136 – רחמים

מתוך מכתב:

לשון הכותב:

"ביום הבחירות קיבלתי שיחה מבן דוד חרדי שהתקשר כדי לשכנע אותי להצביע ג.

ניסיתי להסביר לו שאין שום מצווה להצביע ושיסתכל עצמו במקורות ויגלה את זה. לזה ענה שהגדולים שיודעים את כל התורה כולה את ש״ס פוסקים והזוהר אמרו שזה כן מצווה ומי אני , קטן, להתווכח איתם. אחרי שהוא לא הצליח לשנכע אותי הוא התקשר שוב והבטיח לי שהשידוך שלי יגיע ב 3 חודשים אם אשים את הפתק (אולי חבל שלא הסכמתי 😉
אני בטוח שהסיפור הזה לא חדש לך. גם בבחירות הראשונות בן דוד חרדי אחר התקשר לעודד אותי להצביע. כנראה שזה דבר די נפוץ העולם החרדי.
זה העלה מולי שוב שאלה שמהדהד בי הרבה זמן. מאין לנו שאלוהים מרחם?
השכל הישיר שלי אומר שזה סכלות גדולה פשוט לעקוב כמו עדר אחרי רב ובאמת הבן דוד לא יכל להגיד דבר שיותר ירחיק אותי מהקלפי מזה. אבל עדיין יש איזה קול מציק של ספק, באמת יש כאלו שיודעים יותר, רואים את המציאות יותר ברורה, למדו את כל הספרים, יודעים על כל ההשתלשלויוית וכל הסרט שלי על רחמים ואי-כפייה של המצוות זה סתם פילסוף בעלמא.
מהמעט שאני יודע על הפילוסופיה האריסטוטלית, יש מושג של אידיאות ואלינו לקיים ולחקות כמה שיותר את הצורות האלו על מנת לשקף את העולם הזה. ממילא כל סטייה מדרך ישרה היא באמת חטא, באמת פוגע בעולם, ועלינו לציית ולהיות כמו רובוטים כמה שיותר כדי להתאים את עצמנו לעולמות העליונים שהחכמים רואים.
יש בי צד שלא מאמין אפילו שזה עולה על דעתי שזה יכול להיות. כי מאבדים צלם אדם (מה שזה אומר גם די מעורפל) שמתחילים לחשוב ככה. אבל לדעתי זה חשוב לחדד את הקושיא מאוד כדי לראות אם זה אמת או לא.  סיפרת הרבה על הרבנים אשר כרתו ממך את בתך כי התחלת לא לשמור מצוות ואת הרב אלישיב שאמר שזה עדיף שהיא לא תראה אותך אם זה ישמור מטילטול אחד בעפרון בשבת.
העניין הוא שאם מסתכלים בטבע רואים שבאמת הכל שם דין. ככה זה באמת נראה שהעולם מתנהל. מאיפה הגיע המושג והידיעה שהבורא מרחם? נכון יש גמרא שאומר שהעולם לא יכל לעמוד בדין ולכן נוצר גם רחמים אבל מאיפה הגמרא מביא בכלל את הידיעה הזאת, מאיזה התבוננות מהמציאות? מאין יש לאדם יכולת לתת לעצמו לא לקיים, לא לנסות לראות את האמת הטהורה הנקייה, להיות בספק, לרחם על עצמו, לתת לעצמו לטעות למען הניסוי?
.
.
.
.
זה מה שכתבתי:
בפילוסופיה מדברים על הכללי. לא על החיים עצמם. לכן לפעמים זה נשמע נוקשה ומתימטי. סכימטי.

באמת אידאות זה דבר חי, גילוי של יופי. היחס היחיד שאדם יכול להיות מול זה הוא של חיזור. אף אחד מאיתנו כבר דורות רבים לא באמת יכול להשיג שום אידיאה באופן ברור. אם יש איזשהו רצון, אפילו עמום מאוד, לא קבוע, לחפש משהו יפה, שמעל הפרוזאי האפור, זה כבר חיזור כלפי האידאות. מה שיש לנו זה רק הכמיהה, החלום, החיזור. הארוס. יחס ארוטי לחיים ולעולם. כמו שכתב  אפלטון במשתה. ארוס כלפי היופי, שמקורו ותוקפו נעלמים מאיתנו. מה שאנו תופשים זה כמו תלתל יפה רך, ואנו מבקשים עוד, להכיר את האשה היפה שהתלתל שלה. ואנחנו בחיפוש.
האדם נברא כמי שרחמים הם החמצן הדרוש לקיומו. זו עובדה שלא ניתנתךלהפרכה שאנחנו ילדים קטנים בוכים וחסרי אונים. אנחנו כמו דגים בים של רחמים. מי שעושה פוזה של חזק וחכם בלי ספק הוא שקרן. אולי מאמין לשקריו ועדיין שקרן.
לחרדים אין שום קשר לאידאות. לרבניהם בוודאי אין, אולי ליחידים יש כי הם גם אנשים בעלי נפש ולב. לא צריך להוכיח שיש רחמים, גם בלי הוכחה אנחנו נרחם ונהיה זקוקים לרחמים כמו לחמצן.
מפתה להצטרף לעדר, להאמין שהפתק יביא שידוך נפלא. קשה לחיות בבדידות. אבל יש בזה גם טוב. בעדר נחנקים, זה לא באמת מנחם, אני יודע מנסיון.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 136 - רחמים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על 136 – רחמים

