144 – על הבסיס של היהדות

מתוך מכתב

שאלה לעוסה אמנם, אבל עדיין לא מכיר תשובה ברורה.

על מה מבוססת הדת שלנו, האם על החקירה והעיון השכלי, או על הקבלה והמסורת מאבותינו ?

מצד אחד אתה חייב להיות משוכנע ובטוח במאה אחוז שאכן הכל נכון, אין שום ערך להגיד ״אני מאמין״ אם אני לא משוכנע בודאות שזה ככה, ובשביל להיות משוכנע אתה צריך לראות דברים בעצמך, ו/או לבצע חקירה עיונית מסודרת.
גם משה עצמו אומר ״עיניכם הרואות את אשר עשה ה׳״, ״לא את בניכם אשר לא ראו וכו׳״

אבל מצד שני אנו נדרשים על ידי התורה עצמה ל״והגדת לבנך״ (ראה ערך ליל הסדר), היהדות מעודדת לחנך כבר את הקטינים, אז אנו מזריקים לילדים שלנו יהדות לתוך הדם באופן כזה שיהיה קשה להם מאוד לחשוב על זה באופן נקי ולא מוּטה.

וגם עובדתית היהדות היא סיפור משפחתי. כולנו בני איש אחד נחנו. ולא תפזורת של חוקרי אמת.

איך מתיישבת הבחינה האובייקטיבית עם שיטת החינוך היהודי ?

מה שכתבתי על זה:

למה הדת צריכה להיות "מבוססת"? מה פירוש מבוססת?
אם מישהו יוכיח לפלוני ש'האמת' היא שהוא צריך לחיות עם אשה פלונית, אבל הוא לא אוהב אותה ורע לו איתה. מה ההגדרה של 'אמת' במקרה כזה?
המורה נבוכים אומר בפירוש שאין ולא תהיה שום דרך בעולם להוכיח שהעולם מחודש ולא קדמון. אם העולם קדמון זו אמונה אחרת לגמרי מאמונת התורה, כמו שהוא כותב שם בחלק ב פרק כה, שאם העולם קדמון כל התורה נופלת. אם העולם קדמון אז בהכרח אין מתן תורה ואין מצוות ואין יחס של פנים אל פנים עם הבורא.
כלומר אין שום הוכחה לתורה. הוא מפיל כאן את כל מגדל ההבל שבונים בסמינרים לחוזרים בתשובה כאילו יש הוכחות לאמיתות התורה. גם מטיפים נוצריים ומוסלמים מביאים הוכחות לאמונתם, וזה בדיוק אותו סוג של הוכחות. גם מה שכתוב בכוזרי שלא ייתכן שמישהו ישקר לעם שלם שכולם ראו את מעמד הר סיני, כי הם ישאלו למה לא שמענו על זה מאבותינו, זה בא לומר שאם מסתכלים על הנוף של האמונות המצויות בעולם, היהדות נראית ביחס לדתות אחרות רצינית והיא אופציה כבדת משקל וראוי להתייסח אליה ולהכיר אותה. אבל חלילה לייחס לכוזרי דעה כאילו זו הוכחה של ממש. כל הוכחה שמבוססת על המציאות, הוכחה מדעית, שאינה לוגית חמורה, אינה מוחלטת מבחינה פילוסופית. ויש לא מעט מסורות בעולם שאומרות שכל מיני דברים מופרכים בעליל קרו לפני המון אדם. אם מנהיג כריזמטי אומר לעם שלפי דורות רבים היה משהו שקרה לפני כל העם, אפשר שיקבלו ממנו בלי לשאול למה לא שמענו על זה מאבותינו. אולי יהיה לו תירוץ למה אבותיהם לא סיפרו להם עד עכשיו. כל הדברים האלה בוודאי אין בהם שום הכרח.
בחלק ב' סוף פרק כ"ה הרמב"ם אומר שאם יביאו לו הוכחה שהעולם קדמון הוא יעזוב את התורה וידבק באמונות אחרות. והוא אומר שאין בידו הוכחה שהעולם לא קדמון. כלומר אין לו בסיס לאמונתו.
מה שהרמב"ם מביא הוכחות למציאות הבורא, בחלק ב פרק א, כאמור זה אל הוכחות לאמונתנו, כי הן מתאימות גם למי שסובר שהעולם קדמון וזו אמונה סותרת לאמונת התורה. ועוד שאלה וודאי לא הוכחות שבאמת מוכיחות. כלומר ההוכחות האלה עובדות רק אצל מי שמשתמש בדרך המחשבה האריסטוטלית בטהרתה ובאופן מאוד מדוייק ודק מן הדק. יש הרבה מהמפרשים האריסטוטליים שלא מבינים את מהלך ההוכחות שם לרוב דקותו (בעיקר קשה מאוד להבנה ההוכחה נגד ההשקפה של הפנתאיזם, ושל אמונת הצאב"ה והיא אמונת כמעט כל העולם, שהאלוה הוא נפש הגלגל (כלומר כל המציאות) והוא שורה בגלגל כמו נפש ששורה בגוף, שעל זה הרמב"ם כתב שאם כן אז תנועת הגלגל מקרית ובהכרח תחדל והביא את המשל של מי שעולה לעלייה שכמעט אין מי שהבין אותו לאשורו, והרבה חכמים אריסטוטליים חלקו על זה). רוב האנשים בעולם לא חושבים לפי הלוגיקה האריסטוטלית בטהרתה ותכלית דקותה. מי שכבר חושב כך הרי כבר בחר להיות אדם שכלי באופן  מסויים, מה שהרמב"ם מגדיר כשכל עיוני. והבחירה הזו היא ביסודה כבר הבחירה להיות מאמין. יש אינספור דרכי חשיבה, ואינספור אנשים רציניים ועמוקים וחכמים שבחרו לחשוב בדרכים אחרות, או לבסס את התודעה שלהם על חוויות והרגשות ואמנות ויחסים בין בני אדם והתעמקות פסיכולוגית וכיו"ב, מה שאצל הרמב"ם נקרא כח הדמיון, ואצלם זה נקרא משהו שהוא יותר עמוק ואמיתי משכל.
כלומר אי אפשר לבוא סתם לאדם בעולם ולהכריח אותו להאמין במציאות הבורא על ידי שחושפים אותו לפרק א' של חלק שני מהמורה נבוכים. לדעתי מאז שנכתב המו"נ לא היה אפיקורס אחד שקרא את הפרק הזה במו"נ ובגלל זה חזר בו והחליט להאמין. אלא כוונת הרמב"ם להועיל למי שכבר בחר את הבחירה להיות 'שכלי' לפי פירוש מאוד מסויים של המושג הזה, ולקבל על עצמו הסתכלות מאוד מסויימת על העולם, שהיא בעיקרה כבר בחירה להאמין בתורה לפי הבנת הרמב"ם מה זה 'תורה'. ואחרי הבחירה הזו הרמב"ם עוזר לו להשתמש בכלים שהוא כבר בחר בהם, לראות בעזרתם את מציאות הבורא בעולם באופן מחודד ובהיר. ההוכחות הן התחלה של סולם למי שכבר בחר לטפס בסולם המסויים הזה, והן מראות איך אפשר לטפס עוד שלבים באותו סולם ולהתקרב להשגה מאירה יותר של דעת אלהים. זו הנחיה לדרך עבודה של שנים רבות, שמועילה רק למי שבעצמו בבחירתו כבר הציב את עצמו בהתחלה של הדרך הזו.
התורה זו רק מסורת, אפשר לקבל אותה או לא, אין לנו שום הוכחה שהיא אמיתית. אין בכלל בסיס לאמונה של היהדות או כל דת אחרת, ולא צריך שיהיה. להאמין, לעבוד את ה', אין פירושו לעשות דברים רק כי הוכח שהם אמיתיים. עשייה כזו היא חיצונית. זה כמו אדם שחי עם אשתו רק כי הוכח שהיא האשה הנכונה לו. נניח שאיזה "מקובל" של שקר אמר לו שהוא רואה ששורש נשמתו מחייב שישא את האשה הזו, ואותו אדם מאמין לשקרן ההוא ונושא אותה וחי איתה. בלי לשאול את עצמו האם הוא אוהב אותה, האם הוא מאושר איתה, האם הנישואין האלה זה משהו חי, האם הוא באמת בחר בזה. ככה זה חיי דת של מי שאמונתו "מבוססת". לכן ביסוס של האמונה הוא בהכרח שקר כמוש כתב המו"נ שלא יתכן שהאמונה תוכח, כי אמונה ו'ביסוס' זה תרתי דסתרי.
אכן מה שקראת לו "שיטת החינוך היהודי" לא מוכנה לקבל את זה. החרדיות שהתחילה מתקופת החת"ם סופר, בחרה לשמור על הצעירים בתוך המסגרת של החינוך היהודי, וזאת במחיר של לזייף את היהדות. אני לא זוכר כרגע את המקור, אבל זכורני כמדומני שראיתי שהחת"ס כתב שהוא יודע שזו לא דרך היהדות והוא אומר לעשות כך רק באופן זמני עד שיעבור זעם, ואחר כך לחזור לדרך היהדות האמיתית. כי אם לא נשמור עכשיו על הנוער לא יישאר בדורות שאחר כך שום יהודי מאמין, ולכן עת לעשות לה' הפרו תורתך. אולי אני לא מדייק, ראיתי את זה לפני זמן רב ולא ייחסתי לזה הרבה חשיבות ואולי הזכרון שלי לא מדוייק. אבל כמדומני שיש דברים ברוח כזו.
הדור שבו התחילה תנועת השכלה לשגשג ולמשוך אליה את רוב הצעירים היהודיים, זה היה דור שהאמונה אבדה. בגלל אובדן האמונה היו רבים מאוד שעזבו את הדת לחילוניות לגווניה השונים. אבל גם אלה שנשארו חרדים אבדה מהם האמונה. הם חיו באותו דור של אבדן האמונה וגם מהם היא אבדה. רק שהם הגיבו אחרת, הם חששו לקהילה היהודית כגוף חברתי לאומי. למשל יש קהילות יווניות או קוריאניות וכיו"ב בארה"ב, והמבוגרים שם מוסרים את נפשם מאוד לשמור על הזהות התרבותית שלהם ועל המסורת שלהם. והם לפעמים מאוד אלימים כלפי צעירים שרוצים להיות אמריקאים מודרניים כמו הסביבה, ונוקטים באמצעים קיצוניים. באותה אופן בדיוק היו גם אנשים שרצו לעשות הכל כדי לשמור על היהדות כזהות של עם, שנשמרת על ידי תרבותו ומסורתו. אין לזה דבר וחצי דבר עם אמונה חיה בבורא העולם ונותן התורה. בגלל שהם איבדו את האמונה הזו לא היה אכפת להם לזייף את היהדות. אם האמונה היא העיקר, אז לא שייך לזייף את התורה שניתנה על ידי אלהים חיים, והוא אחראי לשמור על עם מקבלי התורה, ואנו נדבק בו ובתורתו האמיתית ונבטח בו שישמור עלינו. הם איבדו את הבטחון בבורא, לא סמכו עליו שהוא ישמור על עמו ותורתו, ולקחו על עצמם בלבד את האחריות הזו. וכיוון שזו המטרה, ואמונה אין, אין מניעה לזייף את התורה אם זה מה שיועיל לשמור על הצעירים בתוך מסגרת המסורת של הזהות הלאומית.
נמצא ש"שיטת החינוך היהודי" זו האפיקורסות הכי גדולה ומסוכנת, זה היפך תורה הכי קיצוני והכי עמוק. הם כופרים באפשרות שאמונה בתורה יכולה להיות חיה, מתוך בחירה, מתוך דין וחשבון של היחיד מול אלהיו, וכחליף לזה מחפשים 'ביסוס'.
בחובות הלבבות בשער העבודה מבאר שיש בעבודת ה' הערה תוריית, שזה אמונה ועבודה מכח ספר התורה שמסר לנו מאבותינו, ויש הערה שכליית, שזה מה ששכל האדם מורה לו מכח מחשבתו שלו ובחירתו שלו וחיותו שלו. והוא מבאר שההערה התוריית היא רק סיוע, רק סולם. זה מעמיד את האדם בנקודת התחלה כלשהי, ומשם הוא מתחיל לעבוד. מאוד קשה לעבוד בלי שום נקודת התחלה, זו גם בדידות קשה. אבל זה לא בסיס לאמונה, זו לא 'אמת', זה רק מסורת, בית, שכל מי שנולד בו מתחיל ממנו, וממנו כל אחד מתקדם בבחירה שלו ובחשיבה ובחיפוש שלו ומגיע לאן שמגיע.
.
בתורה עצמה כתוב שהאמונה היא אמת וודאית מוחלטת שלא נתונה לשיקול דעת של האדם, ושיש חיוב גמור להאמין ולקיים בגלל שראינו זאת בעינינו במעמד הר סיני, שמענו באזנינו, וכו'.
אבל התורה עצמה אומרת שיש בחירה חופשית. הרמב"ם מאריך עד כמה זה היסוד הכי בסיס של התורה. איך זה מסתדר שמצד אחד התורה אומרת שיש בחירה חופשית ומצד שני אומרת בכל כך הרבה מקומות שאין בכלל מקום להטיל ספק כי בעינינו ראינו ובאזנינו שמענו, את כל האותות והמופתים ויציאת מצרים ומעמד הר סיני. ושאין לי שום רשות לעשות ולחשוב לפי מה שנראה לי אלא אוי ואבוי למי שלא יחשוב או יעשה כמו שהתורה אומרת.
אבל הרי התורה אינה אלא סיפור, אי אפשר להימלט מזה. בתוך מעגל הסיפור הזה האמת ברורה לחלוטין ואין שום מקום לשיקול דעת ולחופש החלטה אישי, בתוך הסיפור הכל מוחלט מאוד ומחייב מאוד. אבל זה רק סיפור. כל אדם יכול לומר שזה רק סיפור ולא יותר. יש בעולם עוד הרבה סיפורים אחרים. יש אינספור סיפורי מסורת של כל מיני עמים שכולם טוענים שהם אמת מוחלטת בלי שום מקום לשיקול דעת. וזה לא רק הנצרות והאיסלאם שאפשר לומר שהעתיקו מתורת משה, אלא יש מסורות מצריות ויווניות והודיות וסיניות ובבליות ואשוריות ואכדיות ופרסיות ואצטקיות וכו' וכו' וכו' שאת רובן אינני מכיר ואינני יודע כלל שקיימות, שלא העתיקו שום דבר מתורת משה.
התורה לא כזו טיפשית וילדותית שבאמת תתעלם מכך שהיא לא יכולה לצאת מההגדרה שלה כסיפור בלבד, שעומד בין הרבה סיפורים אחרים, ואין שום הוכחה שהוא יותר אמיתי מהם.
אם אדם מקבל שהסיפור הוא אמת גמורה רק בגלל שהבסיפרו עצמו מסופר שהוא אמת גמורה, זו טפשות, אין לזה שום בסיס, זו לא אמונה אלא פתיות. פתי מאמין לכל דבר. כי פשוט לגמרי שאדם כזה אם היה נולד למשפחה בבלית והיו מחנכים אותו על ברכי המיתולוגיה הבבלית הוא היה מאמין בה באמונה אבסולוטית חסרת סייג. מה ההבדל, הרי הוא לא שקל שום דבר בדעתו העצמית, אלא הוא רק מאמין במסורת אבותיו, ואצלו אמונה זה משהו שמעל השכל והוא לא חוקר בשכל את אמונת אבותיו הפשוטה התמימה. אז אם אבותיו היו בבליים הוא היה מאמין בתמימות "מעל השכל" בלי "חקירות" אסורות, במסורת אבותיו הבבלית. אין בזה שום ספק.
זה כמו מי שנולד לבית של אוהדי בית"ר ירושלים שהוא אוהד בכל מאודו את הקבוצה, או מי שנולד בבית רביזיוניסטי שהוא בגלל זה רביזיוניסט. לאמונה כזו אין שום בסיס כלל והיא לא ראויה לשם אמונה כלל והיא לא "מעל השכל" ולא "תמימה" ולא "פשוטה" אלא רק מטופשת לגמרי.
מסופר שיהודים פשוטים מסרו את נפשם לעלות על המוקד במסירות נפש שלא להמיר את דתם, בעוד שמחקרים ופילוסופים מחוכמים פחות עמדו בנסיון. הסיבה לזה ההיא משום שאדם שהוא בהמה גמורה ואין לו בכלל שכל ואין אצלו שום ערך לחיים, קופץ בלי שום מחשבה ובחירה על המוקד, כמו כבש שהולך לשחיטה. מי שחושב ובוחר כמובן החלטוה כזו אצלו היא הרבה פחות מיידית ופשוטה, אבל אם החליט יש לזה ערך. הוא באמת מסר נפשו על קידוש השם ולא סתם קפץ לאש כמו טיפש. הרי יש חיילים של הצאר או נפוליון או סטליןם או היטלר, וכל כיו"ב, וגם בימינו, שאם המפקד נתן להם פקודה להסתער מול אש בקרב חסר כל סיכוי ותועלת, הם שרים ושמחים ורצים בשירה רמה ושמחה אל מותם הוודאי בהתרוממות רוח שאין כמוה. למען המולדת, למען הקיסר, למען מפקד אוגדה פלוני, וכל כיו"ב.  בדיוק כך קפצו אל המוקד רבבות יהודים פשוטים למען האמונה. כמו שגם שאהידים מוסלמים קופצים אל מותם למען אמונתם. אין בזה שום מעלה דתית אמיתית.
.
.
פעם שמעתי רב גדול שתיאר בפרוטרוט מעשי מסירות נפש מופלאים מאוד של יהודים במחנות השמדה בשואה על הנחת תפילין או תקיעת שופר או מצה וכל כיו"ב. ומסקנתו איך הם מסרו נפש להניח תפילין בתנאים כאלה, ולעומתם איך אנחנו בגלל עצלות סתמית מפסידים זמן קריאת שמע וכיו"ב.
באמת במחנות היה פטור מטעם פיקוח נפש על כל המצוות, אותם יהודים שמסרו נפשם לא דקדקו כל כך בתנאי שלום, ומסתבר שאם שרדו את המחנות ונשארו דתיים גם הם לפעמים הפסידו זמן קריאת שמע בגלל סתם עצלות.
היתה להם אותה התלהבות שיש לחיילים בקרב להסתער מול אש. ידוע שיש תמיד קטטות עצומות בין חטיבות הצנחנים לגולני מי יזכה להיות זה שמסתער מול אש ומקריב חללים רבים לכבוש מוצב מפורסם. ואילו שירים מרוממי נפש נכתבו על קרב גבעת התחמושת וכיו"ב. מאותו שורש של כח נפש באה גם אותה מסירות נפש בשואה. גילויים של מסירות נפש כאלה היו לא פחות גם במחנות של הצוענים ושל ההומוסקסואלים, כל אחד על הדגלים שלו. המסירות נפש הזו היא היפך גמור של קיום תורה ויהדות. כי היא טפשות, והיהדות מוגדרת כחכמה, רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. ואיבדנו את החכמה כבר לפני הרבה שנים כמו שכתב המו"נ ב י"א.
.
.
מי שהוא קומוניסט אדוק (או נאצי אדוק, וכל כיו"ב עבד של אידיאולוגיה קולקטיבית כלשהי שמוחקת את תודעת היחיד ולא מייחסת שום ערך לחיי היחיד),  מחפש בסיס לקומוניסטיות שלו, כי בשמה הוא רוצח את נפשו ואחר כך נפש של אחרים. מי שחי, בעצמו, ומחייה אחרים, לא צריך בסיס לזה. פרח או כלב לא צריכים בסיס למה שהם חיים. פשוט חיים. מי שמנסה לרפא את עצמו, את נפשו, להיות חי ובריא ושמח ואוהב, מגדל את ילדיו באהבה ומטפח אותם, חי עם אשתו באהבה, מחפש אמת באהבה, לא צריך בסיס לזה, לא צריך שום הוכחה לדרך החיים הזו ולמעשים האלה. הם מחזיקים את ערכם ואמיתתם בתוך עצמם, בלי צורך בביסוס חיצוני להם.
.
.

