר על האמת עצמה שהיא אחרת.

אם קוראים ומפרשים את ספר שיעור קומה כמשל על דרך חכמת הקבלה, הנמשל שלו הוא התבוננות באלוה שרואה את האלוה, ואת יחסו אל הבריאה, באופן שהוא שונה במהותו ממה שמסור בידינו כחכמת אדם הראשון, ובעיקר שונה ממה שהשכל העיוני רואה. לכן לא ייתכן ששיעור קומה הוא ספר סוד ונכתב על דרך משל. ולכן אין לנו ברירה אלא להתעקש נגד מה שמסתבר, ולומר שהוא נכתב על ידי אנשים שלא שייכים לחכמת הסוד, לא זו שידועה לחכמי ישראל ולא זו שידועה לחכמי יוון ולא זו שמי שזוכה משיג אותה מעצמו בשכל העיוני. אם אינם אנשי חכמת הסוד ממילא ראוי לפרש שהם מגשימים שכתבו הזיות שמקורן בדמיון, והדמיון בהכרח תמיד מגשים כמו שכתב במו"נ א' כ"ו. ואם נאמר שהם כתבו על דרך משל מופשט שגוי זה רק יותר גרוע, ואין טעם לדון באפשרות הזו כלל.

רב האי והראב"ע בוודאי הכירו את חכמת הקבלה. לגבי הרס"ג לא ברור לי. וממילא הם ידעו שהנמשל של הסוד של ספר שיעור קומה (לפי קריאתם בו כספר סוד) אינו כמו הנמשל של חכמת הקבלה. אפשר שלא רצו להכריע מכח זה כהרמב"ם בתשובה שספר שיעור קומה אינו ספר שכלי ואמיתי כלל, כי העניינים האלה מרוב גובהם לא מובנים עד תומם ואפשר שחכם גדול יותר שהשגתו גבוהה יותר יודע ליישב את הסתירה..

.

.

.

.

מתוך מכתב שכתבתי לידיד תלמיד חכם שהוא גם חוקר מוכשר באקדמיה בנושאי מחשבת ישראל. הוא שקל אפשרות לחקור את הקשרים שבין אבן סינא לחכמת הקבלה.

זה מה שכתבתי לו בנושא הזה:

לגבי הקשר עם הקבלה, לדעתי יש כמה קצות חוט מאוד מעניינים ומהמעט שאני יודע על המחקר אף אחד לא התייחס לזה. זה יכול להיות מחקר פורץ דרך. בוודאי שאשמח אם מתישהו תעסוק בזה. אם אתקל בהמשך בעוד רמזים ומקורות אשלח לך. מדי פעם אני נתקל בעוד רמז בכיוו ןהזה ואני לא מרכז אותם במקום אחד ושוכח.

פעם כתבתי חלק מהדברים ברשימה, אבל זה מאוד חלקי.
זה כאן
https://nirstern.wordpress.com/2020/04/12/146-%d7%a8%d7%90%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%9b%d7%9a-%d7%a9%d7%94%d7%a8%d7%9e%d7%91%d7%9d-%d7%95%d7%90%d7%a8%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%95-%d7%99%d7%93%d7%a2%d7%95-%d7%90%d7%aa-%d7%a2%d7%99%d7%a7%d7%a8/

(אדם חי רשימה 146)

—————————–

במו"נ א' י"ז כתב:
" ואפלטון ומי שקדם לו היה קורא החומר הנקבה, והצורה הזכר"
מה זה "מי שקדם לו"?
הרמב"ם לא עסק בפילוסופים פרה סוקרטים, ובכלל זה חידוש של אפלטון כי זו תורת האידיאות של חומר וצורה ולכן בוודאי לא היה מי שאמר את זה לפני אפלטון.
אפשר שהכוונה לשלמה המלך, במשלי, כמו שהביא הרמב"ם בפתיחה. זה אומר שהתורה האפלטונית של חומר וצורה, תורת האידיאות, כבר היתה קיימת לפני אפלטון והיתה אצל שלמה המלך.
יש לך רעיון מי עוד זה יכול להיות חוץ משלמה? הרי כל ההיסטוריה של הפילוסופיה תגיד לך שזה חידוש של אפלטון וזה לא יכול להיות מישהו יווני. אולי זה רמז לפיתגוראים? הרמב"ם מעולם לא הזכיר פיתגוראים, ואילו את שלמה ואת החומר והצורה שבמשלי הוא הזכיר בפתיחה.
איך זה הגיע משלמה המלך לאפלטון?

.

.

בפתיחה למו"נ:
" כי עניין המאמר הזה כולו וכל מה שהוא ממנו, הוא חכמת התורה על האמת"

צריך להבין מה פירוש "וכל מה שהוא ממנו". משמע שיש עוד מאמרים מהסוג הזה.

.

בהמשך, לקראת הסוף של הפתיחה כתב:

"מפני שהם עניינים נסתרים, לא חובר כלל בהם ספר זולתי זה באומתנו בזמן הגלות הזה,"

משמע שלפני הגלות כן חובר בהם ספר.

.

לא מדובר על ספרי התנ"ך, כי הם עצמם המשלים הסתומים שהספר הזה בא לבאר את עמקם. מדובר על ספר אחר שמבאר את עומק המשלים של התנ"ך שהיה קיים לפני הגלות.

.

לקמן חלק א פרק ח הוא כותב:

"וזה הדבר ממנו הוא מפתח זה המאמר וזולתו."

מה זה וזולתו?

.

.

