145 – היהדות של הרמב"ם מול היהדות של רש"י ותוספות (וביאור בגדר המצוות לפי שמונה פרקים)

כתבתי את זה כתגובה ברשימה הקודמת, אבל זה התארך ויש בזה דיון בנושאים יסודיים, לכן קבעתי לזה מקום כרשימה בפני עצמה

בימים האחרונים הזדמן לי לשמוע שיחה של רב, הוא דיבר על שמונה פרקים של הרמב"ם שמדובר שם על חולי הנפש ורפואת הנפש. שאם המידות ממוצעות זה בריאות הנפש ואם הן קיצוניות זה חולי הנפש. והכל במונחים של רופא וחולה.
ואותו רב אמר שמובן מאליו שלא מדובר כאן על חולי נפש במובן של פסיכיאטריה או פסיכולוגיה, אלא על ענין רוחני תורני. כמו שמי שעובר על איסורים הלכתיים הוא חולה מבחינה רוחנית, כך מי שמידותיו לא מתוקנות הוא חולה מבחינה מוסרית. והמוסר, תיקון המידות, הוא חלק מהתורה. ועל הבריאות הזו בלבד מדובר. עד כאן דברי אותו רב בניסוח שלי.

.
מסייע לו לכאורה שהרמב"ם כתב את זה כחלק מפירושו למשנה, כלומר זה חלק ממה שלומדים כשלומדים משנה. משנה היא כולה אך ורק תורה, אך ורק עבודת האלהים, כל אות במשנה ניתנה בעל פה בהר סיני. היא לא ספר רפואה ולא ספר פסיכולוגיה שהיא ענף של הרפואה.
אבל קשה על זה מאוד, כי הרמב"ם לא כתב את השמונה פרקים מדעתו. הכל מועתק כמעט אות באות מאלפראבי ואבן באג'ה. יש רק קיצורים ועריכת לשון אבל התוכן נמצא אצלם באותו אופן ממש.

.

הם עסקו בהתבוננות במציאות בדרך של חומר וצורה, בכל הרבדים שלה. הם עסקו ברפואה ממש, כמו שהרמב"ם היה רופא.

לפי המדע של ימינו הרפואה של אבן סינא שהיה גדול הכותבים ברפואה העתיקה, שמבוססת על היוונים הקדמונים ויש לה שורש מאריסטו, והיא היא הרפואה של הרמב"ם, מופרכת לגמרי כי היא מבוססת על דברים שמבחינת המדע של ימינו הם לא יותר מדמיונות חסרי בסיס. הרפואה של הרמב"ם מדברת על החום הטבעי ומה שמעורר אותו או מכבה אותו, על ארבע הליחות שהם יסודות עם איכויות פעילות ויש ביניהן יחסים, וכל הכוחות שיש באיברי הגוף, איבר זה מקרר ואיבר זה מחמם איבר זה מושך ואיבר זה מרכך וכו'. המדע של היום שואל לפי איזה ניסוי מדעי מבוקר מעבדתי נקבע שיש ארבע ליחות ושאיכויותיהן כך וכך ושבאיבר זה יש כח מושך וכו'. אלא הרפואה של הרמב"ם מבוססת על שכל עיוני שרואה את הצורות, הנפש, החיים, ומזה רואה את כת החיים לפרטיהם (לכן אגב איננו יכולים להשתמש ברפואת הרמב"ם כי בלי יכולת של שכל עיוני אנחנו עיוורים ולא רואים מה עושים ואי אפשר לפעול לפי הכתוב בלי לראות מה המצב של החולה המסויים שלפנינו).
הרפואה העתיקה היא רובד אחד של התבוננות בחיים, וסוד מעשה בראשית הוא עוד אופן וסוד מעשה מרכבה הוא עוד אופן.

.

לכן אין שום סתירה בין רפואה לבין תורה. בימינו באמת יש סתירה בין מדע של אוניברסיטה לבין תורה. גם אם לא סתירה לפחות אלה שני תחומים נפרדים. התורה לא התכוונה ללמד ביולוגיה או גיאולוגיה או פיזיקה וכל כיו"ב, וגם לא סנדלרות או הפעלת מחרטה או פיתוח תוכנה וכל כיו"ב, אלא רק עבודת השם, דעת אלהים. כיוון שרפואה היא מדע התורה גם לא עוסקת ברפואה.
אבל אצל הקדמונים אין כמעט בכלל עיסוק במדע באופן שאנו מכירים, אלא הכל הוא התבוננות בשכל עיוני. ולכן רפואה היא תורה. ושמונה פרקים הוא ספר רפואה כמו שהגדירו אותו מי שכתבו אותו וגם הרמב"ם שהעתיק מהם. ובכל זאת מקומו בפירוש המשנה כחלק מהתורה.

.

מי שקצת מבין בפסיכולוגיה, יראה שבאופן כללי היסודות שלה הן מה שמבואר בשמונה פרקים של הרמב"ם. האמצע שהרמב"ם מדבר עליו, כמו למשל שיש קצה של פזרנות וקצה של קמצנות וביניהם אמצע של נדיבות, האמצע הוא לא להיות פושר, בינוני. אלא הקצה האו קבוע, הוא מוגדר. האמצע הוא הגמישות שיכולה לנוע בטווח שבין הקצוות. מה שמקובע הוא לא חי, כמו צלקת נוקשה בגוף או העור היבש של העקבים. מה שגמיש ונע ויכול להיות כך או אחרת לפי החיים, זה מה שחי. הפגיעות הפסיכולוגיות הן קיבוע של משהו, חווייה, דפוס פעולה, שהתקבעו בנו והם כופים אותנו לנהוג לפיהם גם במקום שזה לא משתלב עם החיים באופן אורגני זורם והרמוני וגמיש.

.
מי שבילדותו היכו אותו כל פעם שצחק, כשהוא נשוי הוא מפחד שאשתו תראה אותו צוחק, גם כשהיא מאוד רוצה שיצחק ושמחה בזה. הוא פועל לא לפי החיים, לא באופן גמיש, הוא מקובע על חוויה שהיתה פעם ונעשתה נוקשה כמו צלקת, וכעת היא קובעת את התנהגותו באופן אחיד ומוגדר. תמיד הוא מפחד לצחוק, גם כשרוצים שיצחק וגם כשלא. אדם בריא צוחק כשהוא משתעשע עם אשתו או ילדיו, ולא צוחק כשהוא מנחם אבלים. אדם לא בריא או שתמיד צוחק או שתמיד לא צוחק. דבר אחיד ומוגדר הוא קצה (כל דבר הגדרתו היא בקצהו), האמצע לא מוגדר, הוא בתנועה וגמישות ובהתאמה לחיים לפי מה שהם בכל רגע.

.
זה גם עניין תיקון המידות המוסרי. להיות בוש בפני חבריו ורבותיו, ולהיות עז כנמר בפני המלעיגים. מי שתמד עז אז הוא חוטא מבחינה מוסרית במידת העזות שאמרו עז פנים לגיהנום, ומי שתמיד רך ושפל חוטא גם הוא שהוא לא עומד בעזות בפני המלעיגים ונעשה כמודה להם.
כלומר אין באמת הבדל בין העבודה הפסיכולוגית שהיא ענף של רפואה, לבין עבודת תיקון המידות המוסרי כמו שהוא מקובל כחלק מהתורה.

.

כשהרמב"ם מדבר על מידת האמצע של המידות האנושיות, הוא אומר שמצוות התורה עניינן להעמיד את מידות האדם על האמצע המתוקן. כלומר שהמצוות הן רפואה. זה לשיטתו במו"נ בכמה מקומות שהמצוות הן כלי שמביא לתכלית ולא עצם התכלית. עצם התכלית הוא השגת החכמה ודעת אלהים. מה שדעת אלהים מתפשט למעשה בדרך של לעשות חסד צדקה ומשפט, זה לא מכוון לתרי"ג מצוות התורה ההלכתיות, שהן עבודה של בחירה, אלא להליכה בדרכיו שזה קורה בלי בחירה למי שהשלים את ההשגה השכלית (בסופו של דבר ההליכה בדרכיו וקיום כל המצוות ההלכתיות הן צורות זהות, אבל הן לא באותו רובד, זה עניין עמוק ואכמ"ל). עשייה בלי בחירה היא חזרה למצב של לפני החטא. וכמו שמבואר ברמב"ן שהבחירה החופשית היא רק אחרי החטא. אם שמשיג את האמת באופן שלם, הוא ממילא פועל לפי האמת הזו. אברהם אבינו לא רק ידע את כל התורה אלא קיים את כל התורה בלי ציווי (הוא קיים בדרך של הליכה בדרכיו שנובעת בלי בחירה מכח השגת החכמה, וזה יוצא בסוף למעשה אותן פעולות מעשיות של קיום המצוות ההלכתיות שהן בבחירה מכח ציווי חיצוני שאפשר לקבל או למרוד, ולא מנביעה פנימית כחיים בעצמם שאז אין בחירה).
עשיית המצוות בלי בחירה כנביעה פנימית מעצמות הוויית האדם, שמשתלשלת מהשגת החכמה (גדול תלמוד שמביא לידי מעשה), היא התכלית, זה הסיום של המורה נבוכים. עשיית המצוות כי יש ציווי חיצוני שאומרים לי, ויש שכר ועונש, וזה לא בא ממני, זה אמצעי שמביא לתכלית ולא התכלית עצמה. נביעה פנימית זה עבודה לשמה, עושה את האמת משום שהיא אמת, וקיום מכח ציווי חיצוני זה עבודה שלא לשמה (עושה את האמת כדי להתקרב לבורא, לזכות לאורו של עולם הבא, וכיו"ב, כמו שמבואר בהלכות תשובה שגם עשייה לשם עולם הבא זה שלא לשמה אע"פ שעולם הבא אין בו הנאות גוף כלל אלא רק השגת הבורא), ומי שמשיג שהקיום שלא לשמה אינו התכלית האחרונה שייך בו מתוך שלא לשמה בא לשמה.

.

.

חולי הנפש לא נגרם רק מתוך טראומות ילדות וכיו"ב. יש מי שהוריו התעללו בו קשה והוא מכח זה נעשה בעצמו קשה ומתעלל. ויש מי שהתעללו בו לא פחות ומכח זה נעשה אדם רך שבמיוחד מרחם ומרגיש כל צער של כל אדם ומתאמץ להיטיב.
יש כח בגוף שמונח בו מטבעו למרוד באור ששופע עליו מהשכל. ועל זה יש בחירה וזו העבודה, ומי שבוחר בהנאות הגוף שסותרות את החיבור שלו לשכל, לתאווה יבקש נפרד, הנפש הבהמית שנפרדת מהנפש השכלית, אז הוא גם יפרש את התורה כך, כי היא תיכנס לכלי הגוף שלו כמו שהם, תתפרש לפיהם, ואז התורה רק תגרום לו ליפול יותר עמוק.

.
עבודה פסיכולוגית כמו עבודה תורנית גם היא תולדה של בחירה בחיים ובטוב. אדם הולך לפסיכולוג כי הוא לא שולט בכעס שלו וכועס על בני ביתו גם כשהוא מבין שזה לא נכון, או שהוא עצוב ולא צוחק גם כשהוא רוצה לצחוק. יש אדם שכועס ולא הולך לפסיכולוג אלא הולך לחנות כלי נשק. ויש אדם עצוב שלא הולך לפסיכולוג אלא שוקע במיטה בלי לקום או מנסה להתאבד או מתמכר לאלכוהול.

.
עצם ההליכה לפסיכולוג והעבודה שעושים שם, היא בחירה בטוב, בחיים. מי שחולה והולך לרופא הולך כי בחר בבריאות כלומר בחיים. אדם שהולך לפסיכולוג לא יגיע לשום תועלת אם יצפה שהפסיכולוג יטפל בו. רק אם האדם מטפל בעצמו, הפסיכולוג לפעמים מסייע (אני מדבר כדרכי על מצב אידיאלי, לא על החיים עצמם ששם בהרבה מקרים הפסיכולוג מזיק, כמו גם רופאי גוף הרבה פעמים מזיקים). זה דומה לחברותא בלימוד, אם תלמד בעצמך החברותא מסייע, אם תניח לו לעשות את העבודה לא תהיה שום תועלת.

 

העבודה של פסיכולוגיה היא כמובן רק חלק מאוד קטן ולא הכרחי מעבודת בריאות הנפש, שהיא כל העבודה המוסרית של תיקון המידות וגם כל העבודה של קיום תרי"ג מצוות שגם היא עיסוק ברפואה לפי השמונה פרקים. אבל אם נתקעים שם במקום שמצריך עבודה פסיכולוגית, לפעמים זה תוקע את כל העבודה.

