139 – בעניין הלכה ושאלת רב

מדובר באשה בחודש שלישי להריון שהרופאים אומרים שיש לעובר מום גדול בלב ותסמונת דאון. והיא חושבת שהיא רוצה להפיל ושאלה על זה רבנים שמתחבטים ולעת עתה לא התירו לה להפיל.

הנושא אינו השאלה הפרטית המסויימת. לא כתבתי על זה דיון הלכתי. מה שיכול להיות בו עניין לרבים הוא הנושא הכללי של מהי הלכה באופן כללי. מה פשר המושג 'הלכה'. ומהי שאלה הלכתית ומתי שואלים ואיך פוסקים בשאלות הלכתיות.

זה מה שכתבתי:

מאוד כואב לשמוע.
מבחינה הלכתית, יבשה וטכנית, אחרי מ' יום מההפריה זה כבר נכנס לדין רציחה, אע"פ שלא ממיתים משום רוצח על עובר, להפיל זה בדין רציחה.

לענ"ד לפו"ר יכולים להיות שני כיוונים אפשריים של היתר, כמובן אני לא אומר שום דבר למסקנה, אין לי מידע ולא עיינתי בזה כדי לומר משהו מוחלט, זה רק בגדר פיטפוטי דאורייתא.

כיוון אחד אם יש מספיק מידע שמבסס לקבוע שהעובר טרפה מצד המום בלב (זה מצריך הרבה עיון לקבוע דבר כזה, בטרפות אדם אין מסורת של פסיקה ואין מי שמבין בזה ולא מי שדיבר על זה, כי זה לא נוגע כמעט להלכה. גם לא ברור כמה צילומי אולטראסאונד וכיו"ב הם מקור מידע מדוייק), מעיקר הדין אין איסור רציחה להרוג אדם טרפה, גם לגבי זה הוא נחשב שכבר מת, יש לזה ראיות מראשונים, ואז יהיה מותר להפיל.
השני שאם האם לא רוצה ללדת, זה נכנס לגדר חשש פיקוח נפש שלה, ואז העובר נחשב רודף, וכל זמן שלא הוציא ראשו מותר להרגו כדי להציל את האם.
יש ראיות שפיקוח נפש נפשי, בלי שיש סכנה לחיי הגוף, זה נכנס ממש לדין פיקוח נפש. כמובן לא כל צער זה פיקוח נפש נפשי, רק מה שממש מכבה את הנפש והאדם הופך להיות כמו מת מהלך. או במקום שיש חשש לאיבוד השפיות. אם ליבה של האם לא רוצה ללדת, יש חשש שזה יכול לקרות. אי אפשר לדעת מה יקרה אחרי לידה של ילד כזה, איזה יסורים נפשיים היא תעבור.

