134 – קשר עם הגוף. בעניין הומוסקסואליות

ברכות ס"א א-ב:

"אמר רב יצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב שנא' (קהלת י, א) זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח. ושמואל אמר כמין חטה הוא דומה שנאמר (בראשית ד, ז) לפתח חטאת רובץ.

תנו רבנן, שתי כליות יש בו באדם אחת יועצתו לטובה ואחת יועצתו לרעה ומסתברא דטובה לימינו ורעה לשמאלו דכתיב (קהלת י, ב) לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו:

תנו רבנן, כליות יועצות, לב מבין [רש"י: "כליות יועצות – את הלב עשה כן: והלב מבין – מה יש לו לעשות אם ישמע לעצת הכליות אם לאו. ומנין שהכליות יועצות שנאמר (תהלים טז) אברך את ה' אשר יעצני אף לילות יסרוני כליותי ומנין שהלב מבין שנאמר (ישעיהו ו) ולבבו יבין"].

לשון מחתך. פה גומר. ושט מכניס ומוציא כל מיני מאכל. קנה מוציא קול. ריאה שואבת כל מיני משקין. כבד כועס, מרה זורקת בו טפה ומניחתו. טחול שוחק [צוחק]. קרקבן טוחן. קיבה ישנה, אף נעור [רש"י: החוטם מקיצו משנתו]. נעור הישן, ישן הנעור [רש"י: שנתחלפה ובאה השינה מן האף והקיבה נעורת] נמוק והולך לו. תנא אם שניהם ישנים או שניהם נעורים מיד מת"

.
.

יש להבין למה הדבר הזה כתוב בגמרא. הגמרא אינו לקט של ידיעות מעניינות, אלא היא התורה. כל מילה בגמרא באה מהבורא לאדם לומר לו דברי אלהים חיים לקרבו אל עבודת הבורא. גם אם הדברים נכתבו על ידי חז"ל בחכמתם ולא נאמרו בנבואה, החכמה שלהם היא האספקלריא להשמיענו את דיבור הבורא אלינו. ועלינו לנסות להבין מה האמירה שאומר לנו הבורא בדברים אלה של הגמרא.

עוד יש להבין מניין ידעו חז"ל שכך הם הדברים. אי אפשר לראות בעיניים שהכבד הוא זה שכועס, ושהמרה היא זו שגורמת לו לנוח מכעסו, אז לפי מה הם ידעו את זה. יש שמפרשים שהם ידעו מכח שלמדו כן מהתורה. אבל אם כך היה להם להביא את הפסוקים שמהם למדו. יש גם שמפרשים שמדובר ברמזים לעניינים רוחניים עליונים. הרי כל איבר באדם הוא צלם של עניינים רוחניים עליונים, ומהתבוננות שעליונים אפשר לדעת על מהות איברי האדם (זה הפירוש של מה שאומרים שיש דברים שחז"ל ידעו ברוח הקודש). זו אמת, אבל אם כך היה להם לדבר בעניינים העליונים, ואם מביאים להם משל מביאים אותו בלשון חידתית, קצת שירית, שממנה מובן שהוא משל. מהלשון כאן לא משמע שמדובר במשל. הלשון כאן נשמעת קצת בסגנון ספר רפואה עתיק שמספר עובדות על הגוף. לכן גם אם נפרש את העניינים הרוחניים הגבוהים שאיברי האדם הם משל או צלם להם, לא יצאנו ידי חובה כי לא יתפרש הרובד הפשוט שהוא הסגנון של הלשון כאן, שמדבר על האיברים עצמם כמו שהם, ולא על משלים רוחניים בלבד. ברור שמדברים כל כך כלליים וקצרים אי אפשר ללמוד לרפא ולא לשם כך הדברים נכתבו. גם הגמרא מלמדת רק עבודת השם ולא רפואה או כל מלאכת חולין אחרת, והפירוש צריך להיות עניין שמלמד אותנו על עבודת השם ולא על עניינים אחרים.

.

.

מראש השנה עד עכשיו (ט"ו בשבט), לא כתבתי מאומה ולא למדתי מספרים, כי הייתי עסוק בלימוד אחר. היתה לי דלקת באיברים פנימיים, דלקת שכבר היתה מקודם וחלפה וכעת שבה, זו מחלה לא קלה והרופאים אין להם פתרון חוץ מכמויות גדולות של אנטיביוטיקה שמזיקה לגוף ולא גורמת שזה לא יחזור. לכן רציתי להגיע עם המודעות אל אותם איברים חולים, להיות איתם, להקשיב להם, לראות מה הם אומרים, למה ועל מה הם מתלוננים, להחיות אותם.

המחלה נרפאה ואני מרגיש שלא תחזור, ואחר כך עוד הכרתי שם דברים רבים נוספים ששייכים לאיברים הפנימיים. העניין של היכרות של התודעה עם האיברים הפנימיים בזמננו נמצא בחכמת היוגה, טאי צ'י, פסיכותרפיה גופנית, דמיון מודרך ועוד כיו"ב. רוב המקומות שמלמדים תחת השמות האלה הם שטחיים או שרלטנים ואי אפשר ללמוד מהם שום דבר טוב. אבל יש מעטים שמלמדים באופן שמעורב בו גם לימוד עמוק ואמיתי, ולכל הפחות התחלות וגישה ראשונית אפשר לקבל מהם.

.

בלי ספק יש שייכות בין עניין רגשי מסויים לאיבר מסויים. זה לא רק שייכות כללית בין גוף לנפש, על דרך שאומרים נפש בריאה בגוף בריא. למשל רגש אהבה מסויים מורגש דווקא בשפתיים, שרוצות לנשק או לקבל נשיקה. אנחנו לא מצמידים מרפק אל מרפק אלא דווקא שפתיים אל שפתיים. כלומר יש איבר גופני בשרי שדווקא הוא משוייך לעניין נפשי מסויים מאוד. רגש אהבה אחר, משוייך דווקא לאיזור הלב, ולכן מתחבקים לקרב לב אל לב. יש רגש אהבה אחר שמשוייך דווקא לאיברי ההולדה ומביא לביאה. יש סוג של מתח שגורם לכאבי ראש, ויש סוג של מתח שגורם לבעיות בלב. וכן אינספור עניינים.

.

.

בתהילים דוד המלך מדבר על נפשו כאילו היא עניין נוסף על עצמו.

למשל "קיויתי ה' קיוותה נפשי ולדברו הוחלתי". אני קיויתי וביחד עם זה גם נפשי קיוותה. הכפילות בפסוק היא "ולדברו הוחלתי", קיויתי ה' קיוותה נפשי זו לא כפילות, שיתפרש נפשי זה אני והפסוק כפול. אלא אלה שני דברים, אני ונפשי.

"אם לא שיויתי ודוממתי נפשי, כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי". אני מחבק את נפשי כמו שאם מחבקת את תינוקה היונק. שוב, יחסים בין 'אני' לבין נפשי.

"כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלהים."

"כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים. צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים"

נפשי צמאה ולכן אני בא.

ומהנפשיות הזו בא אופן האהבה שלפי המושגים שלנו אנו קוראים לו נשי. לקבל, להיפתח אל מה שבא ולקבל אותו פנימה. בחיבור האהבה להיות מהצד של המקבל שהוא מלמטה.

"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם. הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲ‍דוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ כֵּן עֵינֵינוּ אֶל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ."

"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד יְהוָה לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי. אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי."

דוד מציב את עצמו כמי שתנועתו אינה כפי מעלה, ללכת בגדולות, אלא הוא מחבק את נפשו כמו שאם מחבקת על התינוק שלה, עוטפת אותו. כך הוא מלך, הוא היה בביתו, נר ישראל, מחבק את נפשו כמו היתה גמול עלי אמו, ועל ידי זה מאיר. ולכן אמרו לו שרי הצבא שהוא נר ישראל ולכן לא יצא למלחמה אלא יהיה בביתו ויאיר ללבבות של כל ישראל. והם מרצונם יילחמו עבורו. רואים בהרבה מקומות כמה הסובבים את דוד אהבו אותו והיו רכים אליו. להיפך ממה שמקובל לרוב בחצרות מלכים.

(זה אותו דוד שכתב:

"בת-בבל השׁדודה אשׁרי שׁישׁלם-לך את-גמולך שׁגמלת לנו, אשׁרי שׁיאחז ונפץ את-עלליך אל-הסלע"

והוא ניסר את אויביו במסור שמואל ב יב לא:

"וְאֶת הָעָם אֲשֶׁר בָּהּ הוֹצִיא וַיָּשֶׂם בַּמְּגֵרָה וּבַחֲרִצֵי הַבַּרְזֶל וּבְמַגְזְרֹת הַבַּרְזֶל וְהֶעֱבִיר אוֹתָם בַּמַּלְבֵּן וְכֵן יַעֲשֶׂה לְכֹל עָרֵי בְנֵי עַמּוֹן וַיָּשָׁב דָּוִד וְכָל הָעָם יְרוּשָׁלִָם"

הנפש השלמה יש בה הכל, מקצה אל קצה. אם לא היה הצד האכזרי, זה היתה חולשה נפשית ולא גדלות נפשית. הגדלות היא שמצד כוחות נפשו הוא לא מוכרח להיות רך ושפל, הוא יכול להיות גם להיפך, והוא בוחר מרצון וחופש להוציא אל הפועל את הכוחות של רוך ושפלות)

.

.

התכונה הזו של נפשיות, מה שאנו קוראים תכונה של טבע נשי, מושגת על ידי החיבור אל הגוף באופן שתיארתי. למשל אני עובד כמטפל בתינוקות, בעיקר מגיל חצי שנה עד כשנתיים. העבודה בעיקרה היא לשקוע לגמרי לעולם של התינוקות, לחיות ביחד איתם כל ניע בחייהם. הרוך כלפיהם מאפשר לעקוב אחרי כל זיז וניע בנפשם. בקצב שלהם, בעולם שלהם, ובלי שזה יעמיס על הסבלנות. לכל אדם יש שעון פנימי עם קצב המיוחד לו, במהירות מסויימת. לשנות את הקצב קשה. למשל אם אני נוהג במכונית ומי שלפני נוסע לאט מדי אני מתרגז ורוצה לעקוף אותו. ולפעמים עוקפים גם כשמסוכן מרוב שזה מרגיז, גם אם אין סיבה למהר. הרוגז נובע מכך שיש לי שעון פנימי עם מהירות מסויימת, ולהתאים את הקצב שלי לקצב של מישהו אחר זה קשה. אם מישהו מאחרי מהבהב כי הוא רוצה שאסע יותר מהר גם זה מרגיז, למרות שתנאי הדרך והחוק מאפשרים נסיעה יותר מהירה ממה שיש לי חשק באותו רגע. היכולת לוותר על השעון שלי ולחיות לפי השעון של התינוקות, בלי שאצבור מתח וחוסר סבלנות, דורש גמישות נפשית, וותרנות נפשית, ענווה. הטבע שאנו מכנים "נשי" שהוא צד של טבע אנושי שקיים גם אצל גברים וגם אצל נשים כל יחיד לפי טבעו, מאפשר יותר את ההתאמה הזו.

.

הגוף הוא צד התינוק שבנו. כדי שהתודעה תוכל לפגוש אותו היא צריכה לוותר על הקצב שלה. התודעה רצה מהר. אנחנו צורכים חדשות, מזפזפים, כשלומדים לומדים מהר, מסבירים מהר. אם יש תלמיד איטי ומישהו חריף וזריז שכל צריך להסביר לו לאט זה קשה. מסופר בעירובין נ"ד ב' על רבי פרידא ששנה ארבע מאות פעם את הפרק עם תלמידו, וזהו שבח גדול לו.

כדי להכנס עם התודעה לקרבה אל איברי הגוף, צריך מאוד מאוד להרגע, להאט מאוד מאוד את הקצב. זו התבוננות מאוד תמונה, של להיות ליד. למשל יש ילד שניכר שהוא עצוב וכואב. והוא לא אומר מה קרה לו. אפשר לשבת לידו, בלי לעשות שום דבר, בלי לדבר, אבל לא לחשוב על כל מיני דברים אחרים אלא באמת להיות איתו. להיפתח מבפנים אליו, להיות קשוב לו עם הגוף והנפש, לא כעשייה אלא כהיות, כלומר בלי להרגיש כלל את מעבר הזמן, במצב שלא שייך בו להתעייף או לאבד סבלנות.

נאמר שמשה רבינו ראה בסבלותם של ישראל שהיו משועבדים במצריים. הם נשאו על כתפם אבנים כבדות, והוא השתתף עם כל אחד במשא ונטל על כתפו חצי מהכובד. רבי ירוחם אומר שלא ייתכן שהוא ממש הניח על כתפו את האבן, כי היו מליוני עבדים מישראל והוא לא היה יכול להספיק לשאת עם כל אחד ממש. אלא הוא באופן נפשי היה איתם, השתתף ממש בליבו. וההשתתפות הנפשית הזו כל אחד מהעבדים הרגיש אותה בליבו וזה גרם לו שחצי מהכובד הוקל.

כדי להשתתף כך צריך שהמחשבות לא ירוצו בחוסר סבלנות ובאיבוד ריכוז. השקט הזה הוא מה שקשה לנו להגיע אליו, חוסר השקט הוא מה שמרחיק אותנו מהיכולת הזו. ההשתתפות עם הגוף היא כמו ההשתתפות של משה עם העבדים ושל אדם עם תינוק. הנפש שבאיברים הגופניים זו הנפשיות שלנו כשהיא באופן התינוקי. מה שדוד מפריד בין "אני" לבין "נפשי", אני פירושו הצד המבוגר והחכם שלי, ונפשי פירושו צד התינוק שבי. ושני הצדדים האלה אצל דוד הולכים ביחד, כמו אב מחזיק בידו של בנו. קיויתי ה' קיוותה נפשי. אני ונפשי, אני מקווה אל השם, וביחד איתי גם נפשי מקווה אל השם. כמו שאב ובנו ביחד הולכים לבית סבא, האב מקווה לפגוש את אביו וגם בנו מקווה לפגוש את סבא.

הבן הזה מוזנח ונטוש אצלנו. הוא מה שהגוף מדבר, ושהשכל שלנו לא יודע לשמוע ולהתייחס. יש אנשים שרצים, עובדים, יוצרים, מבלים, מתאמצים ללא הרף. אחרי כך וכך שנים פתאום יש כאבי גב. הם הולכים לרופא שרושם איזו חומר מאלחש שיאפשר להמשיך להתעלל בגוף. כאב הגב הוא קריאה של הגוף אל התודעה. הגוף אומר אתה אבא שהולך עם תינוק ביד בלי לשים לב לתינוק. התינוק מאט ומכביד את המירוץ, אז האבא אוחז ברגלו של התינוק וגורר אותו כמו שגוררים שק על המדרכה במהירות. ולא שומע את צעקותיו. התינוק מגביר את הצעקות עד שהן נשמעות כמו כאב גב. הכאב מחייב להקשיב, מה שם כואב, מה הוא אומר, מה הוא בוכה וצועק, מה הוא מבקש ממני. להקשיב בחמלה ובעיקר קודם כל בסבלנות אין קץ. להניח לכל ולהתמסר בשלמות להקשבה. בארבעה וחצי החודשים האחרונים מייד בסוף העבודה, וכל סופי השבוע, שכבתי במיטה כמו ישן, ולא ישנתי. הייתי שקוע לגמרי בהקשבה לאיברים. לפעמים הקשבתי לאיזה תוכנית רדיו חסרת משמעות כדי שהשכל החיצוני שרוצה לטרטר ולרוץ יועסק בזה וישתוק ולא יגרום לי לאבד ריכוז, ובאותו זמן עיקר התודעה יהיה בהקשבה סבלנית לגמרי לגוף ובריכוז מלא לזה. ונעשיתי אדם אחר, חדש. זו לא הפעם הראשונה שאני עוסק בזה, בכל פעם הקירבה גדולה יותר ופרי החכמה והחיים שנובע מזה עמוק וגדול יותר.

ענווה היא יסוד גדול בעבודת השם, ועיקר הענווה, הקרקע שעליו היא עומדת, התשתית שלה, הוא העניין של החיבור אל הגוף. הוא מוביל להכרה ש"אני" זה כולל את הגוף שלי, הגוף שלי הוא "אני" בעצמי. לפעמים אצל לומדים ומבקשי אמת יש תפישה ש"אני" זה הצד הרוחני שלי, והגוף זה רק כלי טכני, כמו כסא גלגלים שסוחב את המוח והלב.

סוטה ה א:

"אמר רב נחמן בר יצחק בלא מינה ולא מקצתה, מי זוטר דכתיב ביה (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב [אסור שיהא באדם גם לא מקצת גבהות הלב, שלא דבר קטן הוא שכתוב בה תועבת ה' כל גבה לב]

אמר חזקיה אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים לבו כבשר שנא' (ישעיהו סו, כג) והיה מדי חדש בחדשו [וגו'] יבא כל בשר להשתחוות וגו'

אמר רב זירא בשר כתיב ביה (ויקרא יג, יח) "ונרפא", אדם לא כתיב ביה "ונרפא"

אמר רבי יוחנן: "אדם" – א"פר ד"ם מ"רה [אדם הוא ראשי תיבות אפר דם מרה]. "בשר" ב"ושה ס"רוחה ר"מה"

[רש"י:

בשר כתיב ביה ונרפא – "ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא" "אדם כי יהיה בעור בשרו" "נגע צרעת כי תהיה באדם" לא כתיב בחד מינייהו ונרפא. לפי דרכך אתה למד שמי שהוא רך ועניו כבשר קרוב להתרפאות מיסורין הבאין עליו אבל מי שהוא קשה כאדמה אין רפואה למכותיו.

אדם – למה נקרא שמו אדם שהוא אפר דם מרה. כלומר כולו הבל לכך אל יתגאה מרה היא ליחלוחית מרה היוצאה מן המרירה שבכבד ומתגברת באדם הכל לפי החדשים ושינוי העתים ולפי המאכל שאוכל ועל ידיה באין חליים ונגעים ומכאובות יש שקורין בדברי הרופאים מרירה שחורה ויש שקורין מרירה אדומה"]

.

.

מבואר בסוגיא של גבהות הלב שענווה שייכת למה שאדם מזהה את עצמו כבשר, כגופניות שלו שהיא אפר דם ומרה, בושה סרוחה רימה. הבשריות המוחשית ממש.

הבשר שבאדם החי אינו כמו הבשר של עוף שמונח לנו במקרר. כלומר החומר הדומם שנשאר אחרי המוות ונטמן בקבר, כשהוא אצל אדם חי הוא חומר אחר מאשר הבשר שנשאר אחרי המוות. אריסטו מאריך בזה בכמה מקומות.

אדם חי והוא גוסס וחולה, ואז הוא מת. נדמה כאילו היה גוף בשר שעשוי מחומר דומם, ובו שכנה נפש, ובמוות הנפש עזבה והבשר כחומר דומם נשאר אותו בשר שהיה מקודם. מקודם שכנה בו נפש וכעת הנפש עזבה אותו. אבל זה לא באמת כך. אם הבשר הוא חומר דומם כמו בשר של גוויה מתה, לא יכולה לשכון בו נפש חיה רוחנית.  אלא הנפש היא כח חיים, והיא מחייה את הבשר עצמו, הבשר ממש. כשהאדם חי הבשר שלו הוא חי ממש, הבשר החומרי עצמו ממש. וכשאדם מת הבשר משתנה להיות עצם אחר לגמרי, חומר מת.

.

למשל מדען מסתכל במיקרוסקופ על תא חי. בתא חי יש מולקולות של חלבון, שנעות ממקום למקום, הן נוסעות למקום שיש בו מולקולות של חלבון שנקראות DNA, ומעתיקות אותן, ועם המידע הזה נוסעות לכל מיני מקומות בתא החי ושם נעשה מזה פעולות של חיים, הזנה, נשימה, רבייה וכו'. מולקולות הן חומר דומם. אם זה תא חי של יצור חד תאי, לפעמים מהקרום של התא יוצאים ריסים, הם שורה כפולה של מולקולות, וכשיש מזון בקרבת מקום הריסים נעים בתנועות שחייה ומגיעים למקום, והמולקולות יודעות היכן המזון ואיך להזיז את הריסים בתנועה מתואמת שתוביל את התא למקום, ואז הקרום עוטף את המזון וסופג אותו (כמובן התיאור לא מדוייק מבחינה מדעית, אבל העקרון הוא באופן כזה). פתאום התא מת, בלי שום פגיעה בו, מת מזקנה. כל תנועת המולקולות נפסקת מייד. הן עומדות כקפואות במקום שהן, והחומר נעשה דומם ומתפרק בהדרגה. שאלתי פעם פיזיקאי איך הפיזיקה יכולה להסביר את תנועת המולקולות בתא החי, לפי חוקי ניוטון מה הכח שמניע אותן ואם יש מולקולה או כח כימי שדוחפים אותן מה מניע את הכח הכימי. המולקולות כשלעצמן אינן נפש, הן חומר כמו החומר שהפיזיקה עוסקת בו. התשובה היתה שהפיזיקה לא עוסקת בחומר חי אלא רק בחומר דומם. הוא בעצם אמר שהחומר בעצמו הוא חי, ומכח זה הוא נע. והפיזיקה עוסקת רק בחוקי התנועה של חומר מת שלא נע מכח עצמו. (לפי אריסטו תמיד החומר חי, כי הכל איברים של גוף אחד חי שהוא כל המציאות כמו שכתב המורה נבוכים חלק א' תחילת פרק ע"ב, ומקורו בטימאוס של אפלטון. לכן אריסטו יכול לנסח חוקי פיזיקה שמבוססים על כך שהגוף החומרי "רוצה" לנוח, ולכן הוא נעצר אחרי שדחפו אותו (והם לא סותרים את התצפיות על גופים נעים בחלל ריק כמו שהארכתי במקום אחר. המדע המודרני שם ללעג את ההסתכלות כאילו הגוף החומרי "רוצה" דברים וזה מה שמסביר את תנועותיו. ההסתכלות שגוף חומרי הוא משהו חי שיש לו רצונות מוצגת כילדותית. אבל הרי מה שחומר של גוף חי נע בגלל שהוא חומר חי ולא בגלל חוקי התנועה הפיזיקליים של ניוטון, שאת זה המדע המודרני מוכרח לומר בחצי פה כשלוחצים עליו, זו אותה הסתכלות עצמה שאומרת ש"חיים" הם הסבר תקף לתנועות של חומר מוחשי).