.

בריאות זה להיות חי באופן מלא, חולי זה חסרון בלהיות חי. התורה היא תורת חיים, עץ החיים, היא אמורה להביא אותנו למצב של להיות חי באופן מלא בכל הרבדים. לכן אין תימה שאפשר לראות בתורה ספר רפואה. ושעיסוק ברפואה שהיא מחוץ לתורה יכול להיות כלול בעבודת קיום התורה.

.

הפסיכולוגיה והפסיכואנליטיקה לענפיה היא החכמה הכי גבוהה שאנו מכירים בעולם המערבי המודרני. כי היא מסתכלת על החיים, ולא רק במובן החיצוני לגמרי, הביולוגי הכימי של פעילות נשימה או פעימות לב או אותות חשמליים במוח, אלא חיים במובן קצת יותר מופשט מחומר, יותר חי, חיי הרגש. זה לא אידאות, אבל זה בכל זאת מעל הרמה החומרית של שאר המדעים.
בגלל זה המדע ה"רגיל" כמו פיזיקה או רפואת הגוף, לא מוכן לראות בפסיכולוגיה מדע כלל. בפסיכולוגיה אין שום דבר שמבוסס על נסיון שאפשר למדוד ולהוכיח. זה רק התבוננות. אבל בגלל שאנו חלשים מאוד בשימוש בשכל עיוני, התיאוריות הפסיכולוגיות מאוד חלשות ומעוותות וחלקיות ומלאות כרימון שגיאות גמורות עצומות. אם יש פסיכולוג שיכול להועיל זה רק מי ששכח לגמרי את התיאוריות שלמד ופועל רק כאדם מול אדם מכח נפשו וליבו בלבד.

.

.
כשרות למשל היא רפואה פסיכולוגית. אדם זולל בלי הבחנה ובאופן שמזיק לבריאותו ולכיסו, זה משום שהוא תלוי נפשית בזלילה הזו, אכילה רגשית, משהו בנפשו חסר, ריק, עצוב, חשוך, מנותק, פצוע, חולה, והוא מנסה למלא על ידי הנאה של אכילה. אחרת למה לו להזיק לגופו, למראהו, ולבזבז זמן וכסף על אכילה שהיא בעליל מופרזת עקומה ומיותרת. עצם העובדה שמטילים לו גבולות בצלחת, זה כן וזה לא, כבר מתנגשת עם הצורך לזלול. כי התאווה להנאה כזו שמנסה למלא בור בלי תחתית של מצוקה נפשית, היא באופן שהאדם רוצה שהנאת האכילה תהיה הנצח שלו. בהנאת תשמיש מרגישים את זה עוד יותר. הצורך הנפשי הוא לטבוע בהנאה חסרת גבולות שהיא נצחית עכשיו מכח חוסר הגבולות, וגם נצחית לאורך הזמן. ברגע שיש גבולות כלשהם כבר יש התנגשות עם הצורך הנפשי הזה. הגבולות של הלכות הכשרות של התורה הם חיים, אורגניים, טבעיים, לטובת החיות הבריאה של האדם ונובעים ממנה.

הרמב"ם מסביר שדיני הכשרות מתאימים להוראות הרפואה. ההתנגשות עם ההתמכרות לאכילה רגשית מביאה לידי התבוננות באכילה הרגשית הזו, עיבוד שלה. אי אפשר סתם "לשבור" מידה רעה או תאווה. שבירת התאוות זה רק על ידי עבודה פסיכולוגית מעמיקה שחותרת לשורש הנפשי של המידה הרעה, לגלות אותו להבריא אותו, לתת לו את מה שהוא באמת צריך, למלא אותו במה שבאמת ממלא.

.

למשל, בפשטנות יתירה, פסיכולוגים מלמדים שכדי "לשבור" אכילה רגשית על האדם ללמוד לאהוב את עצמו, וזה כולל גם טיפול בטראומות ילדות שגרמו לחווייה מקובעת שההורים לא אהבו אותי. אם אדם אוהב את עצמו בנפשו יש שמח וחיים והוא יכול לחוות הנאה באופן בריא ומאוזן, גם מאכילה, והוא לא בור ריק בלי תחתית שרוצה להתמלא מהנאת אכילה חסרת גבולות שאמורה לפצות על הצער מכך שהוא שונא את עצמו (כי בילדות הוריו שנאו אותו). אני משרטט משהו פסיכולוגי באופן פשטני ביותר שלא מתאים לחיים המורכבים האמיתיים, רק כאיור להמחיש.
אכילה רגשית לא נשלטת שמביאה להשמנת יתר, כרוכה לפי הפסיכולוגיה גם באנורקסיה, הפרעות אכילה שמביאות לתת משקל מסוכן. אלה גילויים של אותה מחלה נפשית. הפרעות אכילה יסודן בשנאת הגוף, ולכן חוסר רצון להזין אותו. אצל נערות זה מתלבש על העניין של אני נראית שמנה מדי, אבל זה לא שורש העניין. נזיר סגפן שמתבודד במערה ואוכל רק מעט לחם יבש פעם בשבוע, מתוך שאיפה לרוחניות, זה גם נובע משנאת הגוף, כמו שכתב בפירוש בשמונה פרקים שהם חושבים שהבורא שונא את הגוף מבקש לאבדו.

.

בהלכות כשרות כתוב מה אסור, אבל מונח בזה שכל השאר מותר. ויש מקומות שהתורה אמרה שמה שמותר אין לפרוש ממנו, כמו מה שנזיר חוטא וכן שעתיד אדם ליתן את הדין על כל פרי שראה ולא טעם וכו' כמו שכתבו ברמב"ם.
רואים מזה איך הלכות כשרות הן מצוות הלכתיות (ויש בזה גם צד שהן תיאור צורה של בחינות מופשטות כמו עשר הספירות, המלאכים, שזה מה שיש להבונן בעולם כדי לבוא לאהבה ויראה וזה מתואר גם במצוות, כמו שמשכן מתאר את העולם כמו שאמרו במדרש שכל דבר במשכן מתאים למשהו בעולם, וזה אילן הספירות, ובעומק בכל מצווה יש גם כזה) וגם עבודה מוסרית וגם טיפול פסיכולוגי של רפואת הנפש וגם רפואת הגוף כמו דיאטנית קלינית. וזה הכל אותו הדבר, חיים, ברבדיהם השונים שם באמת חופפים זה לזה, צורות זהות, כי הכל הוא חיים אחדים של אלהים חיים אחד שהוא אחד פשוט.

.
וגם בשבת, יש כח נפש שרוצה רק לרוץ כל הזמן ולהגיע להישגים ולממש את עצמו וכו'. ויש עצלות שרוצה כל היום לשכב ולא לעשות שום דבר. ושני אלה פועלים באופן לא גמיש, לכן הם קצוות.

העצלות רוצה לנוח באופן שיגרום שהאדם לא יעסוק בלימוד או יצירה או מלאכה אף פעם, תמיד רק לנוח. והפעלתנות רוצה שהאדם יהיה לחוץ ופעיל תמיד גם בשעת תשמיש או שינה בלילה, המחשבות מתרוצצות והאדם לא נוכח ברגע, לא נמצא עם גופו וכו'. והשבת אומרת ששת ימים תעבוד, לא כל השבוע לשבות, ובשבת לעזוב הכל ולשבות.

זה מתנגש עם שני הקצוות וההתנגשות מביאה לטיפול ועיבוד ובדיקה פסיכולוגיים בנפש למה זה מתנגש וכואב ולא זורם באופן הרמוני אורגני וחי.

מנוחת שבת זה גם עניין רפואי טבעי, למען ינוח שורך וחמורך וכו' מנוחה. וזה גם עדות על בריאת העולם שלא הכל אנו עושים בעצמנו, כי ששת ימים ברא כו'. יש בזה את כל הרבדים. וזה גם טיפול פסיכולוגי. ועל דרך זה כל המצוות.

חלק מזה מבואר במו"נ חלק ג' בפרקי טעמי המצוות. לכן גם מובן שחלק מהטעמים שם הם עניינים טבעיים של בריאות ונקיון וסדר מדיני וכו', שנראים כאילו מורידים את המצוות ממעלתן הרוחנית הקדושה הנשגבה. ובאמת זו לא הורדה, הכל, מהמדרגה הכי תחתונה של טבע פשוט ורפואה פשוטה עד השגת דעת אלהים בלימוד עשר ספירות שהוא ההתבוננות במלאכים שכותב בהלכות יסוה"ת פרק ב', הכל הוא אחד, המצוות עוברות דרך הכל כבריח התיכון מקצה לקצה.

.

זה סולם, מתחילים מלמטה, ברפואת הגוף, וכמו שכתב בהלכות דעות שרפואת הגוף היא מדרכי השם, וכן רפואת הנפש שבשמונה פרקים שהיא הפסיכולוגיה באופן האידיאלי שלה (לא כל מה שהיום מוגדר כך), וכן הבחירה להיות כלי לשכל ולא להתנתק ממנו ולמרוד בו, כמו שכתבת יפה לבחור לקבל שהוא יהיה הקטר האמיתי של הכל, שזו העבודה ההלכתית, וכן יש במצוות גם חכמה עליונה כמו שלמדו אותן חכמי הקבלה, שהיא חכמה אריסטוטלית (ספרי הקבלה הם ממש כמו ספרי אריסטו, זה כמו תרגום משפה לשפה ושמירה על אותו תוכן בדיוק, רק שאריסטו יותר האריך בביאור הכללים וספרי הקבלה יותר האריכו בפרטים, ויש בקבלה בהם מושגים שונים שמחברים את החכמה גם לרצון הפשוט שמעל החכמה וגם לנפש, ככלל יש בקבלה יותר התייחסות לרצות העליון שמעל החכמה וגם יותר התייחסות לעבודה הפסיכולוגית.

בספר אדם חי חלק ב' ביארתי מהלך פסיכולוגי ארוך שמבוסס על פסקה מספר קבלה. גם בחסידות יש הרבה מושגים מספרי קבלה שעוסקים בכוחות נפש האדם. בכל אופן זה רק דגשים שונים והתמקדות שונה במה להאריך ובמה לקצר, אבל ככלל ספרי הקבלה הם ספרי חכמה, והם זהים בתוכנם לספרי אריסטו. וגם במושגים יש דמיון רב, וכמו שכתב הרמ"ק שהשכל הפועל של אריסטו זו ספירת מלכות של חכמי הקבלה, ומזה נובע שעשר השכלים הנפרדים של אריסטו הם עשר הספירות, כי השכל הפועל הוא השכל הנפרד התחתון שמכיל את שאר השכלים הנפרדים שמעליו, ואם הוא ספירה של קבלה אז גם הם)

.
.

העבודה של הרמב"ם היא לקחת את כל מושגי היסוד של היהדות, כמו האלוה, אמונה, ידיעה, מחשבה, עבודה, תורה, מצוות, הלכות, לימוד, חכמה, לשם שמיים, אחדות הבורא, חיים, בחירה, אדם, מקום האדם ותפקידו, תכלית הבריאה והחיים והעבודה, ועוד ועוד ועוד, כל מושג הוא בוחן באור השכל, מפרק אותו באופן ביקורתי, ומגדיר אותו מחדש. ההגדרה מחדש היא לא על ידי שהוא אומר לפי דעתי יותר נכון להבין את המושג "תורה" באופן כזה. אלא הוא מוכיח בעיון פילוסופי מוכרח ומדוייק שכך הכרחי לגמרי להבין, וגם הוא מראה שזה בדיוק מה שכתוב בתורה אם קוראים בדייקנות רבה, בעמל, ומה שקראנו עד עכשיו בתורה בשטחיות ובריצה הוא קריאה עקומה ומלאה סתירות מיניה וביה. כך הוא הגדיר מחדש את היהדות כולה. הגדרה שונה לגמרי ממה שמקובל אצל העם.
(בלי ספק הרמב"ם ידע שהעם לא יפסיק לנהוג כדרכו בגלל שנכתב ספר אחד פילוסופי עמוק ומופשט. אולי קיווה שהחכמים הבודדים ילמדו ויבינו, וינסו כל אחד בקהילתו להורות לעם ולשנות את דרכו לאט לאט בהדרגה, וללמד את האמת לעוד חכם ועוד חכם, וכל חכם ינהיג את קהילתו ובהדרגה יעשה בה שינוי, ואחרי כמה דורות יהיה שינוי בעם. זה כמובן לא קרה. אני גם לא באמת סבור שהרמב"ם ציפה לזה, ברור מראש שזה לא יכול לקרות. הוא רצה לומר את האמת משום שהיא אמת, מסיבת אהבת האמת, לא בשביל להגיע לתוצאות מעשיות כלשהן. עובדה שהוא לא טרח להקים ישיבות ולמסור שיעורי תורה ולהעמיד תלמידים ולמסור את נפשו על הרבצת תורה, ובניית ממסד חינוכי. לא היו לו "מוסדות".)

