129 – האם מי שנולד מביצית של נכריה צריך גיור. ובמראות נדה. ובמהות ההלכה בכלליות

בבלוג שאלות ותשובות כתבתי כמה תשובות הלכתיות.

מקובל בזמננו לחשוב שתשובה הלכתית עניינה שהשואל צריך לדעת איך לפעול נכון מבחינה הלכתית, והרב עוזר לו על ידי שאומר לו מה ההלכה אומרת שיש לעשות במקרה הזה.

התפישה הזו לענ"ד מוטעית מאוד, והיא טעות חדשה ולא כך עניינן של תשובות הפוסקים בדורות הקדמונים.

כל ניע בכל רגע, הוא שאלה הלכתית עמוקה וסבוכה.

למשל הכנתי לי בבוקר כוס קפה. הקפה עולה כסף. לבזבז כסף בלי תועלת זו עבירה הלכתית. בל תשחית. ביטול תורה (להשיג את הכסף יש לעבוד זמן שהייתי יכול ללמוד בו, ואם הכסף בוזבז הרי גם זמן העבודה שמכוחה השתכרתי בוזבז), ועוד. אם הקפה מזיק לבריאותי וודאי זו עברה הלכתית. מה בדיוק התועלת של הקפה? אולי אפשר להתרגל להימנע ממנו ואז הוא לא יחסר? כמה מוצדק להשקיע בתועלת הזו?

אני יוצא לאוטובוס. האם עלי ללכת מהר, באופן שדוחק בגוף שלי, מכניס בו לחץ ומהומה, ומזיק לו. אם אאחר לעבודה אולי אהיה גזלן כלפי המעסיק, או שיורידו לי נהמלגה בכולל ואהיה גזלן כלפי משפחתי. או שאולי יש בזה גדר של בטחון בה' ללכת במהירות מתונה ולסמוך שלא אפסיד את האוטובוס. כמ"ש במסילת ישרים שמה שהעם לא נוהגים לעשות אין לחשוש ואין בו חובת השתדלות, ומתקיים בו שומר פתאים ה'. האם העם נוהגים לרוץ לאוטובוס או ללכת כדרכם?

האם מותר לי לרוץ אחרי אוטובוס שהתחיל לצאת ולדפוק על הדלת, הרי אם יפתח אעכב את שאר הנוסעים, אסכן את הנהג בדו"ח, לפעמים זה מסכן חיי אדם כי דעתו של הנהג מוסחת כשהוא שתלב בתנועה. ויש לדון בכל עניין כזה לכמה צדדים, ותלוי במצב המדוייק באותו רגע. האם מותר לשבת במקום המיועד לנכה, אולי כשיעלה נכה הוא לא יבקש ממני לקום ולא אבחין בו. מצד שני מסתבר שיתיישב שם מישהו אחר שאינו נכה. וכו' וכו' עד אין קץ. ההלכה והחיים אחד הם. מי שמתהלך לפני ה' רצון השם הוא נר לרגליו כל רגע, ורצון ה' זו ההלכה. הגר"א אמר שתרי"ג מצוות  זה רק השורשים, אבל למעשה יש אינספור מצוות מהתורה.

בכל ניע יש שאלות הלכתיות סבוכות מאוד. כל שאלה כזו תלויה באינספור עניינים, וכדי לפסוק בה צריך לשקול את כולם. שום רב לא יכול להקיף את כל העניינים וחלקם הגדול הם קפלים דקים בנימי הנפש ותעלומות לב. ובוודאי שאי אפשר לפסוק לפי שום ספר או מקור, כי בניע קל הפסק משתנה, וכל מקרה יש בו אינספור עניינים דקים שהם שונים ממקרים אחרים שבמבט גס ושטחי דומים לו.

אדם שחייו הם חיים של מתהלך לפני ה', ויש בו דעת, ההלכה נובעת מהווייתו כמו נשימה ופעימות הלב, כמו מבט וחיוך. בלי צורך בחשבון על כל ניע.

בשאלה הלכתית, הרב שומע מה בפי השואל. השואל לא יכול להעביר את כל אינספור הפרטים והדקויות לרב. הוא בוחר מה לספר, ולפי הסיפור מגיע הפסק של הרב. כלומר השואל בעצמו הוביל לפסק שהוא קיבל. זה לא שהרב פסק והשואל ציית. הרב לא חי בעצמו את מה שקרה, לכן אין אפשרות שהוא באמת יידע את כל מה שצריך לדעת כדי להבין מה המעשה שרצוי לבורא במצב הזה.

מי שבאמת מחליט זה תמיד רק השואל. השואל מחליט כל רגע על פעולותיו, שכולן הן שאלות הלכתיות סבוכות. בלי לערוך דיון הלכתי. מתוך חכמת ליבו, מחיותו. לפעמים הוא מגיע למבוכה, נתקע, מרגיש כאב של חוסר ידיעה ולא יכול להמשיך בפעולה.

