138 – ביאור ההבדל בין מעשה בראשית למעשה מרכבה. ביאור מה שהשכל הפועל נמשל לאור השמש. סוד התחלת ספר בראשית

מועתק מעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 69.

יש בקטע הזה ביאור, קצר ובהיר יחסית, אם גם פחות עמוק, למושגים יסודיים שנשאלתי עליהם כמה פעמים. זה יכול קצת "לעשות סדר" בדברים.

אלפראבי (בספר התחלות הנמצאות עמ' 5, ובספר השכל והמושכלות) ממשיל את היחס בין השכל הפועל לבין האדם ליחס בין השמש לבין הראיה.

בלילה לא רואים שום דבר, הכל חושך אחד. במשל של השמש והראייה, להיות נראה הוא משל ללהיות קיים, ולהיות בלתי נראה הוא משל להיות לאקיים.

הלילה הוא משל לאין סוף ברוך הוא, אחדות פשוטה ומוחלטת שאין בה מורכבות כלל. שום דבר לא "קיים", כי להיות קיים פירושו קיים כעצם ,כנברא, כמשהו, שזה ההיפך מהקיום של הבורא כאחדות פשוטה בלי שום מורכבות. טיפת מים שנבלעת בים הגדול אנו אומרים שהיא חדלה מלהיות קיימת. אדם שגופו חוזר להתאחד עם היסודות ונפשו מתאחדת עם צורת האדם השלמה האחת, אנו אומרים שמת. חדל מלהיות קיים. באמת הטיפה בים קיימת, וגם האדם המת קיים, רק שזה קיום שחוזר לקיום של האחדות הפשוטה, ולא נקרא אצלנו קיום. השפה שלנו (גם שפת המחשבה והשפה הראשונית שנולדים איתה וממנה מתהוות השפות המסויימות השונות) נותנת שמות לפי אופן המציאות שלנו, של עצמים נפרדים מוגדרים. מה שאינו עצם מוגדר מוגבל, נחשב שאינו קיים. זה מה שכתב המו"נ א כ"ו שבשפת בני אדם, כלומר שפת ההמון, 'נמצא' הוא רק מה שקיים בחומר. חומר פירושו הגדרה, היות מוגבל.

לכן החושך הוא משל לחוסר קיום, למרות שזה קיום, רק בלי גבולות. אין חילוקי צבעים וצורות. זה אופן הקיום שבשפת הקבלה נקרא האין סוף ברוך הוא. אין סוף פירושו שאין בו גבולות והגדרות

החיים מוגדרים אצלנו כתנועה, שינוי. כדי שיהיה שינוי מוכרח שתהיה הגדרה. דבר שמוגדר כך וכך משתנה להיות לדבר שמוגדר אחרת. בלי הגדרה לא יתכן שינוי, כי אי אפשר להגדיר מה היה לפני שהשתנה ומה הוא אחרי השינוי וממילא אי אפשר להגדיר שהיה שינוי. לכן אצלנו האין סוף ברוך הוא שאין בו שינוי כלל כי אין בו שום הגדרות, נתפש כמוות

.

.

כשהשמש מאירה מתחדשת מציאות של עצמים שונים (בנמשל), במשל צבעים שונים וצורות שונות. באמת איננו רואים את העצמים אלא רק את האור. שהרי בלילה לא ראינו שום דבר, ומה שמפריד בין יום לבין לילה הוא אור השמש לבדו. מה שהתחדש ביום שלא היה בלילה הוא אור השמש בלבד, לא התחדשו עצמים. כלומר אור השמש לבדו עושה את כל ההבדל בין לילה ליום

צריך כאן לא לערב בין המשל לנמשל. במשל הראייה היא משל למציאות. כלומר במשל בלילה לא ראינו שום דבר, וזה בנמשל אומר שלא היתה מציאות של שום דבר. במשל ביום רואים הרבה דברים, וזה בנמשל שהתחדשה מציאות של הרבה עצמים

אנחנו נוטים בקריאה ראשונה לפרש את דברי אלפראבי כאן שבלילה העצמים נמצאים ורק לא רואים אותם, וביום התחדש שרואים את אותם עצמים שהיו קיימים בלילה. זה נכון כלשעצמו, אבל זה לא מתייחס לחלוקה למשל ונמשל. אור השמש אצל אלפראבי כאן הוא משל לשכל הפועל, ולהיות נראה הוא משל ללהיות נמצא

לכן הנמשל להתחדשות הראיה עם זריחת השמש, הוא התחדשות המציאות של כל הדברים. לא שהדברים נמצאו בלילה וכעת רואים אותם (שזה האמת הטבעית כמו שהיא בלי חלוקה למשל ונמשל). 

עולה מזה שהמציאות של כל הדברים היא מציאות אחת, כמו שהאור של השמש הוא אור אחד. איננו רואים שום דבר מלבד אור השמש, שהרי בלילה אין ראייה כלל, ומשזרחה השמש יש ראיה של הכל, והרי שהכל הוא אור השמש לבדו. וכך המציאות היא רק מציאות אחת, המציאות של השכל הפועל לבדו. 

מציאות פירושה להיות עצם, להיות צורה. מציאות חומרית היא צורה המלובשת בחומר ארצי של ארבעת היסודות המורכבים. עצם שמיימי הוא צורה מלובשת בחומר החמישי השמיימי. עצם מופשט מחומר הוא צורה המלובשת בצורה נמוכה ממנה, כמו למשל מידת החסד שמלובשת במידת הדין שמשמשת לה כחומר (בלי דין לא היה אפשר להשיג את החסד. אם אין גבולות ודין גם אין משהו שהוא מתפשט מעבר לגבולות ומחוץ לשורת הדין וממילא כבר אין הגדרה של חסד).

השכל הפועל הוא נותן הצורות, כל הצורות מכל השכלים הנפרדים שמעליו נמצאות בו במצב שאפשר שיתלבשו בחומר כלשהו. ממילא כל המציאות בו. החומר מצד עצמו, כחומר, אין לו מציאות. הוא מקבל מציאות רק אחרי שהצורה מתלבשת בו והוא נעשה מצע לצורה. כמצע לצורה הוא נמצא, בלי צורה הוא איננו. החומר הוא בחינה בצורה, הצורה בלבד היא מציאות, והיא מציאות כשיש בתוך מציאות הצורה עצמה בחינה של מצע. מצע פירושו אפשרות גילוי. האפשרות מונחת בצורה עצמה.