בפתיחת מורה נבוכים הוא כותב:
"ואין הכוונה במאמר הזה להבינם כולם להמון, ולא למתחילים בעיון ולא ללמד מי שלא יעיין רק בחכמת התורה, רצוני לומר תלמודה [אגב, כתוב כאן שתלמוד תורה רק מכונה "חכמת התורה" אבל באמת אינו חכמה, וכמו שכתב בפרק האחרון של מורה נבוכים. ומי שרק לומד תורה אין לו שייכות לחכמת התורה על האמת והרמב"ם בכלל לא פונה אליו, הוא מיואש ממנו]; כי עניין המאמר הזה כולו וכל מה שהוא ממנו, הוא חכמת התורה על האמת. אבל כוונת המאמר הזה להעיר איש בעל דת, שהורגלה בנפשו ועלתה בהאמנתו אמיתת תורתנו, והוא שלם בדתו ובמידותיו, ועיין בחכמת הפילוסופים וידע ענייניהם [כלומר כבר יודע את כל התורה בפנימיותה על צד החכמה שבה, כי חכמת הפילוסופים מדובר רק על אריסטו ואפלטון ועל מפרשיהם הנאמנים המדוייקים אלפראבי, אבן סינא ואבן באג'ה (שהרמב"ם קורא לו אבן אלצאיג), ולא על שום פילוסוף אחר), והרמב"ם כתב בפירוש במו"נ וגם בפירוש המשנה בחגיגה ב' א', שהפיזיקה של אריסטו זה סוד מעשה בראשית והמטאפיזיקה שלו זה סוד מעשה מרכבה], ומשכו השכל האנושי להשכינו במשכנו, והציקוהו פשטי התורה. ומה שלא סר היותו מבין מדעתו או הבינהו זולתו, מענייני השמות ההם המשתתפים או המושאלים או המסופקים, ונשאר במבוכה ובהלה. אם שימשך אחרי שכלו וישליך מה שידעהו מהשמות ההם ויחשוב שהוא השליך פינות התורה, או שיישאר עם מה שהבינו מהם ולא ימשך אחר שכלו, אך ישליכהו אחרי גוו ויטה מעליו. ויראה עם זה שהוא הביא עליו הפסד ונזק בתורתו, ויישאר עם המחשבות ההם הדמיוניות, והוא מפניהם בפחד וכובד ולא יסור מהיות בכאב לב ומבוכה גדולה.

.

כלומר התורה כמו שהעם רגיל לקרוא אותה, שזה מקיף את כל היהדות שהעם היהודי יודע ומאמין ומקיים ונוהג וחי, היא דבר שמציק לשכל ומשאיר אותו במבוכה ובהלה. לכן ממילא התורה שנהוגה ונלמדת אצל העם זו תורת שקר, כי המבחן לתורה מבחינה פילוסופית הוא עד כמה היא מתאימה למבחן השכלי הפילוסופי. והתורה המקובלת היא מציקה לשכל. המורה נבוכים מיישב את התורה עם השכל על ידי קריאה מחודשת של התורה. זה אומר לא רק פירוש הפסוקים של ההגשמה בדרך של שמות משותפים וכו' שמאפשרת קריאה בלי הגשמה, כי ההגשמה היא עניין עמוק וגדול שחודר לכל דבר ומרעיל ומעקם כל דבר. לכן לא רק את לשון הפסוקים אלא את כל המושגים היסודים, כמו הבורא והתורה והאמונה והמצוות וכו' וכו', יש להגדיר מחדש בלי הגשמה, כלומר לא בתפישה מגושמת של המון שעובד עם כח הדמיון, אלא בשכל מזוקק. וזו הגדרה חדשה של כל מושגי היסוד, ושל כל היהדות בכללה. כאן עסקנו בנסיון להתקדם מעט בהבנת ההגדרה של "מצווה", וראינו שזה מפרק את ההגדרה המקובלת ביהדות ומגדיר באופן שונה לגמרי.

.

היהדות של הרמב"ם היא דת אחרת לגמרי ממה שאנו מכירים, אפשר לומר אפילו הפכית, מדובר על היפוך גמור של כל ההיקף של התורה הדת, אין עניין אחד שלא מהופך, וגם היפוך עמוק מאוד עד השורש. וכמו שכותב המו"נ בפירוש בחלק ב' סוף פרק י"א.
ההבדל בין היהדות של הרמב"ם ליהדות שאנו מכירים היום, גדול ועמוק הרבה יותר מההבדל שבין היהדות שאנו מכירים לנצרות איסלם או בודהיזם.

.

.
אני מדגיש את זה כי אני מרגיש שאתה משווה בין מה שאנו לומדים מהרמב"ם לבין מה שאנו מכירים היום כמה שנקרא הדת היהודית, ואתה מחפש אולי אפשר ליישב, או מה אפשר לתקן. כאילו הלימוד ברמב"ם הוא משהו שמאפשר שיפור וחידוד ודיוק וזיקוק והבראה של היהדות שאנו מכירים. אבל באמת המרחק רב מדי, זו הגדרה חדשה של הכל. זה דורש ניתוק מחשבתי גמור מהיהדות שמוכרת לנו ושגדלנו על ברכיה. כמו שאתה לא מנסה להשוות ולהתאים את אריסטו ליהדות של העולם החסידי או הליטאי או הספרדי של יהדות שאנו מכירים, על צביונה וערכיה ותפישותיה וכו', כי אתה תופש אותו כזר לגמרי. הוא לא היימישע. כך גם הרמב"ם לא היימישע, הרמב"ם מגדיר את עצמו כתלמיד נאמן לגמרי של אריסטו.

גם במקומות שבמורה נבוכים הוא חולק על אריסטו, בקדמות העולם, מוכח בלי ספק שהוא חולק רק על הפרשנות של אבן רושד באריסטו ולא על הפרשנות של אבן סינא שאיתה הוא מסכים לגמרי ומקבל אותה כדעתו האמיתית של אריסטו עצמו שעליו בעצמו הוא לא חולק בשום עניין כלל. זה מבואר באריכות ולענ"ד באופן ברור ומוכרח לגמרי, במה שכתבתי בהערות על הפשט של מורה נבוכים בחלק ב' בעיקר בפרקים י"ז עד כ"ה, ובכל ההמשך שם בדיון בשאלה של קדמות העולם.

.
אריסטו נתפש באהלי תורה, בבני ברק וברמות ובמאה שערים, בישיבות ובהיכלי האדמו"רים כזר לגמרי ליהדות "שלנו" שמסורה לנו מאבותינו וסבותינו הכשרים, וגדולי ישראל מוסרי השמועה מהגר"א והבעש"ט הקדושים עמודי התורה, מרש"י ותוספות, ואין באריסטו שום טעם וריח של יידישקייט.

הרמב"ם מגדיר את עצמו כאריסטו טהור, לא יותר ולא פחות. גם בלשונו וגם בחשיבתו וגם בתוכן של דבריו. הוא מקבל את אריסטו כאמת הגמורה המוחלטת, הוא לא עוסק באריסטו כי הוא לא חושב שיש לו שום דבר לחדש שאריסטו לא אמר כבר ופרשני אריסטו האמיתיים לא ליבנו והבהירו (לכן הוא לא ספר לימוד מועיל לפילוסופיה).

הרמב"ם רק בא ללמד איך לקרוא את התורה לאורה של מחשבת אריסטו (שמי שלומד מורה נבוכים כבר יודע אותה בשלמות, ורק לא יודע איך לקרוא את התורה לפי זה). הרמב"ם לא יותר "היימישע" מאריסטו, הוא לא תלמיד של הגר"א והבעש"ט ורש"י ותוספות (שהם שורשי היהדות המוכרת לנו) יותר ממה שאריסטו היה. הרמב"ם לא היה מצביע ג' ואפילו לא ש"ס, לא היה נשמע למועצת גדולי התורה ולשר התורה, ולא רק משום שהוא יודע תורה יותר מהם. הוא כל כך זר ליהדות שלנו שצריך ללמוד אותו כעניין בפני עצמו ולא כמשהו שנמצא במשא ומתן כלשהו עלם היהדות שלנו.

.

.

.

יש עניין אבסורדי מאוד מוזר ומאוד מבלבל, מצד אחד היהדות קיבלה את הרמב"ם כגדול הפוסקים בכל הדורות, ואחרי רבי חיים מבריסק והרוגוצ'ובר ועוד רבים כמוהם הוא התקבל גם כגדול הלמדנים המעמיקים בעיון התלמוד הישיבתי. יותר מכל שאר הראשונים והפרשנים. הוא גם התקבל כמגדיר האמונה, כי היו הרבה שחלקו על י"ג העיקרים של הרמב"ם, והעם קיבל דווקא את י"ג עיקרי האמונה כהגדרה הכי מוסכמת ומקובלת של אמונת היהדות ואומרים את זה בסידור התפילה כל יום. ובכלל הרמב"ם התקבל כחכימא דיהודאי, החכם שבכל היהודים, הנשר הגדול, רבינו, יותר מכל חכם אחר.

.

ביחד עם זה המורה נבוכים, שלפי הרמב"ם הוא תכלית ופרי כל חכמתו של הרמב"ם, הוא העיקר של תורת הרמב"ם ולדעת הרמב"ם זה חכמת התורה לפי אמיתה, הוא לא התקבל ביהדות כלל ועיקר. הוא נחשב ספר כפירה. בזמן שהתפרסם שרפו אותו. גדולי ישראל בכל הדורות החרימו אותו ואסרו ללמוד בו, אין לו שום המשך ביהדות, הוא נדחה לגמרי ונפלט החוצה, כמו שגוף דוחה קוץ או גוף זר שננעץ בו. בשום ישיבה לא למדו אותו, בשום זרם. אין בכל עולם היהדות גדולי ישראל שלמדו מורה נבוכים ודיברו עליו כעל הספר העיקרי של כל התורה, כמו שהרמב"ם ראה בו. במקרה הטוב ביותר היו חכמים שלא החרימו לגמרי את המורה נבוכים ומעטים עסקו בו כעיסוק צדדי מאוד, חצי שעה של לימוד "מחשבה" ביחד עם כוזרי מהר"ל עקידה רמח"ל נפש החיים ספר התניא וכל כיו"ב.

אף אחד לא שם אותו כעיקר הכמעט יחיד של לימוד היהדות, כספר שהרוב הגדול של מאמץ הלימוד ושעות הלימוד הוא בו, למי שכבר אינו תלמיד צעיר ושסיים את לימוד אריסטו, ואת המשנה תורה, כתחליף ללימוד התלמוד שאין טעם לעסוק בו כלל (כמו שכתב בהקדמת משנה תורה).

.

עצם המחשבה על צעיר, שמתחיל מגיל צעיר כהקדמות שבונות אותו ללמוד גיאומטריה מתימטיקה מוזיקה לוגיקה אסטרונומיה ומדעי הטבע, דקדוק רטוריקה ופואטיקה, מספרי אריסטו, ממורים שיכולים להיות גם נכרים, ואחר כך לומד את עצם החכמה, הפילוסופיה, דהיינו הפיזיקה והמטאפיזיקה של אריסטו מתחילתם עד סופם ביסודיות עם ביאורי אלפראבי לפחות ועדיף גם אבן סינא ואבן אלצאיג, ואז לומד מארון הספרים היהודי אך ורק מקרא בלי פירושים ומשנה תורה של הרמב"ם בלי פירושים, ואחר כך עוסק בכל זמנו במורה נבוכים ובמלאכה לפרנסתו. זה נראה כהרס מוחלט של החינוך היהודי, של כל אופי היהדות. וזה החינוך היהודי לפי הרמב"ם, רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, חינוך לחכמה, לא לקנאות והסתגרות ובערות ודמיונות.

