140 – ביאור יסודי בעניין "השגת המושכלות" ושכל עיוני

מועתק מעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 69. יש בזה ביאור של מושגים יסודיים שמוזכרים בהרבה מקומות.

כל מהות הנפש הוא להיות מוכנה לקבל רשומי הדברים. לקלוט מה שמחוץ לה. הנפש השכלית היא הצורה של כל שאר חלקי הנפש כמו שכתב הרמב"ם בשמונה פרקים וזה גם מפורש אצל אלפראבי, היא כוללת את כולם והיא החיות של כולם. מה שהנפש השכלי משיגה מתפשט לכל שאר חלקי הנפש מכח שהיא הצורה שלהם. זה הביאור במה שכתב בסף המורה נבוכים שאחרי ההשגה השכלית של דעת אלהים יש לעשות חסד צדקה ומשפט. הכוונה שכיוון שחלקי הנפש ששייכים לפעולות המעשיות הם תחת הצורה של הנפש המשכלת, כל השכלה אמיתית ממילא מתפשטת אליהם. השכלה שלא התפשטה למעשה, זה מעיד עליה שאינה השכלה אמיתית.

כל חלקי הנפש קולטים רשמים מהחוץ. גם נפש הזן, אמנם עניין נפש הזן כאן הוא עמוק, ולא כאן מקומו, כיוון שאלפראבי לא עוסק בו כאן.

מי שנולד בבית חשוך ושקט לגמרי, ומעולם לא יצא ממנו ואין שם חלונות, ולא נכנס לשם שום אדם, ובדרך כלשהי גרמו לו גם כמעט לא להרגיש שום דבר במישוש, או לפחות לא חילופי הרגשה, וכל מאכלו הוזרק באינפוזיה והוא לא הרגיש טעם, אדם כזה ימות במהרה, וגם לפני שמת אינו חי כלל. גם אדם שחי כרגיל ויש לו זכרונות שמכוחם הוא יכול לדמות שהוא קולט דברים מחוץ לו, תוך זמן לא רב יתנוון וימות בתנאים כאלה. הזכרונות לא מספיקים לאורך זמן. לכל היותר יהיה לו מנגנון הגנה שיגן עליו ממות על ידי איבוד השפיות. לאדם כזה אין תחושת זהות, הוא לא יודע מי הוא, הוא לא מרגיש שהוא אדם או כל דבר שהוא, אין לו בכלל תחושה שהוא קיים.

זו כוונת אלפראבי שהנפשות מזומנות לקבל רשומי הדברים.

האדם במצב הגולמי, כמו שנולד, נפרד מהבורא ככל שרק אפשר.  וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד. הרשמים שהוא קולט מהחוץ, אפילו רושם חוש המישוש שתינוק קולט מהרגע הראשון, הם תנועה שמחברת את האדם אל הבורא ומבטלת את המציאות הנפרדת שלו. תחושת הרעב והצמא והצורך לנשום אוויר מהותה היא שאין לאדם קיום עצמאי משלו. כדי להיות קיים הוא מוכרח לקבל את קיומו ממה שחוץ לו, מהעולם, וממילא מבורא העולם. ההנאה נתפשת כיסוד הקיום, והיא תמיד באה ממגע עם משהו חיצוני. תינוק מרגיש הנאה מהאכילה, והוא זקוק להנאה הזו, לא רק להזנה, ואת ההנאה הוא מקבל מהחוץ, מהעולם, וממילא ממי שברא את העולם ומקיים אותו. התינוק לא יכול לעשות את החשבון שאם ההנאה באה לו מהעולם אז ממילא היא באה מבורא העולם, אבל החשבון הזה קיים.