במו"נ ב' י"א כתב בפירוש שהיו חיבורים בחכמה זו:

"ואלו הענינים כולם כבר בארנו שאינם סותרים דבר ממה שזכרוהו נביאינו וחכמי תורתנו כי אומתנו – אומה חכמה שלמה כמו שבאר ית' על ידי האדון אשר השלימנו ואמר "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". אך כאשר אבדו טובותינו רשעי האומות הסכלות ואבדו חכמותינו וחיבורינו והמיתו חכמינו עד ששבנו סכלים כמו שיעדנו רע בעונותינו"

"אלו העניינים כולם" הפירוש המטאפיזיקה של אריסטו שהיא מעשה מרכבה, כמו שהתבאר לפני כן בכל ההמשך, ובהלכות יסודי התורה פרקים א'-ד'.

כתוב כאן שהיו בישראל חיבורים על מעשה מרכבה. הם לא הגיעו לידינו, והרמב"ם לא ראה אותם, אבל הוא יודע שהם היו קיימים ושמה שהיה כתוב בהם הוא מעשה מרכבה על דרך המטאפיזיקה של אריסטו.

מאיפה הרמב"ם יודע שהיו חיבורים כאלה?

בהכרח זה נמסר לו איש מפי איש. הרי שהוא הכיר אנשים שהיתה להם מסורת איש מפי איש על הספרים האלה, והם ידעו דברים על מעשה מרכבה כי ידעו על חיבורים שעסקו במעשה מרכבה וידעו מה הנושא של החיבורים האלה. מה היה הקשר בין הרמב"ם לאותם בעלי מסורת על תורת הסוד איש מפי איש? מה הוא למד מהם? הרי לא יתכן שכל השיח שלו איתם היה רק להיוודע מהם שהיו פעם חיבורים כאלה והם אבדו ולא דיבר איתם על שום דבר אחר. ממש מפורש כאן שהיתה לרמב"ם מסורת על מעשה מרכבה. איננו מכירים מסורת אחרת על עניינים אלה מלבד ספר יצירה וספרי הקבלה הקדמונים. כגון ספר הזוהר או המקורות הקדומים שמהם ערך רבי משה די ליאון את ספר הזוהר, והם נמסרו לו כמו שנמסר לרמב"ם מה שנמסר לו. (כבר כתב רבי מענדל כשר וכתבתי גם אני קצת בזה שאין שום ספק שבעולם שרבי משה די ליאון לא המציא את ספר הזוהר מדעת עצמו, יש מאין, בלי שהיה לפניו שום דבר ששייך לזה. זה מופרך עד גיחוך ולעג אם מישהו סבור כך, וזה כל כך פשוט שהראיות הן אפילו לא בגדר ראיות, כמו שהראיות לכך שהשמש זורחת בצהרים הן רק להוציא מהכסילים ולא באמת ראיות. אחרי שזה וודאי כך, כבר לא אכפת לנו אם רבי משה די ליאון ערך מקורות קדומים, או תרגם מקורות מעברית לארמית, או כל כיו"ב).

.

.

כן כתב גם במו"נ א' ע"א:

""דע – כי החכמות הרבות אשר היו באומתנו בהאמתת אלו הענינים אבדו באורך הזמן ובשלוט האומות הסכלות עלינו ובהיות הענינים ההם בלתי מותרים לבני אדם כולם כמו שבארנו. ולא היה הדבר המותר לבני אדם כולם אלא דברי הספרים לבד; וכבר ידעת שאפילו התלמוד המקובל לא היה מחובר בספר מקודם לענין המתפשט באומה "דברים שאמרתי לך על פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב" – והיה זה תכלית החכמה בדת שהוא ברח ממה שנפל בו באחרונה – רצוני לומר רוב הדעות והשתרגם וספקות נופלות בלשון המחובר בספר ושגגה תתחבר לו והתחדש המחלוקת בין האנשים ושובם חבורות והתחדש הבלבול במעשים. אבל נמסר הדבר בזה כולו ל'בית דין הגדול' כמו שבארנו בחיבורינו התלמודיים וכמו שיורה עליו דבר ה'תורה'. ואם התורה שבעל פה נפלה בה הקפדה מהשאירה לעד בחיבור מפורסם לבני אדם כולם למה שיגיע בזה מן ההפסד כל שכן שיחובר דבר מאלו 'סתרי התורה' ויפורסם לבני אדם כולם אבל היו נמסרים מיחידי סגולות ליחידי סגולות כמו שבארתי לך מאמרם "אין מוסרים סתרי תורה אלא ליועץ חכם חרשים וכו'". וזאת היא הסיבה המחייבת להפסק אלו השורשים העצומים מן האומה ולא תמצא מהם אלא הערות קטנות ורמיזות באו ב'תלמוד' וב'מדרשות' והן – גרגירי לב מעטים עליהם קליפות רבות עד שהתעסקו בני אדם כולם בקליפות ההם וחשבו שאין תחתם לב בשום פנים:"

.

.


.

.