אם היו פותחים היום מוסדות הרמב"ם של חינוך לפי שיטת הרמב"ם, זה היה צריך להראות כך, והחרדים אפילו לא היו מוחים נגד זה מרוב שברור לכל שזה סוג של אוניברסיטה ולא קשור כלל לחינוך יהודי, אף אחד לא היה שואל איך זה מתיישב עם החינוך היהודי, היה מובן מאליו שזה עניין זר לחלוטין ליהדות שלנו. שכל עניינה הוא רק להיות אוייבת החכמה והבחירה החופשית (שהם עיקר היהדות לפי הרמב"ם), ולדבוק במידות ובדעות המגונות של האומות המגונות הטפשות, כמו שכתב במו"נ ב' י"א.

.

היהדות לקחה רק את גופו של הרמב"ם, את הכלים המפוארים הנאים שלו, ודחתה לגמרי את הלב, הנשמה, הפנים, העיקר. לכן יש תמונה שמצטיירת כאילו היהדות של זמננו רואה את עצמה קשורה לרמב"ם בעבותות, רואה את הרמב"ם כחלק חשוב בה. בבריסק לומדים רמב"ם, מה יותר "היימישע" מזה. ולכן חושבים שאם לומדים משהו מהרמב"ם זה אמור להתאים ליהדות שלנו, או שצריך לתקן אותה כדי שזה יתאים. אבל זה רק בחיצוניות, באמת היהדות כפרה לגמרי בתורה לפי ההבנה של הרמב"ם מה זה תורה. ומבחינתה הרמב"ם כפר לגמרי באמונה שלנו. בן ישיבה צריך ללמוד מורה נבוכים מבחינה רגשית כאילו היה לומד איזו תורה הודית לא מוכרת, או אריסטו. לא כל הזמן לשאול איך זה מתיישב עם מה שלימדו אותי על תורה ועם איך שחייתי עד עכשיו כבן תורה. זה לא מתיישב בכלל.

.

הגר"א והבעש"ט, רש"י ותוספות, מצד אחד, והרמב"ם וחכמי הקבלה מצד שני. אלה שתי דתות הפכיות. אני מאוד מכבד את הגר"א והבעש"ט וכל שכן רש"י ותוספות, רואה בהם גאונים וחכמים בעלי מעלה כבירה נשגבה ועצומה ביותר, מכל בחינה. גדלתי על ברכיהם והערכתי אליהם לא פחתה כלל, אני לומד בהם ומסתמך עליהם ומצטט מהם כתימוכין למה שאני כותב. אבל אני מוכן לעשות כך גם עם הברית החדשה, אוגוסטינוס הקדוש, בודהה, קונפוציוס, דאנטה, שייקספיר, טולסטוי, ניטשה, פרויד, ויטגנשטיין, רילקה, הגנוזיס, חכמת הגוף והחומר של מצרים העתיקה, חכמת הצאב"ה לפי תיאור המו"נ, המיתולוגיה היוונית, ועוד חכמים רבים שלא גדלתי עליהם ואני פחות מכיר את כתביהם ולכן לא מצטט מהם. מי שיש אצלו עקרונות יסודיים ותפישת עולם כללית שאני לא מקבל, זה לא מונע שאעריך את חכמתו בלי גבול ואלמד ממנו מה שאני כן מקבל.

.

.

אחד מבעלי התוספות, רבי משה תקו, כתב שיש לבורא גוף כי כך כתוב בפסוקים, והרמב"ם כופר משתי בחינות, כי אם אין לבורא גוף הוא לא ממש קיים, וגם זה סותר לפסוקים. ראיתי מאמר מחוקר (אולי פרופ' תא שמע בכנסת מחקרים אשכנז. בכל מקרה קראתי שהוא מביא שם הרבה ציטוטים מבעלי התוספות שמורים שסברו גשמות האל. ואפשר גם שזה פרופ' יוסף דן בהקדמה על חסידי אשכנז. הספרים אינם תחת ידי, לפני זמן ראיתי את המאמר מצולם בקובץ ברשת, וכעת איני מוצא אותו) שמצטט שגם רבינו תם ורבינו שמשון משאנץ וכנראה גם רש"י, סברו כמו רבי משה תקו. בהגהות הראב"ד בהלכות תשובה פרק ג' כתב שרבים וגדולים מהרמב"ם סברו שיש לבורא גוף. מי שהיה נחשב אז גדול יותר בתורה מהרמב"ם היו רק בעלי התוספות. זו עדות שבעלי התוספות סברו שיש לבורא גוף. וממילא מסתבר שרש"י רבם לא אמר אחרת.

.

לשון רש"י בראשית א' כ"ז:

""וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ" – בדפוס העשוי לו שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים שנאמר (תהלים קלט) וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה נעשה בחותם כמטבע העשויה ע"י רושם שקורין קוני"ץ (ובכ"י קוי"ן והוא בל"א שטעמפעל) וכן הוא אומר (איוב לח) תִּתְהַפֵּךְ כְּחֹמֶר חוֹתָם

"בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ" – פירש לך שאותו צלם המתוקן לו צלם דיוקן יוצרו הוא"

.

רש"י דברים כ"א כ"ג:

""כי קללת אלהים תלוי" – זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיוקנו, וישראל הם בניו.

משל לשני אחים תאומים שהיו דומין זה לזה, אחד נעשה מלך ואחד נתפס ללסטיות ונתלה. כל הרואה אותו אומר "המלך תלוי""

.

.

רש"י לא בא לספר מה התורה מתכוונת, מה התוכן הפילוסופי שהיא באה לומר לנו, הוא לא ניסה לתרגם אותה לשפת ההבנה שלנו. הוא פשוט אמר מה כתוב בצורה מדוייקת כמו שהוא כתוב. כיוון שכתוב שיש לבורא גוף, אז רש"י אומר כך. רש"י הוא גוף אחד עם התורה, חתיכה ממנה עצמה. הוא כמו להביט בטלסקופ על הירח, או שאם יש משהו שעומד מאחרי ערפל, ומישהו יכול לראות מבעד לערפל, אותו שרואה מצייר לנו את התואר של מה שהוא רואה בקווים מדוייקים. הוא לא עוסק בפילוסופיה, לא מנסה להבין את התורה בכלים אנושיים, הוא רק מסתכל בה ואומר אותה, באופן יותר בהיר אבל לא בהשוואה לשום פילוסופיה או מחשבה אנושית כלשהי. לכן לא אכפת לרש"י שזה לא מסתבר בשכל לומר שיש לבורא גוף.

אם נשאל את רש"י איך אפשר להבין שיש לבורא גוף, הוא יכול לומר באמת גם אני לא מבין את זה, לכו תשאלו את הרמב"ם שיסביר. אני באתי רק לומר את פשט הפסוקים, את פשט הסוגיא. זה הפשט, שיש לבורא גוף. איך להבין, לכו תתמודדו, אני הוא התורה בעצמה, חפץ אחד איתה, היא לבדה מדברת מגרוני, אני אומר אותה כמות שהיא ולא עוסק כלל בפילוסופיה.

.

זו לא בהכרח מחלוקת, הרמב"ם גם אומר שכתוב בתורה שיש לאלהים גוף. רש"י אומר את פשט התורה ודי לו בזה. אין לו בעולמו אלא להיות חתיכה אחת עם התורה. להיות ספר תורה חי. הרמב"ם בא כאדם חושב עצמאית בשכל אנושי, ואומר איך אני כאדם אנושי צריך לתפוש את התורה, אני מוכרח לתרגם אותה שאין לבורא גוף, ואפשר גם את רש"י לתרגם כך. ורש"י לא יתנגד, הוא לא טען שום דבר על איך להבין את התורה בשכל אנושי, הוא רק קרא בה היטב מדוייק וצלול יותר מכל קורא אחר.

.
למרות שעל האמת אין מחלוקת, התלמידים שגוזרים מזה דרך חיים, מגיעים לדרך חיים דתית מאוד שונה. תלמידי רש"י ותוספות אין להם בעולמם אלא פשט של דף גמרא, וקיום מצוות הלכתי. כמו גדולי התורה הישיבתיים של ימינו. נאר תוירה, רק תורה. רק ללמוד דף גמרא בבירור היטב של הפשט בעיון נמרץ, והבנת הפשט בדרכי הסברא המוגדרות של הבנת הפשט. שכל אנושי טבעי לא מעניין בכלל. קיום של אנושיות טבעית שמקבלת עצמאות של קיום מכח הבחירה החופשית, גם זה לא מעניין. זה הכל מחוץ לתורה ואנו אין לנו אלא תורה, תורה בלבד. תכלית האדם.להפוך לספר תורה מהלך ותו לא. כל ענין אנושי או טבעי מקלקל וחוצץ.

.

לפי הרמב"ם אין לנו אלא להיות אדם אנושי וטבעי שחושב בשכל אנושי טבעי. שהוא אדם שיש לו מהות ויישות כאדם מכח הבחירה החופשית, המחשבה העצמאית. התכלית היא רק להיות אדם, ולהשיג את בורא האדם בשכל של אדם. יחס של אדם מול בוראו. התורה היא כלי עזר לזה, מפת דרכים בדרך לזה, ולא תכלית לעצמה.

אם עוסקים רק בלימוד תורה כמו שהיא כתובה, בלי לעסוק בשכל אנושי, באריסטו, נשארים מחוץ לארמון, לא מתקרבים לבורא כלל.

 

.
הדוגמה של הרמב"ם היא אברהם, שהיה אדם, ומכח זה חשב, ומזה הגיע לידע את בוראו. ובכלל לא היה זקוק לתורה ולכן לא היתה לו תורה. כשהאדם מספיק גדול ושלם אין בכלל צורך בתורה. יש רק אדם עם שכל אנושי שהוא צלם אלהים, ובוראו. תורה זה רק אחרי שהיה עם שלם ולא רק יחידים חכמים כאברהם, ופשוטי העם לא יכולים להיות אנשים שלמים כמו אברהם, לכן ניתנה להם תורה לעזור להם לא ליפול לגמרי, וכסולם עזר לעלות למדרגת אברהם.

.

אצל רש"י ותוספות הדוגמה היא משה, שהיה רועה צאן ונבחר לעלות להר סיני, לצאת מהמציאות הטבעית והאנושית, לקבל תורה שמיימית אלהית שהיא מעל הטבע, ולחיות רק בה. ללמוד אותה בלי להביט מחוץ לה ימין ושמאל בשכל אנושי או בטבע, לחשוב כמוה, לכפוף את המחשבה האנושית אליה, בבחינת ועשית ככל אשר יורוך וגם אם יגידו לך על ימין שהוא שמאל לקבל. ואם כתוב בה שלבורא יש גוף אז לקבל, ולו היה כתוב בה שהבורא הוא פרפר נחמד בגינה גם לקבל. עד כדי התאחדות גמורה עם התורה. להיות דרופתקי דאורייתא. נרתיק לתורה, ספר תורה חי. אמרו על אחד מגדולי התורה שבעורקיו לא זורם דם אלא זורמים בו דפי גמרא.

בעיני הרמב"ם מי שעושה כך השחית את אנושיותו וטימטם את שכלו ואיבד צורת אדם שגדרו 'חי בעל שכל'. הוא לא 'חי' כי הוא מנותק מגופו וטבעו החייתי, והוא לא בעל שכל כי הוא חדל מחשיבה בשכל אנושי טבעי, שזה הדבר היחיד שמעניק לאנוש הבנה. בלי הבנה אנושית של שכל אנושי, אין הבנה כלל, יש רק דקלום של פסוקי תורה. אין דבר כזה 'שכל של תורה'. לבורא אולי יש אבל לא לנו. התורה שלנו היא רק נקודת פתיחה לעיון של שכל אנושי שזו החכמה. וכמו שכתב במו"נ ג' נ"ד.

.

רבי משה תקו שכתב שהרמב"ם כופר וודאי לא הסכים כל עיקר לפרשנות פילוסופית של שכל אנושי. לדעתו אם כתוב שיש לבורא גוף אז האמת הגמורה בכל הרבדים שיש לו גוף.  אין דבר כזה כמו שכותב המו"נ שהתורה שכתבה פסוקים מפורשים ברורים שיש לבורא גוף, דיברה בלשון בני אדם דהיינו בלשון ההמון לפי השגת ההמון, ובקריצה היא לוחשת לחכמים אל תאמינו למה שאני כותבת, זה רק להמון, זה לא באמת. הרבה מגדולי הראשונים  המפורסמים שרפו את המורה נבוכים כספר כפירה, ומסתבר שהיו קרובים בדעותיהם לבעלי התוספות, שהיו נערצים אז בספרד יותר מהרמב"ם.

.

