137 – קצת נקודות סביב ענייני וירוס הקורונה (וקצת על תמימות ועל עבודת הציפייה למשיח)

מורה נבוכים ג' י"ח:

"יתחייב לפי מה שזכרתיו בפרק הקודם כי אי זה איש מאישי בני אדם שהשיג מן השפע ההוא חלק יותר גדול כפי הכנת החומר שלו וכפי התלמדו תהיה ההשגחה עליו יותר בהכרח אם ההשגחה נמשכת אחר השכל כמו שזכרתי;

ולא תהיה אם כן ההשגחה האלוקית בבני אדם כולם בשוה אבל יהיה יתרון ההשגחה עליהם כיתרון שלמותם האנושי זה על זה. ולפי זה העיון יתחיב בהכרח שתהיה השגחתו ית' בנביאים עצומה מאד ולפי מדרגותם בנבואה ותהיה השגחתו בחסידים ובטובים כפי חסידותם וישרונם – אחר שהשיעור ההוא משפע השכל האלוקי הוא אשר שם דבר בפי הנביאים והוא אשר ישר מעשי הטובים והשלים חכמות החסידים במה שידעו. ואמנם הסכלים הממרים כפי מה שחסרו מן השפע ההוא היה ענינם נבזה וסודרו בסדר שאר אישי מיני בעלי החיים "נמשל כבהמות נדמו"; ומפניזה היה קל להרגם אבל צווה בו לתועלת. וזה הענין הוא פינה מפינות התורה ועליו בנינה – רצוני לומר על שההשגחה באיש איש מבני אדם כפי מה שהוא:"

.

ושם ג' נ"א:

"ואחר שהענין כן, כבר סר הספק הגדול אשר הביא הפילוסופים לשלול השגחת השם מכל איש ואיש מבני אדם, ולהשוות ביניהם ובין אישי מיני שאר בעלי חיים, והיתה ראיתם על זה, מצוא החסידים והטובים רעות גדולות. והתבאר הסוד בזה, ואפילו לפי דעתם. ותהיה השגחת הש״י מתמדת במי שהגיע לו השפע ההוא המזומן לכל מי שישתדל להגיע אליו, ועם הפנות מחשבת האדם והשיגו הש״י בדרכים האמתיים ושמחתו במה שהשיג, אי אפשר שיקרה אז לאיש ההוא מין ממיני הרעות^[1], כי הוא עם השם והשם עמו. אבל בהסיר מחשבתו מהשם, אשר הוא אז נבדל מהשם, השם נבדל ממנו, והוא אז מזומן לכל רע שאפשר שימצאהו, כי הענין המביא ההשגחה ולהמלט מיד המקרה, הוא השפע ההוא השכלי. וכבר נבדל קצת העתים מן החסיד ההוא הטוב, או לא הגיע כלל לחסר ההוא הרע, ולזה אירע לשניהם מה שאירע.

והנה התאמתה אצלי זאת האמונה גם כן מדברי התורה, אמר ית' והסתרתי פני מהם והיה לאכל ומצאהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה (דברים לא יז). ומבואר הוא שהסתרת הפנים הזאת אנחנו סבתה, ואנחנו עושים זה המסך המבדיל בינינו ובינו, והוא אמרו ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה (דברים לא יח), ואין ספק כי דין היחיד כדין הצבור. הנה התבאר לך כי הסבה בהיות איש מבני אדם מופקר למקרה ויהיה מזומן ליאכל כבהמות, הוא היותו נבדל מהשם. אבל מי שאלוהיו בקרבו לא יגע בו רע כל עיקר, אמר הש״י אל תירא כי עמך אני אל תשתע כי אני אלהיך (ישעיהו מא י), ואמר כי תעבר במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך (ישעיהו מג ב). כי כל מי שהביא עצמו עד ששפע עליו השכל ההוא, תדבק בו ההשגחה וימנעו ממנו הרעות כולם, אמר ה׳ לי לא אירא מה יעשה לי אדם (תהלים קיח ו), ואמר הסכן נא עמו ושלם (איוב כב כא), יאמר פנה אליו ותשלם מכל רע."

.

.

.

לפי ההגדרה של הרמב"ם מהו 'שכל', אין הכוונה לשכל אינטלקטואלי חשבוני חיצוני שיש לנו הרבה ממנו (אולי הרבה מדי), אלא ליכולת להתבונן במושכלות המופשטות, לראות בעין הלב את המלאכים, כמו שמבואר בהלכות יסודי התורה א' ב' ושם ד' ז'. לפי הגדרת הרמב"ם ל'שכל' איננו נחשבים חכמים כלל. ובוודאי לפי מה שכתב בפרק נ"א שהעניין הוא היפנות המחשבה מכל דבר מלבד השגת השם, אין לנו שייכות לזה, ונמצא שעלינו אין השגחה ואנו מסורים ליד המקרה כמו בעלי החיים.

