135 – אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. על חופש ועל עבודה לשמה

מתוך מכתב. לשון הכותב:

רציתי לשאול אותך על הפירוש של המשנה שציטטו למעלה [אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה]? איזה חרות התורה מביאה לבן אדם שהוא לא יכול להגיע אלא דרכה? כשקוראים את ההלכה ולפעמים שרואים אנשים מאוד ישיבתיים וחרדים, זה נראה שאין להם שום חרות. הם כאילו לא בוחרים מה לעשות מכח המחשבה שלהם אלא קוראים שלחן ערוך או שואלים איזה רב מה לעשות ואז עושים את מה שצריך לעשות בכח אפילו שזה נגד מה שהם חושבים שמתאים במקרה הזה. ולא רק את זה, כל הספרים על השקפה ואיך בן ישיבה צריך לחשוב נראה כמו ההפך של חירות… כאילו אסור לחשוב באמת ויש רק דרך אחד לחשוב ודרך אחד להסתכל על העולם.
וגם איך אנחנו אומרים בפסח שנהיה בני חורין אם עוד לא קבלנו את התורה?
והאם חרות באמת חשוב לחיי התורה? לפעמים אני חושב למה זה כל כך חשוב? אולי רק חשוב לכוף את עצמך לעשות מה שכתוב בהלכה. למה ומאיזה בחינה כל כך חשוב החרות בעיני התורה?

.

.

.

זה מה שכתבתי ביחס לדבריו:

צריך להגדיר מהו חופש.

עניין הבריאה הוא שאחדות הבורא תהיה מגולה. כמובן כל זה דורש בלי סוף ביאור, אני רק כותב את המילים בלי להכנס לביאור שלהם.

הגילוי הוא על על דרך שהאור נגלה על רקע של חושך. אם לא היה מושג של חושך כלל, גם לא כאפשרות להעלות במחשבה כלל, לא היה גם מושג של אור, גם אם באמת הכל היה רק אור, הוא לא היה נתפש כאור.

 

גילוי האחדות הוא על ידי שנבראה אפשרות להעלות במחשבה שהבורא אינו אחד, ואז על רקע זה יש גילוי שהמחשבה הזו היא שקר ובאמת הבורא אחד.

 

יש בזה סתירות שבמצבנו אין לנו שום אפשרות לתרץ. האפשרות לתרץ היא בהשגת סוד מעשה מרכבה, שהוא על ידי שינוי גמור של האדם והתודעה שלו. צריך לעבוד להפוך לאדם אחר. אם ננסה לחשוב על זה בשכל שלנו, כמו שאנחנו, רק נתבלבל ואין שום אפשרות שנגיע לזה. לכן כתב הרמב"ם שכל המורה נבוכים, כל מילה בו, עוסק רק בסוד מעשה מרכבה. כי רק ביישוב הסתירות יהיה גילוי שלם של האחדות ורק זה תכלית ושלמות האדם והעולם.

מה שבכלל יש נבראים זה סתירה לאחדותו, כי אחדות מוחלטת פשוטה בלי שום מורכבות דורשת שלא יהיה מאומה מחוץ לו, כי "חוץ" מחייב גבול. והרי לא ייתכן שאין נבראים, אם אני חושב, אז מחשבתי לכל הפחות בהכרח קיימת. אנחנו מתכתבים עכשיו, שואלים שאלות. אתה ואני זה לא הקב"ה, הרי שיש משהו מחוץ לו.

 

איננו במדרגה לתרץ את הסתירות, אבל גם למי שלא זכה לסוד מעשה מרכבה, יש אפשרות להתקרב קצת לפי כוחו לצורה דומה ליישוב הסתירות, גם אם לא לגמרי.

 

התנועה היא צורה שמקרבת ליישוב הסתירה. יש נבראים, אבל בו בזמן הם גם לא קיימים כלל. דבר שנע, שמשתנה, בלי לעמוד כלל, הוא גם קיים ובה בעת גם לא קיים. כי מייד כשהגיע למקום הזה הוא כבר יצא ממנו. כי הוא לא נח לרגע. אז בעצם אין מקום אחד ששם אפשר לתפוש אותו עומד. הוא משתנה ללא הרף, מייד כשהשתנה לא' כבר הוא משתנה לב', ולא עמד רגע אחד כמציאות קבועה של א'.