למשל עפרון לא יכול שתתגלה כתיבתו בלי נייר שהוא מצע לקו שמשרטט העפרון. הצורה אינה 'עפרון', הצורה היא 'כתיבה'. ב'כתיבה' מונח שיש מצע למה שמשרטט את הקווים, מונח בצורה עצמה שהגדרתה 'כתיבה', שיש לא רק עפרון אלא גם נייר. החומר מבחינת השאלה של מציאות, איפה מונחת עובדת ה'מציאות', הוא חלק מהצורה. באמת רק בצורה יש מציאות. בצורה עצמה מונח שהחומר נתפש בפני עצמו, כי צורה מורכבת מצורה ומצע לצורה, וכדי שצורה תהיה נמצאת, כדבר מוגדר מחוץ למציאות האין סוף ברוך הוא, צריך שהצורה יהיה בה בחינת צורה ובחינת מצע, וששתי הבחינות תהיינה מובחנות זו מזו. אם אין הבחנה לא נוכל לקרוא מה שכתוב, כי לא נדע שהלבן של הדף הוא לא חלק משרטוט האותיות שמשרטט העפרון בשחור. צריך שנפריד, השחור הוא הצורה והלבן הוא הנייר, ורק אז נוכל לקרוא, נוכל להגדיר מה יש כאן. אבל עדיין ה'מציאות' היא של הצורה לחוד, ומבחינת 'מציאות' החומר לא נפרד מהצורה. כמו למשל שספר מבחינת מציאות הוא דבר אחד, למרות  שיש בו שתי בחינות, הלבן של הנייר והשחור של הכתב. כשאני אומר כאן בחינת 'מציאות', אני מתכוון למה שנדון באדם חי רשימה 109, בקצרה יש על זה בתגובה לרשימה 137 באדם חי, ובעוד מקומות רבים.

(עיין מקורות מהמורה נבוכים ועוד, עם מעט ביאור, לגבי מהו השכל הפועל, באדם חי רשימה 26.)  כיוון שהשכל הפועל הוא נותן הצורות, ממילא המציאות היא רק הוא. המקובלים אומרים שמצד אחד אכן הבורא הוא אחד פשוט מוחלט שאין מחשבה תופשת בו כלל ועיקר, זה מה שאצל הרמב"ם נקרא מוכרח המציאות, שאין בו שום הגדרה כלל ועיקר, ואין מחוץ לו, ואין בו שום מורכבות, רק אחדות פשוטה (עניין מוכרח המציאות מבואר בהערות קצרות על הפשט של מורה נבוכים בפרקי שלילת התארים (חלק א' מפרק נ' עד פרק ס' וגם אחר כך. ובעיקר שם פרקים נ"ז-נ"ט)). מצד שני יש את עשר הספירות שיש להן הגדרה ומורכבות. הן אל אחדות פשוטה בלי מורכבות. וביחד עם זה הספירות לא יוצאות מהאלוהות. הן לא נבראים אלא מידות של האלוהות. זו סתירה גמורה. גם אצל הרמב"ם, אחרי שלילת התארים שאומרת שהבורא אין בו שום הגדרה ומורכבות כלל ועיקר, עדיין יש תארי פעולה של הבורא, ויש אמירה שהבורא נודע מפעולותיו. וכמו שכתב בהלכות יסודי התורה תחילת פרק ב.  אותה סתירה שיש אצל המקובלים בעניין זה יש גם אצל הרמב"ם. עיין במו"נ א' ע"ב לקראת סוף הפרק לגבי "מי שניצחנו שלמותו", שם אומר את הסתירה הזו בפה מלא.

כבר הארכתי הרבה מאוד בזה ועדיין הוא סוד. זה סוד מעשה מרכבה, איך האינסופי רוכב על הסופי, בלי שתהיה סתירה בין האינסופיות לסופיות. ואיננו יכולים לצפות שנדע אותו.

כך המציאות כולה אינה יוצאת כלל מהבורא, לא רק הספירות אלא גם הנבראים. וכמו שכתב בהלכות יסודי התורה פרק ב הלכות ט-י.

השכל הפועל הוא ספירה, הוא ספירת מלכות, כמו שכתב בפירוש הרמ"ק. יש שאלה אחת איך הוא יכול להיות קיים כספירה, כי האין סוף ברוך הוא הוא האחדות הפשוטה, הוא מוכרח המציאות שאין לו שום תואר חיובי ולא שום הגדרה או שם או תפישת מחשבה כלל ועיקר. גם שם הוי"ה לא תופש בו. אין סוף אינו שם אלא שלילה, שוללים שיש בו סוף, גבול כלשהו, וממילא גם הגדרה כלשהי. כל הגדרה היא גבול, גדר. ולא יתכן שיהיה משהו מחוץ לאין סוף ברוך הוא, כי 'מחוץ' זה אומר שיש לו גבול שקובע שמכאן והלאה זה בחוץ.

הספירות נקראות מידות של הבורא, או תארי פעולה. גם כתארי פעולה לא תיתכן מציאותן כי אם הן מגלות משהו באופן כלשהו, על הבורא, אז זה מטיל בו גבול. ואם אינן מגלות עליו שום דבר הן לא תארים שלו כלל ועיקר. וזו שאלה אחת איך תיתכן מציאות של ספירות ובספרי הקבלה עסקו בזה וגם במורה נבוכים וכתבתי על זה בהערות על הפשט של המורה נבוכים בכמה מקומות. וכמו שכתבתי השאלה הזו היא תוכו של סוד מעשה מרכבה, ואנו מצווים לעמול בה כדי לדייק מה קשה ולראות ככל האפשר יותר את חידוד הקושי, אבל לא לתרץ. מי שזכה לתירוץ לא יוכל לומר אותו, כמו שכתב המורה נבוכים בפתיחה, וכמו שאמרו שאין דורשים במעשה מרכבה אפילו ביחיד.

שאלה אחרת היא איך תיתכן מציאות של נבראים חומריים, ארציים או שמיימיים, מחוץ לשכל הפועל. זה סוד מעשה בראשית. מעשה מרכבה שואל גם על הספירות ותארי הפעולה איך תיתכן מציאותם. הוא עוסק ברכיבה של האינסוף על הסופי, וגם הספירות הן ישות סופית כיוון שיש להן הגדרה שמבחינה בין ספירה זו לבין ספירה זו.

