143 – על הגדרת התחומים בין פילוסופיה (או לימוד תורה עיוני), לבין העבודה המוסרית (עבודת השם, קיום מעשי של התורה)

בתגובה על הרשימה הקודמת נכתב:
"מנסה לסכם,
צריך לקבל את הייסורים, הכאב והמוות כמסגרת עובדתית. שסיבתה לא ידועה. וזו נקודת המוצא.
ומשם אתה מתאר תהליך התפתחותי של יציאה מתוך העצמי במרכז, התמזגות ברקמה האנושית והקוסמית, ומתוך זה היוולדות היכולת לקבל את היופי, האהבה והרחמים שיש בטבע.

תגיד לי אם דייקתי."

הסיכום מדוייק ונכון, ובכל זאת יש לי הערה לגביו, וכיוון שזה עניין מאוד יסודי וחשוב רציתי להקדיש לו רשימה בפני עצמה.

 

בתחילת שמונה פרקים של הרמב"ם כתב:
"דע, כי נפש האדם נפש אחת, ולה פעולות רבות חלוקות, ייקראו קצת הפעולות ההן 'נפשות'. ויחשב בעבור זה, שיש לאדם נפשות רבות, כמו שחושבים הרופאים, עד שפתח ראש הרופאים ואמר, שהנפשות שלוש: טבעית, וחיונית, ונפשית. ופעמים ייקראו 'כוחות' ו'חלקים', עד שיאמר: 'חלקי הנפש', וזה השם ישתמשו בו הפילוסופים הרבה. ואינם מתכוונים באומרם 'חלקי', שהיא מתחלקת כהיחלק הגופות, ואמנם הם מונים פעולותיה החלוקות, אשר הן לכלל הנפש – כחלקים לכל המחובר מהחלקים ההם.

ואתה יודע, שתקון המידות אמנם הוא ריפוי הנפש וכוחותיה. וכמו שהרופא אשר ירפא הגופות, צריך שידע תחילה הגוף אשר ירפאהו בכללו, וחלקי הגוף מה הם, רצוני לומר: גוף האדם, וצריך שידע אלו דברים יחלוהו, וירוחק מהם, ואלו דברים יבריאוהו, ויכוון אליהם – כן אשר ירפא הנפש וירצה לתקן המדות, צריך שידע נפש האדם בכללה ובחלקיה, ומה יחלה אותה, ומה יבריאה.

ומפני זה אומר, שחלקי הנפש חמשה: הזן, והמרגיש, והמדמה, והמתעורר, והשכלי."

נפש הזן (כוחות החיים של תזונה, עיכול והפרשה, גדילה, החום הטבעי, וכיו"ב), המרגיש (תפישת החושים) והמדמה (כח הדמיון), שלושת אלה יכולים להחשב ביחד כעניין אחד, שנקרא הנפש הבהמית. כל הכוחות האלה קיימים גם אצל הבהמות. לרוב ענייני העבודה וגם הלימוד אין הכרח לחלק ביניהם, והגבול ביניהם הוא לא תמיד חד וברור.

יש עניינים שמחייבים להפריד ולנתח ביניהם ולכן הרמב"ם מנה אותם כנפרדים, אבל לנוחות הדיון אקרא לכולם כאחד "הנפש הבהמית".

.

הנפש המתעורר הוא הכח של התשוקה, הדחף. אלפראבי לא מנה את המתעורר ככח בפני עצמו כי בכל כח יש לו את המתעורר שלו. רעב זה כח המתעורר ששייך לנפש הזן. הרצון לגרויי חוש היא כח המתעורר של נפש המרגיש.

אני לא מתכוון לראות דברים יפים, כי יופי כבר שייך לכח המדמה. אלא לגירויי חושים כשלעצמם.

אם אדם נמצא זמן ארוך בחדר חשוך לגמרי, בשקט מוחלט, בלי תחושות של מישוש, אחרי זמן מה הוא ירגיש צורך בוער לגירוי חושי כלשהו. לא חשוב אם יפה או לא, אם בעל משמעות או לא. הצורך הזה הוא הנפש המתעורר שיש בכח של החושים.

הכח המדמה מלא תשוקות שונות ומשונות, כמעט כל התשוקות שאנו מכירים. התשוקות הן לחוויות של כח הדמיון.

יש גם תשוקה שכלית, לדעת. זה הכח המתעורר שיש בנפש המשכלת.

ביאור זה של הכח המתעורר מפורש באלפרבי בדעותיהם של אנשי העיר המעולה פרק עשרים בעמוד 114. כח המתעורר הוא סוגיא גדולה וחשובה מאוד, זה כח החיים. זה הגילוי של ספירת כתר שהיא מעל החכמה, במצב שלה כשהיא מתחת לחכמה, שנקרא ספירת דעת, ומשתלשלת לכל המדרגות. אבל לא בזה כוונתי לעסוק כאן ולא אתייחס לכח המתעורר כאן.

.

נשארנו בדיון שלנו עם שני כוחות נפש, הנפש הבהמית והנפש השכלית.

כל מה שאנו קוראים לו שכל, הצד האינטלקטואלי, האנליטי, שיודע הרבה ספרים, שיכול לתכנן ולחשב, כל זה חלק מהנפש הבהמית. זה כמו שריר שמאפשר תיפקוד שימושי.

הרמב"ם, וביותר אלפראבי, מונים חלקים בנפש המדברת. יש חלק שהוא חכמה שימושית, למשל לדעת איך לעשות כל מיני מלאכות ולייצר כל מיני כלים וטכנולוגיות וכו'. יש חלק שהוא חכמה מחקרית, כל תחומי המדע. יש חכמה חברתית, לנהל שיחה, להסתדר עם שאר האנשים בכל בחינות היחסים והקשרים איתם. וכו' וכו'.

כל זה מונח בכח הנפש המדברת שכל אדם נולד איתה. כל כח החכמה הזו נברא באדם כי מונח בו פוטנציאל להתקדם לתפישה מופשטת של הבורא, שזה השכל בפועל, שהוא השכל העיוני. עיוני הוא מלשון עין, שרואה את המציאות, והמציאות היא הבורא לבדו.

שכל שאינו עיוני הוא שכל שמרכיב ומנתח מילים, מרכיב ומנתח תפישות חוש ודמיון, מחשב חשבונות, בונה מגדלי מחשבות ומפרק מגדלי מחשבות. אם הוא מסתכל על המציאות זו לא באמת הסתכלות על המציאות. כוונתי למשל מדע הפיזיקה או הביולוגיה וכו'. הם מסתכלים על המציאות של הטבע. אבל הם לא באמת מסתכלים, כי הם מתייחסים רק לעטיפה החיצונית החומרית. הפיזיקאי לא רואה שהאבן יש בה חיים ורצון והיא רוצה לנוח כל זמן שלא דוחפים אותה. הוא לא רואה שהאבן תספר לעתיד לבוא על כל מה שנעשה בתך כתלי הבית, כמו בפסוק "כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה". הפיזיקאי מתייחס לאבן כמו אל נתון מתימטי. היא רק מושא למשוואות של חוקי תנועה ניוטוניים או של איינשטיין. למשל בשיעור חשבון שואלים: ראובן יצא מתל אביב בדרך לירושלים במהירות כך וכך, ושמעון יצא מירושלים לתל אביב במהירות כך וכך, מתי או איפה הם ייפגשו. הם באמת ראינו כאן את המציאות של ראובן. מה מצב הרוח שלו, מה קורה בנפשו, מה האהבה שבליבו ומה השגותיו השכליות וכו'. לא ראינו בכלל את המציאות של ראובן, למרות שחקרנו אודותיו, ואנו יודעים לומר איך הוא נע ומתי הוא ייפגש עם שמעון. כך ממש הפיזיקה לא רואה שום דבר על העולם. לכן היא לא שכל עיוני אלא כלי שימושי של כח הדמיון.

קראתי פעם, לא זוכר את המקור, שפרופסור ישעיהו ליבוביץ אמר שכיוון שכתוב בהלכות יסודי התורה פרק ב: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב", מזה הוא הסיק שעליו ללכת לאוניברסיטה ולעשות דוקטורטים במתימטיקה ופיזיקה וביולוגיה וכו' וכו'. אין לך טעות שטות והבל גדולים מזה.

.

באדם נברא שכל בכח. הרמב"ם קורא לו "הכנה" לשכל. יכולת שכלית שהיא קיימת רק כפוטנציאל, שהאדם צריך לממש אותו על ידי לימוד עיוני ולהגיע לשכל עיוני. היכולת הפוטנציאלית לפני שהתממשה, יש אפשרות להשתמש בה כמו שהיא, לפני המימוש שלה, ככלי לחישובים מעשיים. אבל לא זה מה שנקרא שכל עיוני שהוא התכלית.

זה פשוט ובכל מילה של הקדמונים רואים את זה, לא צריך הוכחה. רואים את זה כבר ממקומו, בפרק ב' מהלכות יסודי התורה שם ממשיך מיד להסביר איך היא ההתבוננות במעשיו וברואיו הנפלאים, והוא מסביר שהכוונה היא התבוננות במלאכים, והמלאכים אין להם גוף כלל. הרי שלא מדובר על התבוננות שמיוסדת על קליטת החוש ולימוד של גופים חומריים כמו המדע, אלא על התבוננות מופשטת במלאכים שהם גילוי הבורא. מדובר על פעילות דתית של עבודת הבורא והשגת דעת אלהים, ולא על פעילות מדעית.