אשתי שעלתה מרוסיה סיפרה לי על שירים שלימדו אותה בבית הספר, אחד היא זכרה בעל פה, שהקומוניסט עמד מול הנאצי, והנאצי אמר לו תזרוק את הכרטיס האדום של המפלג הקומוניסטית או שאירה בך, והקומוניסט אמר לו לעולם לא אזרוק את הכרטיס האדום. והנאצי אמר אז תשרוף אותו, הקומוניטסט אמר עדיף לי שכדור העופרת ישרוף את ליבי מאשר שאשרוף את הכרטיס של המפלגה, וכך הוא נורה בליבו, גיבור של מעמד הפועלים והמהפכה הקומוניסטית.אבא שלי ז"ל נהרג באופן כזה במלחמת יום הכיפורים. רץ בהתרוממות רוח ושמחה לקרב אבוד, מול אש אוייב יעילה. האם אני צריך להסיק מזה שעלי להיות פטריוט ישראלי ציוני אדוק? כדי לכבד את טפשותו?

יש כבוד בסיסי למעשים כאלה, לא נעים לשמוע שקוראים להם טפשות, במקום אחר הארכתי, שמאחרי זה מסתתר שורש עמוק ודק מאוד של התבטלות הנברא כלפי בוראו, ואנשים מחליפים את הבורא בדברים שהם מופשטים וכלליים כמו עם או מפלגה או אידיאל מסויים. ובגלל השורש העמוק שממנו נובע הכח של מסירות נפש קשה לאנשים לזלזל בו. אבל כמו שהוא הוא לא רק טיפשות אלא גם רצחנות, וככזו נתעבת, של עצמו ושל אחרים.
.
.
שיטת החינוך היהודי בנתה אורח חיים יומיומי שמבוסס על הדרך הזו, של לרצוח את נפשו ונפש זולתו, וזה ממילא מכריח להיות אדוקים באיזשהו ביסוס אידיאולוגי שנותן תחושה שזה אמת.
.
.
מי שחקר בשכלו, והגיע לאמיתות שוודאיות אצלו בכח שכלו, והן מחייבות אותו בגלל אמיתותן בעיניו, אז הוא נזכר בכך שהסיפור של התורה גם מספר על וודאות, ואומר כעת אני מבין את הסיפור של ומזדהה איתו. זה עניין המורה נבוכים שאומר שעניינו הוא ליישב בין סיפור התורה לאמיתות הפילוסופיה. לפני שהגיע לזה בעצמו במחשבה עצמאית, פילוסופיה, הוודאות שמסופרת בתורה לא יכולה לחרוג מכך שהיא רק סיפור בין סיפורים אחרים.
.
.
.
אני מפנה כאן לתגובות, שהתברר בהם שורש העניין יותר ממה שהתברר ברשימה עצמה.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 144 - על הבסיס של היהדות, Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

14 תגובות על 144 – על הבסיס של היהדות

  1. י.ד. הגיב:

    בגישה הזו ניר לא שבקת חיי לכל בריה.

    • nirstern הגיב:

      צודק לגמרי, טוב שזה לא תלוי בי (:
      לא באתי להציע מהלך שהוא תורת חיים שיש אפשרות כלשהי שיתקיים במציאות. אני לא רואה את עצמי בר הכי להציע לאנשים איך לחיות מבחינה מעשית, ובאמת שאין לי שום רעיון או ציור כלשהו, אפילו לא אוטופיה, איך חיים חיי תורה.
      היה לי משהו שהוא לגמרי לימודי, ואם תיאורטית יש לזה איזשהו פוטנציאל לביטוי מעשי, הוא יכול להתבטא אולי בהפחתה כלשהי של הקיצוניות. הכנסת סדק ספק כלשהו בקנאות. אני יודע שזה לא יקרה ולא מצפה ולא לשם כך כתבתי.
      זה פילוסופיה, הלכתא למשיחא, נסיון להציץ לספירה אידיאית. אין בזה שום התייחסות לחיים עצמם, לאנשים וכו'. כל אחד והתחום שלו, יש מתימטיקאי שעוסק בחקר מתימטי מופשט לגמרי, בלי שום תועלת מעשית לטכנולוגיה או לשום דבר.
      יש בישיבות חקירות למדניות, ואם מישהו שואל מה נפקא מינא אם כך או כך, אומרים לו נפקא מינא לקידושי אשה, שאם קידש על מנת שהבירור של החקירה הלמדנית הוא כך וכך, היא תהיה מקודשת. אז מה שכתבתי הוא חקירה למדנית כזו על גדר האמונה היהודית. ונפקא מינא רק לקידושי אשה.

  2. torahandi הגיב:

    תודה על דברי החכמה.
    מנסה לתמצת את התשובה:

    1. התורה היא סיפור, במסגרת הסיפור יש אמת ושקר חיים ומוות, אהבה ושנאה, גן של עדן וגם דם אש ותמרות עשן. אבל כל זה הוא רק סיפור.

    2. אתה, האדם החופשי קורא את הסיפור ובאופן אינטואיטיבי מחליט האם מתאים או לא מתאים לך לאמץ את הסיפור כדרך חיים.

    3. אימוץ הסיפור הזה הוא בדרך אחת ״אהבה״.

    האם דייקתי ?
    אם כן אשאל,
    ״והגדת לבנך״ זו מצווה שחוזרת אין סוף פעמים בתורה.
    אבל, מה ? מספרים לבנים רק סיפור כמו ״חנן הגנן״, ״כיפה אדומה״ ו״דירה להשכיר״ ?
    ומה תענה לילד כשישאל ״אבא זה היה באמת״ ?!

    • nirstern הגיב:

      מה שכתבת מדוייק. אבל שוב אני חוזר למה שכתבתי ברשימה הקודמת, את ההבחנה החדה בין פילוסופיה שכלית לחוויה רגשית (בלשון הרמב"ם כח הדמיון).
      מבחינה פילוסופית, כל זמן שהתורה בעצמה לא נושאת בתוכה הכרח פילוסופי תקף באופן חמור וגמור, אין הבדל הינה לבין חנן הגנן.
      אבל חלק מאיתנו הוא נפש בהמית, ילד. וילד כולו רק נפש בהמית. לחוויה יש מקום בתוכנו. התורה כפשוטה דיברה בלשון בני אדם, לפי דעת ההמון. וכתבה שלבורא יש גוף ורגשות. ושאפשר להתפלל אליו, לעורר את רחמיו. ומהמו"נ עולה שזה כפירה שאין לה מקום רק אם חושבים שזו האמת השלמה ואין בלתה. אבל אם זה שקר הרי לא יתכן שיהיה כתוב שקר בתורה. אלא זו אמת ברובד מסויים שקיים במציאות, נברא, נמצא מאמיתת הימצאו, והוא בהכרח אמת. רק שיש עוד רובד של אמת גבוה יותר, שלפיו אין לבורא גוף ולא שום תואר חיובי, ושני הרבדים אמורים לחיות ביחד כמו אב גדול ובן קטן. הם זקוקים זה לזה ומשלימים זה את זה. אם הבן שומע בקול האב ומאמין לו ולומד ממנו בכל כוחו, אע"פ שמחמת קטנותו אינו יכול להגיע למדרגת שכל מופשט של האב, ונשאר בתפישה של חווייה, דמיון ורגש, אין סתירה בין תפישת הבן לתפישת האב. הבדלי המדרגות והיחסים הנכונים מבטלים את הסתירה.

      מצד החוויה וודאי התורה לא דומה לסיפורי חנן הגנן. גם אצל ילד. בתורה יש הוד, משהו טמיר ונשגב, מצד החוויה. כמו כשמגיעים לכותל, גם ילד יכול לחוש שזה מקום נורא הוד, עם עומק אינסופי. יש רוח שמנשבת בפסוקים, שגורמת להרגיש קדושה, התבטלות, כבוד עמוק מאוד, יראה וכו'. כל זה חוויות, מבחינה פילוסופית אין להן משקל. זה לא מעיד על אמת. יש כתבים עתיקים אחרים שמי שגדל על ברכיהם גם מרגיש כך. יש מנהיגים של כתות מופרכות שמאמיניהם חווים שבנוכחותם יש קדושה ואור ושגב. זה לא מעיד על אמת, אבל זו חוויה שאי אפשר לבטל.
      מכח החוויה הזו מתעוררים לרצות ללמוד את הנושא שהתורה מספרת עליו גם באופן פילוסופי. החוויה מעוררת ומכוונת וגורמת לכיסופים, ומזה השכל בא להתבוננות. החכמה היא בעיון שכלי ולא בתורה, כמו שכתב בפרק האחרון של מו"נ. אבל התורה מכוונת לחכמה, מעוררת אליה. מצד החוויה שבה. חוויה שחייבת לעבור ביקורת שכלית שלא תהיה כמו כל חוויה של כל מאמין בכת מופרכת. השכל אמור לשלוט בחוויה, לברר אותה, אבל לא לכבות אותה.
      צדיקים ליבם ברשותם, הוא ממשיך להיות מרגיש חוויות, רק שהוא לא מורד ולא שם עצמו שליט מכח עוצמת חוויותיו, אלא מקבל את סמכות השכל.
      גם ילד קטן, בן שש, כבר מרגיש לפחות קצת הבדל בחווייה של התורה מכל שאר סיפורים, וככל שהוא גדל הוא מרגיש יותר. ואם העיון השכלי העצמאי מגיע למסקנה שמה שכתוב בתורה אמיתי, אז כבר אין שום סיבה לסייג את עוצמת החוויה, היא גם אמת שכלית, ואז אפשר לחוות ברגש את לשון התורה בכל העוצמה ובכל הקומות של האדם. אפשר לקרוא כמו ילד קטן מבחינת רגש, את התורה כפשוטה, להתפעל ולהתרגש, והשכל מוצא בזה אמיתות פילוסופיות שהתאמתו אצלו בכללותן והתורה מוסיפה להן בהירות וכח, והכל מתרונן ביחד.

  3. torahandi הגיב:

    אז יש כמה דרכים לבסס את היהדות:
    1. דרך הוכחות שכליות. אפשרות זה אתה שולל, א. כי אין. ב. כיוון שלא ניתן דרכן לכונן אהבה, ואהבה היא בבסיס של היהדות.
    2. הקשבה לסיפור התורה וקבלה אינטואיטיבית. זו האפשרות שאתה אוהב.
    3. חינוך קטינים. אפשרות זאת היא חלק בלתי נפרד מהתורה. כך היא מצווה, אחרי שההורה המחנך קיבל אותה בדרך 1 או 2.

    לגבי 3 – החינוך: אפשרות זו מנסה ״לפרוץ״ את גבולות אפשרות 2 כי היא דורשת ״לצאת מהסיפור״ ולהכריח קטינים לחשוב שהוא אמיתי.
    נכון ?

    • nirstern הגיב:

      תודה על השאלות שלך, זה מועיל הרבה לברר את העניין.
      יש שני אופנים של הוכחות שכליות, כמו שיש שני אופנים של שכל. בקדמונים שני סוגי השכל נקראים שכל דברי (שכל שעניינו להרכיב ולפרק מילים) ושכל עיוני (שהוא כמו עין שרואה באופן ישיר מציאות מופשטת מחומר), שזה מקביל גם לחלוקה בין שכל בכח (שהאדם נולד איתו כיכולת שקיימת מההתחלה ואפשר לפתח, כמו כח שרירים) ובין שכל בפועל (שהאדם נולד שלול ממנו לגמרי ורק אם יעמול יזכה לו ורק כשהוא גדול). במו"נ א' ע"ב ביאר את עניין השכל הדברי, ע"ש (ויש בעוד מקומות). כל השכל שאנו מכירים וקוראים לו "שכל" הוא שכל דברי.
      שכל דברי בהגדרה לא רואה את המציאות. הוא מה שנקרא המפורסמות לפי המו"נ א' ב'.
      מדעים כמו פיזיקה וביולוגיה וכו', עוסקים לכאורה בהסתכלות על המציאות. אבל באמת הם לא רואים שום דבר, כי המציאות היא כולה אך ורק חיים, שמאירים באורות שונים. אם למשל בשיעור חשבון אומרים שראובן יצא מירושלים במהירות כך וכך, ושמעון יצא מתל אביב במהירות כך וכך, ומבררים מתי ואיפה הם יפגשו. האם ראיתי את ראובן, את המבט בעיניו, עולמו הפנימי, דעותיו, וכו'? לא ראיתי שום דבר מראובן.
      כך המדע מבחין בחוקיות, מחשב, מנתח, מזהה מבנים אבל לא רואה כלום. רופא או אנטום או כימאי או ביולוג או צלם אופנה או היסטוריון לא יראו את ראובן כלל ועיקר למרות שיוכלו לתאר כל איבר בגופו וכל מבנה וקשר בין האיברים. האם ההיסטוריונים באמת ראו את נפוליאון כאדם חי, את החיות שפיעמה בו.

      כשהרמב"ם מדבר בהלכות יסודי התורה פרק ב' על התבוננות בבריאה, שזה שכל, הוא מדבר מייד על התבוננות במלאכים (שהם השכלים הנפרדים של אריסטו כמ"ש במו"נ ב' ו', והם הספירות של חכמי הקבלה כמ"ש הרמ"ק וזה גם כתוב במו"נ ועוד מקומות ובמק"א הארכתי). מדע לא יכול לראות מלאכים. גם שכל שאנו מכירים לא יכול. אלא מדובר על שכל שאינו השכל שאנו מכירים, הוא השכל העיוני. והרמב"ם קורא לו עין הלב. בהלכות יסודי התורה ד' ז':
      "לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה ויודע שיש שם גופים שגולמם מחובר מארבעת היסודות וגופים שגולמם פשוט ואינו מחובר רק מגולם אחד.
      והצורות שאין להם גולם אינן נראין לעין אלא בעין הלב הן ידועין כמו שידענו אדון הכל בלא ראיית עין."

      השכל העיוני הזה הוא עין שרואה את המציאות המופשטת מחומר כמו שעין הבשר רואה את החומר. יש עין שרואה גוף חומרי ויש עין הלב שרואה צורות שאין להם גולם. גוף חומרי זה גוף שמורכב מצור הוחומר, אחרי הלמידה של לראות את הצורה לחוד והחומר לחוד, מגיעים לראייה של הצורה בפני עצמה, וזה כבר עלייה מ"עין", ל"עין-הלב". צריך ללמוד את יכולת הראיה הזו, לא נולדנו איתה.
      הדרך ללמוד את זה הוא:
      "מחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה".
      צורה ונפש הן מילים נרדפות, אם בכל דבר יש גולם וצורה, זה אומר שאבן היא דבר חי, כי יש לה צורה, היינו נפש. ובשלב מסויים מגיעים לראות שהאבן היא רק מהות חיה, רק דיבור אלהי, רק כח הפועל הנפעל. והיא מכירה את בוראה ומתפללת אליו ושמחה לקראתו. במקומות אחרים כבר הארכתי הרבה להראות שזה בהכרח כך, מהכתובים ומהסתכלות. זה לא משהו שאפשר לקרוא פעם מאמר כלשהו עליו ולראות שזה כך. זה עיקר תהליך ההתלמדות של האדם וזה עיקר תכלית חייו, וכל החיים עמלים להתקדם מעט מעט ביכולת ההסתכלות הזו.
      זה לא אינטואיציה או רגש, זה המובן הכי מזוקק ומופשט וטהור של 'שכל'. זו הוודאות והבהירות הגבוהה ביותר.

      מתימטיקה היא עדיין לא שכל עיוני מופשט, כי אינה רואה את החיים שיש בישויות המתימטיות. רק חוקרת אותן כגופים מתים, כמו שכל המדע חוקר את המציאות כגוף מת. אבל היא המשל הכי קרוב שיש לנו על שכל עיוני. כי הישויות המתימטיות פחות חומריות מאבנים ובעלי חיים (אריסטו כותב בפירוש שישויות מתימטיות הן חומריות ובמק"א הארכתי בביאורו). מי שעוסק במתימטיקה מאוד בעומק, ברמה הכי גבוהה, אומר שהוא יכול לראות במידת מה, מעט מאוד, שיש בישויות המתימטיות חיים במובן מה. המספרים הזוגיים נשיים, המספרים הלא-זוגיים גבריים, וכיו"ב עניינים שקובעים את המציאות המתימטית ומסבירים אותה. שם יש נקודת גבול בין השכל הדברי לשכל העיוני. אי אפשר באמת להבין את המתימטיקה בלי לראות בה חיים. למשל המושג "אחד", הרי כל 'אחד' אפשר לחלק ולחצי ורבע וכך עד אינסוף, ולהוסיף לו מעט ועוד יותר מעט בלי סוף. ציר המספרים הוא רצף שיכול להתחלק בלי סוף, כלומר אינו אוסף של נקודות אלא רצף אחיד לגמרי. נקודה אחת היא אפס גמור. אם כך איפה קיימת היישות 'אחד' במציאות המתימטית? (המתימטיקאים הגדולים, גם המודרניים ביותר, תמיד מגיעים לראיית המושגים המתימטיים כמציאות שקיימת בפני עצמה והם רק מגלים אותה ולא ממציאים אותה, ולכן יש 'ישויות מתימטיות' ולא 'מושגים מתימטיים' שהאדם הניח וקבע ככלי עזר למחשבה, כמו מושגים משפטיים וכיו"ב, שהם הנחות מוסכמות ולא מציאות בפני עצמה)
      המושג אחד לא נמצא על ציר המספרים, כיוון שהציר הוא רצף. ציר המספרים הוא ה'עולם' המתימטי. אלא המושג 'אחד' הוא לא גוף מתימטי אלא חיים מתימטיים, הוא שורה על ציר המספרים כמו שנפש שורה על גוף. ולכן הוא בכל מקום, כמו שנפש היא בכל איברי הגוף. כל מספר פירושו הוא כך וכך פעמים 'אחד'. וכל דבר אפשר לספור בדרך כלשהי. כך שמכח המושג אחד הכל מקבל חיים. זה עדיין לא שכל עיוני, רק מתקרב אליו. שכל עיוני אמיתי רואה הרבה יותר בהיר וחד משמעי ומוכרח מאשר הראייה המתימטית שלנו שרואה שאחת ועוד אחת הן שתיים. כתבתי את זה להבהיר שוב ובחוזק שלא מדובר על אינטואיציה או רגש. אלה יסודם בכח הדמיון, והשכל העיוני הוא כח אחר, נפרד. איננו מכירים אותו לכן כשמדברים עליו וקוראים לו 'עין-הלב' אנו חושבים שמדובר באינטואיציה או תחושת בטן וכיו"ב.

      המילה 'פילוסופיה' אצל אריסטו פירושה הלימוד הזה, לראות בכל דבר חומר לחוד וצורה לחוד, כלומר מה שחי בכל דבר, ומזה להגיע לצורות המופשטות, החיים עצמם, אפילו אם אינם מורכבים בגוף גשמי, וזו תפישת האלוהות הגבוהה ביותר האפשרית לאדם. החיים האלה כשהם מופשטים זה דעת אלהים.

