142 – על השאלה האם העולם טוב (וממילא האם בוראו טוב), והרי יש בו בלי סוף צער

מתוך מכתב:

לשון השואל:
מהיכן ידע דוד, או כותב התהילים לומר בצורה כל כך ברורה כי טוב ה׳ לכל וכי הוא משגיח בפרטות ?

הפסוקים מלאים בזה,

על טובו לדוגמא: ״חנון ורחום ה״, ״טוב ה׳ לכל״.

על השגחתו: ״עיני ה׳ אל צדיקים ואזניו אל שועתם, פני ה בעושי רע״, ״יקראו ואענהו, עמו אנכי בצרה״.

 

ישנן  שתי אפשרויות שעולות לי בראש,

או שהיתה זו קבלה מרבותיו והתבוננות במקורות שנכתבו לפניו, כמו למשל בפסוק בתורה ״ה׳ ה׳ אל רחום וחנון״.

או מהתבונננות בטבע. כך הטבע אומר – ההויה אומרת.

2 האפשרויות קשות. אם זה קבלה, הרי תהילים מלא בתוכן הזה, לכאורה בלי שום יחס למקורות שלפניו.

ואם זה התבוננות, איפה בטבע יש את כל זה ?

.

.

.

זה מה שכתבתי:
וודאי זה מהתבוננות. לסמוך על מקורות בלי התבוננות על הטבע לראות בשכלו שלו שכך הוא, זו מדרגת ההמון, זה לדקלם בלי להבין, בלי חכמה, וכמו שכתב במו"נ בפרק האחרון. וכמו שכתב בחובות הלבבות שער העבודה שהעבודה מכח הערה תוריית היא מדרגה נמוכה, והשלמות היא עבודה מכח הערה שכליית שהיא מה שהשכל של עצמו רואה את המציאות. וכמו אברהם שלא היה לו ספר תורה אלא התבונן בעצמו. וכמו שכתב בהלכות יסודי התורה תחילת פרק ב' שמגיעים לאהבה מהתבוננות במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים. והרי תלמוד תורה הוא קיום של "ואהבת את ה'", הרי שלימוד תורה הוא התבוננות במעשיו ולא רק קריאת ספרים עתיקים.
כל העניין של תהילים הוא לבטא את זה באופן חי ונוגע, להביא את זה לחווייה, שעוברת דרך שירה שהיא עניין חווייתי. זה לא למדנות. כל כמה שהאדם מגיע לדברים מראייה עצמית שלו בבריאה, זה אצלו יותר חווייה חיה ובשירתו עוברת חווייה חיה. אם אדם רק מצטט כתבים ולא רואה את זה, זה יבש וריק וקר ואין בזה חווייה מעוררת ולא יתכן ששירה כל כך נפלאה ונוגעת כמו התהילים היתה מבוססת על לימוד בלבד.
גדול ליטאי ישיבתי בזמן הרש"ר הירש נסע לגרמניה, וכשחזר אמר הם מהפכים את הדברים, הם אומרים גמרא ולומדים תהילים. תהילים לא צריך ללמוד אלא לומר, כי זה שירה, שירה לא לומדים בלמדנות אלא אומרים שירה, חווים את השירה. ושירה מבוססת רק על חוויות חיות של המשורר ולא על לימוד טקסטים.

באמת כשאנו מתבוננים בבריאה איננו רואים גודל כזה של חסד ורחמים צרופים. יש לזה סיבה מיוחדת ומסויימת, לא סתם רק נמיכות מדרגתנו, זה היה קיים גם אצל הקדמונים שאמרו שמהבריאה לא רואים חסד, שרבו היגונים והאסונות יותר מהטובות. במורה נבוכים ג' י"ב מגדיר ומבאר את הסיבה לעיוורון שלנו לגבי המציאות הגלויה שהבריאה היא טוב צרוף ואין בה רע כלל. דבריו צריכים ביאור, כפשוטם יש בהם הרבה קושיות. כתבתי על זה בהערות על הפשט של מו"נ על הפרק הזה. זה בעצם מהלך אחד שמתחיל מפרק ח' שם. אפשר בקלות רבה לעקם את הבנת פרק ח' שם, כאילו הוא מדבר על פרישות קיצונית, להיות צור"ל. וזה לא הכוונה. כתבתי על זה שם.