וכמו שכתב בהלכות יסודי התורה ד' ז':

"לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה ויודע שיש שם גופים שגולמם מחובר מארבעת היסודות וגופים שגולמם פשוט ואינו מחובר רק מגולם אחד.

והצורות שאין להם גולם אינן נראין לעין אלא בעין הלב הן ידועין כמו שידענו אדון הכל בלא ראיית עין."

"עין הלב" שיודעת את הצורות שאין להן גולם היא לא דבר שלומדים באוניברסיטה אלא רק באהלי תורה, או חכמת דעת אלוהים של אפלטון ואריסטו ואלפראבי ואבן סינא ובמידה חלקית גם פלוטינוס. (זו דרכי שאני נוקט בעיקר בה לפי שעה, בעקבות הרמב"ם שאלה היו רבותיו בחכמה, ודבריהם חופפים גם למה שכתוב בספרי הקבלה. וכמובן יש אינספור דרכים אחרות שמביאות לזה, כל אחד לפי מי שהוא ולפי ליבו ולפי תרבותו וחינוכו בכל מקום בעולם, התרבות המערבית היא לא היחידה שקיימת. ולא בהכרח מכח ספרים כתובים או לימוד של חכמים קודמים. יש דרכים רבות שאדם מגיע לחכמה לבדו בלי ללמוד מאף אחד ובלי לפתוח שום ספר. כוונתי לא לומר מה הן הדרכים לחכמה, אלא רק לומר מה היא וודאי לא דרך, דהיינו הלימוד של האוניברסיטה)

אני מעתיק קטע מאלפראבי (אנשי העיר המעולה עמ' 117) לתוספת בהירות:

2020-04-02 15_40_06-d790d79c-d7a4d790d7a8d790d791d799-d793d7a2d795d7aad799d794d79d-d7a9d79c-d790d7a0

 

.

.

בסוף פרק א' משמונה פרקים יש את משפט המפתח שבו רצוני לעסוק כאן:

"ודע, שזאת הנפש האחת, אשר קדם סיפור כוחותיה, או חלקיה, היא כחומר, והשכל לה צורה. ואם לא תיקנה לה הצורה – תהיה מציאות ההכנה שבה לקיבול הצורה ההיא לבטלה, וכאילו היא מציאות הבל. והוא אומרו: (משלי יט, ב) גם בלא דעת נפש לא טוב, רצונו לומר, שמציאות נפש שלא תיקנה לה צורה, אלא תהיה נפש בלא דעת – לא טוב. אמנם הדיבור על הצורה והחומר, והשכלים כמה הם, והיאך יושגו – אין זה מקומו, ולא נצטרך לו במה שנרצה לדבר על המדות, והוא יותר נאות לספר הנבואה אשר זכרנו."

בביאור יותר בא עניין זה באלפראבי בדעותיהם של אנשי העיר המעולה תחיל פרק עשרים ואחד עמ' 119:

2020-04-02 16_20_19-d790d79c-d7a4d790d7a8d790d791d799-d793d7a2d795d7aad799d794d79d-d7a9d79c-d790d7a0

לא רק הנפש השכלית היא צורה לכל הנפשות שתחתיה אלא כל כח נפש הוא בגדר צורה לכח הנפש שתחתיו. באמת הפירוט הזה רק מסרבל את הדיון שכוונתי אליו כאן, ואמשיך לפי הרמב"ם שהנפש השכלית היא בחינת צורה ושאר הנפשות בבחינת חומר לה, רק הבאתי שלפי האמת הוא כמו שמבואר באלפראבי.

הנפש היא אחת. כמו שכתב בשמונה פרקים פרק א:

"דע, כי נפש האדם נפש אחת, ולה פעולות רבות חלוקות, ייקראו קצת הפעולות ההן 'נפשות'. ויחשב בעבור זה, שיש לאדם נפשות רבות, כמו שחושבים הרופאים, עד שפתח ראש הרופאים ואמר, שהנפשות שלוש: טבעית, וחיונית, ונפשית. ופעמים ייקראו 'כוחות' ו'חלקים', עד שיאמר: 'חלקי הנפש', וזה השם ישתמשו בו הפילוסופים הרבה. ואינם מתכוונים באומרם 'חלקי', שהיא מתחלקת כהיחלק הגופות, ואמנם הם מונים פעולותיה החלוקות, אשר הן לכלל הנפש – כחלקים לכל המחובר מהחלקים ההם."

וכן שם:

""ודע, שזאת הנפש האחת, אשר קדם סיפור כוחותיה, או חלקיה, היא כחומר, והשכל לה צורה."

.

האחדות הזו של כל חלקי הנפש היא אחדות של החומר עם הצורה שמתלבשת בו. כיוון של כח נפש הוא חומר לכח הנפש שמעליו, הכל מאוחד בדרך זו לנפש אחת. 'חומר וצורה' הן מילים נרדפות ל'גוף ונפש'. באדם ובעלי חיים מדברים על 'גוף ונפש', בשאר העצמים מדברים על 'חומר וצורה'. אבל הפירוש של 'נפש' זהה לגמרי לפירוש של 'צורה', והפירוש של 'גוף' זהה לגמרי לפירוש של 'חומר'. בפגישה עם בעלי חיים ובכללם אדם, מה שהם חיים ניכר מבחינת החוויה, בכח הדמיון, באופן יותר בולט משאר עצמים, ולכן במקום לומר 'צורה' אומרים 'נפש' שפירושה חיים. בצמחים ודוממים וגרמי השמיים פחות ניכר לכח הדמיון מה שהם חיים, ולכן במקום נפש שפירושה חיים אומרים 'צורה' שמבחינת כח הדמיון זה מושג שאין לו חווייה (הדמיון משיג תואר, שזה התבנית החיצונית, ולא את ה'צורה' שהיא המהות, החיים, הנפש).

.

.

בספר מורה נבוכים בכל הספר מדבר שהתכלית העליונה, השלמות העליונה, של האדם היא השגת החכמה, השגת המושכלות, כלומר ההשגה של דעת אלהים בשכל עיוני.

גם בפרק האחרון של מורה נבוכים הוא אומר את זה. רק בפסקה האחרונה של הפרק האחרון במורה נבוכים הוא אומר שהתכלית העליונה והשלמות היא עשיית חסד צדקה ומשפט בארץ.

החוקרים, כמדומני שבראשות הנכבד שבהם, פינס, אומרים שבפסקה האחרונה של המורה נבוכים הרמב"ם חזר בו מכל מה שכתב בכל הספר ושינה את דעתו. אין צורך לבאר כמה נלעג פירוש כזה. בכל אופן זה מראה שיש כאן קושיה בולטת, שאפילו הם הבחינו בה.

.

העניין הוא, שהנפש השכלית היא צורה לנפש הבהמית, ובזה הם אחדים. אחדים פירושו אחד ממש, מוחלט ופשוט. אריסטו מבאר שחומר וצורה, והיינו גוף ונפש, לא שהם מורכבים או מחוברים או שזה שורה בתוך זה או מלובש בתוך זה, אלא הם אחד ממש, מוחלט ופשוט. השכל מנתח את הבחינות של האחד הזה ומפרק אותו לבחינה שכלית של חומר וצורה, אבל מבחינת המציאות שלהם הם אחד גמור.

למשל השכל יכול לנתח שהצבע של הכלב הוא שחור ושהאורך שלו הוא כך וכך, זה לא אומר שיש שלושה דברים נפרדים שהם הצבע והאורך והכלב והם מחוברים בדרך כלשהי של חיבור. אלא במציאות הכלב והצבע שלו הם אחד ממש פשוט, מוחלט. צבע או אורך כמשהו נפרד זה רק ניתוח של השכל.

המציאות בעולם הארצי היא של עצם חומרי. עצם חומרי במציאותו היא אחדות פשוטה של חומר וצורה, ורק השכל מנתח שיש בחינה כזו או בחינה כזו. וכמו שכתב בהלכות יסודי התורה ד' ז'.

 

(כך מבואר בפירוש באריסטו בסוף מטאפיזיקה אטא. ועיין עוד בזה בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית סוף רשימה 60.

"Owing to the difficulty about unity some speak of ‘participation’, and raise the question, what is the cause of participation and what is it to participate; and others speak of ‘communion’, as Lycophron says knowledge is a communion of knowing with the soul; and others say life is a ‘composition’ or ‘connexion’ of soul with body. Yet the same account applies to all cases; for being healthy, too, will on this showing be either a ‘communion’ or a ‘connexion’ or a ‘composition’ of soul and health, and the fact that the bronze is a triangle will be a ‘composition’ of bronze and triangle, and the fact that a thing is white will be a ‘composition’ of surface and whiteness. The reason is that people look for a unifying formula, and a difference, between potency and complete reality. But, as has been said, the proximate matter and the form are one and the same thing, the one potentially, and the other actually. Therefore it is like asking what in general is the cause of unity and of a thing’s being one; for each thing is a unity, and the potential and the actual are somehow one. Therefore there is no other cause here unless there is something which caused the movement from potency into actuality. And all things which have no matter are without qualification essentially unities.")