לכן אין שום שחר לכל הדיבורים שמנסים להבין למה בא וירוס הקורונה, מה זה בא לומר לנו, איזה לקח עלינו ללמדו מזה, וטמון בזה גם הפחד, מה נוכל לעשות כדי שלא נלקה בנגף, אולי אם נלמד את הלקח שזה בא ללמדנו אז לא נחלה. כמו שאם היינו יודעים שלהקריב עז לבעל ולאשרה מגן מהוירוס, היינו מקריבים.

.

.

בחלק ג' פרק י"ז כתב:

"והראיה על היות שאר בעלי החיים בלתי מושגח בהם רק במין ההשגחה אשר זכר אותה אריסטו – מאמר הנביא כאשר ראה מהתגברות נבוכדנצר ורוב הרגו בני אדם אמר אדוני אלוקים כאילו נעזבו בני אדם ונשכחו ונעשו הפקר כדגים ותולעי הארץ הראה בזה המאמר שהמינים ההם נעזבים. והוא אמרו "ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו כולו בחכה העלה וגו'". ואחר כך באר הנביא שאין הענין כן ולא על צד העזיבה והשכחה והעלות ההשגחה אבל על צד העונש להם להתחיבם בכל מה שחל בהם – אמר "ה' למשפט שמתו וצור להוכיח יסדתו""

מבואר שגם הרשעים והטפשים שהרג נבוכדנצר אינם נעזבים ליד המקרה באותו אופן כמו בעלי החיים. אלא שהם נעזבים ליד המקרה כעונש על היותם טפשים ורשעים, ויש בידם לשוב מרשעם ולהחכים ולזכות להשגחה. לכן גם היותם מופקרים ליד המקרה זה לא יוצא מגדרי ההשגחה של שכר ועונש. מה שאין כן בעלי החיים שאינם נכללים בעניין שכר ועונש.

.

.

זהו שכתב במשנה תורה בתחילת הלכות תעניות:

"מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור. שנאמר על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות. כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו.

ודבר זה מדרכי התשובה הוא. שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב עונותיכם הטו וגו'. וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם.

אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית. הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים. ותוסיף הצרה צרות אחרות. הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי והלכתי גם אני עמכם בחמת קרי. כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהיא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי."

עלינו לדעת שגם המצב של להיות מסור ליד המקרה הוא בכלל שכר ועונש, ויש לנו לשוב על זה עצמו שאין עלינו השגחה. כלומר יש השגחה על עצם השאלה האם יש עלינו השגחה או שאנו מסורים ליד המקרה. אם נשוב תהיה עלינו השגחה, ואם נתמיד למרוד נימסר ליד המקרה בתורת עונש, עונש הוא השגחה. " ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן" – אם הם חכמים יידעו על איזה מעשה מסויים זה בא ואיזה לקח מסויים זה מלמד. ואם הם טפשים שאין בהם השגחה ואינם יכולים להבין על מה זה בא, יידעו לכל הפחות שזה בא עליהם בגלל טפשותם. זה לעולם לא יוצא מחוץ לשכר ועונש ותשובה ותפילה ופנייה אל הבורא, גם אצל הטפשים.

לעיל רשימה 29 כתבתי יותר בעניין ההשגחה לפי הרמב"ם.

.

.

.

כאן באתי רק להזכיר עניין פשוט וידוע, אין בו שום חידוש, אבל כשזה מגיע לשעת מבחן במציאות, והפחד מסעיר ומבלבל, טוב להזכיר את העניין שוב.

יש טעות נפוצה לחשוב שיש רק שתי אפשרויות:

א' – עלינו להתייחס אל העונש, במקרה שלנו הוירוס (לפי מי שסובר שבאמת יש בו סכנה יותר משאר שפעת וכיו"ב, וכמדומני שזה לא מוסכם על הכל), כבא עלינו מאבינו שבשמיים. לפי זה יש כאן יחס מאב אוהב אל בניו, וכך עלינו לקבל את זה. לפי זה עלינו לנסות להבין מה זה בא לומר לנו, על איזה עניין מסויים זה מרמז שעלינו להתעורר ולהתחזק בו וכיו"ב.

ב' – לפי הרמב"ם אפשרות א' היא רק לחכמים, ואנחנו לא חכמים. כיוון שאיננו חכמים אנו מסורים ליד המקרה, והוירוס לא בא לומר לנו שום דבר, לא ללמד ולא לעורר. סתם קרה מקרה שנהיה וירוס. לכן עלינו להתייחס לזה באדישות ולהמשיך בחיינו הדתיים כאילו אין וירוס כלל. הוירוס הוא רק בעיה מעשית בלבד.