  1. torahandi הגיב:

    מנסה כמה ימים לחשוב על השאלה: ״מתוך איזה התבוננות במציאות מצאו החכמים כי יש רחמים ?״

    צריך לנסות להגדיר מה הם רחמים ?

    נראה כי רחמים הם כמו יכולת להקשיב לחולשה הפרטית, גם כשאינו עולה בקנה אחד עם האידיאל, גם כשזה דורש התעלמות מהחוק – מהדין.
    למשל כשאדם מבקש רחמים מהשוטר כדי לא לקבל שלילת רישיון, הרי גם הוא לא רוצה פושעים על הכביש, וגם הוא מסכים שכדי לאכוף את זה חייבים להעניש, אבל בקשת הרחמים מבקשת להקשיב לחולשותיו הפרטיות וחוסר היכולת שלו לשאת את העונש, ועדיין הדין צריך להמשיך להעניש בכל מקרה אחר, גם לדידו.

    ותראה כי הטבע מלא בחוקים שבמהותם הם קשב לחולשות הפרטיות,
    תראה איך כל בעלי החיים על כל מיניהם וסוגיהם, קמים בוקר בוקר ומוצאים מזון לאכול, לא משנה גודלם או מעמדם בשרשרת המזון,
    תראה איך כמעט לכל סוגי המחלות הטבע עומד וממציא תרופות, הטבע לא כועס מדוע לא נזהרנו מכל הזיהומים, הוא פשוט מלטף ואומר: חולים ? מה הבעיה, יש בית חולים..
    (ה״קורונה״ רק מזכירה כמה אלפים של וירוסים אחרים כבר מוגרו)
    תראה איך פושעי עולם עוד ממשיכים לקום בבוקר, מקבלים עוד הזדמנות לתקן,

    ולהבדיל, תראה את הצורך הנקבי המתעורר יום יום, נואש לאהבה, ומולו צבא זכרי אשר רק משתוקק להעניק אותה,
    תסתכל על הפרחים הצבעוניים המהונדסים בקפידה,
    תסתכל על האדום הסמוק של העגבניה, על הירוק של התפוח, על הצהוב של הבננה,
    תריח תות שדה, אננס אמיתי או קפה טחון טרי, תריח את האוכל האהוב עליך,
    הטבע מנסה מכל כיוון להזריק לתוכנו את הרחמים שלו, את הקשב שלו.

    זו מערכת חוקים של הטבע, אבל חוקים שכולם רחמים, כולם הקשבה לפרטים.

    ונכון, יש ערימות של סבל. כשאתה סובל אתה סובל.
    ואז אתה שואל, האם יש שם מישהו ? האם הוא יודע להרגיש מה הוא סבל ?! ואיפה אז הרחמים, ולמה יש רעב ולמה יש מחלות ולמה יש התאבדויות, ולמה יש בדידות ?
    השאלות הם באמת קשות. אבל קשות בין אם הדין הוא השולט ובין אם הרחמים הם השולטים.
    כנראה צריך ללמוד להרכין ראש בענווה, לצרוח כשכואב, ולהסכים להתפייס כשהטבע חוזר לחייך.

    האינטליגנציה שהטבע ניחן בה כנראה גדולה מהשאלות שלנו.
    אבל נראה כי את הקשב לחולשותינו צרוב בהתנהגותו שלו.

    יש עוד הרבה מה לחשוב על זה, אבל כותב בכל זאת…

    • nirstern הגיב:

      תודה על הדברים היפים.