מעשה בראשית עוסק בשאלה איך הנבראים החמריים יכולים להיות קיימים, שלכאורה הם מראים על עצמם שיש להם קיום עצמאי, מכח עצמם, לא רק כתארים של הבורא אלא כישויות עצמאיות מהבורא לגמרי. ספירת חסד קיימת רק כתואר של הבורא, מתגלה ממנו חסד. אולי על ידי שרואים בעולם מעשי חסד ומבינים שזה תואר פעולה של הבורא, או בהשגה בלתי אמצעית של הבורא בעין הלב וכמו שכתב בהלכות יסודי התורה ד' ז'. חסד זה רק תואר שאומרים על הבורא שהוא חסיד. אין כאן מציאות של משהו עצמאי שקיים באותו מובן שהבורא עצמו קיים, בנפרד לגמרי מהבורא. אומרים שרק הבורא קיים והוא חסיד, אין משהו מלבדו קיים. וגם זו סתירה כי לפי זה יש הגדרה של תואר 'חסיד', והבורא עצמו אין בו שום הגדרות ותפישת מחשבה כלל ועיקר, ואם כן ההגדרה של 'חסיד' היא משהו שאינו הבורא והוא קיים, ואם משהו קיים מלבד הבורא הפשוט לחלוטין זו סתירה לאחדותו, כי אם הוא אחד מוחלט אין בו גבולות ולא יתכן שיתקיים משהו מלבד אחדותו, וגם לא משהו כמו התואר 'חסיד'.

אבל סוס, או אבן או אדם או כוכב או כל עצם חומרי, זו סתירה יותר גדולה לאחדות הבורא מאשר התואר חסיד. כי סוס לא מתאר את הבורא אלא הוא מציג את עצמו כקיים בפני עצמו, בלי שום קשר לבורא. זו סתירה חריפה יותר. להבין את הפתרון של הסתירה בין קיומו של סוס לבין אחדות הבורא זהו סוד מעשה בראשית. כי אחרי הפתרון הזה לא הכל נפתר, אלא נשארת השאלה איך תארי הבורא, הספירות, קיימים, ובזה מעשה בראשית לא עוסק.

הפתרון להבין את הסתירה של מעשה בראשית, הוא להבין שהחומר אין לו מציאות כלל וכל המציאות היא מצד הצורה.

התורה דיברה בשפת בני אדם, כלומר בשפת ההמון, שלתפישתם המציאות היא רק בחומר, וכמו שכתב במו"נ א' כ"ו: "כי לא ישיגו ההמון בתחילת המחשבה מציאות כי אם לגשם בלבד, ומה שאינו גשם או נמצא בגשם אינו נמצא אצלם.". וכמו שהגדיר את התפישה הזו אריסטו בקטגוריות פרק ה' (ובעקבותיו המורה נבוכים ג' תחילת פרק י"ח). יש צורך לדייק בהגדרה הזו, כי אי אפשר כלל לתפוש חומר בלי שום צורה. לכן לא יתכן לומר שלחומר מצד עצמו יש מציאות. אלא גם ההמון תופש צורות, וכמו שכתבתי בספר אדם חי חלק ג' לבאר היטב ובפירוט ובהוכחות גמורות איך כל תינוק מיומו הראשון תופש צורות, משיג אידיאות אפלטוניות (בבלוג "אדם חי" יש לשונית שבה נמצא הספר "אדם חי" שערוך בקובץ להדפסה בשני חלקים, ושם יש קישור לחלק השלישי של ספר "אדם חי", שהוא לעת עתה רק עוד רשימה בבלוג אדם חי).

.

ובאגרת תחיית המתים כתב:

"ואמנם יחייב זה כלו מה שיעלה בדמיון ההמון אשר לא יאמינו שיש מציאות חזקה רק לגוף ומה שאינו גוף אבל הוא בגוף, רצה לומר כמקרים הוא גם כן נמצא אצלם אבל אין חזקתו במציאותו כחוזק הגוף. ואולם מה שאינו גוף ולא מקרה בגוף אינו נמצא אצל הסכלים אשר הם בלא ספק, אף על פי שהזקינו, גמולי מחלב עתיקי משדים, ומפני זה יאמינו רובם שהשם גוף אצלם, שאם לא יהיה גוף אינו נמצא. ואמנם הנקראים חכמים באמת, לא על דרך העברה, הנה התבאר אצלם, שכל נבדל מן החומר הוא יותר חזק המציאות מבעל החומר, ואין ראוי לומר יותר חזק, אבל מציאות הנבדל יותר אמתית, מפני שלא ישיגהו אחד מאופני השנוי, והם אשר התבאר אצלם במופת שהשם אינו גוף, ומפני זה מדרגת מציאותו יתעלה בתכלית החזוק. וכן כל נברא נבדל, רוצה לומר המלאכים והשכל, הוא במציאותו חזק מאד, קיים יותר מכל גוף, ומפני זה נאמין אנחנו שהמלאכים אינם גופות, ושבני העולם הבא נפשות נבדלות, רוצה לומר דעות.

וכבר בארנו ראיות מן התורה על זה במאמרנו המכונה "מורה הנבוכים"."

עד כאן לשונו באגרת תחיית המתים.

השגת סוד מעשה בראשית היא המעבר מתפישת ההמון שהמציאות היא בחומר, לתפישה שהמציאות היא בצורה. במילים קל לומר את זה, לתפוש ממש, זה רחוק מאיתנו עד מאוד. אין לנו שום יכולת לתפוש ממש שמציאות העצמים החומריים אינה בחומר.

.

.

לעיל הבאתי את מה שמספרים על בעל התניא, שלפני מותו אמר:

"אני כבר איני רואה תקרה, כי אם את כוח הפועל בנפעל"…

לא בכדי נחתמה מסכת חייו של האדמו"ר הזקן בזה העולם, באמירה רבת משמעות זו. עניין זה של ראיית הכוח המחייה בכל דבר ודבר, הינו אחד מאבני היסוד של תורת החסידות ונידון בהרחבה ובהעמקה בתורת חב"ד. "הנבראים נחשבים לאין ואפס ממש ביחס לכוח הפועל שמהווה אותם תמיד ומוציאם מבחינת אין לבחינת יש", כותב רבנו בספר 'התניא'.