זה הביאור של "הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם." אם קוראים את כל פרק ק"ד בתהילים רואים שזה לא פסוק מושאל, מטאפורה, אלא זה כפשוטו. ובאמת האריות לא ממש מתפללים לבורא העולם, הם לא אומרים תפילת שמונה עשרה או כיו"ב. אלא הרעב בעצמו  הוא מודעות לכך שהקיום בא מחוץ לעצמיותם הנפרדת. הם רעבים, למזון ולהנאה, הנאת האכילה. כיוון שזה בא מחוץ להם, הם מרגישים חסרים, שאין להם. השאגה מבטאת את כאב החסרון. כך חז"ל הבינו את שאגת האריה. כמו שאמרו בברכות ג' א':

" ר' אליעזר אומר שלש משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי שנאמר: (ירמיה כה, ל) "ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאוג ישאג על נוהו""

הרי ששאגת אריה היא ביטוי לתחושת החסרון שלו.

והשאגה היא לבקש מאל אכלם. הם מבטאים את השאגה כלפי העולם. מרימים את ראשם וממלאים את כל הנוף בשאגתם. אבל העולם הוא לא משהו שאפשר לבטא משהו כלפיו, הוא שרירותי, דומם, מנוכר. אם אני עצוב אני לא אבכה למרצפות או לקיר, אין לי מה לבטא כלפיהם. אלא בהכרח אם האריות שואגים התפישה של העולם אצלם כבר מעורבת בתפישה כלשהי שיש לעולם נפש, ואז אפשר לבטא כלפיו כאב, שזה אופן של בקשה. לכן שאגתם היא תפילה.

שמעתי שבהודו בונים מזבחות לפני עצים או סלעים בולטים בנוף או כל תופעת טבע בולטת ומקריבים בהם משהו. בעולם העתיק זה היה כך, וכך משמע גם מהמקרא. בשבטים פרימיטיביים מאוד באפריקה פשוט אצל שלכל דבר יש חיים, ליער, לכל עץ, לכל סלע לכל הר וכו'. הם עושים טקסים של השבעות וריקודים מיסטיים וכשפים כלפי כל הדברים האלה. התפישה שהעולם יש לו נפש היא ברובד הכי בסיסי של האדם. מזה בא שבספרי ילדים, ובמיוחד תינוקות קטנים, מציירים לשמש ולירח עיניים ואף ופה. הילדים בעצמם נוטים לצייר לשמש עיניים אף ופה. הם מתקשים לתפוש מציאות של טבע שאינו חי. ילדים קטנים מאוד מבחינת יכולת שכלית הם כמו בעלי חיים. מי שגידל כלב יודע שרמת ההבנה של כלב ושל תינוק בן כמה חודשים דומה.

כוונתי בזה שכמו ילדים גם בעלי החיים תופשים שהטבע שבעינינו הוא טבע דומם, כולו חי. גם אצל גדול בעלי השכל העיוני, אריסטו, הטבע הדומם חי. גוף דומם שהניעו אותו "רוצה" לחזור למנוחתו. הגשם יורד כי הוא "רוצה" להשקות את הצמחים. הגלגלים נעים מתוך אהבתם וכיסופיהם אל סיבה הראשונה שממנה מציאותם. הם רוצים להתקרב אליה ולהידמות לה. וכל התנועה שבטבע נגזרת מה, מהתנועה החיה של אהבת הבורא. עיין בזה גם במורה נבוכים ב' ד', ושם א' ע"ב.

.

נפש האדם החיה מוכרחה לתפוש את העולם כולו כדבר חי. אין שום דבר 'דומם' בעולם. כי תפישתה של הנפש את העולם היא החיים של הנפש, על ידי שהיא מקבלת את חיותה מתפישתה את העולם, וזה ייתכן רק אם העולם שהיא תופשת הוא חי.

ההשתלטות של תפישת המדע המודרני כאילו העולם מת, חומר דומם, מתקופת הרנסאנס ועד ימינו, היא תולדה מכך שהנפשות של בני האדם נעשו מתות. כמו שאמרו רשעים בחייהם קרויים מתים. אנו חיים רק כגופות ריקים חלולים, מתים מהלכים. אם לא היינו כך, לא היינו יכולים כלל לשאת מחשבה כאילו יש בעולם משהו שהוא דומם ואין בו חיים.