.

.

המשך:

לגבי המו"נ ג' י"ב, אנסה לכתוב בקיצור איך הבנתי אותו.
האדם כשנולד, כתינוק, בשבילו כל העולם זה מכונה גדולה שמיועדת לספק את צרכיו ורצונותיו וחשקיו.
גם כשאנחנו מתבגרים ההסתכלות הזו לרוב נשארת. היא כמובן מעודנת יותר, אנחנו לומדים להתנהג בהתחשבות בסובבים אותנו, וגם לתת משלנו לאחרים. אבל לרוב, ההתנהגות היפה והבוגרת של לראות את האחרים ולדאוג להם ולתת להם וכו', זה ברמה מסויימת נעשה כי בלי זה נסבול. הם גם לא יהיו נחמדים אלינו. צדקה שהיא באמת בסתר, חסד שהוא באמת עבודה לשמה, נדירים. כשנותנים לנו, נדמה לנו שזה צריך להעשות לשמה, לא בגלל שלנותן יש אינטרס. כשאני תינוק, אני חושב שאמא נמצאת לשרותי רק בגלל שזה אני, בלי שהיא מרוויחה מזה שום דבר, חומרי או נפשי או רגשי וכו'. כשאני נותן לאחרים זה כמעט אף פפעם לא באמת נקי משום אינטרס. כלומר בבמהות, בפנים עמוק, נשארתי המרכז של העולם מבחינה רגשית, כמו כשהייתי תינוק. אם כל העולם עניינו לספק את רצונותי, להיות טוב אלי, ברור שאם הוא לא יספק משהו אני לא אחשוב שהוא עולם טוב.
תפישה כזו גורמת לחיות בעולם מאוד קטן ומצומצם וריק. רק אני נמצא בו, וגם זה לא אני במלוא תפארתי אלא רק החלק התינוקי שבי. עולם שכולו מכונה לסיפוק צריכים וחוויות. הר מירון נמצא שם כדי שאוכל לראות נוף מקסים. אם יבנו עליו אתרגז, לקחו לי את הנוף המקסים שלי, איך אוכל להנות. אם יבנו על הר יפה בלבנון פחות יכאב לי, לא לקחו משהו שאני נהנה ממנו. החיבור שלי לנוף היפה הוא דרך עצמי כמרכז. וכך הכל. יש הורים שמתנהגים קשה עם הילדים כדי שהילדים לא יעשו להם בושות, או לוחצים כדי שהילד יביא הישגים. זה ילד שלי, הכבוד שלי וכו'. אפילו מול הילדים, שזה המקום שהכי מעורר בנו רצון לתת לשמה ולטפח באמתיות, עדיין בעמקי הנפש אני במרכז.
הסתכלות כזו גורמת שבהאדם רואה שהעולם מלא כאב וייסורים וכו'. כי יש בלי סוף דברים בעולם שהם היפך הרצונות והצרכים שלי. הסיבה שהעולם לא כזה טוב אלי, היא כדי שאגדל. להצמיח אותי למצב שאצא מהבועה התינוקית ששמה אותי במרכז. לכל עשב יש מלאך שמכה בו ואומר לו גדל. בלי המכה הוא לא יגדל. ייסורים מזככים וכו'. זה העניין. מי שלא מקבל יסורים באהבה נעשה יותר ממורמר. כמו תינוק שכל כמה שהוא לא מקבל את המזון שלו הוא נעשה כועס וצועק ומסכן יותר ויותר. לקבל יסורים באהבה זה שאני מבין מהיסורים שאני לא באמצע העולם. שלא הכל מעוקם סביבי להיות לשרותי. ואז פתאום אני קולט שיש משהו מחוץ לי. גם קודם ידעתי