כמו בעלי התוספות גם היהדות של זמננו מאמינה באל בעל גוף גשמי. לא שיש לו ממש רגלי בשר כמו רגל של אדם, אבל מאמינים שיש לו.רגשות כמו של בני אדם, וזה לא פחות הגשמה. הבורא אוהב כל יהודי, אם יהודי מוסר נפשו למען יהודי אחר הבורא שמח וגומל לו באהבה. אפשר להכעיס את הבורא. הרמב"ם מתיר את כל כיו"ב  רק אם האדם יודע שזה אמת רק ברובד של הילד שבנו, הנפש הבהמית, כח הדמיון, וברובד השכלי זה לחלוטין לא אמת. מי שמאמין שזה אמת בכל הרבדים הוא מגשים גמור ממש כמו מי שמאמין שיש לבורא רגלים מבשר ממש כמו לאדם..

ביהדות שלנו חיים את מה שלבורא יש רגשות כאמת פשוטה מוחלטת בכל הרבדים, בלי שום מחשבה וביקורת והגבלה. לכן זו יהדות שמאמינה באלוה גשמי. אין שום חילוק בין להיות בעל בשר אנושי ללהיות בעל רגשות אנושיים, זו אותה הגשמה. ואם קוראים בתנ"ך ובחז"ל כמו שהם כתובים, בלי תהליך זיקוק הקריאה שיש במו"נ חלק א בביאור פשט פסוקי ההגשמה, אז כל התנ"ך וכל חז"ל חיים לגמרי בעולם שבו הבורא בעל רגשות. והעולם היהודי שלנו קורא בפשטות, בלי זיקוק הקריאה של הרמב"ם, ולפי זה חי בפשטות את התורה, שבה הבורא הוא בעל רגשות, אוהב, כועס, מקנא, מגיב, משלם, לא מסכים שאדם ייצא מחיק המשפחה "שלנו" על צביונה ומנהגיה כמו שאב יש לו רגש פטריארכלי שמכוחו הוא לא מסכים שבנו ינטוש את סממני משפחתו ומנהגיה, וכו'. שאוג ישאג על נווהו, בוכה על בניו שבגלות, מייחל לישועתם.

.

כל זה בלי ביקורת שאומרת שזה לא אמת שכלית. לכן האמת היא שהיהדות המוכרת לנו היא דת שמאמינה באלוה גשמי.

.

.

.

דת מזוייפת מתייחסת לאנשים כמו שמשפחת פשע סיציליאנית מתייחסת אליהם. הכל זה המשפחה שלנו, זה הערך הכי מקודש שיש, וכל מי ששייך למשפחה אחרת ממילא הוא אוייב מר. כך ביהדות שלנו הערך הכי מקודש זה להשתייך למשפחת יעקב. ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא. וגוי אע"פ שהוא אדם נפלא וחכם שלם הוא עדיין גוי. הלכה שעשיו שונא ליעקב. אם אתה חובש מגבעת ודובר יידיש ואנחנו מכירים את אביך, אז גם אם אסרו אותך על גניבה של מליונים כולנו נתפלל עליך ונראה את שחרורך כפדיון שבויים. המחזירים בתשובה רוצים לראות שאתה שם כיפה, מניח תפילין ושומר שבת ומצביע למפלגה הנכונה. אם אתה עדיין אדם אלים ורשע וחשוך זה אל מעניין אותם. הדרשנים בישיבות מדברים על "הם" החילונים. הם רעים וטפשים ובהמיים וכופרים. אנחנו, "בני הישיבות", שואפים להתעלות, עדינים, טובים, מאמינים וכשרים. וכי אין בני ישיבות רשעים גמורים, שהאשה מתגרשת מהם אחרי חודש מרוב זעזוע על מה שהוא עושה לה. אין מי שמנצל ילדים ומועל בכספי צדקה וכו' וכו'. אלא כל זה לא חשוב, העיקר שתהיה מהמשפחה שלנו, היימישע, אז תמיד נתמוך בך ונגן עליך ונכסה על כל פשעיך, ואם אתה מנהלת בית ספר באוסטרליה שהתעללה מינית בכל הבנות שם נגן עליך במסירות נפש נגד כל העולם, משפחה זה משפחה. ומי שהוא לא מהמשפחה שלנו הוא אוייב. אותי למשל פסלו לא על דעותי שמבחינתם הן כפרניות, אלא על כך שאני חוזר בתשובה. לחוזר בתשובה אין זכות להביע דעות על יהדות, מה הוא כבר יכול להבין בזה, הוא לא באמת בן המשפחה שלנו, הוא לא בשר מבשרנו. שיגיד תודה שאספנו אותו כבן חורג מאומץ.

.

יש רבנית ידועה שבעיני מאוד יקרה, חכמה מאוד ויודעת תורה מאוד ונפש זכה מאוד. והיא קראה במה שכתבתי באופן קבוע והתכתבתי איתה לברר דברים, ודברי התקבלו אצלה בשמחה ועניין. זה היה בזמן שכתבתי את "תלמוד מוסבר ומאמרים". אחר כך נודע לה שאני חוזר בתשובה ואבי גדל בקיבוץ עין חרוד. והיא אמרה שזה ערער לה את העניין של לקרוא את דברי. כי היא רוצה לשמוע על תורת ישראל שניתנה בהר סיני ולא על תורת עין חרוד. התאכזבתי שהיא יכלה לחשוב כך, ציפיתי ליותר. מה הקשר? את תורתי למדתי בישיבות, מפי גדולי אנשי "תורת הר סיני". לא מאבי ז"ל שנהרג בהיותי בגיל אחת עשרה ולפני כן לא היה כמעט בבית, ולא היתה לו שום "תורת עין חרוד" חילונית, הוא היה עסוק רק במחקר מדעי ולא עסק באידיאולוגיות ואמונות ובוודאי לא היה בעל אידיאולוגיה חילונית כלשהי, וכלפי היהדות התעניין ונמשך. אלא העניין הוא "משפחה".

אני נכד של יעקב אבינו בדיוק כמו רבותינו גדולי התורה. מצד אבי אני דור שביעי לרבי עקיבא איגר ודור שישי לרבי אליהו גוטמכר, ומצד אימי צאצא של רבי שלמה אלקבץ וסבתי שם משפחתה היה אלקבץ דור אחר דור ממנו, וגם צאצא של הריב"ש ואם סבתי שם משפחתה היה בר ששת שזה דור אחר דור ממנו. ומצד אמי, אביה של אמי הוא בנו של חכם מרדכי אוחנה ז"ל מעדת המוגרבים בטבריה, שמפורסם אצל זקני יהדות מרוקו כתלמיד חכם עצום ומקובל עצום ומלומד בניסים ורבים היו נוהגים לעלות להשתטח על קברו שבמרוקו (הוא נהרג במרוקו כשסבי, בנו, היה בגיל שלוש, ונקבר שם. בצעירותי אמרו לי אנשים שאם אצליח להשיג כובע או פיג'מה וכיו"ב שהיו שלו יהיה מי שיארגן לי מופעים המוניים של ברכות וישועות וארויח הרבה).

רק שהתפישה של "משפחה" מבחינה רגשית לא מגיעה עד שם. זה כמו משפחת פשע, צריך להכיר אישית את הסבא לפחות, ואם האבא יצא והנכד חזר זה כבר ניתוק חלקי מהמשפחה. מי שיוצא פעם הוא בוגד, כאילו הלשין למשטרה, ויותר כבר לא מקבלים אותו כבשרנו ממש. לפי האמת עיקר ההגדרה של יהודי בזמננו היא שהוא שייך ל"משפחה" שלנו, בלי שום קשר לאמונותיו ומעשיו. לכן אוי ואבוי לקרוא משהו בברית החדשה או בבודהה, וכמו כן באריסטו, וכל כיו"ב.

זה של המשפחה היריבה, לכן ממילא במשפחה שלנו זה מוקצה וטמא באופן מוחלט, בלי קשר לתוכן שכתוב שם. לכן גם לאכול חריימה או געפילטע הפך לשאלה של יהדות. לאוכלי דג זה קשה לקבל את אוכלי הדג האחר כיהודים אמיתיים ממש. כמו שלכולנו קשה לקבל שיהודים שעדיין חיים בתימן ומדברים ערבית ואוכלים חגבים הם יהודים בדיוק כמונו. אלא אם כן הם לומדים אצלנו ונוהגים כמונו ואז אולי נתעלם ממנהגי הסבא וסבתא שלהם. בישיבה חסידית או ליטאית מי ששפת הוריו היא ערבית או מרוקאית ואין לו מושג ביידיש ולא אומר ס' במקום ת' כשהוא מסביר סוגיא, אי אפשר לבלוע שהוא באמת יהודי אמיתי ממש כמונו, אולי אפשר לארח אותו לשבת בחיבה, אבל לא יתקבל לעשותו מגיד שיעור והבנתו בסוגיא אי אפשר לסמוך עליה ולקבל אותה. וגם להתחתן איתו זה כמו חצץ לשיניים ועשן לעיניים. כי זו לא תורת הר סיני אלא תורת קהילות פרענקים כלשהם. ומן הסתם להיפך אם יש מציאות כזו.
אז וודאי שמסיבה זו לא תיתכן שום שייכות בין תורת הר סיני לתורת אריסטו, וממילא גם לא למי שהגדיר את עצמו כתלמיד מובהק של אריסטו, הוא הרמב"ם.

.

.

.
הארכתי בזה, כי זה עניין שמאוד קשה לי לעיכול, ואני מפנים ומעבד אותו לאט לאט. בשנות נעורי לפני שחזרתי בתשובה, חיי היו קשים ובודדים. הייתי מאוד מנותק ואבוד, בודד לגמרי. שלוש שנים לא הגעתי לבית הספר, חלק מהן בכלל לא הייתי רשום. רוב הזמן הייתי לבד במדבר או מול הים. כשחזרתי בתשובה בגיל שמונה עשרה חיי התחילו, הרגשתי מצד הקהילה החרדית חיבוק חם מאוד וחיבור מאוד מאוד חזק. הייתי ממש מאוהב באנשים ובמצוות. בשנה וחצי הראשונות בחסידות בעלזא, ואחר כך בישיבת רכסים. בפעם הראשונה בחיי קשרתי קשרים נפשיים אמיצים, שלא היו לי אצל הורי. כאילו נולדתי מחדש לקהילה שכולה הורים טובים. מאוד נקשרתי ואהבתי את הכל.

כל כך הזדהיתי והתחברתי, כל כך לא היה לי שום קשרים וצביון חברתי מקודם, באתי דף חלק, שכשאמרתי שאני חוזר בתשובה לא האמינו לי. ועד היום אני מאוד מרגיש אהבה גדולה לעולם החרדי, ליידישקייט ההימישע. שירים ביידיש גורמים לי מייד לבכות.

לראות בחורי ישיבה כפופים מתנועעים על הסטנדר גם גורם לי מייד לבכות מרוב אהבה וגעגוע. זה אצלי המראה הכי יפה בעולם, יותר מהאלפים בשוויצריה. אני מייד מרגיש שעליהם העולם עומד. שזו צורת האדם הכי יפה ואצילית ועדינה. כמה אהבתי להיות אחד מהם. לשבור את הראש על המחלוקת בין הקצות לתומים, להתווכח עם הבחורים, ללכת לראש ישיבה או למשיב לדבר איתו על זה. לא יודע אם היו בחיי ימים יותר מאושרים ויפים מאלה.
לפעמים יש זוג שמאוד אוהבים ובכל זאת נפרדים בשברון לב, כי "זה לא עובד" בינינו. גם כאן, משהו בי לא היה יכול להמשיך בחיים כאלה כשהתבגרתי ונולדו ילדים וכו'. אבל האהבה העזה לחיים האלה נשארה בי.

מצה, לולב, ציצית, תפילין, ברכת המזון, תפילה, וכו', מעוררים בי כל כך הרבה אהבה ותשוקה והתפעלות. בכמה אהבה התעטפתי בציצית והנחתי תפילין, כמה רגשות קודש מאושרים מילאו אותי. שעות השתפכתי בתפילה של יום חול, מתפלל כל מילה ובוכה הרבה.

למדתי להיות מגיה סת"ם. כל כך התפעלתי מהאותיות הקדושות על הקלף. יכולתי להתבונן בהן שעות על שעות ורק להתפעל. כשהגביהו ספר תורה הייתי נדחף לראות מקרוב את האותיות. מישהו כבר הפיץ שמועה שנולדה חומרה חדשה שצריך לראות את הכתב. פשוט לא יכולתי למנוע מעצמי את ההתפעלות מהמראה הנפלא של האותיות.