כיוון שהשכל והנפש הבהמית הם אחד ממש, אם השכל דבק בבורא ונעשה אחד איתו על ידי השגת המושכלות, והאיחוד של שכל משכיל ומושכל שהם אחד, אז בהכרח גם הנפש הבהמית מתאחדת עם הבורא כיוון שהיא אחד גמור עם השכל.

.

זה כולל את הגוף ממש, הבשר עצמו, שהוא הוא נפש הזן.

יש שחושבים שבאדם חי יש בחינת דומם שהיא הבשר עצמו, במובן החומרי לגמרי, אותו בשר עצמו שיורד לקבר. לבשר כזה אנו מתייחסים כאל דומם גמור, כמו אבן. כמו בשר עוף קפוא שיש לנו במקרר. בשר במובן הזה לא ייתכן שיש בו רגשות וכוחות חיים. ועל גבי הבשר הזה שהאדם עשוי ממנו שורה נפש שהיא רגשות וכוחות חיים. לפי זה יש הבדל בין הבשר הדומם לבין כח הנפש הכי תחתון שהוא נפש הזן. כלומר רגש הרעב למשל שבא מנפש הזן, הוא אל בא מהבשר הדומם ממש אלא מרגש נפשי מופשט כלשהו ששורה בבשר הדומם ממש.

באמת זה לא כך. הבשר עצמו חי, כשהוא חי. כשהוא מת הוא משתנה למשהו אחר לגמרי שהוא בשר מת. כשבשר חי מסתכלים במיקרוסקופ ורואים מולקולות של חומר, חלבונים, זזות כבכיכול מכח עצמן, לא לפי חוקי התנועה של ניוטון, בלי שחומר אחר ידחוף אותן, ומחוללות תהליכים כימיים, שהם בערה, חימצון. זה מכלה חומר, והחומר עצמו מושך מולקולות חדשות מתוך המזון שבמעיים. מכח חוקים חומריים כימיים של דיפוזיה, השוואת ריכוזים, וכיו"ב. זה פעילות של חיים בחומר הדומם עצמו, וזה עצמו הרגש של רעב, שהוא שינוי ריכוזים שהוא חוק כימי פיזיקלי לגמרי. הבשר הדומם עצמו מרגיש וחי. אחרי המוות הוא נעשה עצם אחר, שבו אין חיים שגלויים לנו, שזה מה שאנו מניחים בקבר להיות מזון לתולעים.

זה חשוב לדעת, להבין פסוקים כמו: ליבי ובשרי ירננו אל אל חי. כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך. לילות יסרוני כליותי. מעי המו. ועוד הרבה כיוצא בזה. כל הפסוקים האלה הם כפשוטם לגמרי. הבשר עצמו, ממש, הוא זה שמרנן.

.

השגת דעת אלהים בשכל העיוני היא פעולה של זיווג, התאחדות. אחדות של השכל המשכיל והמושכל. כמו והאדם ידע את חוה אשתו. והיו לבשר אחד.

ידיעת אדם את חוה, מתחילה מידיעה שכלית של מהותה המופשטת, נשמתה, וכלה באחדות הבשר בביאה.

האחדות שבשכל, מתפשטת לאחדות של כל כוחות הנפש הבהמית עד הבשר ממש.

זו התפשטות שקורה מעצמה. זה כמו שיש מוט ברזל ארוך, שמניחים קצה אחד שלו בתוך שלהבת אש, ולאט לאט הוא מתחמם ומאיר ונעשה אדום וזה מתפשט לאט לאט לכל ארכו (אם אין רוח שמקררת את הברזל).

באופן כזה האחדות עם הבורא מתפשטת מהשכל לכל כוחות הנפש עד הגוף. בלי ההתפשטות הזו מוכח שהשגת השכל אינה שלמה, והזיווג לא נשלם. לכן התכלית היא השגה שלמה של השכל את דעת אלהים, ומכח זה ממילא גם מגיעים למצב שהגוף עושה חסד צדקה ומשפט בארץ. זה הכל עניין אחד.

אם הגוף פועל מכח התפשטות דעת אלהים בו, הוא לא יכול לפעול בדרך אחרת מאשר חסד צדקה ומשפט. כמו שמטיל ברזל לא יכול שלא להתחמם אם מניחים אותו בתוך אש. הגוף נעשה כגרזן ביד החוצב בו. אין לו שתי אפשרויות. זה המצב של אדם הראשון לפני החטא. הכל חי והכל אחד והשכל הצלול משיג את האמת, וזה מתפשט עד הגוף הבשרי והכל כאחד עושה את האמת כיווןש היא אמת ואין בחירה. הרמב"ן על בראשית כותב שהבחירה החופשית התחילה רק אחרי חטא עץ הדעת.

האכילה מעץ הדעת טוב ורע (עץ פירושו תפישה, אופן של השגה, והוא מלשון עצה), גרמה לאדם לתפוש את המציאות בדרך של טוב ורע. זו נעשתה תפישתו של כח הדמיון, שמרד בשכל העיוני ונפרד ממנו ונלחם בו וכופר בו ופועל באופן עצמאי. בתפישה הזו יש עניין של שאלה האם העולם טוב או רע, שנקבעת לפי הבחינה האם נעים לי בעולם או כואב לי. מבחינת אמת ושקר, בתפישה השכלית, אין בכלל משמעות למושגים 'כאב' או 'עונג', מלבד העונג של השגת הבורא והכאב של חוסר השגתו.

חטא עץ הדעת הוא הטלת זוהמתו של הנחש באדם. זוהמת הנחש היא המוות. המוות שנכנס לנפש האדם הוא מה שחוצץ בין השכל לנפש הבהמית. אם יש באדם מוות, השגת השכל העיוני שהשיג את דעת אלהים לא תתפשט למטה אל כל חלקי הנפש עד הגוף.

חוסר בריאות נפשית הוא בחינות של מוות שחדרו לנפש. החיים מאזנים את הנפש, היא חיה באמצע של הקצוות. אדם שיכול להיות או פזרן גמור או קמצן גמור, הוא חסר בריאות נפשית. הבריאות הנפשית היא שהוא יכול לנוע באמצע בין פזרנות לקמצנות, לפי המצב, בצורה מאוזנת.

זו גם העבודה של הפסיכולוגיה בת זמננו (פסיכולוגיה במובן כללי מאוד, עם כל השיטות השונות שיש בזה, אלו שיש בהן ממש). לעסוק בבריאות הנפש. רוב המקרים של בעיות נפשיות, טראומות, דפוסים מקובעים שחוזרים על עצמם, וכיו"ב, הם מקרים שיש בחינות בנפש שאינן מלאות חיים כראוי. הן מקובעות, מאובנות, לא גמישות, לא מגיבות למציאות בגמישות לפי המציאות כאן ועכשיו. זה כמו צלקת, משהו נוקשה, שלא מגיב. ההבראה היא להגיע למצב גמיש, שמגיב למה שקורה בהתאמה אמיתית למה שקורה. כמו בשר חי שהוא כזה, לא מאובן כמו צלקת אלא רך וגמיש ומרגיש ומגיב.

אם מבינים לעומק, הטיפול בבריאות הנפש שמבאר הרמב"ם בשמונה פרקים אינו שונה במהותו מהפסיכולוגיה המודרנית. הוא רק מאוד כללי וסכמטי, לא נכנס לפרטים. הוא משאיר את הכניסה לפרטים לחכמתו של רופא הנפש המסויים שמטפל בחולה מסויים. הפסיכולוגיה, עם ירידת הדורות, נדרשה לפרט הרבה יותר. ועדיין גם בזמננו מטפל פסיכולוג לא יכול להסתמך על התיאוריות שלמד, אלא מוכרח כאדם להרגיש ולחשוב ולהגיב באופן בריא וחי למצב הייחודי של המטופל הייחודי, ולפי זה לטפל. לימודי הפסיכולוגיה לא מכשירים את האדם כאדם להיות מסוגל לגעת באדם האחר במגע אנושי אמיתי שהוא זה שמרפא, לכן לא כל מי שיש לו תואר והסמכה באמת יכול להצליח בטיפול, וצריך לברור היטב מי באמת מסוגל לזה.

כתוב: וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת.

ידיעה היא השגת השכל העיוני. והשבת אל לבבך הוא התפשטות האור של ההתאחדות עם הבורא עד ה"לב", שכאן משמעותו החווייה, הרגשות, הנפש הבהמית.

אדם לא יכול לעשות 'והשבת אל לבבך'. זה אמור לקרות מעצמו, לבד, בלי התערבות האדם ובלי מאמץ, כמו התפשטות חום במתכת.

העבודה של האדם אינה להשיב אל לבבו, אלא להסיר את מה שמונע את ההשבה הזו, ואז ההשבה עצמה תקרה מעצמה.