שיש אמא מחוץ לי, שמיניקה אותי, או שאמורה להניק. אבל עכשיו אני רואה את אמא כבן אדם בפני עצמו, לא כמכשיר שלי. ואז בעולם שלי יש דיאלוג אמיתי. לא רק דיאלוג שלי לגרום למישהו למלא את רצונותי, לנהל איתו משא ומתן על זה, או להתלונן למה הוא לא ממלא. אלא דיאלוג שלי איתו, בפני עצמו, בלי קשר למילוי רצונותי. אני פתאום רואה אותו כמו שהאו בפני עצמו. זה חדש, וזה ממלא את העולם באהבה אמיתית, מגדיל את העולם, אני הופך להיות חלק מרקמת העולם, איבר אחד בו, מחובר לאחרים לא רק כנותני שרות אלא מתוך אהבה צרופה. ואז פתאום העולם מצטוייר כעולם יפה וטוב ונפלא. גם אחרי שהתפתחתי אני רואה לידי מישהו אחר שעוד לא התפתח כמוני והילד שלו נפטר בייסורים מסרטן, והוא מרגיש שהעולם רע. אבל אני כבר רואה את נקודת המבט שלו, שאצלו הכל סביב רצונותיו ובגלל זה רע לו, ואני רואה לאן הוא יכול לצמוח.
הרמב"ם בחלק ג' פרק נ"א מבטיח שמי שחכם ודבק בבורא לא יאונה לו כל רע. הכוונה גם שהוא לא יצטער לראות את השכן שלו מתאבל על בנו. אם ננקה את העולם כולו מכל רבב של הסתכלות של עצמי במרכז, אצל כל האנשים, זה יחזיר את כל האנשים למצב של אדם הראשון לפני החטא, ואז העולם יגלה את מהותו האמיתית שהיא גן העדן. לפני החטא אדם לא שפט דברים לפי מה טוב לי או רע לי, שאני המרכז, אלא לפי מה שהם מצד עצמם, אמת ושקר. והעולם היה כולו גם עדן. רקמה חיה אחת מושלמת ויפה בלי רבב, כמו גוף אחד שכל אחד איבר בו, והוא גוף מושלם, כמו של הרעיה בשיר השירים, היא משל על זה. העולם לפי תיקונו הוא ספירת מלכות שהיא השכינה וכנסת ישראל, וזה הבריאה כולה והטבע כולו כשהוא מתוקן. זה הנמשל שאמרו חז"ל על הרעיה בשיר השירים. מי שבאמת זכה לצאת מהבועה שהכל סביבי, זוכה לראות את העולם באור כזה, ואז גם אם יש לו ידיד שלא הגיע למדרגה הזו וסובל, הוא רואה שהוא בדרך לגדלות. זה כמו שתינוק בוכה כי זרם החלב של היניקה לא היה מספיק מהיר לטעמו. האמא מצטערת שהוא בוכה, אבל לא באמת סובלת מזה ולא מרגישה בגלל זה שהעולם במהותו רע ואכזר. כי הוא תינוק וככה היא תפישה של תינוקות והוא עוד יגדל וילמד שלא הכל קורה בדיוק לפי איך שהוא רוצה, ודווקא יאהב שיש גם דברים מחוץ לבועה של רצונו, משהו אחר, יותר מעניין, שמכניס עושר לחיים העצמיים הסגורים, זה לא נורא.