      יש בימינו שמביאים הוכחות לתורה. מהמדע, ההיסטוריה, וכו' וכו'. בכוזרי יש הוכחה מההיסטוריה, שאם מישהו מגיע ואומר לעם בשקר שהיה מתן תורה לפני כל העם, העם ישאל אם זה היה לפני כל העם לא ייתכן שלא שמענו על זה עד עכשיו. כל אלה אין בהם הכרח גמור. כל הוכחה כזו ניתן לדחות בקלות. וכמובן זה לא נוגע באדם עצמו באמת, זה שטחי לגמרי. לכן לדעתי אין לזה שום ערך. כל אלה הן הוכחות של שכל דברי, מילים. מזה אי אפשר לבסס את התורה.
      .
      אבל כן יש אפשרות של ביסוס שכלי לתורה, והוא הביסוס היחיד שהוא באמת ביסוס. זהו ביסוס בשכל עיוני. בשביל זה לא מספיקה המסורת ולא מספיק מתן תורה. וכמו שמבואר בחז"ל, ובמו"נ בפרק האחרון ובעוד מקומות, וכן גם בחובות הלבבות וברס"ג ובעוד מקומות. אלא הביסוס הוא על ידי שאדם עוסק בעצמו, בלי קשר לתורה, בלימוד איך מסתכלים בשכל עיוני. זה לימוד הפילוסופיה האריסטוטלית. כמו אברהם אבינו שהיה לבד ולא היה לו רב ולא היתה לו תורה ובכל זאת ידע את כל התורה ואפילו עירובי תבשילין, וכמו אפלטון ואריסטו. הרמב"ם כתב על אריסטו שהגיע לכל מה ששכל אנושי יכול להגיע, לא היה חסר לו שום דבר כמו שלאברהם לא היה חסר. בלימוד חכמה של שכל עיוני אפשר להגיע לכל מה שיש בתורה. כי התורה הועולם הם דבר אחד, העולם נברא לפי התורה, ואם יודעים את העולם עם שרשו החי, שהוא בוראו, ממילא יודעים את התורה.
      לפי דברי אם אריסטו היה מקבל עותק של ספר התורה הוא היה אומר, זה בדיוק מה שאני ראיתי כשהסתכלתי על העולם. זה ביסוס פילוסופי לתורה. כמובן בדרך קריאת התורה שאנו מכירים זה לא כך. יש בתורה כל מיני סיפורים על אנשים עם מקרים שקרו להם, ויש מצוות, ואיננו יכולים לראות שום קשר בין זה לבין מה שאפשר לראות בעולם.
      הפער הזה בין מה שאנו יכולים לדעת מהסתכלות שלנו בעולם, לבין התורה, הוא משני צדדים. מצד אחד ההסתכלות שלנו על העולם היא לא משכל עיוני, איננו רואים אותו כשלהבת חיים אחת שכוללת את כל מה שבו. ומצד שני הקריאה שלנו את התורה היא קריאה שטחית, ברובד של דיברה תורה בלשון בני אדם, כפי דעת ההמון. כמו שכתבתי זו קריאה שיש לה מקום ויש בה אמת, אבל היא מדברת רק ברובד החווייתי שמתאים לילדים, וגם לנו שחכמתו היא כמו של ילדים מתוחכמים מאד ולא שכל עיוני אמיתי.
      המורה נבוכים לא בא ללמד את החכמה של אריסטו, הוא אומר שהוא כותב רק למי שסיים ללמוד את אריסטו והבין אותו. וכבר רואה איך העולם הוא שלהבת אחת חיה של אור אלהי של גילוי אחדות הבורא, ואין בו בכלל מציאות של 'חומר' בדרך שבה אנו מבינים מה זה חומר. אלא הוא מלמד איך לקרוא את התורה בקריאה שכלית, כאמיתתה במדרגת השכל העיוני. ואז לפי הקריאה הזו, כל התורה מתאימה בדיוק להתבוננות בעולם אם ההתבוננות היא באמת לפי השכל העיוני.
      מי שזכה להתבונן בעולם בעצמו אחרי שלמד את החכמה, ואז זכה לקרוא את התורה בקריאה שכלית כמו שמלמד המורה נבוכים, יראה שזה אותו הדבר ואז התורה תתאמת אצלו באימות שכלי, וכאמור זה האימות היחיד שהוא באמת אימות ובסיס.
      אם אדם למד וקרא ומה שהוא רואה הוא שאין התאמה בין התורה לשכל העיוני, ודן על הסתירות עם חכמים ובדק שוב ואין אצלו ספק, אז אין שום דבר שאפשר להוכיח לו ולבסס לו. אין אפשרות לכפות אמת. אולי הבורא יאהב אותו ויגרום לו לזקק את עיונו עד שיראה, כמו לימוד בחברותא שאחד מהחברים יותר חכם והוא עמל לפקוח את עיני חברו, וכמו שעשה לפרעה ולאחרים. ייסורים לא נשקלים בערך לחכמה שהיא הדבר היחיד שיש לו חשיבות. אם אחרי הכל האדם לא רואה, אז העניין נגמר בזה. ואולי הוא צודק, איננו יכולים לדעת, אנו יכולים להסתכל רק לפי עיוננו שלנו.

      קבלה אינטואיטיבית של התורה מכח הקשבה לה וחוויית ההוד והשגב והקדושה שיש בה, זה דבר שאני אוהב, אבל מבחינה פילוסופית זה לא ביסוס כלל. יש הרבה אנשים שחווים כל מיני חוויות, שונות ומשונות, וגם כל אחד אוהב את מורשת סבא וסבתא שלו, והתורה היא המסורת שלנו ומשוקע בה הרבה מאוד היימישע ומתיקות וכו'. אבל כל זה אין לו שום תוקף מבחינה פילוסופית, שהיא ההתבוננות המופשטת בשכל העיוני, על המציאות של העולם ברובד המופשט מחומר, החי, האידאי, של צורות טהורות.

      כמובן לא התכוונתי "להכריח קטינים" לחשוב שהסיפר של התורה אמיתי. רק להניח לפניהם את התורה, בתקווה שהם ירגישו שיש בה משהו שגורם להם חווייה של משהו גבוה וחכם ויפה באופן יוצא דופן מכל הדברים האחרים שאנו מכירים. אבל אם מעצמם לא התעוררה בהם הרגשה כזו אז לא התעוררה. כל נסיון ללחוץ, אפילו מאוד בעדינות, יחריב לגמרי את הסיכוי שיוכלו בעצמם להרגיש משהו. וגם אם כן ירגישו את כל החוויות הכי עמוקות ומרגשות מול התורה, ומכח הרגש יישבעו שאין להם צל של ספק כלל באמיתותה ואלוהיותה, זה עדיין לא ביסוס של התורה כאמת. זה עדיין רק רגש. הביסוס הוא רק מכח העיון של שכל עיוני שמתבונן בעולם ובתורה ורואה שהם חופפים.

      צריך כאן סבלנות כמו שהאריך המו"נ הרבה. העניין של התבוננות בעולם בשכל עיוני ושל קריאה עיונית בתורה, אם זוכים לגעת בקצה קצהו בגיל תשעים אחרי עשרות שנות עמל מאומץ, זה כבר הרבה הרבה יותר ממה שאפשר לצפות וזו מתנה גדולה ונדירה מאוד. זה מושג בצעדים קטנים, ובעבודה שחורה רבה.

      רק להמחשה על מה מדברים כשמדברים על שכל עיוני, וזו המדרגה התחתונה של שכל עיוני שהיא סוד מעשה בראשית, ולא מעשה מרכבה, יש בסיפור על בעל התניא שהבאתי לעיל ברשימה 138. הסיפור ההוא מספר על חקירה פילוסופית. איך הוא הגיע לראות שתקרה זה לא אבנים אלא זה רק כח הפועל בנפעל? למה אני לא רואה את התקרה באופן כזה?
      אומרים: הוא היה צדיק עצום, הגיע למדרגות רוחניות, לכן הגיע לראות את התקרה כך. זה וודאי שמכח תפילות וצומות וסעודות שבת ואיסוף ריגושים חווייתיים דתיים לא מגיעים להשגות כאלה. גם לא מכח דקדוק הלכה מדוייק בלי לעבור שום עברה, כדרך החזון איש. גם לא מכח חוויות מיסטיות. הוא הגיע מכח לימוד. הוא למד חכמה. לא בהכרח שהוא פתח ספרי אריסטו (ההמלצה של הרמב"ם על אריסטו, היא בגלל שהוא ספר הלימוד הכי טוב שיש בידינו. ולמה להתעקש ללמוד מספר אחר או בלי ספר אם יש דרך יותר קלה וקצרה. אבל אם רוצים בוודאי אפשר למצוא דרכים לחכמה גם בלי אריסטו וגם בלי שום ספר). החכמה היא מציאות שקיימת בעולם, כמו המתימטיקה, וכמו שאפשר לדעת מתימטיקה מכל ספר שהוא, או לבד, כך גם אפשר לדעת חכמה מכל ספר או מעבודה עצמית. אברהם אבינו לא למד באריסטו, ולא בתורה, ובכל זאת ידע את כל החכמה. וגם אברהם לא הגיע לזה ברוח הקודש, נאמר שכליותיו נעשו לו כשני רבנים. ושהוא שוטט בדעתו שנים רבות ועסק בהתבוננות בשאלות פילוסופיות. כמו שמבאר במשנה תורה בתחילת הלכות עבודה זרה. לא חשוב מאיפה ואיך למד בעל התניא את החכמה, אבל חשוב לדעת שהוא הגיע למדרגתו מלימוד חכמה ולא מסעודות שבת ותפילות וצומות וכו'.
      החקירה הפילוסופית של בעל התניא על מהות התקרה, שהביאה אותו לראות אחרי הרבה שנים של חקירה שהתקרה היא כח הפועל בנפעל ולא אבנים כלל, זה לא המדע שאנו מכירים ולא סוג החשיבה של ההוכחות השכליות שמביאים בסמינרים לחוזרים בתשובה. זה הלימוד של עניין חומר וצורה, וכמו שכתב ביסודי התורה ד' ז'. הוא למד לראות שיש צורה בדברים, ומזה הגיע לראות את צורת התקרה שהיא כח הפועל בבנפעל, שהיא דיבורו של הבורא.

  4. דוד הגיב:

    ניר יקירי
    דברים נפלאים וקשים בחדא מחתא. מי שלוקח ברצינות את מה שאתה כותב, מי שחי את מה שהוא לומד, זה מערער הכל… אין יסודות. זה אולי כמו אברהם ששבר את הפסלים של תרח. כאן אתה שובר פסלים רעיוניים.
    אני עוד רוצה לחשוב, להתעמק, אבל שאלה אחת בנתיים: אם התורה היא רק הסיפור, והסיפור איננו מוכרח, ורק ברגע שהגעתי להכרח פילוסופי אז אני נזכר בסיפור, אז לעולם לא אוכל להאמין בכל התורה. זה ייקח לי אולי את כל חיי לאמת בצורה פילוסופית שכלית אמיתית עיקר אחד או שניים. האם הרמב"ם הכריח את כל התורה מבחינה פילוסופית? כל המצוות וכו?
    וגם לסיפור עצמו אין שווי? הרי אתה כותב שהמקובלים האמיתיים הם מצד הרמבם. והם כותבים כמה סודות יש בסיפור התורה. האם אני צריך להאמין שהסיפור היה? או מספיק שאזדהה עם התוכן הרוחני של הסיפור? ומה הכוונה להזדהות עם הסיפור? סתם לזכור שהיה סיפור יפה?
    וגם עוד שאלה. כמו שאתה כותב בהתחלה ההכרח הפילוסופי הוא רק לפי דפוס מחשבה מאוד מסויים. אז איך אדע? איך אגיע לוודאות, להכרח כל שהוא? אם הוודאות או הביסוס הם סתירא לאמונה ומצד שני אתה אומר שאמונה לא מבוססת היא טפשית, אז איך עושים? וגם איך מבררים משהו? יש לי חבר, אברך חכם, והוא תמיד בספק. על הכל. אין בו שום וודאות. הוא מסתכל על הכל. והוא אומר שהכל יפה. גם אם אראה לו רמבם, הרי זה רק שיטה. וגם אם אראה לו הכרח שיכלי נפלא למשהו מסוים, הוא אומר שיכול להיות שמשהו יותר חכם יכול לדחות את זה. אז איך מכריחים? זה מאוד מייסר אותי.
    ממש תודה

    • nirstern הגיב:

      העלית כמה עניינים חשובים.
      ראשית, חובתי להזכיר כל פעם מחדש ואני שוכח לעשות את זה, שכל מה שאני כותב לא פונה כלל לחיים המעשיים. למשל בעולם הליטאי מחזיקים מאוד מהספר חידושי רבי חיים הלוי סולובייצ'יק על הרמב"ם ואוחזים שזו תורת אמת. בכל זאת לא ראיתי בשום דיון הלכתי ותשובה הלכתית שמצטטים אותו ומסתמכים עליו. הוא הסכים להיות הרב של בריסק רק בתנאי שיפטרו אותו מלפסוק הלכה. אם ישאלו אותו למה הוא עמל ללמוד כשברור שלא תהיה מזה שום תוצאה לחיים המעשיים, הוא ישיב שהוא רוצה לדעת את האמת כמו שהיא. כלומר להכיר את האידאות השלמות כמו שהן, לא את ההשתלשלות שלהן למציאות חומרית. הסבר יותר, החיים הם התכלית העליונה. השאלה איך אדם מגדיר את החווייה של להיות חי. יש אנשים שאומרים שבלי אופנוע או נגינה או משחק כדורגל הם סתם שק תפוחי אדמה שגורר את עצמו מיום ליום, ואינם חיים באמת. יש כאלה שבלי אשה וילדים לא מרגישים חיים. תוצאות לחיים המעשיים חשובות כי כולנו לפחות במידה מסויימת חוויים שחיים אמיתיים הם דבר שמתרחש בעולם המעשי המציאותי. אבל אדם גם יכול להרגיש חי בכך שהוא עוסק באידיאות מופשטות בלי לגעת באופן שבו הן משתלשלות לחיים מעשיים חומריים.
      .

      לגבי עניין הביסוס, אכתוב משל. אדם מבוגר אם חיי הנישואין שלו רעים, הוא בוחר מה לעשות כדי לשפר, ואם השיפור לא מצליח הוא צריך לבחור האם להתגרש. או אם התאהב באשה אחרת הוא צריך לבחור האם להתגרש.
      לעומתו הילד לעולם לא עומד בפני בחירה האם לעזוב את הוריו גם אם הוא מתקוטט איתם וסובל מהם מאוד, או שמצא הורים אחרים שהוא אוהב יותר.
      .
      אנחנו מדברים על שכל עיוני כמו שאנו מדברים על נבואה או מלאכים וכיו"ב. זה נושא לימודי חשוב, אבל בחיים המעשיים אין לנו שום שייכות אליו, כמו שאין לנו שייכות לנבואה.
      כיוון שאין לנו שכל עיוני אנחנו במדרגת ילדים. כשכתוב על ההמון וילדים, זה אנחנו. מוצארט ניגן והלחין כמו גאון כבר מגיל חמש, יש ילדים אלופי שחמט או מדענים גדולים או יודעים את כל האנציקלופדיה בעל פה, ועדיין הם ילדים. אנחנו מתוחכמים ומוכשרים ומפותחים ויודעים הרבה מאוד, ועדיין אנחנו רק ילדים.
      .
      ילד נשאר עם הוריו בלי שהוא שוקל את זה מבחינה פילוסופית שכלית, בלי צורך להכריע שזו אמת מוכרחת. כי ילד לא יכול להכריע בשאלות אילו הורים הם האמת הפילוסופית, ולכן הוא בכלל לא שואל, אלא הולך אחרי הרגש שלו, ומכח זה נשאר ילד של הוריו, וזו האמת מבחינתו.
      ההגדרה של אמת זה מה שהוא המציאות. יש מציאות אידאית של מושכלות, ויש מציאות רגשית. למשל אם דבר שואל אשה האם את אוהבת אותי, היא לא יכולה להשיב מכח שום עיון פילוסופי בשכל עיוני. כי לא מדובר על מציאות של מושכלות שהשכל העיוני יכול לראות אותן. מדובר על רגש שמציאותו היא ברובד המציאות של כח הדמיון, והכח שיכול להסתכל עליו הוא כח הדמיון, הרגש. הרגש צריך להרגיש הרגשה שהיא המציאות. האשה צריכה להרגיש באמת ולהשיב את האמת איך היא מרגישה. והיא פועלת רק עם רגשות, בלי שום שכל. ותשובתה יכולה להיות אמיתית לא פחות מתשובה שכלית על שאלה של מושכלות. אם נשאל את האשה מה הבסיס לתשובתה שהיא אוהבת, היא לא תוכל לבסס את תשובתה על בסיס של 'אמת' מבחינה פילוסופית מוכרחת. אולי זה רק נדמה לה, אולי מחר היא תרגיש שהיא סתם התלהבה מהבחור כי הוא גבוה ועיניו תכולות, אבל זה היה רושם שטחי בלבד ולא אהבה. איך אפשר לדעת. אין לה בסיס אמיתי מוכרח, ועדיין היא כעת מרגישה שהיא אוהבת באמת ועל סמך זה מתחתנת איתו. היא חיה במציאות רגשית ופועלת על סמך התפישה של כח הדמיון שמרגיש מה שמרגיש וזה קצה גבול היכולת להגיע לאמת כלשהי כשחיים במציאות רגשית.
      .

      למשל תינוק בוכה כי הוא רעב. האם הוא באמת רעב? יש אכילה רגשית, לפעמים נדמה שרעבים כי עצבניים, וכשמתחלף מצב הרוח תחושת הרעב נרגעת גם בלי שאכלו. רק אם הוא יתבונן בשכל עיוני באידיאה של רעב הוא יוכל לדעת אם הוא רעב בידיעה מבוססת מבחינה פילוסופית.
      .
      היה זמן שהתנדבתי בעמותה שתומכת ביוצאים בשאלה (לא היה שום עידוד לצאת, אלא רק התייחסות למצב הקשה של הרבה מהיוצאים, ולפעמים עודדו אותם לחזור למסגרת החרדית אם לא היה נראה שיש דרך למצוא פתרון אחר). רבים מהם אמרו שהם יצאו מהדת בגלל שאלות באמונה. אחרי ששוחחתי והכרתי, אני בטוח שאין ולו אחד שבאמת יצא בגלל זה. כולם יצאו רק מהסיבות שגורמות לנוער מתבגר לברוח מבית ההורים. סיבות רגשיות לגמרי. אפשר שמוצדקות, כשההורים מתעללים לפעמים נער צריך לברוח מהבית, אבל עדיין רק רגשיות. זה מוכח גם מכך שאת המשך דרכם בחיים הם לא עשו משיקולים פילוסופיים. למשל חלק מהם התגייסו לצבא, אף אחד לא שאל מבחינה שכלית אולי הערבים יותר צודקים בסכסוך איתם, אולי בכלל יותר נכון ששום אדם לא יאחז בנשק רק בגלל שמנהיגים פוליטיים אמרו לו, ואם כל האנשים מהשורה יסרבו לאחוז בנשק הפוליטיקאים לא יוכלו יותר לנהל מלחמות ולשלוח צעירים את מותם. השיקולים האם להתגייס היו רק רגשיים, וכן השיקולים על לימודים ומקצוע וזוגיות וכל כיו"ב.
      .