 

דבר עומד, לא משתנה, נראה שיש לו מציאות קבועה, עצמית, מוצקה, ממשית. וזה סתירה גדולה לאחדות הבורא. זה הופך אותו לשקר גמור. מנותק מהבורא. לחושך ומוות. דבר שמתחדש ללא הרף הוא פחות שקר, הוא לא עומד כסותר את מציאות הבורא, הוא מייד כלה עוד לפני שקיבל מציאות. הוא כמו הסנה שבוער באש ואיננו אוכל. בהיותו לא ממש קיים הוא מגלה שרק הבורא קיים, ובזה יש לו חיים ואור. הוא מחובר לבורא כמו שלהבת שמחוברת לגחלת. זה מקרב לפתרון הסתירה, אם כי עדיין אינו פתרון גמור כי סוף סוף השלהבת היא גם נראית כסתערה לאחדות הפשוטה של הגחלת.

.

יש מדרגה של שלמות גמורה של הגילוי, שזה סוד מעשה מרכבה ומידת צדיקים גמורים. ויש מדרגה של חושך גמור שמכחיש לגמרי את אחדות הבורא, ואין לזה מקום בבריאה, לכן זה יישרף בגיהנום, זה מידת הרשעים הגמורים, להאמין שיש מציאות גמורה, עצמאית קבועה בנפרד מהבורא. הרשעים לא אתאיסטים, הם מודים במציאות הבורא, רק שחושבים שגם הם מצויים לצידו, באותו תוקף מציאות כמו שלו.

.

ויש מדרגה אמצעית של בינונים, שהיא טובה וזוכה לעולם הבא, גם אם לא במדרגה הכי שלמה וגמורה. זו המדרגה שתופשת שהנבראים נמצאים, אבל במציאות שאינה גמורה. לא בתוקף מציאות גמורה כמו של הבורא. וזו המציאות של תנועה ושינוי בלתי פוסקים, כמו מציאות של שלהבת. שאין לה מציאות עצמאית וגמורה כמו שיש לגחלת. בלי הגחלת שהיא מציאות קבועה וגמורה מייד תתבטל השלהבת שמציאותה היא בתנועתה והיא תלוייה בגחלת ולא עומדת בפני עצמה.

.

אנחנו במדרגת רשעים, ומתאמצים לזכות למדרגת בינונים.

.

מכאן מובן שלהיות חי ומחובר לבורא מצריך להיות בתנועת התחדשות תמידית. בצמיחה מתמדת.

כשדבר משתנה, מקור תנועת השינוי יכול להיות מתוך מציאותו שלו. למשל אם הוא רשע גמור, הוא מרגיש שהוא בעל מציאות גמורה, נמצא במלוא מובן המילה. מציאותו נפרדת, ולכן הוא מנותק מהבורא ולכן בודד וריק ומפחד וקר לו. ואז הוא מנסה למלא את הריק בתאוות שאינן יודעות שבעה, ומכח זה הוא משתנה. הוא לומד להיות יותר ערמומי ומתוחכם. מלמד את חיכו לטעום תאוות בטעמים חדשים, מטפס במעלות הכח והממון, הוא משתנה ללא הרף, אבל זה שינוי שנובע מתפישת מציאות עצמאית, ומחזק אותה ומעמיק את החושך. אנחנו רצים ונם רצים, אנחנו רצים לעולם הבא והם רצים לבאר שחת. גם הם בתנועת שינוי.

.

השינוי הטוב הוא כשהוא נובע מנקודת אלהית שבנשמתנו, שהיא בת השמיים והיא נכריה בארץ. אדם מרגיש שהחיים הארציים בעולם הארצי מכבידים, כי הם כשלעצמם חשוכים, חסרי משמעות, בודדים וקרים ומפחידים ועצובים. והוא מרגיש שזה מניע אותו להתחבר, לאהוב, להתמסר, לתת. לתת את כל ליבו, את כל עצמיותו, לא רק לתת משהו. גם כלפי אנשים אחרים וגם כלפי משהו כללי, שזה מכונה אצלנו הקב"ה ובכל מקום יש לו כינוי אחר. לתת ואז להתמלא מהאור הגבוה הכללי, ולהתענג בעינוג ממלא, לא להישאר ריק ועני.

זה מקור אמיתי לתנועה בלתי פוסקת, וכשהיא נובעת משם אז הוא רץ לחיי העולם הבא.

.

.