אם ילד קטן של אמא הולך לישיבה או לבית הספר או לצבא או מתחתן, אמא חושבת הוא עכשיו ילמד שלא הכל סביבו, לא רק הוא חשוב, הוא מוכרח להתחשב בדברים שמחוץ לרצונותיו, מסגרת, אחריות, בת זוג ילדים וכו'. האמא מרחמת שזה יהיה לו קשה, שהוא יסבול, אבל לא רואה בזה אכזריות של העולם, להיפך, כואב לה על הקושי שלו אבל היא שמחה שזה קורה. הוא יתבגר, יצמח, גם אם יסבול בדרך, הוא לא ישאר תינוק מפונק מגודל של אמא. מי שזוכה להסתכלות בוגרת מתייחס ככה לסבל של אחרים. ועל עצמו כבר אין לו בכלל סבל.
גם אם כמו דוד שבנו נהרג והוא בכה אבשלום בני מי יתן מותי תחתיך, או הבכי של רחל וחנה על היותן עקרות, או הצער של יעקב על יוסף  וכו' וכו'. אלה ביטויי כאב קשה מנשוא ומרעיד כל לב. אבל זה לא מביא להסתכלות שהעולם רע. למשל אם לידה כואבת זה לא מביא למחשבה שהעולם רע. אם חולי סרטן כואב זה כן מביא. כי בלידה יש משמעות, יש צמיחה, התקדמות (היה אפשר להתמרמר למה הבורא עשה כך שבשביל ללדת צריך כאב, למה לא עשה שתהיה לידה בלי כאב. אבל עובדה שזה לא באמת גורם לנו להסתכל שהלידה מציירת את העולם כרע ואכזרי). בחולי סרטן אנו רואים שזה כאב עקר, חסר משמעות, לא מצמיח שום טוב. מקרי, אכזרי, שרירותי. וזה לא כך. ממה שיצא לי להיות בקשר על חולי סרטן, לא מעט מהם אומרים שזו מתנה גדולה. כתבתי על זה בספר "אדם חי" חלק א', על אשה שחלתה בסרטן, שברכה על המתנה הזו. באמת הכרתי אותה, זה לא סיפור בדוי. כי יש לידה לא שיולדים תינוק אלא שיולדים את עצמנו. אנו נולדים למציאות חדשה של להיות אדם בוגר. כמו אפרוח שיצא מהביצה. פתאום רואים שיש עולם מלא וגדול ונפלא וחי ושאנחנו חיים כחלק ממנו כמו איבר בגוף. העולם כבר לא רק רצונות שלנו שמתמלאים או נדחים. חולי סרטן לקראת הסוף מתחילים להיפרד. וחלק מהפרידה היא גם פרידה מהריצה אחרי מילוי הרצונות, ששולטת לנו כל הזמן על כל התודעה, בכל תחום של החיים. ומהפרידה הזו נעשית לידה של האדם שנפרד. זו המתנה שהוא מקבל ועל זה יש לא מעט חולים שמברכים. ובכל סוג ומצב של יסורים אפשר להגיע לראיה הזו. בכל מיני דרכים שונות. לרוב רק בעל היסורים עצמו יש לו סיכוי להבין את זה.  לכן אין טעם לשפוט אם העולם טוב מהסתכלות על אנשים אחרים, שראובן חלה ושמעון נדרס ולוי איבד את בנו וכו' וכו'.   ומהסתכלות לתוך עצמו, מי שמסתכל באמת ועומק יגיע למקום שבתוכו ששם הוא תופס את העולם כמחוייב למלא את רצונותיו, כמו אמא גדולה, ויש לו עבודה לעשות שם, וזה כבר לא עמדה של לעמוד במקומי ולשפוט את העולם שסביבי אם הוא טוב או רע. אלא זה עובר ללשפוט את עצמי, להתפתח ולצמוח בעצמי, לעשות בעצמי משהו, לא רק להתמרמר על ציפיות שלי מהעולם שהוא יעשה בשבילי.