.

באמת יש אפשרות שלישית שהיא האפשרות שנכונה לנו.

יש חילוק גדול בין לומר על משהו שאיננו בהשגחה אלא במקרה, לבין לומר עליו שלא בא אלינו מאבינו שבשמיים. כי גם המקרה בא מאבינו שבשמיים. המקרה הוא גילוי הרצון הפשוט של הבורא, שהוא מעל השכל. הרצון האלוהי הפשוט אינו מובן לנו אבל ידוע לנו בוודאות שהוא רצונו של הבורא. עיין בזה לעיל רשימה 81, והארכתי בזה הרבה בהרבה מקומות, כי זה עניין מאוד גדול ורב פנים (הרצון האלוהי שמעל ההבנה הוא ספירת כתר וההשגחה הגלויה המובנת היא ספירת חכמה, והכתר נחבא בחכמה כמו בכלי, כמו נפש בגוף. לפי המושגים האלה שמופיעים בתגיות ובכותרות אפשר לחפש מקומות שכתבתי על זה).

"השגחה" לפי הרמב"ם הכוונה היא שהעניין בא באופן של חכמה, דהיינו שהוא ניתן להבנת שכל אנושי. השגחה פירושה שהקשר בין מה שקורה לבין התנהגות האדם, גלוי לשכל האנושי. יש הרבה הוכחות ברורות מלשון הרמב"ם שכך ההגדרה שלו להשגחה.

"מקרה" פירושו שבלי ספק כל מה שקורה הוא רצונו של הבורא בכוונה ובחירה, רק שהוא לא צמצם את ההנהגה שלו באופן שהיא תהיה מובנת לשכל האנושי. כי מדובר בהנהגה כלפי אנשים שלא טרחו לקנות שכל.

למשל אם יש ילד נבון שחצה את הכביש בלי זהירות, אביו מעניש אותו ששבוע הוא לא יורשה לחצות כביש לבד, ומסביר לו שצריך עונש כזה כדי שילמד ויזכור, והילד מבין ומתחזק.

אם תינוק חסר כל הבנה חצה כביש בלי זהירות, אביו רץ ומזנק ומציל אותו ברגע האחרון, ותוך כדי כך התינוק קיבל מכה כואבת מהאב והוא בוכה. התינוק מושיט את ידיו לאביו בבכי ואביו מרים אותו ומחבק ומרגיע. וגם אחרי הפיוס והסרת כאב המכה זה נשאר בלי שהתינוק מבין למה פתאום אביו קפץ והכה אותו, והוא לא יודע מה כל זה בא לומר לו ובמה עליו להתעורר ולהתחזק. במקרה כזה המכה לא נתפשת כיד המקרה, כמשהו אדיש חסר משמעות. זה אבא האוהב שבכוונה נתן מכה. אבל זה לא השגחה כי אין לנו שום מושג למה באה המכה ומה יש לנו ללמוד ממנה. אנחנו רק בוכים לאבא ומקווים שירים אותנו ויחבק.

כלומר אפשר להתפלל על המגפה ברגש ובכי, להתחטא כבן לפני אביו, לבקש לקבל חיבוק ולא מכה. ועדיין לא לעסוק כלל בשאלות למה זה קורה ומה זה בא ללמדנו.

נדמה לנו שאם אסור לנו לחשוב שזה בא ללמד אותנו משהו שאנחנו יכולים להבין, אז זה מקרה שרירותי. ואנו יודעים שאסור ללכת בקרי ויש לשוב ולהתפלל ולצום וכו'. ואם אנו מתפללים אנו חושבים שניתנה לנו הרשות לפרש מה הבורא בא לומר לנו כאן, למרות שאין לנו שכל אמיתי שיכול להבין דברים כאלה. מה שיוצא זה שמי שיש לו רגש דתי ולא רוצה להתייחס לעניין כמו מקרה שרירותי סתמי, מתחיל להעלות רעיונות שונים ומשונים למה באה עלינו הקורונה הזו. החסידים יאמרו שזה בגלל שלא שרנו מספיק זמירות שבת, והליטאים יאמרו שזה בגלל שלא מספיק טרחנו להבין שיעור מחוכם של רבי נפתלי, ואנשי חב"ד יאמרו שזה בגלל שלא מספיק עמדנו ברחוב עם דוכן של תפילין, ואנשי הלאומיות יאמרו שזה בגלל שלא מספיק הקמנו ישובים בגבעות יו"ש. ערלי הלב מבין הדתיים יאמרו שזה בגלל החילונים הרשעים, המחבלים יאמרו שזה בגלל השונאים והשונאים יאמרו שזה בגלל המחבלים (בישיבת פוניבז' שהיתה נחשבת אם הישיבות נעשתה מחלוקת נוראה בין שני פלגים, שהאחד נקרא השונאים והשני המחבלים, אוי לאותה בושה), וכו' וכו'. כלומר הלב שלנו טיפש מכדי להבין באמת משהו, ההוכחה לכך שכל פירוש ניתן להאמר.