      המורה נבוכים שולל את הקריאה של כח הדמיון בתורה, כלומר הקריאה הילדותית, כי לפיה הבורא הוא גוף. גם אם מקבלים שהוא לא ממש בעל גוף בשר, אבל אוחזים שיש לו רגשות כמו של בני אדם. הרמב"ם אומר (מו"נ א' כ"ו ועוד) שהתורה דיברה לפי לשון בני אדם ולכן תיארה את הבורא כמו אדם גשמי, כי ההמון יכול לתפוש רק כך. לפי זה התורה דיברה אל הטיפשים, ויותר קשה, התורה כתבה שקרים.
      מה שהתורה דיברה אל הטפשים זה אכן כך, כי כשהיו חכמים יחידים לפני התורה, אברהם, שם ועבר, נח, מתושלח וכו', הם לא היו צריכים תורה, הם השיגו הכל בשכלם. רק כשהיה רצון שיהיה עם שלם שהוא כאיש אחד עובד את הבורא, ובעם יש ילדים והמון טיפש, כשהעם נולד ביציאת מצריים הוצרך לתת תורה שתהיה מסורת רגשית של בית ההורים למי שאינו במדרגת שכל עיוני. לכם התורה פונה אל ההמון וכתובה בשפה שלו. אבל עדיין קשה איך התורה כותבת שקרים, כאילו הבורא גשמי או שיש לו רגשות אנושיים.
      אלא כמו שהמציאות היא מושכלות ושכל עיוני, כך יש גם מציאות של כח דמיון ורגש, שהיא לפי האמת פחות נמצאת מצד מדרגתה אבל עדיין גם היא נמצאת. היא לא משוללת מציאות כל עיקר. מציאות זה במדרגות, לפי האמת המוחלטת רק הבורא נמצא. כל מה שהוא חומרי יותר הוא פחות במדרגה של נמצא, אבל עדיין הוא נמצא באמת, מציאותו אינה שקר. כמו שיש להבה חזקה ויש נר קטן, שניהם הם אור באמת אע"פ שזה קלוש וזה חזק.
      .
      באגרת תחיית המתים כתב הרמב"ם:
      "ואמנם יחייב זה כלו מה שיעלה בדמיון ההמון אשר לא יאמינו שיש מציאות חזקה רק לגוף ומה שאינו גוף אבל הוא בגוף, רצה לומר כמקרים הוא גם כן נמצא אצלם אבל אין חזקתו במציאותו כחוזק הגוף. ואולם מה שאינו גוף ולא מקרה בגוף אינו נמצא אצל הסכלים אשר הם בלא ספק, אף על פי שהזקינו, גמולי מחלב עתיקי משדים, ומפני זה יאמינו רובם שהשם גוף אצלם, שאם לא יהיה גוף אינו נמצא. ואמנם הנקראים חכמים באמת, לא על דרך העברה, הנה התבאר אצלם, שכל נבדל מן החומר הוא יותר חזק המציאות מבעל החומר, ואין ראוי לומר יותר חזק, אבל מציאות הנבדל יותר אמתית, מפני שלא ישיגהו אחד מאופני השנוי, והם אשר התבאר אצלם במופת שהשם אינו גוף, ומפני זה מדרגת מציאותו יתעלה בתכלית החזוק. וכן כל נברא נבדל, רוצה לומר המלאכים והשכל, הוא במציאותו חזק מאד, קיים יותר מכל גוף, ומפני זה נאמין אנחנו שהמלאכים אינם גופות, ושבני העולם הבא נפשות נבדלות, רוצה לומר דעות. וכבר בארנו ראיות מן התורה על זה במאמרנו המכונה "מורה הנבוכים""

      .
      הוא כותב:
      "שכל נבדל מן החומר הוא יותר חזק המציאות מבעל החומר, ואין ראוי לומר יותר חזק, אבל מציאות הנבדל יותר אמתית" כלומר אלה מדרגות מדרגות.
      .
      כל מה שהרמב"ם תוקף בחריפות את הדעה של ההגשמה וההמון, זה רק באופן שאנשי ההמון כופרים בהסתכלות של השכל העיוני ומכחישים אותה. זה כמו ילד בן חמש שאומר אני יודע את האמת כולה עד הסוף, ומה שהזקנים אומרים אחרת ממני זה בגלל שהם טועים. ילד כזה צריך לתקוף בכל החוזק ולומר שהוא טועה לגמרי וכל מחשבתו שקרית.
      אבל אם הילד אומר אני יודע שמה שהזקנים אומרים זו האמת היותר חזקה ואמיתית, אבל אני רק בגיל חמש ולא יכול לתפוש מה שהם מדברים, ומבחינתי יש לי את התפישה הילדותית שזה כל יכולתי ואם יקחו ממני את זה אשאר עיוור לגמרי ואהיה כמו צמח שאין לו שום שכל. לכן עם כל הכבוד לזקנים וההכרה שהאמת החזקה והאמיתית אצלם, לי יש את האמת הילדותית שלי שמבוססת על רגשותי הילדותיים ולא על העיון המופשט של הזקנים, ולפיה אני חי וחיי אמיתיים כי אני אמיתי ורגש זה דבר שקיים במציאות. גישה כזו הרמב"ם מקבל כאמת ויש לה מקום והיא מוכרחה להתקיים כי בלי זה כל מי שלא הגיע לשכל עיוני לא יוכל לחיות כלל. לא אאריך כאן להוכיח אבל יש לחילוק הזה הוכחות ברורות מלשון המו"נ.
      .
      אם הילד נשאר בבית הוריו ומקבל את החינוך שלהם כאמיתי בלי בירור פילוסופי אולי בבית אחר החינוך יותר אמיתי מבחינה של שכל עיוני, הוא לא פועל לפי שקר או בלי בסיס. יש לו בסיס רגשי, ובשבילו כילד זה מספיק, אין לו משהו אחר והוא גם לא צריך משהו אחר. ככה ילדים חיים, הם הולכים אחרי מה שהוריהם מלמדים אותם באש ובמים בלי לברר אולי יש הורים אחרים שמלמדים דברים אחרים שאולי הם יותר צודקים מבחינת שכל עיוני. אם ילד ידרוש מעצמו לנהוג לפי שכל עיוני הוא ימית את עצמו. אין לו את היכולת הזו ואז הוא לא ינהג לפי שום דבר.

      .
      .
      החבר שתיארת אפשר שהבחין בכך שלפי האמת אנו רק ילדים ואין לנו שייכות לשכל עיוני. לכן אין לנו שום יכולת להכריע על 'אמת' מכח עיון שכלי, ועל כל נושא שכלי אנחנו יכולים רק לומר אם הוא יפה ומעניין ומעשיר ומרחיב את הדעת וגורם הנאה, אבל לא להכריע על אמיתתו.
      .
      אני לא רואה קושי לחיות כך, יש לנו רגש שמושך אותנו לפעול, ולמה שלא נלך אחריו. אם הרגש שלי אומר לי שטוב ונכון לי להיות חרדי אז למה שלא אהיה חרדי וסתם אצער את עצמי. אם הרגש שלי אומר לי שאני נחנק מבחינה נפשית מלהיות חרדי אז למה שאצער את עצמי ולא אצא מהמסגרת החרדית.
      ככה ילדים פועלים וזו דרך הפעולה הנכונה להם והיחידה שאפשרית להם. ואם אני ילד כך אני צריך לחיות וזו האמת מבחינתי. בעצמי יצאתי מהמסגרת החרדית רק מסיבה רגשית, שהרגשתי מחנק נפשי, לא מכח שום שיקול שכלי.

      .
      אם יש לנו קול מאחרי הראש שמטיל ספק ופוסל את ההחלטות שלנו, זה סתם יצר הרע של לשנוא את עצמנו ואת החיים, כמו רגשי אשמה וכיו"ב. אם הוא שואל למה אתה חרדי אולי זו לא האמת, אפשר לענות לו כי ככה אני מרגיש וככה אני רוצה, מה הבעיה שלך עם זה? ככה בא לי. מה יש?

      אם מישהו ישאל למה אתה חי עם אשתך ולא מחפש אשה אחרת, האם וודאי אצלך שהיא הכי טובה ומתאימה בשבילך מכל הנשים שבעולם? אפשר לענות: כי ככה בא לי, מה הבעיה שלך, למה אתה מתערב בזה?
      זה מה שאני מרגיש ולמה שלא אשמע לרגש שלי, מה הבעיה לעשות כמו שאני מרגיש?
      אני לא פילוסוף, אין לי שכל עיוני, לכן אני לא מחוייב לתת דין וחשבון לשאלות כאלה.
      זו תשובה אמיתית וטובה. לא צריך יותר.
      .

      מי שיש לו יכולת להסתכל בשכל עיוני, אין אצלו את השאלה שאולי יש שיטות של גדולים וטובים שחולקות על הרמב"ם ואולי הם צודקים. כי הוא מסתכל בעצמו וברור לו. אם מישהו ישאל אותי מהו משפט פיתגורס (שאומר שבמשולש ישר זווית אורך האלכסון בריבוע שווה לאורך צלע אחת בריבוע ועוד אורך הצלע השנייה בריבוע), ואני לא אזכור בדיוק את הניסוח של משפט פיתגורס ואסתכל בספר חשבון ולפי הספר אומר שמשפט פיתגורס הוא כך וכך. והוא ישאל זה רק לפי הספר הזה, האם בדקת בספרים אחרים אולי יש שיטות אחרות שחולקות על זה, זה לא אכפת לי, לא באמת התבססתי על הספר, אני יכול בעצמי לחשוב קצת ולחשב בעצמי מה היחס בין צלעות משולש ישר זווית ולא יהיה אצלי שום ספק שכך הוא.

      באמת אין בכלל מקום לספק, מי שיכול לחשוב בשכל עיוני רואה בשכלו ואין לו ספק. ומי שאינו במדרגת שכל עיוני פועל כמו ילד ולילדים אין ספקות. אם תשאל ילד חרדי בגיל שלוש האם יש אלהים הוא ישיב שבלי ספק יש. תשאל מניין לך, והוא ישיב כי אבא ואמא וסבא וסבתא אמרו לי, וגם הרבה בחיידר אמר ואפילו דוד מאיר אמר. ואם תשאל יש אנשים בתל אביב ובפאריז שאומרים שאין אלהים, אולי הם צודקים יותר מההורים שלך, הילד ישיב בוודאות גמורה שהם טפשים ולא יודעים. ואם נכניס בכח לילד שצריך להיות אצלו ספק כי אין שום בירור שכלי עיוני פילוסופי שמוכיח בוודאות שאבא ואמא יותר צודקים מהאנשים בתל אביב, זה רק יהרוס את נפשו של הילד בלי שום תועלת. זה לא יחכים אותו.

      .
      .
      כתבת:
      "הרי אתה כותב שהמקובלים האמיתיים הם מצד הרמבם. והם כותבים כמה סודות יש בסיפור התורה. האם אני צריך להאמין שהסיפור היה?"

      אין דבר כזה "צריך להאמין". יש רק מאמין בלי צריך. צריך ומאמין זו סתירה מיניה וביה.
      אני לא "צריך" להאמין שאחת ועוד אחת הם שתיים, או שמשפט פיתגורס נכון. אני רואה את זה. אני לא צריך להאמין שעכשיו יום ולא לילה, אני רואה את זה. ילד בן שלוש לא "צריך" להאמין להוריו, הוא פשוט מאמין להם. אמנם זה בתמימות ילדותית, ברגש, בלי ביסוס שכלי מוכרח, ובכל זאת הוא פשוט מאמין, זה לא שהוא "צריך להאמין".
      .
      אם ילד אין בו רגש שהוא מאמין להוריו, הוא מרגיש שהם שקרנים ומשקרים לו, ויבוא מישהו ויאמר לו אתה "צריך" להאמין להם כי הם הוריך, זו בעיה גדולה. בדרך כלל צריך לטפל באופן יסודי במשפחה הזו כי היא בעייתית מאוד ומסוכנת לילד, ואם הילד ממשיך להרגיש הוא לא מאמין להוריו אז לפעמים הוא צריך לצאת לפנימיה, כי אי אפשר לחיות עם הורים בלי להאמין בהם לפחות באמונה רגשית. לומר "צריך" להאמין זה לא פתרון אף פעם, כי זו לא אמונה. זה כמו לומר אתה צריך לאהוב, זו לא אהבה אם אני אוהב כי צריך. או שאני אוהב או שלא, זה רגש, אין "צריך". ואם זה שכל עיוני אז גם שם יש מה שהשכל רואה ואין "צריך".
      .
      המקובלים הגיעו לראות את האמת בשכלם העיוני כמו אברהם, כמו ההערה השכליית שהחובות הלבבות כותב שהיא שלמות החכמה והעבודה, ולפי הראייה שלהם התורה מתאימה לאמת שהם רואים, והם מוצאים בה רמזים ועומקים שמשקפים ומבהירים את האמת הזו באופן עמוק ובהיר יותר מהפשט של הפסוקים.
      ייתכן שיהיה מי שבאופן רגשי מרגיש שהוא סומך עליהם ומאמין שהם חכמים שלמים וכל מה שהם אומרים זה מכח שכך הם ראו בשכלם העיוני. כמו שילד מרגיש שהוא סומך על הוריו שכל מה שהם אומרים הם יודעים וזה אמת.

      ילד גם יכול לסמוך רגשית על מישהו זר, אם מבחינה רגשית הוא משכנע, יש לו הדרת פנים ורוגע בוטח, ואור בפנים ובמבט והוא משרה חמימות טובה ונעימה והוא משדר בטחון עצמי מלא ושקט, ויש לו סבר פנים ומבט שמשדר לרגש שיש כאן אמת וחכמה, וצליל דבריו נשמע כמו צליל של חכמה. ילד יכול ללכת אחרי דבריו של אדם כזה, לקבל אותם כאמת ולהרגיש שהם אמת, בלי שבירר בעצמו מבחינה עיונית אם הם אמיתיים. אין בזה רע, זו הדרך המבוקשת להמון העם והילדים. זה יכול להוביל לטעות, יש מנהיגי כתות מרושעים שקרנים שבנו כך את המנהיגות שלהם. אבל ברוב המקרים זה לטובה. אין לנו חברת ביטוח על שום דבר, אנו פועלים לפי בסיס כלשהו גם אם אינו מאומת בוודאות, ואחר כך או שנופלים או שמתקדמים. אחרת זה כמו מי שנסגר בבית תמיד כי שמא יש אריה בדרך.

      .
      .
      השאלה שהתייחסתי אליה היתה האם יש בסיס ליהדות. השאלה נובעת מצורך פנימי להרגיש שיש בסיס. יש איזה קול פנימי שמכרסם מבפנים עם השאלה אולי כל מה שאני עושה זה שקר. זה מכאיב ומפחיד. כדי להשתחרר מהכאב והפחד באה השאלה מהו הבסיס ליהדות, אם יהיה לי בסיס ברור ומשכנע אוכל לסתום לקול הזה את הפה עם תשובה מנצחת.

      עניתי שאין בסיס. אפשר לפרש את זה כאילו אמרתי שהקול של הספק המכרסם צודק, באמת אי אפשר לנצח אותו וצריך לחיות עם ספק מכרסם בפנים.
      לא לזה התכוונתי, אלא התכוונתי שצריך להשתחרר בכלל מהחשבה שצריך בסיס.
      הקול הזה ששואל אולי הכל שקר, זה חולי רגשי. זה כמו רגשי אשמה שהם רגש חולה שאומר לי כל הזמן לשנוא את עצמי ולהאשים את עצמי. זה חולי כי זה הורס את החיים, מכבה אותם.
      צריך לחפש מה המקור הפסיכולוגי של הקול הזה, מאיפה הוא צמח, מאיזה גיל התחיל, בגלל אילו נסיבות פסיכולוגיות הוא התעורר. אילו צרכים נפשיים מחזקים ומבריאים נמנעו ממני בילדותי ובגלל חסרונם נהיה אצלי קול כזה.
      זה לא קול החכמה ששואל על האמת. קול החכמה האמיתי שמחפש את האמת ושואל מהי האמת, הוא כח שמבחינה נפשית הוא משמח, מיטיב, מחזק, מחייה וגורם הנאה עצומה. גם כשהוא בשלב הקושיא של החקירה ועוד לא הגיע לשום תשובה. אם מדובר על קול מעציב וממית זה בלי ספק לא קול החכמה של בקשת האמת, אלא קול של יצר הרע מסוג רגשי האשמה וחוסר בטחון עצמי וכיו"ב. ליצר הרע כזה לא צריך להשתעבד לו ולחפש לו תירוצים למה היהדות שלי היא על בסיס אמיתית, הוא יטיל ספק על כל דבר. זה בור בלי תחתית והוא הרסני. זה כלל גדול, שאסור להתמסר להשתעבד לחולי ולפעול לפי ההוראות שלו והצרכים שלו. זה מעמיק את הבור. לפעמים ממלאים את הצורך שמבקש החולי, רק לפי שעה כדי להשקיט קצת את הכאב והצעקה ואחר כך לטפל בזה, אבל זו לא דרך חיים לטווח ארוך.
      .
      .
      מה שנכון הוא לנסות להשתחרר מכבלי הקול הזה, אם על ידי טיפול בו והבראתו, ואם על ידי מרד בו. כמובן מרד בחכמה ומתינות וזהירות ואהבה, לא לשבור שום דבר. החולי שלנו הוא חלק מאיתנו, חולי הוא תגובה בריאה של גוף בריא למצב לא בריא.
      למשל אבל על מת זה חולי נפשי, כי האדם כבוי וסובל ולא מתפקד ולא ממש חי, אבל אנו לא שונאים את החולי הזה ולא כועסים על עצמנו ומאשימים את עצמנו למה אנו חולים בו. זו תגובה בריאה של נפש בריאה על מצב עקום ולא בריא של מות מישהו אהוב.
      החוליים הנפשיים שלנו הם תגובה של גופנו על מצב לא בריא שהיינו בו בילדות ולרוב גם בהווה, לא צריך לשנוא את גופנו על זה. להיפך, צריך לאהוב את החולי. אם לא כועסת על התינוק שלה שבוכה וכועס כשהוא רעב זמן ארוך. אם יש רעב הבכי הוא יפה וטוב למרות שהוא חולי. צריך לטפל בחולי באהבה ולא לשנוא אותו. ואם אין פתרון כי במציאות אין חלב, והתינוק נשאר בוכה וכועס ובועט ולא נרגע, אנו ממשיכים תמיד לחבק באהבה את בכיו וכעסו ולא מאשימים אותו על כך שאינו נרגע.
      .
      .
      כמו שאמרתי, אצל ילד בן שלוש אין שאלה האם הוריו צודקים, ואין שום צורך למצוא ביסוס, וזו אמת וזה חי וטוב (כל זמן שהוא יודע שהוא ילד ולא חושב שהוא יותר חכם מהמבוגרים ונלחם בהם). זו דרך בריאה. זה תמים וקשה לנו להיות תמימים. קשה לנו מאוד להיות בריאים מבחינה נפשית, כמעט בלתי אפשרי. ככה היא התרבות שלנו והאקלים הנפשי שלנו. אני לא בא ואומר תהיה בריא. זו לא חכמה לומר, בעצמי אני רחוק מאוד מלהיות בריא נפשית. אני מתכוון רק לנסות להבין את המצב, לא לפתור אותו. לכל היותר לקבל אותו בהשלמה. זה בעצמו כבר משפר את היכולת להתמודד, גם אם הסבל הנפשי לא מפסיק.

  5. nirstern הגיב:

    מסיבה טכנית אני מעתיק לכאן תגובה של דוד:

    "אם הבנתי טוב, יש שני מישורים של מציאות. המישור הרגשי והמישור העיוני. מי שקנה שכל עיוני, רואה את הדברים ולא צריך תורה בכלל. אלה הם אנשים יחידים כמו אברהם אבינו. מי שאין לו שכל עיוני, פועל כמו ילד, רק מבחינה רגשית. אני ההמון. אז אם אני שומר תורה ומצוות, זה כמו ילד ששומע להורים שלו, ואין צריך שום ביסוס לזה.
    אז גם אם קיום התורה והמצוות איננו משמח אותי עליי לדעת שאני כמו הילד שלא מבין וחייב לשמוע להורים. אתה כותב "אבל אם הילד אומר אני יודע שמה שהזקנים אומרים זו האמת היותר חזקה ואמיתית, אבל אני רק בגיל חמש ולא יכול לתפוש מה שהם מדברים, ומבחינתי יש לי את התפישה הילדותית שזה כל יכולתי ואם יקחו ממני את זה אשאר עיוור לגמרי ואהיה כמו צמח שאין לו שום שכל. לכן עם כל הכבוד לזקנים וההכרה שהאמת החזקה והאמיתית אצלם, לי יש את האמת הילדותית שלי שמבוססת על רגשותי הילדותיים ולא על העיון המופשט של הזקנים, ולפיה אני חי וחיי אמיתיים כי אני אמיתי ורגש זה דבר שקיים במציאות". זאת אומרת שאם עכשיו אני לא מרגיש אמת בדת או בתורה או אם אני מרגיש שרע לי שם, אז אעזוב את זה? למה לא אגיד שעדיין אני בתפישה של ילד שלא מבין ואם אבא ביקש ממני כנראה שזה טוב גם אם אני לא מבין? תקן אותי אם הבנתי משהו לא נכון.
    גם כיון שאני ההמון אם אני מוסר את נפשי, זה יהיה כמו בהמה. כי אין לי שכל עיוני. כמו התמימים שהיעב"ץ תיאר. ואם אני הייתי נולד במשפחה יוונית שמאמינה באלים, הייתי גם מאמין בזה. אז ככה אני, בתור מייצג של תפישת ההמון חי? זה הכוונה של התפישה הילדותית? או שבאיזשהו מקום, גם אצל הילד יש קצת שכל שנכנס?
    .
    .
    יש קול פנימי שמבקש ביסוס. לכאורה אם הקול הזה ממית, היא איננה באה מבקשת חכמה אלא מחולי נפש. זה אומר שיש גם אפשרות שאם הקול הזה מחייה אותי ומשמחת אותי, שאצטרך להתייחס אליה?"
    עד כאן דבריו של דוד.
    .
    ……..
    .
    זה מה שכתבתי על דבריו:
    למשל יש ילד שהוריו אומרים לו כעת אסור לצאת מהבית כי יש וירוס בחוץ. או להיפך, יש מלחמה וצריך לעלות לרכבת ולנסוע רחוק בלי תנאים נוחים, והילד לא מבין את זה, הוא סובל מאוד ונראה לו שסבלו סתם כך בלי תכלית ותועלת. אבל הוא מרגיש שהוא רוצה ללכת אחרי הוריו, הוא מרגיש שהוא מאמין בהם גם בלי שהוא מבין וגם כשרע לו.

    אבל יש ילד שנולד למשפחה הרוסה, ההורים מכורים לסמים או חולי נפש או עבריינים קשים, והם מכים את הילד בלי סיבה ומתאכזרים אליו. לפעמים מנצלים אותו מינית וכיו"ב. והילד מרגיש שרע לו וגם אין לו אמון בהורים והוא רוצה לצאת מהבית ושמח שתבוא עובדת סוציאלית ותוציא אותו לפנימיה, ואפילו אם קשה בפנימיה ואפילו אם ההורים אומרים תאמין לנו שהכי טוב אצלך איתנו.