מה שכתוב באריסטו וברמב"ם שהדומם אינו חי, הכוונה היא שבחי יש הגדרות של מדרגות, ואחת המדרגות היא 'חי'. למשל יש הגדרה של צומח והגדרה של חי, יש צד שלפי אריסטו צומח אינו מוגדר כחי, כי אינו יכול לנוע (באמת ב"על הנפש" יש מקום שהוא אומר שצומח מוגדר כחי כי יש לו תנועת גדילה ואין כאן המקום להאריך. בכל מקרה יש צד שצומח לא מוגדר כחי, כי חלק מהגדרת חי היא תנועה ממקום למקום). עדיין זה לא אומר שאין בצמחים חיים ואין חילוק בין צמח חי שתול באדמה ופורח לצמח מבושל שהוא לא חי חיי צמח אלא רק חיי דומם. כלומר בדברים החיים יש מדרגות שונות שלא כולן נקראות 'חי'. למשל צומח לא נקרא 'חי' והוא לא חומר מטריאליסטי חסר כל חיים. הדומם גם הוא חי רק שאינו ניזון ואינו גדל ולכן אינו נכנס להגדרת צומח. דומם פירושו שקט, אין ביטוי חיצוני לחיים שלו. הם בפנים, בשקט. יש לזה ראיות רבות, במקום אחר כתבתי מאמר בזה שנקרא החיים של הדוממים.

בזה תהיה תחילת הבנה מועטה בלשונו של אלפראבי שהנפשות מזומנות לקבל רשומי הדברים.

לפני שהנפשות קיבלו רישומי הדברים הן לא קיימות ממש, אלא רק כהכנה, כלומר כאפשרות. קיום בכח.

התפישה מהחוץ היא רק של צורות, אי אפשר לתפוש חומר מצד עצמו בשום אופן, הוא רק המצע שמאפשר תפישת הצורות. המשל בזה, הוא כח הדמיון. למשל אם מסיירם שהבורא הוא מעל הנבראים, או שהחכם מעל התלמידים או שהמלך מעל הנתינים, זה מופשט, "מעל" במובן כזה לא נתפש בכח הדמיון, זו צורה שכלית מופשטת. אפשר להושיב את המלך על כסא גבוה, או את החכם על הבמה של מגיד שיעור או את הבורא בבית המקדש, ואז כח הדמיון יכול לתפוש את צורת העליונות. אם ננסה לתפוש את כח הדמיון בעצמו, שהוא בבחינת חומר ומצע לתפישת הצורות, לא על ידי האופן שהוא תופש את העניין של "מעל" אלא בלי שום דבר שכח הדמיון תופש, רק כח הדמיון לבדו בפני עצמו, אין בו תפישה כלל, הוא רק מצע שבו מצטיירת צורה הגובה. זה רק מראה שונה של צורת ה"מעל".

למשל אם יש ליקוי חמה ומסתכלים בלי הגנה על העיניים מסתנוורים מייד ולא רואים שום דבר. אם מביטים דרך זכוכית מפוייחת רואים את השמש כמו עיגול אור לא חזק, כמו הירח, ואז רואים את הליקוי. אלה שני מראות של אותה שמש. אם נשאל מה יש במראה הכהה שהוא דרך זכוכית שאין במראה הבהיר בלי זכוכית, ננסה לתפוש את ההבדל מצד עצמו, בלי השמש, את הכהות בפני עצמה בלי שיש משהו שהוא זה שנראה כהה, אי אפשר לתפוש אותו. הוא רק מצע לאפשרות לראות את השמש בעיניים. הכהות היא רק השוואה בין שני המראות של השמש, היא רק השוני בין שני המראות. זה יותר כהה מזה. אבל כהות לבדה בלי המראות, בלי השוואת המראות זה לזה, אין לה מציאות כלל. כהות זה רק יחס בין בהיר יותר לבין בהיר פחות, זה לא דבר שקיים בעצמו. יש מושג של כהות בפני עצמה ואפשר לתפוש בשכל שהוא קיים, אבל אין לו מציאות כעצם בעולם הטבעי אלא הוא רק השוואה בין עצמים אחרים. כמו המושג "חצי", שבעולם הטבעי אין לו מציאות בפני עצמו בלי שיהיו דברים אחרים שזה חצי ממידתו של זה.