למשל אם שואלים: האם כשא' שווה ב', וב' שווה ג', אז א' יהיה שווה ג'? (התשובה כמובן כן), השכל העיוני שלנו יכול לראות שזה במציאות כך (למרות שזו מציאות מופשטת מחומר). לכן מי שיאמר שא' לא יהיה שווה לג' לא ישמעו לו כלל וייחשב משוגע. כי הוא כמו מי שאומר על לילה שהוא יום.

אם היינו חכמים במדרגה שיכולה להיות עלינו השגחה, היינו יודעים בהסתכלות על המציאות המופשטת מחומר מה באה המגפה ללמד אותנו. כמו שבעין השכל אנו רואים במציאות המופשטת שא' יהיה שווה לג'. ואז לא כל דרשן טיפש היה יכול לבדות מהרהורי ליבו את ההסבר שמשרת אותו, אלא היה ידוע באמת מה העניין, והיה מוסכם, ומי שלא היה רואה את זה היה נחשב למשוגע.

.

.

יש משל מפורסם, שמספר על כפרי שבא לעיר הגדולה, וראה לראשונה בחייו חייט. הוא ראה שהחייט לוקח בד טוב וגוזר אותו. ונזף בחייט למה הוא מקלקל את הבד. כך אנו חושבים שהקב"ה מקלקל ובאמת זה כדי לעשות טוב.

לא לזה אני מתכוון.

מי שיש לו שכל, על מה ששכלו יכול להבין, צריך לחתור להבין ולא להסתפק בתשובות כאלה. כי העולם הוא דיבור של הבורא, לעולם ה' דברך ניצב בשמיים. ובעשרה מאמרות נברא העולם.

כתוב "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור." האריכות באה ללמד שעלינו להתייחס למציאות האור כאל אמירה של אלהים.  הוא אומר לנו. לכן אנו יכולים להבין, ומחוייבים למסור את נפשנו להבין, להמית עצמנו באהלה של תורה, ולא להסתפק בתשובות שאנו קטנים מכדי להבין, ויש מי שיודע יותר טוב ועלינו לסמוך עליו.

כת המדברים שכתב עליה במורה נבוכים, שוללת כל אפשרות להבין את מעשי הבורא. הרמב"ם סובר שיש הבנה, ואנו יכולים להבין, לא בגלל שאנו חכמים כמו הבורא, אלא כי הוא ברא את העולם כדיבור אלינו, כקשר, אהבה, זיווג, דיאלוג, ולכן דיבר בשפה שהוא ברא לנו יכולת להבין אותה.

לפי כת המדברים אין ידיעת השם, כי הוא נודע מתוך פעולותיו, אין דעת אלהים. אין חיבור ואין אהבה. יש רק כניעה. הכל רק משחק של כח. יחסי כוחות. הוא הכי חזק. אללה הוא אכבר. והכניעה לכוחו העדיף זה כל היחס מולו. וגם העולם החרדי אימץ את המהלך הזה. לכן הם כעקרון לא לומדים מורה נבוכים. לכן הם אוהבים את המשל עם החייט. כי זה אומר, אתה קטן אז תשתוק. יש מי שחכם יותר ממך, אז תיכנע לו ותבטל דעתך. אם גדולי הדור אומרים לך על ימין שהוא שמאל תשמע להם. כי אתה קטן ולכן צריך להיכנע. כניעה לא רק בגוף אלא גם בדעת. ליהפך למת מהלך. (במקום אחר ביארתי שלהלכה נפסק שאפילו סנהדרין אם אומרים על ימין שהוא שמאל אסור לשמוע להם. והדעה שסוברת שיש לציית גם  על ימין שהוא שמאל מדברת רק על סנהדרין ממש, סמוכין ובלשכת הגזית, שיש בהם צד של מלכות, והם מאחדים את העם להיות עם, ורק מכח זה מי שיודע שטעו צריך לשתוק. וזה לא מדבר על חכמי הדורות שאחרי ביטול הסנהדרין, שכלפיהם לכל הדעות אין חובה להאמין שהימין הוא בצד שמאל, וממילא בהכרח להפוך למשוגע.)

כל זה נאמר על החכמה. הסדר של העולם. התורה, הספירות, שהן השכלים הנפרדים, האידיאות.