    אין בזה כלל חיצוני שאומר אתה צריך להרגיש אמון בהורים ותמיד להאמין בהם גם כשרע לך. אלא אתה צריך להקשיב לליבך, כלומר רגשותיך, ולנסות להרגיש מה נכון בשבילך. אין כלל איך לא לטעות. שוב, פועלים, מקווים לטוב, לפעמים טועים ומשלמים מחיר, כך הם החיים.
    יש ילדים שמרגישים שהם רוצים להישאר עם ההורים ומאמינים בהורים, גם כשההורים מוכרים אותם לזנות ונותנים להם סמים ומכים אותם בלי סיבה וכו'. אני מכיר מקרים כאלה. ויש ילדים שנעלבו מההורים ובורחים מהבית למרות שההורים טובים ובאמת הכי טוב להם אצל ההורים והם סתם מפסידים בית טוב. גם כאלה הכרתי. אין אף אחד שיכול להדריך איך לבחור בלי שיהיה סיכון של טעות מרה.

    כשעבדתי עם נערים שיצאו מבתים חרדיים, היה נראה לי שחלק מהם סתם הפסידו משפחה וחברה בגלל איזה עלבון וריב מקרי שאחר כך הפך לעקרון של אגו ועקשנות. וחלק ניזוקו כל כך הרבה מהמשפחה החרדית או החברה החרדית ואם היו עוזבים קודם היו מרויחים הרבה רק שלא היה להם אומץ להקשיב לרגשותיהם שאמרו להם לצאת ולפעול לפיהם.

    אם אחד מאלה היה שואל אותי לפני שהחליט על יציאה בשאלה, לא הייתי יכול לדעת מה טוב בשבילו. הייתי אומר לו תעשה איך שאתה מרגיש. האם זו היתה טעות או לא התגלה רק לאחר מעשה.
    .
    .
    לגבי ההמון, קראתי פעם שסיפרו לרב מבריסק בהתפעלות שהיתה עיירה שבה כל התושבים נעשו חילונים חוץ מקצב אחד שהיה יהודי פשוט ורק הוא שמר על היותו מדקדק במצוות. והרב אמר כנראה הוא בן אדם קשה. כלומר הוא לא ייחס את מעשיו לפעולה שכלית בעלת ערך, אלא לרגש של אדם לא חברותי שעושה דווקא להיפך ממה שהאנשים שלידו עושים.

    זה לא שבאמת אין לנו בכלל שום שייכות לשכל עיוני. אנשים שאין להם בכלל שייכות לשכל עיוני הם לא שונים מבהמה, ואלה מי שכתב עליהם במו"נ ג' נ"א:
    "אמנם אשר הם חוץ למדינה, הם כל איש מבני אדם שאין לו אמונת דת, לא מדרך עיון ולא מדרך קבלה, כקצות התור״ך המשוטטים בצפון, והכושיים והמשוטטים בדרום, והדומים להם מאשר אתנו באקלימים האלה. ודין אלו כדין בעלי חיים שאינם מדברים, ואינם אצלי במדרגת בני אדם, ומדרגתם בנמצאות למטה ממדרגת האדם ולמעלה ממדרגת הקוף, אחר שהגיע להם תמונת האדם ותארו והכרה יותר מהכרת הקוף."

    אם יש מדרגה כזו, ואנחנו מעליה, מה שמפריד אותנו מהמדרגה הזו הוא השכל שכן יש בנו. למשל אנחנו מבינים שאהבה יותר טובה משנאה, שאחדות יותר טובה ממחלוקת, ששלום וסדר חברתי יותר טוב ממלחמה ורצח. יש לנו ערך לחיי אדם. חלק מאיתנו חושבים שזה כך רק בגלל שזה מפורסמות, כלומר החברה שאנו חיים בה סוברת שזה כך ומסכימה שזה כך, ומחנכת לכך. ואנו הולכים כמו עדר אחרי זה, מצייתים למוסכמות החברה ולחינוך שקיבלנו. אבל יש לא מעט מאיתנו שגם אם יגדלו בחברה שרואה ברצח דבר טוב הם יתנגדו. למשל יש הרבה גרמנים במלחמת העולם השנייה שלמרות שכולם האמינו בנאציזם הם חשבו שהנאציזם הוא רע ומסרו נפשם על זה. חלקם נערים שגדלו מלידתם על ברכי החינוך הנאצי.
    גם מה שהחברה יש לה מוסכמות שלחיי אדם יש ערך זה מעיד שמובילי הדה של החברה, מי שייסד את הערכים שלה, הוא לפחות השיג את זה בשכל. זה שכל עיוני, בהמות או שבטים כמו התור"ך לא משיגים דבר כזה. יש בהמות ידידותיות כמו כבשים, ויש שבטים פרימיטיבים נעימים וידידותיים, אבל זה בא רק מרגש ומזג. מספרים לגבי פרעות תרפ"ט בחברון, ששכנים ערבים שהיו כמו אחים וחיו באהבה, ברגע התהפכו ורצחו את שכיניהם. כי האחווה היתה רגשית, וכשסער עליהם רגש אחר של התקוממות ומרד ומלחמה אז הם רצחו.
    יש אנשים שלעולם לא ירצחו וגם אם החברה והחינוך והרגש יסכימו שיש לרצוח, וזה כי הם משיגים השגה שכלית שלא רוצחים, ואחרי שזה שכלי, זה אצלם אמת מוחלטת כמו אחת ועוד אחת ואי אפשר להזיז אותם מזה בשום אופן, ולפעמים הם גם ימסרו נפש על זה ממש. הם יעדיפו שיהרגו אותם ולא שהם ירצחו. האמת מחייבת. מי שלא יעמוד בנסיון זה כי רגש הפחד היה חזק והזיז אותם ממה שהאמת מחייבת אותם לפי השגת שכלם.
    פעולה כזו של להימנע מלרצוח על ידי מי שהתחנך על ידי נאצים, היא משכל עיוני, והיא גם עבודה לשמה. הוא עושה את האמת רק משום שהיא אמת. בלי שום סיבה אחרת. החובות הלבבות אומר שעבודה מכח הערה שכליית היא עבודה לשמה. זה אותו עניין. השכל העיוני משיג את האמת. הוא משיג במושגים של אמת ושקר, לפי המו"נ א' ב' זה המושגים של לפני חטא אדם הראשון. לעשות לפי המוסכמות החברתיות, שזה ההשגה של אחרי החטא, המפורסמות, זה נובע מרגש ולא משכל. האמת השכלית מניעה בהכרח לפעולה. זה משום התאחדות השכל המשכיל והמושכל, ומשום שהאידיאות הן צוה שמתלבשת בחומר האדם המשכיל אותן, וצורה מניעה את החומר, היא נפשו, ומשום שהשכל העיוני הוא הצורה של הנפש הבהמית היא פועלת בהכרח מכח השגת שכל עיוני. לכן מי שמשיג שאין לרצוח מכח תפישה של שכל עיוני באידיאה של חיים וטוב, הוא גם יפעל באופן מעשי כך, ולא יוכל לסבול לא לפעול כך. לרצוח זה אצלו סתירה לחיותו, כי האידיאה שהשיג הפכה לחיותו.
    .
    .
    זה גם בדברים קטנים, ויש מבחנים לזה. בעלי המוסר אהבו לעסוק בניתוח מבחנים כאלה.
    למשל אם אשתי ביקשה ממני שכשאני שוטף את הבית שאזיז את המקרר ואנקה מאחריו.
    לפעמים אני עושה כבקשתה מכח רגש. יש קופים שמוציאים כינים זה מגופו של זה, והחוקרים אומרים שהם עושים את זה גם כשאין כינים, זה נועד לעשות נעים לזולת. בוודאי יש ילדים קטנים שמיטיבים זה עם זה ונענים זה לבקשותיו של זה.
    אבל רגש יניע אותי לחבק, לקנות פרחים, דברים שנתפשים אצלי רגשית כנעימים ומיטיבים. יש גברים שמרגישים את הנועם שבנקיון מאחרי המקרר, וזו מעלה גדולה. אני לצערי מבחינה רגשית לא מרגיש שום נועם בניקוי מאחרי המקרר, רק רגשות שליליים יש לי כלפי זה. לכן הרגש הבהמי שלי לא יניע אותי לעשות את זה כהטבה למישהו אחר.
    אולי אני מפחד מאשתי, או רוצה לקנות אצלה נקודות זכות. אבל אני יכול לומר לה שניקיתי גם אם לא ניקיתי. היא לא תבדוק. בפעם הבאה אם יימצא שם לכלוך אפשר שהוא הצטבר אחרי ה"נקיון" שלי.
    אם ניקיתי מאחרי המקרר אולי זה כי אני מפחד מאשתי וגם מבחינה רגשית אני חלש מכדי לשאת שקר. שקר יש לו משקל נפשי וצריך כח נפשי לסחוב אותו.
    אבל נניח שאני יודע שאשתי לא תשאל כלל אם ניקיתי, ואני מרגיש ששתיקתי אינה שקר. היא רק ביקשה שאנקה, לא התחייבתי לנקות.
    אם במקרה כזה ניקיתי מאחרי המקרר, יש אפשרות סבירה שזה בא משכל עיוני. השכל העיוני המופשט שלי תפש את האידיאה המופשטת של טוב ושל אמת, והיתה התאחדות של השכל המשכיל והמושכל, והנפש הבהמית שלי היא חומר ביחס לשכל שלי והוא מניע אותה כי הוא החיים שמכוחם היא חיה, עשיתי את האמת משום שהיא אמת, וניקיתי מאחרי המקרר. וזו עבודה לשמה. בלי סיבה ובלי תועלת, רק מכח האמת.

    .
    .
    יש תועלת להאריך לנתח כך את הפעולות שלנו. אם אנו מוצאים אצלנו ניצוצות של שכל עיוני ולומדים להבחין בהם, זה מקרב אותנו להצמחה של כח השכל העיוני אצלנו. בעלי המוסר מלמדים מבחנים כאלה באופנים שונים. מסופר על רבי יחזקאל לוינשטיין שראה בחורים רוקדים עם ספר תורה בשמחת תורה, ואמר שיש הבדל בין הרמה של שמחה ודבקות בתורה שהוא ראה בהם כל השנה כשלמדו תורה בשגרה, לבין הדבקות שהוא רואה בריקודים. ולכן הדבקות הזו היא שקר.
    יש הרבה שמתקוממים נגד גישה כזו. תן להם לרקוד, הם צעירים, והם אוהבים את התורה וכל השנה לומדים בשמחה, אל תהיה משבית שמחות. מה זה נותן למדוד בסרגל כל כך נוקשה את האמיתיות של הריקוד.
    לא הייתי שם, אבל לדעתי הוא לא מנע מהם לרקוד ולא הראה פנים חמוצות. אין רע בריקודים שבאים מרגש ולא משכל עיוני. הבחורים הם לפחות במידת מה ילדים וזה בסדר, אי אפשר לשלול מהם את ילדותם, מתבגרים לאט לאט בהדרגה.

    העניין הוא שהוא התרגל תמיד לנתח מה בא משכל עיוני ומה בא מרגש. אחרי הניתוח אפשר לתת מקום גם למה שבא מרגש. אף אחד לא התכוון שימנעו מילד בן חמש לשחק בכדור ולאכול ממתק. צריך רק לדעת מה בא מרגש ולתת לו מקום בלי בושה, ולדעת מה בא משכל. אם מערבבים ביניהם אין צמיחה לכיוון התגברות כח השכל. ועוד רעות רבות באות מהערבוב הזה. אם הבחורים היו תלמידיו אז גם אחרי ששמעו את הביקורת שלו הם המשיכו לרקוד בשמחה, רק בידיעה ברורה שזה נובע מרגש ולא לפי סרגל אמת מדוייק שהוא השכל. אין בושה ואין מניעה להיות ילד ולהיות רגשי. אדרבא, עלינו לטפח את זה. רק להיות מכיר את מקומו ולא לערבב. אם מערבבים בין רגש לשכל אז שורפים את המורה נבוכים כי הוא אמר שאין לבורא גוף והילד שבי מרגיש שלא יתכן שאין לבורא גוף, ונעשיתי עובד עבודה זרה.

    אם לא מערבבים אז יכולים גם לפי הרמב"ם להתפלל ברגש ולבקש שהבורא יענה לבקשתי. למרות שלפי השכל העיוני לא יתכן שהבורא יענה לבקשתי כי זה שינוי אצלו. אם לא הייתי מבקש היה עושה א', וכעת אחרי שביקשתי הוא עשה ב', ואם כן חל בו שינוי מכח התפילה שלי. רק שמותר לי להיות גם ילד, לא רק שמותר, זו האמת שאני תמיד גם ילד, גם אברהם אבינו ומשה רבינו היה בתוכם חלק נפשי של ילד, ועליו חל משפט ההמון והילדים שכותב הרמב"ם. זו המציאות שיש בעולם נפש בהמית וכח דמיון, הבורא ברא אותם והוא לא רוצה ברעתם ולא רוצה לאבדם כמו שכתב בשמונה פרקים, כל מה שהוא ברא הוא טוב מאוד, זו המציאות והמציאות היא האמת. וכיוון שאמת שאני ילד אז אמת הוא שאני מתפלל והבורא עונה לתפלתי. בכח הדמיון אראה שמי שמתפלל מקבל ומי שלא מתפלל לא מקבל. השכל יסביר שמששת ימי בראשית הוחק חוק טבע כזה, וזה לא באמת בגלל שעכשיו התפללתי. אבל הרגש מוכרח להרגיש שתפילתי נענתה וזו אמת אצלו וגם בעולם הוא יראה בחוש שהתפילה נענית ואין לשבור את המציאות הזו מכח השכל, השכל מחוייב להיזהר לשמור על זה חי ושלם ותמים ואל תקוף את זה. כמו שאבא מחוייב לשמור על בנו שלא יתבגר לפני זמנו כשהוא מלמד אותו, שתישאר בו ילדות ושמחת חיים טבעית. אם מבטלים את אמיתיות החלק הילדותי הרגשי מבטלים את כל עניין התפילה, ובעצם הורגים חלק גדול מהאדם שהרבה מהחיים תלוי בו, לא רק תפילה.

    מה שאני כל הזמן אומר שאין לנו שכל עיוני, הכוונה שקשה לנו מאוד להפריד אותו מהרגש, ולהשתמש בו באופן נקי וצלול ומזוכך מהשפעות הרגש. אם באמת נזכך אותו מהשפעות הרגש ונזקק אותו במבחנים כאלה, הוא יהיה מאוד קטן, הוא ישיג רק דברים מאוד פשוטים, מאוד קלים להשגה. הרבה דברים שנחוץ להשיג כדי לחיות חיים שכליים הוא לא יצליח להשיג. זה מאמץ גדול מדי, אי אפשר להחזיק לאורך זמן את התודעה שלנו במצב כזה, מהר ניפול שוב לשליטת הרגש.
    אבל יש בנו פעמים רבות שהשכל העיוני מתנוצץ בנו ואף מפעיל אותנו בעל כרחנו, שזה קיום אמיתי של והלכת בדרכיו כמו שכותב בסוף המורה נבוכים על עשיית חסד צדקה ומשפט, ואנו עושים עבודה לשמה אמיתית. חשוב להבחין בזה גם כדי שלא נרגיש מושפלים ובהמיים יותר ממה שאנו באמת. כבוד שמגיע לאדם באמת הוא כמו נשימת אוויר לחיות הנפשית שלו, והוא ניזוק מאוד אם זה נשלל ממנו.
    דברים מסוג לנקות אחרי המקרר מכח שכל עיוני ולשם שמיים, אנו עושים באופנים רבים מאוד ושונים מאוד זה מזה, ומסתמא לא עובר יום בלי שאנו עושים הרבה דברים כאלה. אין חשיבות לכך שזה קטן, המעט והזך הוא הרב. אם מעט ואם הרבה ובלבד שיכוון ליבו לשמיים. נקיון אחד כזה מאחרי המקרר גדול הרבה יותר מלהקים מפעלי חסד שעוזרים לאלפי אנשים או רשת ישיבות וכל כיו"ב. רחמנא ליבא בעי. מה שאמרו הכל לפי רוב המעשים הכוונה להרבות בנקיונות מאחרי המקרר שהם מעשים נקיים לשם שמיים ומתוך שכל. ולא סתם להגדיל כמות של מעשים בלי לפשפש היטב כמה הם זכים.

    .
    .
    בוודאי יש בנו גם בקשת אמת שבאה מכח השכל, אם הוא קיים הוא מבקש אמת. בתחילת המטאפיזיקה כתב אריסטו שעין בשר רוצה לראות דברים. שמעתי פעם שאסיר שהשתחרר אחרי ארבעים וכמה שנים בכלא אמר שהכי חסר היה לו לראות את השמיים. התפעלתי מזה, הוא לא אמר שהיה חסר לו אוכל טוב, אשה, מוזיקה, וכו'. וכמו כן השכל העיוני שואף להשיג דברים. אם יש בנו שכל אז יש גם בקשת אמת בריאה.

    כמעט תמיד היצר הרע מתלבש על כח נפש בריא שקיים בנו במיוחד. למשל מי שיש בו מטבעו ומזגו כח נפש בריא ויפה שהוא עדין ורך טוב ונותן ומתחשב ורואה את הצד של הזולת, אדם כזה יהיה קרבן של חולי רגשי אשמה של שנאת עצמו, יותר ממי שמטבעו יש לו טבע גס קשה ואכזר.
    מי שיש בו טבע בריא מצד מזגו של חיות טבעית תוססת ויפה ורעננה של הרבה שמחת חיים וחום טבעי ואהבה וחברותיות, יחלה יותר בקלות במחלה של רגש משיכה הרסני לזנות ועריות, ממי שטבעו היסודי הוא קר ויבש ושקט ומופנם.
    מזג החומר מושך אליו את התלבשות הצורה שמתאימה להתלבש בו לפי הכנת חומרו. זו מלידתו צורה בריאה של חיים בריאים באופי מסויים, ואותה הכנה עצמה מושכת חולי שדומה בצורתו לצורה הבריאה.

    כך גם מי שמטבעו הבריא יש בחומר שלו מזג של הכנה לקבלת שכל עיוני יותר בקלות, בעל כשרון, הוא יותר בקלות יחלה במחלה של קול שמטיל ספק בכל דבר לא מתוך בקשת אמת אלא מתוך כיוון של להרוס את החיים.

    • nirstern הגיב:

      יש מדרגה אמצעית בין שכל עיוני לדמיון. זה שכל עיוני שמעורב בכח הדמיון ופועל ביחד איתו ולא באופן מזוקק ונבדל. (על דרך שהחושים והדמיון פועלים ביחד ואי אפשר להפריד את פעולתם באופן חד, כי חוש לחוד קולט רק צבעים נעים בלי שהם מצטרפים לשום עצם, ודמיון בלי חוש גם לא יכול לפעול כי אין לו יכולת לתפוש מציאות מופשטת מחומר.)
      במו"נ א' ע"ג קרא בעקבות אלפראבי לפעולה המעורבת של שכל עיוני ודמיון "הדעת המשותף":
      "אמנם היות כל מה שמנוהו [כת המדברים, שכל תורתם מושתת על כח הדמיון ככח הכי עליון] מן הנמנעות בלתי מצויר בשום פנים והיות מה שקראוהו אפשר מצויר – הוא מאמר אמיתי. אלא שהפילוסופים אומרים שזה אשר קראתם אותו נמנע להיותו בלתי מדומה ואשר קראתם אותו אפשר להיותו מדומה וזה האפשר אצלכם הוא אפשר בדמיון לא אצל השכל – הנה אתם בזאת ההקדמה תבחנו המחויב והאפשר והנמנע פעם בדמיון לא בשכל ובפעם בתחילת הדעת המשותף כמו שזכר אבונצר בזכרו הענין אשר יקראוהו המדברים "שכל":"
      .
      בהתחלות הנמצאות עמ' 10 כתב על זה אלפרבי:
      "הנה המרגשת והמדמה [כח החושים וכח הדמיון] כאשר נשלמו במה שיגיע מרישומי הדברים המוחשים והמדומים, שב בהם דמיון מה מהדברים הנפרדים [המושכלות המופשטות מחומר שהשכל העיוני משיג], אלא שזה הדמיון לא יוציאם ממדריגת המציאות החומרי וממדרגת הצורות [בלשון אלפראבי "צורות" פירושו דווקא צורות שמלובשות בחומר. לצורות מופשטות מחומר הוא קורא מושכלות]"
      כלומר יש באנשי ההמון שלא הגיע למדרגת חכמים (שזה אנחנו), צד שדומה לשכל עיוני, שהוא מדרגה אמצעית שהיא מעל הדמיון ומתחת לשכל עיוני גמור, רק שהוא לא ממש שכל עיוני גמור כי הוא לא תופש דברים מציאותיים באופן שלגמרי מופשט מחומר, אלא הוא תמיד נשען על איזשהו ציור של חומר כשהוא תופש דברים מופשטים.