      נדמה לי שיש בעניין הזה עוד נושא. יש איזה קול פנימי בתוך האדם ששופט בחומרה "רגשי אשמה". זה עניין שכולם מדברים עליו ועוסקים בו, לא להשתעבד לרגשי אשמה פראיים ועיוורים. לא לשנוא את עצמי. אבל לדעתי העניין הזה ערמומי ועמוק יותר ממה שחושבים. הרבה מאלה שנלחמים ברגשי האשמה, ומצהירים שהם מקבלים את עצמם באהבה כמו שהם בלי שיפוטיות וכו', הם מונעים מרגשי אשמה, שלא ייצא שאני מהחשוכים האלה שמשועבדים לרגשי אשמה. אם לא אהיה מהמוארים החכמים שיודעים שאסור להכנע לרגשי האשמה אז אהיה מאוד אשם.
      לפי ראייתי כולנו טובעים בבוץ שקוף של רגשי אשמה ושנאה עצמית. לא יודעים לקבל אהבה באמת, להכניס אותה עד הסוף פנימה. חלק טבועים לגמרי וחלק מחרחרים בפרפורי טביעה.

      המערכת החרדית יושבת על זה. מאוד קל לנטייה לרגשי אשמה לצייר את המערכת הדתית כציור של הקול הזה (שכמובן קיים אצל כל בני האדם בלי הבדלי דת גזע מין וכו'). יש מישהו שיודע יותר טוב ממני, הוא שיפוטי, ביקורתי, תובעני. אף פעם אי אפשר להיות מספיק טוב כדי לעמוד בכל אינספור הקריטריונים הבלתי אפשריים שלו. ויש עונשים נוראים, פחד פחדים. על כל אסון מזעזע יש רבנים חוצבי לבבות שמסבירים שזה בגלל שדיברנו בבית הכנסת או קנינו טלפון לא מספיק טיפש, או כל דבר אחר (לפני שנים שמעתי תלמיד חכם צעיר ונעים שעסק בקירוב רחוקים, הייתי ידיד שלו, והוא נראה לי אנושי מאוד ומבין מאוד. הוא הרצה במקום שקלט נערות חוזרות בתשובה שבאו מבתים הרוסים, ועברו חיים נוראים, ונושא ההרצאה היה תאוות האכילה. והוא הסביר שזה התמכרות ליצר הרע לאכול הרבה שוקולד, צריך לשלוט בזה כדי להתעלות. כבר שנים ואני לא יכול להתאושש מההלם שאחז בי. איך אדם מוכר וידיד ונבון שנראה כל כך אנושי וחביב נפל ליצר הרע של אכזריות ורשע בנפילה כל כך איומה). הקול הפנימי של רגשי האשמה אומר, הנה, צדקתי, האנשים החכמים ביותר, הרבנים, התורה, בורא עולם, כולם אומרים כמוני. אתה חוטא נקלה, מאוס ומשוקץ ונתעב. מלא כיעור, מידות רעות, חטאים, לשון הרע, חוסר בשמירת הברית, ספקות באמונה, אוי ואבוי. התקווה היחידה שלך היא לציית באופן מוחלט לרבנים ולשולחן ערוך. ללכת ברחוב עם עיניים תקועות באדמה כמו ברזל. במילים אחרות להרוג את עצמך ולהפוך לרובוט מכני. וזה הרי מה שאותו יצר הרע מחפש, להמית.

      לדעתי מי שהעתקתי את דבריו כאן, שכתב על רחמים, עסק בנושא הזה. יש בו שיירים של החינוך החרדי והם מציקים לו, מתנפלים עליו ברגעים קשים, כשממילא יש כבר בדידות וחולשה. יצר הרע של השנאה העצמית אומר שאין שום מקום לשום גמישות בשום דבר. יש הכרח מוחלט לקיים את כל התורה על קוצו של כל יו"ד ככתבו וכלשונו, ברמה של הגאון מווילנא. פחות מזה זה גיהנום, ובגללך אנשים מתים מסרטן ובא נגיף וכו' וכו'. אין דבר כזה קשה לי, אני אנוס, אני לא יכול. אין לא יכול – יש לא רוצה. כל זמן שאתה לא רובוט מתכת אתה חוטא.
      מול התפישה הזו של אמונה ותורה ומצוות, יש תפישה אחרת של אמונה, שאותו כותב קורא לה בקיצור "רחמים". שהבורא מתייחס אלינו כאב לבנו לפי מי שאנחנו, רוצה אותנו חיים, אנושיים, ולכן מלאים חולשות וחדלונות וחטאים כרימון. כך הוא ברא אותנו וכך הוא אוהב אותנו. לא בא בטרוניא לבריותיו. זה לא אומר שמותר הכל בלי שום מחשבה, שאין עבודה. אבל העבודה היא לפי מי שאנחנו, במקומנו. משם, בעדינות, באהבה, בטיפוח, בלי להרוג.