עלה בידינו שכשאני מקשיב לאיבר מוחשי בגוף הבשרי שלי, אני מקשיב לחיות שבבשר החומרי עצמו, זה לא רק שאני מקשיב לעניין נפשי שמשום מה גורם להרגשה ששי לו שייכות לאיבר בשרי כלשהו.

כתוב בגמרא שהבאתי שהכליות יועצות ללב. נאמר במדרש רבה שאברהם אבינו ידע את כל התורה וקיים אותה. ושאלו מניין ידע והשיבו שכליותיו נעשו לו כשני רבנים. לשון המדרש:

"אמר ר' שמעון: אב לא למדו [את אברהם] ורב לא היה לו, ומהיכן למד את התורה?
אלא זימן לו הקדוש ברוך הוא שתי כליותיו כמין שני רבנים, והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה, הדא הוא דכתיב (תהלים טז): אברך את ה', אשר יעצני, אף לילות יסרוני כליותי."

לא מדובר כאן על כח נפשי שמבחינת ההרגשה הנפשית מורגש כשייך לכליות. אלא לבשר של הכליות ממש. אותו גוש חומר דומם שכשמתים קוברים אותו עם שאר הגוף, אלא שכשהוא חי יש בו עצמו חיות, וממנה באה חכמת אברהם.

הכליות זה כינוי צנוע לכל מערכת הטלת השתן והצואה, כל הבלוטות והצינורות והעצמות וכו', וגם איברי הרבייה בכלל זה.

זה החלק הכי מגושם בקומת האדם, הכי "חומר". הרגליים הן שלוחה של זה ואחד עם זה ולא איבר עצמאי.

יש הרבה טעויות בהבנת התורה שנובעות מההבדלים שבין העברית המודרנית שחידש בן יהודה. בלשון המקרא מעיים יש לו שני פירושים, האחד פירושו כל האיברים הפנימיים ולא רק מה שאצלנו נקרא מעיים, והשני האיבר המסויים שגם בזמננו נקרא מעיים. וכן כליות יש לו פירוש אחד שהוא האיבר המסויים שגם אנו קוראים לו כליות, ויש פירוש נוסף שלא קיים בעברית החדשה, והוא כל מה שיש בו בחינה שמכוחה הוא נחשב הקצה התחתון של קומת האדם. כי כליות הוא מלשון כליון, כלומר סוף הדבר, הגבול שלו. המקום שבו הוא כלה. וכשאומרים כלה ונחרצה הכוונה שזו החלטה סופית. או כלו כל הקיצין ועוד כיו"ב. השתן הוא סוף של חילוף החומרים של הדם, חיות הדם, שהדם הוא הנפש, כלומר החיים. כי השתן הוא הדם שסיים את תפקידט וכבר יוצא החוצה, אין לו המשך בגוף. לכן האיבר שמופקד על השתן נקרא כליות. וגם פי הטבעת נקרא כליות כיוון שהוא סוף מערכת העיכול. וכשאמרו שאברהם למד את התורה מכליותיו, או בפסוק בוחן כליות ולב, שיש שני דברים, כליות ולב, או לילות ייסרוני כליותי, וכל כיו"ב, הכוונה לפי הטבעת. שם נמצא האדם כתינוק. ובמקום שבין פי הטבעת לאיבר הזכרות, שנקרא פרינאום, נמצא האדם כילד בגיל שש. אפשר ממש לראות אותו ולדבר איתו וליצור איתו יחס רגשי. אפשר אפילו לראות מה היה צבע עיניו בילדותו וכיו"ב, גם באדם אחר אפשר ממש לראות את הילד אפילו אם רק נמצאים איתו באותו חדר במצב נפשי משותף של חיבור לגוף בלי מגע גופני. הלא-מודע שדיבר עליו פרויד משכנו בגוף הוא שם. כמו שהשכל משכנו במוח (וגם מה שעל ידי היפנוזה מחזירים אדם לילדותו, זה משום שהילד חי עכשיו שם). עיקר הריפוי הוא שהשכל לומד להכיר את הלא-מודע. זה חיבור של הקצה הכי גבוה בגוף עם  הקצה הכי נמוך. אני אומר כל זה לא מכח שכתוב כך, או מתיאוריה כלשהי. אלא כמו שאמר רב פפא בר שמואל בבבא בתרא עג ב: "אם לא הייתי שם בעצמי לא הייתי מאמין."

.

.

במקומות אחרים כבר הארכתי הרבה לבאר על מה שכתבו בספר יצירה נעוץ סופו בתחילתו, ובפיוט נאמר על השבת שהיא סוף מעשה במחשבה תחילה. דווקא בקצה האחרון הכי תחתון של החומריות, יש התנוצצות גילוי של הגילוי הראשון הכי עליון ובהיר. לכן דווקא משם למד אברהם את התורה.

כשאדם מתבונן בעומק המיניות שלו, דווקא במקום הכי בשרי שלה, מה בדיוק קורה שם, מה מהות העניין שם לעמקו, מה הכיסופים הגופניים ששם, למה בדיוק הם נכספים, למה דווקא במעשים כאלה וכאלה, וכו' וכו', הוא מגיע להבנה הכי עמוקה על עצמו.

.

.

אוסיף הערה בעניין הומוסקסואליות. יש בזמננו דיבור מצד הקהילה שנקראת קהילת הלהט"ב, ויש דיבור מצד אנשים שנדמה להם שהם מצד התורה שמתנגדים לזה, וחושבים שהתורה מגדירה את זה כתועבה.

באתר של התשובות ההלכתיות הארכתי בעניין הזה בכמה תשובות, וביארתי באריכות את הפסוקים שמדברים על תועבה, וביארתי שהקריאה השטחית ההמונית הנבערת הבעל-בייתית שלהם אינה נכונה.

כאן אנסה להעמיק יותר.

בפסוק נאמר משכבי אשה, וחז"ל דייקו שמדובר בלשון רבים, לא משכב אשה אלא משכבי אשה, ואמרו על זה ששני משכבות יש באשה, כלומר פי הרחם ופי הטבעת. וקבעו להלכה שביאה בפי הטבעת נחשבת לביאה מבחינה הלכתית, וזה לא כמו ביאה בפה או בכל איבר אחר שהיא סתם נגיעה ולא ביאה. ביאה פירושה שאם אשת איש עושה ביאה עם זר היא נהרגת, ואם זה רק מגע ולא ביאה היא לא נהרגת כי לא קרה שום דבר, או שאפשר לקדש אשה בביאה. ביאה שלא כדרכה, כלומר דרך פי הטבעת, מועילה לקדש את האשה להיות אשתו. כל מגע מיני דרך איבר אחר לא.

בנדרים כ' ב' נאמר על ביאה דרך פי הטבעת:

"כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה. משל לבשר הבא מבית הטבח רצה לאכלו במלח אוכלו צלי אוכלו מבושל אוכלו שלוק אוכלו". (הכוונה כמובן בהסכמתה המלאה והחופשית כמו שמבואר במקומות אחרים והוא פשוט).

לא טבעי וחי ונורמלי שאדם יאכל את הבשר שלו תמיד רק מבושל ולעולם לא צלי. החיבור של אדם עם הבשר, העונג, הוא באופן שלפעמים יש לו חשק לאכלו כך ולפעמים כך. כלומר כתוב כאן שביאה שלא כדרכה, מה שנקרא בזמננו מין אנאלי, צריך להיות חלק מהתפריט הרגיל.

.

הפה הוא חלק ממערכת העיכול, הוא משמש לאכילה וגם להקאה. מלבד זה הוא משמש גם לדיבור, ומלבד זה הוא משמש גם לנשיקות. הפה מיוחד לנשיקות, כי יש בו רגישות, הוא רך, בזמננו אומרים שיש בו הרבה קצות עצבים. הרגישות שלו למגע של אהבה מיוחדת. הצורה של הפה היא רקמת בשר שמביעה בצורתה רוך ורגישות ופגיעות. יש בה יופי מיוחד. היא צורה של עיטוף, קבלה, השתוקקות למגע שייכנס ויתקבל.

יש צורה נשית של מגע ויש צורה גברית. הצורה הגברית, שמצויירת בצורת האיבר הגברי, היא של מגע על ידי תנועה כלפי חוץ, לגעת במישהו אחר ולהסב לו עונג ועל ידי העונג שמתקבל אצלו גם אני מתענג. זו נתינת עונג, ובנתינה מקופלת גם קבלה, מכך שהנתינה מתקבלת לנותן נגרם עונג.

צורת האיבר הנשי היא של קבלת מגע. צורת המגע היא של להיפתח, לחכות, לקבל את המגע של הנותן. לקחת אותו פנימה, שיתפשט בכל הגוף. כמו שאיפת אויר שנספגת בגוף.

לפה יש צורת מגע נשית, גם לפה של גבר וגם לפה של אשה. הוא מקבל את מה שנכנס לתוכו.

הפה הוא שריר טבעתי, בלועזית sphincter. יש עניין מיוחד בשרירים הטבעתיים בגוף. יש חכמה שנקראת שיטת פאולה שפיתחה את העניין הזה. השרירים הטבעתיים פועלים ביחד, כאחד. ובמיוחד מאוחדים השרירים הטבעתיים שבקצה מערכת העיכול. שריר השפתיים ושריר פי הטבעת. לרוב הקשר בין שני הספינקטרים מתבטא בלחץ, להרבה אנשים יש לחץ של תנועת סגירה חזקה מדי וקבועה בפי הטבעת (מה שיכול לגרום לטחורים או נטייה לעצירות), וזה מתבטא גם בכיווץ של שרירי השפתיים שגורם למבוגרים לפעמים שיהיו להם קמטים קטנים סביב הפה שגורמים להרגשה שהפה קפוץ, או להידוק שיניים בזמן השינה.

מה שאמרו חז"ל שפי הטבעת הוא משכב אשה, שהוא מקום ביאה, הכוונה שזה מקום מיוחד לקבל מגע של אהבה, באותה מידה כמו המשכב השני.

אנשים חושבים שזה מקום מלוכלך וגס והמגע שם הוא עניין בהמי וגס. בהמות לא מקיימות מגע מיני בפי הטבעת, רק באיבר הרבייה. כמו שהן לא מתנשקות פה אל פה. חתולה מלקקת את פי הטבעת של הגורים, לתת להם חום ורוך ובטחון. זה מגע שהוא יותר עדין ונפשי, כמו נשיקה, לכן הוא רק אצל בני אדם ולא אצל בהמות. כמו שמפרידים בפה בין תפקידו במערכת העיכול לבין תפקידו שמקום מגע של אהבה ורגש, כך יש להפריד לגבי פי הטבעת. גם בביאה כדרכה, איברי הרבייה הם גם המקום של הפרשת השתן, ומפרידים בין עניין השתן לענין המגע העדין הנפשי של אהבה שמתקיים באיברים האלה.

.

בגלל הטעות המרה שמוטבעת בנו מכח התרבות האירופאית-נוצרית שאנו כולנו בניה (כולל החרדים הכי סגורים וקיצוניים), של ריחוק וניכור והתכחשות לגוף, יש רבים שמנותקים מהתחושות המיניות של פי הטבעת. כי אותה תרבות של ריחוק מגוף גורמת להרגיש שזה מאוד מכוער ומאוס ומלוכלך וסוטה וטמא ובהמי וכו'. באיבר הגברי כל מגע או חיכוך גורם לתחושה מינית, כי המיניות שם יותר בהמית, יותר מושרשת בבסיס הטבעי, וגם פחות מגונה לפי התרבות. בפי הטבעת זה כמו נשיקה בשפתיים. לא כל מגע או חיכוך עם השפתיים גורם לתחושה מינית. צריך הכנה והתכוונות נפשית, התעוררות נפשית לקראת נשיקה, ולהרגיש את השפתיים מבחינה זו, ורק אחר כך מהמגע בשפתיים ייגרם עונג של מגע שמעביר אהבה ורוך וחמימות ועונג. אדם שנוגע בעצמו באיבר הגברי כשהוא לבד, העונג קורה בקלות אבל הוא מאוד ריק ושטחי, לא מספק וממלא, גורם ליותר בדידות וקור. כי עיקר עניין האיבר הזה הוא לנגוע במישהו אחר, לתת מגע. מה שהוא גם מקבל מגע זה בא כדי להצטרף לנתינת המגע, שהנתינה גורמת גם עונג לנותן. אבל כשהוא לא נותן אז המגע לבדו חלול וריק. אם אדם במקום זה ילמד להכיר את האפשרות של פי הטבעת לקבל מגע, זה יהיה פחות ריק וחלול ובודד.

נמצא שיש מלבד משכב האשה שנקרא פות, עוד פות אחד, שאותו יש גם לגבר. לכל גבר יש גם פות. התפקיד של זה אצל גבר, הוא לגרום לו להיות מסוגל לחוות את החוייה של האשה. אם יש בו אותו איבר כמו של האשה הוא יכול להזדהות באמת, בגוף, עם מה שהיא מרגישה כשהוא בא אליה. כשהגבר נותן מגע, הוא גם מקבל מגע, וזה לא רק שהנתינה מענגת, אלא הוא מזדהה עם חוויית הקבלה של האשה, כי כשהוא נותן הוא מתאחד, וכשהוא אחד הוא מרגיש ממש את ההרגשה שלה, והיכולת שלו להרגיש ממש איתה את אותה חוויה נשית של קבלת מגע בפות, מתאפשרת על ידי שאצל הגבר גם כן יש פות.

(בפטמות של גבר יש עניין קצת דומה, אם כי בפרטיו הוא עניין גדול וארוך בפני עצמו ולא כאן מקומו)

.

מסופר על רבי אריה לוין שהרגל של אשתו כאבה, והם הלכו ביחד לרופא ורבי אריה אמר לרופא הרגל שלנו כואבת. אם לרבי אריה לא היתה רגל משלו, נניח שהגברים היו כמו נחש שזוחל ורק לנשים היו רגליים, היה פחות ממשות ותוקף ביכולת שלו ממש להרגיש איתה את כאב הרגל שלה שזה ממש יכאב לו בעצמו בגוף ממש, בדיוק באותה חוויה כמו שכואב לה. זה היה רק שהוא מדמיין מה היא מרגישה וחומל עליה, אבל לא מרגיש ממש איתה. הוא מוכרח שתהיה לו רגל ואז הרגל שלו כואבת ממש בכאב של הרגל של אשתו. באופן זה לגבר יש פות כמו לאשתו, וזה מאפשר לו להרגיש ממש, בגוף, לא רק בציור דמיון והזדהות רגשית, את מה שהאשה מרגישה כשהוא נוגע בה.

המדע מגלה שיש תאים שנקראים תאי ראי, יש על זה ספר מיוחד ומאז עוד הרבה מאמרים ומחקרים שמאששים את זה. אם אני רואה מישהו מפהק אני גם מפהק. אם למשל יש סרטון שרואים בו איך מישהו חותך איבר של אדם חי אחר, הרבה אנשים אומרים אני לא יכול לראות את זה, זה כואב לי. לא אכפת לי אם הנחתך הוא רשע שמגיע לו עונש כזה, אני פיזית פשוט לא יכול לראות את זה, זה גורם לי להקיא או להתעלף. אם יש לי פה ואני רואה מישהו מפהק אני מפהק גם איתו, באופן אוטומטי. אם לא היה לי פה לא הייתי יכול לפהק איתו. לכן לגבר יש פות שעל ידי זה העונג של אשתו נחווה על ידו.

בימינו מתקבל אצל סקסולוגים מכח ראיונות ומחקרים שבאמת יש אישוש למה שהעם אומר שנשים נהנות יותר מגברים מיחסי מין. הבורא ברא אותנו כדי להתענג כמו שכתב הרמח"ל במסילת ישרים: "והנה, מה שהורונו חז"ל הוא: שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול בכל העידונים שיכולים להימצא."

צריך לקרוא את זה האדם נברא להתענג. נקודה. כי זו החוויה הבסיסית, משם הכל מתחיל, אחר כך עובדים שהעונג יהיה על השם באופן מלא וישר, טהור, ולא על משהו חלקי ומזוייף ומעוקם, וזה הסולם של המדרגות שבו עולים, במסילת ישרים.

זה עונג של זיווג כמו שמבואר בספרי הקבלה ובמיוחד בכתבי האר"י. העונג שלנו הוא עונג בדרך של קבלת עונג מהבורא, דרך נשית של קבלת עונג, באופן סביל. אשה נחשבת קרקע עולם לגבי פעולת הביאה. היא רק מקבלת. הרקמה הרכה של האיבר הנשי צורתה כמשהו שכל כולו מצפה לעטוף את הרוך שיבוא לתוכו. זו הצורה נפשית הכי עמוקה ואינטימית ופנימית ועדינה ויפה של ההוויה האנושית הבסיסית. כל אדם הוא לפני הכל נקבה, האדם נברא כשהנקבה היא בו, ורק אחר כך הופרדה, והתכלית הוא להתאחד איתה שוב עד שיתקיים והיו לבשר אחד. אחד ממש.

הזיווג הוא עונג מכח מגע. המגע לא מעביר שום דבר מלבד עצם העובדה שמי שנוגעים בו קיים, באופן פשוט לגמרי. זה עונג על ההוויה עצמה. הבורא מתגלה כשם הוי"ה, ההשגהה כי גדולה בו היא להשיג שממנו שורש הווי"ה, הוא מוכרח המציאות, הוא אמיתת ההימצאות. רק הוויה פשוטה כשלעצמה, וזה המגע בגוף שמעביר רק שהגוף הווה. זה לא משהו שאפשר לומר במילים, אין בו פרטים, זה לא חכמה או סיפור. זה פשוט. רק נמצא. המגע הוא לא כמו שמיעת דברי חכמה שהשומע קולט משהו שהוא יכול לומר ולספר. המגע הוא גם שמיעה, הקשבה, קליטת נוכחות חיצונית לי, אבל הקליטה היא של משהו פשוט חסר מילים, הוויה כלשעצמה. לכן זה התשתית של להתענג על השם שהוא ההוויה הפשוטה בעצמה. אחד פשוט בלי מורכבות. המגע עם הבורא הוא בדרך של להיות מקבל, להיות כלפיו נקבה. רק הוא הזכר. לכן הדרך הנשית המקבלת של מגע היא עיקר עניין צורת המגע, ולכן בזה דווקא עיקר העונג. גבר שנוגע בעצמו באיבר הגברי לא זוכה לעיקר העונג כי צורת האיבר הזה היא לתת ולא לקבל. יש לגבר שתי דרכים כדי לקבל את עיקר העונג של מגע. האחת היא לחוות את זה דרך האיבר הנשי שיש לו, או כשהאו נוגע באשתו דרך האיבר הנשי שלה, הוא מתאחד עם החוויה שלה כמו אריה לוין עם כאב הרגל של אשתו, וחווה את זה דרך האיבר שלה (ומה שיש לו איבר כזה רק מאפשר לו להתאחד עם החוויה שלי ואין צורך במגע באיבר הנשי של עצמו).

כשגבר בא על אשתו שלא כדרכה, אז יותר קל לו להתאחד עם החוויה שהיא מרגישה כמקבלת. כי זה ממש ובדיוק אותה הרגשה של קבלת מגע כמו שהוא יכול להרגיש באיבר הנשי שלו. העיקר הוא לבוא על אשתו כדרכה, ולהתאחד עם מה שהיא מרגישה שם מגע בדרך של קבלה. אבל כדי לעזור לגבר להתאחד ממש עם החוויה הנשית, הוא מדי פעם מזכיר לעצמו את החוויה הנשית על ידי שהוא בא על אשתו שלא כדרכה ואז הוא יותר מרגיש ברור את מה שהיא מרגישה, כי היא מרגישה את זה באיבר שהוא בדיוק כמו שלו. זה התפקיד של ביאה שלא כדרכה. שהיא לא העיקר ולא ברוב הפעמים, אבל נצרכת מדי פעם. ולכן כשזה בדרך ארעי, כלומר מדי פעם ואל תמיד, זה לא נחשב השחתת זרע לפי ההלכה כי זה האופן הטבעי היסודי הישר של העניין הזה, וזה לצורך וזה מקיים את האהבה ולכן זה אל השחתה. אם אדם בא על אשתו כשהיא זקנה או בהריון הרי הזרע לא משמש להולדה וזה לא נחשב השחתת זרע כי הוא מתאחד עם אשתו באהבתם וזה השימוש הנכון הישר הטבעי של פעולת הביאה ולכן זה לא השחתה. וכך גם ביאה שלא כדרכה כשהיא בדרך ארעי.