"ומה שכל נברא ונפעל נראה לנו כדבר ממשי, זהו מחמת שאין אנו משיגים ורואים בעיני בשר את כוח ה' ורוח פיו שבנברא, אבל אילו ניתנה רשות לעין לראות ולהשיג את החיות ורוחניות שבכל נברא השופע בו ממוצא פי ה' ורוח פיו, לא הייתה גשמיות הנברא, חומריותו וממשותו, נראה כלל לעינינו, כי הוא בטל במציאות ממש לגבי החיות והרוחניות שבו, וזאת מאחר שמבלעדי הרוחניות הייתה הגשמיות לאין ואפס ממש, כמו קודם ששת ימי בראשית, ורק הרוחניות השופע עליו ממוצא פי ה' ורוח פיו, הוא לבדו המוציאו תמיד מאפס ואין ליש".

דברי בעל התניא הנ"ל, השזורים בצורה זו או אחרת בכל מאמריו, מושתתים על דברי קדשו של ה'בעל שם טוב' הקדוש על הנאמר בתהילים, "לעולם ה' דברך נצב בשמים", ופירש שאותיותיהם של תיבות המאמר "יהי רקיע בתוך המים", שהן כוח רוחני, נצבות ועומדות בתוך הרקיע ונותנים בו חיות, ובלעדי כוח זה המחייה אותו בכל רגע ורגע, הרי שהיו השמים חוזרים להיות כמו שהיו טרם מאמר "יהי רקיע".

הגר"ז גופין שופך לנו קצת אור ומסביר: "העולם נברא לאחר צמצומים רבים שמסתירים את הכוח האלוקי המחייה את הבריאה כולה, אולם הצמצומים עצמם אף הם כוח אלוקי, רק שהם נסתרים ומכוסים. האדמו"ר הזקן, לא רק שראה בכל דבר את הכוח המחייה שלו, אלא ראה גם בעצם הדבר הגשמי, כביכול, אלוקות. ובמילים אחרות, האדמו"ר הזקן לא רק שראה בכל דבר את הכוח הפועל שהוא הכוח המחייה, אלא ראה את הכוח הפועל שבנפעל דייקא, דהיינו שהנפעל [בסיפור הייתה זו התקרה כדוגמה לנפעל] הוא כולו רוחניות"

עד כאן מועתק ממקור של חסידי חב"ד שאינני זוכר היכן הוא.

לפי הסיפור, בעל התניא השיג שהתקרה היא כח הפועל בנפעל, מציאותה מושפעת מהבורא ואין לה כלל מציאות עצמאית, אין לה מציאות חומרית. אבל יש לה מציאות שאינה חומרית, כלומר היא אותיות של תורה, דבר ה', כח השם המתגלה בעולם. כח השם מתגלה בצורה המופשטת שהיא האידיאה 'תקרה'. יש ל'תקרה' מקור בספירות העליונות, היא בחינת הגנה ורחמים על החוסים בצילה. כמו סוכה. יש בתקרה גילוי מידת הרחמים של הבורא, ובעל התניא השיג שאין בתקרה שום דבר מלבד הגילוי הזה. אבל מידת הרחמים היא עדיין עניין מוגבל, שיש לו הגדרה, זו ספירה מעשר הספירות, מידת הרחמים. עדיין גם ספירה כמו מידת הרחמים לא יכולה להתקיים כי רחמים זו הגדרה מוגבלת והבורא אינו מוגבל  ואחדותו המוחלטת לא מאפשרת שיתקיים שום דבר מלבדו, ואם מידת הרחמים מוגבלת ומוגדרת היא מלבדו. היא גורמת שיהיה יש עוד מלבדו, ואחדותו מחייבת שאין עוד מלבדו.

בסיפור על בעל התניא לא הגיעו למדרגה של סוד מעשה מרכבה, שגם מידת הרחמים בטלה לגבי האין סוף ברוך הוא. אבל כן הגיעו לסוד מעשה בראשית, שהמציאות החומרית של התקרה הושגה כמציאות של דבר ה', שהוא מידה של ה', ספירה, תואר פעולה, ולא של גוף חומרי. (זה לא מכריח שבעל התניא לא השיג את סוד מעשה מרכבה, כי גם אם השיג, זה עניין שלא ניתן להאמר במילים כלל, כמבואר בפתיחת המו"נ, ואולי דיבר רק על מעשה בראשית כי רק זה ניתן להאמר במילים.)

הפיזיקה של אריסטו היא סוד מעשה בראשית, כי היא מתבוננת בגופים החומריים, ומשיגה שהם נובעים ממציאותו של הבורא (הסיבה הראשונה בלשון הפיזיקה של אריסטו), ולא יוצאים ממנה.

המטאפיזיקה עוסקת בישויות שאינן חומריות, חוקרת את מהות אופן מציאותן. ומגלה שכולן מציאותן היא מציאות כשלעצמה, לא מציאות של משהו אלא מציאות סתם. שזה שם הוי"ה, ומהשגתו מגיעים הלאה להשגה עליונה יותר של סוד מעשה מרכבה. עד סוף ספר למבדא, מגיעים להשגה ששם הוי"ה הוא לבדו המציאות ואין מציאות זולתו.

אחר כך יש את שני הספרים האחרונים של המטאפיזיקה, ששום אדם לא עסק בהם, חכמי הדורות התעלמו מהם, כי אין להם הבנה כלל. הם נראים כמו מילים תמוהות חסרות פשר, והקצת שיש לו מובן מה, הוא מלא סתירות גמורות גם באותו משפט. שם נרמז מה שמעל השגת שם הוי"ה, ברמזים עמוקים שנודעים רק לחכם ומבין מדעתו. ידיעת שם הוי"ה היא השגת סוד מעשה בראשית, שיש נמצאים שונים זה מזה, רק שמציאותם היא מציאותו של בוראם, הם לא יוצאים מחוץ למציאותו, וכמו שכתב בהלכות יסודי התורה פרק ב' הלכות ט'-י', שהבורא יודע רק את עצמו ולא יודע שום דבר מחוץ לעצמו (כי אין חוץ לעצמו), ומזה יודע את כל הנבראים כי הם סמוכים לו בהווייתם (כלומר הם קיימים אבל בלי לצאת מאחדותו, בלי לצאת מהאלוהות, וכמו שכתבו המקובלים לגבי הספירות, וזה כאמור דבר שהוא סתירה).