שני הכיוונים האלה לא כתובים בפירוש בפוסקים, ואין מסורת ותקדימים לפסוק ככה, וקשה לי להאמין שרב חרדי מהזרם המרכזי יעיז לקחת את זה על הכתפיים שלו. הציץ אליעזר הוא אכן בעל אומץ ועצמאות (אולי זה קשור לכך שהוא קצת שייך למעגל תלמידי הרב קוק. שם עצמאות וחדשנות וכתפיים רחבות זה דבר מקובל יותר). אני לא מכיר את התשובה שלו על זה. להגיע לדעה בזה צריך הרבה לימוד ועיון. אין לי כוונה להכנס לזה, אני לא פוסק למעשה. אם אני כותב משהו הלכתי זה רק בכוונה שמי שיקרא יעיין בזה בעצמו ויחליט לפי דעתו שלו, אני רק כמו דף מקורות לסוגיא. לכן אני גם משתדל לפרוס את כל המקורות והסברות שחשבתי עליהם, שמי שקורא יבין על מה הכל מבוסס ויוכל להחליט בעצמו אם זה נראה לפי דעתו או לא.
במקרה הזה לא נראה לי שהאברך יוכל בעצמו להכנס לעובי הקורה של הסוגיא ההלכתית. היא מאוד סבוכה ומצריכה הרבה ידע בהרבה תחומים שלא כולם מצויים בהם (למשל טרפות אדם או מה הגדר של פיקוח נפש נפשי או מה הדין להרוג אדם שהוא טרפה, ועוד כיו"ב שאלות עצומות שיש כאן). לסמוך עלי בתור סמכות זה לא נכון לדעתי. לא רק בגלל שאינני בר סמכא, אלא בכלל כעקרון. כי המצב הנפשי של ההורים ומה שליבם אומר להם, זה חלק מהסוגיא ההלכתית היבשה. אם ליבם אומר שזה יהרוס אותם, נניח למשל שהם מרגישים שאפשר שזה יגרום להם להתאבד, אז מבחינה הלכתית יש לזה משמעות. פוסק מוכרח להכניס גם את זה לשיקולים. ואיך אני יכול לדעת מה בתוך ליבם. חוץ מזה הדרך שבה מתנהל בזמננו דיון הלכתי בשאלות כאלה, עוקר את ההלכה מלהיות תורת חיים, עץ חיים, רפואה לכל, ודבר ה' חי ישר מאיתו אלינו, אמירה אישית עכשווית. התורה צריכה להיות אגרת מלך חדשה ולא ישנה כמ"ש במדרש. הדיון ההלכתי שאנו מכירים  הופך את ההלכה למשהו טכני לא אנושי וזה בוודאות היפך הכוונה של ההלכה עצמה. אין לנו דרך אחרת, ואינני יודע לומר שעדיף שלא תהיה לנו בכלל הלכה. אין לי תשובות, אבל בעצמי אני לא יכול להשתתף בזה.
רבי ירוחם דיבר על כך שהתורה היא כולה דרכי נועם. יש שאלה לגבי מהו כפות תמרים, ומצד הלמדנות ודרש הפסוק לא בהכרח זה לולב אלא אפשר שזה משהו אחר שפוצע את הידיים. בגלל שהתורה דרכיה דרכי נועם הכריעו להלכה בדאורייתא שזה דווקא לולב. עולה מזה שאם יש שאלה הלכתית, וצד אחד של השאלה הוא לא דרכי נועם וצד שני הוא דרכי נועם, זה כמו חץ שמכוון אותנו לחפש את המהלך ההלכתי להכריע כמו הצד של דרכי נועם (גם אם יש קושיות על המהלך הזה תמיד אפשר למצוא תירוצים). כי נותן התורה אמר עליה שכולה דרכי נועם. הוא אמר שאם יש הלכה שהיא לא דרכי נועם, בידוע שטעינו בהלכה הזו. זה כמו שעמלנו בסוגיא והעלינו מסקנה הלכתית מהלימוד שלנו, והמסקנה הזו סותרת לפסוק מפורש או גמרא מפורשת או רמב"ם מפורש. בידוע שטעינו, וצריך לחזור ללמוד ולהעמיק יותר ולחפש איפה טעינו ולהגיע להבנות חדשות בסוגיא. זה פסוק מפורש שהתורה כולה דרכי נועם, לכן כל מסקנה הלכתית שלא מיושבת עם זה, היא מסקנה שסותרת לפסוק מפורש ובידוע שהיא מוטעית, וצריך ללמוד שוב ולהגיע למסקנות אחרות. אולי הכרענו מכח קושיא שאין לה תירוץ, ונעמול יותר ואז כן נמצא תירוץ, וכל כיו"ב.  זה אותו עניין שהוא האריך לדבר עליו שהתורה והטבע הם אחד לגמרי. וכמו שאמרו בבראשית רבה א' א' שהבורא הסתכל על התורה ולפי זה ברא את העולם. מה שלא טבעי, לא אנושי, לא ייתכן שהוא באמת דעת התורה. זה גם כמו שהמסקנה מהלימוד ההלכתי שלנו סותרת פסוק.
לפי זה ההורים בעצמם יכולים להכריע את ההלכה. אם הם יצליחו להקשיב לליבם לעומק וירגישו שהם באמת לא יכולים לשאת דבר כזה, אז לפסוק להם שהם חייבים ללדת זה היפך דרכי נועם והיפך הטבע והאנושיות, ואז בלי ספק לא יתכן שזו תהיה מסקנת הדיון ההלכתי. לא חשוב כמה הדיון מחוכם ולמדני. לפעמים יש הורים שאמרו שבשום אופן הם לא יכולים לעמוד בזה, ואחרי הלידה הם גילו כוחות שלא שיערו וברכו על הילד שקיבלו. אבל אף אחד לא יכול להבטיח שזה מה שיקרה. לפעמים זה לא קורה. גם זה נתון להקשבה ללב, אם ללדת כשכרגע הרגש נגד זה, על סמך תקווה שאולי הרגש ישתנה. אנו יודעים רק לפי מה שעכשיו, לפי זה מחליטים, לא לפי השערות על מה שיקרה אולי בעתיד.
אולי למפרע אחרי ההפלה הם יתחרטו שרצחו את התינוק שלהם וליבם יגיד לה שזו היתה טעות מרה שאין להשיב ונבעה רק מפחד. אבל אולי גם לא. אולי אם הם ילדו ויתמוטטו הם ירגישו שזו היתה טעות מרה שאין להשיב. אין לדיין אלא מה שעינו רואות, בזמן ובמקום שעיניו רואות. במקרה הזה הדיין הוא ההקשבה שלהם לעומק ליבם. אם אחר כך ליבם יאמר שטעו, זו לא תהיה אשמתם, הם עשו מה שבאותו רגע היה נראה נכון. זה המיטב שאדם יכול לעשות, הוא לא יכול לצפות את העתיד.
אם לפי עכשיו ליבם אומר משהו, לעשות היפך זה זה לא דרכי נועם ולא טבע ואנושיות, ולא ידידות וחסד וחיים (שהתורה כולה ידידות וכולה חסד, והיא תורת חיים ועץ חיים ועוד כיו"ב). לכן דיון הלכתי בהכרח יגיע למסקנה הזו בכלים הלכתיים. כי לא יתכן שהתורה תאמר משהו הפוך לנועם וכו'. ואם הדיון ההלכתי יסיק אחרת בידוע שהוא טעה כי הוא סותר פסוק מפורש על עצם מהותה של התורה ומה הוא האמירה הכללית שלה שכל השאר זה פרטים של זה ולא יכולים לסתור את זה. לכן בעצם ההורים יכולים לדעת את ההלכה האמיתית, דבר ה' האמיתי החי, מפי אלהים חיים, יותר טוב מכל פוסק מקצועי.
יש עניין של נתת דבריך לשיעורים. אם יש הלכה פסוקה מפורשת שעל פי רוב היא דרכי נועם ודרכי חיים וחסד וכו', ויש מקרה פרטי אחד יוצא מהכלל ששם לקיים את ההלכה הזו זה היפך דרכי נועם, אז יש מקום לקיים את ההלכה למרות שהיא מזיקה לאדם כי אחרת יהיה נתת דבריך לשיעורין. זה מבואר במו"נ ג' ל"ד. לענ"ד במקרה כמו כאן זה לא תופש. כי אין כאן הלכה ברורה מפורשת שכולם יודעים אותה, ולנטות ממנה זה 'נתת דבריך לשיעורין'. במקרה כזה כל פוסק יאמר משהו אחר, ואין בכלל שום מקום שאומר מה ההלכה במקרה כזה. אין כאן עניין של על פי רוב. לכן נשאר רק העניין של דרכי נועם וכו'.
לכן אני לא רוצה להכנס כאן למו"מ הלכתי לנסות לפסוק בדרך של דיון הלכתי רגיל. כי דיון כזה לא יכול באמת למצות את כל המורכבות והדקויות והעומק שיש במצב כזה. יש כאן אינספור סברות דקות שיכולות להאמר לכאן או לכאן.
במשך כל ההיסטוריה של שמירת התורה, היו מעטים מאוד ששאלו פוסקים בשאלות מהסוג הזה. יש הרבה מאוד הוכחות מחז"ל שאנשים עשו דברים שדורשים הכרעות מאוד מסובכות בלי לשאול רב ולקיים דיון למדני. הם פשוט עשו. בעצם כל רגע, כל פעולה הכי קטנה, זה דורש דיון הלכתי מעמיק והכרעה הלכתית מסובכת ונוגע באיסורים או מצוות מדאוריתא.