  6. nirstern הגיב:

    קטע ממכתב שמתייחס לתגובה אל דוד:
    "אם אחד יבוא כל הזמן, לילד ויאמר לו שאין ברור שהוריו שלו הורים, וכמו כן, אחד יבוא כל הזמן לבעל לומר שאם יגרש אשתו וישא אחרת, חייו ישתפרו, אז הוא בצרה גדולה, רק אם מסיח דעת,

    לכן אמרו לנו, לא לחקור, לא ללמוד ספרי חקירה, ובכן להשאר עם הרוגע וישוב הדעת, לחיות חיים חרדיים, והיום הדרך לומר לסנן הכלים טכנלוגים לא לראות, מה שאחרים אומרים,

    אבל אם אדם פתוח לעולם ואי אפשר לו לא להסתכל, כי בזה בעצמו מרגיש נחנק, אם כן כל הזמן יש עולם שאומרים לו, הכל שטיות, לא בסיס לא שבועה ולא חרמים, וכאילו קול מכל העולם צועק לו, אתה שוטה שאתה אוחז מסורת אבותיך, ואז הוא בצער, החבר של השואל, מסתם פתוח לעולם לכן חי חיי צער,"

    .
    .
    .
    מה שכתבתי על זה:
    לא בהכרח זה רק שני קצוות, אפשר שיש גם אמצע.
    אפשר להיות סגור לגמרי ולא לראות שום דבר מחוץ לד' אמות של הלכה. אפשר לשמוע כל קול שיש בעולם שצועק טפשות ותאוות וכו'.
    שני אלה הם קצה.
    כל החילונים שאני מכיר חוסמים במידה כזו או אחרת את עצמם מרצונם מטלויזיה וגם מהרבה אתרים שהם לא מעוניינים, לא רק כיעור של זימה, גם אתרי חדשות ודעות שונים ומשונים או פייסבוק שבו כל אחד צועק דעות. כמעט לכל מי שאני מכיר אין בבית טלויזיה. הם אומרים שזה מטשטש ומבלבל את המוח והדעת ומציק. יש מחשב ורואים בו רק מה שרוצים במיוחד ובכוונה. הם מוצאים לעצמם אמצע שמתאים להם.

    יש מן הסתם גם הרבה חרדים כאלה. אצל חרדים לפעמים מתפתח לחץ, שמרוב שתמיד היה אסור גם דברים שהנפש זקוקה להם, נעשה רעב גדול וזה יכול להשפיע עליהם להסתכל בדברים שהם לא רוצים בלי יכולת לעמוד מול הרעב של הנפש, והפתרון היחיד הוא לגמרי להוציא את כל הטכנולוגיה.

    ההתחלה של יציאתי מהחיים החרדיים היתה שהגעתי לאשפוז מרצון בבית חולים. היתה שם טלויזיה אחת לכל המחלקה. שמו את זה על הערוץ הממשלתי. היו שם כמעט רק חדשות משעממות ותוכניות של דיבורים על פוליטיקה וכו'. הייתי יושב מול זה על כסא לא נוח, ומסתכל שלוש שעות בלי להפסיד שנייה אחת, בלי לשתות או ללכת לשרותים, על שלושה אנשים זקנים מכופתרים, שיושבים ודנים באריכות עצומה על המחלוקת בין משרד האוצר וההסתדרות על זכויות הפנסיה של עובדי המדינה. הייתי רעב לזה עד כדי כך. אחר כך נרגעתי, כעת גם אם יש משהו שאמרו להיות מאוד מעניין לרוב זה משעמם אותי ואין לי סבלנות לזה.

    נדמה לי שרעב כל כך גדול זה לא פתרון בריא. אין לי דרך מעשית איך להרגיע את הרעב בלי לראות יותר מדי דברים שהאדם מרגיש שהם לא טובים לו.

    יש עניין של להעיז פניו נגד המלעיגים, ויש גם עניין לצאת מעיר של אנשים רשעים כי בעל כרחו יהיה מושפע מהם. אין הכוונה שמול כל מילה שמישהו אמר אהיה עז כנמר נגדו, ובוודאי לא שכל פעם ששכן אמר מילה לא טובה אעבור דירה או אלך למדבר. מחפשים מידה אמצעית נורמלית לפי העניין.

  7. nirstern הגיב:

    אני מעתיק כאן עוד תגובה של דוד שמסיבה טכנית לא עלתה לאתר:

    לפני כחודש עיינתי שוב בהקדמה של המורה נבוכים והיה מאוד קשה לי משהו שעכשיו בזכות הרשימה הזאת מתורץ.
    הרמב"ם כותב "אבל כונת המאמר הזה להעיר איש בעל דת שהרגלה בנפשו ועלתה בהאמנתו אמיתת תורתינו…". היה לי קשה מאוד. קודם כל שהרמב"ם מתייחס לשלב הזה בחיים שבו אני רק "מאמין" כאל שלב. אני הייתי חושב שזה א שווה כלום. הרי אתה סתם מאמין למה שאמרו לך. אין בירור שכלי. זה אפילו לא שלב. זה לא שווה כלום. אבל הרמב"ם לא אומר כך. הוא מתייחס לזה. והוא, כמו שאמרת, לא בא לומר לך הוכחות איך להאמין. רק להתאים השכל עם סיפורי התורה. זה לכאורה נגד מה שמלמדים באוניברסיטה (או במקומות אחרים) על הרמב"ם הרציונליסט שנותן גושפנקא רק לשכל. יש כאן משהו אחר.
    לכאורה זה מה שכתבת. אני רק ילד. ואני לא יודע. אני מאמין שההורים שלי רוצים לעשות לי טוב. אחר כך הבירור השכלי בא רק להתאים את השכל עם זה.
    אתה מסכים?
    .
    והיה לי עוד שאלה: לכאורה אז מה הטענה על כל עובדי עבודה זרה? הרי, לא בדקתי, אבל אני מאמין, שיש עבודות זרות, איפה שמתייחסים בצורה רכה ויפה לכולם, שרוצים לעשות טוב וכו. אז אין טענה על העובדים. כי הם מאמינם שההורים רוצים לעשות להם טוב. והם באמת מרגישים ככה. מנהג אבותיהם בידיהם כמו שכתוב בגמרא. אם זה תלוי ברגש אז אין עליהם טענה?
    .
    ושאלה אחרונה: אם בשכל הם מאמינים נגיד, בכל תורת אריסטו לפי שיטת הרמב"ם, שזה התורה. רק שהם קוראים לכל הדברים שמות אחרים. במילים אחרות, הם התאימו את השכל העיוני, אריסטו, התורה, עם סיפורי המסורת שלהם. ולא עם סיפורי התורה. אז הם לא עובדי עבודה זרה לכאורה. נכון?

    .
    ……………
    .
    .
    זו תגובתי לדבריו:
    מה שהבחנת בהקדמה אני מאוד מסכים לזה. גם השלב של אמונה מצד המסורת, וגם הכוחות של דמיון ונפש בהמית, הרמב"ם לא שולל אותם. זה בא ביחד.
    הוא שולל רק את התפישה שהדמיון הוא מעל החכמה, או לפחות לא כפוף לה. אצל ההמון האמת של המסורת והתורה, וכן האמת של פשוטי המקרא שאומרים שלבורא יש גוף, היא אמת מוחלטת לגמרי. הם לא מוכנים לקבל שיש בעלי חכמה שמסתכלים על זה באופן שונה, שמוציאים את המקרא מידי פשוטו החיצוני לפרשנות מופשטת משוככת ושכלית יותר, ושחוקרים באמונה להגיע לאמת שהיא הבנה עצמית, ולא רק דבקות במסורת בלי להבין, אפילו בלי להבין מה באמת כתוב באותה מסורת.
    (יש בדיחה ישיבתית, שהליטאי אומר להונגרי, אתה תגיד לי איפה זה כתוב ואני אגיד לך מה כתוב שם).

    גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ את התלמידי חכמים יותר משנאת אומות העולם את ישראל.

    זה כמו שהילד אומר לאבא שלו אני מבין יותר טוב ממך. באמת ילדים אומרים את זה ומשוכנעים בזה לגמרי כבר מגיל שנתיים. פשוט אצלם שעכשיו לא צריך להחליף חיתול או ללבוש מעיל והם נלחמים בכל הכח. רק כשהם גדלים יותר הביקורת שלהם על המבוגרים קצת מתרככת.
    מול ההמון שמתנגד לחכמה הרמב"ם אומר אתם רק ילדים והדעה שלכם טפשית ושקרית. הכוונה ביחס לחכמה שאתם מורדים בה. אבל זה לא אומר שילד אסור לו לחשוב ולהרגיש ולחיות כילד, לא צריך להרוג את הילדים, חלילה. לבטל להם את אמונתם ודבקותם במסורתם ודרך הבנתם זה להרוג אותם, וזה גם שקר כי גם את זה הבורא ברא ורצונו שיהיה לזה מקום בעולם. הרמב"ם רק בא לחנך אותם שיש משהו שהם עוד לא מבינים וכשיגדלו יבינו. ושהתפישה שלהם היא רק לפי כוחם ולא סוף דבר. לא לבטל אותם לגמרי חלילה.
    אני מאוד מתנגד לדעה של האוניברסיטה שהרמב"ם היה "רציונליסט". חלילה. מי שמתכחש לחלק הילדותי ובוש בו ומתנשא עליו, נעשה יהיר ויבש ושטחי וחסר שמחת חיים וחמימות ואנושיות וכו'. זו לא צורת אדם, ואיך אפשר לייחס את זה לרמב"ם, מלבד שיש הרבה מקומות מפורשים בדבריו שמוכיחים כך.
    .
    .
    .
    שתי השאלות האחרונות בדבריך הן עניין קשה.
    כתוב בבראשית רבה א' א' שהבורא הסתכל בתורה וברא את העולם, כמו אדריכל שמסתכל בתוכנית ובונה את הארמון.
    נובע מזה שבתורה לא כתוב שום דבר שהוא שונה מהטבע של העולם הטבעי.
    כל מה שהאדם צריך בשביל שלמותו והתקרבותו לבורא כבר מונח בו בטבע. לכן אברהם לא היתה לו תורה ולא רק והוא הגיע להכל רק מכח שהוא אדם. לרבי ירוחם יש המשך ארוך של שיחות על זה, שהתורה והטבע הם אחד לגמרי.

    אם יש אדם חולה, שמנהגיו הפוכים מדרכי הרפואה הגופניים והנפשיים והוא הולך ונחלה, והרופא כותב לו הדרכה איך לנהוג לפי הטבע האנושי הטבעי הישר הבריא החי לפי מה שטבעו קובע שזה חיותו הבריאה הישרה, אז הרופא לא כתב שום דבר שונה מהטבע, ובכל זאת המכתב של הרופא חשוב, כי אמנם עקרונית האדם יכול להתבונן בעצמו ובטבע ובחייו, ולהבחין מה מבריא אותו ומה מחלה אותו, ולהגיע לבדו לכל מה שהרופא כתב לו. רק שזה מאוד קשה לאדם רגיל לעשות את זה לבד, ולכן הוא לוקח מכתב מהרופא ועושה מה שכתוב ואפילו אם באותו זמן הוא לא רואה איך זה מתאים לטבעו ואיך זה מרפא אותו, ולפעמים זה גם מייסר אותו.

    בעקרון התורה היא כך. בזמננו אנחנו כל כך רחוקים מהבנה כזו של התורה והמצוות, ומקיום תורה באופן כזה, שמאוד קשה לנו לראות ולקבל שזה כך. אבל התורה מעידה שזה כך. היא מעידה על עצמה שהיא רפואה ותורת חיים ותורת האדם וכו'.

    בבבא קמא לח ב:
    "אמר לו הקב"ה לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן רות המואביה ונעמה העמונית והלא דברים ק"ו ומה בשביל שתי פרידות טובות חס הקב"ה על ב' אומות גדולות ולא החריבן כו'"
    אני לא יודע אם במציאות זה היה כך, אבל באופן אידיאלי, היה אמרו להיות שבזמן התורה הכל ידעו מה היא התורה של אברהם. הוא היה אב המון גויים, הלך לכל האומות ולימד אותם. התורה הזו אומרת את הטבע, הרי אברהם ידע רק את הטבע. מהתבוננות ישרה בטבע, שמשוחררת משעבוד שוחד של מידות רעות, רואים ששורש הטבע הוא אחדות.

    כמו שכתב הרמב"ם בהל' עבודה זרה א':
    "כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו כי אי אפשר שיסבב את עצמו ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו וידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם"

    מה שמקור הטבע הוא אחדות, זה מכריח ששורש הטבע האנושי הוא חסד. הפירוט של זה הוא: חסד צדקה ומשפט.
    אם אין אחדות אז הדעת נותנת שכל דאלים גבר, הגדולים אוכלים את הקטנים. אבל אם יש אחדות אז אנחנו אחים, ובטבע אחים טובים זה לזה ונוהגים ביושר זה עם זה. לכן רבקה נבחנה בגמלים שהיא תלמידת אברהם אבינו, שהיא בעלת חסד, ולא היה צריך דווקא שתבין בהכרח מי מסובב את הגלגל. החסד הוא הטבע האנושי, ואצלה הטבע היה מיושר כמו שהוא, בלי עיקום של מידות רעות.

    מה שגרם לאומות העולם טעות לפי הרמב"ם הוא שעבדו עבודה זרה. הוא לא אומר שהם לא היו פילוסופים מספיק חכמים להבין שהאלוה מסובב את הגלגל. "ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם"
    לכאורה זה קשה, אנו שואלים מה גרם להם לטעות לעבוד עבודה זרה, והתשובה היא שמה שהם עבדו ע"ז זה גרם להם לטעות לעבוד ע"ז.
    אלא הוא כותב שהעבודה זרה אבדה מהם את האמת. מצד עצמם וטבעם היה להם שכל אנושי וכל שכל אנושי רגיל מספיק להגיע לאמת שיש אחדות בעולם ובני האדם אחים. רק העבודה זרה איבדה מהם את זה. העבודה זרה היא התמכרות לרוע, לתאוות, למידות הרעות. העבודה זרה היא בחירה לסרב לטבע הטבעי הבריא, לעקם אותו בכוונה. זו בחירה בזרות. בחירה להתנכר לטבע, הגוף אומר אני לא רוצה יותר אוכל, ומתנכרים אליו וזוללים יותר מדי. מתאכזרים לחלש והטבע מבפנים צועק הרי זה אחי ואני רוצה לרחם עליו, ומתנכרים לזה ומתעללים בחלש. הטבע אומר תראה הכל הוא אחד, הכל חי, חי פירושו שיש לו שורש אחד חי שממנו מתפשטים החיים לכל, והאדם בוחר להתנכר, לסובב לזה את הגב, ולומר אני לא רוצה לראות את זה, אני רוצה ניכור וזרות, אני אקרע חלק מהאחדות ואותו אעבוד, אכבד את המשמשים, אבנה פסל שהוא שלי, כפוף לי, מיוחד לי, ואותו אעבוד ולא את החיים הכלליים שבכל המציאות. וכששקעו בזה, זה השכיח מהם את האמת לגמרי והביא אותם לתרבות שלמה של התמכרות לעבודה זרה.

    אברהם הרים את דגל הטבע האנושי הישר שכל אדם השיג אותו בעצמו, כי תפישת האחדות והאחווה היא בטבע האנושי מבריאתו, היא מה שאנו קוראים אנושיות, להיות בן אדם. לכוארה לומר למישהו תהיה בן אדם, הפירוש תהיה כמו הנאצים וכיו"ב שאלה בני אדם גם כן. אלא הכוונה תהיה כמו שבן אדם צריך להיות מטבעו. גם חילונים מדברים כך, על אנושיות, הם תופשים שהטבע היסודי הישר הבריא של אדם הוא להיות טוב. מי שהוא רע הוא חוטא לטבעו ואומרים לו תהיה בן אדם, תשוב לטבע האנושי שבך. כל מי שבחר בזה, "להיות בן אדם" "א מענטש" הצטרף לאברהם. כל מי שבחר בדווקא לעבוד עבודה זרה כדי להתמכר לרע ותאוות התלכד למחנה אויבי אברהם. זה היה בירור אוכל מתוך פסולת של כל בני האדם בעולם.
    רק רות ונעמה לא התבררו מסיבה כלשהי ונשארו בתוך המחנה של אויבי אברהם. לכן היה עניין שלם להחזיר אותן למחנה שאליו הן שייכות, ובזה נשלם הבירור. מעתה כל הרשעים היו בצד של עובדי עבודה זרה, וכל הטובים היו במחנה ישראל.

    מכאן בא מה שיש בכל מקום בתורה ובחז"ל שבני ישראל הם הטובים והם הנבחרים והאהובים, והאומות עובדי עבודה זרה הם הרשעים והאויבים. בזמננו הפכו את זה ללאומיות, כאילו מכח שבני ישראל יש להם ייחוס משפחתי או לאומי יש להם חביבות מיוחדת. הרמב"ם אומר שמעלתם היא רק שהם עם חכם ונבון. שרואים את היושר של הטבע והולכים לפיו. ומכל האומות אלה שראו את האמת באו להצטרף, ולעמוד לפני הר סיני, והנשארים הם רק הפסולת.

    לכן בעקרון, מבחינה תיאורטית, לפי מהות העניין, לא ייתכן מסורת עבודה זרה שהיא טובה ונעימה. בהכרח זו מסורת של רשע אכזריות וזרות. מי שאנושי אמור בעצמו מכח אנושיותו להבין את הרשע הזה ולמרוד בו.

    כמובן במציאות שלנו זה לא כך כלל. יש הרבה אנשים טובים בין אומת העולם, והם לא יודעים כלל שתורת משה רק משרטטת את היושר של הטבע האנושי הטבעי הכללי. רובם בכלל לא יודעים שהיא קיימת. ולכן הם בונים מסורת מיושרת, שמרככת את הצדדים הרעים של מסורת העבודה זרה שקיבלו מאבותיהם, או שמורדת בה והם מגדירים את עצמם כחילונים הומניסטים פלורליסטים וכו'.
    זו כוונת המאירי שהאומות המתוקנות בזמננו לא נחשבות עובדי עבודה זרה. הבירור שהיה בזמן התורה כבר התערבב. התורה הפכה למשהו לאומי של יהודים בלבד, אוסף הלכות חסרות פשר שמקיימים אותם כי כך מסורת אבותינו, ולא רואים בזה שום חכמה וטוב, ואולי להיפך. ובמסורת החילונית של ערכי שוויון צדק ואחווה כמו שייסדו במהפכה הצרפתית, בקידוש זכויות אדם, במיסים גבוהים לעשירים ותמיכה בעניים, כמו בחוקת רוב המדינות המתוקנות, יש אנושיות מיושרת טבעית בלי שום קשר לאברהם אבינו.

    לכן בזמננו אתה צודק שיש אנשים שגדלו בהגדרה של נצרות וכיו"ב והם טובים לא פחות מיהודים ואין עליהם שום טענה כלל. בכלל לא אלה שנקראים עובדי ע"ז. המאירי רק קבע את זה להלכה, והחולקים עליו אומרים שההלכה לא משתנה אם המציאות משתנה, אבל אין מי שאומר שכל מי שמוגדר היום כנוצרי במהות באמת חל עליו כל מה שאמרו על רשעות עובדי עבודה זרה. הרבה פעמים יש חילוק בין המהות להלכה. למשל לא כל מי שמברך ברכת המזון מבחינה הלכתית, במהות שלו הוא אדם שמודה לאלהיו. לא כל מי שלא מל הוא לא שייך במהות שלו לברית אברהם אבינו, ולא כל מי שששומר שבת במהות הוא מאמין בבריאת העולם, וכל כיו"ב בכל ההלכות. כך גם לא כל יהודי הלכתי הוא במהות 'ישראל', כלומר מי שטבעו האנושי מיושר והוא משיג את הטבע האנושי על יושרו ומתקן את דרכיו לפי זה, ולא כל עובד ע"ז הלכתי הוא במהות עובד ע"ז וטבעו האנושי עקום.