המקרה הוא גילוי של הרצון האלוהי החופשי שמעל החכמה. מה שנקרא בקבלה האין סוף ברוך הוא. ואמרו שמחשבה לא תופסת בו כלל. מולו אין צורך במשל על החייט. כי המשל הזה מדבר על משהו שיש אפשרות כלשהי להבין. חכם גדול, משה רבינו, יכול להבין. לכן על דבר כזה אפשר לשאול. לומר זה לא מובן, למה החייט מקלקל את הבד. ומשיבים אתה קטן מכדי להבין. ומונח בזה שהעניין בר הבנה כלשעצמו, רק אני קטן מדי.

האין סוף ברוך הוא הוא לא חכם גדול עד כדי כך שאינני יכול להבין. הוא בכלל לא חכם. הוא מעל הגדרות של חכם או לא חכם. אין בכלל שום הסבר למה הוא פועל כך. גם הבורא עצמו אין לא הסבר. כי הרצון הוא ספירת כתר שהיא מעל חכמה.

עבודת השם של החכמים היא להבין. אצלם יש השגחה. הם יכולים להבין למה הבורא פעל כך וכך. וההבנה מחברת אותם אליו בחיבור של דעת. כמו והאדם ידע את חווה אשתו. באהבה ודבקות והתאחדות. הם עם הבורא כביכול כמו כלה עם דודה. כמו בשיר השירים. או כמו בן נבון ואביו שמלמדו. כמו שכתוב בנים אתם לה' אלהיכם. הכוונה תלמידים. כמו בני ישראל שהכוונה תלמידי יעקב, גם אם הם לא צאצאי משפחת אברהם.

אבל גם לטפשים יש עבודה. וגם החכמים אוחזים בה. והיא עבודת התמימים, ללכת אחרי הבורא בלי שום הבנה. לפנות אליו ולבכות אליו, כמו תינוק בן יום אחד. כמו בהמה. אם לא שיויתי ודוממתי נפשי, כגמול עלי אמו, כגמול עלי נפשי.

כבש לא שואל כלל על מעשי הרועה. כך גם תינוק בן יומו..לכן אין לו צורך כלל במשל על החייט. המשל מדבר על מי ששואל. דבר שאפשר לשאול עליו, הוא דבר שיש בו חכמה. ואז צריך לא לוותר עד שמבינים, ולא להסתפק בכך שמי שצריך להבין מבין. מדובר כאן על המקרה, שאין בו שכל כלל. למה דווקא השולחן הזה נמצא בביתי, ושולחן אחר זהה שיוצר באותו בית חרושת נמצא בבית פלוני. למה לא השולחן ההוא אצלי, ושולחני אצל פלוני. למה לי שיער שחור ולפלוני שיער בהיר. ואם יתרצו שלי יש מטען גנטי כזה שקובע שהשיער שחור, אשאל למה דווקא אצלי יש בגנים מטען שקובע ששערי שחור, ובגנים של פלוני יש מטען שקובע ששערו בהיר. למה לא להיפך. לא שואלים שאלות כאלה. הן נחשבות טפשיות. אבל הרי לא ייתכן שזה סתם כך (בביאור על מו"נ ב' י"ט, ביארתי למה אי אפשר לומר על שום דבר שהוא סתם כך). הבורא הכריע שזה יהיה דווקא כך ולא אחרת. מה ההכרעה הזו באה לומר לי?

היא לא באה לומר לי כלום. כי היא מוגדרת מצד החכמה כמקרה. כלומר החכמה אומרת שהדבר הזה הוא מחוץ למה שהחכמה יעולה להסתכל עליו. זה רצון חופשי. כתר. אין סוף ברוך הוא שמחשבה לא תופסת בו כלל.

אבל אני לא צריך להישאר אדיש מול זה. אם במקרה נולדתי בלי רגל. או בגלל שחברי גבוה ממני הוא מצליח יותר עם בנות המין השני, וכו'. יש כאן עניין של יחס דתי. אני יודע שאלה דברים שאי אפשר להבין למה הם כך. הם במקרה. אבל אפשר להתרעם עליהם, ולומר יצא לי מזל רע, חולקו לי קלפים רעים. ואפשר ללכת כצאן אחר הרועה. לקבל באהבה תמימה, בלי הבנה, שזה כך, ובלי לחשוב שיש לזה סיבה שיכולה להיות מובנת ושבסוף ארויח מזה (כמו במשל החייט).  ללכת עם הקבלה והאהבה האלה בתמימות פשוטה כמו כבש ממש. הוא לא חושב שירויח או שהרועה יודע מה הוא עושה ובסוף זה יתגלגל לטובה. הוא הולך סתם. בטפשות מוחלטת.

אדם ובהמה תושיע ה', אלה בני אדם הערומים בדעת, ומשימים עצמם כבהמה. והכוונה לאבות הקדושים. מהחכמה הם מגיעים לכתר. הם זוכים להיות תמימים בלי להיות פתאים וטפשים.