כך הדמיון הוא תפישה כהה יותר מאשר תפישת השכל, והוא בבחינת חומר לתפישה השכלית, מצע לה, שמאפשר את התפישה גם למי שעוד לא הגיע למדרגת שכל עיוני מופשט. הוא בעצמו לא קיים בפני עצמו, הוא רק אופן תפישה של דברים. החומר הארצי הוא הכהות. למשל אם אדם מסתכל בעולם ורואה תמונה. אחר כך הוא מסתכל על אותו נוף עם משקפי שמש, הנוף נעשה כהה. הכהות הזו היא המשל למציאות החומרית. יש כהות בנוף, זו אמת, יש מציאות של חומר. אבל זה רק אופן הסתכלות ולא משהו שיש לו מציאות עצמאית ממשית משלו.

כמו שדרך משקפי שמש רואים את אותו נוף, כך כשמסתכלים בחומר רואים רק את הצורות, רק כשהן כהות, דהיינו חלק מהאור שלהן לא מתגלה, וזה הצורות כשהן משוקעות בחומר.

באדם חי חלק ג' ביארתי היטב איך גם תינוקות תופשים רק צורות. ושם מדובר בצורות שמשוקעות בחומר. לתינוקות עוד אין שכל עיוני שיכול להפשיט צורות מופשטות, הם תופשים כמו בעלי חיים ולא במדרגת אדם. הצורות האלה נקראות "מושכלות בכח". מושכלות פירושו שיש בהן תפישת שכל עיוני מופשט בלי אמצעות של חומר, זה "עין הלב" שכתב בהלכות יסודי התורה ד' ז'.

אלפראבי כאן אומר שהמילה "צורות" משמשת גם לצורות המשוקעות בחומר כמו שביארתי באדם חי חלק ג', וגם לצורות המופשטות. ואלה שני עניינים נפרדים ושונים מאוד זה מזה, והלשון צורות היא שיתוף השם. כלומר מילה אחת שיש לה שני מובנים שונים.

על תפישה מופשטת של צורות הארכתי הרבה מאוד בהרבה מקומות. אחד מהם הוא ב"אדם חי" רשימה 61. יש שם כותרת בתוך הרשימה: (תפישת צורות מופשטות). אפשר למצוא על ידי חיפוש.

השכל העיוני הוא החיים באופן הכי מזוקק וחריף. הוא תופש חיים בלבד, לא שום דבר אחר, כל דבר תופש לפי מה שהוא. כשהוא מתבונן בעץ הוא תופש את החיים בעץ, כי חיים תופשים חיים. כמו ששלהבת אש מתאחדת עם שלהבת אש. השכל העיוני, החיים, תופשים את תנועת הביטול של העץ ממציאותו העצמית, תנועת היציאה ממנה, אל היכללותו בבוראו. זיווג כמו כלה וחתן. שירת העשבים, התפילה של העץ. חיים זה החום הטבעי, האש, הבערה כמו שהסנה בוער ואיננו אוכל, הכל בוער כשהוא כלה להתאחד עם הבורא ולהתבטל אליו. אהבה עד כלות.  לעץ יש בערה כזו באופן המיוחד לו, לסוס יש בערה כזו באופן המיוחד לו. זה הפירוש מבחינת הצורות המופשטות, האידיאות האפלטוניות, התורה, להבדל בין עץ לסוס. הם שני אופנים של שירה ותפילה וכליון נפש. וכמו שכל השירים והתפילות מתאחדים בשרשם, כך סוס ועץ הם מינים תחת הסוג הכללי של 'חי' (בהגדרה הרחבה, לא דווקא מה שיכול לנוע ממקומו).