להכנס לרב תלמיד חכם, לשאול אותו, להקשיב בהכנעה, זו חוויה הכי מאושרת בעיני. הרב ש"ך והסטייפלר, החזון איש, הרב מבריסק, רבי חיים, רבי ברוך בער , החפץ חיים, רבי אלחנן. הדמויות האלה ולימוד תורתן מילאו אותי בכל כך הרבה רגשות הערצה והתפעלות ואצילות וקדושה ויופי והוד נשגב ואמת מאירה ומחממת. הם היו לי הרבה יותר מהורים.

והיו הספרים שלי, שטעמתי בהם טעם מיוחד שהרגשתי שהוא שלי. רבי חיים, חזון איש, רבי ברוך בער, משנה ברורה, שאצלי היה ספר למדני מאוד, במיוחד שער הציון שבו, וגם רבי נפתלי. אין סוף עונג שאבתי מלשקוע בהם. אחר כך הייתי ניגש לתלמיד חכם מיוחד שהייתי קרוב אליו ומדברים על ההבנה בשטיקל רבי חיים או חזון איש. ממש ימי גן עדן. בליל שבת בשעות הקטנות של הלילה הייתי עומד שעות בפרוזדור שהוביל לשרותים של הישיבה, היתה שם מנורה קטנה, בישיבה החמירו בחשמל בשבת וזו היתה מנורה מכח סוללה. כדי ללמוד בספר. שב שמעתתא או מחנה אפרים או דבר אברהם וכיו"ב.

.

גם עכשיו כל הרגשות האלה חיים בי בעוצמה רבה. אני לומד עכשיו רמב"ם, וכל כך הרבה למדתי רמב"ם בלימוד ישיבתי מספרי רבי חיים ותלמידיו. הרמב"ם והעולם הישיבתי זה כל כך דבר אחד. אחרי רבי חיים העולם הישיבתי סובב סביב הרמב"ם כנקודת הציר שלו. אם יש לבחור ידיבה שאלות באמונה, אומרים לו הרמב"ם כבר חשב על זה ואם דעתו נחה אז גם אנחנו יכולים לשקוט ולחזור ללמוד דף גמרא. הרמב"ם הוא אבינו הגדול שכולנו חוסים בצילו, תחת כנפי חכמתו. להיות חרדי ישיבתי זה להיות תלמיד הרמב"ם, בנו של הרמב"ם. הוא החכם ששמו הכי מוזכר.

.

אני לא יכול להפנים רגשית שהרמב"ם עומד בסתירה לעולם החרדי שאני כל כך אוהב ומרגיש שייך אליו. גם הביקורות הכי חריפות שלי על העולם החרדי, מצידי נתפשות כביקורת מבפנים, של מי שהוא חי בעולם הזה, בשר מבשרו. גם כשהייתי חרדי גמור בלבוש וקיום הלכות ותחושת זהות חרדית מוחלטת, היו לי ביקורות כאלה, ושמעתי מאברכים בני תורה ביקורות כאלה. זה לא גרם לי להרגיש שאני בחוץ. גם כעת, אם שואלים אם אני חרדי או חילוני, אני אומר ומרגיש חד משמעית שאני חרדי. ובכל זאת אני כבר לא באמת חרדי, וזה גם משפיע על היכולת שלי לראות דברים מבחוץ, מה שבמבט מבפנים לא רואים.

.

לא ידעתי שהרמב"ם כל כך עומד בסתירה וזרות לעולם החרדי. שהוא ירחיק אותי ממנו. כל פעם שאני לומד עוד, ההכרה הזו מתגברת עוד קצת ומכה בי מחדש. ואני המום ולא מעכל ולכן מאריך בזה עוד ועוד, כדי לעכל את זה.

.

.

.

.


.

.

מקורות לשיטות הסוברים שיש לבורא גוף (את המאמר שמביא מלשונות רבינו תם ורבינו שמשון משאנץ שסוברים כמו רבי משה תקו לא מצאתי כעת):

עיין מאמרים מלומדים (באנגלית) שמביאים מקורות בשאלה האם רש"י היה מבעלי ההגשמה כאן כאן וכאן. זה מאמר של הרב נתן סליפקין NATAN SLIFKIN , ומאמר השגה עליו מאת הרב SAUL ZUCKER , ומאמר תשובה של הרב סליפקין.

.

בספר תורה שלמה טז יש מאמר ארוך ומלא תוכן בעניין זה. הוא נמצא כאן: תורה שלמה שיטות בהגשמת הבורא

.

באגרת הרמב"ן מביא שיש שתפשו על הרמב"ם במה שכתב שלבורא אין גוף. והרמב"ן שם מצדיק את הרמב"ם. הרי שיש שחלקו על הרמב"ם בזה.

.

לשון הריא"ז בקונטרס הראיות בסנהדרין דף צ':

"ורבינו משה כתב בפ"ג דהלכות תשובה: ה' הן הנקראין מינין, האומר אין שם אלוה ואין לעולם מנהיג, והאומר שיש שם מנהיג אבל הם שנים או יותר משנים, והאומר שיש שם רבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה, וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל, וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים.
ודבריו הן חוץ משטת התלמוד, ואמנם כי כן הדעת מכרעת, וכן פשוטן של מקראות, שהקדוש ברוך הוא אינו גוף ובעל תמונה כמו שנאמר ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו, וכל הדמיונות שראו הנביאים אינן אלא כדרך הנבואה, כמו שנאמר וביד הנביאים אדמה, שהקדוש ברוך הוא היה מראה לו דמיון נכבד (לפי שלא ידע) [כדי שידע] הנביא כי זו הנבואה באה לו מאת הקדוש ברוך הוא, אבל עקר [הקדוש ברוך הוא] אין לו סוף [אולי צ"ל: גוף], וכן הדבר ידוע לכל חכמי לב, אבל מי שיטעה בכך ולא ירד לעמקו של דבר, ומבין המקראות כפשוטן וסבור שהקדוש ברוך הוא בעל תמונה, לא נקרא מין, שאם כן הוא הדבר, איך לא פרסמה תורה על דבר זה ולא גלו חכמי התלמוד להודיע דבר זה בגלוי, ולהזהיר נשים ועמי הארץ על כך שלא יהיו מינים ויאבדו עולמן, הלא כמה אסורים קלים כגון אסור מוקצה וכיוצא בו, חברו חכמים כמה הלכות והרבו כמה דקדוקין להעמיד כל דבר על מכונו, ועל דבר זה שכל האמונה תלויה בו ויש בו כרת בעולם הזה ובעולם הבא, איך לא הורו חכמים על דבר זה בגלוי.
אלא ודאי לא הקפידו לכך, אלא יאמין אדם היחוד כפי שכלו, ואפילו הנשים כפי מיעוט שכלן, שאמר משה ע"ה שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, (ומשמ') [ושמע] לשון שמועה ולשון קבלה, שעל פי שמועה ועל פי קבלה יאמין דבר זה, ולא נתן משה תורה לישראל אלא בדרך אמונה ובדרך קבלה, וכן חכמי המשנה וחכמי התלמוד לא נתעסקו אלא בדרך קבלה ובדרך אמונה, ולא הורו לדרוש ולחקור על ענין (האלות) [האלהות] ועל ענין שאר החכמות כלל, ואם היו יחידים שהיו בקיאין בהם לא היו מורין בהם לרבים, שלא צותה תורה להורות על אלה הדברים.
הנה מה אמר הצדיק והחכמה מאין תמצא וגו', אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה, ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה, הא לך בפירוש, שלא נברא האדם אלא לירא מהקדוש ברוך הוא ולסור מרע, ולא להתבונן במעשי' הנוראים של הקדוש ברוך הוא, וחכמי ישראל שהיו בקיאין באלה החכמות, סתמום וסתרום, ולא רצו לפרסמם לרבים, ולא חששו ללמד לשום אדם שאין הקדוש ברוך הוא גוף, שאין חשש בדבר זה כאשר ביארתי.
ומה שכתוב ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה, לא בא הכתוב להזהיר אלא שלא לעשות תמונה, כמו שכתוב בסוף הפסוק פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל, אבל אם יחשוב אדם שהקדוש ברוך הוא בעל תמונה, לא הקפידה תורה בכך, וכמה היו מחכמי התלמוד הקדושים שמהם תצא תורה לישראל שלא נתנו לבם להתבונן בענין האלהות, אלא הבינו המקראות כפשוטם, ולפי תומם חשבו כי הקדוש ברוך הוא בעל גוף ותמונה, וחלילה שנקר' מינים לאשר נאמר עליהם לקדושים אשר בארץ המה וגו'.
ואמנם מה שכתב רבינו משה בפרק (ז) [א] מהלכות יסודי התורה, ופירש שם שהקדוש ברוך הוא אינו בעל גוף ותמונה, כלם דברים נכוחים הם.
אבל מה שכתב בסוף הלכות תשובה צריך האדם לייחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות המודיעין לו את קונו, וכן כתב ברוב מקומות, הדברים הללו אינן מדרך תורתינו, שחכמי התורה הזהירו שלא ללמד במעשה מרכבה ושלא לדרוש במעשה בראשית לרבים, כמפורש במסכת חגיגה, ולפיכך נזהרו חכמי ישראל הקדמונים מלחבר בהם שום ספר, ומה שהיו יודעים (כלו) בהם, כלו היה על פי הקבלה שהיו מקבלים יחידים, ולא מהספרים שחברו בהם חכמי אומות העולם, שהם נוטים כלן למינות, שאומרים אין תורה מן השמים, וגם חושבים שהעולם קדמוני וכופרין במה שכתוב בראשית ברא אלהים, וכל הענין.
והנה אריסטוטליס, שהוא רבן על כל הפילוסופים ומימיו הם שותים וספריו הם הוגים, ודבריו הם דברי מינות, שהוא אומר שאין הקדוש ברוך הוא משגיח על בני אדם כמו שכתב בשמו רבינו משה במורה הנבוכים בפרק דעות בני אדם בהשגחה אמר, שדעת אריסטו שהשגחת השם תכלה אל גלגל הירח, ועוד כתב שם שכל מה שתראה מענייני בני אדם המתחלפין יחשוב אריסטו שהם במקרה גמור, וזו מינות גמורה, שעוקרת כל התורה כלה ואומ' לית דין ולית דיין, ועליו אמר דוד ע"ה על מה נאץ רשע אלהים אמר בלבו לא תדרוש, וספריו ספרי מינות, ועליו ועליהם נאמר בתלמוד ההוגה בספרים החצונים אלו ספרי מינים, ור"ע היה אומר ההוגה בהם אין לו חלק לעולם הבא, ואפילו אם היו חבריו חלוקין עליו, יתכן שחולקים במה שאמר אין לו חלק להעולם הבא, אבל מ"מ אסור להגות בהם, מפני שנמשך בהן למינות, ועוד ששטת התלמוד היא כר"ע בפרק ידיעות הטומאה כאשר אני עתיד לבאר, ועל כאלה הספרים אמרו על אלישע (ד)אחר שהיו ספרי מינים נושרים מחיקו, ועוד אמרו ד' נכנסו לפרדס, ולא נכנס אחד ויצא בשלום אלא ר"ע לבדו, ואם החכמים הקדמונים שהיה לבם רחב כאולם והיו חסידי עליון, לא היו יכולים לעמוד באלה החכמות ואף על פי שהיו עסוקים בהן על פי הקבלה, כל שכן הדורות האחרונים שדמו לבם לנקב המחטוטות, שאי' יכולים ללמוד בהם אלא מספרי חכמי האומות שהם ספרי מינות, ואפילו דבר טוב אין ראוי ללמוד מהמינים שנאמר הרחק מעליה דרכך, כמו שמפורש בפ"ק דע"ז, הוא שאמר הצדיק אלהים הבין דרכה וגו', שאין דעתו של אדם משגת באלו החכמות, ואין לו לעסוק אלא בתורה שהיא יראת ה', וכן אמר הנביא ליהויקים מלך יהודה דן דין עני ואביון אז טוב לו הלא היא הדעת אותי נאם ה', לפי שהיה יהויקים מקל בתורה ובמצוות והיה מפאר החכמות שיש בהן ידיעת האלוה, והיתה דעתו כדעת אריסטו, ואמר לו הנביא ידיעת הבורא אינה אלא לעשות צדקה ומשפט ולקיים התורה.
ורבינו משה שנתעסק באלה החכמות, אולי מרוב חסידותו ורוב צדקתו, ומפני חכמה יתירה שהיתה בו נכנס לשלום ויצא בשלום, ואעפ"כ נחשד בעיני גדולי חכמי ישראל, ולפי שהיה כל ימיו עסקו באלה החכמות דבק לבו בהם ונקשרה דרכו בדרכיהן, שכל אדם מתפתה ונמשך לבו לדבר שהוא מרגיל לבו תמיד, וגם יש חכמים גדולים מבני עמנו שהרגילו חכמת האיצטגינות, ומרוב ההרגל בה והכשד שקבלו עליה נמשך לבם אחריה, ופרשו הרבה ממקראות התורה, בין חכמי משנה בין חכמי התלמוד שכל ישראל חיים על פיהם, הם משבחים ומפארים חכמת התורה על כל דבר, הלא תראה שמואל ירחינאה שאמר נהירן לי שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא, ואעפ"כ לא היה מתפאר אלא בחכמת התורה, כמפורש בפרק גיד הנשה, ששלח אצל ר' יוחנן עבורא דשתין שנין, שהיה מעבר הוא מדעתו ברוב חכמתו וברוב חשבונותיו, שעבור השנה היו עושין ב"ד בימים קדמונים ע"י חשבון וע"י רוב דקדוקים כמפורש לעיל בפ"ק, ושמואל ברוב חכמתו היה מחשב העבור של ס' שנה ואעפ"כ לא היה מתפאר בכך, שהיה אומר השתא יימר חושבני בעלמא שדר לי', קם כתב ליה טעון תליסר גמלי ספיקי טרפתא, אמר עדיין אית לי רב בבבל, הרי שלא היה מתפאר בשאר החכמות רק בתורה, וגם בפרק ג' דתעניות היה רבא משתבח בחכמת התלמוד והיה (תמיד) [תמיה] על כי לא נענה בתפילתו להוריד מטר, והיה אומר בשני דרב יהודה כל תנויי דסדר נזיקין הוה, ואנן קא מתנינן שתא סדרי וקא מתנינן בעוקצין תלת עשר מתיבתא, הנה אלה היו גדולי עולם, וכל ישראל היו חיין על פיהן, בין בדורות הקדמונים בין בדורות האחרונים, ולא היו מחשיבין אלא חכמת התורה בלבד, וכך היו מדמין, שאין הקדוש ברוך הוא משגיח אלא על חכמת התורה בלבד, וכיוצא באלה תמצא ברוב, וגם תורת משה רבינו ע"ה וכל ספרי הנביאים אינן מוכיחין ואינן מזרזין ואין מלמדין אלא על התורה ועל המצוות, וכל הכתובים גלויים על דבר זה, וההולכים דרך עקלקלות מוצאים לפעמים פסוקים סותרים ומהפכין אותן למה שירצו, כענין שעושין אומות העולם, שמהפכין דברי תורה למינות, והחסידים הגדולים העובדים את השם מאהבה, אינן על ידי שאר החכמות כמו שכתב רבינו משה, אלא מרוב הרגלן והתמדתן בתורה ובמצות, עד שנקבע בם דרכי ה' ואי' מתכו[נ]ין לדבר אחר.
ועל זה נאמר דרך משל באהבתה תשגה תמיד, כאדם שנותן עיניו באשה ולבו מהרהר בה תמיד ונקשר לבו מאהבתה, כך המרגילין בדרכי ה', וכענין שאמר ר' פנחס בן יאיר שהיה מהחסידים הגדולים, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי [פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי] ענוה, ענוה מביאה לידי חסידות, וחסידות גדולה שבכלם, שנאמר אז דברת בחזון לחסידיך, כמבואר פ"ק דע"ז.
והעוסקים באלה החכמות הולכים לעולם אחר טבעו ומנהגו של עולם, לא יאמינו אלא מה שיראו בעינים, [כמו] שנאמר כי בשרירות לבי אלך, וכל שנוי טבע וחדוש ומעשה קשה בעיניהם מאד, וגן עדן הכתוב בתורה לא יאמינו אותו אלא דרך משל.
ושמעתי אומרים, גם רבינו משה נוטה ע"ז הדרך. וקשה בעיני מאד פה קדוש שיאמר כדברים האלה, שהרי התורה העידה עליו וסימנה אותו בסימניו ובמ(ב)צריו, להוציא מלבן [של] נסוגי לב, ואם בא [מי] שאומר שהוא דרך משל, אם כן נוכל לומר כי כל התורה וכל המצוות דרך משל, כמו שיאמרו אומות העולם, וחכמי התורה אמרו אין מקרא יוצא מידי פשוטו, שאע"פ שהרשות ביד כל אדם לדרוש המקרא בכל ענין שיכול לדרוש, כמו שאמרו דרוש וקבל שכר, מ"מ פשוטו של מקרא הוא העיקר והוא האמת, שאין מקרא יוצא מידי פשוטו.
ואם באת לומר בגן עדן שהוא דרך משל אף על פי שהוא מסומן בנהרות, כל שכן שנוכל לומר על שאר המקראות שהן דרך משל, וזו כפירה גדולה היא, שהרי אמרו חכמים האומר אין תורה מן השמים, ואפילו על פסוק או דקדוק אחד אין לו חלק לעולם הבא, והפותר המקראות דרך משל ומוציאן ממשמעותן כופר בהן, ומבטל כל התורה, ודומה לאומר אין תורה מן השמים.
ורבינו משה כתב בפ"ג מהלכות תשובה, שהכופרים בביאת הגואל אין להם חלק לעולם הבא, וכל שכן הכופר בגן עדן שמוציא המקרא ממשמעו ועוקר דברי תורה, מה שאין כן בביאת הגואל, שאינו מוציא המקראות ממשמען, שהרי הלל שהיה מחכמי התלמוד היה אומר אין משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיהו, וכל המקראות שנאמרו על הגואל היה מפרשן לשעבר, ולא נקרא כופר בכך, שהרי היה מיישב המקראות, אלא אמרו שרא ליה מריה להלל, שהרי זכריה שהיה אחרי חזקייהו הרבה היה מתנבא על הגואל, שנאמר מלכך יבוא לך, וכל שכן הכופר בגן עדן, שעוקר דברי תורה לגמרי, שהיא כפירה גדולה, וראוי לומר עליו שרא ליה מריה, אם היה שום חכם מחכמי התורה שגג בזה."