מעל זה הוא סוד מעשה מרכבה שלפיו אין בכלל נבראים שונים, גם לא כתארים או ספירות או הגדרות כלשהן, ואין מאומה מלבד האחדות הפשוטה המוחלטת שאין בה מורכבות כלל. בשני הספרים האחרונים של המטאפיזיקה רמוזה בראשי פרקים התורה שבעל פה של אפלטון, שנמסרה בסוד רק למבינים מדעתם, וכגון אריסטו שאפלטון מסר לו את הסוד בעל פה. שם יש נגיעת מה בסוד מעשה מרכבה, כראשי פרקים סתומים ומפוזרים בלא סדר, שרק מי שמבין מדעתו יכול לצרף ולסדר ולהבין את מה שכתוב. וכמו ספר המורה נבוכים שכתב בהקדמה שדבריו על מעשה מרכבה באו באופן כזה. ואין דרך לומר את הדבר במילים ברורות. כי כל העניין הוא שאין הגדרות וממילא אין מילים.

.

.

(בכוונתי בע"ה אחרי תרגום כתבי אריסטו לכתוב שוב ביאור על מורה נבוכים. הכוונה שם היא לבאר לפי מה שכתב בהקדמתו של דבריו שם עוסקים במעשה מרכבה בלבד, והם ראשי פרקים סתומים מפוזרים בלי סדר. הכוונה היא לתרגם את החיצוניות של המורה נבוכים לראשי פרקים על מעשה מרכבה. זה יהפוך אותו לספר שאי אפשר לקרוא. הוא יהיה כמו שני הספרים האחרונים של המטאפיזיקה של אריסטו. גיבוב משפטים סתומים לגמרי.

יש אפשרות לעיסוק לימודי גם בספר כזה, על ידי שמחדדים את הקושיות. לא מחפשים לפתור את הקושיות, לא מחפשים לראות איך הכל כתוב ברור ומסודר ובעל משמעות ומובן. אלא מחפשים לראות מה בדיוק לא מובן. אם יש משפט שנשמע חסר פשר לגמרי, אפשר לומר שאין לו שום פשר ודי. ואפשר לנתח ולהסתכל היטב מה בדיוק בו חסר פשר, מה גורם לו לא להיות מובן. מה בו סותר את מה, או מה בו לא מתחבר למה. ככל שמחדדים את הקושי, בודקים מה לא סותר למה ומה כן סותר למה, מה מתחבר לצירוף מילים שיש לו מובן ומה לא, ועמלים בזה הרבה לדייק מאוד שוב ושוב בתכלית הדיוק, כך מתקרבים לפנימיות של העניין. אם זוכים להתקרב מספיק אז הלב תופש את הפנים של העניין ואת זה הוא כבר לא יכול להסביר במילים. אבל התפישה הזו אפשרית רק אם התקרב מאוד לחידוד הקושיא. מרוב חדות הקושיא היא חותכת כמו תער, מכאיבה, ומהדם של החיתוך נובעת התפישה שבאה מהחיים, מהדם, מהלב (כמו שכתב בהלכות יסודי התורה ד' ז' שהלב משיג את הבורא בלי אמצעי). הצעד הראשון לכיוון הזה, הוא להוציא את המורה נבוכים מכלל ספר שנדמה שיש לו מובן פשוט שאפשר לקרוא בקריאה רגילה. העטיפה הזו של מובן שאפשר לקרוא היא משכיות כסף, היא רק עטיפה. זה לא תוכיות הספר, משכיות הזהב שבו. כדי להגיע למשכיות הזהב יש לקלף את תפוחי הכסף, את הרובד שבו הספר ניתן לקריאה פשוטה ויש בה מובן.  ולהראות שאינו אלא רק ראשי פרקים מפוזרים של מעשה מרכבה שרק חכם שמבין מדעתו יכול לקרוא אותם. ומי שאינו חכם יכול לעמול על חידוד הקשיים שבהם ומזה אולי לזכות אחר כך להתחכם ולהבין משהו. (משם אולי יהיה אפשר להתחיל לעסוק בבאור ספרי קבלה. שנזכה לשנים ולסייעתא דשמייא)).

.

.

האור עניינו סוד מעשה בראשית.

כשעולה האור אחרי הלילה נראים דברים שונים זה מזה, אבל באמת איננו רואים אלא רק אור ותו לא. עולה מזה שכל הדברים הנראים נראים בתוך האור עצמו, לא מחוץ לו.

ובנמשל כל המציאות של הגופים החומריים היא רק בתוך אור הצורות ודבר ה' ולא מחוץ לו. וכמו שמומחש בסיפור על בעל התניא.

בתחילת ספר בראשית מדובר על סוד מעשה מרכבה. בריאת שמים וארץ פירושה בריאת 'מעלה' ו'מטה'. כלומר מקום. בספר עץ חיים כתב על הצמצום שעניינו שהתפנה מקום פנוי, ובו כל הנבראים (כלומר בו מצויירות כל הצורות. עיין בזה ברשימה הקודמת על דברי אבן סינא). מקום פנוי עניינו שיש מעלה ומטה. בל מקום פנוי אין מציאות לשום כיוונים כלל. גם לא במחשבה. מדובר כאן גם על כיוונים מופשטים. כמו שאומרים שמידת החסד היא מעל מידת הדין. כשאין כלל בחינת מעלה ומטה אי אפשר לומר שמספירה מסויימת השתלשלה ספירה אחרת, כי אז הראשונה היא למעלה מהשנייה. לכן אין חלוקה כלל לשום בחינות והכל הוא אחדות פשוטה מוחלטת בלי מורכבות כלל.  מהאין סוף שאין בו מעלה ומטה, אין בו שמים וארץ, נבראו שמים וארץ. כלומר נברא המקום הפנוי שמדבר עליו האר"י בספר עץ חיים, ואז יכלו להצטייר בחללו הקווים, הצורות, האידיאות, הם אילן הספירות. זה פירוש הפסוק בראשית ברא אלהים את השמיים ואת הארץ. עיין במורה נבוכים ב' ל' בתחילת הפרק, שם רמוז עניין זה.

.