אם הנפש בריאה, כלומר חיה באופן מלא, אז היא תקבל את האור מהשכל לבד. והאדם לא יצטרך לטרוח כלל בהשבה אל הלב אלא רק בלימוד עיוני בשכל העיוני. לכן כל דברי המורה נבוכים וגם אריסטו מדברים רק על השגת המושכלות, כי הם מניחים שמי שלומד אותם הוא בעל נפש בריאה. ואם הוא ישיג את החכמה בשכל עיוני ממילא כל נפשו וגופו יתמלאו מהאור והוא ממילא יעשה רק חסד צדקה ומשפט, ואין צורך להטיף לו מוסר.

מי שחולה בנפשו, צריך ללכת לרופא, כמו מי שחולה בשפעת. אם מי שלומד אריסטו או רמב"ם חולה בשפעת או בסכרת וכל כיו"ב, ובגלל זה ראשו סחרחר וכואב והוא חלש ולא יכול להבין את הלימוד, זה לא עניין שלהם להסביר לו איך מבריאים מהמחלות האלה. שיילך לרופא, יבריא, ואז יבוא ללמוד ויבין. הם לא יכולים להכנס לעסוק ברפואת הגוף כדי שתלמידיהם יוכלו להבין את לקחם. לכן הם מדברים על השגה שכלית של דעת אלהים ולא על עבודה מוסרית מעשית של תיקון המידות ושבירת היצר ושל עשיית חסד צדקה ומשפט וכל כיו"ב.

שמונה פרקים הוא בגדר ספר רפואה ונותן קצת כללים יסודיים לרפואת הנפש. בהלכות דעות הוא גם נותן ראשי פרקים ברפואת הגוף.

לכן בכל המורה נבוכים מדבר על השגה שכלית ועוסק רק בה, ורק בסוף הוא מוסיף פסקה אחת ששלמות המדרגות מגיעה לבסוף לעשיית חסד צדקה ומשפט. הוא אומר בזה שהשכל הוא צורה לנפש הבהמית ולכן השגת השכל כשהיא מגיעה לשלמותה מתפשטת גם לגוף. הוא לא עוסק בדיון איך משיבים את ההשגה אל הגוף, כלומר עבודת תיקון המידות ושבירת היצר והמוסר והעבודה המעשית של מצוות ומעשים טובים. הוא רק מציין עובדה שזה שב בסוף השתלמות ההשגה השכלית עד הגוף. ההגעה של האור לגוף היא התחנה האחרונה בשלמות זיווג האדם עם הבורא. לכן בסוף הוא מציין אותה. אין בה מה להאריך ולדון כי זה קורה מעצמו כשההשגה השכלית נשלמת.

זה קורה מעצמו כשהנפש בריאה, כלומר חיה באופן מלא. וזה מתחיל מחיי הגוף הטבעיים במובן הכי פשוט, התעמלות , מזון בריא, יציאות כסדרן, שינה בריאה, טיול ומשחק, וכו' וכו'. ונמשך לחיי הנפש הבהמית הרגשיים, שלווה, אהבה במובן הפשוט, יחסים בריאים, אשה נאה כלים נאים ודירה נאה, ממון כל צרכו, עבודה בריאה לפרנסתו, וכו' וכו'.

כשהנפש חיה בחיים של המדרגה הפשוטה של נפש בהמית, אז היא כלי מוכן שיתפשט בו האור של השגה שכלית של דעת אלהים, וזה יעלה את הנפש הבהמית למדרגה של עשיית חסד צדקה ומשפט בלי בחירה ובלי קשיים ומחסומים. ובזה תתאחד הנפש הבהמית עם הנפש המשכלת, וזה שלמות האדם.

בכל המורה נבוכים מדבר על ההשגה השכלית, כי זה הקטר של שלמות האדם, שם העבודה, הוא המושך את הכל, שם המנוע והשקעת האנרגיה. אחרי שהקטר נוסע, הוא מושך את כל הקרונות אחריו מכוחו. אחרי שהשכל השיג, הוא מאיר לכל חלקי הנפש שהם כמו הקרונות שאחריו. אבל זה בתנאי שהקרונות קשורים היטב זה לזה בשרשרת. אם יש קרון מנותק הרכבת לא תיסע ולא תגיע למחוז חפצה. הניתוק הוא מקום שחדר אליו חוסר חיים. עקיצת הנחש, כח המוות. צלקת, מקום מאובן ומקובע, לא קולט את המציאות, לא מגיב נכון למציאות, לא רגיש, לא פגיע, מבוצר, מאחרי חומות של מנגנוני הגנה, נוקשות נפשית, עיוורון נפשי, הדחקות והכחשות, טראומות צבורות לא מטפלות ולא מעובדות.

עבודת השם המעשית היא טיפול רפואי בכל החוליים הלאה, עד מצב שהנפש חיה ובריאה. כלומר חיה ובריאה באופן טבעי, כמו נפש של בעל חיים בריא. עד כאן תפקיד רופא הנפש, או כל אדם שאחריותו לרפא את עצמו, כי כמובן עיקר הרפואה זה על ידי עצמו. להביא את הנפש למצב של נפש כבש בריא. שמח בטיול ואכילה וליטוף.

כשהנפש בריאה באופן שטבעי לה לפי מדרגתה, היא חיה את חיי ה'חי', לא 'חי מדבר' אלא חי סתם, כמו כל בעלי החיים, קוף חכם (בהמה טהורה, כבשה, יונה, צבי, וכיו"ב בע"ח שנמשלו בהם ישראל), מכאן העבודה היא בעיון השכלי, בהתבוננות השכלית של שכל עיוני. העבודה הזו תכניס לנפש הבהמית הבריאה את האור האלוהי והנפש הבהמית תתעלה מעצמה מנפש של בעל חיים לנפש של אדם.

וזה כולל גם את הגוף שהוא נפש הזן, וכמו שכתב בהלכות דעות פרק ד:

"הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים".

אין הכוונה שמבחינה טכנית מחלה מפריעה ללימוד, כי יש הרבה מצבים ועניינים שמפריעים ללימוד מלבד מחלה, והמניעה מהם לא בהכרח היא מדרכי השם בעצמותה. אלא וודאי הכוונה שיש קשר בעצם בין הסרת החולי לבין היכולת להיות כלי ללימוד.

בפרקי הרפואה שלו לגבי ההתעמלות כתב הרמב"ם שהתעמלות מועילה היא זו שיש בה הנאת ושמחת הגוף וכגון משחק בכדור או ריקוד וכיו"ב כל אחד לפי הנאתו ושמחתו.

.

קיום מצוות התורה המעשיות לפי השמונה פרקים עניינן להעמיד את נפש האדם על מצבה הבריא ביותר (אמצע עם תוספת נטייה מועטה מהאמצע משום מידת חסידות). היא תורת חיים והיא רפואה לאדם, מחייה אותו בכל המדרגות. ואז היא תהיה מוכנה להיות כלי לחכמה. (במורה נבוכים יש ביאור יותר עמוק של עניין המצוות המעשיות, כתבתי על זה בהערות על הפשט של מורה נבוכים חלק ג' בפרקי טעמי המצוות.)

ערובין נד א:

"חש בראשו יעסוק בתורה שנאמר כי לוית חן הם לראשך. חש בגרונו יעסוק בתורה שנאמר וענקים לגרגרותיך. חש במעיו יעסוק בתורה שנאמר רפאות תהי לשרך. חש בעצמותיו יעסוק בתורה שנאמר ושקוי לעצמותיך. חש בכל גופו יעסוק בתורה שנאמר ולכל בשרו מרפא.

אמר רב יהודה בר' חייא בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם אדם נותן סם [תרופה] לחבירו לזה יפה ולזה קשה, אבל הקב"ה אינו כן נתן תורה לישראל סם חיים לכל גופו שנאמר ולכל בשרו מרפא"

.

.

.

.

יוצא מזה שיש שני חלקים בעבודת השם. חלק אחד הוא כמובן קניית החכמה על ידי התבוננות ולימוד במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים. ההתבוננות הזו היא בחלק המופשט של העולם, כמו שמבואר בפרק ב' מהלכות יסודי התורה שמדובר במלאכים, השכלים הנפרדים. התכלית להתבונן בבריאה מהצד הרוחני שלה. התורה היא רק כלי עזר לזה, שהרי העולם נברא לפי תבנית התורה, כמו שאמרו בבראשית א א, וזה אומר שאין הבדל מהותי בין לימוד תורה לבין התבוננות בעולם. זה גם אומר שאפשר להתבונן בעולם בלי ללמוד תורה מהספר, והרי כך עשה אברהם אבינו. ונשים יכולות לעשות כך בקלות, לכן אינן מחוייבות בלימוד תורה. אני יודע מאשתי, שאם אני מתאמץ מאוד בלימוד ומגיע מהלימוד אחרי הרבה עמל למדני להבנה שבעיני היא חידוש גדול וחשוב מאוד שהופך לי את דרך ההסתכלות על העולם, היא אומרת ברור שזה כך, זה פשוט ומובן מעצמו, איך עד עכשיו לא ידעת שזה כך.  על זה אתה מבזבז את הזמן עם הספרים שלך?

.