.

.

מאמר של אפרים קרנפוגל האמנם היו בעלי התוספות מגשימים?

.

.

כאן יש צילום קטע שכתב פרופ' יוסף דן. לפענ"ד אין לסמוך על החוקרים, ויש מקומות רבים שלפענ"ד דבריהם מופרכים מאוד, והפוכים לגמרי מהאמת. במקרה הזה לפענ"ד פרופ' דן ניסח בדייקנות את עמדת חסידי אשכנז, שהיא כמו עמדת כת המדברים שמביא המורה נבוכים, וכתבתי עליה הרבה בהערות על הפשט של המורה נבוכים בסוף חלק א' ובחלק ב' שם. יש סוגיא מחקרית עמומה עד כמה רש"י ובעלי התוספות קרובים לדעות של חסידי אשכנז, ובכלל כמה רחבה היתה תנועת חסידי אשכנז ומה היקף השפעתה. לענייננו זה לא חשוב. רצוני רק להראות שהעמדה האורתודוקסית של ימינו, החרדית והדתית-לאומית, שמאמינה בהגשמת האל (כאמור בימינו כבר אי אפשר לייחס לאלוה גוף חומרי ממש, ולכן ההגשמה היא על ידי שמייחסים לו רגשות), יש לה שורשים קדומים חשובים ביהדות והיא לא המצאה של הדורות האחרונים.

העמדה שהבורא מתגלה רק במה ש"מעל הטבע" ולא בטבע עצמו, היא צד של שיטת ההגשמה. העמדה שאומרת שהבורא לא יכול להיות גשמי, יסודה בכך שאחדות הבורא היא מוחלטת ופשוטה. לכן בהכרח הטבע משקף את הבורא. ההוכחה שהבורא אחד פשוט לגמרי ואין שום דבר שיוצא מאחדותו הפשוטה שאין בה מורכבות כלל, שזה הביאור של מה שהבורא נקרא מוכרח המציאות, היא ההוכחה השלישית שמביא במו"נ ב' א' למציאות הבורא, יסודה מהטבע, מההסתכלות שהטבע מקבל את מציאותו מהבורא ולכן אינו יוצא מאחדותו של הבורא.

האפשרות לומר שהטבע לא משקף את הבורא אלא הבורא מתגלה רק בניסים והתגלויות שמעל הטבע, אינה עמדה שיכולה להיות בעלת תוקף שכלי פילוסופי, הארכתי בזה כבר בהערות על הפשט של מורה נבוכים. לפי העמדה הזו אין שום הוכחה שהבורא מוכרח המציאות וממילא אין שום הכרח לומר שהוא אחד פשוט ומוחלט בלי שום מורכבות, ולכן אין מניעה לתפוש אותו כבעל גוף. הסיבה שהרמב"ם ממאן לומר שיש לבורא גוף היא משום שאז הוא בהכרח מוגבל ובהכרח אין אחדותו פשוטה ומוחלטת, ומזה נובע שאינו מוכרח המציאות ומזה יש סתירה לעובדה שיש נמצאים, כלומר טבע, וכמו שכתב בהוכחה השלישית במו"נ ב' א'. העמדה שהטבע אינו התגלות של הבורא, ואז גם אין הכרח שהטבע מקבל את מציאותו מהבורא, זו עמדה שיכולה להתקיים רק אצל מי שמחשבתו פועלת ברובד של כח הדמיון. אצל הדמיון אין אפשרות כלל לתפוס שהבורא אינו גשמי, כי בתפישת כח הדמיון מה שאינו גשמי אינו קיים.

וכמו שכתב במו"נ א' כ"ו:

"כבר ידעת אימרתם (פרק ל"ג ופרק מ"ו מזה החלק) הכוללות למיני הפירושים כולם התלויים בזה העניין, והוא אומרם: "דברה תורה כלשון בני אדם". עניין זה, כי כל מה שאפשר לבני אדם כולם, הבנתו וציורו בתחלת המחשבה, הוא אשר שם ראוי לבורא יתעלה. ולזה יתואר בתארים מורים על הגשמות להורות עליו שהוא יתעלה נמצא, כי לא ישיגו ההמון בתחילת המחשבה מציאות כי אם לגשם בלבד, ומה שאינו גשם או נמצא בגשם אינו נמצא אצלם."

תפישת ההמון מחייבת שהבורא יהיה בעל גוף, ואם אין לו גוף הרי שאינו קיים. וזו עצמה אותה תפישה שמכח מהותה מוכרחה לתפוש שהבורא מתגלה רק במעשי ניסים והתגלויות שמעל הטבע. כך שאצל חסידי אשכנז מה שהבורא מתגלה רק בניסים (כמו שכותב פרופ' יוסף דן) ומה שהוא בעל גוף אלה שתי תפישות שבהכרח באות ביחד, כי שתיהן הן האופן שבו בהכרח כח הדמיון תופש את המציאות.

 

2020-04-11 18_09_33-10275 בין יהודים לנוצרים - כרך ד - Opera2020-04-11 18_10_13-10275 בין יהודים לנוצרים - כרך ד - Opera

.

.

ספר כתב תמים מאת רבי משה תקו נמצא באתר hebrewbooks. הוא ספר ארוך שקשה לקרוא בו. במה שהעתקתי לכאן מתורה שלמה יש הרבה ציטוטים ממנו שנוגעים לעניין ההגשמה.

כאן הביא שני ציטוטים:

2020-04-11 17_19_46-רבי משה תקו והגשמת האל - PDF-XChange Editor2020-04-11 17_20_11-רבי משה תקו והגשמת האל - PDF-XChange Editor2020-04-11 17_20_30-רבי משה תקו והגשמת האל - PDF-XChange Editor

יפה הבחין כאן הרב יעקב קורצוייל שההגשמה שנראית מדברי רבי משה תקו היא לחשוב שהאל "הולך, עומד וכועס". הולך ועומד כבר לא סוברים בימינו, אבל כועס בהחלט סוברים, וזו אותה הגשמה כמו הולך ועומד.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 145 - היהדות של הרמב"ם מול היהדות של רש"י ותוספות, Uncategorized, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על 145 – היהדות של הרמב"ם מול היהדות של רש"י ותוספות (וביאור בגדר המצוות לפי שמונה פרקים)

  1. ישראל גורן הגיב:

    ריגשת. המנהג להסתכל על האותיות מקרוב מיוחס לאר"י

  2. torahandi הגיב:

    מרגש. נוגע. דברים כדרבנות. אוהב את refresh השורשי במושגי היסוד.
    מחכה ליום שבו יחבק אברהם מעבר הנהר את בחור הישיבה שעמד תחת המנורה בשבת ולמד רש״י ותוספות.