הילד מבקש לצאת לנסוע באופניים, האם לתת לו או לומר לו שישב ללמוד קודם. האשה מבקשת לצאת למסעדה או לקנות בגד חדש כי היא כבר בדכאון מזה שאין בכלל כסף ואין לה כח סבל יותר. אבל בשביל זה צריך לקחת הלוואה שאין בהירות גמורה שיהיה אפשר להחזיר בזמן, ואולי ההלוואה תגרום לעוני יותר קשה אחר כך.

הפועל בא לקדוח בבית, והשכן מבקש שזה יהיה אחר כך כי כואב לו הראש והוא זקן או שהיא יולדת, אבל הפועל אומר שהוא לא יכול בשעה אחרת ובלי התיקון תהיה נזילה בכל הבית.
הילד בן תשע ומבקש רשות לחצות את הכביש לבד. מצד אחד באמת יש בזה סכנה של ממש. הסיכויים לתאונה באמת גדולים הרבה יותר. אבל אם לא ארשה לילד לחצות לבד עד החתונה הוא יגדל להיות ילד מפוחד ולא עצמאי, בלי בטחון עצמי. האם להרשות לו?
בכלל אולי מבחינה הלכתית אסור בכלל להשתמש במכוניות. הרי ידוע שאם משתמשים במכוניות בארץ זה עולה יותר משלוש מאות הרוגים בשנה. איך אפשר להחליט במודע לשלם מחיר כזה רק על נוחות. פיקוח נפש דוחה הכל.