תנועה תמידית שלא עוצרת כלל, מחייבת חופש מוחלט. כל הגבלה על חופש היא הגבלה על התנועה, כשאדם מגיע לגבול ששם אינו חופשי, האדם נעצר שם ועומד במקום, ולו לרגע, ומייד הוא נעשה שקר ומוות. הכחשה גמורה לאחדות הבורא.

.

ההגדרה של חיים היא התנועה המתמדת של שלהבת שבוערת מהגחלת. של נשימה, פעימת לב, שינה ויקיצה, צמיחה. תנועה שהיא האור של גילוי האחדות במה שהיא גם קיימת וגם מתבטלת במציאותה כלפי המקור.

חופש הוא מה שמאפשר את החיים. הוא כמו אוויר לנשימה.

.

.

מי שאינו חופשי הוא עומד במקום, ואין בו חיים כלל.

החיים לוחצים לבקש חופש ולנוע. אבל יש חיים מזוייפים, של מי שנע להרבות תאוות וכח וממון וכבוד, ומזה מקבל חוויה שהוא חי. מי שיש לו מליארד דולר עובד קשה להגיע לשני מיליארד. ואם נשאל אתה יכול כבר לצאת לחופש ולא לעבוד, הוא יאמר עבודתי נותנת לי תחושה שאני חי. אם אחדל לעבוד אשתעמם עד מוות. או אם לא אשקע בתאוות זימה יותר ויותר עמוק לא ארגיש חי, וכל כיו"ב.

.

התנועה המזוייפת אינה מתוך חופש אמיתי. כי האדם לא באמת שמח מזה, לא באמת מתמלא ומסופק ומאושר כעץ שתול על פלגי מים. הריק שבו רק מעמיק והוא נעשה יותר ויותר עצוב מבפנים. אחרי שהוא משיג את מטרתו הוא תמיד בהרגשה שלא את זה הוא באמת רצה, שזה ריק ומזוייף. מי שזכה באליפות אירופה חולם לנצח באולימפיאדה, ואחר כך הוא חולם להשיג יותר מדליות מכל האחרים, ואחר כך הוא מפחד שבעתיד יבוא צעיר חדש ויזכה ביותר מדליות, וכן הלאה. וכל ימיו בצער. הוא עבד לריק שבו. כולנו עבדים לפחד, לכן אנו משועבדים למה אחרים יגידו, לפחד שמא אהובינו ידחו אותנו אם לא נעשה כרצונם, שלא יהיה מספיק ממון, וכו'. אנחנו עבדים לתחושה שעוד לא באמת טעמנו הנאה של ממש. כל ימינו אנחנו רצים, אבל לא בשמחה, לא מרצון אמיתי פנימי שהוא באמת שלנו, לא נובע מתוכנו.

.

האדם מתקשה להבחין בין תנועה מזוייפת של חיים מזוייפים לתנועה אמיתית. כל עניין התורה הוא לעזור להבחין בזה. כל ההגבלות על החופש שיש בתורה, הן הגבלות על החופש המזוייף לנוע תנועה מזוייפת. כל החובות הן לחתוך את הכבלים, לשחרר מכל כבלי החושך והשקר. ולהוציא אותנו לחופש לנוע בתנועה אמיתית.

.

אם כתוב ואהבת לרעך כמוך, ואני מתייחס לזה כציווי מחייב שבא מהחוץ, זה באמת מגביל את החופש שלי. זו עבודה שלא לשמה. אני לא מקיים כדי לאהוב אלא כדי לא לקבל עונש על שעברתי על מצווה מהתורה.

אבל אם אני כבול בקמצנות ואכזריות וכיו"ב, והתורה אומרת לי ואהבת לרעך כמוך, ואני משתחרר מכבלי הקמצנות והאכזריות, ומקשיב לקול הפנימי שנובע מתוך תוכי, משורש עצמיותי, שרוצה לאהוב. לאהוב לשמה, באהבה טהורה. בהתמסרות. אז המצווה שבתורה הפכה אותי לבן חורין. זה הפירוש של אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.

.

מה שלא רואים אצל החרדים תוספת חופש מכח שהם עוסקים בתורה (כמובן במבט על אנשים פרטיים בכל מקום כל אדם פרטי הוא עולם בפני עצמו בלי קשר להכללות. מדובר רק במבט כללי על אווירה ציבורית), זה משום שהם מחנכים בדווקא להימנע מעבודה לשמה. עבודה לשמה מכריחה חשיבה עצמאית, דעה אישית, חיפוש, חתירה לאותנטיות, אמיתיות. זה נדמה להם מסוכן, הצעירים ייצאו לחילוניות אם יהיה מותר להם.