.

.

יש אמירה שהתפשטה בשנים האחרונות, כשרואים שקרה דבר מאוד קשה ועצוב, שאיננו יכולים להסביר מה יכול להיות טוב בו, ושום תיאוריה של שכר ועונש לא יכולה להצדיק באופן משכנע אסון כל כך שובר לב, שקרה לצדיק או לילד קטן או גם לאדם רגיל שמה כבר היה יכול לעשות שיצדיק שיקבור את בנו יחידו או כיו"ב.

שמעתי שאומרים: "ה' לא עובד אצלנו".  הוא לא מחוייב למלא את בקשותינו או למנוע מאיתנו צער. הוא עושה מה שהוא רוצה, איך שהוא מבין, מה שאנו יכולים להבין אנו מבינים ומה שלא – לא. אם אנו מחליטים לסמוך עליו בעיניים עצומות ובתמימות ולדעת שתמיד הוא עושה רק את הטוב ביותר ואיננו מבינים, אז אנו בוחרים להתייחס כך. אם אנו בוחרים להתייחס אחרת, זה לא משנה. הוא לא שואל אותנו.

זו עמדה של זרות וניכור, והיא נובעת מכך שבסופו של דבר לא משתחררים מהמדידה של הכל בעיניים של קטנות. הורה כן עובד אצל הילד שלו, הוא אחראי עליו ועל טובתו ומשועבד לזה. ובכל זאת הורה נבון לא תמיד עושה רק מה שהילד חושב שטוב או נעים. הוא נותן לילד לצמוח, להתבגר, לצאת מהבועה הילדותית שלפיה כל היקום מסתובב סביב הצורך הילדותי הרגעי שלו. כדי להצמיח אותו להיות בעל כלי להתענג על טוב יותר גדול, של קשר אמיתי עם המציאות והזולת, קשר שרואה גם אותם וגם אותי ואת החיבור בין שניים שיש להם חיים כל אחד משל עצמו, ושלחבר בין שני נפרדים דורש עבודה. העבודה הזו היא העונג הגדול ביותר, הרבה יותר מאשר ללקק סוכריה. זה לא משהו שילד לא יכול להבין, זה לא הבטחה מסתורית על עונג עולם הבא לא מובן, שאנו צריכים לסמוך בעיניים עיוורות שכשנגיע לשם נראה שזה יצא לנו משתלם. כשמבינים את זה אומרים השם כן עובד אצלנו, רק שהוא עושה את העבודה טוב, הוא הורה שלא משתעבד לשכל של הילד ופועל רק לפי מה שהילד הקטן מבין ורואה באותו רגע.

בוודאי שהוא עובד אצלנו, הוא ברא אותנו לטוב לנו, לא כדי להזניח אותנו ללכת לעיסוקיו ולנטוש אותנו. הוא לא יכול לעזוב אותנו, הוא אחד פשוט ואחדותו כוללת אותנו בתוכה, כמו שכתב בהלכות יסודי התורה ב' הלכות ט'-י'. המציאות שלנו בעצמה נסמכת עליו בהווייתה. אין שום דבר שקיים בנפרד מהבורא, בניתוק ממנו. אנחנו לא משהו זר וחיצוני לו שיכולה לעלות שאלה האם הוא עובד אצלנו או לא. אמא עובדת אצל העובר שברחמה? הוא אחד עם עצמותה, אין בכלל שאלה כזו.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 142 - על השאלה האם העולם טוב (וממילא האם בוראו טוב), והרי יש בו בלי סוף צער, Uncategorized, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על 142 – על השאלה האם העולם טוב (וממילא האם בוראו טוב), והרי יש בו בלי סוף צער

  1. torahandi הגיב:

    תודה על הדברים המאירים. אהבתי מאוד.
    מנסה לסכם,
    צריך לקבל את הייסורים, הכאב והמוות כמסגרת עובדתית. שסיבתה לא ידועה. וזו נקודת המוצא.
    ומשם אתה מתאר תהליך התפתחותי של יציאה מתוך העצמי במרכז, התמזגות ברקמה האנושית והקוסמית, ומתוך זה היוולדות היכולת לקבל את היופי, האהבה והרחמים שיש בטבע.

    תגיד לי אם דייקתי.

  2. torahandi הגיב:

    לגבי השאלה הפותחת את המאמר,
    האם ניתן לראות בטבע גם את ההנחות של דוד ביחס להשגחה פרטית, כמו: ל״קרוב ה לכל קוראיו״, ״עיני ה אל צדיקים״, ״תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם״ ?
    הרי זה שייך לכאורה רק במערכת היחסים עם האדם, לא עם הטבע.