החלק השני של עבודת השם הוא לשמור על בריאות הנפש הבהמית על כל רבדיה שיהיו חיים ובריאים כראוי, שאז היא כלי נקי ופנוי שמוכן לקלוט את האור שבלימוד. זה גם לטפח את החיות של כל כוחות הנפש הבהמית, לתת להם כל מחסורם באופן מטפח, שישגשגו במלוא אונם ושמחתם, וגם לשמור מהם היזק, וזה כולל למנוע הפרזה בתשוקות של הנפש הבהמית ולשים לה גבולות נכונים. הרי מצד הנפש הבהמית היא רוצה לאכול מטעמים עוד ועוד, והיא בטוחה שזה טוב בשבילה. והשכל יודע שצריך לשים גבול. זה כמו ילד שרוצה ממתקים עוד ועוד, וההורה מגביל אותו לטובתו. ומצד שני הגבלה חמורה מדי תהרוס את שמחת החיים החיונית הטבעית שלו, וההורה צריך לדעת את האמצע המדוייק, וזה עניין האיסורים וההיתרים של התורה, ויש בזה כמובן גם שיקול דעת לאדם, כי מצוות התורה הן הנחיות מאוד כלליות וצריך להתאים אותן למצב המסויים הפרטי, שיהיה חנוך לנער על פי דרכו.

.

במורה נבוכים מתואר כאילו יש בהתחלה עבודה של השגת דעת אלהים עד סופה שבזה עוסק כל הספר, ואז בסוף בפסקה האחרונה של הספר, הוא מדבר שזה מתפשט לכל חלקי הנפש, והיינו עשיית חסד צדקה ומשפט בארץ. זה המבט הפילוסופי על העניין. במציאות זה לא כך שקודם עושים עבודה אחת ואחר כך את השנייה, אלא עושים אותן בבת אחת, במקביל. כל השגת חכמה של אותו יום מייד מתפשטת בנפש הבהמית ומתקנת אותה מעט, וכך יום אחר יום. ואם הנפש הבהמית לא בריאה הלימוד של כל יום תמיד לא ייקלט כי לא יהיה לו כלי לקלוט אותו, הוא יישאר נפש בלי גוף ויעוף כלא היה. לכן כל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת. מעשיו כלומר עבודת תיקון המעשים, העבודה של לרפא את הנפש מחולייה והבראתה. העבודה הזו היא הכלי, ולכן היא הבסיס והיא צריכה להיות קודמת, ואז יש כלי שלתוכו נקלט אור החכמה (זה הפשט הישר במשנה. יש שהתקשו בה שתלמיד חכם יושב ולומד כל היום ולא עושה מעשים ואיך נאמר במשנה שצריך יותר לעשות מעשים מאשר ללמוד תורה, ודרשו כל מיני דרשות על המשנה שאינם עיקר הפשט שלה). העבודה הזו בעיקרה היא טיפול רפואי פסיכולוגי. כמובן באופן בריא באמת, ואין כאן המלצה כללית על כל מה שיש לו כותרת של "טיפול פסיכולוגי". וכמובן רוב האנשים יכולים לעשות זאת בעצמם או על ידי משא ומתן עם בת הזוג (שבחלק גדול מהמקרים בריאה יותר, או לפחות מבינה יותר בעניין בריאות הנפש). כמובן לפעמים גם בן זוג יכול לעזור לאשתו בזה, זה תהליך הדדי של זוגיות, לא שיש אחד מטפל והשני מטופל. כשאני אומר טיפול פסיכולוגי אין כוונתי שיש לשלוח את כל האנשים לפסיכולוג, אלא רק להסביר על איזה אופי של עבודה מדובר כאן, ואיזה אופי של חכמה יש לקנות כדי להשתמש בו בעבודה הזו. לרפא את הנפש דורש בהכרח גם היכרות איתה. היכרות כללית על מהותה והיכרות פרטית על הבעיות הנפשיות של אותו אדם. יש בזה אינספור דרכים וכל אחד אחריותו לברר עם עצמו מה הדרך שמתאימה לו.

יש דברים שהם בסיס הכרחי מובן מאליו לבריאות נפשית במובן הפסיכולוגי. כמו למשל לעבוד לפרנסתו בעבודה שמתאימה לכוחות נפשו הבהמית, נעימה ומספקת בשבילו, לחיות עם הכנסה שמתאימה לצורך הבריא של נפשו הבהמית, לתת מספיק זמן לשהות ולדבר עם אשתו ילדיו וידידיו, לשמור על סדר יום מסודר לא עמוס מדי ולא ריק מדי (מי שאין לו סבלנות וכשרון ללמוד וכל היום הוא יושב בכולל ומשתעמם ומבטל את הזמן, וודאי זה סדר יום הרסני מאוד לבריאות הנפש). לשמור על עצמו מלחצים ועומסים שהם יותר מכפי כח נפשו ומקלקלים את שמחת החיים הפשוטה שלו.  וכל כיו"ב.

.

.

מאוד חשוב להבחין היטב בין שני חלקי העבודה הזו. שיתקיימו זה לצד זה בשלום והרמוניה, בלי שיתחרו זה בזה ויקלקלו זה את זה. העבודה השכלית אין בה מקום להתפעלות נפשית, לחוויות.

וכמו שכתב במו"נ א' נ"ד:

" וצריך למנהיג המדינה כשיהיה נביא שידמה באלו התארים ויבואו מאתו אלו הפעולות כשיעור וכפי הדין, לא לרדיפת ההפעלות לבד ולא ישלח רסן הכעס ולא יחזק מדות ההפעליות בו, כי כל הפעלות רע, אבל ישמר מהם כפי כח האדם"

 

יש שהבינו מזה שאדם בעל מעלה הוא אדיש וקר ויבש מבחינה רגשית, לא מתרגש ולא מתפעל ולא מתלהב משום דבר. חס ושלום.

אדם בעל מעלה מוכרח שנפשו הבהמית תהיה בריאה בבריאות של בהמה, של 'חי'. רק אז היא כלי לחכמה. נפש בהמית בריאה היא רגשית, הכח ששיך אליה הוא כח הדמיון. היא מתפעלת מאוד מכל דבר, מתרגשת, מתלהבת. גדולי החכמים כשראו מישהו בצער בכו בדמעות רבות. כשהרמב"ם איבד את אחיו הוא שנה שלמה לא היה יכול להמשיך בחיים מרוב צער נורא ובכי בלתי פוסק, שכב בדכאון גמור במיטתו, כך ממכתביו. גם רבי עקיבא איגר כותב באגרת שאחרי מות אשתו הראשונה הוא היה זמן רב מאוד, גם כן כשנה כמדומני, שבור לגמרי מרוב צער ואפילו לא היה יכול לברך שהכל נהיה בדברו. אני אולי לא מדייק בפרטים, לא בדקתי את זה כעת, אבל בכללות כך הוא.

קראתי על רבי חיים שמואלביץ שהיה אברך בישיבת מיר שבתו נפצעה באופן קל בידה מפיגוע, ולמחרת האברך הגיע ללמוד בישיבה, ורבי חיים אמר לו אתה אדם רע. רבי חיים היה ממרר בבכי נרגש לעיתים קרובות מאוד. כשקראו בתורה על מות בני אהרן הוא התייפח וכיו"ב.

יש אינספור דוגמאות כאלה, ואין צורך להאריך כי זה פשוט. רק בזמן האחרון קמו אנשים שמישהו הכתיר אותם להיקרא גדולי ישראל והם קפואים וחתומים מבחינה רגשית וזה לא צורת גדול בתורה כלל, ולכן ראיתי להעיר על זה.

אלא יש באדם נפש בהמית ויש שכל. תפקיד השכל לעיין במושכלות, וזה צריך להעשות בצלילות גמורה, בלי שוחד רגשי ובלי היפעלות רגשית. פוסק הלכה או דיין צריך לדון את בנו הגוסס שזועק מרה ומוטל לפניו מדמם, באותו דין בדיוק כמו שהיה דן אדם בריא זר שנמצא רחוק. וכן מי שלומד פשט באריסטו או רמב"ם, צריך ששכלו יהיה שקט לגמרי, צלול. וכל היפעלות שמפריעה היא רעה.

אבל כשהאדם עוסק בחלק של לחיות את חיי הנפש הבהמית בחיים הכי בריאים, וככלי, מקודם מוכרח שיהיו חיי בהמה שלמים, ורק על גבי זה חיי אדם שכלי שדבק באלהיו, אז התפעלות היא הדבר הכי חשוב בחיי הנפש ובריאותה. בחלק הזה הכל צריך להיות חווייתי, נרגש, מתפעל. היחסים עם הקרובים לו, אשתו וילדיו והוריו וידידיו, עם העולם כולו. אם הוא הולך לטיול ורואה פרח יפה, הוא אמור לבכות מרוב יופי, אם הוא בריא בנפשו. אם אז הוא נשאר שכלי בלי היפעלות רגשית הוא מאוד חולה בנפשו.

חיי השכל וחיי הנפש מתרחשים במקביל, וצריך לדעת לזהות כל צד ולתת לו את המקום הנכון לו. להיות קר כשמדובר בשכל ולהיות בוער באש הרגש כשמדובר בחיי הנפש הבהמית.

.

.

.

השכל העיוני מצד עצמו לא ניזוק בחטא עץ הדעת. מה שניזוק הוא החיבור בין השכל לנפש הבהמית. עשיו לפי מדרש חז"ל ראשו התגלגל למערת המכפלה ונקבר עם האבות הקדושים, כי השכל היה כמו של יעקב כי השכל לא נפגם מהחטא. רק הגוף של עשיו לא נקבר שם, כי האור של השגת השכל לא התפשט לגופו. זה פעולת הנחש, לנתק את החיבור של אחדות בין השכל לגוף.