אם אני נוהג ברכב ומחליט האם לעקוף משאית איטית שנוסעת לפני ומגדיל בזה את הסכנה, או אם למשל אם רק ברגע האחרון נזכרתי שצריך לפנות, והכביש עמוס, ואני מחליט האם לפנות בפתאומיות או להמשיך ישר ולהאריך את הנסיעה בעוד חצי שעה.

או אם אני רוצה לנסוע לקנות חלה לשבת במאפיה טובה שאני רגיל אליה. והדרך לשם ארוכה ועמוסה ומלאה ילדים שחוצים את הכביש, וצריך לעבור בצומת סואן בלי רמזור. ואני יכול לקנות חלה רגילה במכולת שליד הבית, פחות טעימה. או אם אני נוסע באוטובוס לקנות את החלה. האוטובוס עמוס מאוד, יש אנשים שנשארים בתחנה ביום שישי, חלקם קשישים או נשים בהריון וכו'. אולי יותר נכון לא לתפוס מקום באוטובוס כדי שיהיה להם יותר מקום, ואקנה חלה רגילה. או שזה מצוות עונג שבת ואין לוותר על מצוות.
אלא אנחנו פועלים כל הזמן, בלי דיונים הלכתיים, גם בשאלות של פיקוח נפש הכי מסובכות, ודינים מדאורייתא הכי חמורים. פשוט חיים. מי שחייו וליבו רחוקים מיושר ואמת ומבורא העולם והוא בגדר רשעים בחייהם קרויים מתים, הפעולות שלו ברובן מן הסתם הן עברות הלכתיות. ומי שחייו הם חיים באמת מן הסתם פעולותיו קולעות למסקנת ההלכה הנכונה. מה שכתבתי על דרכי נועם בשם רבי ירוחם, נראה כמו חידוש שלא שמענו מעולם, פלפול מוזר שבא לעקור את המסגרת ההלכתית המחייבת. אבל אם מסתכלים רואים בלי ספק שכולנו, גם החזונאישניקים והבריסקרים הכי מחמירים, ללא הרף מכריעים סוגיות הלכתיות הכי חמורות ומסובכות לפי הטבע והאנושיות והחיים בלי דיון הלכתי ובלי לשאול רב. זה לא מהלך מחודש שלי.
מי שהוא בגדר רשעים בחייהם קרויים מתים, ואין בו חיים שיוכלו לכוון אותו לאמת מתוך ליבו, למדנות הלכתית לא תעזור לו, כי סברותיו תהיינה עקומות. ואם ישאל רב השאלה תהיה עקומה. הרב מקבל את תמונת המציאות מהשואל. השואל מצייר לו שהמציאות היא כך וכך. השואל לא יכול לומר לרב כל פרט שיש לו משמעות. אחרת השאלה תתארך למשך חודש של דיבור. יש גם שאלות שאומרות שפלוני אדם פגיע, ודבר מסויים אצלו יהיה פגיעה גדולה יותר מהמקובל, ואז יש שאלה איך לדבר איתו. מאיפה השואל יודע שהוא פגיע. אם כמה פעמים הוא נעלב וכעס זה יכול להיות שבדיוק אז הילד שלו היה בניתוח מסוכן והוא היה עצבני, אבל כעת הילד הבריא, או אינספור דברים אחרים. השואל מחליט איך להגדיר את כל הדברים, הוא משמיט כמעט את כל הפרטים, בגלל קוצר הזמן, ומשאיר לפי שיקולו מעט נקודות שמהן יוצא ציור מסויים של מצב. הרב פוסק על הציור הזה, לא על המציאות עצמה. אם השואל עקום הציור יהיה עקום וממילא גם הפסק יהיה עקום. לכן בשאלה בין שני צדדים הרב חייב לשמוע גם את הצד השני. והוא פוסק בין שני הציורים ששניהם מעמידים, לא על המציאות. באמת בכל שאלה מי שפוסק את המסקנה זה השואל ולא הרב. אם השואל יפתח ספר ויפסוק לפי הבנתו, זה אותו דבר כמו שהוא שואל רב, כי גם לרב הוא מצייר את המצב לפי הבנתו שלו. אתה מספיק מבין בהלכה לראות שבכל מצב בכל רגע יש שאלה מסובכת מאוד שנוגעת ממש לדינים חמורים ביותר מדאורייתא, שאברך לא יכול להכריע בזה, וצריך להפנות לגדולי הפוסקים, והם יכתבו תשובות של כמה דפים ויחלקו זה על זה וידונו בלי סוף. ויש אינספור מצבים כמו אלה, כל רגע. אם תתבונן עוד קצת תראה שאפילו בפעולות הרבה יותר פשוטות וקטנות ויומיומיות יש שאלות חמורות כאלה.
זה אומר שאנו מכריעים בעצמנו כל רגע על שאלות הלכתיות סבוכות שנוגעות לפעמים לנפשות, לאיסורי כרת ומיתת בין דין, וכו' וכו'.
מה שההורים נתקעו ולא סומכים על עצמם וחייהם וליבם, ורוצים לשאול רבנים ורופאים, שם הבעיה. זה נפילה, בגלל הפחד והקושי. ואחריותם ומצוותם לקום מזה ולחזור לעצמם ולפעול לפי ליבם החי המרגיש. כמובן לא אנסה לומר למה זה קרה להם, אבל אני יכול לומר שיש משהו שהם יכולים להרויח מהמצב הנורא הזה, מהאסון שקרה להם. אם הם יבינו שהם צריכים לפעול מכח האמונה בעצמם, הם ירוויחו את האמונה הזו.