    • nirstern הגיב:

      האדם זה חלק מהטבע. יש באדם משהו שהוא יוצא מגדרי הטבע של העולם הארצי ושייך לטבע העולם השמיימי של גרמי השמים והשכלים הנפרדים, וזו יכולת ההשגה המופשטת של הבורא. כמ"ש במו"נ א א:

      "וכאשר ייוחד האדם בעניין שהוא זר בו מאד, מה שאין כן בדבר מן הנמצאות מתחת גלגל הירח, והוא ההשגה השכלית אשר לא ישתמש בו חוש ולא מעשה גוף ולא יד ולא רגל, דמה אותה בהשגת הבורא אשר אינה בכלי, ואם אינו דמיון באמת, אבל לנראה מן הדעת תחילה. ונאמר באדם מפני זה העניין, ר"ל מפני השכל האלוהי המדובק בו, שהוא בצלם אלוהים ובדמותו"

      יש בריות שהן מדרגת ביניים בין דומם לצומח, בין צומח לחי, ובין חי למדבר (כמו שכתב המו"נ ג נ"א על אנשי התורך "ודין אלו כדין בעלי חיים שאינם מדברים, ואינם אצלי במדרגת בני אדם, ומדרגתם בנמצאות למטה ממדרגת האדם ולמעלה ממדרגת הקוף, אחר שהגיע להם תמונת האדם ותארו והכרה יותר מהכרת הקוף"). כך יש מדרגת ביניים בין עצם של העולם הארצי לעצם של העולם השמיימי, וזה האדם.

      בהגדרה הרחבה של הטבע שכוללת גם את גרמי השמיים והשכלים הנפרדים, האדם וודאי חלק מהטבע.
      והוא בוחר אם להיות חכם ואז הוא מהעליונים ויש בו השגחה גלויה. וכל זה חלק מהנהגת הבורא בחסדו את הטבע.

      • torahandi הגיב:

        ואיפה בטבע ניכר כי קרוב ה לכל קוראיו או כי עיניו אל הצדיקים ?

        • nirstern הגיב:

          תחפש לפגוש קורא ה' אמיתי או צדיק אמיתי, תלך לביתו, ותראה איך הוא מאושר והכל אצלו שמח וחי ומושלם. וזה לא קשור כלל למצבו החומרי, איזהו עשיר השמח בחלקו, ואצלו הכל לטובה. העולם שאנו חיים בו הוא התפישה שלנו. למשל אם מבוגר ותינוק נכנסים לבית המדרש, אצל התינוק הוא כעת נמצא בחדר צפוף סתמי ומשעמם בלי צעצועים, ואצל המבוגר הוא נמצא בבית המדרש שבוערת בו אש של תורה ואין מקום מעניין ומחכים יותר ממנו. או להיפך, אם הם נכנסים לבית מרזח או הימורים וכיו"ב, אצל התינוק מציאותו היא שהוא סתם בחדר רגיל, ואצל המבוגר הוא במקום אחר לגמרי.
          מבחינה חיצונית לכאורה הם באותו מקום, אבל באמת כל אחד מהם נמצא במקום אחר לגמרי. התפישה שלך קובעת באיזה מציאות אתה חי. יש סיפורי צדיקים שמספרים על מישהו שאל איך מתגברים על צער של עוני קשה, ושלחו אותו לצדיק עני ביותר והצדיק אמר לו לא שלחו אותך למקום הנכון, אני בכלל לא עני. וכל כיו"ב.

          אם היתה לנו אפשרות לראות במציאות אנשים כאלה היינו רואים שבטבע ה' קרוב לכל קוראיו. התפישה של אנשים כאלה היא לא "מעל הטבע" כמו שמדברים בחסידות ובעולם החרדי. זה טבע גמור. טבעי לגמרי לאדם להסתכל כך על המציאות. להיות בריא זה טבעי. זה פשוט מבט בריא, לא יותר מזה. ההרים והגבעות מסתכלים כך על המציאות. רוב בעלי החיים ברוב המצבים מסתכלים כך על המציאות. בפרק שירה רואים איך כולם שרים. לבעל חיים יותר קל להיות במצב חולה מאשר להר, לכן ההרים יותר שמחים. בכל אופן זה טבעי לגמרי. לבני אדם מאוד קשה להיות בריאים, הם מורכבים, פגיעים ורגישים מאוד, לכן רובם עצובים וסובלים ומתלוננים, ורק הצדיקים החכמים בריאים ומגיעים למדרגת ההרים ובעלי החיים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s