לכן יצחק רצה שעשיו יקבל את הברכה ויהיה הממשיך שלו, כי אצל עשיו הכלי של חיי נפש בהמית גדול יותר. הוא מלא דם, מלא יצרים, הוא יותר חיה מאשר יעקב. להיות 'חי' הוא הכלי של להיות 'חי מדבר'. ואם הכלי יותר גדול אצל עשיו הוא יוכל גם להשיג יותר אור של דעת אלהים ממה שיעקב יוכל.

ומה שיעקב גנב את הברכה הוא רק משום שהראה שיש לו גם כלים של חיי נפש בהמית כמו של עשיו, הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו. יהודה רקע ברגלו וכל ארץ מצריים הזדעזעה. שמעון ולוי הרגו את כל אנשי שכם. אביגיל גילתה את ירכה והאור של התשוקה מהירך הלך ג' פרסאות ודוד מייד חשק בה. ורב עמרם חסידא לקח סולם שצריך עשרה אנשים להרימו כדי לתבוע את השבויות לתשמיש וצעק בעודו מטפס אש בבית עמרם, ובאו התלמידים וראו עמוד של אש התשוקה לנשים יוצא ממנו. ועוד ועוד לאינספור. ואמרו ג' עזים הם, צלף באילנות ועז בבעלי חיים וישראל באומות, ולולא שניתנה להם תורה לא היה העולם יכול לעמוד מפניהם.

יש בישראל כח של חיי נפש בהמית מלאים ובוערים וחזקים, והחיות הבהמית הזו היא הכלי לחכמה. שבטי ישראל נמשלו לזאב ולאריה ולחמור ולנחש וכו', וזו תפארתם להיות כמו בעלי החיים החזקים.

.

מכאן אני מגיע להערה שרציתי להעיר על דברי המגיב.

השאלה האם העולם טוב או רע, האם הבורא טוב או רע, אין לה בכלל מקום כשמתבוננים בשכל עיוני. אין התחלה לשאלה. כי השכל העיוני לא נפגם בחטא אדם הראשון, ולפני החטא המצב המתוקן הוא לחשוב לפי מושגים של אמת ושקר ולא לפי מושגים של טוב ורע, כמו שכתב המו"נ א' ב'.

למשל המעיים לא שואלים האם הריאות לא מתעייפות כשהן נושמות ללא הפסקה ומה הן מרוויחות מזה והאם זה כדאי להן. אלה שאלות של טוב ורע, אין להן שחר כשהתפישה היא שיש גוף שלם כללי חי והאיברים הם איברים בו וחיים בחיותו. הריאות נושמות ללא הרף כי זו האמת. כלומר זה מה שהחיים של כלל הגוף מפעילים אותן. החיים האלה הם האמת, ויש רק שמחה ועונג כלליים של לחיות את החיים האלה, ורק צער אחד לפרוש מהם. כשאצבע אחת כואבת כל הגוף כואב, וכשהחיך נהנה כל הגוף נהנה, הכל הוא ביחד. לחיות לפי החיים הכלליים האחדים של הגוף השלם שהוא כלל המציאות (כמו שכתב במו"נ א' התחלת פרק ע"ב), זו האמת, ולפרוש מהם זה השקר. אין הסתכלות של אני נפרד עצמאי שיכול לסבול או להנות מצד עצמו, לכן אין מושגים של טוב ורע כלל. מה שזה נשמע קשה להבנה וקבלה זה משום שאנו שקועים כל כך בתפישה של אחרי החטא.

רק מצד כח הדמיון שפועל במנותק מהשכל, בניתוק שגרם הנחש בחטא עץ הדעת, זה הזוהמה שהוטלה בהם באותו חטא, אז כיוון שהאדם תופש את עצמו כנפרד, הוא שואל האם העולם טוב לי או רע לי.

צריך להתייחס לשאלה הזו, אין לבטל אותה כי היא לא שכלית. כי הנפש הבהמית סובלת מהשאלה הזו. היא רוצה להרגיש שהיא נמצאת בעולם שבו יש אלוה טוב, כמו ילד שרוצה לדעת שהוא חי בבית של הורים טובים.

מכיוון שזו שאלה של ילד, של נפש בהמית, התשובה עליה צריכה להיות רגשית, חווייתית, לא שכלית. אין בכלל לחפש תשובה שכלית, כי אצל השכל אין בכלל שאלה. הנפש שהיא כמו ילד רגשי, מוטרדת מכך שיש בעולם הרבה צער, והיא חוששת אולי מבחינה רגשית היא נמצאת בבית של הורים אכזריים, שלא יטפלו בה ברוך ואהבה והיא מפחדת.

זו דוגמה לצורך החיוני להבחין בין החיים השכליים לחיים הרגשיים של הנפש הבהמית. אם לא נבחין ננסה למצוא הסבר פילוסופי שכלי לשאלה הזו, והוא לא יועיל לנפש הרגשית ויבלבל את השכל.

מבחינה חווייתית יולדת מרגישה שאם ילדה ילד בריא היא זכתה לחסד ואושר (כמובן בחיים זה לא כך, יש כמעט לכל אשה פגיעה נפשית כלשהי מהלידה ויש נשים שזו פגיעה חמורה, ולפעמים קריטית. אני מביא רק דוגמאות אידיאליות מופשטות סכמטיות, ולא דן כאן בחיים כמו שהם בשטח). השאלה למה הבורא לא עשה שיהיה אפשר לגדול בחכמה בלי לעבור כאב, או ללדת ילד בלי כאב, לא מטרידה אותה מבחינה חווייתית רגשית. זו שאלה מופשטת. הרגש שלה אומר לה שהיא מאושרת על כך שילדה ויש לה ילד. יש לה חוויה של משמעות בכאב הזה.

מבחינה רגשית מי שחולה בסרטן נדמה לנו שאין לו משמעות והחוויה הרגשית שלו היא של אסון אכזרי שרירותי הרסני. כי לא נולד מה שום דבר חי וטוב.

על זה דיברתי מבחינה רגשית, שהמורה נבוכים בא לומר שיש אפשרות שחיי הרגש, הנפש הבהמית, ילמדו להגיע למצב שבו בכל כאב הם יחוו גדילה, יציאה מהתינוקיות. כי ירגישו איך זה מרחיב את עולמם וממלא אותו אור רגשי. ואז כל כאב יהיה נחווה כמשהו טוב כמו לידה. ואז התחושה הרגשית הכללית היא שחיים בעולם טוב שבו האלוה הוא כמו הורה טוב ואוהב ומחבק ומגן.

בסיכום שלך כתבת:

"צריך לקבל את הייסורים, הכאב והמוות כמסגרת עובדתית. שסיבתה לא ידועה. וזו נקודת המוצא.
ומשם אתה מתאר תהליך התפתחותי של יציאה מתוך העצמי במרכז"

רציתי רק להוסיף דגש, אפשר שגם התכוונת לזה, אבל בגלל חשיבות העניין רציתי להדגיש, שההגדרה של "נקודת מוצא" וביותר התוספת "שסיבתה לא ידועה" שייכת ללימוד שכלי. בחוויה פשוט חווים, לא שמים לב על איזו נקודת מוצא החוויה מתבססת. מה שהמשכת "ומשם אתה מתאר תהליך וכו'", זה כבר דיבור על חוויה רגשית ולא על לימוד שכלי.

לא לומדים תהילים, אומרים אותם, שרים אותם, בוכים אותם.

כשלמדתי אצל הרב וולבה הוא הנהיג סדר מוסר מחייב, לפי המהלך של תנועת המוסר הקלאסית. שאומרים שורות מספר מוסר כלשהו בקול בוכה, שוב ושוב ושוב. הכוונה שזה יהיה חוויה רגשית (לעניות דעתי זה ממש לא עובד ואין טעם לנסות. לפחות לא בדורנו. זה סתם מטריד את הנפש ומחריף את החוליים שלה ומעציב אותה ולא תורם לה שום דבר טוב). היה לי קשה לחזור על פסקאות של מוסר שוב ושוב בקול בוכה ולחוות את זה, אז קראתי מסילת ישרים וחשבתי על מהלך של הבנה בדבריו. כשאמרתי לרב וולבה שיש לי חידוש במסילת ישרים, הוא כעס עלי מאוד. לא לומדים אותו אלא בוכים אותו.

כמובן שיש מה ללמוד לעומק במסילת ישרים, ויש הרבה מאוד מה ללמוד בתהילים. בגמרא נאמר שלוי למד אצל רבי תהילים, וחז"ל דרשו בהם הרבה דרשות ודיוקים. אבל יש להבחין, מתי לומדים מסילת ישרים או תהילים בעיון שכלי, ומתי אומרים אותם כחווייה רגשית.

וגם בעניין שלנו,רציתי להדגיש את ההבחנה החדה בין לימוד שכלי לבין דיבור על רגשות וחוויות. דיבור על רגשות יכול להישמע שכלי וקר, כמו תיאוריה פסיכולוגית שיכולה להישמע מדעית ולימודית ושכלית. אבל עדיין מדובר בדיבור על רגשות וצריך תמיד לזכור את ההבחנה.