.

.

.

.

לשון הכותב:

"סיפרו לה [הרבנים] הרבה סיפורים על נשמות שצריכות לבוא לעולם רק לכמה דקות או אפילו שבוע וזה התיקון שלהם."

.

מה שכתבתי:

ברור שכל הסיפורים על נשמות שצריכות לרדת לעולם זה שטויות מוחלטות. אף אחד (לפחות מי שלא ממש נביא) לא יכול לדעת מי צריך לרדת לאיפה, ומה תיקון ומה קלקול. יש הרבה עוברים שמתו לפני הלידה, נניח שהאם עברה תאונת דרכים וכיו"ב, מוכח מזה שלפעמים בחשבונות שמיים יש עובר שצריך למות לפני שנולד ודווקא זה התיקון שלו (אם זה קרה בלי שמישהו יכל לשלוט בזה, זה בהכרח רצון הבורא שזה יקרה, הוא לבדו עשה את זה, וממילא זה בהכרח התיקון של העובר), ומי יכול לדעת על העובר המסויים הזה לפי חשבונות שמיים מה צריך לקרות איתו. ומה לפי חשבונות שמיים צריך לקרות עם ההורים. כל אחד יכול לומר כל דבר על זה ואין שום תוקף לשום אמירה. ממתי רבנים נעשו נביאים שהם יכולים לדבר על מה בשמיים רוצים שיקרה, ומה תיקון ומה קילקול. הכלל הוא שעלינו לעשות לפי הארץ, לפי המצב בארץ ולפי שכל ישר נורמלי של הארץ, וממילא זה גם יהיה התיקון לפי חשבונות שמיים. מאוד קשה לשמוע על דמגוגיה כזו של רבנים.
יש לרבנים קושי להכריע, והכי נוח להם יהיה שהאם תבחר בעצמה שלא להפיל, ולשם כך הם מבלבלים לה את המוח עם מעשיות, כמו איש מכירות שמספר כל מיני דברים רגשיים כדי למכור. פעם סוכן ביטוח בא לבקר אצלנו, ושאל יש לכם ילד? בן כמה הוא? יש תמונה? ילד נהדר. עכשיו תחשבו אם הילד המתוק הזה למשל, חס וחלילה אלף פעמים שלא נדע, נדרס וקיבל שיתוק בכל הגוף ויש טיפול בחמישה מליון שיכול להציל אותו, לא חבל שאז פתאום תחשבו למה לא עשינו ביטוח. לא נעים לחשוב על מצבים כאלה אבל מוכרחים להיות רציונליים. הבטנו זה בזה והראינו לו את הדלת החוצה, יש לנו מספיק חרדות גם ככה. יש כמליון מצבים מבהילים שונים שאני יכול בתשלום קבוע צנוע של מאה שקל לחודש להציל את עצמי מהם. אני יכול לבנות מקלט אטומי למקרה שאירן תשלח טיל, ולשלם לקבלן בתשלומים, יש המון חיסונים שונים ומשונים שאפשר להשיג באופן פרטי, יש מערכות הגנה למקרה שמחבלים או פושעים מסוכנים ינסו לפרוץ לבית, וכו' וכו' וכו' לאינספור. אז אני צריך לשלם מאה מליון שקל כל חודש כדי להיות מוגן לחלוטין מכל פחד. ואז אתחלק באמבטיה ואמות על המקום עם כל הבטחון הזה. זה מבט שכלי פשוט שכל אחד מבין. הסוכן ביטוח בונה על הפחדה רגשית, על הדאגה הרגשית לילד, ומרמה, וטוען שהוא הקול של השכל. מה שהרבנים עושים עם סיפורי הנשמות הוא בדיוק כך, וזה רק לתועלת עצמם, לפטור עצמם מהקושי להכריע.
גם אם הסיפור על נשמות נאמן לגמרי, ומי שאמר שזה תיקון להיוולד אפילו לשעה הוא גדול אמיתי, הוא אמר את זה רק על מקרה אחד מסויים שעליו הוא דיבר, ונניח שעל המקרה הזה הוא כמו נביא שיודע מה הוא אומר. אבל הרי אם היתה תאונה ועובר נהרג, אותו גדול לא יאמר שהבורא קילקל, כי התיקון היה שכן יוולד. כלומר אותו גדול מודה שלפעמים התיקון שכן יוולד ולפעמים התיקון שלא יוולד, ואיך נדע מה היה אומר על המקרה שלפנינו. לכן גם על הצד שהמעשיה עצמה לא מטופשת, להביא אותה לאם הזו זה מטופש ומרושע מאוד.
הרופאים בלי ספק לא מתייחסים לאדם, וגם הרבנים. רבנים כאלה הם טכנאי הלכה. זה כמו עורך דין, שאומר מה החוק ולא מתייחס לאדם. אלה לא רבנים שהעם הצמיח מתוכו באופן חי וטהור ואמיתי כאב רוחני. אלה אנשים שלמדו חומר מסויים, והוסמכו כבעלי רמה מקצועית בידיעת השולחן ערוך ומפרשיו, ויש להם קשרים ומרפקים ויכולות בפוליטיקה רבנית והצליחו לתפוס לעצמם איזה שטעלע (משרה תורנית). אין בכלל מקום לצפות מהם למשהו אחר, הם לא אמורים להיות משהו כמו החפץ חיים וכיו"ב, לא צודק כלפיהם לצפות מהם לזה.