(שולחן ערוך אבן העזר כה ב:

"ויכול לעשות עם אשתו מה שירצה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה, או דרך אברים ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה (טור). ויש מקילין ואומרים שמותר שלא כדרכה אפילו אם הוציא זרע, אם עושה באקראי ואינו רגיל בכך (גם זה טור בשם ר"י)")

השיטה הראשונה שלא מתירה להוציא זרע בביאה שלא כדרכה, והיא שיטת הרמב"ם, סוברת שביאה שלא כדרכה מטבעה הישר הנכון הבריא, כמו שהבורא ברא, הוא מגע עם אופי של נשיקה. שפי הטבעת הוא כמו השפתיים. בנשיקה יש התקרבות רגשית והתעוררות אהבה שמביאה לביאה והוצאת זרע בפי הרחם. כמו כן ביאה שלא כדרכה מביאה לקרבה והתעוררות, שמובילה לביאה כדרכה ששם יוצא הזרע בפי הרחם. ולכן הוצאת זרע בפי הטבעת אינה מעיקר צורת הביאה והחיבור, והוצאת הזרע שם לא דומה להוצאת זרע באשה זקנה, שלמרות שלא מביא להולדה מותר כי כך עיקר צורת החיבור.

(אם האשה בהריון או זקנה ואין לאדם אשה נוספת שיכולה להתעבר יהיה לו מותר להוציא זרע בפי הטבעת כמו שמותר לרווק להוציא זרע על ידי מגע באיבר של עצמו. כיוון שאין פוטנציאל שייוולד ולד מהזרע הזה אין בו איסור השחתה כלל. שבלי הפוטנציאל לנולדה הזרע כשלעצמו הוא סתם מים וכמו רוק וכיו"ב. וכך כתב העזר מקודש וכבר הארכתי בזה הרבה באתר של התשובות ההלכתיות, והראיתי שם שזה כתוב ברוב הראשונים.)

.

.

התורה אסרה על גבר לקבל מגע מיני בפי הטבעת שלו, שזה יכול להיות באופן מלא ושלם של חיבור גמור של ביאה, רק עם גבר אחר (מגע חלקי שאינו ביאה גמורה של חיבור נפשי גמור, אלא מגע לא באמצעות איבר גברי אחר, עם אשה או גבר, רק כדי להכיר ולהכין ולרכך וכיו"ב, אין בו שום איסור כמובן).

האיסור לא בא לשלול מהגבר את החוויה של מגע מיני גמור ושלם בדרך נשית של קבלה. חלילה מלשלול מאדם מגע כזה. האדם נברא לשם כך, זה תכלית הבריאה. בלי זה האדם לא חי באמת. כמו שכתבו בספרים הקדושים שבלי חיבור של איש ואשה האדם הוא חצי גוף ולא נקרא חי. וחיבור של מגע עיקרו הוא במגע של קבלה, בדרך של אשה. לא שאני אחראי על עונג של מישהו אחר, אלא העונג הוא שלי, בשבילי, אני המרכז, לי נותנים. מישהו אוהב אותי ומענג אותי, ואני רק מקבל את זה, מתענג על זה.

אלא התורה מצפה מהגבר להגיע לחוויית המגע הנשי על ידי התאחדות של הזדהות מלאה עם העונג של אשתו. זה התפקיד שלו כגבר. אם הוא מקבל מגע של ביאה מגבר אחר בפי הטבעת שלו הוא אכן חווה את עיקר העונג, אבל בדרך קלה יותר, בלי צורך להתאחד עם מישהו אחר. זה מבחינת הגבר "קיצור דרך", והתורה אסרה את קיצור הדרך הזה. אין בתורה עניין של הומוסקסואלים שנמשכים דווקא לגברים. כשהתורה צוותה לאסור משכב זכר היא ציוותה את זה על כל האנשים. כל גבר נמשך מינית לגברים באותה מידה שנמשך לנשים, הסיבה שיש גברים שלא מודעים לזה היא שוב בגלל המטען התרבותי של התרבות המערבית שאנו בה שרואה בזה משהו מגעיל וסוטה.

יש גברים שלא נמשכים לנשים. יש לזה כל מיני סיבות אפשריות, מהטבע או מההיסטוריה הנפשית. מי שעיוור מפתח מאוד את חוש השמיעה. מי שלא נמשך לנשים מתפתח אצלו יותר עניין המשיכה לגברים שקיים בטבע אצל כל גבר, ובזה הם מוצאים מנוח לנפשם. אנשים כאלה נקראים הומוסקסואליים. מה שמייחד אותם מההטרוסקסואליים (אלה שנמשכים לנשים), הוא רק בכך שיש להם בעיה עם המשיכה לנשים. מה שהם נמשכים לגברים קיים אצל כל הגברים במידה שווה ולא בזה הייחודיות של ההומוסקסואלים.

(כל נקודת המבט כאן גברית, והדיון רק בנושאים גבריים, ולא למשל בהומוסקסואליות נשית שנקראת לסביות, וכיו"ב, כי אני גבר ויכול לדבר רק ממה שאני מכיר ורואה. אני לא בונה כאן "תיאוריות" אלא משתף מציאות שאני רואה. זה לא מתוך חוסר נתינת מקום או כבוד לנשים)

.

.

כשהתורה אסרה על עריות העם בכה, כי העם היה רגיל בעריות וזה היה נחשב מקובל וטבעי ובריא. אם אדם מתחתן עם אחותו, הקרבה נבנית בקלות רבה. לבנות קרבה אינטימית ופתוחה, להסיר את מנגנוני ההגנה והחומות, מול אשה זרה, זה תהליך מאוד קשה, נמשך שנים עקובות מדם וכאב. עם אחותו זה כל כך נעים וקל וטבעי. אולי לבסוף מגיעים לקרבה יותר גדולה מכל מה שאפשר להגיע עם אשה זרה. והתורה אסרה את זה לא כי זה רע או מעוות או עקום או לא בריא ולא נורמלי ולא טבעי. להיפך, עריות זה הכי ישר וטבעי ונורמלי ובריא, רק שזה קל מדי. התורה רוצה שנעבוד קשה להתאחד עם אדם זר, דווקא ההתגברות על הזרות זו עבודת השם שיש בה גילוי של אחדות הבורא בהתגברות על כח הפירוד בקיצוניות שלו. באותה מידה משכב זכר זה הענין הכי בריא ונורמלי וטבעי ונכון לגבר. אצל אפלטון ואריסטו זו ביאה יותר נעלה ורוחנית, שמיוחדת לפילוסופים, למורה ותלמיד. והרמב"ם כתב על אריסטו שכל דבריו לגבי מה שמתחת לגלגל הירח אמת גמורה, ועניין המעלה הרוחנית של משכב הזכר היא בכלל זה. רק שהתורה אוסרת באיסור מאוד חמור את הדרך הקלה הטבעית הבריאה הנעימה, כי בגלל הקלות שלה יש לאדם נטיה חזקה ללכת בה. ולכן נאסר לגבר לחוות טעם ביאה במשכב זכר אלא רק על ידי שהוא מתאחד עם מה שאשתו חווה. לפי זה אם יש אי בודד שיש בו רק גברים ואו שיתייחסו זה לזה או שלא יהיה להם יחס כלל, היה צריך להתיר משכב זכר.  אלא שעל זה כתב המו"נ ג' ל"ד שהתורה דיברה לפי הרוב, ולפי המצב הרגיל, ובמצבים לא רגילים למרות שבאמת הנכון הוא להתיר את איסור התורה, איננו מתירים כי אז נתת דבריך לשיעורין. ובכמה מקומות אחרים כבר הארכתי בעניין זה. וביותר באתר של התשובות לגבי השחתת זרע ולגבי הומוסקסואליות וגם באתר של קבוצת לימוד בדברי הרוגוצ'ובר על אנוס רחמנא פטריה, ובעוד מקומות.

.

.

בזמננו כמעט כל הגברים לא יודעים להתאחד עם האשה שלהם באופן שיחוו ממש בדיוק את ההרגשה שהיא חווה במגע המיני, הרגשה של מקבל מגע. זה בגלל שהם מנותקים מהצד של משכב וביאה שיש בפי הטבעת שלהם. לרוב הוא מכווץ מדי, חסום וסגור ולחוץ.

זה גורם להם לתסכול מיני, ריקנות וחוסר סיפוק ובדידות וקור ורעב תמידי מבחינה מינית. גם לאשה זה גורם לתסכול מיני, כי הוא לא באמת ממש נוגע בה עם כל נפשו ועצמו. הוא לא נוכח ממש עם כל עצמו במגע של קבלה שהיא חווה. זה קצת דומה לשימוש בתחליף מפלסטיק לאיבר הגברי, שהוא רק זיוף של מגעו ונחווה כעונג חלול שטחי וחיצוני וריק.

התסכול הזה חוסם את האדם כולו, כי העניין המיני, הכליות יועצות של אברהם, הוא הקרקע שכל קומת האדם בנוייה עליה, ומשם תולדות לכל חלקי קומת האדם. לכן גם במידות האדם נעשה נוקשה וסגור, בלי רוך של חמלה, בלי גמישות ענווה וותרנות והקשבה. וגם בלימוד האדם רק מסביר ואומר ולא מקשיב. לא מקשיב למילים, לסוגיא, לתורה, לחברו. רק אומר בתוקפנות את הדבר הראשון שעלה בדעתו.  אין בו שתיקה, רק דיבור בלתי פוסק. דיבור אלים, תוקפני, נוקשה. הכל בשחור ולבן, בלי עושר של גווני ביניים, בלי מורכבות, בלי יכולת להכיל סתירות, בלי סבלנות וסובלנות.

.

יש לנו בתרבות גם שוביניזם גברי. בגלל שבטבע הגברי יש עניין של נתינה, המקום הטבעי של גבר בביאה הוא למעלה, הוציאו את זה לחיצוניות ושטחיות כאילו הגבר נעלה על האשה, כאילו תפקידו לשלוט בה ולנהל אותה. ונולד מזה עניין של כבוד שהגברים משעובדים אליו, כבוד גברי, כבוד על כך שאתה גבר.  כשגבר מקבל ביאה בפי הטבעת, אז הוא אשה. זה גם לשון הפסוק: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם."

שוכבים עם הזכר משכבי אשה, כלומר הזכר נשכב כאשה. במגע הזה הוא כעת אשה. הכבוד הגברי רואה בזה השפלה, בלהיות אשה.

כל גבר הוא לפני הכל אשה. הקומה הראשונה שלו היא אשה, רק בקומה שנייה הוא גבר. כך גם צורת איברי המין שלו, בקומה הראשונה יש לו פות, משכבי אשה, ורק בקומה שנייה איבר גברי. כשאדם נברא לפני שחווה הופרדה ממנו, הוא היה יותר אשה מגבר, כי בבורא אין צד אשה, הוא רק נותן ומשפיע ולא מקבל. והאדם מקבל מהבורא את העונג, האדם הוא חומר לגבי הבורא שהאו הצורה, כלומר עיקר האדם הוא נקבה. אחר כך חווה הופרדה מאדם לתת לצד הגבר קיום עצמאי, שלא יהיה רק צד אשה אלא שיהיה בו בנוסף, במקביל, בשילוב הרמוני, גם צד דמיון לבורא שמשפיע.

גברים בזמננו נוטים שלא לממש את הצד הנשי שלהם. כמטפל בתינוקות אני רואה איך הרבה גברים לא מרגישים מחוברים לטיפול בתינוקות. להחליף חיתול נראה להם "מגעיל". להיות שעות בחברת תינוק משעמם אותם ומכביד עליהם. הם לא בקלות רואים כמה עולם ומלואו יש בחיי התינוקות, כמה עושר ועניין ושמחה וחיים וגווני רגש ויחס יש בכל רגע ורגע של להיות בחברת תינוק. אני זוכר כמה נהניתי לקלוע צמות לבנות שלי כשהיו קטנות, לדאוג שתראינה חמודות ומתוקות ויפות, שהצמה תהיה ישרה ולתפארת וכבוד, ואיך חברים אברכים הביעו הסתייגות מזה.

הם לא נוטים לדבר הרבה על רגשות, להתאמץ לראות דברים מהצד של מישהו אחר, וגם אם הוא מתחרה או יריב. וכל כיו"ב.

זה משאיר אותם ריקים יהירים גסים עיוורים ומאוד טיפשים. ראיתי מי שאמר שגבר זה שלב התפתחותי שנמצא באמצע בין קוף לאשה. זה גורם גם לחרדה בדידות ואומללות נפשית. הגבריות היא כיסוי לפחד. אם אני מפגין תקיפות וכח ו"גבריות", זה כמו כלב קטן שנובח בכל הכח. כלב גדול לרוב יותר רגוע. וכל זה מתחיל ביחס לפי הטבעת, תלוי בזה.

מי שמקבל את המוסכמות החברתיות שלא מתירות לגבר להתנהג באופן "נשי", ומרגישים שמשום כך נפשם נחנקת ומתה, שזה רגש אמיתי ונכון ובריא, מרגישים שכדי לאפשר לעצמם להיות אשה הם צריכים להיות טרנסג'נדרים, לעשות ניתוח לשינוי מין. לטעמי יש ברוב אותם גברים פוטנציאל לממש גם את הצד הגברי שלהם, ואולי היו מגיעים לזה אחרי שהיו מרגישים שהגיעו למימוש מספק ומרגיע של הצד הנשי שלהם, ולכן אולי הזיקו לעצמם במה שסירסו את עצמם. קשה לי קצת לקבל את מה שחלקם אומרים שהם אשה שכלואה בגוף של גבר, בגלל שמבחינתי בכל גבר יש קודם כל אשה, הוא בעיקר אשה, ולהיות גבר פירושו בעיקר להיות אשה, ורק על הבסיס הזה לבנות בנוסף גם צד גברי (כמובן אני לא מתייחס כאן למקרים פרטיים של אנשים מסויימים, שכל אדם הוא עולם מלא בפני עצמו ואפשר שיהיו בו עניינים שאין לי כל מושג בהם. זו רק אמירה כללית שלא מחייבת מקרים פרטיים. כך כל דברי כאן, ובכלל)

המוסכמה החברתית של להיות גבר, גם לא נותנת רשות להרגשה שאני רוצה להיות תינוק, (או שמתרגמים את "להיות תינוק" ל"להיות אשה", כדי לנטרל את עניין התלות ועניין חובה של אחרים כלפי). גבר הוא מי שאחראי על אחרים. הוא צריך לפרנס את משפחתו, האשה והילדים הקטנים, לתת להם תחושת בטחון, לדאוג שיהיה להם אוכל טוב, ממתקים ובגדים יפים, לענג אותם. העונג של האשה והתינוקות הוא התכלית, והגבר הוא האחראי לדאוג שזה יקרה. זה המימוש שלו והעונג שלו. אם גבר רוצה להרגיש שהוא במרכז, שהעונג שלו הוא החשוב, שאחרים יענגו אותו ויחשבו שהוא חמוד ומתוק ויניקו אותו ויתנו לו תחושת בטחון, זה נתפש כחוסר אחריות, חוסר בגרות, חוסר גבריות. זה לא מעורר כבוד. זה אגואיסטי. שעבוד למוסכמה הזו הורג מבפנים את הגבר שמשתעבד לחושך הזה, והופך אותו לאכזרי. מי שרע לו וריק לו עושה רע לאחרים. גבר יכול להיות גבר אמיתי, נותן, רק אחרי שהוא מימש את היותו אשה ותינוק, מקבל. הקבלה ממלאת אותו ומשם הוא יכול גם לתת.

.

.

הזדמן לי פעמיים בחיי להיות במפגש חברתי שבו השתתפו עשרות אנשים ששייכים לקהילה הגאה. כמובן כל אדם בפני עצמו יכול להיות כך או כך, גם שם וגם בקהילה שאינה גאה, אבל במבט כללי על האווירה החברתית הכללית, על סך הצטברות הרשמים ממפגשים קטנים עם הרבה אנשים, הרגשתי שם הרבה יותר טוב מאשר במפגשים חברתיים עם אנשים שאינם גאים. ופגשתי שם לא מעט אנשים שאמרו שאינם הומוסקסואלים בעצמם אבל הם שייכים מבחינה חברתית לקהילה הגאה כי שם הם מרגישים יותר נוח. באופן כללי אנשים יותר קרובים לעצמם, יותר אמתיים, יותר ענווים. יותר תפילתם נשמעת, כי הם יותר משימים ליבם כבשר.

לפי האמת בזמננו זו דרך החיים הבריאה והנורמלית והנכונה והטבעית. אם אין בידינו את המדרגה הגבוהה של להגיע לזה דרך הזדהות, יש את המדרגה הפשוטה של לחוות מגע ועונג וחיבור מלאים מספקים ואמיתיים באופן פשוט על ידי משכב זכר. מי שמחוייב להלכה שאוסרת משכב זכר יכול להתקרב לזה בלי לעבור על האיסור, על ידי לימוד והתבוננות ומודעות וכיו"ב, או במשכב עם אשתו שלא כדרכה וכיו"ב, לפחות להיות בדרך לשם ככל יכולתו. אותם טפשים שאומרים שזה בהמיות וגסות במומם הם פוסלים. ומה שהם מייחסים את עמדתם לתורה, זה כמו בכל דבר אחר היפוך גמור של דברי אלהים חיים, שבא מקריאה פשטנית בתורה, פונדמנטליסטית, כמו של הקראים, כאילו התורה כולה מוחזקת בכף ידם, בלי הכרה בכך שיש בתורה עומק ופנימיות ודרש. שיש בה חושך שצריך לחתור דרכו עד שמגלים את האור, העם ההולכים בחושך ראו אור גדול. מי שאצלו יש מייד אור, בקריאה ראשונה ושטחית הוא כבר יודע מה התורה אומרת, בלי מאבק וחיפוש והעמקה וחתירה, באמת הוא בחושך והוא לא יזכה לראות אור גדול אלא יישאר בחושך, כי הוא לא חותר לצאת מהחושך, אצלו החושך עצמו נחשב אור. הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר. דרש הוא חיפוש, לדרוש את מה שאבד. בעלי הפשט רוצים להרוג את בעלי הדרש, בעלי משנה שונאים את בעלי גמרא. אלה אותם המכונים רבנים שפוערים פיהם נגד ההומוסקסואלים. ראיתי שכתבו על אחד מהם שפסק להלכה שלא להשכיר דירה לזוג נשים, כי זו מיניות עקומה שלא כדרך התורה ואסור לסייע לזה. והרי זוג איש ואשה שלא הולכים למקווה גם זו מיניות עקומה לפי התורה ולמה להם מותר להשכיר. בכל חברה שמרנית יש מלחמה נגד ההומוסקסואלים, אין לזה שום קשר לתורה. הרבנים משקרים כשהם עוטים על זה כסות של תורה, גם בלי התורה הם היו נגד זה כמו השמרנים בארצות הברית ובחברה הערבית ובכל מקום. זו המלחמה של הרשעים בצדיקים שיש בכל מקום, מלחמה של מי שמת מבחינה נפשית לבין מי שחי מבחינה נפשית. אותה שנאה של עמי הארץ לתלמידי חכמים, שנאת אומות העולם לעם ישראל. הר סיני נקרא סיני כי בו ירדה שנאת אומות העולם למקבלי התורה. וזה כי התורה היא חיים, ומי שלא חי שונא את מי שחי. כתוב:

"הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ."

יש בחירה חופשית. כל אחד היה יכול לבחור בחיים ולהצטרף לברית הר סיני או להיות מחסידי אומות העולם. אבל הבחירה חופשית, ויש שבחרו במוות, בקללה. החידוש הוא שאלה שבחרו במוות לא יכולים להימנע מלשנוא את מי שבחר בחיים. השנאה כפויה עליהם הר כגיגית. זו השנאה של אותם טפשים רשעים המכונים רבנים וכל חבריהם ההומופובים בכל העולם כלפי ההומוסקסואלים.

מה שיש רשע בעולם ויש אנשים ששונאים אחרים ויש מלחמות וכל מיני עוולה, זה לא התחום שלי, אני יודע שזה הטבע האנושי ואני לא עוסק בזה. לא כי לא חשוב לעסוק בזה, אלא לכל אחד יש את המקצוע שלו. העיסוק שלי הוא בלימוד תורה, ואני מתקומם כאן בכאב וכעס וחריפות על מה שאותם רשעים תולים את רשעותם בתורה, שהם קוראים אותה היפך ממה שהיא. אני מרגיש צורך לכתוב בקיצוניות גם משום שהקול שלהם צועק חזק בכל העולם ומתקבל כמעט על ידי כל מי שמכבד תורה. העם מקבל כאילו מובן מאליו שזה מה שכתוב בתורה כי אותם אנשים נטלו לעצמם בזרוע או פוליטיקה את הכינוי רבנים, או גם אם קנו אותו בלמידה שטחית חיצונית של הרבה דפים של ספרי קודש, או בניתוח דמוי-אנליטי שטחי מאוד של סוגיות של תורה. התורה כולה היא ידידות, יבוא ידיד בן ידיד כו', היא כולה דרכי נועם, היא כולה גמילות חסדים, הכלל שלה הוא ואהבת לרעך כמוך. והם קוראים אותה כאילו כולה שנאה ניכור יהירות אכזריות ורשע. על הקריאה אני מתקומם, על הפרשנות המהופכת. ובכלל כיוון שהם מרשים לעצמם לפגוע באנשים אחרים, מדין "הקם להרגך השכם להרגו" מותר לפגוע ההם בחזרה, כמו שכתוב בספר החינוך שזה על כל פגיעה ולא רק הריגה.

(ספר החינוך מצווה של"ח:

"ואולם לפי הדומה, אין במשמע שאם בא ישראל אחר והתחיל והרשיע לצער חבירו בדברים הרעים שלא יענהו השומע, שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים, ועוד שיהיה בשתיקתו כמודה על החירופין, ובאמת לא תצוה התורה להיות האדם כאבן שותק למחרפיו כמו למברכיו, ….

ויש לנו ללמוד דבר זה, שמותר לנו לענות כסיל, לפי הדומה, מאשר התירה התורה הבא במחתרת להקדים ולהורגו, שאין ספק שלא נתחייב האדם לסבול הנזקין מיד חבירו, כי יש לו רשות להנצל מידו, וכמו כן מדברי פיהו אשר מלא מרמות ותוך, בכל דבר שהוא יכול להנצל ממנו."