    גם בזמננו הנכרים שייכים למעמד הר סיני, הדלת לפנים פתוחה כמו שהיה אז.
    כמ"ש בהל' איסורי ביאה י"ג:
    "(א) בשלושה דברים נכנסו ישראל לברית: במילה וטבילה וקרבן. (ב) מילה היתה במצרים, כשנאמר: "כל ערל לא יאכל בו" (שמות יב מח). מל אותם משה רבנו, שכולם ביטלו ברית מילה במצרים חוץ משבט לוי. ועל זה נאמר: "ובריתך ינצרו" (דברים לג ט). (ג) וטבילה היתה במדבר קודם מתן תורה, כשנאמר: "וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלתם" (שמות יט י). וקרבן כשנאמר: "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עלת" (שמות כד ה) – על ידי כל ישראל הקריבום.

    (ד) וכן לדורות, כשירצה הגוי להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה, ויקבל עליו עול תורה, צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן. ואם נקבה היא טבילה וקרבן, שנאמר: "ככם כגר" (במדבר טו טו) – מה אתם במילה וטבילה והרצאת קרבן, אף הגר לדורות במילה וטבילה והרצאת קרבן."

    גיור הוא כניסה לברית, כלומר למעמד הר סיני. לא ללאומיות של עם ישראל כאומה. גר הולנדי יכול להישאר בן העם ההולנדי מכל הבחינות התרבותיות, לדבר הולנדית, להרגיש קשור להיסטוריה ולגורל ההולנדי ולשפה וכו'. הוא יכול לא להיות ציוני ולא לתמוך במדינת ישראל או בכלל להרגיש אליה קשר כלשהו. הוא יהיה הולנדי בן דת משה. גיור זה לא עניין של לאומיות. כל הגויים הוזמנו לברית הר סיני. הוא בא להסתופף תחת כנפי השכינה, שהזמינה אלהי גם הולנדים, לא תחת כנפי הלאומיות היהודית.

    גוי הולנדי נכרי שלפי מסורתו הוא נוצרי, והוא חכם שטבעו מיושר כמו שנברא ומשיג את האמת, הוא במהות נמצא תחת כנפי השכינה, כלומר במהות הוא מעם ישראל, הוא מבני ישראל. כי בני ישראל הם תלמידי ישראל, על דרך שתלמידים נקראים בנים. זה לא עניין של ביולוגיה. וכמו שביאר עניין זה הרמב"ם באגרת לרבי עובדיה הגר. חסר רק ההלכה של גיור שהוא לא מל וטבל. זה כמו אדם שמודה לבוראו מכל ליבו בהודאה שלמה על כל מזון שהוא אוכל, רק הוא לא מקיים הלכות ברכות לפי השולחן ערוך. שהוא במהות אדם שמברך, ורק הקיום ההלכתי חסר לו (בוודאי מה שהוא לא מברך אינו בגלל מרד בעיקר התוכן של המצווה לברך, שהרי הוא כן מודה לבורא. מורד בהלכה במזיד זה רק מי שסבור שכוחי ועוצם ידי כו', ולא צריך להודות לבורא).
    המושג שאנו משתמשים בו כשאומרים "גויים" הוא עקום מאוד, זה שנאת חינם. יש לה הצדקה רגשית מכח שהאומות האלה התעללו בנו מאוד בכל ההיסטוריה ואנטישמיות וכו'. אבל גוי יחיד שהוא לא אנטישמי זה חטא לשנוא אותו על חטא אבותיו או עמו. ויש בזה הרבה מאוד אנטישמיות הפוכה, שנאת היהודים את הגויים רק משום שהם גויים. ונובע מכח הנפש הרע של שנאת זרים ויהירות לאומית וכו'. בזמננו אין בכלל מובן מהותי למושג של עובדי עבודה זרה, בעולם היהודי הדתי יש אחוז גבוה מהעבודה זרה שבכלל קיימת בעולם, וטול קורה מבין עיניך.

    יש דעה שכל הגויים הנוצרים או האירופים הם "עשיו", וכל המוסלמים הם "ישמעאל", וכל היהודים הם "יעקב".
    זה מאוד עקום. אכן עשיו ישמעאל ויעקב הם אידיאות מופשטות ששורות על עמים באופן שמתגלה בהיסטוריה ובאופי של העם. אבל כמו כל האידיאות, ההתלבשות שלהן בעולם המעשי היא מאוד חלקית ומטושטשת ולא חדה. אולי במבט כללי עד מאוד, לאורך אלפי שנות היסטוריה, במבט על תכונות של עם שהן כל כך מהותיות שנשארו לאורך כל ההיסטוריה, אפשר בקושי לראות צל מטושטש של האידאות האלה. להסיק מזה שכל אדם שאינו מוחזק בקהילות ישראל כיהודי, שבגלל זה הוא עשיו או ישמעאל, זה לחלוטין שקר מוחלט שמונע רק משנאת חינם ורשע. וכן לחשוב שכל מי שנולד בחזקת ישראל הוא אהוב וחביב ויש לו נשמה עליונה טהורה משורש אלוה ממעל יותר מאנשים שנקראים גויים, זה שקר מטופש לגמרי ומרושע עד מאוד.

    יש קהילות ישראל רבות, ביבשות שונות, שבהן במשך דורות רבים כמעט כל העם לא עשו גיטין כהלכה, לא ידעו או לא רצו לדעת, או שטבלו באמבטיה במקום במקווה כשר, וכו'. יש לזה עדויות רבות מתשובות חכמים מאז, ונוטים לשתוק מזה. אז כולנו בחזקת ממזרים או בני נדה שפגומים בנשמתם. היו הרבה תקופות שהתחתנו עם נכרים, לפעמים באונס ולפעמים מרצון, ואחר כך חזרו בהם והשתיקו את העניין. אין לנו מגילת יוחסין עד יעקב, הכל הוא רק חזקת יהדות וכשרות שלא מבוססת על שום דבר. לא באמת בכל הדורות ובכל הקהילות קיימו את ההלכות בדייקנות. המושג של להיות דתי או יהודי היה אז שונה מאוד ממה שהוא היום. לא בכל מקום היה מרכז של תורה ורבנים ותלמידי חכמים. כל הקהילות הרבות שלא היתה בהן תורה ולא שום יצירה תורנית ותלמידי חכמים נשכחו והושכחו. ורובן היו כאלה. מי שלומד הרבה תשובות של קדמונים, בעיקר גאונים וגם אחר כך, רואה את זה מלשונות התשובות. רוב התשובות היו ממקומות שהיו בני תורה, ובכל זאת רואים זאת. ויש הרבה קהילות שאין משם תשובות כי לא היתה שם תורה כלל, ומהיכי תיתי ששמרו שם על ההלכות בדייקנות.

    במחקר של היום בגנטיקה יהודית, מוצאים משהו קטן ולא ברור שמשותף בגנטיקה של היהודים האשכנזים ביחס לבני אירופה הנוכרים, וגם בחלק מקהילות אחרות כך, אבל לא מוצאים מכנה גנטי משותף בין אשכנזים לבין יהודים מקהילות עתיקות כמו מרוקו או תימן או קורדיסטן וכיו"ב. הם מסבירים את זה שהיו קצת דורות שיהודים הובדלו בקשרי נישואין מהעמים השכנים, או מסיבת היהודים או מסיבת אותם עמים, וזה הספיק ליצור איזה שוני גנטי מהשכנים, אבל לא היתה שמירה רצופה של הבדלה בנישואין מלפני הגלות עד ימינו ולכן לא נשאר מכנה משותף גנטי בין כל הקהילות שהופרדו זו מזו ביציאה לגלות. אינני יודע אם זה נכון, מחקר גנטי בנוי על השערות בעלמא, אין הרבה נתונים, וההשערות לא מבוססות. אני רק אומר שמי שמאמין כדבר פשוט שתמיד היהודים היו נבדלים מסביבתם הנוכרית מבחינת קשרי נישואין, וכל מי שהיום בחזקת יהודי הוא מבחינה ביולוגית בנו של יעקב אבינו, צריך לשאול את עצמו מניין לו דבר זה. לדעתי אין לזה שום בסיס וזה לא מסתבר כלל והרצון להאמין בזה נובע מלאומיות והתנשאות וכיו"ב.
    .
    .
    .
    .
    אריסטו ואפלטון מרדו במסירות נפש במסורת הדתית של אבותיהם, את סוקרטס הוציאו להורג על זה ואת אפלטון ואריסטו כמעט הרגו בגלל זה. הם מרדו כי המסורת ההיא היתה מעוקמת מצד הטבע האנושי. כי אז עוד היה הבירור שכל עבודה זרה מעוקמת, והיושר הוא בתורת אברהם. על אפלטון ואריסטו כתב הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל:
    "ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י"י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים הרי דוד ע"ה אומר י"י מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי:"
    הוא כתב שנתקדש קודש קודשים. כלומר הגיע לשלמות מעלת האדם שאין אחריה, דבקות שלמה בבורא הקדוש.

    לדברי הרמב"ם האלה אין מקור בחז"ל. במשנה תורה הרמב"ם מוסר בדייקנות את התורה שנמסרה בסיני, זה לפי ההגדרה שלו. כלומר הוא לא מוסיף סתם דברים שלדעתו מומלץ שנדע אותם. ידוע שלכל הלכה במשנה תורה מוכרח להיות מקור בחז"ל. ואם לא מוצאים מקור הלמדנים מפלפלים הרבה לחפש את המקור. וכאן אין מקור.

    כבר הארכתי שתורת הסוד, הקבלה, ספר יצירה, היא תורת אדם הראשון ואין לישראל שייכות אליה יותר מאשר לכל בני האדם. היא לא נמסרה בסיני. מה שנמסר לישראל בסיני הוא צמצום של תורת אדם הראשון, כמו שכתב הרמב"ן בהקדמת בראשית שתורת משה היא רק אופן חלוקה אחד של האותיות מהרבה אופני חלוקה אחרים שאפשריים גם הם וגם הם שמותיו של הקב"ה. כמו שאמרו חז"ל במדרש שתורה היא נובלות חכמה של מעלה. וזהו כי ישראל הם אומה שכולה עובדת את השם וצריך תורה להמון הפשוט שבה, כבר אין מציאות שהתורה היא רק לחכמים יחידי סגולה, ולכן לישראל נמסר צמצום של התורה שמועיל להמון העם.
    אם במשנה תורה הוא מוסר את התורה, הוא צריך למסור גם את העובדה שהתורה הזו היא רק צמצום, והיא צמצום של תורת אדם הראשון שהיא מסורה לכל באי עולם.
    בזה גם מיושב מה שהקשו על ההלכה הזו שנאמר בגמרא שגוי שלמד תורה חייב מיתה. אלא לא מדובר כאן על לימדו התורה של תרי"ג מצוות שנמסרה בסיני. אלא מדובר כאן על "והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם"
    הכוונה לטבע האנושי המיושר כמו שנברא, בלי העיקום שנובע משוחד המידות הרעות. שזו תורת אדם הראשון. והלכת בדרכיו, וזה לא מוגבל ומצומצם בתרי"ג מצוות מסויימות. ואין בזה ציווי של תורה אלא רק כח האמת שכופה כמו כח טבע על המשיג את האמת לעשות את האמת משום שהיא אמת.

    כתבתי שזה נאמר על אפלטון ואריסטו, כי לא משמע שזה מדבר על צדיקים שלפני התורה כמו שם ועבר ונח ומתושלח וכיו"ב. ואחרי מתן תורה בעיקר מי שאנו מכירים הם אפלטון ואריסטו, והרמב"ם היה תלמידם ואמר על אריסטו שהשיג את כל מה שאדם יכול להשיג, ולכן מסתבר שעליהם בעיקר הוא חשב כשכתב את זה.

    הרמב"ם לא סתם מפזר מילים גדולות, הרי כל מילה בספר משנה תורה ליבנו אותה החכמים לדייק אותה היטב, ואם הוא כותב: "והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י"י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים" יש ללמוד כל מילה בלמדנות ועומק, ולדייק כל מילה, שאין מילה מיותרת וכל מילה באה לומר משהו מדוייק והכרחי.
    (דיוק בולט הוא שלא כתוב כאן לימוד תורה וכן כתוב לדעה את השם. ויש סדר: הבינו מדעו, לעמוד לפני ה' לשרתו, לדעה את השם, הלך ישר כמו שעשאו האלהים. זה מזכיר את המהלך של אברהם, קודם הבינו מדעו, הוא התבונן כפילוסוף בעולם וראה את האחדות. ואז מעשיו היו בהתאמה לאחדות שזה לעמוד לפני השם לשרתו.ומזה הוסיף עוד לדעה את השם, והגיע להליכה ביושר לפי טבעו, ובזה מסתיים המורה נבוכים שסוף שלמות התכלית העליונה היא לעשות חסד צדקה ומשפט בארץ, שכשההשגה השכלית נשלמת כיוון שהיא צורה לכוחות הגוף היא מפעילה אותם להליכה בדרכיו, שזה היושר לפי בריאתו של האדם. כי שלמות התכלית כבר מונחת בטבע האדם מברייתו, ורק הנטייה לחשבונות הרבים מנתקת אותו מזה. ויש עוד הרבה ללמוד מעיון בלשון הזה של הרמב"ם)

    .
    יש קדמונים חשובים מתקופת המשנה בערך (פילון שהקריב בבית המקדש, יוסף בן מתתיהו, ואחרים שהיו חשובים אבל אצלנו הם סתם שמות יווניים שלא אומרים הרבה) שאמרו חלקם שאפלטון היה משה רבינו בעצמו ודמותו כשהלך אצל היוונים היתה בדמות אפלטון. ויש שאמרו שאפלטון או אריסטו הכירו את הנביאים ולמדו מהם, יש אומרים יחזקאל הנביא. יש אומרים לפחות שיש התאמה גמורה בין דברי אפלטון לתורת משה. אין שום דרך לברר את האמת ההיסטורית של כל זה, ומסתבר שאין בזה אמת היסטורית, ואין לזה חשיבות. זה רק מעיד שכשהם למדו את תורת אפלטון ואת תורת משה הם ראו שזה בעיקרו אותו הדבר. מדובר באנשים מזמן התנאים שחלקם מן הסתם נפגשו אישית עם הלל הזקן או רבי עקיבא וכיו"ב, או הכירו מי שנפגש איתם, וידעו משהו על לימוד תורה. אם התורה היא רק תיאור של הטבע ואפלטון הסתכל בטבע ביושר אין תימה שדבריו הם כמו התורה גם אם לא הכיר כלל את היהודים ואת תורת משה.

    • nirstern הגיב:

      תוספת הבהרה במה שכתבתי שיש הבדל בין המהות למסגרת ההלכתית.
      כאמור לא כל מי שמניח תפילין הוא במהותו עובד השם, ולא כל מי שלומד תורה הוא במהותו אוהב השם, ולא כל מי ששומר כשרות ועריות הוא במהותו קדוש, ואל כל מי שמלווה ונזהר מאיסור ריבית הוא אוהב את אחיו ובעל חסד במהותו, וכו' וכו' כל ההלכות. וכן להיפך לא כל מי שלא מניח תפילין הוא לא עובד השם וכו'.
      זה יפה ללמד זכות ולומר שגידלנו דור מפואר של אנשים אוהבי השם ועובדי השם וקדושים, שהרי כולם שוקדים על לימוד תורה מניחים תפילין ושומרים כשרות. כמובן אין לזה שום קשר למציאות.

      המסגרת ההלכתית היא מסגרת שמציירת צורת שלמות שם אדם. השלמות הזו כבר נמצאת בטבע האדם המיושר כמו שנברא אבל רוב האנשים מנותקים מטבעם הישר כי ביקשו חשבונות רבים ולא מגיעים לבד לראיית הטבע הישר.

      העבודה מתחילה מעבודה שלא לשמה. האדם מקיים הלכות לא כי הוא בעצמו מבין אלא כי אמרו לו. זה בא מבחוץ. לכן אין חפיפה בין מהותו כאדם לבין הקיום של ההלכות שהוא מקיים.
      התורה דורשת שמתוך שלא-לשמה יבוא לשמה. אם השלא-לשמה אינו סולם להתקדם לכיוון הלשמה אז נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא בא לעולם.
      לשמה היינו מכח הערה שכליית, שאדם מבין את זה בעצמו, וכשאדם יודע שמשהו אמת האמת כופה עליו מצד הטבע לנהוג כפי האמת (למשל רוב החילונים המתוקנים ימסרו נפשם שלא לרצוח אדם, רק כי בשכלם האמת שאין לרצוח).
      כשהאדם מבין את כל ההלכות מכח שכלו האנושי הטבעי, אז הוא מקיים את הכל לשמה. אז הוא לא עובר על ההלכה התוריית של ספר התורה והשלחן ערוך, אבל הוא לא צריך את ההלכה, ההלכה כבר לא קיימת בשבילו, הוא עובד מכח הערה שכליית ומזה כבר מקיים הכל, הוא מקיים כי מבין בעצמו, ממהותו האנושית עצמה, ולמה הוא צריך שמישהו יאמר לו מבחוץ מה שהוא כבר יודע מבפנים. אז יש התאחדות בין המהות למסגרת ההלכתית. ככל שהאדם משיג יותר בשכלו כך יש התקרבות בין המסגרת ההלכתית החיצונית לבין מהותו כאדם. וכשההתאחדות שלמה הוא במהותו אדם שלם ואין חילוק בין מהותו להלכות שהוא מקיים, ובאמת כבר בכלל אין מושג של הלכה, ומילא לא של תורת משה כל עיקר, אצלו. הוא הגיע לתורת אדם הראשון. ההערה התוריית היא סולם כמו שכתב החובות הלבבות, וכשהשלים את הטיפוס הסולם מיותר ומציאותו מתבטלת.

      אברהם קיים את כל התורה ואפילו עירובי תבשילין, מהשגת שכלו האנושי הטבעי. באמת ההלכות שבתורה נכללות בז' מצוות בני נח (הרי אפילו ב"ואהבת לרעך כמוך" הן נכללות, או ב"וצדיק באמונתו יחיה" לפי הסוגיא בסוף מסכת מכות). כל גוי חכם ומיושר בטבעו ממילא יקיים את ז' מצוות בני נח. בהלכות של בני נוח קל להגיע ממצב של שלא לשמה למצב של לשמה ואז לא להצטרך את ההלכות.
      התורה נתנה סולם לבני נח, כשהם טפשים הם משתמשים בסולם, בהלכות, ונמנעים מלרצוח מכח ציווי אלהי ולא מכח שהם מבינים את זה. כשהם מחכימים הם מבינים לבד שאין לרצוח ולגנוב ולעבוד ע"ז (אין הכוונה ללכת לכנסיה ביום ראשון כמסורת אבותיהם כנימוס חברתי בלי שום משמעות מהותית, אלא ממש לבחור להתנכר לאחדות של העולם ולאחווה שבין בני האדם), ושיש להושיב דיינים ולא לאכול איבר מהחי וכיו"ב. כך הרי הם נוהגים למעשה, ובלי לדעת שיש הלכות של בני נח.

      אריסטו שהיה בתכלית החכמה האנושית השיג מדעת עצמו רק את ההלכות של ז' בני נח ולא את כל התרי"ג עם כל פרטיהן וענפיהם ההלכתיים עד ערובי תבשילין. ולכאורה רק זה הנדרש, הוא משיג את כל התורה בפנימיותה, ומקיים אותה באופן שז' מצוות בני נח מגדיר שזה מה שנדרש (בין מכח ציווי חיצוני בהתחלה ובין מכח חכמת עצמו בהמשך).
      .
      אם הרמב"ם היה זוכה לכל חכמת אריסטו, האם היה די בכך שיקיים רק ז' מצוות בני נוח? הרי את שאר המצוות הוא לעולם לא יבין, כי אפילו אריסטו לא הבין אותן, שהרי לא קיים אותן. ואם לא יבין לעולם קיומו אותן יהיה שלא לשמה, ולא יבוא לשמה. ואין ערך לקיום שלא לשמה כשאינו מביא ללשמה.