.

.

.

.

.

מתוך מכתב בעניין זה,

השואל שאל איך להתייחס לרבנים שאומרים שוירוס הקורונה מבשר על ביאת המשיח.

זה מה שכתבתי לו:

לגבי הציפייה למשיח, שמעתי מהרב משה שפירא ז"ל מבית וגן, ששאל על הנוסח בסידור של י"ג עיקרים: "אני מאמין בביאת המשיח, ואע"פ שיתמהמה בכל יום אחכה לו". ולכאורה בכל העיקרים היה מקום לומר: 'אני מאמין שהבורא אחד ואע"פ שנראה שאינו אחד בכל זאת אאמין שהוא אחד'. או: 'אני מאמין שזו התורה לא תהיה מוחלפת ואע"פ שיש הטוענים שתורת משה הוחלפה אאמין שלא תהיה מוחלפת' וכו'. אלא יש כוונה דווקא לגבי ביאת המשיח, שבציפייה אליו מונחת האפשרות שיתמהמה. אני לא מחכה לתאריך כלשהו, לכן זה מצב נמשך של חיי ציפיה. כלומר אנחנו צריכים לחיות את החיים שלנו. החיים של עולם הזה הם העבודה שאנו מצווים בה. כל דבר בהם הוא מצווה. אסור לא להיות מרוכז ונוכח ומרגיש ופועל בחיי העולם הזה בגלל היסטריה שהנה הנה משיח בא. יש צד גדול מאוד שהוא לא יבוא גם עוד מאה אלף שנה. האגדתא שהעולם נמשך ששת אלפי שנה בלי ספק אינה כפשוטה. לא מדובר על שנים לפי הפשט. כמו שששת ימי בראשית לפי כל המפרשים זה לא משך של 24 שעות. הרי בימים הראשונים בכלל לא היו שמש וירח. המניין העתיק של השנים הוא לשטרות, למלכים. כי זה לא שבאמת עברו ששת אלפי שנה כפשוטן מבריאת העולם. לכן גם האגדתות שמדברות על זה מונות רק מזמן בריאת האדם ולא מתחילת העולם. הקץ נסתר, אף אחד לא יודע מתי יהיה. אין שום מניעה לחשוב שיהיה עוד מליון שנה. כל דיבור אחר על זה הוא שטויות גמורות. יש סיפורים על צדיקים שחיו במוחשיות את האמונה, ובכלל זה את האמונה בביאת המשיח. אבל הם לא יצאו בגלל זה מהשלווה והחיבור לחיי העולם הזה. אין לנו שייכות למדרגה שלהם, ובלי ספק הסיפורים לא מדוייקים, ויש בהם פרשנות עקומה למעשה.
היום לא ידוע לי על שום רב שפוי. להיות רב זה מאוד מבלבל את הנפש. בכלל להיות מפורסם. כמעט כל המפורסמים משובשים בדעתם. זמרים, פוליטיקאים וכיו"ב. הרבנים לא יותר טובים מהם. מפתחים תלות באהבת הקהל, בתשומת לב מהקהל. ועושים כל שטות כדי למשוך תשומת לב מהציבור. אני למשל מרגיש צורך לבדוק כמה נכנסו לאתר שלי. וקשה לי להילחם בזה. הרי אין שום סיבה שיהיה חשוב לי לדעת את זה. כשכתבתי לאחרונה על הומוסקסואליות איזה קול בתוכי שמח, בטח זה יעורר עניין. ואני לא מפורסם בכלל. מי שמכירים אותו כשהוא עובר ברחוב, שמעריצים אותו, לא יכול שלא להתבלבל בגלל זה. פעם שמעתי הרצאה של סופר, ואחר כך היה זמן לשאלות מהקהל (הקהל מנה פחות מעשרים אנשים), ומהשיחה אחד המשתתפים הבין שאני הכותב של הבלוג הזה, ואמר בהתפעלות לפני הסופר החשוב והקהל שהוא קורא קבוע בבלוג שלי ומעריך את דברי החכמה שבו. לקח לי שלושה ימים להרגע מזה ולחזור לעצמי, וזה בגלל שהשקעתי הרבה עבודה. אחרת לא הייתי חוזר לעצמי, לשפיותי ושלוותי ולמימדים האמיתיים שלי, כל כך מהר.