היחס בין מה שלפני בריאת החלל הפנוי לבין מציאות החלל הפנוי, הוא סוד מעשה מרכבה, ונקרא גם סוד הצמצום. האין סוף ברוך הוא שאין בו שייכות כלל ללמעלה ולמטה כי הוא בלי שום גבולות (להבחין בין למעלה ולמטה דורש הגדרה מהו למעלה ומהו למטה, והגדרה היא גבול והיא תפישת מחשבה, וזה סותר לאחדות), נעשה בעצמו משהו שיש בו גבולות. הרי אחרי הצמצום לא נולד מציאות של משהו מחוץ לו, גם לא של חלל ריק מחוץ לו (חלל ריק הוא משהו, כי הוא מאפשר אפשרויות, שלא היו אפשריות בלי החלל הריק. הוא ריק, הוא בעצמו לא כלום, אבל בחלל ריק יכולות להצטייר צורות, נכנס לשם קו של אור שמצייר צורות, וזה אפשרויות שאל היו מקודם, לכן מציאותו של החלל הריק היא באפשרויות. זה מה שכתב אריסטו שההגדרה המדוייקת לחומר היא אפשרויות. החלל הריק שדיבר עליו האר"י הוא החומר הראשון שמדובר עליו באפלטון ואריסטו, הוא לבנת הספיר שטעו בה אצילי בני ישראל). ביאור יותר בעניין החלל הריק ואיך הוא מוליד את הצורות כתבתי ברשימה הקודמת.

אלא כביכול האין סוף עצמו נעשה החלל הריק. הוא עצמו נמצא כאינסוף וגם נמצא כחלל ריק שמצויירות בו צורות. זו הסתירה שסוד מעשה מרכבה עוסק בה, וזהו גם סוד הצמצום. ובזה מדבר הפסוק הראשון של ספר בראשית, שהתחלת התפישה והשייכות למילים היא בצמצום, דהיינו בבריאת מעלה ומטה, שמיים וארץ.

(לשון האר"י בספר עץ חיים:

"הקדמה אחת כוללת מן הא"ס [האין סוף. כלומר מה שאין לו גבולות כלל ואין מחשבה תופשת בו כלל ואין בו שום מורכבות אלא רק אחדות פשוטה] עד הזעיר אנפין [אלה הצורות המוגדרות, אילן הספירות, התורה]. דע כי תחלת הכל היה כל המציאות אור פשוט ונקרא אור א"ס ב"ה [אין סוף ברוך הוא] ולא היה שום חלל ושום אויר פנוי אלא הכל היה אור א"ס, וכשעלה ברצונו להאציל הנאצלים ולברוא הנבראים לסיבה נודעת (והוא ליקרא רחום וחנון וכיוצא ואם אין בעולם מי שיקבל רחמיו ממנו איך יקרא רחום וכן עד"ז [על דרך זה] שאר הכנויים) הנה צמצם עצמו באמצע האור שלו בנקודת המרכז האמצעי אל הסביבות והצדדים ונשאר חלל בנתיים. וזה היה צמצום א' [אחד] של המאציל העליון וזה המקום חלל עגול בשוה מכל צדדין עד שנמצא עולם האצילות וכל העולמות נתונים תוך עגול זה ואור א"ס מקיפו בשוה. והנה כאשר צמצם עצמו אז דרך צד א' מן החלל המשיך דרך קו א' ישר דק כעין צנור אור א' הנמשך מן הא"ס אל תוך החלל וממלא אותו אבל נשאר מקום פנוי בין האור שבתוך החלל ובין אור הא"ס המקיף את החלל שאל"כ יחזור הדבר לכמות שהיה ותחזור ותתחבר האור הזה שבתוך החלל עם הא"ס כבראשונה יחד וע"כ לא נתפשט ונמשך האור רחב אל תוך החלל רק דרך קו א' דק לבד ודרך קו הזה נמשך ויורד אור א"ס אל תוך החלל העגול שהוא הנאצל ועי"כ מתדבק המאציל בנאצל יחד.")

.

.

אחר כך מדובר על סוד מעשה בראשית, והוא פסוק ג' של בראשית פרק א', שאומר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר."  (פסוק ב' הוא המשך של פסוק א' ונובע ממנו, עניינו הוא החומר הראשון שזה החלל של הצמצום, שממנו נביעת ד' היסודות. במקום אחר דיברתי בזה באריכות). אור הוא השכל הפועל, ספירת מלכות. הוא מה שמצטייר בתוך החלל הפנוי של הצמצום. הוא ציור של עצמים שונים אבל הם נראים לכאורה כעצמים נפרדים שקיימים לעצמם, באמת הם לא יוצאים למציאות נפרדת כל אחד במציאותו שלו, כולם הם רק השתברויות שונות של קרני האור האחד. כמו אספקלריא.

.

.

אספקלריא:

download

.

images

בקרן האור הלבנה נמצאים כל אורכי הגל של האור הנראה. מהירות אורכי הגל השונים בתוך הזכוכית שונה, ולכן הזכוכית מפרידה ביניהם.

.

.

לפי המדע של ימינו, הראייה היא על ידי שקרני האור מגיעות מהשמש ונופלות על העצם, ואז  הן מוחזרות מהעצם ומגיעות לעין שקולטת אותן. אור השמש הוא לבן, כולל בתוכו את כל אורכי הגל של האור הנראה. כל פלח של אורכי גל נקלט בעין כצבע מסויים. נניח מאורך גל של מילימטר עד אורך גל של שני מילימטר נקלט בעין כאדום, משני מילימטר עד שלושה מילימטר נקלט בעין ככתום וכן הלאה, כמובן שבמציאות אין גבולות מדוייקים, והצבעים כמו "נמסים" זה לתוך זה במעבר הדרגתי. שינוי מאוד קטן באורך הגל לא נקלט כלל בעין (ובמערכת של המוח שמפרשת את מה שהעין קולטת), לכל אחד יש רגישות משלו שלפיה הוא קולט שינוי גדול מספיק באורך הגל ומפרש במוח שזה גון צבע שונה. העצמים בולעים חלק מאורכי הגל ומחזירים חלק מהם, ולכן יש ביניהם הבדלי צבע. לכל עצם יש החזרת אורכי גל שמאפיינת אותו לפי מה שהוא בולע ומה שהוא מחזיר, ולפי זה נקבע הצבע שלו. באמת אין לשום דבר צבע, באופן אובייקטיבי אין צבעים אלא רק גלים אלקטרומגנטיים באורכי גל שונים. המוח האנושי הוא שמתרגם את השינוי באורכי הגל לצבעים, ומייחס לפי זה צבעים שונים לעצמים. תחום מסויים של אורכי גל של הקרינה האלקטרומגנטית מתורגמים במוח לצבעים, תחום אחר של אורכי גל מתורגם לתחושת חום ברמות שונות, ויש תחומים של אורכי גל שלא נקלטים כלל אצל האדם (חלקם נקלטים אצל בעלי חיים אחרים). 

sine_wave_5

images

roygbiv_waves

.