.

.

.

הבעיה היא שהרבנים והרופאים מפעילים לחץ נפשי כבד מאוד על מי שבא להעזר בהם.
יש לי ספר שכתבו בני זוג שהם אנשים מאוד עמוקים וחכמים ובעלי נפש, לא דתיים. קשורים מאוד זה לזה. הבעל חלה בסרטן קשה. הוא היה מטפס הרים, ורצה לטפס על פסגה מושלגת גבוהה מאוד ולא לחזור משם. בהתחלה שניהם החליטו שזה הבחירה שלהם. אחר כך הרופאים ישבו על אשתו ואמרו לה שאפשר להאריך את חייו, ואולי גם בכמה שנים, ואז אולי ימצאו תרופה, ויש טיפולים וניתוחים רבים ושונים וזה סתם פחדנות לוותר על החיים בלי להאבק, ויש איך להאבק, וכו' וכו'. היא אשה חזקה וחכמה, אבל בדיוק כשנודע לה דבר כזה, היא היתה במצב מאוד חלש ומבוהל ומעורער. והרופאים עם בטחון עצמי גדול לחצו עליה והפחידו אותה ונטעו בה תקוות והיא נשברה והסכימה להם. בעלה ראה שהיא לא יכולה לעמוד בהחלטה לטפס על ההר, ולא רצה לצער אותה והסכים לה לבוא פעם אחת להתייעצות עם הרופאים ואולי לנסות רק טיפול אחד או ניתוח אחד שבו יש הכי תקווה. אם יצליח טוב, אם לא יצליח ההר נשאר במקומו.
הרופאים ישבו עליו חזק, הלחיצו והפחידו והפיחו תקוות וכו'. היה ברור שאין תקווה ריאלית להרפא לגמרי. ושהטיפולים קשים ומייסרים מאוד. ובכל זאת, הוא הסכים לניתוח אחד ואז נראה הלאה. (בסוף הוא מת אחרי תשעה חודשים מתחילת הטיפולים)
זה ספר שלם שמתאר את התהליך הנפשי שהם עברו בפירוט רב ובעמקות רבה, כמעט יום אחר יום, בהבנה נפשית עמוקה. הוא הפך לחולה שאומרים לו כל הזמן מה לעשות. ניתוח זה לא יום אחד שבאים וחוזרים הביתה. יש אינספור עבודה משרדית, תביא התחייבות וטופס כזה והפנייה כזו ותעבור קודם בדיקה כזו וגם כזו, ותקבע תור אצל רופא זה שיבדוק כך וכך ואחר כך אצל עוד רופא שיסתכל על כך וכך, וכו' וכו'. מחכים שעות בתור של הפקידה במחלקה, בבית מרקחת, וכו' וכו'. כל זה הופך את האדם לפועל של מערכת הבריאות, כל חייו מסתובבים סביב העיסוק הזה. בעיסוק הזה הוא רק ממלא פקודות, ומציית למערכת בריאות מסורבלת עם המון בירוקרטיה וקור לא אנושי, שמעמידה את עצמה כסמכות גדולה, כל יכולה וכל יודעת, שמי שחולק עליה הוא טיפש ופושע. האדם במצב כזה מבוהל, בודד, חלש, הוא נוטה להישען על הרופאים שנראים בטוחים ומלאים כח וידע ותקווה. הוא איבד את אומץ ליבו, את הכח של ההחלטה לטפס על ההר. נעשה מבולבל והפחד התחיל להשתלט עליו. הוא מצא נוחות להישען על הוראות הרופאים במקום להחליט לבד. למרות שהיה מקודם אדם מאוד גאה ואציל וחזק וחכם ועצמאי. הוא הפך שבר כלי מבחינה נפשית. תלותי, רופס, אפסי, רק מקשיב לפקודות, עוסק כל היום בהתרוצצות שמערכת הבריאות כופה עליו. מתמסר בלי דעה עצמית להחלטות של הרופאים. כל זה בהדרגה, לאט לאט, בלי שהוא מרגיש מה קורה. אשתו הסתכלה איך זה קורה וכתבה.
הטיפולים היו מייסרים לאין שיעור. הקרנות וכימותרפיה והמון ניתוחים וכו'. הוא נעשה רזה באופן מבהיל, שקוף כמעט, חלוש ביותר, לא יכול לאכול, לוקח עשרות תרופות. וכל כולו רק פחד ודאגה ונסיון להרויח עוד יום של בריחה מאימת המוות. נפשו נשברה לגמרי.     בשלב מסויים כשאשתו ראתה מה קורה היא אמרה שנחזור להחלטה הראשונה לטפס על הר, אבל הוא כבר לא רצה, כבר היה חלש מדי מבחינה נפשית.  הרופאים הצליחו להוסיף תשעה חודשי יסוריים לחייו. מבחינתם זו הצלחה מקצועית מפוארת. זה תפקידם והם עשו אותו. במקום למות כמו שהוא חי, לפי בחירתו, בדעתו שלו, מתוך כבוד, מוות יפה ואצילי, כך שהמוות הוא שיא החיים, סיום ראוי להם, הוא מת כבהמה, בהשפלה, איבד את צלם האנוש שלו, מתבוסס בניוול של פחד וחדלון. אולי לא דייקתי בפרטים, קראתי את זה מזמן, אבל בכללות זה העניין.
שם הספר:
במזל סרטן. מאת: אילנה המרמן, יורגן ניראד
כאן יש קישור אליו:https://www.ybook.co.il/book/7146/במזל-סרטן