.

הרבה אנשים שעוסקים בלימוד תורה או חכמה נפגעים בחיי הנפש הבהמית שלהם, ומזה גם נפגעת חכמתם שאינה מתקיימת כי אין מעשיהם מרובים מחכמתם.

ויש הרבה שחיים את חיי העולם והרגש והנפש הבהמית, בצורה מאוזנת ו"נורמלית" אבל מלאה, ומרגישים שיש בזה ערך של בריאות וטוב והנאה, מבלים הרבה עם המשפחה ועם ידידים, אוכלים טוב, מתעמלים טוב, מטיילים הרבה, מרויחים יפה וחיים בבית נאה וכלים נאים, נהנים מעבודתם, ממשים את כשרונותיהם, שרים רוקדים ומציירים, קוראים ספרים מעניינים, וכו' וכו', ולא רוצים לנסות ללמוד חכמה עיונית כבדה כי זה יפריע להם להנות מהחיים.

נדיר למצוא אדם שחי גם את הצד הזה וגם את הצד הזה ואין אצלו התנגשת ביניהם, הוא לא נקרע ביניהם, כשהוא מטייל ורוקד הוא לא מרגיש שהוא בזבז זמן שהיה יכול ללמוד בו עוד פרק במורה נבוכים, וכשהוא לומד לא חסר לו הנאות גוף.

הסיבה שזה נדיר, היא משום שרוב האנשים לא יודעים להבחין שיש חיי נפש ויש חיי שכל, והיחס ביניהם הוא כמו נפש וגוף, הם משלימים זה את זה, הם אחד גמור בשרשם, אין ביניהם תחרות אלא הפרייה הדדית והשלמה הדדית.

הפירוש העקום שהחרדים פירשו את המושג של 'ביטול תורה' מקלקל הרבה בעניין הזה. להיפך, ההתעלמות מההבחנה הזו ומהצורך לתת את מלוא המקום לחיי הנפש הבהמית, שזה הבסיס שעליו הכל יושב, זה הכסא, ובלי זה אין חכמתו מתקיימת, זה הביטול תורה הכי גדול שאפשר. זה חורבן גמור של התורה. זה דרכי מוות לגמרי ואילו התורה היא דרכי חיים.

זה גם הביאור של גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמיים. או כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון.

ואמרו גם לברור מלאכה קלה ונקיה. הכוונה מלאכה שמשמחת את הנפש, כל אחד לפי טבעו. ולא מלאכה ששוחקת את הנפש, גם זה כל אחד לפי טבעו. כי התכלית של מלאכה היא לא רק להרויח כסף, אלא לתת לנפש הבהמית את מה שהיא צריכה כדי לשמוח. ומלאכה מתאימה היא שמחה עצומה לנפש הבהמית, ונותנת לה תחושה של משעות וחיים. יש הרבה אנשים שכשהם יוצאים לפנסיה הם נכנסים לדכאון, כי לא מרגישים משמעות בחיים. מי שמלאכתו היתה למכור פיצוחים ועיתונים כמה כבר משמעות וחשיבות יש בזה ומה העולם יחסר בלי זה, ובכל זאת אנשים מרגישים בזה משמעות כי הנפש הבהמית שלהם שמחה בזה (מי שטבעו כך שזה מתאים לו), כך טבעה. לכן יש אחריות על האדם למצוא לעצמו מלאכה שתשמח אותו ולא להישאר במקום עבודה ששוחק את נפשו רק בגלל שמשלמים שם משכורת יפה.

.

יש עוד הרבה מאוד להאריך בעניין הזה, של החשיבות של ההבחנה בין חיי השכל לחיי הנפש הבהמית, והיחסים ביניהם. הקדשתי לזה את הספר אדם חי. כאן רק רציתי להעיר על העניין שוב מרוב חשיבותו.

 

 

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 143 - על הגדרת התחומים בין פילוסופיה (או לימוד תורה עיוני), לבין העבודה המוסרית (עבודת השם, קיום מעשי של התורה), Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על 143 – על הגדרת התחומים בין פילוסופיה (או לימוד תורה עיוני), לבין העבודה המוסרית (עבודת השם, קיום מעשי של התורה)

  1. nirstern הגיב:

    נשאלתי על מקור למה שכתבתי שההתעמלות היא באופן שהגוף נהנה.

    זה מה שכתבתי:

    יש אצלי רק שני ספרים, "פרקי משה" שהוא הספר היותר חשוב.
    ויש גם "דברי משה", שהוא לקט אגרות, ויש שם אגרת הרמב"ם אל הסולטן בענייני רפואה, והיא התפרסמה יותר ונקראת ברוב המקומות "הנהגת הבריאות".

    יש בהוצאת מוסד הרב קוק הוצאה של כל כתבי הרמב"ם ברפואה בהגהה ועריכה. אין לי את זה, פעם היה לי, אבל כעת אין לי שום ספר בנייר. מלבד כעשרה ספרים של אריסטו ואלפראבי שלא היה באינטרנט וקניתי, ומורה המורה במהד' שיפמן ומו"נ בתרגום שוורץ. ספרי קודש כל מה שאני צריך יש במחשב, התקליטור התורני וספרים שיש בויקיטקסט וספרים מצולמים מ hebrewbooks.

    אפשר להוריד את פרקי משה ואת דברי משה מ hebrewbooks.

    בפרקי משה במאמר י"ח (דף לט ב) כותב על ההתעמלות. שם בתחילת מאמר י"ח קושר בין התעמלות לשמחת הגוף.

    בדברי משה בעמ' ל' א' (עמ' 52 של הקובץ PDF), מדבר על ההתפעלויות הנפשיות שהן הדבר הכי ראשון ברפואות הגוף. כלומר הרגשה טובה בנפש, שמחה מאוזנת, תחושה של רוחב ולא של כיווץ, בטחון ופתיחות ושמחה ולא פחד ועצבות. הוא אומר שזה לא תפקיד של רופא אלא זה נובע מהפילוסופיה ותורה. אלה דברים מאוד חשובים ויסודיים, כדאי מאוד לראות בפנים, הוא מצייר שם מאוד יפה איך השפעת ההיפעלות הנפשית על המצב הגופני של הגוף. בפרקי משה גם אומר את זה, שרבים סר מהם חליים בסיבת שמחה שישמחו בלבד.
    בדברי משה מעמ' כ' א' יש גם דברים חשובים על ההתעמלות.
    .

    עניין הריקוד הוא במו"נ ג' כ"ה:
    "ופעולת השחוק היא הפעולה אשר יכוון בו תכלית פחות, ר"ל שיכוון בה ענין בלתי הכרחי ולא תועיל תועלת גדולה, כמי שירקד לא לכוונת התעמלות להטיב העכול, או מי שיעשה מעשים שתכליתם לשחוק מהם, יאמר שזאת הפעולה שחוק בלא ספק, וזה יתחלף כפי כוונת הפועלים ושלמותם, כי יש דברים רבים שהם הכרחיים או תועלתם גדולה אצל אנשים ואצל אחרים לא תצטרך כלל, כהתעמלות הגוף כפי התחלף מיניו, אשר הוא הכרחי להתמיד הבריאות על מה שצריך אצל מי שידע חכמת הרפואות, וככתיבה שתועלתה גדולה אצל אנשי החכמה, כי אשר יעשה פעולות ההתעמלות להתמיד בו הבריאות, כשחוק בכדור, או ההתאבקות, או משיכת הידים, או עצירת הנשימה, או פעולות יכוון בהם הכתיבה, כעשיית הקולמוס ועשיית הנייר, יהיה אצל אנשים סכלים פעולת שחוק ואצל החכמים אינו פעולת שחוק."

    .

    באופן כללי אם מסתכלים על מה שהרמב"ם כותב על בריאות. העיקר הוא לשמור על הגוף רך, זו לשונו בכמה מקומות שזה עיקר הכלל של הבריאות. רך הוא סימן של חי. משהו יבש, נוקשה, זה כמו צלקת, כמו העור הקשה שבעקב, זה חסר חיים. יובש, עצירות, ליחות קפואות, כלומר שהתגבשו ונעשו לא נוזליות, זה היפך חיים. במאכלים הוא מסתכל מה מתיך את הליחות ומחתך אותן. את הדם צריך לנקות שיהיה דליל. וזו גם המטרה של ההתעמלות, כמו שרואים מדבריו שם. לפרק ולחתוך את המקומות שנעשים קפואים. קפואים אני מתכוון שזה הופך מרך לקשה, כמו שקרח הוא מים שהתקשו. אם לא זזים יש מקומות בגוף, בשרירים, וגם בעיכול ובליחות, שמתגבשים ומתקשים. זה גם עניין כמו מים עומדים שמבאישים, לעומת מים זורמים חיים. לכן התעמלות לדבריו צריכה "לשבור את הגוף", כלומר לגרום להתנשם יותר מכרגיל. להניע את מה שעומד ונוקשה. כמובן יותר מדי רך זה גם כבר היפך החיות הטבעית, זה חולשה.