רבי ישראל מסלנט אמר שגם החתם סופר התבלבל מזה. בתשובה אחת של החתם סופר כתוב אני במקום מעיינות נופש כעת ואין איתי כאן ספרים, ובכל זאת אני משיב וכו'. רבי ישראל שאל, מה אכפת לנו שהוא בחופש, אם הוא יכול להשיב שישיב, אם לא אז לא. אף אחד לא יחליש את המשקל ההלכתי של התשובה בגלל שהיא נכתבה בלי ספרים. אלא בעל כרחך הוא רצה להראות שהוא יודע הכל מהזכרון גם בלי לראות בספרים. אני בוודאי לא הייתי מעז לשפוט כך גדול כל כך עצום כמו החתם סופר, אבל רבי ישראל מסלנט אמר זאת. כך שמעתי מהרב וולבה בשם רבי ירוחם. וקל וחומר בן בנו של קל וחומר לדורנו.

.
לגבי הוירוס. זו הרי תגובה לגמרי רגשית. יש המון מחלות בעולם, הרבה יותר קטלניות. ראיתי באתר חרדי שמי שיתרום כך וכך הברכה של רבי חיים תגן עליו מהקורונה. והיה ציור של וירוס לצד תמונת רבי חיים שר התורה. הוא יעצור את הקורונה. אם הייתי משלם 3000 שקל כמו שהם מבקשים עבור הברכה של רבי חיים, היה לי משתלם יותר לוותר על קורונה ובמקומה לבקש ברכה להגן מסרטן ו/או התקפת לב ושבץ ואלצהיימר או עוד הרבה דברים. הרבה יותר נפוץ וקטלני ומייסר. מקורונה יש פחות מ 5 אחוזים למות, מסרטן הרבה יותר. ואחד משישה אנשים מקבל סרטן, קורונה כרגע רחוקה מאוד מאוד משיעור הדבקה של אחד מששה, ומסתמא לא יגיע לזה. וממילא צריך פעם למות ממשהו, ורוב המיתות הרבה יותר קשות מקורונה, ומבחינה זו יש ברכה וחסד למי שנדבק ומת מהוירוס הזה (פעם מיתה משונה, או כל מיתה בגיל צעיר, היה נחשב דבר קשה ומפחיד, ולמות מזקנה היה המיתה המועדפת, טבעית ויחסית קלה. בימינו למות מזקנה זה מסלול של שנים ארוכות של גסיסה במחלקות סיעודיות, שזה ייסורי גוף ונפש שאין לתאר, וזו המיתה הכי משונה וקשה שיש. למות מקורונה עדיף בהרבה מאשר למות מזקנה). זה הכל רק תגובה רגשית של כח הדמיון, מדבר חדש שכולם מדברים עליו. עוד מעט ישכחו מזה, ויבקשו כסף מהתמימים כדי לקבל ברכה נגד הטילים האירניים או כל פחד שיהיה באופנה אז.
יש דבר כזה פסיכוזת המונים. ציבור שלם מתנתק מהמציאות ונכנס להזיית שגעון, כשאותה הזייה משותפת לכולם. היה מקרה שנוסעי רכבת חלו רובם במחלה מסתורית, עם תסמינים רציניים וברורים, דימומים ממקומות מסויימים משותפים לכולם וכו', והתברר שזה היה שגעון משותף. היו קבוצות מטיילים שהעידו כולם  שראו במדבר צלחת מעופפת שנחתה ויצאו ממנה אנשים ירוקים נמוכים עם אוזניים ארוכות (יש הוכחות לוגיות שאם יש חייזרים הם לא באופן כזה ואכמ"ל) ויש עוד אינספור מקרים מתועדים של התקף פסיכוזת המונים. רוב הכתות בנויות על זה, וגם הרבנים המשוגעים מכניסים את החרדים לפסיכוזות כאלה ולכן הם ממשיכים להאמין בהם ולא יכולים לראות כמה כל זה שגעון. גם כמובן זה נגרם מאורח החיים העקום והניתוק מהעולם ומה שלא רואים טלוויזיה ועוד הרבה דברים. מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע. אני מנסיוני הגעתי למסקנה שאי אפשר לדבר על זה עם רוב האנשים החרדים. אין להם נקודת התייחסות מחוץ למעגל התודעה שלהם שיכולה לאפשר להכיל דיבור כזה.

לאחרונה הזדמן לי במקרה להיתקל בשיעור של הרב ניסים יגן (כשראיתי את השיעור של הרב ווינברג המחשב הציע את זה והסתקרנתי). הוא למד בישיבת מיר ונחשב תלמיד חכם במובן הליטאי, וכשהייתי חרדי ליטאי מהאליטה הלמדנית, היה מקובל שהרב יגן הוא "משלנו" וקיבלו וכיבדו אותו כרב וצדיק אמיתי, ולא כסתם מחזיר בתשובה מההמון הנבער. שמעתי את ההתחלה, אחרי שכבר שכחתי לגמרי שקיימים בכלל דיבורים כמו אלה, ופשוט נדהמתי איך דבר כזה יכול להחשב כשפוי באהלי תורה שמחזיקים מעצמם שכליים, או באהלי שפיות מינימלית כלשהי. לדעתי גם במרכז לבריאות הנפש לא היו יודעים להכיל טירוף קיצוני כזה.