במו"נ ב' ו' כתב:
""כביכול אין הקב"ה עושה דבר עד שמסתכל בפמליא של מעלה". ואתמה מאמרם "מסתכל", כי בזה הלשון בעצמו יאמר אפלטון שהשם יעיין בעולם השכלים וישפיע ממנו המציאות."
הוא לא רק אומר שזה אותו תוכן כמו אפלטון אלא תמה על הלשון. והוא תמה על לשון חז"ל לא על לשון אפלטון (כי הוא הי הלפניהם).
אין דרכו של הרמב"ם להביא חז"ל ולומר על זה וכן כתב אפלטון. הוא לא הרב עובדיה שמביא כל "וכן כתב" שקיים בעולם. וגם דברי חז"ל לא צריכים חיזוק. וברור שהוא לא בא לומר כאן שאת התוכן הזה מצאנו גם באפלטון. הוא דווקא תמה על הלשון. הלשון הזה הוא לא כזה פלא, מי שאומר את הרעיון טבעי שישתמש בלשון הזה. ובכלל למה הוא מדבר על נושא כזה, הוא לא חוקר לשון, זה משהו מאוד צדדי והרמב"ם לא מבזבז מילים על הערת אגב כל כך מינורית. .
לדעתי ברור שיש פה רמז,
והוא אומר שם עוד: "ו"פמליא" הוא המחנה בלשון יון." אין דרכו להיות רש"י על החז"לים שהוא מביא. וזו מילה שאנשים מבינים מה הכוונה בה, היא לא משהו שאף אחד לא יבין. לדעתי גם זה רמז.

———————————————————————

הקבלה הופיעה בימי הביניים. אני די מקבל שאת הזוהר כתב רבי משה די ליאון. לפי המחקר, מהמעט מאוד שידוע לי בתחום הזה, זה הופיע יש מאין, מגובש ומפותח להפליא, ומלא בטחון עצמי. אין חיפוש, אין תהליך בניה, זה לא מתחיל בקטן ומתפתח. זה ארמון ענק ממלא חדרים ופרוזדורים, בנוי ומאורגן, המון רעיונות מסודרים בסדר בנוי ומושלם ומשוכלל להפליא. . מדברים בדוקים משוכללים ביותר, בלי לחשוב הרי הרגע המצאנו את כל זה ומי יוכל להבין את הקודים האלה.

זה כמו שבאבולוציה אחרי יצור חד תאי יופיע פתאום אדם מפותח, בלי שום שלבים בדרך. איפה כל האבולוציה של זה אם המציאו את זה בימי הביניים?

את ספר יצירה מתארכים למאה העשירית או הכי מוקדם שמינית. אין שום קהילה שעסקה בדברים כאלה, שום חיבור אחר שדומה אפילו קצת לסגנון, שום התייחסות מאנשי הדור שהופיע ספר כזה, מי כתב אותו וכו'. זה ניצוץ שהופיע בלי שום הקשר כלל, ולמרבה הפלא התקבל על ידי הכל כספר יסוד.

בחז"ל יש בלי סוף מושגים ששייכים לתחום. תוהו הוא קו ירוק, ארבעה שנכנסו לפרדס ועוד לאין מספר, אני חושב שאפשר לאסוף בקלות מאתיים מקומות, ואחר כך יהיה אפשר לראות שיש עוד. באגדץתא וודאי כולה היא תורת סוד ויש בה המון מקבילות לקבלה. מדברים בחז"ל גם על ספר יצירה. לדעתי גם משנה שאומרת "אלו עוברין בפסח: כותח הבבלי, ושכר המדי, וחומץ האדומי, וזיתום המצרי כו'", מדברת על בחינות ולא על הלכה. כי להלכה לא לומדים שום דבר מהמניין הזה, הוא אריכות שאין בה תוספת ידע הלכתי. וכי בחינם הזכירו את הארצות האלה דווקא. אלה לא מאכלים שהיו נפוצים בימי חז"ל ודיברו בהם בהרבה מקומות.

בתנ"ך יש המון מקומות שלענ"ד לפי הפשט מדובר בבחינות עליונות. יש פסוקים כמו לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח כו'. החוקרים אומרים שהמקובלים מצאו פסוק והעמיסו עליו. לענ"ד זה לא מסתבר. מפסוק יחיד שמכביר שבחים, ויש עוד הרבה מאוד דומים לו, מזה לבד לבנות תורת עשר ספירות כל כך מפותחת. בלי שיש חולק. זה כל כך הררים תלויים בשערה. לענ"ד פשוט שהם ידעו שזה באמת מה שכתוב בפסוק.

אריסטו מביא את הפיתגוראים על כל נושא מרכזי, הוא מביא אותם כממתיק סוד, אבל באמת כל הדיון שלו סובב על ההבנה שלהם, וגם כל אפלטון לאמיתו בנוי עליהם. והם עסקו בעשר ספירות, כמעט אחת לאחת גם עם הניסוחים של המקובלים.

אריסטו כותב על עשר קטגוריות, בלי דיון על זה, בלי נימוקים ושאלות על זה, בלי חקירה על הקושיות שיש בזה. למשל למה קטגוריית הקניין לא נכללת בקטגוריית היחס. זו לא דרכו. בלוגיקה הוא חוקר ומנמק, גם בפיזיקה ומטאפיזיקה, הוא תמיד אומר בואו נתבונן, שואל שאלות, מפתח את הנושא, מר ה לנו למה צריך להסתכל ככה. הוא אף פעם לא מדבר כמתנבא סתם בלי מקור ונימוק ודיון. בביאור על הקטגוריות כתבתי איך כל אחת מהן מתאימה לאחת מעשר הספירות, ואותי לפחות זה משכנע.