לפי זה עצם שמחזיר את כל קרני האור שהשמש מפילה עליו, יהיה בצבע לבן, בדיוק כמו אור השמש עצמו. אם כל העצמים יחזירו כל מה שנופל עליהם, כולם יהיו לבנים בשווה. נראה רק אור אחיד אינסופי, בלי עצמים כלל. 

מה שגורם לנו לראות עצמים שונים זה מזה, בצבעים שונים זה מזה, הוא רק מה שהם לא מחזירים את כל האור שנפל עליהם, אלא בולעים את מקצתו. כלומר העצמים השונים שקיימים בעולם הם משום שאף אחד מהם לא מגלה את גילוי אחדות הבורא באופן מלא, לא מאיר את כל האור, אלא מחסיר חלק מהאור. כל עצם מחסיר חלק אחר של האור של גילוי האחדות, ולכן הוא נבדל מהאחרים.  כלומר אנחנו לא באמת רואים עצמים שונים (בכלל אין ראיה של עצם, תמיד רואים אך ורק אור), אנחנו רואים תמיד רק את אור השמש הלבן ותו לא, אלא שחלקים ממנו מואפלים ולכן זה נראה שאנו רואים עצמים שונים זה מזה. אנחנו לא רואים את החלק המואפל, אלא רק את החלק שנשאר, הוא אור השמש עצמו, אע"פ שחלק מאורכי הגל חסרים בו עדיין הוא שריד שנשאר מאור השמש עצמו. גם כשרואים עצמים נפרדים לא רואים שום דבר חוץ מאור השמש לבדו. כמו כשרואים אותיות חקוקות בסלע, באמת כל מה שרואים הוא רק את הסלע עצמו ולא שום דבר אחר. 

זה משל לשכל הפועל, שכל מה שאנו רואים כעצמים אינו אלא מציאותו של השכל הפועל עצמו, אורו של השכל הפועל ותו לא. וכמו המעשה על בעל התניא.

.

.

מי שזכה לזה, לא רק שאצלו התקרה לא קיימת כגוף חומרי, אלא רק כדבר ה', גילוי ה', כך גם הוא בעצמו מפסיק להיתפש בעיני עצמו כקיים באופן נפרד חומרי.

זה מה שכתב אלפראבי:

"ויהיה אז המושכל והמשכיל והשכל בו דבר אחד בעינו ובזה ישוב במדרגת השכל הפועל, וזאת המדרגה אשר יגיע בה האדם נשלמה הצלחתו"

האדם עצמו נעשה במדרגת שכל פועל, השכל הפועל אין לו קיום חומרי, וכך גם האדם שדבק בו אין לו יותר קיום חומרי. זו מיתת נשיקה שמדבר בה המורה נבוכים ג' נ"א.

.

.

המעשה על בעל התניא ממחיש לנו כמה המדרגה של סוד מעשה בראשית רחוקה מאיתנו. מי מאיתנו מסתכל על התקרה ולא רואה שם תקרה אלא רק דבר השם, רק כח הפועל בנפעל.

.

.

.

זה לשונו של אלפראבי שאליו התייחסתי כאן (ספר התחלות הנמצאות (נקרא גם ספר ההתחלות), בתרגום רבינו שמואל אבן תיבון, נמצא כאן.):

45

.

.

סוד מעשה בראשית הוא שיש נבראים שהם עצמים חומריים, והעולם הארצי מגדיר כמציאות צורה רק אם היא מלובשת במצע חומרי. וביחד עם זה, בלי סתירה, החומר אין לו מציאות, והיינו שהוא אחד גמור עם הצורה.

בהלכות יסודי התורה ד' ז' כתב:

"לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה ויודע שיש שם גופים שגולמם מחובר מארבעת היסודות וגופים שגולמם פשוט ואינו מחובר רק מגולם אחד.

והצורות שאין להם גולם אינן נראין לעין אלא בעין הלב הן ידועין כמו שידענו אדון הכל בלא ראיית עין."

בתחילה כתב שלעולם אין אתה רואה צורה בלא גולם. ובהמשך כתב שהצורות שאין להם גולם אינן נראין לעין אלא בעין הלב הן ידועין.

יש חילוק בין 'ראיית העין' שלעולם אינה רואה צורה בלא גולם, לבין 'עין הלב' שהיא כן יודעת צורה בלי גולם.

ראיית העין זה גם כח הדמיון, שלא יכול לצייר בדמיון צורה בלא גולם. זה העולם החומרי, שמציאותו נובעת ממה שהאדם תופש על ידי כח הדמיון, וכיוון שהתפישה לא יכולה להיות בלי חומר, העולם נתפש כחומרי.

כשהאדם מתעלה למדרגה שהוא תופש בעין הלב, אז הוא יכול לתפוש מציאות שאינה חומר ואז העולם שלו נעשה עולם מופשט מחומר. הטבע אצלו זה הצורות בלבד.

יש כאן שני צדדים ששניהם אמת, האחד שיש עולם חומרי, והשני שאין עולם חומרי אלא רק צורות מופשטות. העולם החומרי הוא לא שקר במובן הפשוט. הוא מדרגה של המציאות. גם מה שכתוב מפורש בתורה שיש לבורא עולם רגליים זה לא שקר במובן הפשוט, זה מדרגה מסויימת של תפישה. התפישה הזו אמת חלקית ונחוצה, אם היא משלימה לתפישה הגבוהה יותר, והיא שקר גמור אם היא כופרת בתפישה הגבוהה יותר.

.

.