שמעתי את זה בנסיעה שהיו בה קרובים חילונים שלא מכירים כלל את עולם התורה. הם לא ידעו את נפשם מרוב השתוממות וגם מרוב צחוק. אין חילול השם גדול מזה, שחברה שיכולה לרגע אחד לא להקיא מייד בחרפות וחרמות מוחלטים דברים כגון אלה, קוראת לעצמה תורנית ויהודית. וכדי בזיון וקצף. מלבד השגעון והטפשות שאין להכיל, יש בזה גם כל כך הרבה שנאה והשלטת פחד. איזה ציור נפשי של האל זה מצייר בנפש, איזה יחס זה בונה כלפי כל אדם שלא נמנה על הציבור "שלנו" שחובש מגבעת ומצביע ג' או ש"ס. זו עבודה זרה מהסוג הגס והמכוער והמסוכן ביותר. בכלל לא יותר טוב מבחינה מחשבתית מחמאס וחיזבאללה וכיו"ב. אני כמעט בטוח שגם אצלם לא מתקבלות בקהל טיפשויות כל כך מטופשות.

.

זה הקישור (אני שמעתי רק את 12 הדקות הראשונות. אינני יודע מה יש אחר כך):

(יש מקצוע גדול בפילוסופיה, שמתחיל מאפלטון וממשיך עד זמננו, שעוסק בשאלה מה ההגדרה של המושג "אמת". גדולי החכמים שבכל הדורות נתנו הגדרות לפי הבנתם. כעת זכינו לעוד הגדרה מחוכמת:

'אמת' פירושו כל מה שאומרת החיילת רונית ממחנה שנלר, שיש לי את המספר שלה בכיס, והרב הראשי סמך את ידו עליה, ושמה שהיא אמרה ישודר ברדיו)

.

.

.

.

רציתי גם להעיר על עוד דבר מענייני דיומא של הקורונה. הודיעו שהגדולים הליטאים (הגרח"ק והגרג"א) הכריעו שיש להמשיך את הלימודים בתלמודי התורה גם כשיש הנחייה של משרד הבריאות לסגור את כל מערכת החינוך, כי להפסיק את לימוד התורה זו סכנה יותר מהקורונה. גם לענ"ד זו הכרעה נכונה והגיונית מצד עצמה. אבל יש כאן עברה על ואהבת לרעך כמוך, וזה עוד יותר מסוכן מבחינה רוחנית מהפסקה זמנית של לימוד התורה. החרדים לא חיים על אי בודד. יש כאן עוד אנשים מלבדם. האנשים האלה הם לא כולם בהמות גמורות ו"חילונים-חולנים", שהדין שלהם צריך להיות לפי ההלכה של אפיקורסים שכל אדם מחוייב לזרוק אותם לבור או להמית בכל דרך אפשרית. וכל הערך שלהם הוא רק כחומר גלם לחזרה בתשובה, ובלי זה הם שדים מזיקים ומטופשים שיש להשמיד (הם גם לא כולם "ציונים" בהגדרה התורנית, עובדי עגל הזהב הציוני, כלומר אלה שבאירופה החליטו בכפירה לקחת את גורלנו בידינו ולעלות לארץ בזרוע, ולא להישאר באירופה ולחכות לגאולה משמיים. החילונים של היום פשוט נולדו כאן ותו לא). יש בין החילונים גם אנשים שהם בני אדם, הרי זה קל וחומר מכך שאפילו בין החרדים יש. ולומר להם שהם צריכים להישאר עם הילדים בבית כי הם חילונים, והחרדים ימשיכו לשלוח למוסדות החינוך שלהם כי הם יותר טובים מהחילונים, כי מה שהם לומדים יותר חשוב, זה מעליב ופוגע. זה תקיעת אצבע בעין. מי שמרשה לעצמו להתנהג בצורה כזו אל הרבה בני אדם, שלא כולם אותו הדבר ולא כולם שנואים על בוראם (כמו שלא כל החרדים אהובים עליו), זה סכנה הרבה יותר גדולה מאשר הביטול תורה הזמני שמדובר עליו. כמו שהרב נסים יגן היה אומר תמיד שבין אדם לחברו זה אש.

זה הקו שמקשר בין היחס המתועב שמפגין תמהוני מטורף כמו הרב יגן כלפי החילונים-חולנים, לבין השקפת גדולי התורה הליטאיים, ולכן בחברה הליטאית לא הקיאו מייד את הרב יגן.

.

אני מפנה לדברים חשובים שבאו בתגובות כאן