לענ"ד גרשם שלום הלך בדרך המדעית החמורה, שאין לנו אלא מה שעינינו רואות. אסור לומר מה שלא מבוסס על תצפיות אמפיריות (חוץ מתיאוריות שאני המצאתי ומבטא בהם גאונות מבריקה ואז מותר לי שם לבנות מגדלי השערות בלי בסיס ולקרוא לזה מדע. גם בפיזיקה ובכל תחום מדע אחר עובדים כך). ספר הקבלה הכי מוקדם שמצאנו הוא מימי הביניים אז נאמר שמשם הקבלה התחילה. יש קושיות איך זה יכול להיות, אז ננסה להתמודד או שנניח בצריך עיון. זו מתודה חמורה של מדע. אני סבור שיש כאן נקודות רחוקות זו מזו שאם מחברים אותן מצטיירת תמונה אחרת לגמרי. כמו שיש חוברות לילדים עם נקודות וכשמחברים מקבלים ציור של ינשוף.
חוקרי הקבלה הלכו אחריו בזה. הם לא היו מוכנים לייחס לאריסטו וההולכים בעקבותיו כמו אבן סינא שום שייכות לעניינים שמריחים כמו קבלה, כי חשבו שהם סמל הרציונליזם וחשבו שקבלה זה מיסטיקה. לאבן סינא יש הרבה חיבורים שהחוקרים קוראים להם מיסטיים. חלק מהם יש באנתולוגיה לכתבי אבן סינא שבאוניברסיטת תל אביב. ויש את החלק הרביעי של הרמיזות וההערות שגם הוא מתורגם שם ע"י יאיר שיפמן. יש ספר חי אבן יקטאן של אבן טופיל שתרגם יאיר שיפמן, שמדבר על אבן סינא כעל מיסטיקן ונביא.
המו"נ ג' נ"א מדבר על פרקטיקות דומות. הוא אומר שם שהוא לא בא להוסיף לימוד אלא מדבר על העבודה שנובעת מהלימוד. זו עבודת התבוננות, סוג של מדיטציה, שמביאה לרוח הקודש. לדבקות שלמה. לדעתי אחרי שקוראים היטב את הפרק הזה ולא מטשטשים את המשמעות שלו, ורואים שאצל אבן סינא יש הרבה מאוד מזה באופן יותר מפותח, זה כבר לא פלא שרבי אברהם בן הרמב"ם עסק בפרקטיקות סופיות.
רואים מזה שאין שום סתירה בין ה"רציונליזם" שמייחסים לרמב"ם ולאבן סינא לבין עבודה שהיא עבודת סוד שבנויה על תורת סוד.
זה קשור קצת לעבודה שלך על הרוגוצ'ובר, שאין סתירה בין להיות למדן כזה ענק ושכלתן לבין להיות חסיד.
ליטאים ואנשי אקדמיה לא יכולים לראות שזה יכול ללכת ביחד. או שאתה חכם ושכלי ואז פרוזאי לגמרי בנוגע ל"מיסטיקה". או שאתה בעל נפש רומנטית ומתמסר לרגשות קודש, וחכם שכלתן ולמדן לא תהיה בדרך כזו. לדעתי כדרך חיים הפיצול הזה הוא נזק כביר ברמה האישית, וגם ברמה התרבותית, ביצירה ומחשבה. גם בחב"ד מדברים על האיחוד של הנגלה והנסתר. זה אותו נושא בגדול.

השאלה מה המקורות של תורת הסוד והפרקטיקות האזוטריות מיסטיות של אבן סינא. שהם כל כך מפותחות. מאיפה הוא שאב את זה. אצל הסופיות יש שני זרמים, יש זרם ששולל את הרציונליות, שבונה הכל על רגשות קודש. אבן סינא היה נגד זה. במו"נ מביא את המאבק הזה בלשון כזו:
"ונשוב אל ענין הפרק, והוא להזהיר שישים האדם מחשבתו בשם לבדו אחר שהגיע אל ידיעתו כמו שבארנו, וזאת היא העבודה המיוחדת במשיגי האמתות, וכל אשר יוסיפו לחשוב בו ולעמוד אצלו תוסיף עבודתם. אבל מי שיחשוב בה׳ וירבה לזכרו מבלי חכמה, אבל הוא נמשך אחר קצת דמיון לבד, או נמשך אחר אמונה שנמסרה לו מזולתו, הוא אצלי, עם היותו חוץ לבית ורחוק ממנו, בלתי זוכר השם באמת ולא חושב בו, כי הדבר ההוא אשר בדמיונו ואשר יזכור בפיו, אינו נאוה לנמצא כלל, אבל הוא דבר בדוי שבדהו דמיונו כמו שבארנו בדברנו על התארים. ואמנם ראוי להתחיל בזה המין מן העבודה אחר הציור השכלי; והיה כאשר תשיג השם ומעשיו כפי מה שישכלהו השכל, אחר כן תתחיל להמסר אליו, ותשתדל להתקרב לו, ותחזק הדבוק אשר בינך ובינו, והוא השכל, אמר אתה הראת לדעת וגו׳ (דברים ד לה), ואמר וידעת והשבות אל לבבך וגו׳ (דברים ד לט), ואמר דעו כי ה׳ הוא האלהים (תהלים ק ג). והנה בארה התורה כי זאת העבודה האחרונה, אשר העירונו עליה בזה הפרק, לא תהיה אלא אחר ההשגה, אמר לאהבה את ה׳ אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם (דברים יא יג), והנה בארנו פעמים רבות כי האהבה היא כפי ההשגה, ואחר האהבה תהיה העבודה ההיא, אשר כבר העירו רז״ל עליה ואמרו זו עבודה שבלב (תענית ב א), והיא אצלי שישים האדם כל מחשבתו במושכל הראשון, ולהתבודד בה כפי היכולת. ולזה תמצא דוד ע״ה שצוה שלמה בנו והזהירו מאד בשני העניינים האלה, רצוני לומר להשתכל בהשגתו, ולהשתדל בעבודתו אחר ההשגה, אמר ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו (דברי הימים א כח ט), אם תדרשנו ימצא לך ואם תעזבנו יזניחך לעד (דברי הימים א כח ט), והאזהרה לעולם היא על ההשגות השכליות, לא על הדמיונות, כי המחשבה בדמיונות לא תקרא דעה, ואמנם תקרא העולה על רוחכם (יחזקאל כ לב). הנה התבאר כי הכונה אחר ההשגה היא להמסר אליו, ולהשים המחשבה השכלית בחשקו תמיד, וזה ישלם על הרוב בבדידות ובהתפרדות, ומפני זה ירבה כל חסיד להפרד ולהתבודד ולא יתחבר עם אדם רק לצורך הכרחי.
הערה, הלא בארתי לך שזה השכל אשר שפע עלינו מהשם יתעלה, הוא הדבוק אשר בינינו ובינו. והרשות נתונה לך אם תרצה לחזק הדבוק הזה תעשה, ואם תרצה להחלישו מעט מעט עד שתפסקהו תעשה."