.

.

.
כמו שהרופאים עושים כך גם הרבנים עושים כך.  פותחים ספרי שו"ת מנתחים ניתוח למדני ומגיעים למסקנה הלכתית ואותה הם אומרים, בלי יחס אנושי להורים ובלי אחריות מה קורה לאדם מזה. זה לא רשעות, הם פשוט לא אנשים גדולים, רק אנשי מקצוע, והם ממלאים את המקצוע שלהם לפי ההגדרות של המקצוע. כמו שהמזכירה הרפואית במחלקה עושה את העבודה שלה, ושולחת להביא אינספור התחייבויות והפניות ובדיקות ואישורים וכו' שאולי זו פעילות שהורגת את החולה, אבל ככה המקצוע שלה. לא היא המציאה את המקצוע והגדירה אותו, היא רק פועלת במסגרת שלו.
האחריות היא על החולה בעצמו, מה שמערכת הבריאות זה ביצה טובענית מבחינה נפשית זו עובדה שהיא מציאות שאי אפשר לשנות, וזה לא אשמת אף אחד. האחריות היא על החולה האם להכנס לביצה הזו או לא. אם אדם טבע בביצה, לא מאשימים את הביצה, אלא את מי שנכנס לתוכה.

לפעמים יש ניתוח שאולי הוא קשה או מסוכן, אבל הוא יכול להוציא את הגידול לגמרי והאדם שוכח את הניתוח וחי בריא לגמרי עוד שנים רבות. אפשר שבמקרה כזה אדם מצד חובת השתדלות מחוייב להקשיב לרופאים ולמלא את הוראותיהם בדייקנות.  זה שיקול דעת, שהיחיד שאחראי עליו זה החולה עצמו.