אעתיק לשון מספר התחלות הנמצאות של אלפראבי, ששם הפשט לא כל כך ברור. מצד אחד הוא לכאורה משווה את החומר והצורה מצד המציאות. לצורה אין מציאות בלי שהיא מתממשת במצע חומרי, ולחומר אין מציאות בלי צורה. זו ההגדרה של אריסטו ש'עצם' בעולם החומרי הוא הרכבה של חומר וצורה, 'עצם' פירושו 'מה שנמצא'. המובן של 'נמצא' הוא הרכבת חומר וצורה. חומר לחוד אינו נמצא וגם צורה לחוד אינה נמצאת. אדם שחומרו (הבשר) וצורתו (הנפש) נפרדו הוא מת. זה לא אומר שכשהוא מת הבשר לא קיים או שהנפש לא קיימת. רק בשר מת אינו בשר חי, אינו בשר אדם. ונפש מופשטת היא לא נפש חיה, לא נפש אדם, אלא רוח רפאים או שד או כיו"ב. מצד העולם החומרי אין עדיפות לצורה על החומר מבחינת הגדרת מהו 'נמצא'. זה המבט הארצי.

זה כתוב בקטע שאעתיק, וביחד עם זה כתוב שם גם שיש עליונות לצורה כלפי החומר, שהיא זו שיותר נמצאת, שבאמת נמצאת, והחומר לא קיים כשלעצמו, אלא הוא בעצם רק בחינה בצורה. זה המבט השמיימי. (הוא כותב שהכוונה הראשונה היא מציאות הצורות לחוד, לא מציאות החומר. והרי פשוט ששום דבר לא יכול לצאת מחוץ לכוונה הראשונה. מה שנמצא הוא בהכרח מה שהיתה הכוונה הראשונה שיימצא. לא יתכן שהכוונה הראשונה היתה שתימצאנה צורות לחוד, רק הבורא לא היה יכול לממש את כוונתו, ונאלץ בהיפך מכוונתו לעשות משהו שהוא לא רוצה, דהיינו להלביש את הצורות בחומר, כי בלי זה הוא לא יצליח לממש את כוונתו שתהיינה רק צורות. חלילה מלחשוב כך. אלא אם הכוונ הראשונה שיש רק צורות, זה אומר שלפי האמת יש רק צורות. אלא שזו אמת שמיימית, ויש גם אמת ארצית, שהיא לא יוצאת מהכוונה הראשונה, כי לפיה זה אל שבאמת יש מציאות מוחלטת וגמורה של החומר כשלעצמו. אלא יש תפישה כזו. צריך עוד ביאור בזה וכבר הארכתי במקומות אחרים)

המיוחד בקטע הזה הוא שהוא מערבב את שתי ההסתכלויות לאחד. זה השגת סוד מעשה בראשית, שלא בא לשלול לגמרי את המבט הארצי, אבל גם לא לקבל אותו כמבט שמקיף את האמת בשלמותה. אלא שפתוך בו, מעורב בו, מאוחד איתו, המבט השמיימי והם חיים ביחד כמו נפש בגוף. בלי בסתירה. נפש וגוף סותרים לכאורה, איך ייתכן שהם אחד. אבל כך הוא, וכך גם התפישה על המציאות, במדרגת סוד מעשה בראשית. זה הקטע המדובר:

2020-03-26 14_54_52-Window

  .

הוא מביא משל מהעין. הבשר של העין לחוד כמובן לא מספיק שתהיה ראייה. אבל גם הנפש של העין, זהו הכח המופשט של חיים שמכוחו נפש האדם רואה, לא מספיק כדי שתהיה ראיה אם אין בשר של העין.

(אגב, אפשר לראות על הבעת הפנים של אדם והמבט שלו אם הוא עצוב (או שמח או כל רגש). גם אם הוא אומר אני לא עצוב בכלל אומרים לו: אבל רואים על פניך שמשהו לא בסדר. הראייה היא וודאית ואי אפשר להכחיש אותה. וקשה הרי לכאורה העין רואה רק אורכי גל של קרני אור. היא כמו מצלמה. העצבות לא מחזירה קרני אור, היא שקופה, אי אפשר לצלם אותה. אז איך העין הבשרית רואה את העצבות.
יש שמסבירים שזה בנוי על פענוח סימנים. כמו שמי שמניף דגל לבן אני מפענח שזה סימן לכניעה, בלי לראות את השמחה. בציור של סמיילי זה נכון, אין בו שמחה, אני לא רואה בו שמחה. אני רק מפענח שהצורה של קצות שפתיים למעלה היא סימן לשמחה.

זה וודאי לא נכון. לשיטת מי שאומר כך יש הרבה קושיות פילוסופיות ואכמ"ל. לדעתי כל מי שיש לו נפש ברור לו שזה לא כך. אם אני רואה את הרגש של חברי רק על ידי פענוח סימנים, לא בראיה ישירה בלתי אמצעית, אז אני לא באמת יכול להזדהות איתו ממש, לנגוע ברגש שלו ממש, להתאחד איתו בתחושה הרגשית שלו. כשרואים שמישהו עצוב מרגישים שזו ראיה ישירה של הרגש שלו, ולא פענוח סימנים. זה חווייה אחרת לגמרי מאשר להסתכל על סמיילי.

הביאור בזה הוא לפי מה שכותב כאן אלפראבי, שיש בעין כח נפשי של ראיה, והוא הצורה, והעין הבשרית שקולטת קרני אור היא רק החומר של זה. וכח נפשי של ראיה יכול לראות נפש באופן ישיר)

לשון אלפראבי: הראות, כלומר פעולת הראייה, היא עצם. כלומר היא דבר שיש לו מציאות בעולם הארצי. אריסטו מגדיר שהמילה 'עצם' פירושה דבר שיש לו מציאות. בעולם הארצי עצם הוא בהכרח חומר וצורה ביחד. העצם שהוא הראייה, העובדה הטבעית הקיימת שאדם רואה, גוף העין הוא חומרו של העצם הזה, ו'הכח אשר בה יראה' היא הצורה של העצם הזה. הכח אשר בה יראה הוא כח חיים מופשט, מחלקי הנפש.

.

.

.

.

אלה דברי הרמב"ם באגרת על ספר התחלות הנמצאות של אלפראבי:

d7aad799d791d795d79f-d790

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 138 - ביאור ההבדל בין מעשה בראשית למעשה מרכבה. ביאור מה שהשכל הפועל נמשל לאור השמש, Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s