יש אנשי ההמון ששולט בהם כח הדמיון. אבל לא שמענו שהם מתבודדים בדבקות. הם מוכרים עגבניות בשוק. הרמב"ם "מזהיר" ומאריך, הוא פונה למשהו שקיים שהוא צריך להזהיר מפניו.
אלא וודאי הכוונה לסופים ודומיהם. וגם אצל אבן סינא יש כזה. הסופים רק הרגישו רגשי קודש ורקדו ועשו מדיטציות. ה"מיסטיקה" (אני ממש לא אוהב את המילה הזו, כי היא מציינת משהו מעורפל, כלומר דמיוני) שמבוססת על השגה שכלית, על איזו השגה היא מבוססת, מניין התורה שהיא אותה השגה שהיא מה שהמתבודד החסיד דבק בו? זו תורת סוד אלוהית בהכרח. מה המקור שלה?
אבן טופיל בחי בן יקטאן אומר שהמקור הוא אריסטו, כי מי שמבין את אריסטו בלי עומק לא באמת מבין אותו. עשרת השכלים הנפרדים מקורם באריסטו. הוא קורא לחכמה הזו החכמה המזרחית. כי שאבו אותה מאלפראבי שהיה בפרס. אם קוראים את שני הספרים האחרונים של המטאפיזיקה, מ' ונ', הם בלי שום ספק ספרי סוד אלוהיים. אין שום אדם שיכול לשלול את זה, אין להם שום פשט על פי נגלה. לקרוא אותם לפי הפשט זה כמו לקרוא את ספר עץ חיים, זה "סינית" לגמרי. גם פרמנידס של אפלטון הוא כזה.

באקדמיה מתכחשים לגמרי לחלקים האלה, כאילו אינם ומעולם לא היו. אף אחד לא שואל מה לאריסו המדען הרציונליסט ולדברים כאלה. שתיקה מוחלטת.

.

פלוטינוס כתב תורת סוד שמאוד מאוד מזכירה את הקבלה, והיו שם פרקטיקות סוד. מה שנקרא נאו פלטוניזם. יש הרבה שאומרים שהנאו פלטוניזם והקבלה הם אותה חכמה. פלוטינוס אמר שהמקור לזה הוא אפלטון. אלפראבי ואבן סינא אחזו לגמרי מפלוטינוס ואצלם הוא אחד לגמרי עם אריסטו. לדעתי ברור שהיתה מסירה בעל פה ובסוד של תורת סוד מהפיתגורים, שתורתם מאוד דומה לקבלה בהרבה מאוד מובנים. העניין שהרמז הוא בדרך של מספרים, ושל עשר הגלגלים הקוסמיים.
יש בויקיפדיה ערך ארוך ומעולה על תורת הסוד של אפלטון שנמסרה רק בעל פה. היא מובאת אצל אריסטו בהרבה מקומות. יש עדויות מאנשי התקופה שהיו שיעורים סודיים בחכמה ליחידי סגולה, אצל אפלטון ואריסטו.
במטאפיזיקה מ' ונ' יש דיון ארוך שיש מספרים שאינם מתימטיים אלא סמליים, ברובד אחר, ושם המספר הכי גבוה הוא עשר ואין אחת עשרה.

אמוניוס פרשן אריסטו כתב בביאורו על הקטגוריות על המספר עשר שהוא סוד, ושהוא אותו סוד כמו המספר ארבע. (שבע תחתונות נספרות כאחת) . ארבע זה שם הוי"ה שהוא גם ארבעת היסודות. המו"נ ב' י' כתב:
"ומספר הארבעה הזה הוא נפלא ומקום התבוננות."
הרב אורי שרקי שמאוד תקיף בדעה שהרמב"ם לא הכיר את הקבלה, אמר שהרמב"ם מדבר כאן כמקובל. כלומר הרעיון של לדבר על שורשי המציאות העליונים בדרך של סמליות של המספרים.

יש עוד הרבה נקודות בכיוון הזה. לדעתי אם מחברים אותן, מצטייר שהיתה חכמה שהיתה משהו בסגנון ספר יצירה שיש לנו, (שמיוחס לאברהם שלמד מאדם הראשון. מי שאמר את הייחוס הזה התכוון שזו חכמה כלל אנושית), והיא היתה קיימת גם בתנ"ך וגם אצל הפיתגוראים שמסרו לאפלטון שמסר לאריסטו והמסירה הגיעה לאלפראבי ומשם לאבן סינא.
והיא נמסרה גם מהתנ"ך לחז"ל. הרי חז"ל אמרו שיש בידם תורת סוד, כשהם דיברו על סוד מעשה בראשית ומעשה מרכבה.
הקבלה היא פיתוח של החכמה הזו.