      מרש"י משמע שהסוגיא בסוף מכות היא כפשוטה.
      נאמר בגמ' מכות כ"ג ב':
      "דרש רבי שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה כו'
      […]
      בא דוד והעמידן על אחת עשרה דכתיב (תהלים טו, א) מזמור לדוד [ה'] מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד נשבע להרע ולא ימיר כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם.
      […]
      בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר (חבקוק ב, ד) וצדיק באמונתו יחיה"

      וכתב שם רש"י:
      "והעמידן על אחת עשרה – שבתחלה היו צדיקים והיו יכולים לקבל עול מצות הרבה אבל דורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך ואם באו לשמור כולן אין לך אדם שזוכה ובא דוד והעמידן כו' כדי שיזכו אם יקיימו י"א מצות הללו וכן כל שעה דורות של מטה הולכין וממעטין אותו:"
      והרי שמדבר בפשטות על קבלת עול מצוות ועל לשמור אותן. והרי זה "חומר נפץ", כל אחד שיקרא פשוט בלי פלפולים שמוציאים מהפשט יבין מזה שלא צריך לקבל עול מצוות ולשמור מצוות, מלבד וצדיק באמונתו יחיה. ויש מספיק מי שמעוניין לפרש כך. רש"י היה מוכרח להבהיר שזה לא כך. אולי רש"י רק אומר מה שכתוב בלי הסברים חיצוניים למה שכתוב, אבל שום מפרש בראשונים ושום רב מהראשונים בתשובות ואגרות ודרשות לא עמד על זה ולא צעק שצריך להיזהר מלהבין שאין צורך לקיים את כל המצוות. (באחרונים לא חיפשתי וגם שם לא זכור לי שצועקים על זה זעקה גדולה ומרה)

      הגמ' משמעותה כרש"י (כמו תמיד שרש"י הוא עצם הפשט הצלול). שנאמר שם כ"ד א':
      "בא עמוס והעמידן על אחת, שנאמר: (עמוס ה, ד) "כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו". מתקיף לה רב נחמן בר יצחק, אימא דרשוני בכל התורה כולה?
      אלא בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר: (חבקוק ב, ד) "וצדיק באמונתו יחיה""

      הפירוש של כל אברך מהשורה בימינו על חבקוק שהכוונה שבוודאי מקיימים את כל המצוות בקבלת עול שלמה ושמירה שלמה, ועובדים את השם בכל המצוות, רק יש משהו מודגש בעבודה של קיום כל המצוות והוא האמונה. שבכל מצווה נכוון לאמונה. בדורות קודמים היה להם כח לכוון בכל מצווה עניין אחר, ואנחנו קטנים ודי לנו בכל המצוות לעשות רק עבודת אמונה ששווה בכל המצוות, ולא להעמיק בעניין הנפרד המיוחד שיש בכל מצווה בפני עצמה (הרי מכיוון שיש תרי"ג מצוות מוכרח שיש תרי"ג אופני עבודת השם והשגת השם נפרדים, ובכל מצווה אנו עושים עבודה אחרת והשגה אחרת, ומזה אנו פטורים ודי לנו באמונה חיה לחוד).
      לפי זה היה אפשר לומר שעמוס התכוון שנקיים כל המצוות ובכולן נקיים עבודה אחת פשוטה של לדרוש את השם, וזה הפירוש של להעמיד את כל המצוות על אחת.
      ואת זה הגמרא דוחה, ומבואר שהפשט כאן הוא לא שנקיים את כל המצוות ונעשה בכולן רק עבודה אחת, אלא שנקיים רק מצווה אחת, ובעמוס ייתכן לומר שהוא אומר לקיים את כל המצות ולכן דחו אותו.
      וזה כמו רש"י שמדובר כאן שלא קיבלו את העול של כל המצוות ולא שמרו אותן. ומשמע שלא רק שלא עבדו את העבודה המיוחדת שלהן אלא שכפשוטו לא קיימו אותן כלל.
      .
      .
      לפי דברי אם חכם שלם כמו אברהם אבינו משיג את כל המצוות ומקיים את כולן מכח הבנתו העצמית השכלית, ההלכה כבר לא בתוקף אצלו. כמו שכתב החובות הלבבות ההלכה (לא רק השולחן ערוך אלא גם חמישה חומשי תורה) היא רק סולם של קיום חיצוני, וכל תכליתו של הסולם הוא להביא לקיום פנימי, לשמה, מכח ההבנה העצמית (מפורש בחובות הלבבות שם שעבודה מכח הערה שכליית היא תמיד עבודה לשמה), ולכן כשנשלמה התכלית הסולם כבר לא קיים.
      אם אדם יש לו פוטנציאל קטן של חכמה, אחרי מעט השגת חכמה הוא כבר השיג כל מה שביכולת הכלים שלו להכיל, ומעתה לא ישיג לעולם יותר מזה. נניח שאדם כזה הבין את עניין הנחת תפילין בכח שכלו העצמי, וידוע לבורא העולם שיותר מזה אי אפשר שיכנס לשכלו שום דבר לעולם, אין לו כשרון שכלי גדול. אם כן אדם כזה אם יניח תפילין שלא לשמה רק כי כתוב והוא לא מבין מה הוא עושה, זה שלא לשמה שלעולם לא יגיע ללשמה. ושלא לשמה אין לו ערך. לכן אין ערך להנחת התפילין שלו והוא אנוס שפטור ממצוות הנחת תפילין. כמו ששוטה וקטן פטורים ממצוות.

      לפי זה מובנת הגמרא במכות, שאיננו יכולים להבין את המצוות בעצמנו, ולכן הן שלא לשמה שלא יוביל ללשמה, ולכן אין מקום לקיים אותן.
      רש"י כתב:
      "שבתחלה היו צדיקים והיו יכולים לקבל עול מצות הרבה"
      הרי איננו צדיקים יותר מהם, ואנחנו מקבלים עול כל המצוות בדקדוק עצום וכל החומרות של חזון איש ובריסק. מה הפשט "לא יכולים"? מבחינה פיזית זה מעייף? הרי אנו עושים הכל ולא מתעייפים. אלא וודאי הכוונה לא יכולים להשיג את המצוות בכח שכלם. וזה תלוי בצדקות ולא בחכמה, וכמו שכתב בהלכות עבודה זרה שעבדו עבודה זרה לא בגלל חסרון בחכמה אלא בגלל חסרון בצדקות. כי להשיג את החכמה קל מאוד לכל אחד, היא בשרשה מאוד פשוטה, לא צריך תחכום ויכולת ניתוח דקה ולמדנות, העניין הוא בבחירה ורצון. כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו.

      אפשר להשיג את כל החכמה בשלמות באופן כללי. זה קל וכל אדם יכול אם ירצה. להשיג איך החכמה מתגלה בפרטים זה מאוד קשה. רק משה ידע את כל הפרטים, בכל ביתי נאמן הוא. להשיג וצדיק באמונתו יחיה כל אדם יכול אם ירצה. להשיג את תוכן העניין הפנימי של בשר בחלב או שעטנז וכיו"ב קש המאוד לאדם פשוט. לכן כיוון שמזה לא היו יכולים להגיע ללשמה מכח הבנה עצמית לא היה מקום לקיים את זה, הם לא היו זוכים. לזכות זה להבין את המצווה ועל ידי זה האדם מתאחד איתה ועושה אותה לשמה. הכל הוא כבר בטבע האדם, רק הטבע מלוכלך, לזכות זה לנקות, לזכך. המצווה שבתורה מנקה את הטבע, ועל ידי שעושה אותה בהערה תוריית טבעו מתיישר, מתנקה, ואז הוא כבר מבין לבד. זכה נעשית לו סם חיים, זכו שכינ הביניהם וכיו"ב, הכל מלשון זיכוך, ולא כמו זכיית ממון. לכן את פרטי המצוות אין כח לזכות מכוחם ולכן אין סיבה לקיים אותם.
      .
      .
      .
      זה כמו שנאמר שבגלות לא באמת מקיימים מצוות, אלא רק עושים ציונים לקיום המצוות כדי שההרגל לא יפסק ולא תהיינה זרות בזמן הגאולה.

      רש"י על דברים יא יח:
      "אף לאחר שתגלו מן הארץ היו מצוינין במצוות הניחו תפילין ועשו מזוזות כדי שלא יהיו עליכם חדשים כשתחזרו וכן הוא אומר הציבי לך ציונים"

      .

      רמב"ן על תורה (ויקרא יח כה):
      "ומן העניין הזה אמרו בספרי ואבדתם מהרה… אע"פ שאני מגלה אתכם וכו' והנה הכתוב שאמר ואבדתם מהרה ושמתם את דברי וגו' אינו מחייב בגלות אלא בחובת הגוף כתפילין ומזוזות כדי שלא יהו חדשים עלינו כשנחזור לארץ כי עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה'…".

      רשב"א בתשובה סימן קלד:
      "שאלת מה שאמרו כל הדר בחוצה לארץ כמי שאין לו אלוה. תשובה לפי שארץ ישראל נקראת נחלת ה'… והוא יתברך נקרא אלוה הארץ, ומיוחדת לו לא לשרי מעלה… ועיקר מצוות התורה כולן בארץ הן עוד פי כמה מצוות אינן נהוגות כלל אלא בארץ כמו שאמרו במפורש הציבי לך ציונים".

      רבנו בחיי (דברים יא יח):
      "דרשו חז"ל אף לאחר שתגלו מן הארץ הוו מצוינין במצוות הניחו תפילין ועשו מזוזות… הכוונה בזה לומר כי אף על פי שאנו עושים המצוות בחו"ל והם חובת הגוף לעשותם בכל מקום, למדום חז"ל שאין עיקר עשיתן אלא בארץ הקדושה".

      אבן עזרא דברים ד' ח'
      "וכעס למדתי אתכם… כאשר צוני ה' כי המצוות הן מצוותיו שתעשו בארץ שיתן לכם ה' לירושה"

      דברים כו טז
      "היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים ושמרת לעשות אותם", ופירש האבן עזרא: "ועשית אותם – בארץ".

      רשב"ם (דברים ה כח):
      "ועשו בארץ – זה שאמר משה למעלה (ד,יג) ואותי צוה ה' בעת ההיא… לעשותכם אותם בארץ".

      .

      יש גם פירושים אחרים למדרש של הציבי לך ציונים ואמירות שסותרות דעה זו שקיום המצוות בגלות אינו עיקרי, אבל נראה לפו"ר שהרוב הגדול והמכריע של רבותינו הוא בשיטה זו.
      .
      לפי זה הכל מיושב, שבאמת הסוגיא במכות היא כפשוטה ואין חיוב הלכתי מהותי בעצם לקיים שום הלכה מלבד וצדיק באמונתו יחיה.
      רק שלמעשה אין בזה נפקא מינא כי אנו מקיימים את כל המצוות משום הציבי לך ציונים, רק התעמלות סתמית של האיברים כדי שלעתיד לבוא זה לא יהיה זר. כיוון שאין נפקא מינא מעשית, לא הובאה הסוגיא של מכות בשולחן ערוך כסעיף שאומר שכל סעיפי השולחן ערוך איננו צריכים לקיים מלבד אמונה.

      ושתקו מזה כל המפרשים כי למעשה צריך לקיים משום ציונים ואין נפקא מינא, ואין שום תועלת ללמד ולחנך את העם שמה שהוא מקיים זה לא באמת קיום ואין לזה ערך עצמי של קיום מצווה.

      בזמננו יש ערך ללמד את זה לפי עניות דעתי, כי עושים מהקיום המעשי את העיקר, ואדם שופט את עצמו ואת אחרים רק לפי זה, ושונאים בתכלית את כל מי שלא מקיים באופן מעשי, ומשקיעים כל כך הרבה בקיום המעשי על חשבון החיים והשכל. לכן טוב שידעו שהקנאות הזו היא לא כל כך מוחלטת וחזקה מצד האמת.

      .
      .
      עדיין קשה, שאם אברהם הבין לבד את כל התרי"ג, למה אריסטו הבין רק את מצוות בני נח. משמע מחז"ל ששם ועבר ומתושלח ונח וכיו"ב צדיקים שלמים קיימו רק את מצוות בני נח ולא כמו אברהם את כל התרי"ג כולל ערובי תבשילין. על אריסטו אפשר לומר שאע"פ שהרמב"ם ראה בו שלמות החכמה האנושית עדיין אינו במדרגת חכמה של אברהם, ולא זכה לגודל השגת אברהם. אבל על שם ועבר ונח וכו', קשה לומר זאת. ויש שיטות שנח היה גדול מאברהם.
      .
      כתבתי כבר בכמה מקומות שהחילוק בין תורת אדם הראשון שיש בה שש או שבע מצוות, לבין תורת משה שיש בה תרי"ג, היא משום שתורת משה מצומצמת יותר, למדרגה נמוכה יותר. כי תורת משה היא משום עם ישראל, שהוא חידוש בעולם שיש אומה שלמה שעובדת את השם, עם סגולה, עם חכם ונבון, ולא רק יחידים. ובעם יש את כל המדרגות ויש ילדים ונשים והמון עם, והם מוכרחים סולם מוחשי ומפורט וגשמי יותר, ובשבילם התורה נפרטה לתרי"ג פרטים.
      נאמר שיש בתורה דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול זה הכלל, ודבר קטן זה הפרטים. דבר קטן זה הוויות אביי ורבא, שהם פרטי תרי"ג המצוות. זה מבואר בהלכות יסודי התורה סוף פרק ד'.
      דבר גדול זה סוד מעשה בראשית וסוד מעשה מרכבה שהם הכללים של התורה. דבר קטן זה יישוב העולם ומתאים לכל אדם גדול כקטן. זה קיום העם על גדוליו וקטניו.
      אברהם היה אבי האומה. אע"פ שהאומה נולדה רק ביציאת מצריים, ואז קיבלה את התורה, מכל מקום אברהם כבר התחיל את התהליך של יצירת האומה. הוא כבר עבד על שעבוד מצרים. לכן אצלו כבר היתה שייכות לתורה של אומה. אצלו השגת טבע העולם המיושר לא היהת רק השגת אדם אחד צדיק וחכם שעומד מול הבריאה, אלא השגה של אבי אומה שכבר עוסק בהולדת אומה שצריכה תורה שתחזיק אותה כעובדת השם על גדוליה וקטניה. לכן בהשגתו כבר היתה התורה של תרי"ג. וכל שאר החכמים גם אלה שלא נפלו בחכמתם מאברהם, וכמוהם גם אריסטו, השיגו את התורה כשהיא יותר מופשטת וכללית, שזהו ז' מצוות בני נח.
      כיחידים אנו כמוהם ומעיקר המהות העצמית של המצוות לא מחוייבים ביותר מז' מצוות בני נח. כי איננו יכולים להשיג בשכל אנושי את התוכן של כל פרטי התרי"ג. רק החילוק שאריסטו לא היה בן האומה שנולדה בשעבוד מצריים שעובדת את השם כאומה. הוא עובד כיחיד. אנחנו ששייכים לאומה, צריכים לקיים משום והציבי לך ציונים, כדי לחכות לשוב האומה לארצה שאז היא תעבוד את השם כאומה אחת, כאיש אחד בלב אחד כמו שהיו לפני הר סיני.

  8. nirstern הגיב:

    נשאלתי על המקור לדברים שהבאתי בשם החתם סופר. לא נזכרתי ולא מצאתי, ואפשר שזה לא באמת היה ומשהו בלבל את הזכרון שלי. כתבתי על זה:
    אני מצטער אבל אני לא זוכר. יש כמובן גם אפשרות שזה לא קיים ורק נדמה לי שראיתי, הזכרון מבלבל לפעמים. 
    מבחינתי עצם זה שהזכרתי דבר כזה זה "נפילה". כי הרי באמת אף אחד לא יפסיק או יתחיל להיות חרדי בגישה כזו או אחרת בגלל ציטוט מסויים מהחת"ס, ובצדק. איך שאדם חי זה כבר מהלך שלם של חיים, שבנוי על חינוך וקהילה ומחשבה וכוחות נפש וכו', וזה כבר בנה לעצמו את כל התורה לפי פירושו, ועוד ציטוט אחד לא יעלה ולא יוריד. 
    עשיתי לרגע חיפוש בגוגל רק כדי לראות אולי יהיה משהו שיזכיר לי, אז ראיתי שהרב מלמד מסביר שהדתיים לאומיים הם ממשיכי דרכו האמיתיים של החת"ס, ומשה סמט אומר שהחת"ס בנה מהלך חדש של חרדיות לעומת המסורתיות שהיתה מקודם, כל אחד רואה דרך העיניים שלו, אני לא חושב שהם טועים, אני לא יודע. אני חושב שאולי הם מחילים על החת"ס מה שנקרא אנכרוניזם. כלומר בזמן של החת"ס לא היתה עמדה של דתיות לאומית שעומדת מול עמדה חרדית כמו שיש היום, שצריך לבחור בין זה או זה. היו תלמידי הגר"א ותלמידי בעש"ט שעלו לארץ, והיו כל מיני דעות על מצוות יישוב ארץ ישראל, ועוד לא היה ציונות ולאומיות והרב קוק או רבני המזרחי, אז כל התמונה של מחנות של דעות ועמדות היה אחרת לגמרי, וזה לא היה אז שיש "חבילה" של דעות שבאות ביחד, כמו ה"חבילה" הדתית לאומית או החרדית שקיימות היום. הרב מלמד מוצא אצל החת"ס אמירות ופסקים שבימינו מי שאומר אותם זה משייך אותו לחבילת הדעות של הדתיים לאומיים, אז הוא מסיק מזה שהחת"ס היה דתי לאומי. אבל אז החבילות היו שונות, ואולי לא היו קיימות בכלל בדרך שבימינו. זה כמו למצוא ציטוטים מהחת"ס שיישייכו אותו לפלג הירושלמי או לדגל התורה או ליהדות התורה וכו'. 
    לכן גם מה שהבאתי כאילו החת"ס תומך במה שאני כותב זה מופרך, לא פחות ואולי יותר מהמאמרים שלהם. ובשביל מה זה נחוץ, ברור שהדעות שלי הם נגד הרבה גדולים חרדיים מכל מיני דורות. כתבתי גם דברים נגד העמדה של הכוזרי ורבינו סעדיה גאון והבעש"ט והרבה אחרים שאי אפשר בכלל לשער את גדולתם, ומה שכתבתי לא כמוהם אין בזה שום ערעור על גדולתם, אלא רק כי גדולתו של אף אחד לא אמורה לסתום את שערי המחשבה. אם אפחד לכתוב לא כמו שהחת"ס אומר אז למה שאעז לכתוב לא כמו שהרב מבריסק אומר או הסטייפעלער והרב ש"ך וכיו"ב.  אם אין לי אומץ לחשוב מה שאני חושב ואני צריך "להוכיח" שכולם סברו כמוני ואין אף אחד שסבר אחרת, אז עדיף שלא אחשוב בכלל שום דבר. לכן מה שהבאתי זה בעצם מחוסר בטחון עצמי, במיוחד שלא זכרתי את המקום המדוייק ומה בדיוק כתוב שם. כאילו אם אני כותב בשם עצמי זה חלש, ואם אני מביא שהחת"ס בעצמו אמר משהו כזה אז עכשיו זה חזק. והרי כל אחד יכול למצוא ציטוט שיוכיח שהחת"ס היה דתי לאומי או כל דבר אחר, ציטוט אחד לא באמת מחזק שום דבר. אם לומדים בעיון את כל תורתו של החת"ס ונעשים תלמידים שלו בכוונה אמיתית, אז אפשר לתמוך את מה שמביאים בשמו בציטוט. שזה רק מביא את הדברים בניסוח שלו ומוסיף בהירות. ובכלל כל הרצון למצוא "חיזוקים" לדעה שלי הוא לא מהלך כל כך בריא. זו אשליה שהיא אי פעם תהיה חזקה. ולא בריא בכלל שלאדם יש דעה חזקה, כי יותר טוב לבחון מחדש ולהיות עם ספקות ולחתור מחדש לברר ואולי להודות בטעות וכל כיו"ב. וגם כלפי אנשים אחרים, עדיף שכל אחד יחשוב מה שהוא בעצמו חושב, ואם הוא יחשוב שמה שאני אומר מתאים לו אז הוא בעצמו יבחר לחשוב כך, ולא שאנפנף בציטוטים ואראה לו כמה הדעה שלי חזקה ואז אשכנע אותו בכח להסכים. כמה שפחות כח בדברים כאלה יותר טוב. 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s