הוא כותב שם שזה מעיקר הדין, אבל מצד מידת חסידות להתרחק מזה ולא לענות כסיל כאיוולתו, וכך רצון התורה. אבל לפעמים חשוב לדעת שמעיקר הדין זה כך. לא תמיד אפשר או נכון להשאיר כסילות ללא מענה. )

.

לאותם רשעים אין שום טענה. לכן הם לא דעה שיש לדון איתה.

הם אומרים שהומוסקסואליות זה לא טבעי. אין לזה שום מובן. מה לא טבעי בלהביע אהבה באופן גופני. ברור שעיקר עניין החיבור המיני אינו רק לתכלית הולדה. שהרי אדם מחוייב מהתורה במצוות עונה לאשתו גם אם היא הרה או זקנה. כי עיקר עניין מצוות עונה הוא להביע את האהבה גם במישור הגופני. העניין המיני עיקרו הוא לתנות את האהבה. אולי אצל בעלי חיים עניינו הוא בעישר ההולדה, אבל אצל בני אדם בלי ספק מיניות בגיל שבו כבר אין ביוץ, היא מעיקר טבע האדם. גם זקנים זקוקים למגע, חמימות, אהבה. לכן גם הם מקיינים יחסי אישות שלא יובילו להולדה, ואין שום דבר לא טבעי בזה.

מה שאכן לא טבעי הוא חוסר היכולת להימשך לנשים. יש בני אדם שמסיבות נפשיות או אחרות לא נמשכים לנשים, או נמשכים אבל קשה להם ליצור קשר מסיבה כלשהי, אולי הם ביישנים, והם לא הומוסקסואלים אלא נשארים רווקים. נגד אלה אין להומופובים מלחמה, אע"פ שזה "לא טבעי" לשיטתם לנהל אורח חיים בלתי וולדני.

הם גם טוענים שהתורה מגדירה את ההומוסקסואליות כתועבה. פשוט שאסור לומר שום דבר בשם התורה בלי לימוד עיוני מעמיק של הסוגיא. בפרט שהעברית המודרנית היא לשון אחרת מלשון הקודש, והמובן של המילה 'תועבה' בלשון הקודש אינו בהכרח דומה למובן בעברית החדשה. התורה זה לא עיתון או עלון שאפשר לקרוא ומייד להבין. באתר התשובות כתבתי עיון מעמיק בעניין תועבה. על מה נאמר תועבה בתורה, מה הכוונה המדוייקת של זה, וכו'. ברור שאפשר שאני טועה בלימוד הסוגיא, אבל לא שמעתי מאותם "רבנים" דמגוגיים שום עיון רציני וישר בסוגיא הזו שאוכל להתייחס אליו ולנסות לבחון אולי הוא נכון יותר ממה שכתבתי. בכלל לא אכפת להם לעיין ביושר והתעמקות בסוגיא. הם באים עם דעות שנקבעו לפני העיון בסוגיא, והם רוצים לרתום את התורה לשירות אותן דעות שטחיות מכוערות מגונות, שנובעות מהיצרים המכוערים ביותר בלי שום שכל או חתירה לאמת, ועיון מעמיק לא ישרת את מטרתם.

לכן אין כאן בכלל דעה ולא שום צד בדיון. הכל הוא רק חושך ושנאה ורשע ובורות.

.

.

גם אם דעתם שזה תועבה נוראה, שבעצמם ינהגו כדעתם ולא יעשו כך, אבל מי שם אותם לומר על אנשים אחרים שלא שאלו לדעתם. באיזו זכות? הם חושבים שהם המלך או הסנהדרין? רק מכח החוצפה והיוהרה להטיף לאחרים ראוי לדבר עליהם בתוקפנות.

.

.

.

.

שמעתי מאחד המורים הגדולים בעולם, שאמר שגבר שיצא מהעולם בלי שחווה חדירה, לא באמת חי. בשיחה קרובה הוא אמר שבעצמו לא עשה כך בפועל (הוא חילוני גמור, "מתקדם" ו"משוחרר" מאוד). הסיבה היא מרוב פחד. ובכל זאת למרות שלא עשה זאת בפועל אין לו ספק שזה כך, מכח הקשבה לגוף והתבוננות מעמיקה. גם אני לא עשיתי בפועל, ואני גם לא מכיר את גודל הפחד כי אצלי זו לא אפשרות מעשית מהרבה סיבות ולכן אין לי ממה לפחד.

.

בפי הטבעת יש שני שרירים.טבעתיים, האחד מקיף את השני. אחד מהם רצוני, והוא עוצר את יציאת הצואה כשרוצים לעצור אותה. השני אינו רצוני. כמו שריר הלב שהמוח לא יכול לתת לו פקודה לשנות קצב או לעצור. אלא השריר פועל לפי כח נפש הזן שמפעיל אותו ולא מקבל.פקודות מהשכל (כל שריר אפשר לחבר עם השכל ולהפוך לרצוני, וגדולים בחכמת היוגה מגיעים למדרגות כאלה. כי השכל הוא הצורה של כל שאר חלקי הנפש ומחייה אותם).

השריר הלא רצוני תפקידו להגן מחדירה מבחוץ. כשהוא מרגיש נסיון חדירה הוא מתכווץ חזק, וגם דוחף החוצה, מה שיכול לגרום ליציאת צואה. שם .קום הפחד שמדובר בו.

באופן כללי בכל אופני היחסים של אדם עם אנשים אחרים, יש נסיונות חדירה ללא הרף. אדם הוא יחיד, ריבון מוחלט על עצמו, יש לו גבולות ואיש אין זכות לחצות אותם בלי רשות. אדם חופשי לבחור לבדו מה לחשוב ולהרגיש ולדבר ולעשות, כל זמן שזה  לא פוגע באחרים. בלי החופש הזה הנפש מתה. הכבוד ועצם החיות של היחיד תלויים לגמרי בריבונות שלו על עצמו ובחופש מאונס על ידי אחרים. אונס בכל דרך משפיל מחלל וממית.

כל אדם שיש לי קשר כלשהו איתו, מנסה לפעמים לגרום לי לחשוב להרגיש או לעשות לפי רצונו וטעמו, לא רק על ידי הזמנה ידידותית לרצות בעצמי אלא בכל מיני דרכים שונות ומשונות שכולן הן חדירה אלימה לגבולות שלי. הכח של נסיונות החדירה האלה חזק הרבה יותר כשזה נעשה לא בשם יחיד אלא בשם הכלל. המשפחה או החברה. הערבות ההדדית, חובות שמישהו קבע שאני חייב לחברה או ליחידים, הערכים או התורה שבה כולם מאמינים, וכל כיו"ב.

יש מקצת אנשים שהעניין הזה גורם להם להתרחק מחברה ככל יכולתם. בחברה הם מכווצים ולא אותנטיים. משחקים את התפקיד שמצופה מהם ובפנים סובלים. החברה נתפשת כסביבה עויינת, לא כמקום בטוח וידידותי באמת. לפי האמת לרוב החברה לא מתכוונת כלל לחדור לגבולות הפרט. זה נעשה שלא בכוונה, בלי ידיעה שזה קורה. אם אדם.יהיה בעל בטחון ולא יחשוש להגן על הגבולות שלו, החברה תאהב שהוא כזה ותקבל אותו ככזה ולא תנסה לפגוע בגבולות שלו. הבעיה היא שיש חשש לבטא בגלוי את השמירה על הגבולות שלי, ומשום כך בלבד החברה היא מקום עויין ופוגע. אותו פחד מהחברה, מאנשים אחרים בכלל, בכל אופן של קשר, משפחה, ידידים, תלמידים, שותפים לעבודה, קהל למי שמופיע על במה וכל כיו"ב, מקומו בגוף הוא באותו שריר טבעת לא רצוני בפי הטבעת. כמו שמקום הכעס בכבד כך מקום הפחד הזה בפי הטבעת. בכיווץ של השריר.

אנשים בונים הרבה מאוד חומות, מנגנוני הגנה. הם מסתובבים בעולם כמו טנק משוריין. כח הכיווץ בונה את כל השריונות האלה בהרבה מקומות בגוף, וגם במישור הרגשי ובמידות, ולפעמים גם בדעות, שיש שמאמינים בשכלם שיש להתבצר ולשנוא ולהקים חומות ואיסורים וכפייה ולהפעיל כח אלים וכל כיו"ב.  גם הפחד מהמוות הוא כיווץ כזה. כמו אדם שנמצא במטוס שהתקלקל והוא כבר צולל ישר לקרקע, ומי שבמטוס לופת את הכסאות של המטוס בכל הכח, כאילו הוא יכול לעצור את הנפילה. כולנו הרי חיים בתוך מטוס כזה, ואנו מכווצים ונאחזים. הספר אדם חי בחלק א הארכתי בפחד מהמוות, ובאפשרות להיפתח ולשחרר ולקבל באהבה את המוות כשיא של החיים.  השריר בפי הטבעת הןא המקום של כל כח הכיווץ הזה, שמשחית את חיינו.

הדרך הנכונה לביאה בפי הטבעת, וכך גם נאמר בספרים העוסקים בזה היא להתחיל במגע מאוד מאוד סבלני ועדין ורך ואוהב שרק מחליק מבחוץ. בלי שום נסיון להכנס. המגע הזה משדר לשריר שאין כאן כוונה "לחדור", שהכוונה היא רק להיות ביחד, לאהוב, להיות ברוך ועדינות וחמימות וקרבה אמיתית. התכלית היא לא הרצון של הנוגע אלא העונג של השריר שמקבל את המגע. ולכן הכל נעשה רק לפי רצונו של אותו שריר. רק אחרי שהשריר הזה באמת מאמין ומסכים ומזמין מרצונו להכנס, אז הכניסה נעשית לפי רצונו. ולרוב אחרי מעט זמן השריר מאבד את האומץ ושוב מנסה לדחות החוצה ולהתכווץ.  זה תהליך שדורש סבלנות מוחלטת ועדינות עצומה, הוא נמשך לכל הפחות שעות רבות, ולפעמים גם ימים רבים. בלי התהליך הזה ביאה שלא כדרכה היא רק עינוי וכאב ואין למקבל שום עונג בזה. וכמו שכתוב בפסוק שזה עינוי, כי ביאה שלא כדרכה שנעשית לתכלית הנאת החודר, היא עינוי. ואפשר שמשום שלפעמים זה נעשה כך, יצא לזה שם של מעשה גס ומאוס.

הרגעת השריר על ידי מגע אוהב, זה טיפול מאוד יעיל לפחד הקיומי הבסיסי מפני החברה, מפני אופנים שונים של הימצאות עם אנשים אחרים, למי שסובל מפחדים כאלה. יש אסכולה חשובה ועמוקה ומפותחת של פסיכותרפיה גופנית שהכלי הטיפולי שלה הוא עיסוי בפי הטבעת. לדעתי זו יכולה.להיות אחת הסיבות שבחברה של אנשים מהקהילה הגאה יש  אווירה הרבה יותר נינוחה ורכה. הם פחות מפחדים זה מזה, יותר פתוחים ואמיתיים וגלויים, כי המגע בפי הטבעת גורם להם להרגע מהפחד והכיווץ.

.

.

אני מפנה כאן לשתי תגובות ארוכות שכתבתי כאן לרשימה זו, שיש בה המשך חשוב לעניין (לפעמים לא מבחינים שיש תגובה)

.

.

.

.

תוספת:

עוד גמרא שמסייעת למה שכתבתי:
יבמות עו, א:
אמר רב יהודה אמר שמואל: ניקב ונסתם, כל שאילו נקרי ונקרע – פסול (אם נקרי האיש הזה, נקרע ומרחיב הנקב מחמת דוחק הזרע שמתאסף – פסול, רש"י), ואי לאו – כשר…

שלח ליה רבא בריה דרבה לרב יוסף: ילמדנו רבינו, היכי עבדינן? אמר ליה: מייתינן נהמא חמימא דשערי ומנחינן ליה אבי פוקרי ומקרי וחזינן ליה (אבי פוקרי – נקב בית הרעי ומחמת חמימותו הוא נקרי, כך שמעתי, רש"י). אמר אביי: אטו כולי עלמא יעקב אבינו הואי, דכתיב ביה (בראשית מט, ג): כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי – שלא ראה קרי מימיו? אלא אמר אביי: מעברינן קמיה בגדי צבעונין (של אשה, והוא מהרהר באשה ונקרי, רש"י). אמר רבא: אטו כולי עלמא ברזילי הגלעדי הוא (שטוף בזימה היה, רש"י)? אלא, מחוורתא כדשנין מעיקרא".

צריך שהאדם יוציא זרע לפני עיני הדיינים כדי לבדוק מבחינה הלכתית את דין הפצע שנפצע באיבר שלו. השאלה היא איך גורמים לו להוציא זרע.

יש שתי דרכים, האחת להניח לחם חמים על נקב פי הטבעת שלו. השנייה להראות לו בגדים צבעוניים של אשה.

הגמרא אומרת שלהראות בגדים של אשה זה אמצעי חלש מדי, זה ישפיע רק על מי ששטוף בזימה, אבל אדם בינוני לא מייד ישפוך זרע בגלל שראה שמלה צבעונית של אשה.
להניח לחם חמים, זה אמצעי חזק, זה ישפיע אפילו על יעקב אבינו. לכן אפשר להשתמש באמצעי מתון יותר.
יעקב אבינו הוא מידת הקדושה, הברכה השלישית בשמונה עשרה היא מידת יעקב. הוא לא ראה טיפת קרי מימיו. כשיוסף עמד בנסיון של אשת פוטיפר, זה משום שראה דמות אביו בחלון.
ואפילו יעקב הקדוש מכל אדם, השולט בתאוות התשמיש יותר מכל אדם, אם יניחו לו לחם חם מהתנור על פי הטבעת מייד בעל כרחו ישפוך זרע.

לא ניסיתי ולא שאלתי אנשים, אבל ברור לי שבזמננו הרוב הגדול של הגברים לא ישפכו זרע מייד רק בגלל שהניחו להם לחם חם באותו מקום.
האם אנחנו קדושים יותר מיעקב אבינו?
אלא וודאי אנחנו מתים יותר ממנו. מנותקים מהגוף ומנוכרים אליו. הגמרא לא דנה כלל באפשרות שהעצות שלה לא תהיינה שימושיות בגלל שאנשים מתים מבחינת האנרגיה המינית שלהם. זה חושך ומוות שלא עלה כלל על הדעת. אין אליו התייחסות הלכתית. לכן לדעתי זה בגדר פיקוח נפש.

לדעתי בזמננו גם השטופים בזימה לא יוציאו זרע למראה בגד צבעוני של אשה. אפילו הם לא חיים מהבחינה הזו.

מסתבר שאפילו אם מישהו בזמננו חי כמו בזמן הגמרא ושופך זרע למראה שמלה צבעונית, או אם הוא קדוש אז לפחות בהנחת לחם חם, אם הוא בבית דין, ודיינים עם זקן לבן ארוך ומעיל שחור ארוך צופים באיבר שלו מקרוב מאוד (הם צריכים להבחין אם מנקב קטן של פצע באיבר יוצאת טיפת זרע), הוא יתבייש ויהיה נבוך ולא ייצא ממנו זרע. זה לא רק שבאופן אישי האדם מנוכר מהגוף, גם מבחינה חברתית העניין נעשה דבר מביש.

.
כשהתחתנתי בפעם הראשונה, קיבלתי הדרכת חתנים חרדית. הורו לי לפני התשמיש לשבת על המיטה ולומר את תפילת השל"ה, ותהילים נגד מזיקים (וגם האשה מתפללת) ולשפוך מים סביב המיטה להגן מהמזיקים. ורק בחושך מוחלט, ורק בלילה, ולהיות בדממה שמא מישהו ישמע, ולהקפיד לסרוק את החדר שאין בו איזה עלון עם פסוקים. וכו' וכו'.
כאמור זה פיקוח נפש. כשהתשוקה לאשה נכבית, נוצר תיסכול. הוא חור ריק ובודד בנפש, שהולך וממית ומכרסם מבפנים. ואמרו "הבור ריק אין בו מים" – מים אין בו, נחשים ועקרבים יש בו. החלל הריק מתמלא בדברים רעים.

פעם הייתי מוסר שיעור מוסרי קבוע לקבוצת אברכים. שאלתי אם הקב"ה היה מכריז שמותר הכל, מה הייתם עושים. וכולם אמרו בין שאר דברים, שהיו מתנפלים על צעירות לא צנועות שברחוב ובועלים אותן. אמרתי להם שאצל חילונים עדינים רובם לא היו רוצים להתנהג כך גם במקום שאין משטרה. כי החלל הריק הזה אצל חילונים פחות ריק, הם פחות מנוכרים מהגוף ומהמיניות. (אז עוד לא היו טלפונים חכמים והפורנוגרפיה לא היתה נפוצה. הדבר הזה הרס גם אצל החילונים את מעט החיבור שהיה להם עם המיניות האמיתית האנושית והחיה שלהם. פורנוגרפיה זה דבר מנותק, שקרי, חיצוני, שאם הוא נכנס לתודעה הוא מתחרה שם בדבר האמיתי ופוגע בו)
גם יש תפיסה שמיניות היא מרוץ אחרי ההגעה לאורגזמה, ושייך בזה עניןן של "ביצועים", ולא סתם מגע אנושי פשוט לשם מגע, שרוצה דווקא את השהות ברגע הזה, בחמימות הפשוטה של מגע, בלי לרוץ לשום מקום. זה עוד דבר שהורס.

לכן זה בגדר פיקוח נפש, ואם ההלכות והמנהגים מייבשים את התשוקה, יש לדחות אותם מפני התשוקה, המגע, שהיא מצוות עשה מהתורה, עונתה לא יגרע. ועשה דוחה לא תעשה. לגבי הפרטים כל אחד יעשה בזה את החשבון שלו, אני כמובן לא אומר מייד להתיר הכל. אני רק אומר להסתכל על זה ולעשות שיקול דעת, כל אחד לפי עניינו, ולא באופן אוטומטי לעשות את כל החומרות של הדרכת החתנים.

.

.

.

עוד תוספת:

המגע הארוטי הראשון בחיי האדם הוא היניקה.
https://mobile.mako.co.il/ninemonth-your-body/Article-e31a40acc137251006.htm

בקישור הזה מסופר על מחקר שנעשה בהולנד לפני כעשור, ובו נמצא שכחצי מהנשים דיווחו על גירוי מיני מההנקה ושמונה אחוזים דיווחו שהגיעו מזה לפורקן מיני. בוודאי הרבה נשים שאמרו שזה לא קיים אצלן התביישו או הכחישו גם מעצמן.
כשאצל האם יש מימד מיני במגע הזה, בלי ספק גם אצל התינוק.
שריר הטבעת של השפתיים ושריר הטבעת של פי הטבעת, פועלים ביחד. מבחינה נפשית הם עניין אחד. ביניקה התינוק הוא בבחינת הנקבה, שמקבל את המגע לתוכו פנימה, והאם היא צד הזכר.
הנקה היא עניין מאוד מורכב אצל האם. יכולים להתעורר אצלה הרבה רגשות שליליים סביב זה. כמעט תמיד מעורבים רגשות שליליים כלשהם בהנקה, גם כשהרגש השולט הוא שמחה ועונג ואהבה והתמסרות בלב שלם ונפש חפצה. גם במצב בריא ומאושר עדיין יש בהנקה עניין של אחריות ומחוייבות, מה יהיה אם פעם לא יהיה לי כח, אם פעם יחסר לי חלב. אם יחסר חלב התינוק יקבל את שלו גם במחיר פירוק סידן וחלבונים מהעצמות והשרירים של האם עד סכנת מוות לה. התינוק לא אכפת לו מהאם, הוא אוכל. יש בזה גם צורה של טפיל. ניצול. זה מחבר את האם עם הגוף של עצמה וגם עם המיניות, באופן שלא בהכרח היא מוכנה ובשלה לו. חיבור של האדם עם הרבדים האלה שבו יש בו גם צד מפחיד ומאיים.,

אם התינוק מרגיש מאויים מבחינה נפשית מהרגשות האלה, נוצר אצלו כיווץ ומתח של חסימה, למנוע מהרגשות השליליים לחדור לתוכו.

מכאן מגיע העניין שבשריר הלא-רצוני שבפי הטבעת יש חשדנות וכיווץ וחסימה כלפי מגע של כניסה לשם. זה לא מקום שמישהו ייכנס בלי שהוזמן מרצון. אלא הכיווץ מגיע מהפה. התינוק נאלץ לינוק, גם אם זה מכניס לנפשו רגשות שליליים, והוא מפתח מנגנון הגנה של כיווץ וחסימה, שיוצר בדידות בסיסית. ומשם זה מגיע לפי הטבעת.
אפשר לחפש את תוצאות החסימה הזו בשרירי הלסת (שאחראים על סגירת הפה). לא קל למצוא. הם בקצה הפה לכיוון האוזן (אפשר לחפש ציור אנטומי ברשת), שטוחים וצמודים לעצם. במגע התחלתי לא מרגישים שם שום דבר. אם מתידדים עם המקום וממשיכים לחפש, במישוש אצבעות רגיש וסבלני, אפשר למצוא שם הידוק חזק קבוע וכבר מאובן, כאב לא מורגש בלי נגיעה בו, כיוון שכבר איבד את תחושת הכאב. וגם בנגיעה רק מעט מהכאב מורגש.
.
.
.
.
אני מעתיק לכאן מאמר על המוח של מערכת העיכול:
זה הקישור:
https://www.eol.co.il/articles/559

לשון המאמר:

"רבים לא יודעים זאת, אבל במקביל למערכת העצבים הראשית קיימת בגופנו מערכת עצבים משנית, שכל תפקידה הוא לנהל את פעילות העיכול. בכל חלקי הגוף אמנם קיימים עצבים, אך אלה שבמעיים נמצאים שם במאות מיליונים – יותר מאשר בחוט השדרה עצמו – והם מתנהלים באופן עצמאי יחסית למערכת העצבים הראשית, זו שבמוח. לא בכדי התייחס אליהם פרופסור מייקל גרשון מאוניברסיטת קולומביה, מחבר הספר The Second Brainעל מערכת העצבים שבבטן, בכינוי "המוח השני".