    העצבות היא השורש של ההתקשות הזו, של חוסר הזרימה והגמישות והתנועה והחיות. לכן אם ההתעמלות גורמת לעצבות של הגוף, היא יותר מזיקה מאשר מועילה.

    עוד כלל גדול הוא שמירת החום הטבעי, וזה אותו עניין של להיות רך. רך, פירושו גם להיות פעיל במידה מתונה ונכונה לגוף. הפעילות מבעירה במידה מאוזנת את החום הטבעי, שהוא יסוד החיים, והוא מכלה את המותרות שמכבים את החיים.
    ועוד כלל גדול הוא העיכול. כי העיכול הוא שורש חיי הגוף. זה העניין שמחבר את האדם לבורא, שאין לאדם מציאות עצמאית אלא האדם מצד גופו הוא כולו בערה, זה חום הטבעי (מי שמת הגוף שלו קר, ומי שחי גופו חם), וצריך כל הזמן לקבל חומר בערה מהעולם, כלומר מהבורא. כל הכללים האלה יסודם הוא אחד.

    לענ"ד הפרטים בדברי הרמב"ם ברפואה לא שייכים אלינו. הוא כותב שזה תלוי באקלים ובאורח החיים. אורח החיים שלנו שונה באופן קיצוני ממה שהיה בזמן הרמב"ם. גם האקלים שונה לגמרי, כי המצב הנפשי של כל החברה וכל העולם מאוד משפיע על אדם פרטי, אקלים זה לא רק צלילות ולחות האוויר וחום או קור. זה משהו יותר מהותי ועמוק בסביבת החיים של האדם, ומצב נפש כללי של כל בני האדם קובע את זה. בעיקר בקצב החיים, שרצים מהר מהר, שמעמיסים בלי סוף דברים על סדר היום, שאין סבלנות, שכל דבר צריך לקרות מהר. ויש גם הרבה שלטון של פחד באופן כללי. חלק גדול מהריצה הבלתי פוסקת הוא בריחה מפחד. כיוון שזה עניין כללי זה משפיע על כל יחיד בלי אפשרות להימלט, זה נעשה אקלים. ועניין הבריאות מאוד מושפע מזה. אנחנו במצב קיצוני, רחוק מאוד מהאמצע. ההנהגות של הרמב"ם הן אמצעיות, מתאימות לבני אדם מעיקר ברייתם, כשהם במצב נורמלי. וגם כמעט כל הרפואות והצמחים והמאכלים איננו יודעים מה הם, וגם אם יש אצלנו מאכל עם שם דומה על הרוב זה לא אותו הדבר שהיה אצלם, גם תלוי איך המאכל גדל ואיך מכינים אותו. אצלם בשר למשל היה של בהמה מהמרעה, והכינו אותו לא באופן מודרני כמו שאנו רגילים. לפעמים אני רואה אצל ערבים מלפפון או חסה או חציל וכיו"ב שגדל אצלם בכפר, מה שהם מגדלים ליד הבית, והוא שונה מאוד ממה שיש אצלנו בחנות. אצלנו הזנים עברו הרבה מאוד שינויים בגידול, מבחינת זנים שפיתחו, ממה שהיה פעם, וברור שההשפעה שלהם על בריאות הגוף שונה מאוד.

    אבל אולי אפשר לנסות לשמוע קצת מדבריו על הכללים ששייכים גם אלינו. זה מאוד תלוי בפרשנות שלנו. אין בזה שום דבר מוחלט. לכן לדעתי אם אדם מרגיש על עצמו שמשהו מדברי הרמב"ם לא מועיל לו, הוא צריך לעשות כמו שהוא מרגיש. זה לא הלכות, ובזה כן אומרים נתת דבריך לשיעורין, שכל אחד משער לעצמו מה נכון לגביו לפי מי שהוא ולפי מצבו המסויים.

    אצלי, כל פעם שרציתי לעשות התעמלות כלשהי, אם הקשבתי לגוף, הוא צעק שהוא לא רוצה. ניסיתי לעשות מעט מעט, מאוד בהדרגה ועדינות, וזה לא הועיל. זה נעשה כבד יותר מפעם לפעם, והגעתי למצב שאני צריך לאנוס את הגוף ולדחוק בו ממש בכח, והוא צועק שמתעללים בו ולא נעשיתי מזה יותר בריא ולא עם הרגשה גופנית טובה יותר, והפסקתי. ממש הרגשתי איך אחרי ההתעמלות החום הטבעי הקלוש שלי ירד עוד, והייתי צריך לשכב לנוח להתאושש מזה.

    השמחה שהרמב"ם אומר שהיא מועילה לבריאות זו שמחת הגוף הטבעית. הגוף שלי לא יודע לשמוח בשמחת גוף פשוטה וטבעית. הוא לפעמים משתתף בשמחה של חידוש יפה בלימוד, אבל בזה הוא רק משתתף, זה לא משהו שלו. איך שאני מבין, התעמלות צריכה להיות משהו שקודם כל הוא שמחת הגוף.
    הדבר היחיד שאני יכול לעשות בלי הרגשה שאני מתעמר בגוף, הוא ללכת לאט ומעט במקום שיש טבע יפה, נוף יפה, צמחים, מעיין וכיו"ב. לפעמים מול נוף יפה רחב אני מרגיש שאני נושם עמוק והגוף מתמלא באוויר, החזה מתמלא ומתרחב, ואני מרים את הידיים כמו כנפיים שפתאום מגלות שהן קיימות ומנסות להיפתח. אבל זה קורה לעיתים לא קרובות.
    אם אני מנסה משהו יותר מזה הגוף צועק, שוב קראת משהו באיזה ספר והחלטת להתעלל בי. הוא לא בדיוק ממאן להתנועע, אלא ממאן שאכריח אותו לעשות דברים שמקורם מהשכל והוא עצמו לא ביקש אותם. עד שהגוף יסכים לומר לי מה הוא מבקש, צריך מקודם לבנות אמון, שאני באמת רוצה רק להיטיב איתו ומאמין לו שהוא יודע מה ייטיב איתו, ורוצה להקשיב לו ולא לדחוק בו בכח. זה בשבילי מאוד מסובך. עשרות שנים שהייתי אברך התעמרתי מאוד בגוף, וה בא על רקע ילדות שגם בה זה היה, והגוף כבר פיתח חומות שהוא מסתתר מאחריהן, ולא פשוט לבוא בגיל מבוגר, אחרי עשרות שנים של הזנחה, ולעשות שינויים.

    היה זמן שתירגלתי טאי צ'י, אצל מורה, עם קבוצה. יש שם תרגילים נעימים, לא מפרכים, וגם קצת גורמים להתנשם. ועיקר העבודה שם היא להקשיב לגוף, העיקר לחפש את האופן שבו הגוף נהנה מהתנועה של התרגילים שעושים. לחפש איפה יש כיווץ ומתח בגוף, ולנסות להרפות. מחפשים שהתנועה תהיה מהמינימום של הפעלת שרירים שהכרחי, שתהיה זורמת כמו מאליה. מתבוננים שכדי לעשות תנועה פשוטה אנחנו מניעים המון שרירים מיותרים, ויוצרים מתח גדול בגוף. חתול שהולך, מרגישים איך הוא לא מתאמץ, איך למרות התנועה גופו נשאר רפוי ושליו ונינוח, בלי מאמצים מיותרים של שרירים שלא משתתפים בהליכה. איך התנועות שלו גורמות לו נעימות. לעומת זאת אדם, בעיקר מודרני, ובעיקר אברך, כל גופו לחוץ ומתאמץ ומתעקם ומתכווץ כשהוא הולך. וזה רק מזיק לו. אז מצאתי קצת תועלת בתנועה והתעמלות, אבל הפסקתי מסיבות שלא שייכות לגופו של עניין.
    אשתי מתרגלת יוגה ואומרת שגם שם זה כך. המורה לטאי צ'י אמר גם הוא שיוגה וטאי צ'י זה אותו הדבר. יש שאומרים שזה עבודה זרה, ממה שהכרתי זה היה רק שיטת התעמלות, והמורה שהוא בן ישיבה ויהודי מאמין ומקיים מצוות אמר שגם בסין שכמעט כולם שם מתרגלים טאי צ'י זה אצלם רק שיטת התעמלות. ואולי פעם מי שפיתח את זה לפני מאות רבות של שנים למד את זה מעבודה זרה, אבל ברור שאין מה לחשוש.

  2. torahandi הגיב:

    אהבתי את ההבחנה והביאור של איך מתוך הידיעה והשגת המושכלות נוצרת לה לבד ההשבה אל הלב, ומדוע בריאות הנפש כל כך חשובה שם.
    בעצם יש לכאורה גם מערכת ״הבראה״ פנימית לקרונות החולים והמנותקים כדי לחבר אותם חזרה לקטר. כלומר לא בהכרח שחיפוש הפסיכולוג יהיה מחוץ לגבולות ההתבוננות בתורה והשגת המושכלות. התורה היא הרי ״שיקוי לעצמות״, ק״ו לנפש.

    אז מדוע בכל זאת ״פושעים יכשלו בה״ ? אולי כי לא באמת נתנו לשכל להיות הקטר האמיתי.

  3. nirstern הגיב:

    כתבתי כאן תגובה והיא התארכה, וקבעתי אותה כרשימה מספר 145.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s