      כשעומדים מול הבורא, לפעמים צריך חיזוק שהציור של הבורא בנפש שלנו יהיה של מישהו שמרחם עלינו ואוהב ומבין, ולא מישהו ששופט אותנו בביקורת ובא אלינו חשבון כמו בנק אחרי שפיגרת בתשלומי המשכנתא. הרי נאמר מי שאומר שהקב"ה ותרן יוותרו מעוהי, ושיש דין ויש דיין, הפנקס פתוח והיד רושמת, כל מעשיך בספר נכתבים, ושעוברים לפניו בדין כבני מרון, ועומדים ככלי מלא בושה וכלימה, אדם תחילתו מעפר וסופו לעפר משול כחרס הנשבר, ואתה הוא מלך כו'. והקב"ה מדקדק כחוט השערה. ויש מעשים בחז"ל כמו עשרת הרוגי מלכות שנענשו עונשים כל כך נוראים ומעוררי פלצות על עניינים מאוד דקים שחטאו בהם. איזה אבא נוהג כך עם בניו. היצר של המוות מייד רותם את כל זה לשרותו. הנה, כל מה שמדברים על אנושיות ורחמנות זה שקר ופיתוי, שמאמינים בו כי זה נוח, כי לא רוצים להתאמץ. האמת היא שהחשבון מדוקדק ונורא.
      העמידה מול בורא יכולה להעצים מאוד את העניין של רגשי אשמה. אצל אתאיסט זה אני שונא את עצמי, או החברה שונאת אותי או הורי שונאים אותי ומתביישים בי וכו'. אצל דתי נוסף גם שהבורא שונא אותי. מבחינת כוחות הנפש הפשוטים הבסיסיים ההורים והחברה והבורא זה אותו כח, אותו יחס ומהות. ובכל זאת כשקוראים לזה בפירוש בורא העולם ויש תורה עם מליוני אותיות ורבנים ארוכי זקן ומעיל וגבוהי מגבעת, שכולם חוצבי להבות תוכחה, זה עוד יותר קשה.
      .
      .

      (אגב, עד עכשיו לא הכרתי את הרב מתתיהו וויינברג, לאחרונה הפנה אותי ידיד תלמיד חכם לשיעור שלו על פורים, על המלחמה בעמלק. לא שמעתי עדיין את הכל, גם לא את הרוב. במה ששמעתי הוא אמר בערך, לפי ההבנה והניסוח שלי (אולי התלהבתי וקצת עיוותתי את דבריו לכיוון שלי), שלהיות דתי זה להיות עמלק. בערך מהטעם שדיברנו. שזה מחניק את החיים בגלל שזה מצייר את הבורא והתורה כמערכת שיפוטית מכנית, שעובדת לפי נוסחאות קבועות יבשות של חטאים ועונשים, או מצוות ופרסים. זו מערכת משוכללת שעובדת בשרות המוות (כמו למשל המפעל המשוכלל שנקרא אושוויץ – את זה הוא לא אמר). כתוב שמרדכי היה רצוי לרוב אחיו. היה מיעוט שהתנגד למרדכי, כלומר תמך בהמן. אנחנו כתומכי עמלק ממשיכי אותו מיעוט כיוון שאנחנו דתיים. וההוללות של פורים שאנו עושים זה החגיגות של המן לכבוד נצחונו על מרדכי. הוא הביא מהרמב"ם מהי שמחה של מצווה אמיתית, וכנגד זה מהי הוללות, והראה, וזה כל כך ברור שלא צריך להוכיח, שמה שאנו מכנים שמחה זה הוללות ולא שמחה של מצווה.

      זה הקישור:

      )

      • torahandi הגיב:

        מוסיף על דבריך חידוד:

        לפי איך שהסברת את הכותב ואת ההקשר שבו הזכיר ״רחמים״,
        נראה מדוייק יותר להחליף את ״רחמים״ ב״אהבה״,

        אני מרגיש שזו באמת שאלת השאלות, האם הבסיס של הקשר בינינו ״אליו״ הוא אהבה, כן או לא ?
        האם הוא אוהב אותי כמו שאני, על חולשותי, על תהיותי, האם הוא מקבל את המקום שבו אני כעת ? או ממתין לי בסיבוב, למצוא עוד ועוד חוסר של דיוּק ואז להעניש ולהכות.

        באמת החינוך הרגיל יכול להטעות בזה.
        וזה מן הסתם קשור גם בתחושות הפנימיות של המחנכים עצמם כלפי עצמם. כמו שהסברת בדבריך.

        אבל:
        יש בתורה 2 צירים מרכזיים המלמדים האם יש אהבה ביהדות:
        אחד כלפי אדם לחברו: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה׳
        ואחד בין אדם לבוראו: וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אלקיך בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ

        2 פעמים ״וְאָהַבְתָּ״, אבל זה מכסה כל סוג של קשר.

        והוא, זה המצווה כל כך על אהבה, צריך הרי להיות מלך האהבה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s