  3. belowbridge הגיב:

    שלום ניר היקר. הפוסט הזה מהמם גם ברעיונות שבו וגם בכנות שבו. תודה.

    אולם, למרות שאני מוצא את עצמי מחובר יותר ויותר לשיטתך, עדיין אני מרגיש שיש בה משוכה שאינני יכול להתעלם ממנה, והתחושה הזו הולכת ומתגברת בי עם כל פוסט. מדובר בעיקר בעניין מתודולוגי ופחות תוכני, אבל אני מרגיש שהוא נמצא בלב הדברים.
    בפשטות, הבלוג הזה הוא חידוש גדול וחולק על הרבה טענות ותפיסות, הן בעולם הדתי והן בעולם המחקרי, ואני לא מדבר על תפיסות ההמון, אלא על תפיסות של אנשים רציניים משני העולמות. העניין הוא שלדבריך שום דבר הוא לא ממש חידוש, אלא יש לך המון הוכחות ודיוקים שהכל כבר גנוז באריסטו וברמב"ם וכו'. ויכול להיות שאתה לגמרי צודק, ושהתפיסה המקובלת שלרמב"ם אין קשר לקבלה היא באמת לא נכונה. לי כרגע קשה להכריע מעצמי ואין לי מספיק כוח ומוטיבציה להיכנס לסוגיה ברצינות. השאלה שלי היא בעצם למה זה חשוב. למה חשוב לומר שהרמב"ם כבר הכיר את הפסיכולוגיה המערבית, שכשריה"ל דיבר על "טיעון העד" הוא בוודאי לא התכוון לכך, ועוד המון המון דוגמאות.
    לפני כמה פוסטים כתבת שיש תפיסות שלא צריך בשבילן הוכחה, אולי תאמר שאני חניך התרבות המערבית אבל בעיני לא צריך להוכיח שהידע "מתקדם" עם השנים. שמה שניוטון ידע, לא ידע אריסטו, ומה שידע ניוטון גם לא ידע איינשטיין. לא שאני הולך בעיוורון אחרי התפיסה המודרנית שמשליכה את כל העבר מאחוריה, וברור לי שיש חוכמות עתיקות ונפלאות שפשוט נשכחו ונעזבו. אבל עדיין, למה לומר שהלכות דעות ברמב"ם הן נכונות ופשוט אנחנו לא בדרך החיים המתאימה, ולא לומר שהרמב"ם לא ידע הכל ואולי קיבל וגם למד רפואות שונות שהיו מקובלות בזמנו ולא נכונות.

    אני לא אכחיש שכשעולה בי המחשבה "כל הבלוג הזה הוא חידושיו של ניר בלבד" כאילו משהו אצלי מוריד מערכו, אבל אני ממש סולד מהתחושה הזו. הייתי דווקא רוצה לקיים את דברי הפילוסופים "שמע האמת ממי שאמרה". לא משנה כמה תלמידים היו לו וכמה הוא נחשב בעיני העולם ובאיזה דור הוא חי. הרי אתה בעצמך כתבת איפשהו שבעצם כולם נוגעים באיזשהו גוף ידע מסוים. אז למה זה עדיין חשוב לומר שמה שאתה אומר הוא בעצם הפרשנות הנכונה של הרמב"ם.

    • nirstern הגיב:

      אני לא בטוח שאני תופש בדיוק את מה שאתה שואל עליו. נדמה לי שהתשובה שלי לא מספקת, אולי גם לא אותי. אם תרגיש כך אשמח אם תחדד את השאלה. אכתוב מה שעולה בדעתי כעת, למרות ההרגשה שאני מפספס משהו.

      מבחינתי זו היתה מדרגה גבוהה יותר, הצלחה גדולה יותר, אם הייתי יכול לעזוב את מה שכתוב ברמב"ם או בחז"ל או במקרא, ולחשוב בעצמי מה שנראה לי ולא לייחס את מחשבותי לאף אחד.

      גם ברור לי שאין בכלל דבר כזה לחשוף מה הרמב"ם (או חז"ל או המקרא) "באמת" התכוונו. כמו שאני מביא הוכחות ודיוקים שתומכים בהסתכלות שלי, ומתרץ מקומות שנראים כסותרים לדברי, מישהו אחר יביא הוכחות אחרות ותירוצים אחרים ויראה ברמב"ם (וכל שכן בחזל ובמקרא), דברים אחרים לגמרי.
      אם אני בכלל לא לומד שום דברי תורה ואומר הכל מדעת עצמי, זה לא פחות מבוסס מאשר אם למדתי פשט ברמב"ם או חז"ל. כלומר בשני המקרים הביסוס היחיד הוא ההסתכלות שלי ולא יותר. ואני גם לא מחפש ביסוס. להיפך, אני שמח אם אני יכול לסדוק ביסוס, גם של דברים שאני חושב כנכונים, וכל שכן אצל אחרים. יותר מדי ביסוס מדביק לאדמה ולא נותן לצמוח ולעוף.

      הסיבה שאני כל כך נצמד לרמב"ם ומנסה כל מחשבה שלי למצוא שהיא כתובה בו, זה כי אני לא יכול לבד. מחולשה ופחד. לומר שאני לומד את הרמב"ם ומגלה את כוונתו וצפוניו, ולומר שאני לש אותו כחומר ביד היוצר כדי שייצא שהוא מבטא את הרעיונות שלי, זה אותו דבר. כי אין קריאה בלי פרשנות של הקורא.
      אבל נוח לי לצבוע את זה שהכל הוא רק תורתו של הרמב"ם ואני רק מסתופף בצילו ורק מראה מה הוא אמר.

      אני צריך מורה. בעקרון אני צריך לקבל כאמת רק מה שבעצמי אני רואה כאמת. אבל לחשוב לבד זה מאוד קשה. לדעת על מה להסתכל, אם פנימה או החוצה, ובשני המקרים על מה.
      ההתחלה של הכל הוא תחושה שהיא מאוד חזקה אצלי, מנעורי, שאני עומד מול מציאות לגמרי כאוטית, חסרת מובן ופשר, שאני אבוד בה. אני גם לא יודע מה זה אני, ואם אני עומד מול המציאות או איפה היא, אם בכלל. אני תם שאינו יודע לשאול. אין לי כלים.
      מנקןדה כזו, עם התחושה הנפשית של בדידות, תלישות, להיות אבוד, אין לי כח להתחיל לחפש, לגשש. כמו מטפס הרים על צוק שמגשש אם יש איזה חריץ לאחוז. אני מחליק נופל ומתייאש, העצבות משתלטת.

      אם יש לי רמב"ם, אני סומך על אינטואיציה, תחושת בטן, חסרת כל תוקף פילוסופי, שהוא יודע מה שהוא אומר. אני מקבל את דבריו כמו כבשה שהולכת אחר הרועה. זה טפשי, אבל אני מפחד ואבוד ונופל ואין לי משהו יותר טוב לעשות. אני מקבל את דבריו כחסיד עיוור שוטה, ועם זה הולך. אם אתקל אצלו בדברים שאני לא מצליח לפרש לפי מה שאני מרגיש נכון איתו, אצטרך לחפש לי רב אחר. כל זמן שמה שאני לומד ממנו טוב לי, אני ממשיך.
      היומרה לאמת פילוסופית מוכרחת, לחשיבה עצמאית, זה בתוך כללי משחק שהוא עצמו לא עומד ביומרה הזו.

      אני משתדל להישאר ביקורתי גם כלפי הרמב"ם, להישאר חושב, לנסות להבין ולהקשות ולא רק לדקלם נוסחאות וסיסמאות. אני גם יודע שאני לא באמת לומד מהרמב"ם אלא משתמש בדבריו כדי לארגן את מחשבותי, שוב כי כל קריאה היא רק לפי עיניו של המסתכל ולא יכולה להיות אובייקטיבית ונקייה.

      החובות הלבבות מדבר על הערה תוריית, שזה קבלה עיוורת של התורה כפשוטה בלי הבנה של ממש, מכח סמכותה בעם שאני חלק ממנו ומציית מבחינה חברתית למוסכמות שלו. ועל הערה שכליית שזה חשיבה עצמאית, בלי רמב"ם או חז"ל או מקרא. כמו אברהם שהדגישו שלא היה לו רק וזו גדולתו.

      השלמות זו עבודה מכח הערה שכליית. הערה תוריית זה לחלשים, להמון העם והילדים. אני באמצע, אוחז קצת מזה וקצת מזה. הרמב"ם בשבילי זה ההערה התוריית. אני מאמין לו ומקבל אותו ולכן רוצה לחשוב שהכל כבר כתוב בו. זה כמו בית מבחינתי, הורים, מורים, מסורת, משפחה. אני ילד, אני צריך הורים שיגידו לי מה כן ומה לא, ילמדו אותי את השפה, יראו לי את נקודות המוצא למחשבה.

      ברור שאם הייתי נולד להורים אחרים, עם מהלך אחר, הייתי מגיע למסקנות אחרות לגמרי ובטוח שהן אמת פילוסופית מוכרחת לגמרי, ברורה כשמש כמו שרואים בחוש. רק אברהם שלא קיבל כלום מאף אחד, לא שפת מחשבה ולא נקןדות מוצא, יכול לטעון לאמת תקפה, וגם אז זה אולי רק האמת שלו. אולי אדם אחר שיש לו שכל אחר היה רואה אחרת.

      זה גורלו של ילד, הוא סמוך על שולחן הוריו. הם קןבעים לו את דרך ראייתו, זה לא באמת מחשבה עצמאית שלו. מחשבה עצמאית זה אידיאל, אני מדבר על זה הרבה כי אני עוסק באידיאלים יותר מאשר בחיים המציאותיים. למעשה אין לי מחשבה עצמאית.
      יש לי צורך של ילד שרוצה להרגיש שמה שאבא שלי אומר זה האמת הכי מוחלטת, כי הוא אבא שלי והוא הכי בעולם והוא יודע הכל. אז נסיבות חיי הובילו אותי שאצלי הרמב"ם הוא אבא שלי, וכל החכמה אצלו. ולכן יש לי מניע נפשי להראות שהוא ידע הכל. אולי זה מקרה ובאותה מידה זה היה יכול להיות כל חכם אחר מכל תרבות שהיא ותקופה שהיא.

      ראיתי בכתבים של תלמידי פרויד שכל רעיון חדש הם מוצאים דיוקים בספרי פרויד שמראים שהוא כבר עמד על זה. אצל תלמידי רודולף שטיינר זה מאוד בולט, הם מוכרחים כל מחשבה לייחס לו ולמצוא מקורות לה אצלו. אצל תלמידי הרב קוק מחפשים לכל דבר מקור אצלו, וכן תלמידי כל הרבנים האחרים. בחב"ד זה קיצוני. אצל חברי ליכוד כל עמדה הם אומרים כך בגין חשב, ואצל מפלגת העבודה אומרים כך רבין חשב. כל אחד והבית שלו וההורים שלו. וממתקוטטים, אבא שלך טיפש ואבא שלי הכי חכם. ילדים. וגם אני לא יותר טוב מזה.
      אני לא מנסה לצאת מזה כי אני מרגיש שזה יהיה קפיצה מעל הגובה שבכוחותי. לילד מזיק להתבגר לפני שהבשיל לזה. לפחות בתוך הבית אני מנסה קצת להיות חושב ולא רק צועק סיסמאות, ומנסה שאת הביקורת הקיצונית שאני לפעמים כותב על בתים אחרים, לקחת עם קורטוב מלח. מהצד שלי זו ביקורת מאוד נוקבת, ואני רוצה להיות בצד שלי, ולכן מנסח אותה בחריפות. אבל מנסה לפעמים להזכיר לעצמי אחרי הכתיבה שזה כך רק מהצד שלי. וה"אמת" היא הרבה הרבה יותר רחבה, וכוללת הרבה יותר צדדים ממה שאני יכול להעלות על דעתי. גם אם אני מאמין שיש "אמת" בפני עצמה.

      פעם אמרתי למישהו, שאם היו שואלים כלב, הוא היה אומר שחתולים זו ברייה מיותרת לגמרי. אם ידרשו מהכלב להבין שגם לחתול יש מקום בבריאה, זה יפגע בהיותו מי שהוא, הוא יהיה כלב פגום. כלב אמיתי של ממש, מממש את מהותו בין היתר בשנאה עזה לחתולים, וכך הוא צריך לנהוג. אבל טוב שהקב"ה לא התייעץ עם הכלבים כשבא לברוא חתולים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s