לענ"ד זה מה שכותב המו"נ ב' י"א:
"ואלו הענינים [תורת אריסטו] כולם כבר בארנו שאינם סותרים דבר ממה שזכרוהו נביאינו וחכמי תורתנו כי אומתנו – אומה חכמה שלמה כמו שבאר ית' על ידי האדון אשר השלימנו ואמר "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". אך כאשר אבדו טובותינו רשעי האומות הסכלות ואבדו חכמותינו וחיבורינו והמיתו חכמינו עד ששבנו סכלים כמו שיעדנו רע בעונותינו ואמר; "ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר" והתערבנו בהם ונעתקו אלינו דעותיהם כמו שנעתקו אלינו מדותיהם ופעולותיהם כמו שאמר בדמין המעשים "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם" כן אמר בהעתק דעות הסכלים אלינו "ובילדי נכרים ישפיקו" תרגמו יונתן בן עוזיאל "ובנימוסי עממיא יהכון". וכאשר גדלנו על מנהג דעות הסכלים שבו אלו הענינים הפילוסופיים כאילו הם נכרים מתורתנו כזרותם מדעות הסכלים – ואין הענין כן:"

הוא אומר שאלה העניינים כולם, כלורמ "כל" תורת אריסטו אינה נכרית מתורתנו. איך זה ייתכן? הרי אם הוא היה גוי שחשב לבד, ומרוב גדלותו השיג גופי תורה בעצמו, לא ייתכן שהוא לא טעה בשום פרט. איך אפריורית "כל" תורתו לא נכרית לתורה שלנו, שהיא נבואה. גם לא משמע כאן שאריסטו הצליח לכוון לדעת תורה. אלא שמה שחושבים שהוא נכרי, אין העניין כן. מי שאמר שאריסטו נכרי זה לא מכריח שהוא לא הצליח לכוון מדעתו לשום דבר אמיתי. חכמה בגויים תאמין. הרמב"ם היה צריך לומר אכן הוא באמת נכרי, הוא לא קיבל תורה מסיני, אין לו חז"ל, הוא חשב על הכל לבד, הוא גוי. לא קשור אלינו כלל. הוא נכרי. והוא כיוון לדברים נכונים.

אבל הרמב"ם אומר שמי שחשב שאריסטו נכרי "אין העניין כן". הלשון נשמעת כממתיקה רמז. לדעתי מה שהרמב"ם כתב בסוף הלכות שמיטה ויובל הוא כיוון לאריסטו. כי אין לזה מקור בחז"ל (יש מימרות בלשון אחרת לגמרי, ועם תוכן שונה, על כך שגויים גם יכולים לזכות. והיה יכול להביא אותן כמות שהן), למה שהוא ימציא הלכה מדעת עצמו בלי שום מקור בחז"ל, המשנה תורה זה רק דברים מחז"ל. ועוד להלכה גוי שלמד תורה חייב מיתה. אז מאיפה צמחה ההלכה של סוף שמיטה ויובל, למה הרמב"ם טרח להמציא סתם הלכה כזו. למה הוא כותב שם שאותם גויים הם כמו שבט לוי ויש לפרנס אותם. הרי היה מספיק שיאמר שגוי שלמד תורה יש לו עולם הבא. מה קשור כאן הפרנסה שבעקרון היה מגיע לו מעשרות כמו ללוויים. מה האמירה לגבי מעשרות? אלא שבט לוי הם עמוד התורה, ואותם גויים הם עמוד התורה בדווקא. תורת הסוד.
בארבע פרקים ראשונים של הלכות יסוה"ת הרמב"ם מביא דברים בלי מקור בחז"ל. הוא כותב סדר שמות של מלאכים בלי מקור בחז"ל. הוא הכניס למשנה תורה את אריסטו, כשההגדרה של משנה תורה זה מסירת התורה שלנו כמות שהיא. נקייה בלי תוספות ובלי גרעונות. עצם החפצא של "תורה" כמות שהוא. זה יכול להחליף את כל חיבורי התושבע"פ. הוא ראה לנכון להכיס את תורת הסוד למשנה תורה. אבל לא את תורת הסוד היהודית אלא ממש את אריסטו כמו שהוא, כמעט ציטוט, בלי "יהודיזציה". לדעתי זה הנושא בסוף הלכות שמיטה ויובל, שתורת הסוד היא ספר יצירה הוא ספר של כלל האנושות. ולכן אפלטון ואריסטו אינם נכרים, פנימיות התורה שייכת גם להם כמו שלנו, ואדרבה הם המורים. לכן הם כמו שבט לוי בדווקא, הם החפצא של מסירת התורה. וככאלה יש לעם לפרנס אותם.

במו"נ ב' י"א כתב שהיו לנו חכמים וספרים שדיברו על מה שאריסטו מדבר. וזו טעות לחשוב שבגלל שחכמינו נהרגו איבדנו את תורת הסוד כי יש אריסטו.