.

זה עומק המובן של מה שכתב אריסטו בעקבותיו הרמב"ם שחיים וחכמה הם עניין אחד:

"מורה נבוכים ח"א נ"ג:
"ואשר תדעהו – כי ענין החכמה בו ית' הוא כענין החיים להיות כל משיג עצמו חי וחכם בענין אחד;

(וכן הוא במטאפיזיקה של אריסטו חלק י"ב – במהד' העברית של ח"י רות נקרא חלק י"א, 1072b Moreover, life belongs to God. For the actuality of thought is life, and God is that actuality)

מו"נ א' פרק נ"ח:
וענין אמרנו 'לא סכל' – שהוא משיג – כלומר חי, כי כל משיג חי"

.

.

עין בכל זה לעיל ברשימה 10 שם העתקתי עם ביאור את ספר השכל והמושכלות מאת אלפראבי והוא מאריך שם יותר בעיניינים אלה.

כשהשכל העיוני משכיל צורה, הוא הופך אותה ממושכל בכח למושכל בפועל. הוא מפשיט אותה מלהיות צורה משוקעת בחומר והופך אותה לצורה מופשטת. ואז הוא יכול להתאחד איתה כמו שאמרו שהשכל המשכיל והמושכל הם אחד.

ההשכלה היא לתפוש את החיים שבעצם, ולתפוש שאין בו שום דבר זולת חיים, ואז הוא שלהבת אש של חיים והיא אחת עם שלהבת האש של החיים שבאדם שהם הם השכל העיוני שלו. האדם הופך מחי בכח לחי בפועל.

'חי בכח' הוא חי רק כאפשרות לחיות, באמת עכשיו לפני שהתממשה האפשרות הוא לא חי, הוא בגדר רשעים בחייהם קרויים מתים. מה שלא חי בו הוא מה שאנו תופשים כחומר. כשהאדם בוער באש החיים וכולו רק חי, כבר אין בו חומר, והוא מתאחד עם כל הדברים מצד שהם חיים, חיים בלבד בלי שום פסולת, זה מה שמדברים בקבלה על בירור הפסולת. ביטול כל מה שלא חי. זה הפירוש שהאדם משיג את המושכלות בפועל. הוא מוציא את המושכלות מהיותן מושכלות בכח והופך אותן למושכלות בפועל. על ידי שהוא נעשה מאדם מת לאדם חי.

זה עמל הלימוד האמיתי, לכן התורה נקראת עץ חיים. עץ הוא מלשון עצה, תבונה, זו תבונה שמחייה את האדם. בהר סיני פרחה נשמתם והבורא הזה עליהם טל של תחיה. זה התורה. גם כשהאדם לא חי, זה רק עד מדרגת החכמה שבו, אין בו חכמה, הוא נולד בלי חכמה. החכמה היא החיים באופן של שלהבת שמתאחדת עם הבורא על ידי התאחדות עם אור הבורא שהתגלה בעולם, אלה הצורות. השגת המושכלות היא השגת הצורות. יש לכאורה קושי, אם לאדם אין חכמה, ואין בו חיים, כמו שכתוב "הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ.", אז מניין יוכל להחיות את עצמו בלימוד חכמה. איך ההתחלה, איך יידע שאינו חי, ואיך ידע מה לעשות כדי לחיות, ואיך יתחיל ללמוד חכמה אם אין בו שום חכמה שתנחה אותו לזה. באמת יש באדם מדרגה מעל החכמה שהיא הרצון הפשוט הראשון. שהוא מדרגת ספירת כתר שהיא מעל החכמה. כבר הארכתי הרבה בכמה מקומות על היחס בין חכמה לכתר, ולא אאריך עוד כאן.

.

.

זו לשוםן אלפראבי שהתייחסתי אליה:

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 140 - ביאור יסודי בעניין "השגת המושכלות" ושכל עיוני, Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s