ככל שגוברת המודעות לתזונה, נחשפים עוד ועוד סודות על אופני השפעתה על חיינו. על פי מגזין Scientific American מסתבר שחלק ניכר מהשפעה זו מקורה במוח השני. לאורך דפנות צינור העיכול, המתחיל בוושט ומסתיים בפי הטבעת, מצויים מיליוני תאי עצב שמנהלים את כל שלבי תהליך עיבוד המזון וספיגת החומרים המזינים שבו. "שפע תאי העצב שבמערכת העצבים המעית מאפשר לנו 'לחוש' את העולם הפנימי של המעיים ותכנם". 'המוח שבבטן' הוא למעשה קבלן משנה של המוח והוא מנהל עצמאית את המערכת שעליה הופקד.

הבטן מנסה לומר לנו משהו
ניהול העיכול הוא ג'וב סיזיפי בפני עצמו, אך מעבודתם של גרשון וחוקרים נוספים עולה כי תפקיד המערכת לא מסתיים בפיקוח על הפעילות המכנית. פרופסור אמרן מאייר מאוניברסיטת קליפורניה טוען כי "המערכת הרבה יותר מורכבת מכדי להתפתח רק כדי לוודא שדברים יוצאים מהבטן שלך". הוא מרמז בכך על תפקיד חשוב שממלאת מערכת העצבים המעית בקביעת המצב הרגשי והמנטלי שלנו. ולראיה, "חוקרים נדהמו לגלות שכ-90 אחוזים מהסיבים בעצב הראשי של האיברים הפנימיים – הוואגוס – מובילים מידע מהבטן למוח ולא ההיפך". כלומר, המוח השני לא רק מנהל פס ייצור אלא גם משמש וסת רגשי דומיננטי.

פרופסור גרשון מסביר כי "חלק גדול מהרגשות שלנו כפי הנראה מושפע מהעצבים שבבטן". במובן זה, מערכת העיכול משמשת אינדיקטור לטיב הדברים שאנו אוכלים. בכל פעם שאנו מכניסים משהו לפה, הוא עובר על פני מיליוני הנוירונים שבמוח השני והם מאותתים לנו מה 'דעתם' על התזונה שלנו. מעין מנגנון ביקורת קולינרית פנימי שמדבר אתנו באמצעות מצבי רוח. "רווחה רגשית בחיי היומיום עשויה להסתמך על מסרים מהמוח התחתון למוח שלמעלה". ההשפעה על הרגשות נובעת בין היתר מריכוז גבוה של סרטונין במערכת העיכול – אחד הכימיקלים האחראיים על תחושות של אושר ודיכאון. "למעשה, 95 אחוז מהסרוטונין של הגוף נמצא במעיים".

מכיוון שלמערכת העצבים המעית ולמוח יש מאפיינים משותפים, כמו ריכוז נוירונים גבוה וכימיקלים דומים, המוח הקטן משמש מראה למוח שבגולגולת. שינויים כימיים שמשפיעים על המוח עשויים להשפיע גם על הבטן. ולכן, "לא פלא שתרופות שנועדו ליצור שינויים כימיים במוח [נוגדי דיכאון], לעתים קרובות מעוררות בעיות בעיכול". כך מתקיים בין הראש והבטן חוק הכלים השלובים: כשאנו באיזון במערכת אחת – גם השנייה מאוזנת, ואילו הפרה באחת מיתרגמת להפרעה באחרת.

מדוע דווקא מערכת העיכול זקוקה למוח משלה?
במטרה להבין טוב יותר את המוח השני, פרופסור מאייר חוקר כיצד מתקשרים החיידקים של מערכת העיכול עם מיליוני הנוירונים. לדעתו, הבנה עמוקה של פעילות מערכת העצבים תביא לכך שבשנים הקרובות יצטרכו פסיכיאטרים לדעת כיצד לטפל גם במערכת העיכול. בנוסף, מחקר מתקדם בוחן כיצד המוח השני משפיע על מערכת החיסון, כש-70 אחוז ממנה מופנים לטיפול בפולשים לא רצויים במערכת העיכול. מחקרים אלה יכולים לחשוף ממצאים מפתיעים על הקשרים הנסתרים בין חלקי הגוף השונים, אבל הסיבה שבגינה נוסדה תת-מערכת עצבים נוספת בגוף נותרת עדיין בגדר תעלומה.

גרשון משער כי פיתחנו את מערכת העצבים המעית כדי לשחרר את המוח המרכזי מהטרחה שבעיבוד המזון הקדחתני. הוא מסביר כי "המוח שבראש לא צריך 'ללכלך את הידיים' עם העסק המבולגן של עיכול, אשר הואצל למוח שבבטן". האם כל זה נועד כדי לחסוך באנרגיה, או במטרה להפנות את משאבי המוח למקומות אחרים כמו הקוגניציה והתפיסה שלנו? ייתכן מאוד.

ייתכן גם שנושא התזונה בכללותו הוא בסיסי בהרבה מהחשיבה המקובלת. אחרי הכול, מנגנון צריכת האנרגיה הוא אחד התהליכים הראשונים בהתפתחות החיים על פני כדור הארץ, עוד כשראשוני הסטרומטוליטים השתמשו בשמש כדי לייצר מזון. הגוף שלנו מתפקד ברובו כמערכת סגורה – המקום היחיד שמאפשר כניסה של גורמים חיצוניים שגדולים ממולקולה הוא הפה. אפשר, אם כך, לומר שזה שער הכניסה היחיד של עולם החומר אל הגוף שלנו, ולכן המערכת שקולטת את החומרים העוברים דרכו היא כה חשובה. אז אמנם עבר זמן מאז שהחלו התאים הראשונים לנצל את אור השמש לייצור מזון באוקיינוס, אבל כנראה שחשיבות התהליך המאפשר חיים נותרה בעינה. במילים אחרות, התזונה שלנו היא גורם מספיק חשוב לקיום, עד כי האבולוציה החליטה שנכון לפתח מערכת עצבים נפרדת עבורה.

אפשר להביט על היווצרות מערכת העצבים של המעיים כסמן המעיד על האינטגרטיביות של הגוף והנפש. התפתחותו של המוח השני וההשפעה הנרחבת שלו מאותתים לנו להיות יותר ערניים וקשובים לכלל מנגנוני הגוף, להתבונן עליהם כמכלול שעובד בסנכרון ולגזור מכאן את האופן שבו אנו מתנהלים."

עד כאן המאמר.

 

.

.

אותו "אדם עצמאי" כביכול שנמצא במערכת העיכול, עם הנפש העצמאית של מערכת העיכול, הוא עותק של האדם "הרגיל" השלם, בגרסה התינוקית.

כמו שפי הטבעת הוא עותק של השפתיים בגרסה יותר בוגרת. אצל התינוק המיניות היא קבלה בלבד. יניקה. בבגרות זה מתפתח למגע בפי הטבעת, שהוא לא עניין שעומד בפני עצמו, אלא הוא בסיס למגע המיני שבאיברי הרבייה, ומאוחד איתם. באיברי הרבייה המיניות היא תקשורת הדדית בין שניים שרואים זה את זה, מעניקים בהדדיות זה לזה. היניקה היא מגע של תינוק ששקוע רק בעצמו, לא רואה את האם, הדדיות.

לכן יניקה היא לא מגע מיני מתאים להיות העיקרי אצל בוגר. אבל היא בסיס ראשוני, וגרסה יותר מפותחת של זה הוא המגע בפי הטבעת, שהוא הקומה הראשונה שעליה מושתת המגע הבוגר השלם של איברי הרבייה. השלמות של המגע של איברי הרביה תלויה בכך שכלולים בתוכו גם היסודות הראשוניים של מגע.

.

.

.

.

למי שמצוי בחכמת הקבלה תהיה משמעות למה שארמוז כאן,

פי הטבעת הוא בחינה תחתונה, מלכות בבחינת האות תי"ו, שכתוב בה רגליה יורדות מות. היא סוף הקומה ובסוף רגליה הגבול החיצון בו המוות והמזיקין, וזה הרעי עצמו שנמשך ממנה ולכן בבית הכסא מצויין מזיקין.

מעל האות תי"ו היא האות שי"ן. שהיא שלום ושבת. ומספרה שלוש מאות ושלוש הוא מידת יעקב והקדושה. החיבור בין עליונים ותחתונים בלי יציאה מהאמצע, שיעקב הוא קו האמצע. זוהי מלכות כשהיא מאוחדת ביסוד, ואלה אברי הרבייה של הזכר והנקבה. ובשבת עונת תלמידי חכמים, ואיבר הזכר נקרא משים שלום בבית.

לאשה גם יש איבר זכרות והוא מה שנקרא הדגדגן, רק שהוא קטן יותר, וכנגד זה השדיים אצלה גדולים יותר. האיבר הנקבי העיקרי הוא פי הטבעת. שצד

 

פי הרחם הוא איבר זכרות בצורת מקבל, שזה התיקון השלם ועל זה נשים מברכות שעשאני כרצונו. שעבודת הזכר לתקן עצמו הוא להוציא לפועל את צד האשה שבו בכל הרבדים. נאמר על הצדיקים שהם מעלים מ"ן, מיין נוקבין. וזה בחינת דוד המלך. שהעלה ממקום טינופת ומקום ערווה לבחינת ראש. והעלאת מיין נוקבין היא מצד היותו כמו אשה, שפכי כמים ליבך נוכח פני ה', מים הוא בחינת נקבה. ובתהילים רואים שזה עיקר עבודתו. שתי"ו שי"ן ורי"ש הם בחינות של שלושת האבות, ודוד רגל רביעית של המרכבה מאחד את כולם וכולל אותם בקדושה, ומנצח את המוות של רגליה יורדות מוות, שהוא עשיו וארבע מאות איש עמו, שעשיו הוא בחינת תי"ו. יעקב נלחם בו ודוד כלל אותו בקדושה. בחטא בת שבע. בתשובה. לכן בחינת דוד היא שהדדים עלו למקום בינה, שנכלל הכל למעלה. המרחק שעלו הדדים מעל מקום ערווה הוא בחינת דוד שמסתתרת.

במה שהאיש מוציא לפועל את בחינת האשה שבו, הוא חוזר להיות כמו לפני הנסירה שהפרידה את חוה מאדם. ואצל אשה היא כבר מתוקנת, רק שזה בבחינת קטנות. ואצל האיש אם יעבוד ויתקן יהיה בבחינת גדלות. שזכרות האשה היא בחינת יו"ד, שהיא הצדיק שממעט את עצמו, והאשה לא גורשה מגן עדן, שהגירוש היה עונש רק לאדם. וזכרות האיש היא וא"ו שהיא חיבור ה"א תחתונה, מלכות, אמא תתאה, עם ה"א עליונה, בינה, אמא עליונה. ומזה בא למידת גדלות.

.

תי"ו היא המלכות שמסתכלת למטה, דין. רי"ש היא המלכות שמסתכלת למעלה, חסד. ושי"ן היא קו האמצע, התפארת.

 

.

.

בברכות י' א', נאמר שהדדים היו לפי סדר הטבע צריכים להיות במקום הערווה. מעל איברי הרבייה, וסמוך להם, באותו מרחק כמו שאיברי הרבייה הם מעל פי הטבעת. כי הם חלק מהם, גם הם בחינה של הזיווג, מלכות ויסוד. ושייכים לה"א תחתונה. אבל נבראו במקום בינה, שהיא ה"א עליונה.

.

לשון הגמרא:

"ינק [דוד המלך] משדי אמו ונסתכל בדדיה ואמר שירה, שנאמר (תהלים קג, ב) ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו. מאי כל גמוליו אמר ר' אבהו שעשה לה דדים במקום בינה. טעמא מאי? אמר רב יהודה כדי שלא יסתכל במקום ערוה. רב מתנא אמר כדי שלא יינק ממקום הטנופת"

מקום ערווה היא פי הרחם, ומקום טינופת הוא פי הטבעת, ונקרא טינופת משום שהתי"ו רגליה יורדות מוות. (בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית הארכתי הרבה בעניין רגליה יורדות מות.)

ולשון הגמרא תמוה למה אמר "מקום בינה", אלא וודאי רמז לספירת בינה.

.

הדדים הם כנגד האות רי"ש, שהיא מעל שי"ן, ולכן הם מעל איברי הרבייה. רי"ש הוא בחינת ראש, שהדדים  שייכים למה שמלכות מסתכלת כלפי מעלה.

ועל זה כתוב דדיה ירווך בכל עת, והקב"ה בשיר השירים נקרא דוד על שם הדדים, וזה גם שמו של דוד. הוא מתחיל בד' משום שהוא רגל רביעית. והוא מאוחד עם בחינת יעקב, וישראל, שמתחיל ביו"ד שהיא בחינת האיחוד.  לכן ברי"ש של הדדים נכללים יעקב ודוד ביחד. ודוד הוא העלאתם למקום בינה. שממנו יצא משיח שההעלאה הזו היא סוד הגאולה.

.

יעקב מאחד את החסד והדין, ואצל דוד כבר אין בחינות מאוחדות אלא רק בחינה אחת. הארבע הוא החזרת השלוש לאחד. לכן מה שצריך לראות במקום טינופת ובמקום ערווה, רואים הכל בדדים כי אין חילוק ביניהם, ובזה העלאת הה"א התחתונה לה"א עליונה שהיא מקום בינה. יעקב הוא הוא"ו שמחבר בין ה"א תחתונה (משם הוי"ה, שהיא מלכות, וכאן הכוונה לכל ז' תחתונות ביחד) לה"א עליונה שהיא בינה. וזה השגת סוד מעשה מרכבה שבו ההשגה שהכל אחד ואין בחינות כלל כי הוא אחד פשוט בלי מורכבות כלל, ומתבטלת הסתירה לאחדותו מכך שקיימים נבראים.

.

מי שיבחין בסתירה פשוטה בתוך הדברים שכתבתי כאן, זה המבוא להתבוננות בסוד העמוק שרמזתי כאן שאי אפשר לבאר אותו במילים.

 

 

 

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 134 - קשר עם הגוף. בעניין הומוסקסואליות, Uncategorized, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

14 תגובות על 134 – קשר עם הגוף. בעניין הומוסקסואליות

  1. nirstern הגיב:

    מתוך מכתב למי שקרא את הרשימה ושאל שאצלו אם הוא מנסה להתקרב לגוף הוא שומע כמה הגוף צועק וכמה כאב יש שם, ואיך ניגשים במצב כזה.
    .
    זה מה שכתבתי:
    אכן זה מחריף את הכאב. עיקר העניין הוא האומץ לחוות את הכאב במלוא עוצמתו. יש מנגנון הגנה מאוד יסודי שגורם שאם יש כאב קשה מאוד, חווים רק חלק ממנו, וחלק אחר נשאר כאילו שמור בקופסת שימורים לאחר כך. בגלל ש"אחר כך" לא קורה, אנחנו לא מטפלים, כמו שאנחנו לא הולכים לרופא שיניים לפני שכואב, זה מצטבר. אם חווים את הכאב במלוא עוצמתו הוא משתחרר ואפשר להחלים.
    יש סיבה לכך שקיים המנגנון הזה, לפעמים באמת אי אפשר לשאת כאב כזה. זה יכול להיות גם מסוכן. אפשר לאבד את השפיות או להתאבד או או לשקוע בדכאון או חרדה קליניים, או להינזק מבחינה נפשית בנזק ארוך טווח או תמידי מבחינת כוחות החיות ושמחת החיים וכיו"ב, או סתם להתבלבל וכיו"ב. כשהכאב מאוד חזק יש לנפש נטייה לברוח ממנו, אם אני מחליט שאני אמיץ ולא בורח, הנפש יכולה לבלבל אותי באופן שהתודעה שלי לא רואה אותו ואני חושב שאני עוסק בכאב ובעצם זה מתחמק ממני ואני לא רואה באמת מה קורה בתוכי.
    לכן המנגנון מאפשר לנו לדחות את ההתעסקות עם הכאב לזמן שבו יש לנו כח לזה או תמיכה מתאימה. וגם אז כמובן זה נעשה במנות קטנות עם הפסקות. קרה לי הרבה פעמים שהייתי בטוח שנגעתי בכאב מסויים והכרתי אותו והייתי איתו וירדתי לסופו וחוויתי אותו. ואחרי שנים פתאום נפגשתי איתו שוב וראיתי שאת רובו הגדול בכלל לא הכרתי ולא פגשתי. זה לא דבר רע, באמת יותר בריא לגעת כל פעם בחלק ולא בהכל. הנפש מונעת מאיתנו לראות את החלק שהיא יודעת שאין לנו את הכח לגעת בו.

    כדי להיות מסוגלים לעשות את זה, צריך להכיר את הכאב, לנסות לחוש ממה הוא נגרם או לפחות מה טיבו. במקום של אותו כאב אנחנו בגיל ששייך לאותו כאב. באותה קופסה ששמרה את הכאב הזמן לא עבר. אז צריך גם לחזור לגיל הזה. כמובן יש גם כאבים מההווה. אבל לרוב הם מתערבבים עם כאבים ישנים, או יושבים עליהם. לפעמים הכאבים הישנים הם כבר צורה שמוטבעת בנו והיא מזמינה לאסוף על גבי זה כאבים חדשים. כמו שמדברים בפסיכולוגיה על דפוס של התנהגות שמתחיל מגיל צעיר וחוזר על עצמו ומארגן לנו שוב ושוב אותן בעיות.
    כל זה רק תיאוריה. למעשה כמעט לא שייך לעשות את זה בלי תמיכה. מישהו שיחזיק יד וילווה ויעזור כשמתבלבלים. זה גם מסוכן לעסוק בזה בלי תמיכה ראויה.
    כשהכאב גדול ובעיקר כשהוא כבר בן הרבה שנים, הוא שוקע מהמישור הרגשי לגוף עצמו, ממש מבנים של תאי גוף, זה נמצא ברקמות החיבור שבין השרירים בעיקר. אם קונים נתח בקר מספר 5 או 6, וגם באחרים, רואים ברור שהשריר עטוף בקרום די חזק. בקרום הזה הכאב שוקע כמתח וכיווץ, שלפעמים נעשים ממש כמו שריון.
    יש חיות ונפש ויחסים ואמירה אילמת בבשר עצמו, ובכל איבר ושריר וגיד ועורק ובלוטה בפני עצמם. ויש שקיעה והטבעה של השפעות של רגשות שליליים שבאים מחוץ לגוף, מהעולם הרגשי של רגשות הלב שאינם חיות הבשר עצמו, ומשפיעים על כיווצים ברקמות החיבור, שמעקמים וחוסמים את חיות הגוף. זה מורגש ככיווץ ושריון וחסימה, לא מרגישים שזה דווקא בקרומים ורקמות החיבור.
    .

    כל זה דורש בלי סוף סבלנות עדינות ואהבה והדרגה ורוך. כשכואב רוצים מהר לחולל שינוי כדי שהכאב ייחלש סוף סוף. מוכרחים לעבוד מתוך וויתור על האפשרות לשנות. אחרת יהיה לחץ על הנפש ויהיה נזק.
    למשל אם יש ילד קטן, שאבא שלו כלא אותו במרתף חשוך, אזוק בשלשלאות מהודקות מכאיבות וכמעט בלי אוכל ומים. הילד במשך שנים צועק שם ואין שומע. אחר כך האבא מבין מה הוא עשה ומתחרט ורוצה לחדש את היחסים עם בנו באופן טוב. אם האבא יעבוד מתוך מטרה שהילד יפסיק לצעוק ויפסיק להפריע בצעקותיו, לא ייצא מזה שום טוב. הילד ירגיש. המטרה מוכרחה להיות רק בגלל שמגיע לילד שאבא יהיה איתו ויקשיב לו ויהיה קרוב אליו. האבא צריך לחשוב על הילד ולא על עצמו. ואם הילד ימשיך לצעוק עוד ועוד כי הוא כבר מלא כאב ועלבון וכעס וחוסר אמון, זו זכותו. הילד זה הכאב, הגוף שכואב. האבא זה החלק המודע שלנו. הרבה פעמים כשהולכים לטיפול או מנסים לבד, המטרה היא להחליש את הכאב. לגוף מותר להמשיך לכאוב כמה שהוא רוצה. לא צריכה להיות מטרה להגיע לשינוי. רק לחמול, להיות רך ואנושי כלפיו. לפעמים אחרי זמן צומח מזה שיש הקלה, ולפעמים לא. צריכ הלהיות נכונות קבל שלא תהיה הקלה וגם אם תהיה, היא תבוא מעצמה בזמן שלה, אי אפשר לדחוק בזה.

    לדעתי התחום שיכול לעזור לתת התחלה של גישה לעניין הזה, הוא פסיכותרפיה גופנית. לקבל טיפול רציני ממטפל כזה, שיתחיל תהליך. אחר כך תוכל לראות אם זה מספיק או שאתה רוצה להמשיך עם המטפל או שאתה כבר יכול לבד. בכל מקרה מקבלים מהמטפל רק זרעים, כלים, התחלות. והם צומחים ומתפתחים אחר כך במשך שנים. שנה או שנתיים של טיפול הם לא זמן מספיק, ובכלל עיקר אמיתיות העבודה היא כשהאדם עם עצמו. מול מטפל מוכרח שיהיה זיוף מסויים. המטפל רק עוזר להתחיל.