הרמב"ם קיבל גם מאבן סינא את תורת הסוד של אלפראבי שמקורה באריסטו והיא גם הניאו פלטוניזם שמקורו באפלטון דרך אריסטו.
היתה כבר בימי קדם פרשנות רציונליסטית לאריסטו. זה מה שמקובל כשיטת אבן רושד. אבן סינא נלחם עם זה קשות כמו שהמורה נבוכים נלחם עם השיטה שהוא קורא לה "אריסטו" של קדמות העולם שהיא אותה שיטה רציונליסטית. זה היה קיים בימי אבן סינא לפני שאבן רושד נולד, והיה כבר אז יריב גדול. יש עדויות שזה היה עוד הרבה קודם, ושהרבה מהחכמים חשבו שאכן זו שיטת אריסטו. שיטה שכלתנית שמחייבת את קדמות העולם כי האל אינו רצון חופשי אלא רק שכל מחוייב. כעין שפינוזה. בגלל שרבים חשבו שזו שיטת אריסטו, נולד שהניאו פלטוניזם הוא שיטה אחרת משיטת אריסטו, וכך מקובל במחקר. אבן סינא עשה מהפכה, הוא בירר שאריסטו אחז כשיטת העולם הנברא המחודש. כתבתי על זה הרבה בפנים.
אריסטו במטאפיזיקה אפסילון פרק ג' כותב שאין דטרמיניזם, כלומר יש בבריאה רצון חופשי. כתבתי על זה באדם חי ובביאור על אבן סינא.
הרי הרמב"ם אומר שהמטאפיזיקה זה סוד מעשה מרכבה. ובמו"נ ב' י"א שכל תורת אריסטו אינה סותרת את תורתנו ואינו נוכרי לה. איך יכול להיות שאריסטו האמין בקדמות העולם שזה כפירה גמורה שסותרת כל פינות התורה כמו שכתב במו"נ ב' כ"ה? הארכתי עוד הרבה ששיטת קדמות העולם זו רק הפרשנות שהיתה מקובלת ולא אמיתת אריסטו.

.

.
הניאו פלטוניזם פותח אחרי פלוטינוס לאלילות. אבל מקורו הטהור אצל פלוטינוס הוא שיטת אריסטו לאמיתה, כפי פרשנות אבן סינא עליה. ורק לפי הטועים בפרשנות אריסטו יש שיטת אריסטו ששונה משיטת פלוטינוס. ושוב הניאו פלטוניזם והקבלה זה כמעט אותו הדבר. אותם מונחים ורעיונות.

זו לענ"ד התמונה הגדולה, והעניין של אבן סינא הוא פרט בה. אם כי פרט חשוב ומרכזי. מאבן סינא זה הגיע לרמב"ם. למשל מה שהמו"נ כותב בפתיחה על הברק שמבריק לרגע והחושך חוזר, זה כתוב כמעט באותה לשון ברמיזות ההערות של אבן סינא בחלק ד' על הסופיות או כמו שהחוקרים קוראים המיסטיקה. זו רק דוגמה, כמעט הכל שם הוא זהה עם הרמב"ם. ולדעתי מלבד זה הרמב"ם גם הכיר את המסירה היהודית של הקבלה והיו בידו לאחדים.

אם נמשיל את גרשם שלום לניוטון, מי שבמחקר יעמיד באופן מבוסס את התמונה שאני מתאר ייחשב לאיינשטיין. ניוטון מאוד משכנע ונשמע רציונלי ומבוסס היטב, איינשטיין "תפש אותו" רק על אי דיוקים מאוד קטנים במסלולי הכוכבים, ובנה שיטה שנראתה הזוייה לגמרי. היא באמת כזו רק שהתרגלנו, הוא הפך הכל. אבל אחרי שזה נפתח, מעתה בהגיון הכי פשוט רואים שניוטון זה טפשי לגמרי וכל ילד יכול לראות שזה בכלל לא מתקבל על הדעת. איך ייתכן להגדיר תנועה ביחס לחלל ריק אינסופי (שזה יסוד שיטת ניוטון), כאילו החלל הריק האינסופי זה גוף שקיים ועומד במנוחה ועליו אפשר לסמן כמו על סרגל את הקואורדינטות שמודדות את התנועות. שכל התנועות ביחס אליו. הרי חלל ריק אם הוא אינסופי אי אפשר להצביע בו על נקודה אחת שאתה יודע איפה היא. אחר כך תבוא לחפש את הנקודה שסימנת, לפי מה תמצא אותה? לפי המרחק מהקצה? אין דבר כזה, אין קצה בכלל, זה חלל אינסופי. לכן איינשטיין אמר שתנועה של גוף מוגדרת רק ביחס לגוף אחר ולא ביחס לחלל הכללי של כל המציאות. זה הכי פשוט שאפשר.