הם מתבססים על המאמר שלעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שהמאור שבה יחזירו למוטב ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה.

אבל המאמרים האלה הם רק למי שיודע מה זה עבודה לשמה, ולשם הוא חותר וזה נגד עיניו תמיד, וכסולם להגיע לשם הוא משתמש גם בכלי של עבודה שלא לשמה, כדי להרגיל את עצמו.

אבל מי שלכתחילה עובד שלא לשמה, בבחירה להישאר בזה, עליו נאמר נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא בא לעולם. כך מבואר בראשונים.

.

בחינוך החרדי לעבוד כדי לזכות לעולם הבא נתפש כשלמות המדרגה, וזה גם שלא לשמה. זה על מנת לקבל פרס, כמו שמפורש ברמב"ם ומקורו מחז"ל.

ולברך ברכת המזון כדי לזכות לפרנסה זה בסדר לכתחילה אצלם, וכל כיו"ב. ואת העבודה לשמה מציגים כמשהו לא מובן וכעניין שרק צדיקים במדרגות עצומות מבינים בו ושייכים אליו.

באמת עבודה לשמה זה פשוט מאוד וכל אדם עושה את זה. אם הבן שלי מבקש שניסע לים ואני נוסע איתו, זו עבודה לשמה. אם אשתי מבקשת שאכין לה קפה, ואני עושה באמת ברצון שיהיה לה נעים ולא מפחד ממנה, זו עבודה לשמה. אם אני חושב על השאלה של מהו 'חופש' ומנסה לברר, זו עבודה לשמה. אם אני מסתכל למה אפילו שיש לי כסף ומעמד בחברה ומשפחה ובריאות בכל זאת אני עצוב, זו עבודה לשמה. לכולנו יש הרבה דברים שהם עבודה לשמה, אנחנו שייכים לזה ויכולים ללמוד את זה ולפתח את זה בהדרגה. כמו שכותב הרמב"ם בהקדמת פרק חלק שזה תהליך הדרגתי של התבגרות. זה המובן החיובי של אמירה על מעשהו שהוא בוגר. והמובן השלילי של אמירה על משהו שהוא ילדותי. מי שלוקח אחריות על משפחתו ועמל לפרנס, זו עבודה לשמה. הוא בוגר ואחראי, כלומר אוהב ומתמסר ונותן מעצמו. באופן אישי הוא לא מרוויח מזה. זה באופן טהור רק לשם משהו שהוא כללי יותר מהאני הפרטי שלו. המשפחה. מי שלא לוקח אחריות לפרנס הוא ילדותי. חושב רק על הנאות עצמו הפרטיות. וכן הלאה אינספור דוגמאות. אפשר להסתכל על הדוגמאות, להעמיק בהן, לנתח אותן, ללמוד מהן, לצמוח בהן. בחינוך החרדי זה לא קיים. לא מחפדים את ה'לשמה'. רק בלשמה יש חופש, וכל כוונת התורה היא רק העבודה לשמה. כמו שכתב החוהות הלבהות שבעבודה מכח ההערה השכלית יש את העבודה לשמה. אדם עושה לפי מה ששכלו מורה לו, לא בגלל שכתוב בתורה. כי הוא מוצא איך זה נובע מתוך עצמו, איך הוא בעצמו מבין שהחיים זה ואהבת לרעך כמוך, שזה כל התורה, וכל השאר הוא פירוש של זה. (כמו שכתב רש"י במסכת שבת על לימוד כל התורה על רגל אחת). מי שאןהב מתוך עצמו זה חי, אמיתי, צומח. מי שאוהב כי כתוב בספר שצריך אין לזה שום ערך. לכן התורה לא נותנת שום ערך לעבודה שלא לשמה.

החרדים מחנכים שעבודה שלא לשמה, לאהוב רק כי הספר מצווה עלי לאהוב, ואם לא אוהב אקבל עונש, ואם אוהב יהיה לי פרס לעולם הבא, זה קיום מלא וטוב ונכון ולכתחילה של התורה. רק יש לצדיקים קדושי עליון מדרגה עצומה של.עבודה לשמה שזה עוד יותר טוב.