  2. Osh הגיב:

    מה שכתבת על קיצור הדרך כאשר יש אדם שהקירבה איתו קלה,ובגלל זה התורה אסרה את זה,האם נכון הדבר גם למרחיבי תודעה חיצוניים שישנן כל מיני עבודות רוחניות שאפשר להתעלות על ידן? ובכלל,אם תוכל להרחיב טיפה על הבעיה של קיצור דרך,זה משום מה לא מובן אצלי מזה שייך לאיסור,אם סוף כל סוף קרה שינוי אמיתי בנפש,לעומת יגיעה סיזיפית וארוכת שנים עם ספק גדול שמא אכן יתחולל אמיתי בנפש

    • nirstern הגיב:

      מעט אחרי מתן תורה, כתוב שהם רצו את הקישואים והאבטיחים וכו' שהיו במצרים. רבי ירוחם שאל, הרי הם ראו את כל יציאת מצרים ומתן תורה, הגיעו לנבואה ביחד עם משה רבינו, כאיש אחד בלב אחד, נפתחו להם השמים וראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, נשמתם פרחה עם כל דיבור והקב"ה הטיף עליהם טל של תחיה, וקמו לחיים חדשים טהורים שהיו כמו אדם הראשון לפני החטא, וכמו שאמרו שבמתן תורה פסקה זוהמתן. הזוהמה שהטיל הנחש היא יצר הרע. ונקראו דור דעה.
      אז איך עזבו הכל בשביל קישואים.
      רבי ישראל מסלנט היה יושב כמה שעות אחרי שביקש מעשיר תרומה לישיבה, לנקות את עצמו מהקנאה בעושר. היה באותו זמן רב מפורסם מאוד שתמה על זה, מה שייך קנאה בממון אצל תלמיד חכם כזה גדול, הרי ביחס לתורה כסף זה שום דבר, ואמר על עצמו שאינו מקנא בעשירים. ורבי ירוחם אמר שאותו רב לא מכיר את עצמו, לא יודע להסתכל מספיק פנימה. יש רובד בנפש שכן מקנא בעשירים, ואותו רובד רצה קישואים אפילו אצל מקבלי התורה.
      מקבלי התורה נדונו ונענשו על תאוות הקישואים, נכתב עליהם שהתאוו לקישואים. אפילו ש 99.999 אחוז מהם היה שקוע בדעת אלהים לגמרי, זה לא אכפת. האדם כולו הוא לפי אותו רובד הכי נמוך. שם האדם. לכן אמרו חז"ל על חזקיה שהיה אמור להיות המשיח, שהוא נמצא עביט של מי רגליים, כי משהו ברובד הזה לא היה מתוקן.
      אם אדם מגיע למדרגה שהיא מגיעה עד אותו רובד נמוך, הוא לא יכול ליפול ממנה, ולא צריך להתחזק ולהשקיע כדי לא ליפול. הוא בעצמותו כזה.
      כל "קיצור דרך", בוודאי אם זה חומרים כלשהם, "מעיף" את האדם למעלה, אבל חלק מאותם רבדים מגושמים נשאר למטה בלי שהאדם מבחין בזה. אז הוא עצמו נשאר בתאוות קישואים, גם אם הוא לא מבחין ובטוח שכולו בעולמות עליונים קדושים. ואחר כך זה ימשוך את האדם שוב למטה.

      .
      העומק של זה, שתכלית העולם היא גילוי אחדות הבורא. בלי העולם הבןרא אחד אבל אין גילוי, זה אור על אור, לבן על לבן. הגילוי הוא בדרך אור מתוך והחושך. יש אשליה, שקר, שההבורא הוא לא אחד פשוט ומוחלט בלי שום מורכבות. עצם התפישה שהנבראים קיימים היא סתירה לאחדותו, והיא חלק מהשקר. השקר אומר שהבורא אינו אחד. להפריך את השקר, זה מגלה את אחדות הבורא. כמה שהחושך יותר חשוך, האור נגלה ממנו יותר בהיר. לכן השקר שאומר שיש משהו מלב הבורא, שהוא לא אחד מוחלט, הוא שקר הכי חזק ועוצמתי שאפשר בלי שהוא יהפוך לאמת.
      רק מי שזכה לסוד מעשה מרכבה יכול לתפוש איך ייתכן שהבורא אחד מוחלט למרות שאנו תופשים כאמת מוכרחת וברורה לגמרי שקיימים נבראים שאינם הבורא. השקר כל כך חזק, שרק עמל של להגיע למדרגה עצומה כזו של סוד מעשה מרכבה, יכול להפריך אותו. לכן הרמב"ם עסק רק במעשה מרכבה, וכמו שכתב שהמורה נבוכים כולו עוסק רק בזה.
      אם אדם מתחתן, היה שקר שהאיש והאשה הם שני אנשים פרטיים נפרדים, והאהבה, להגיע ל"והיו לבשר אחד" ממש, זה הפרכת השקר, ויש בזה צעד בעבודה של גילוי האחדות. הפרכת השקר היא גילוי האחדות. והשקר מוכרח להיות בשיא עוצמתו, כדי שההפרכה שלו תהיה שיא גילוי האחדות. פחות מהשיא זה לא הגילוי שבשבילו נברא העולם, זו החמצה של התכלית. ודווקא הפרכת שקר שהיא בעבודה הכי קשה שתיתכן, יש בה גילוי אור האחדות הכי גדול, שרק הוא המבוקש. במי שמתחתן עם אחותו השקר של הפירוד קטן יותר, הם נולדו עם אחדות בסיסית ביניהם, לכן הגילוי של האחדות פחות גדול בעבודה של ההתחברות.
      קושי העבודה להגיע לחיבור, עם האנשים האחרים, ואהבת לרעך כמוך ממש, ועם הבורא, הקושי עצמו הוא גילוי האחדות. כי הקושי מודד את עוצמת החושך, וככל שהאור מתגלה על רקע חושך כבד יותר, כך האור מאיר יותר. לכן אם יש קושי נתון בעבודה של ההתאחדות, עלינו דווקא להתמודד איתו. הקושי לא נמצא שם במקרה, סתם כך קרה שקשה. מה שהקושי מונח בטבע הבריאה, זה בכוונה. יש לזה תפקיד. לקיים אדם כי ימות באוהל, למסור את הנפש, "להתאבד על זה". דווקא בזה מתגלה אור האחדות. לחפש קיצורי דרך זה החמצה של כל התכלית.
      למשל המלך אמר שיתן את ביתו למי שהכי נכסף אליה, מי שאוהב עד כלות. והגילוי של אהבתו שיבצע משימה מאוד קשה. מי שמוצא טריק לקצר את הדרך, החמיץ את תכלית העניין.

      העניין של גילוי האחדות אי אפשר לבאר בקיצור. כתבתי רק כיוון מאוד כללי, העניין עצמו לא מבואר. המורה נבוכים לא כתב מילה אחת מיותרת. אם היה אפשר לבאר את זה יותר בקיצור, הוא היה מקצר עוד.

      • OSH הגיב:

        אני חושב על הדברים. לפחות בצורה המליצית של הדברים-"ודילוגו עליי אהבה",דווקא כן מתקשר לי לצורה של קיצור דרך אולי קצת באופן יותר חיובי, עם קלילות ושמח לעבר האהוב.

        • nirstern הגיב:

          בוודאי העבודה היא בשמחה וקלילות.
          כתוב על יעקב:
          וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ

          זה לא סתם שמחת שוטים וחגיגה. השמחה באה מהאהבה.

          יעקב היה מודע שבאופן "אובייקטיבי" הוא עבד קשה מאוד. לנכרים מבחוץ הוא מתאר את הקושי כמו שהוא במבט חיצוני, ללבן הוא אומר:
          הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי. מא זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים.

          .
          וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי
          .
          אבל מבפנים, בעולם הפנימי שלו, שזר לא יבין, הכל היה כימים אחדים מרוב אהבתו.
          .

          נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה. וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ וּבַחוּרִים כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ. וְקוֹיֵ יְהוָה יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ.

          על אותו קושי עצמו, שנערים יתעייפו ויכשלו בו, על זה" וקוי השם יעלו אבר [כנף] כנשרים."

          וברמב"ם (משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ח' הלכה טו):

          השמחה שישמח אדם בעשיית המצוות ובאהבת הא-ל שציווה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו, שנאמר "תחת אשר לא עבדת את ה' א‑לוהיך בשמחה ובטוב לבב".

          כתוב שהשמחה עבודה גדולה היא. זה אומר שזה לא סתם שאדם מחליט להרשות לעצמו לקחת הכל קל בסבבה, ולשכנע את עצמו לשמוח על ידי לחץ על הנפש, וריקודים שלא נובעים מעצמם מבפנים באופן טבעי אמיתי ואולי גם בעזרת איזה ג'וינט. עבודה גדולה היא שהקלות באה מרוב האהבה הפנימית.

          כשיעקב ראה את רחל בבאר, הבאר היתה מכוסה באבן גדולה שרק הרבה גברים ביחד יכולים להרים. והוא לבד הרים אותה בשביל רחל, כמו מי שמסיר פקק מבקבוק, בקלילות בלי שום מאמץ. נניח שהוא לא היה יכול להרים, והיה לוקח איזה כדור של סם ממריץ שיגרום לו להרים. זה הרי החמצה של העניין. רק הקלילות שנובעת מהאהבה יש לה ערך.

          .
          .
          דוגמה מחיי החולין:
          נניח זוג מאוהב מאוד. הבעל עבד שתי משמרות לפרנס, קנה דירה עם משכנתא עצומה, עזר בבית ובגידול הילדים. חיתן את הילדים, טיפל בסבא וסבתא הקשישים.
          כמה שזוג אוהב יותר, בתהליך ההתקרבות ביניהם יש מריבות מכאיבות יותר.
          וקניות וסידורים ומחלות וכו' וכו'.
          בחגיגות חמישים שנה לנישואין הוא מאושר לגמרי, מחבק את אהובתו מסתכל בעיניה ואומר שכל דקה בנישואין היה אושר עצום, רק דבש. הכל היה קל ונפלא, וכאילו עבר ברגע אחד. אין שום כובד וקושי.
          אם הוא היה נזכר בכמה עבודה וקשיים היו, ואומר כמה עבדתי קשה, כמה נישואין זה מייגע, ורואים את הכובד בפניו, ואומר שהיה שווה כי אני אוהב את אשתי, היינו מרגישים שהאהבה לא שלמה באמת.

          על זה הפסוק לא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל. אם זה מייגע זה לא אני, זה לא עבודת השם. כי השם הוא האהוב.

          אבל אם מישהו יבין מזה שחיי נישואין זה רק דבש וקלילות, ולא יפרנס ולא ישקיע, רק יישב וישתה ערק וישחק שש בש ויפצח גרעינים, ויגיד הרי כתוב שלא צריך יגיעה, רק שמחה וקלילות, כמו יעקב שהסיר את האבן מהבאר בלי מאמץ, בקלילות. זה עיקום של התורה והשכל.

  3. nirstern הגיב:

    מתוך מכתב שדיבר על החלשות התשוקה הגופנית בין בני זוג.
    .

    אהבה בלי תשוקה גופנית זה כמו נפש בלי גוף, משהו מת. זה הבסיס שעליו אפשר לבנות את שאר הרבדים של היחסים והקרבה. זה הבסיס הראשון של החיים, אדם בודד חסר לו בלהיות חי.

    זו האהבה שבין גוף לגוף, והמגע הוא הדרך של הגוף לספר את אהבתו. זה נקרא לתנות אהבה, לספר את האהבה. והכל מושתת על הגוף.

    לכן אסור להכנע לתירוצים כגון שעסוקים מאוד בעבודה או לימודים או טיפול בילדים ולכן עייפים מדי בשביל תשוקה. אין ערך להשקעה בילדים אם זה הורס את האהבה החיה בין ההורים, שהיא לפני הכל הבית של הילדים.
    צריך לעצור הכל, זה פיקוח נפש. זה כאילו אחד ההורים קיבל התקף לב, לא ממשיכים לעבוד, עוצרים ומטפלים.

    אחת הדרכים החשובות היא, שכל רצון בתחום כתשוקה, מביאים לבן הזוג. אם חסר משהו, בכמות או איכות, כל תסכול או רעיון לא שגרתי, אם כרגע יש תשוקה והצד השני לא יודע, כל דבר. לפעמים היחסים לא במצב מתאים לזה. כאן הצד המוביל מוכרח להיות מאוד אמיץ וגם מאוד רגיש ועדין ורך וסבלני ומלא טקט. מדברים קודם באופן כללי על ההכרח להיות גלויים, ואז מנסים משהו פחות מסוכן ורואים את התגובה ומדברים עליה, ולאט לאט מתקדמים. גם אם התגובה היא ניכור או קור או כעס או מבוכה קשה, או כל דחייה אחרת, אז מדברים על הדחייה הזו. למה זה ככה. לפעמים אשה יכולה לומר בכעס, אתה לא מקשיב, לא מתייחס, מעליב, ואחר כך אתה רוצה יחסי מין. אז נפתחה שיחה על העלבון וחוסר היחס, והוא לומר אני מעליב כי אני פגוע מכך וכך וכו'.
    שיחות בנושאים כאלה לפעמים יכולות להיות סיבוב אינסופי של האשמות הדדיות שרק מחריפות את הפגיעה ולא מובילות לשום מקום. כאן מדובר בשיחה שיש לה תכלית ברורה, לפרק את המונעים ליחסי אישות חיים. לא יותר.

    כמובן לא כל דבר שמביאים לשיח יתבצע, מהרבה סיבות. לא זה העניין. החשוב הוא לא להישאר לבד עם זה, בעולם הסגור הפנימי שלי, ששם אני לבד עם תשוקותי הכמוסות. בגלל שקשה לשתף בסודות וחלומות שקשורים למיניות, נוצר עולם פנימי סודי שהוא רק שלי. והבדידות הזו היא המחלה שהורסת יותר מכל את הזוגיות. צאיך להרגיש שאשתי מכירה את העולם הזה, היא שותפה לו. אין שם בדידות. אולי חלק ממה ששם היא לא מתחברת אליו בכלל ולא מעוניינת. אין לה תשוקה כזו. חלק אולי דוחה אותה או נראה לה כסטייה. ככיעור. חלק אולי נראה לה נחמד אבל היא עייפה עסוקה נעלבת וכו' וכו'. לא זה החשוב, החשוב שהיא שותפה. שום דבר בתחום הזה הוא לא סיבה לבושה. מוסכמות תרבותיות אין להן שום מקום בתחום הזה. כל מה שאדם מרגיש זה הוא, וזה בריא וטהור וטוב ויפה. זה אני. זה האיש שהתחתנת איתו. אין לי מה להתבייש כי זה אני. ואני מביא לפנייך את עצמי עם כל מה שיש בי. מכאן נתחיל, נראה איך על הבסיס הזה נמצא דרך של יחד. שכמובן היא אמצע כלשהו בין שני הצדדים.

    (באופן כללי העצה לריבים היא לא לדבר וגם לא לחשוב על "מציאות אובייקטיבית". המציאות היא שבבית קורה כך וכך. והיא אומרת גמציאות לא כזו, ומתחילים להביא הוכחות. זה לעולם לא מביא להתקרבות. גם לא לדבר את מתנהגת כך, וזה בגלל כך. רק לספר על החוויה הרגשית שלי, כמה שיותר כילד קטן, כמה שפחות כעורך דין. זה כמובן מאוד קשה לרוב, לפעמים בלתי אפשרי, אבל אפשר אולי לנסות מעט מעט להתקדם לשם. לנסות לעשות הסכם מראש שרק.כך מדברים.)

    אם אחד מבני הזוג או שניהם מרגישים שהשני לא מושך אותם מבחינה מינית, אפשר לעבוד על זה. מצד הטבע האנושי כמעט כל אדם יכול להימשך מינית לכל אדם. הסיבה שזה לא כך היא בגלל מחסומים חיצוניים, לא מצד התשוקה הגופנית כשלעצמה. יש נערים שבבית ממש מקיאים אם יאכלו קישואים או כיו"ב כל אחד לפי טעמו, ובישיבה או בצבא הם אוכלים קישואים בתיאבון כמו כולם.
    צריך להפעיל הרבה את הדמיון, להרהר, למצוא לפחות משהו אחד ששם יש תשוקה, לחזר.
    .

    יש שאומרים, מה אעשה, אני לא נמשך לאשתי. מה אפשר לעשות, זו עובדה. זו לא האמת. בבתי סוהר או פנימיות של בנים בלבד, נפוצה הומוסקסואליות. יש שבטים נידחים מאוד במדבר ששם נפוץ לבוא על גמלים. מסתדרים עם מה שיש ואל זה נמשכים. קל וחומר שאם אדם מבין שמה שיש לו זה רק אשתו, שהוא יוכל להימשך. יש מי שבא מהפריפריה או מרקע דתי לתל אביב ולמד לאהוב שרימפס או סושי. קוראים לזה טעם נרכש.

    חוסר המשיכה בא ממוסכמות חברתיות אם מדובר בגמלים וכיו"ב. אם התורה אסרה משכב בהמה, זה אומר שבטבע האדם כמו שנברא, הטבע הישר העיקרי הבריא, שרק על זה דיברה התורה (וכמ"ש במו"נ ג לד), יש אפשרות להימשך לבהמה. במקרה הזה אני לא שולל את המוסכמות. במדרגה שלנו אנו מוכרחים את המפורסמות (שדיבר עליהן במו"נ א ב). אבל בעומק גם לזה יש שורש. "אדם ובהמה תושיע ה'" – אלה בני אדם שערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה. ומדובר על האבות הקדושים. כל איסור הוא עיוות או יציאה מהגבול של שורש קדוש, של משהו שהוא באמת חי. אין בלתי הקדושה והחיים, רק יש בהם גדרים מכח הצורות העליונות שמתלבשות בהם ומחזירות אותם להתבטל למקור העליון. מידת הדין.
    בבני זוג חוסר המשיכה יכול לבוא מהצטברות כעסים ועלבונות וכיו"ב, או מחשש שבן הזוג יבוז לי ולא יכבד ויאהב אותי. הוא אולי יחשוב שאני בהמי ודוחה וסוטה וכו' ויתחרט שהתחתן איתי. או מסיבות שונות לפי העניין המיוחד של כל זוג. בהרבה מקרים כשאחד מבני הזוג מעז להיפתח, הוא נתקל בתגובה יותר חיובית ממה שציפה. כי שניהם שידרו שהם נעלים ומהוגנים יותר, רק כי כל אחד חשש ממה השני יחשוב עליו ולא כי באמת רצה להיות כזה. הפחד הזה הוא מהסיבות העיקריות של חוסר משיכה לבן או בת הזוג. שם אני צריך להיות כמו שבניתי את הדמות שלי בעיניה. אדם טוב וחיובי ונורמלי, בעל שיש להתכבד בו, מקובל בחברה, נורמטיבי, מהוגן וצפוי, משרה בטחון. אני לא יכול להרשות לעצמי שם להתפרע, להוציא את הצד האפל שבי, את התשוקות החייתיות, אלה שנתפשות בתרבות שלנו כסוטות או מעוותות או פראיות. ויכול להיות שהיא בחלומות מהרהרת גם בדברים פראיים אפלים. הניכור הזה יוצר אצלם עולם סודי בודד, והבדידות והקור האלה מכרסמים את אהבתם מבפנים, מהיסוד.

    מי שצפוי משרה בטחון. אבל אם יחסי האישות צפויים הם מתייבשים ומתים. דבר חי בהכרח מתחדש תמיד.
    .

    בכתובות סה א מסופר על רבא שהתאווה לאשה שאינה אשתו, ובא לביתו ותבע את אשתו לתשמיש, ואשתו הרגישה שהוא חושב על אשה אחרת. רבא לא סיפר לאשתו שהוא איתה כדי לפרוק תשוקה לאשה אחרת, שעליה הוא חושב. הוא הביא את התשוקה לאשתו. שם המקום של כל התשוקות, ושם עושים איתה מה שאפשר.
    כל ההרהורים והמשאלות וה"פנטזיות" אפשר להסב אל אשתו. לאט לאט, בעבודה נפשית. אם באמת יחפש, ימצא שבאשתו יש קסמים נסתרים שעוד יש לגלות. זה חיזור שצריך להיות מאוד עדין. כי כבר יש משקעים של פגיעות שהצטברו, חומות שהוקמו, חשבונות שרשומים בפנקס ולא סודרו, וכו'.
    .
    .
    .
    בנדרים כ' ב':
    אבל אמרו חכמים אין הלכה כיוחנן בן דהבאי אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה משל לבשר הבא מבית הטבח רצה לאכלו במלח אוכלו צלי אוכלו מבושל אוכלו שלוק אוכלו וכן דג הבא מבית הצייד
    […]
    ההיא דאתאי לקמיה דרבי [זו שבאה לפני רבי] אמרה לו רבי ערכתי לו שלחן והפכו. אמר לה בתי תורה התירתך ואני מה אעשה ליך. [הפך את השולחן הכוונה שבא שלא כדרכה, דרך פי הטבעת.]
    .
    כשרבי אמר "ואני מה אעשה לך", משמע שהיה רוצה לאסור רק אין לו ברירה כי התורה התירה.
    פשוט לגמרי שאסור באופן מוחלט לעשות לאשה כל דבר בלי הסכמה של רצון חופשי. יש לזה ראיות גמורות ולא כאן המקום להאריך. גם לא ייתכן שהיא הסכימה רק כדי שבעלה ישמח, ולא משום שמחתה שלה. כי זה מקרה פרטי יוצא מהכלל שאינו לפי עיקר צורת העניין, ועיקר העניין של עונה הוא שהבעל משמח את אשתו, והנאתו כלולה בזה, והיא תפקידה לשמוח בעצמה, לא לשמח את בעלה. ועיין רש"י דברים כד ה. ובסיפור כל זמן שלא מפורש אחרת, יש להעמידו על עיקר צורת העניין.
    לכן בלי ספק האשה רצתה ביאה שלא כדרכה. התלונה שלה לא היתה שאין לה חשק לזה, אלא שזה נראה לה לא מספיק "רוחני" או "מהוגן". ודברי רבי יתפרשו שהוא אמר שאני מבין שלאשת תלמיד חכם לא נאה ולא יאה מצד כבודה לעשות כך. אבל מה אעשה שהתורה התירה. כי התורה היא כמו האדם, והאדם לאמיתו הוא בעל תשוקות כאלה.
    זה גם הנושא הכללי של כל הסוגיא שם, שהביאו דעות שבעד פרישות מהגשמיות, ודנים בהן, ודוחים אותן מההלכה. והאשה היה לה נוח לסבור כמו הדעות ההן, ועל זה רבי אמר לה מה אעשה והתורה התירה. שיש להיות גם במקום הגשמי ומשם להתעלות, וההתעלות היא ביחד עם ההיות במקום הגשמי. זו הדרך לחבר אותו. לא לפרוש ממנו אלא להיות איתו, וביחד עם זה להתעלות. למשל אב שהולך עם הילד הקטן יד ביד, ומגיע לשיעור תורה רוחני גבוה. הוא יכול להשאיר את הילד בחוץ ולהכנס לשמוע, או להכנס ביחד עם הילד ולנסות להסביר לו לפי המושגים הקטנים שלו. הדרך שנפסקה להלכה היא להכנס יחד עם הילד, להכנס לעבודת ההתעלות הרוחנית ביחד עם הגוף. לא לפרוש ממנו. זה הנושא של הסוגיא.