לדעתי אם יתרגלו ילמדו לראות שההסתכלות של גרשם שלום אבסורדית ומעליבה את האינטיליגנציה. אין אצלו אבולוציה. פתאום הופיע הכל יש מאין, בלי קשר לשום דבר. יופי, תפשנו את רבי משה די ליאון בשקר, הוא בעצמו כתב את ספר הזוהר. אבל מאיפה הוא ידע את כל זה? הוא ואולי מורה שהיה לו ואולי עוד דור לפניהם, לא ייתכן כלל שפיתחו לבד דבר כזה. זה כל כך מובן מאליו. הם העידו על עצמם שהיתה מסירה בעל פה מימי קדם. ברור בעליל, מדעית, שהם צודקים. והם גם אומרים את זה. למה לא להאמין להם? ועוד אם הם המציאו איך זה כל כך התקבל כספר מכונן. נכון, זה מיוחס לרשב"י, אבל אנחנו מכירים את תורת רשב"י מהמשנה והסגנון שלו שונה לגמרי. למה שמישהו יאמין שזה רשב"י, האם כל הגדולים אז ואחר כך וכולל האר"י היו כולם עדת פתיים, ושקרן אחד שלא היה גדול הדור ולא סמכות עליונה המציא משהו וכולם קיבלו באופן עיוור שזה ספר יסוד של היהדות ולא שאלו מאיפה השפה המוזרה הזו, מה פתאום שרשב"י ידבר במושגים כאלה ושפה מוזרה כזו, אנחנו הרי מכירים את סגנונו.
למה משה די ליאון ניסה לעשות כאילו זה מפי בר יוחאי, ועשה שפה כזו וניסוחים כאלה, זו שאלה ספציפית עליו, היו לו סיבות, אפשר לנסות לברר אותן, יש הרבה השערות מסתברות. מזה שגילינו שלא באמת בר יוחאי כתב את זה בניסוח הספציפי הזה, להחליט שהכל שקר והכל הומצא בימי הביניים, זו טפשות שאין כמוה. אפילו מחקר מחוייב לטיפת שכל ישר. יש להם כללי מחקר ומתודה מחקרית, בסדר, אבל טיפה להוציא את הראש מהצריח ולהסתכל סביב, טיפת שכל ישר נורמלי.

ברור שבמחקר לא מתחילים ממבט-על כולל כזה. צריך לעמול על פרטים קטנים, ומזה בונים בעבודת נמלים. אולי אבן סינא זה מקום טוב להתחיל. כי הוא כתב הרבה מאוד על תורת הסוד ועל העבודה האזוטרית המיסטית, על סולמות של היטהרות עד רוח הקודש, שכוללת לא רק פרקטיקות אלא נימוקים לפרקטיקות האלה שמיוסדים על חכמה מסויימת מאוד. יש מאיפה לשאוב מידע על תורת הסוד שלו. ואז לבדוק איך זה מתחבר לאריסטוטליות האדוקה שלו. יאיר שיפמן בתרגומו של חלק ד' של הרמיזות עומד על השאלה הזו, הוא שואל האם יתכן שאבן סינא היה מיסטיקן, הרי הוא סמל האריסטוטליות שהיא מדעית ורציונליסטית. איך זה מתחבר לכך שהוא כתב כל כך הרבה מיסטיקה. הוא לא עונה ומשאיר את זה כנושא למחקר.
חי בן יקטן של אבן טופיל הוא מקור עשיר וחשוב על זה, הוא בטוח שאבן סינא הוא ראש חכמי תורת הסוד המסורה בידינו שנקראת החכמה המזרחית ואבן טופיל התעניין בעיקר בה, אע"פ ששלט בתורת אריסטו, וסבר שזה מחובר לגמרי עם אריסטו. יש גם פירוש של הנרבוני על חי אבן יקטן של אבן טופיל, גם זה בתרגום יאיר שיפמן. הנרבוני עצמו עסק בקבלה, יש בדבריו ממש לשונות של קבלה. והוא היה אריסטוטלי ואפילו תלמיד אבן רושד שזה הפרשנות הרציונליסטית קיצונית באריסטו.
גם לאלפראבי יש ספר שבו הוא מתאמץ להראות שאפלטון ואריסטו הם תורה אחת לגמרי. כנראה כי יש מי שסבר שתורת הסוד היא נאו פלטוניזם שאינו אריסטו. ואלפראבי סבר שאריסטו הוא הוא תורת הסוד.

בקיצור לדעתי יש כאן מה לחקור, ומבחינתי אהיה מאוד שמח אם תיטול עליך משימה כבירה כזו, ואעזור ככל שאוכל. זה בעצם גם אומר שהגישה החב"דית על אחדות הנגלה והנסתר כתובה בתורה ושנויה בנביאים ומשולשת בכתובים ומעולם לא היה אדם שלא סבר כך. וכל חכמת הטבע והמדע והפשטנות והלמדנות השכלתנית של אריסטו היא בעצם כלי לתורת הנסתר וכמו החגב וכיסויו שהם אחד.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 146 - ראיות לכך שהרמב"ם ואריסטו ידעו את חכמת הקבלה, Uncategorized, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על 146 – ראיות לכך שהרמב"ם ואריסטו ידעו את עיקרי חכמת הקבלה

  1. ברוך הגיב:

    ממש במקרה הגעתי לבלוג הזה, ובדיוק היום למדתי את הפרקים הללו במו"נ חלק ב'. מקצת מחשבה על הדברים בפרקים י'-י"ב עלה בראשי שהם מקבילים מאוד למבואר בתורת הקבלה. הרמב"ם מחלק שם את סוגי הכוכבים לארבעה: כוכבי השבת. כוכבי הלכת. שמש. ירח. וזה מקביל לד' פרצופים: שבת – אבא, קבוע. לכת – אמא, משתנה. שמש- ז"א. ירח -נוק'. והוא משייך להם שליטה בד' יסודות, ומסודר בדיוק הפוך מהסדר בו הם בד"כ משויכים לפרצופים הללו. עפר. אוויר. אש. מים. אולי יש כאן בחינה של חותם המתהפך.

  2. פינגבאק: 1 הערות קצרות על הפשט של מורה נבוכים לפי הסדר – פתיחה | ביאור על מורה נבוכים מאת ניר שטרן

  3. פינגבאק: 1 הערות קצרות על הפשט של מורה נבוכים לפי הסדר – פתיחה | ביאור על מורה נבוכים מאת ניר שטרן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s