ובאמת אם לומדים היטב את כל הסוגיות בחז"ל עם הראשונים, רואים בבירור גמור בלי ספק כלל, שעבודה שלא לשמה היא שום דבר. לא התחיל לקיים את התורה כלל ועיקר, ונוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא בא לעולם, והוא יותר גרוע מרשע גמור, כי הוא זייף את התורה, מוציא אותה לחיצוניות. עושה אותה קרדום לחפור בו.

המקום היחיד שיש לעבודה שלא לשמה היא רק למי שמטפס לעבודה לשמה ומשתמש בזה כמדרגה זמנית להניח עליה רגל ולהמשיך משם לעלות. וכשהוא עובד שלא לשמה הוא יודע שזה שום דבר, אבל זה רק תירגול להגיע לדבר האמיתי.

.

למשל חייל יורה על מטרות מנייר כדי להתאמן לקלוע. אם החייל חושב שסוף תכליתו היא לירות על מטרות מנייר ובזה עצמו הוא מגן על המולדת, כאילו שהנייר הזה מתקיף את המולדת, הוא טועה לגמרי. אם הוא מבין שזה רק תרגיל כדי לבוא מזה להצליח לירות על האוייב האמיתי, רק כך יש לזה מקום.

עבודה שלא לשמה היא לעשות כי זה כתוב בספר. זה לא נובע מתוך עצמי מאליו, מכח שורש עצם מהותי שנובע אהבה לשמה כמו ממעיין חי. לכן זה לגמרי ההיפך מחופש. אני עושה כי אמרו לי לעשות, לא מרצוני שלי. לכן בציבור החרדי בעלי נפש נחנקים. הם מוכרחים חופש, לאהוב את מה שהם עושים. לעשות מאהבה. הם שואפים לחיים, צמיחה, שמחה. ואהבה יכולה לבוא רק כי בעצמי רציתי, רק כי בעצמי הבנתי, רק מחופש. בלי חופש הכל מת. מאובן, מחניק. זה המקום בו החרדיות איבדה את השייכות עם התורה ונעשתה היפך תורה. התורה היא עץ חיים. היא שעשועים. לולא תורך שעשועי. יראת שמיים זה ההיפך מפחד פשוט. פחד פשוט הוא שנאה, יראת שמיים היא מדרגה של אהבה. וכמבואר בהלכות יסודי התורה ב' א' מהו פחד של יראת שמיים, שהוא צד של האהבה ולא שייך כלל לעניין של פחד מנזק או עונש.

.

.

.

ספר חובות הלבבות שער ב – שער הבחינה פרק ה:
"וממה שראוי לך להבין מכל הבריות העליונים והתחתונים מקטנם ועד גדולם, הענין הנעלם אשר בו סדר הכל והשלמתו, ואיננו מושג בחושים הגשמיים, והיא התנועה הדבקה לכל מחובר, ואין חוש מהחושים הגשמיים משיג אותה, אך השכל משיג אותה באמצעות הנע, אשר ישיגוהו החושים. ולולי התנועה, לא היתה נגמרת הוית שום דבר מן הנמצאות ולא הפסדם. ואמר אחד מן הפילוסופים: רוח הטבעים התנועה. וכשתבין סוד התנועה ותשכיל ענין אמתתה ורוחניותה, ותדע, כי היא מפלאי החכמה האלהית ותכיר רוב חמלת הבורא על ברואיו, אז יתברר לך, כי כל תנועותיך נקשרות בחפץ הבורא יתעלה והנהגתו ורצונו, הקטנה והגדולה שבהם והגלויה והנסתרת, חוץ ממה ששם ברשותך מבחירת הטוב והרע. וכאשר יתברר לך זה, תפקד עצמך בכל תנועה שתנוע, וזכר הקשר אשר קשרך הבורא בו והתבושש ממנו תמיד, ותירא אותו ותמסר לדינו ורצה בגזרותיו, תגיע אל רצונו ותהיה אחריתך לטוב, כמ"ש הכתוב והבוטח בה' חסד יסובבנו."

.

ובספר מורה המורה מרבי שם טוב אבן פלקירה (עמ' 235 במהד' שיפמן) כתב בשם אבן רושד:

מורה המורה

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 135 - אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. על חופש ועל עבודה לשמה, Uncategorized, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s