    הם דיברו על זה. האברך הפך את השולחן, והיא רצתה. והם הלכו לרב לדבר איתו שכאלה הם התשוקות שלהם, האם זה נאה ומכובד. והרב השיב. הכל היה גלוי ומדובר בפתיחות, לא הסתירו שום דבר. לדעתי זה עיקר הלימוד מהאריכות בסיפור. הרי כבר אמרו שמותר, ולמה האריכו שהיא הלכה לדבר עם הרב על התשוקות של הזוג. אלא ללמדנו שזה נושא שמדברים עליו, בין בני הזוג, עם הרב, ועם כל עם ישראל לדורותיו שהרי כתבו את זה בתלמוד.
    .
    .
    .
    לפי הקבלה בלי ספק יש מקום לביאה שלא כדרכה. יש בזה אריכות רבה. זה שייך לדיון על פנים אל פנים ופנים אל גב. היודי"ן של הצד"י איך הם פונים, וכידוע יש צד בהלכה שהם פנים אל גב, והעומק הוא ביאה שלא כדרכה. ועוד הרבה עניינים.
    ביאה כדרכה היא קומה גבוהה יותר, של חיבור מתוך איחוד הגוף עם הנפש. ביאה שלא כדרכה הוא תינוי אהבה של הגוף כגוף. וזה עניין הגלות שהמצוות מתקיימות בדרך עשי לך ציונים, שהמצוות מתקיימות. בגלות כגוף בלבד, ובגאולה הן תתמלאנה נשמה. ולכן בגלות הצד"י הוא בפנים אל גב. ואין כאן מקום להעמיק ולהאריך בכל זה.
    ביאה שלא כדרכה זה תינוי האהבה שבבשר עצמו. לכן בפי הטבעת אין חילוק בין איש לאשה. הבשר עצמו הוא עוד לפני החילוק בין זכר ונקבה, החומר שלפני הצורה, שעליו היא נבנית.
    הכל בשר, הכל שווים בזה. במבול כתוב שהשחית כל בשר דרכו. מצד הבשר כל מין של בעלי חיים יכול להזדווג עם כל מין. וזה כבר שלטון הבשר ומחיית הצורה ועל זה בא המבול. אבל בבני אדם כתוב והיו לבשר אחד. איש ואשה שונים זה מזה בצורתם, בנפשם. לא ייתכן חיבור בין צורות שונות. לכן החיבור שלהם בהכרח מתחיל מהמקום בו הם שווים, ששניהם בשר. זה הבשר שכתוב בו שתפילתו נשמעת אם משים ליבו כבשר. באים לפני ה' כבשר (מסכת סוטה ה א). לכן ההתחלה היא 'פנים אל גב' ומשם נבנה ה'פנים אל פנים'. לכן זוג שאין ביניהם אהבת בשר שהוא החומר שלהם, לא תהיה ביניהם אחדות בחלקים הנפשיים שהם הצורה.

  4. Pri Megadim הגיב:

    ניר יקר לי, קודם כל: ברוך רופא חולים!
    תודה על השיתוף והגילוי בעניינים שצריך אומץ לב וחתירה אל האמת,
    כדי לכתוב עליהם ולשתף.
    ואם לדבר עלי, למה לי להתעמק עם ה "שלא כדרכה"
    הרי גם שהתעמקתי עם ה"כדרכה" עוד לא מיציתי…
    וכאשר לכל גיל יש את ההתעמקות המיוחדת לגילו,
    ואני בשבת יתרו חגגתי את 74 שנותיי.
    שלך בהוקרה,פנחס

    • nirstern הגיב:

      עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו
      צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה
      (:

      בקידושין פא ב רבי מאיר אמר שישגיחו עליו מפני בתו, וזקני תלמידי חכמים שם היו מגרשים את הבהמות מכל השדה, ויש שהעבירן לעבר השני של הנהר, כדי שלא יימשכו לבוא עליהן.
      רואים שגם זקני תלמידי חכמים הרגישו בעצמם עניינים כאלה. לא נס ליחם ולא כהתה עינם.

  5. belowbridge הגיב:

    שלום ניר. תודה על הדברים. מאחל שתחזור לאיתנך ולתחושות טובות עם הגוף.

    הדברים שכתבת עוררו בי כמה דברים, אני מרגיש שהם מאד מיוחדים ויוצאי דופן, וכמעט כמו תמיד, מושכים את לבי, אבל אין זה מחפה על הקשיים:

    א. טענת שאין גברים שנמשכים לגברים באופן מיוחד, אלא שהם פשוט לא נמשכים לנשים. זאת השערה? פרשנות? דברים ששמעת או קראת?
    ב. "בגלל הטעות המרה שמוטבעת בנו מכח התרבות האירופאית-נוצרית שאנו כולנו בניה (כולל החרדים הכי סגורים וקיצוניים), של ריחוק וניכור והתכחשות לגוף, יש רבים שמנותקים מהתחושות המיניות של פי הטבעת. כי אותה תרבות של ריחוק מגוף גורמת להרגיש שזה מאוד מכוער ומאוס ומלוכלך וסוטה וטמא ובהמי וכו'."
    לא הבנתי, מה לגבי האיסור אמירת דברים שבקדושה בגילוי ערווה? לגבי להרחיק את התפילה מן הצואה? קל מאד תמיד לתלות את הדברים "בתרבות הנוצרית", אבל הרי ברור שגם אצלנו לא הכל שווים.

  6. nirstern הגיב:

    שלום,
    גם אני נהניתי לקרוא מה שכתבת בבלוג שלך לאחרונה, ושלא כמוך לא טרחתי לכתוב שום דבר.

    יש דברים שאדם נדמה לו שיודע מכח התבוננות. למשל אם אני רואה כלב פחדן שמבטא את הפחד שלו בנביחות ובתנועות הזנב, אני יודע שהפחדנות היא תכונה פרטית של כלב זה, וגם אם לא הכרתי כמעט כלבים, אני יודע שיש בעולם כלבים אמיצים. אבל מה שהכלב מבטא את רגשותיו בשפה של נביחות וזנב, אני יודע שזה בטבעו הכלבי היסודי, ולכל כלב בעולם יהיה כך, גם אם לא הכרתי כלבים ולא קראתי עליהם.
    כמובן שאפשר שכל זה טעות. כל אחד מדבר ממה שנדמה לו שהוא רואה, אין לו ברירה אחרת גם אם הוא יודע שהטעות מצויה.

    זו דוגמה מאוד פשוטה, אבל למשל הורים לרוב מצליחים להבחין מתי בעיה של הילד המתבגר היא בעיה שנובעת מכך שהוא בגיל ההתבגרות, וכל המתבגרים הם כך מטבעם, או שהיא בעיה אישית פרטית של הילד הזה. לפעמים מתחבטים בזה, אבל ברוב המקרים יודעים די ברור. מהתבוננות. הם לא בהכרח קראו ספרים ולא חקרו אצל הרבה מתבגרים..

    יש גם ראיות מהתורה, הפשוטה שבהן היא איסור משכב זכור, והתורה לא אוסרת את המשיכה אלא רק את המעשה, בתשובות הארכתי בזה. ואם יש איסור בהכרח יש כח נפש שרוצה בזה. גם בחוקים כמו שעטנז המורה נבוכים מבאר שבכולם יש כח נפש שרוצה בזה.
    בקידושין פא א מסופר על תלמידי חכמים שפינו את כל השדה נהבהמות, והיה מי שהעביר אותן מצדו השני של הנהר. וכל זה שלא יימשך שיבואו עליהן. הרי שהרגישו בעצמם משיכה לבהמות, ולענ"ד כל שכן לזכר. ואמרו כן כהנהגה או הלכה לכל אדם, והרי שסברו שזה בטבע הכללי. ויש עוד הרבה ראיות כאלה, שאינן מוכרחות, אלא הן כמו הדרכה למתבונן, והמתבוננותו שלו הוא יראה בעצמו.
    .
    .
    .
    .

    ברור שיש הרבה מאוד מקומות שכתוב שיש להתרחק מהגשמיות, להגביל אותה. זה כמו חינוך של ילד, שמים לו גבולות, ושומרים על ההיררכיה, שהמבוגר הוא העליון והוא מנסה להצמיח את הילד להיות כמוהו, ולא להיפך.
    לכן אין רשות להיות ילד בלי הגבלות. כל היום להשתולל ולשחק ולטנף ולהיות טיפש ואנוכי ומזיק וכו'. צריך לפרוש במידה הנכונה מההתנהגויות הילדותיות האלה. צריך משמעת.
    אבל צריך לשמור על הילדות של הילד, לא להחניק אותה, לא להיות אוייבים שלה. לשמוח שהוא ילד ולהשאיר, את זה חופשי וחי וצומח וטבעי במקביל לתהליך החינוך. זה דורש שיווי משקל מאוד מדוייק שמושג רק מכח האהבה, שפותחת את נלב לראות. כל הפרישות מחומריות שיש בתורה הוא על דרך זה. כמו שכתב הרמב"ם בשמונה פרקים שאסור לצאת משיווי המשקל המדוייק בין פרישות, להוללות של תאוות. ושהבורא לא אויב של הגוף ולא שונא אותו ולא חפץ להמיתו.
    וזו הסוגיא בנדרים כ' שהביאו דעה של מי שאוסר שלא כדרכה, הויכוח הוא איפה עובר קו האמצע של שיווי המשקל.

    מה שייחסתי את זה לנצרות, אני חוזר בי. באמת נגררתי אחרי שגרת לשון מקובלת שאני מסכים שאינה נכונה.
    לדעתי זה עניין של תקופה. ובתקופה המודרנית הנצרות והיהדות וגם התרבות החילונית המאמינה במדע, היו כולם ביחד באותו כיוון של התנכרות לגוף.
    .
    .
    יסוד גדול ששייך להרבה דברים. בשמונה פרקים כתב שאין מצווה אלא רק במקום שיש בחירה. יש מצוות בתורה שעניינן פרישה מתאוות הגוף במידה אמצעית ועוד מעט יותר מהאמצע משום חיסדות. (ואסור לפרוש באופן קיצוני יותר מזה). מי שאצלו כוחות הגוף חיים, ויש הרבה מקומות שרואים כמה זה היה חי וסוער אצל חז"ל, כמו במעשה רב עמרם חסידא והסולם ועוד כיו"ב, ובמקרא כגון בדוד עם בת שבע או אביגיל ועוד הרבה, במצב כזה לאדם יש בחירה: לשים גבול לתאוותיו או להפריז בהן. ועל זה יש מצוות ועבירות. אבל לנו אין בחירה, התאווה אצלנו לא חיה. גם אצל רוב החילונים העיסוק ביצר המיני מועט וקלוש (גם אם לחרדי כלפי חוץ זה לא נראה כך). לכן אצלנו הפרישות אינה מצווה. מצווה זה לטפח את כוחות החיים שיצמחו ישר ובריא מזה יהיו יותר חיים. כמו שאצל ילד משמעת נכונה אוהבת עושה או חי וצומח וזריא ושמח יותר. מצוה זה לא חולי.הפרישות שלנו היא חולי, לכן אין בה מצווה. כמו למשל אדם חלש אופי שלא יכול לסרב לשום דבר שאומרים לו, אם מבקשים ממנו צדקה והוא נותן, זה חולי ולא מצווה. וכל כיו"ב בהרבה דברים.

  7. nirstern הגיב:

    עוד גמרא שמסייעת למה שכתבתי:
    יבמות עו, א:
    אמר רב יהודה אמר שמואל: ניקב ונסתם, כל שאילו נקרי ונקרע – פסול (אם נקרי האיש הזה, נקרע ומרחיב הנקב מחמת דוחק הזרע שמתאסף – פסול, רש"י), ואי לאו – כשר…

    שלח ליה רבא בריה דרבה לרב יוסף: ילמדנו רבינו, היכי עבדינן? אמר ליה: מייתינן נהמא חמימא דשערי ומנחינן ליה אבי פוקרי ומקרי וחזינן ליה (אבי פוקרי – נקב בית הרעי ומחמת חמימותו הוא נקרי, כך שמעתי, רש"י). אמר אביי: אטו כולי עלמא יעקב אבינו הואי, דכתיב ביה (בראשית מט, ג): כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי – שלא ראה קרי מימיו? אלא אמר אביי: מעברינן קמיה בגדי צבעונין (של אשה, והוא מהרהר באשה ונקרי, רש"י). אמר רבא: אטו כולי עלמא ברזילי הגלעדי הוא (שטוף בזימה היה, רש"י)? אלא, מחוורתא כדשנין מעיקרא".

    צריך שהאדם יוציא זרע לפני עיני הדיינים כדי לבדוק מבחינה הלכתית את דין הפצע שנפצע באיבר שלו. השאלה היא איך גורמים לו להוציא זרע.

    יש שתי דרכים, האחת להניח לחם חמים על נקב פי הטבעת שלו. השנייה להראות לו בגדים צבעוניים של אשה.

    הגמרא אומרת שלהראות בגדים של אשה זה אמצעי חלש מדי, זה ישפיע רק על מי ששטוף בזימה, אבל אדם בינוני לא מייד ישפוך זרע בגלל שראה שמלה צבעונית של אשה.
    להניח לחם חמים, זה אמצעי חזק, זה ישפיע אפילו על יעקב אבינו. לכן אפשר להשתמש באמצעי מתון יותר.
    יעקב אבינו הוא מידת הקדושה, הברכה השלישית בשמונה עשרה היא מידת יעקב. הוא לא ראה טיפת קרי מימיו. כשיוסף עמד בנסיון של אשת פוטיפר, זה משום שראה דמות אביו בחלון.
    ואפילו יעקב הקדוש מכל אדם, השולט בתאוות התשמיש יותר מכל אדם, אם יניחו לו לחם חם מהתנור על פי הטבעת מייד בעל כרחו ישפוך זרע.

    לא ניסיתי ולא שאלתי אנשים, אבל ברור לי שבזמננו הרוב הגדול של הגברים לא ישפכו זרע מייד רק בגלל שהניחו להם לחם חם באותו מקום.
    האם אנחנו קדושים יותר מיעקב אבינו?
    אלא וודאי אנחנו מתים יותר ממנו. מנותקים מהגוף ומנוכרים אליו. הגמרא לא דנה כלל באפשרות שהעצות שלה לא תהיינה שימושיות בגלל שאנשים מתים מבחינת האנרגיה המינית שלהם. זה חושך ומוות שלא עלה כלל על הדעת. אין אליו התייחסות הלכתית. לכן לדעתי זה בגדר פיקוח נפש.

    לדעתי בזמננו גם השטופים בזימה לא יוציאו זרע למראה בגד צבעוני של אשה. אפילו הם לא חיים מהבחינה הזו.

    מסתבר שאפילו אם מישהו בזמננו חי כמו בזמן הגמרא ושופך זרע למראה שמלה צבעונית, או אם הוא קדוש אז לפחות בהנחת לחם חם, אם הוא בבית דין, ודיינים עם זקן לבן ארוך ומעיל שחור ארוך צופים באיבר שלו מקרוב מאוד (הם צריכים להבחין אם מנקב קטן של פצע באיבר יוצאת טיפת זרע), הוא יתבייש ויהיה נבוך ולא ייצא ממנו זרע. זה לא רק שבאופן אישי האדם מנוכר מהגוף, גם מבחינה חברתית העניין נעשה דבר מביש.

    .
    כשהתחתנתי בפעם הראשונה, קיבלתי הדרכת חתנים חרדית. הורו לי לפני התשמיש לשבת על המיטה ולומר את תפילת השל"ה, ותהילים נגד מזיקים (וגם האשה מתפללת) ולשפוך מים סביב המיטה להגן מהמזיקים. ורק בחושך מוחלט, ורק בלילה, ולהיות בדממה שמא מישהו ישמע, ולהקפיד לסרוק את החדר שאין בו איזה עלון עם פסוקים. וכו' וכו'.
    כאמור זה פיקוח נפש. כשהתשוקה לאשה נכבית, נוצר תיסכול. הוא חור ריק ובודד בנפש, שהולך וממית ומכרסם מבפנים. ואמרו "הבור ריק אין בו מים" – מים אין בו, נחשים ועקרבים יש בו. החלל הריק מתמלא בדברים רעים.

    פעם הייתי מוסר שיעור מוסרי קבוע לקבוצת אברכים. שאלתי אם הקב"ה היה מכריז שמותר הכל, מה הייתם עושים. וכולם אמרו בין שאר דברים, שהיו מתנפלים על צעירות לא צנועות שברחוב ובועלים אותן. אמרתי להם שאצל חילונים עדינים רובם לא היו רוצים להתנהג כך גם במקום שאין משטרה. כי החלל הריק הזה אצל חילונים פחות ריק, הם פחות מנוכרים מהגוף ומהמיניות. (אז עוד לא היו טלפונים חכמים והפורנוגרפיה לא היתה נפוצה. הדבר הזה הרס גם אצל החילונים את מעט החיבור שהיה להם עם המיניות האמיתית האנושית והחיה שלהם. פורנוגרפיה זה דבר מנותק, שקרי, חיצוני, שאם הוא נכנס לתודעה הוא מתחרה שם בדבר האמיתי ופוגע בו)
    גם יש תפיסה שמיניות היא מרוץ אחרי ההגעה לאורגזמה, ושייך בזה עניןן של "ביצועים", ולא סתם מגע אנושי פשוט לשם מגע, שרוצה דווקא את השהות ברגע הזה, בחמימות הפשוטה של מגע, בלי לרוץ לשום מקום. זה עוד דבר שהורס.

    לכן זה בגדר פיקוח נפש, ואם ההלכות והמנהגים מייבשים את התשוקה, יש לדחות אותם מפני התשוקה, המגע, שהיא מצוות עשה מהתורה, עונתה לא יגרע. ועשה דוחה לא תעשה. לגבי הפרטים כל אחד יעשה בזה את החשבון שלו, אני כמובן לא אומר מייד להתיר הכל. אני רק אומר להסתכל על זה ולעשות שיקול דעת, כל אחד לפי עניינו, ולא באופן אוטומטי לעשות את כל החומרות של הדרכת החתנים.

  8. nirstern הגיב:

    המגע הארוטי הראשון בחיי האדם הוא היניקה.

    https://mobile.mako.co.il/ninemonth-your-body/Article-e31a40acc137251006.htm

    בקישור הזה מסופר על מחקר שנעשה בהולנד לפני כעשור, ובו נמצא שכחצי מהנשים דיווחו על גירוי מיני מההנקה ושמונה אחוזים דיווחו שהגיעו מזה לפורקן מיני. בוודאי הרבה נשים שאמרו שזה לא קיים אצלן התביישו או הכחישו גם מעצמן.
    כשאצל האם יש מימד מיני במגע הזה, בלי ספק גם אצל התינוק.
    שריר הטבעת של השפתיים ושריר הטבעת של פי הטבעת, פועלים ביחד. מבחינה נפשית הם עניין אחד. ביניקה התינוק הוא בבחינת הנקבה, שמקבל את המגע לתוכו פנימה, והאם היא צד הזכר.
    הנקה היא עניין מאוד מורכב אצל האם. יכולים להתעורר אצלה הרבה רגשות שליליים סביב זה. כמעט תמיד מעורבים רגשות שליליים כלשהם בהנקה, גם כשהרגש השולט הוא שמחה ועונג ואהבה והתמסרות בלב שלם ונפש חפצה. גם במצב בריא ומאושר עדיין יש בהנקה עניין של אחריות ומחוייבות, מה יהיה אם פעם לא יהיה לי כח, אם פעם יחסר לי חלב. אם יחסר חלב התינוק יקבל את שלו גם במחיר פירוק סידן וחלבונים מהעצמות והשרירים של האם עד סכנת מוות לה. התינוק לא אכפת לו מהאם, הוא אוכל. יש בזה גם צורה של טפיל. ניצול. זה מחבר את האם עם הגוף של עצמה וגם עם המיניות, באופן שלא בהכרח היא מוכנה ובשלה לו. חיבור של האדם עם הרבדים האלה שבו יש בו גם צד מפחיד ומאיים.,

    אם התינוק מרגיש מאויים מבחינה נפשית מהרגשות האלה, נוצר אצלו כיווץ ומתח של חסימה, למנוע מהרגשות השליליים לחדור לתוכו.