אין חובה הלכתית ללכת לכל טיפול שהרופאים מציעים. הרופאים תמיד יגידו לשמוע להם. רבנים לא יכולים להכריע הלכתית בזה. אם רופא אומר לחולה כבד לא לשתות יין כי זה מסוכן לו, מבחינה הלכתית צריך לשמוע. הרופא מוחזק כמבין בזה יותר ממני, ולכן חובת ההשתדלות מוגדרת לפי דבריו. אבל אם הרופא מציע ניתוח חדשני מתוחכם שיש לו סיכויים מסויימים לשפר את המצב לפי מחקרים מסויימים חדשים, בזה כבר אין חיוב הלכתי לעשות את הניתוח. חיוב השתדלות הוא רק בדברים שכל אדם פשוט מהרחוב יודע ונוהג וזה ידוע ומפורסם ומקובל אצלו. כל דבר אחר שלא ידוע לציבור הרחב כדבר ברור שכולם נוהגים לפי זה, כמו כל מיני חידושים רפואיים שרק הם יודעים, זה נכנס לגדר "שומר פתאים השם" ואין עליו חיוב השתדלות. אחרת כל דבר יהיה אסור, יש רופאים שאומרים שלפי מחקרים אחרונים זה לא בריא וזה מזיק וזה מסוכן ויש אינספור מחקרים כאלה והם מתהפכים כל כמה זמן. כך הוא לפי המסילת ישרים. הוא דן מתי זה חובת השתדלות ומתי זה עצל שלא יוצא מהבית לעולם שמא יש אריה בדרך (גם אם אומרים לו שאין אריה בדרך אפשר שיבוא אריה, אף פעם אין וודאות מלאה שאין ולא יהיה שום אריה בדרך, ותמיד אפשר לומר שהחשש הזה הוא מחייב מכח חובת ההשתדלות). התשובה של המסילת ישרים היא לעשות לפי מה שמקובל אצל כל האנשים כדבר ידוע ו"נורמלי" שכולם עושים. חובת ההשתדלות לא מחייבת יותר מזה, וכל שאר החששות הם בגדר שומר פתאים ה' ואין לחשוש.

 

למעשה פשוט לענ"ד שאסור בשום אופן להתערב להורים בהחלטה. יש הורים שילדו ילד כזה ואהבו אותו מאוד ואמרו שזו זכייה גדולה, וגם אם מת בגיל צעיר. ויש הורים שזה הרס אותם ממש מבחינה נפשית, נכנסו לנזק נפשי שלא התאוששו ממנו כל חייהם. אני מכיר אישית מקרים משני הסוגים, וגם מקרים של אמצע, שזה גם נתן הרבה וגם החריב הרבה. רק הלב שלהם יכול לנסות להרגיש אם יש בהם פוטנציאל שזה יגלה בתוכם כוחות חיים לא נודעים ויתן להם משמעות ועומק בחיים. או שאין פוטנציאל כזה אצלם וזה ממש יהרוס את האפשרות שלהם לחיות.  מאוד קשה להקשיב ללב במקרה כזה. הפחדים משתוללים והמחשבות רצות לכל הכיוונים. לכן כל הפרעה חיצונית מרחיקה מאוד מהיכולת להקשיב ללב. כל ייעוץ לא עוזר להעלות עוד צד לשקול אותו, אלא הוא רוח שמשפיעה ומזיזה, והאדם כבר לא יודע מה הוא באמת מרגיש ונעשה כמוץ אשר ידפנו רוח. כי זה לא מצב שהאדם צלול ונמצא בתוך עצמיותו. עיקר המאבק לנסות להיות כזה, וזה קשה עד מאוד. אני מצטרף לדעתך בעניין הזה, שיש לנסות לחפש את הרצון הפנימי.

לחפש את הרצון הפנימי צריך לבד. עם כל כמה שזה קשה ומבלבל ובודד ומייאש. אי אפשר לעזור בזה, כל עזרה משפיעה לכיוון של הרצון של מי שעוזר. אולי אפשר קצת לדבר לשון הרע על רבנים ורופאים. כדי להחליש קצת את עוצמת החינוך לשמוע לסמכות שלהם. ולזכור שמצווה לא לומר דבר שלא נשמע. משום מה נדמה לי שעל פי רוב לשון הרע שנכנס להיתר של לשון הרע לתועלת, יש דווקא בו את המצוות הכי גדולות ומיטיבות.
אבל פשוט להיות עם האנשים, בלי לחפש שום פתרונות ועצות ודברי חכמה לומר להם, גם לא לחשוב בלב על פתרונות ועצות, רק להיות ביחד, להשתתף בפשטות גמורה, רק שידעו שיש מישהו שאכפת לו באמת מהלב, זו העזרה הכי גדולה. אז גם לא מרחיקים אותם מליבם.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 139 - בעניין הלכה ושאלת רב, Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s