    מכאן מגיע העניין שבשריר הלא-רצוני שבפי הטבעת יש חשדנות וכיווץ וחסימה כלפי מגע של כניסה לשם. זה לא מקום שמישהו ייכנס בלי שהוזמן מרצון. אלא הכיווץ מגיע מהפה. התינוק נאלץ לינוק, גם אם זה מכניס לנפשו רגשות שליליים, והוא מפתח מנגנון הגנה של כיווץ וחסימה, שיוצר בדידות בסיסית. ומשם זה מגיע לפי הטבעת.
    אפשר לחפש את תוצאות החסימה הזו בשרירי הלסת (שאחראים על סגירת הפה). לא קל למצוא. הם בקצה הפה לכיוון האוזן (אפשר לחפש ציור אנטומי ברשת), שטוחים וצמודים לעצם. במגע התחלתי לא מרגישים שם שום דבר. אם מתידדים עם המקום וממשיכים לחפש, במישוש אצבעות רגיש וסבלני, אפשר למצוא שם הידוק חזק קבוע וכבר מאובן, כאב לא מורגש בלי נגיעה בו, כיוון שכבר איבד את תחושת הכאב. וגם בנגיעה רק מעט מהכאב מורגש.
    .
    .
    .
    .

    אני מעתיק לכאן מאמר על המוח של מערכת העיכול:
    זה הקישור:
    https://www.eol.co.il/articles/559

    לשון המאמר:

    "רבים לא יודעים זאת, אבל במקביל למערכת העצבים הראשית קיימת בגופנו מערכת עצבים משנית, שכל תפקידה הוא לנהל את פעילות העיכול. בכל חלקי הגוף אמנם קיימים עצבים, אך אלה שבמעיים נמצאים שם במאות מיליונים – יותר מאשר בחוט השדרה עצמו – והם מתנהלים באופן עצמאי יחסית למערכת העצבים הראשית, זו שבמוח. לא בכדי התייחס אליהם פרופסור מייקל גרשון מאוניברסיטת קולומביה, מחבר הספר The Second Brainעל מערכת העצבים שבבטן, בכינוי "המוח השני".

    ככל שגוברת המודעות לתזונה, נחשפים עוד ועוד סודות על אופני השפעתה על חיינו. על פי מגזין Scientific American מסתבר שחלק ניכר מהשפעה זו מקורה במוח השני. לאורך דפנות צינור העיכול, המתחיל בוושט ומסתיים בפי הטבעת, מצויים מיליוני תאי עצב שמנהלים את כל שלבי תהליך עיבוד המזון וספיגת החומרים המזינים שבו. "שפע תאי העצב שבמערכת העצבים המעית מאפשר לנו 'לחוש' את העולם הפנימי של המעיים ותכנם". 'המוח שבבטן' הוא למעשה קבלן משנה של המוח והוא מנהל עצמאית את המערכת שעליה הופקד.

    הבטן מנסה לומר לנו משהו
    ניהול העיכול הוא ג'וב סיזיפי בפני עצמו, אך מעבודתם של גרשון וחוקרים נוספים עולה כי תפקיד המערכת לא מסתיים בפיקוח על הפעילות המכנית. פרופסור אמרן מאייר מאוניברסיטת קליפורניה טוען כי "המערכת הרבה יותר מורכבת מכדי להתפתח רק כדי לוודא שדברים יוצאים מהבטן שלך". הוא מרמז בכך על תפקיד חשוב שממלאת מערכת העצבים המעית בקביעת המצב הרגשי והמנטלי שלנו. ולראיה, "חוקרים נדהמו לגלות שכ-90 אחוזים מהסיבים בעצב הראשי של האיברים הפנימיים – הוואגוס – מובילים מידע מהבטן למוח ולא ההיפך". כלומר, המוח השני לא רק מנהל פס ייצור אלא גם משמש וסת רגשי דומיננטי.

    פרופסור גרשון מסביר כי "חלק גדול מהרגשות שלנו כפי הנראה מושפע מהעצבים שבבטן". במובן זה, מערכת העיכול משמשת אינדיקטור לטיב הדברים שאנו אוכלים. בכל פעם שאנו מכניסים משהו לפה, הוא עובר על פני מיליוני הנוירונים שבמוח השני והם מאותתים לנו מה 'דעתם' על התזונה שלנו. מעין מנגנון ביקורת קולינרית פנימי שמדבר אתנו באמצעות מצבי רוח. "רווחה רגשית בחיי היומיום עשויה להסתמך על מסרים מהמוח התחתון למוח שלמעלה". ההשפעה על הרגשות נובעת בין היתר מריכוז גבוה של סרטונין במערכת העיכול – אחד הכימיקלים האחראיים על תחושות של אושר ודיכאון. "למעשה, 95 אחוז מהסרוטונין של הגוף נמצא במעיים".

    מכיוון שלמערכת העצבים המעית ולמוח יש מאפיינים משותפים, כמו ריכוז נוירונים גבוה וכימיקלים דומים, המוח הקטן משמש מראה למוח שבגולגולת. שינויים כימיים שמשפיעים על המוח עשויים להשפיע גם על הבטן. ולכן, "לא פלא שתרופות שנועדו ליצור שינויים כימיים במוח [נוגדי דיכאון], לעתים קרובות מעוררות בעיות בעיכול". כך מתקיים בין הראש והבטן חוק הכלים השלובים: כשאנו באיזון במערכת אחת – גם השנייה מאוזנת, ואילו הפרה באחת מיתרגמת להפרעה באחרת.

    מדוע דווקא מערכת העיכול זקוקה למוח משלה?
    במטרה להבין טוב יותר את המוח השני, פרופסור מאייר חוקר כיצד מתקשרים החיידקים של מערכת העיכול עם מיליוני הנוירונים. לדעתו, הבנה עמוקה של פעילות מערכת העצבים תביא לכך שבשנים הקרובות יצטרכו פסיכיאטרים לדעת כיצד לטפל גם במערכת העיכול. בנוסף, מחקר מתקדם בוחן כיצד המוח השני משפיע על מערכת החיסון, כש-70 אחוז ממנה מופנים לטיפול בפולשים לא רצויים במערכת העיכול. מחקרים אלה יכולים לחשוף ממצאים מפתיעים על הקשרים הנסתרים בין חלקי הגוף השונים, אבל הסיבה שבגינה נוסדה תת-מערכת עצבים נוספת בגוף נותרת עדיין בגדר תעלומה.

    גרשון משער כי פיתחנו את מערכת העצבים המעית כדי לשחרר את המוח המרכזי מהטרחה שבעיבוד המזון הקדחתני. הוא מסביר כי "המוח שבראש לא צריך 'ללכלך את הידיים' עם העסק המבולגן של עיכול, אשר הואצל למוח שבבטן". האם כל זה נועד כדי לחסוך באנרגיה, או במטרה להפנות את משאבי המוח למקומות אחרים כמו הקוגניציה והתפיסה שלנו? ייתכן מאוד.

    ייתכן גם שנושא התזונה בכללותו הוא בסיסי בהרבה מהחשיבה המקובלת. אחרי הכול, מנגנון צריכת האנרגיה הוא אחד התהליכים הראשונים בהתפתחות החיים על פני כדור הארץ, עוד כשראשוני הסטרומטוליטים השתמשו בשמש כדי לייצר מזון. הגוף שלנו מתפקד ברובו כמערכת סגורה – המקום היחיד שמאפשר כניסה של גורמים חיצוניים שגדולים ממולקולה הוא הפה. אפשר, אם כך, לומר שזה שער הכניסה היחיד של עולם החומר אל הגוף שלנו, ולכן המערכת שקולטת את החומרים העוברים דרכו היא כה חשובה. אז אמנם עבר זמן מאז שהחלו התאים הראשונים לנצל את אור השמש לייצור מזון באוקיינוס, אבל כנראה שחשיבות התהליך המאפשר חיים נותרה בעינה. במילים אחרות, התזונה שלנו היא גורם מספיק חשוב לקיום, עד כי האבולוציה החליטה שנכון לפתח מערכת עצבים נפרדת עבורה.

    אפשר להביט על היווצרות מערכת העצבים של המעיים כסמן המעיד על האינטגרטיביות של הגוף והנפש. התפתחותו של המוח השני וההשפעה הנרחבת שלו מאותתים לנו להיות יותר ערניים וקשובים לכלל מנגנוני הגוף, להתבונן עליהם כמכלול שעובד בסנכרון ולגזור מכאן את האופן שבו אנו מתנהלים."

    עד כאן המאמר.

    .

    .

    אותו "אדם עצמאי" כביכול שנמצא במערכת העיכול, עם הנפש העצמאית של מערכת העיכול, הוא עותק של האדם "הרגיל" השלם, בגרסה התינוקית.

    כמו שפי הטבעת הוא עותק של השפתיים בגרסה יותר בוגרת. אצל התינוק המיניות היא קבלה בלבד. יניקה. בבגרות זה מתפתח למגע בפי הטבעת, שהוא לא עניין שעומד בפני עצמו, אלא הוא בסיס למגע המיני שבאיברי הרבייה, ומאוחד איתם. באיברי הרבייה המיניות היא תקשורת הדדית בין שניים שרואים זה את זה, מעניקים בהדדיות זה לזה. היניקה היא מגע של תינוק ששקוע רק בעצמו, לא רואה את האם, הדדיות.

    לכן יניקה היא לא מגע מיני מתאים להיות העיקרי אצל בוגר. אבל היא בסיס ראשוני, וגרסה יותר מפותחת של זה הוא המגע בפי הטבעת, שהוא הקומה הראשונה שעליה מושתת המגע הבוגר השלם של איברי הרבייה. השלמות של המגע של איברי הרביה תלויה בכך שכלולים בתוכו גם היסודות הראשוניים של מגע.
    .
    .
    .
    .
    למי שמצוי בחכמת הקבלה תהיה משמעות למה שארמוז כאן, 

    פי הטבעת הוא בחינה תחתונה, מלכות בבחינת האות תי"ו, שכתוב בה רגליה יורדות מות. היא סוף הקומה ובסוף רגליה הגבול החיצון בו המוות והמזיקין, וזה הרעי עצמו שנמשך ממנה ולכן בבית הכסא מצויין מזיקין.

    מעל האות תי"ו היא האות שי"ן. שהיא שלום ושבת. ומספרה שלוש מאות ושלוש הוא מידת יעקב והקדושה. החיבור בין עליונים ותחתונים בלי יציאה מהאמצע, שיעקב הוא קו האמצע. זוהי מלכות כשהיא מאוחדת ביסוד, ואלה אברי הרבייה של הזכר והנקבה. ובשבת עונת תלמידי חכמים, ואיבר הזכר נקרא משים שלום בבית. 

    לאשה גם יש איבר זכרות והוא מה שנקרא הדגדגן, רק שהוא קטן יותר, וכנגד זה השדיים אצלה גדולים יותר. האיבר הנקבי העיקרי הוא פי הטבעת. שצד

    פי הרחם הוא איבר זכרות בצורת מקבל, שזה התיקון השלם ועל זה נשים מברכות שעשאני כרצונו. שעבודת הזכר לתקן עצמו הוא להוציא לפועל את צד האשה שבו בכל הרבדים. נאמר על הצדיקים שהם מעלים מ"ן, מיין נוקבין. וזה בחינת דוד המלך. שהעלה ממקום טינופת ומקום ערווה לבחינת ראש. והעלאת מיין נוקבין היא מצד היותו כמו אשה, שפכי כמים ליבך נוכח פני ה', מים הוא בחינת נקבה. ובתהילים רואים שזה עיקר עבודתו. שתי"ו שי"ן ורי"ש הם בחינות של שלושת האבות, ודוד רגל רביעית של המרכבה מאחד את כולם וכולל אותם בקדושה, ומנצח את המוות של רגליה יורדות מוות, שהוא עשיו וארבע מאות איש עמו, שעשיו הוא בחינת תי"ו. יעקב נלחם בו ודוד כלל אותו בקדושה. בחטא בת שבע. בתשובה. לכן בחינת דוד היא שהדדים עלו למקום בינה, שנכלל הכל למעלה. המרחק שעלו הדדים מעל מקום ערווה הוא בחינת דוד שמסתתרת. 

    במה שהאיש מוציא לפועל את בחינת האשה שבו, הוא חוזר להיות כמו לפני הנסירה שהפרידה את חוה מאדם. ואצל אשה היא כבר מתוקנת, רק שזה בבחינת קטנות. ואצל האיש אם יעבוד ויתקן יהיה בבחינת גדלות. שזכרות האשה היא בחינת יו"ד, שהיא הצדיק שממעט את עצמו, והאשה לא גורשה מגן עדן, שהגירוש היה עונש רק לאדם. וזכרות האיש היא וא"ו שהיא חיבור ה"א תחתונה, מלכות, אמא תתאה, עם ה"א עליונה, בינה, אמא עליונה. ומזה בא למידת גדלות. 

    .

    תי"ו היא המלכות שמסתכלת למטה, דין. רי"ש היא המלכות שמסתכלת למעלה, חסד. ושי"ן היא קו האמצע, התפארת. 

    .

    .

    בברכות י' א', נאמר שהדדים היו לפי סדר הטבע צריכים להיות במקום הערווה. מעל איברי הרבייה, וסמוך להם, באותו מרחק כמו שאיברי הרבייה הם מעל פי הטבעת. כי הם חלק מהם, גם הם בחינה של הזיווג, מלכות ויסוד. ושייכים לה"א תחתונה. אבל נבראו במקום בינה, שהיא ה"א עליונה. 

    .

    לשון הגמרא:

    "ינק [דוד המלך] משדי אמו ונסתכל בדדיה ואמר שירה, שנאמר (תהלים קג, ב) ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו. מאי כל גמוליו אמר ר' אבהו שעשה לה דדים במקום בינה. טעמא מאי? אמר רב יהודה כדי שלא יסתכל במקום ערוה. רב מתנא אמר כדי שלא יינק ממקום הטנופת"

    מקום ערווה היא פי הרחם, ומקום טינופת הוא פי הטבעת, ונקרא טינופת משום שהתי"ו רגליה יורדות מוות. (בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית הארכתי הרבה בעניין רגליה יורדות מות.)

    ולשון הגמרא תמוה למה אמר "מקום בינה", אלא וודאי רמז לספירת בינה. 

    .

    הדדים הם כנגד האות רי"ש, שהיא מעל שי"ן, ולכן הם מעל איברי הרבייה. רי"ש הוא בחינת ראש, שהדדים  שייכים למה שמלכות מסתכלת כלפי מעלה. 

    ועל זה כתוב דדיה ירווך בכל עת, והקב"ה בשיר השירים נקרא דוד על שם הדדים, וזה גם שמו של דוד. הוא מתחיל בד' משום שהוא רגל רביעית. והוא מאוחד עם בחינת יעקב, וישראל, שמתחיל ביו"ד שהיא בחינת האיחוד.  לכן ברי"ש של הדדים נכללים יעקב ודוד ביחד. ודוד הוא העלאתם למקום בינה. שממנו יצא משיח שההעלאה הזו היא סוד הגאולה. 
    .

    יעקב מאחד את החסד והדין, ואצל דוד כבר אין בחינות מאוחדות אלא רק בחינה אחת. הארבע הוא החזרת השלוש לאחד. לכן מה שצריך לראות במקום טינופת ובמקום ערווה, רואים הכל בדדים כי אין חילוק ביניהם, ובזה העלאת הה"א התחתונה לה"א עליונה שהיא מקום בינה. יעקב הוא הוא"ו שמחבר בין ה"א תחתונה (משם הוי"ה, שהיא מלכות, וכאן הכוונה לכל ז' תחתונות ביחד) לה"א עליונה שהיא בינה. וזה השגת סוד מעשה מרכבה שבו ההשגה שהכל אחד ואין בחינות כלל כי הוא אחד פשוט בלי מורכבות כלל, ומתבטלת הסתירה לאחדותו מכך שקיימים נבראים.

  9. י.ד. הגיב:

    ביאה שלא כדרכה נקראת גם עינוי בלשון התורה, והרבה פעמים מגיעים הומוסקסואלים למיון עם פצעים וקרעים בפי הטבעת מקיום יחסים הומוסקסואליים.

    • nirstern הגיב:

      נכון, התייחסתי לזה. החלק של פיוס שלפני הביאה חשוב במיוחד בעניין הזה, הוא העיקר, והוא המבדיל בין היות העניין עינוי לבין היותו משכב.

      בסנהדרין נח ב כתב רש"י:
      "שלא כדרכה – אין כאן דבק שמתוך שאינה נהנית בדבר אינה נדבקת עמו"
      .
      ובקידושין כב ב נאמר שאפשר שיש לאשה הנאה בשלא כדרכה. לשון הגמ' שם:
      "אלא מעתה שפחה כנענית תקנה בביאה? כי קאמרינן זה נהנה וזה מצטער, הכא [כאן בביאה] זה נהנה וזה נהנה הוא. שלא כדרכה מאי איכא למימר [לפי הקושיא בשלא כדרכה אין הנאה לאשה]? אמר רב אחיי בר אדא דמן אחא: מאן לימא לן דלאו הנאה אית להו לתרוייהו? [המתרץ אומר שמי יאמר לנו שאין הנאה לשניהם בביאה שלא כדרכה["
      מבואר שבביאה כדרכה פשוט שיש הנאה לשניהם. בביאה שלא כדרכה זה לא פשוט, המקשן סבר שאין הנאה לאשה, והתרצן אמר שמי יאמר לנו שאין הנאה לאשה. כלומר אפשר שתהיה לה הנאה ואפשר שלא. בוודאי צריכה להיות הנאת ביאה של חיבור, דומה למה שיש בביאה כדרכה, כי מדובר על קניין ושמצריך להחשיב את זה לביאה.
      לענ"ד התירוץ הוא בעניין הפיוס. בטבע יש שם חסימה רגשית ומעצור, שגורמים לניתוק שגורם שלא מרגישים כלל הנאה. ואז גם השריר מכווץ ויכול להינזק. אם עובדים בסבלנות ועדינות במשך זמן רב לשחרר את זה, אז יש בזה הנאה כמו בביאה. ידוע בלי ספק שיש הרבה גברים ונשים שמגיעים לפורקן מיני בהנאת ביאה מלאה מביאה שלא כדרכה, וזה יהיה סתירה לדברי רש"י בסנהדרין וכמו שהגמרא בקידושין היא סתירה לו. זה לא מוכיח בהכרח, כי אפשר שיש תירוצים אחרים לסתירה שלא חשבתי עליהם, אבל לעניות דעתי התירוץ הזה הוא הנכון.

      אם נסתכל במישור הרגשי, אצל הרבה אנשים יש קושי להאמין באמת, בפנים, אם מישהו מראה כלפיהם אהבה או אכפתיות. גם אם אני יודע בוודאות שזה אמיתי, משהו רגשי עמוק לא סופג את זה פנימה עמוק, לא מתחבר באמת עם זה, לא זוכר את זה. זה לא מצטבר, גם אם מאה פעמים אמרו לי שאוהבים אותי, אני נשאר כמו בפעם הראשונה. לא קורה תהליך של הצטברות שעושה בי שינוי וגורם לי להרגיש באמת מבפנים שאני נאהב. יש איזשהי התנגדות, משהו אומר זה לא מגיע לי, אם הוא היה יודע באמת את סודותי הכמוסים המכוערים הוא לא היה כל כך אוהב אותי, וכו' וכו'. או לפעמים בלי שום סיבה ותירוץ, משהו פשוט לא מפנים את זה. אפשר לקיים בזה "וידעת היום", אבל מאוד קשה לקיים בזה "והשבת אל לבבך". מכאן תחושות של בדידות קיומית עמוקה גם כשנמצאים בין אנשים, מכאן פחד בסיסי, ניכור, חוסר אמונה, ציניות, רציונליזם קיצוני קר, וכל כיו"ב.

      כל רגש יש לו מקום בגוף. כמו שאמרו חז"ל שכבד כועס, ומרה זורקת בו טיפה והוא נרגע. מקום הכעס בכבד ומקום הרוגע במרה, ומקום השינה בקיבה ומקום העירות באף, ויש רגשות שהם בלב, וכל כיו"ב. לכן יש קשר, שמי שסובל מלחץ מסוג מסויים זה מגדיל את סיכוייו לקבל התקפת לב או דום לב, ולחץ מסוג אחר גורם לאולקוס וכיו"ב. המצב הנפשי משפיע על האיבר בגוף, ומצד שני גם מגע או טיפול מתאים אחר באיבר הגופני משפיע על המצב הנפשי.
      אותו רגש של חוסר אמונה שאוהבים אותי נמצא בשריר הלא-רצוני של פי הטבעת. אם מתנהגים איתו בכח, אז אין הנאה ואין דבק והוא נשאר מכווץ ויכולים להיגרם נזקים. אבל אם מראים לו אהבה בעדינות ויחס עד שהוא מאמין שאוהבים אותו ומכח זה משתחרר, אז יש דבק וחיבור, ועל הצד הזה אמרו שם בקידושין בסמוך למה שהעתקתי:
      "ועוד משכבי אשה כתיב, הקישה הכתוב כדרכה לשלא כדרכה".
      הכתוב שכתב "משכבי אשה", שפירשו בו ששני משכבות יש באשה ודינם שווה, התייחס למצב המתוקן. וכמו שכתב במו"נ ג' ל"ד שהתורה מדברת על הרוב, ולא מדובר ברוב סטטיסטי שתלוי בסקר, אלא ברוב מכח שהוא עיקר עצם טבע הדבר על תיקונו ויושרו כמו שנברא. ומה שנאמר שזה עינוי ואין בו הנאה מתייחס למה שקורה בשטח, שבמציאות לא שכיח שיהיה מי שיש לו כל כך הרבה סבלנות ועדינות לפיוס כל כך גדול ובאופן כל כך עמוק.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s