הוא יכול לנשום עמוק, או לישון ולקום רענן ובהיר ויידע מה לעשות. יכול להתפלל, או כל דבר שיחזיר אותו לדעתו ויעזור לה להיות יותר צלולה. אחד הדברים שהוא יכול לעשות זה לשוחח עם מישהו שהוא אוהב ומכבד את דרך מחשבתו, מסתמא על נושאים שקרובים לאותה פעולה שכלפיה הוא איבד את צלילות דעתו, או בטחונו בדעתו, ולא יודע איך לעשותה. וזה יהיה לו למשיב נפש, והוא יידע את המעשה אשר לפניו, מתוך ליבו שלו, כמו שהוא חי כל רגע ורגע לפי מה שליבו אומר לו. אין כאן עניין של ציות להוראה, ולא עניין של סמכות של הרב.

סמכות של רבנים היא עניין אחר לגמרי. קהל צריך מלך כדי להסדיר את העניינים של החיים הציבוריים. כשאין לנו מלך משוח על ידי נביא מצאצאי דוד, ההלכה של מלך מסמיכה לתת סמכויות של מלך למי שהציבור מעמיד עליו. שורש המלוכה הוא הרוח שנובעת מהציבור שרוצה להעמיד על עצמו מנהיג. וכמו שכתב ביד המלך על הלכות מלכים ובמק"א הארכתי, וגם ברשימה מוקדמת כאן. מי שמשמש כמלך ומקבל סמכויות של מלך הם מוסדות השלטון, שנהגו בישראל שהם ז' טובי העיר, ורב העיר, ובית דין קבוע וידוע שבעיר. (להבדיל מבית דין של הלכות ממונות שהוא כל שלושה אנשים בני תורה שהתקבצו לזמן מה לצורך זה)

מכאן הסמכות של רב העיר. אבל זה רק בחיי הציבור. מי שבאופן אישי שואל רב, שהוא עשה אותו לרבו כמו המשנה באבות עשה לך רב וקנה לך חבר, הרי הסמכות של רב כזה היא כמו של חבר. הלב קשור אליו ופתוח אליו ודבריו נשמעים והקשר איתו מאיר. אין בזה עניין של סמכות.

כשאני כותב "תשובה הלכתית", זה לא שאני אומר לשואל מה לעשות. חלילה. שמישהו יאמר למישהו אחר מה לעשות, יעקור אותו מדעתו וליבו ויפטור אותו מאחריותו, יהפוך אותו לבהמת עדר, זה ההיפך הגמור מהמהות של "רב". זה חורבן תורה גמור. זה הופך את העניין לכת, זה קשר אסור. זה דומה מהרבה בחינות לניצול מיני, ואכמ"ל.

עיון הלכתי והכרעה הלכתית הם אחד מהדרכים של לימוד תורה. כמו שיש לימוד מקרא ויש עיון בסוגיות ישיבתיות ויש התבוננות בפנימיות ואגדתא, יש גם לימוד על דרך הלכה. בזמננו כשהחושך מכסה והכל יוצא לשטחיות וחיצוניות, נוהגים שלימוד הלכה למעשה הוא ליקוט הדעות של פוסקים קודמים, או דיוקים בלשון השולחן כרוך. בשאלות שנדמות בעינינו בטעות שהן מקרים דומים ואפשר ללמוד מזה על זה. באמת לימוד הלכה הוא לינה בעומקה של הסוגיא, לחיות אותה וללבן אותה, עד שהגרעין שלה מאיר בליבו של הלומד והוא מכריע כהבנת ליבו, ודוחה את הצדדים שליבו לא מקבל.

החזון איש אמר שהכרעת פסק הלכה היא אחרי שהצדדים השונים, הדעות השונות, כבר הוקשו עליהם כל הקושיות ותורצו כל התירוצים,  וחושבו כל החשבונות. וכעת שני הצדדים נהירים ואין שום קושיא בהם. והפוסק לא מכריע מכח קושיא או חשבון, אלא מכח משקל. הוא שוקל בליבו את הצדדים, וליבו אומר לו שצד זה מכריע יותר מהשני. כמו מי שמרים שתי חבילות וידו רומזת לו שחבילה זו כבדה יותר.

בכתבי רבי עקיבא איגר יש הרבה קושיות בלי תירוץ. הוא העריך קושיא טובה יותר מאשר תירוץ טוב. חלק מהקושיות מסתיימות ב"צריך עיון", וחלק ב"צריך עיון גדול". באלה ואלה לא ידוע התירוץ, לפי מה ידע רבי עקיבא איגר איזו קושיא גדולה יותר?

אלא הוא שקל בליבו. וזו עיקר החכמה. רבי שלמה היימן (חידושי רבי שלמה), אמר שהוא הקדיש לימוד רב להגיע לתפישה בהבדל בין שני דרגות הקושיות של רבי עקיבא איגר.

לימוד סוגיות תלמוד שאינו הלכתי, הוא בירור וליבון כל הקושיות והתירוצים והחשבונות, ונסיון לגעת באור הסברא העמוקה שמסתתרת מאחרי כל זה, בלי המשקל של הכרעה בין אפשרויות שונות של הבנת הסוגיא. הלימוד ההלכתי חותר להגיע לאחדות עם תוכן הסוגיא עד רמה של יכולת לשקול. לשם כך לפעמים צריך לצמצם את היקף המבט או העומק, מפאת דלות כוחנו, ולכן כדי לצמוח לפעמים עדיף ללמוד בעיון אבל לא להלכה, וכמו שנוהגים בישיבות.

לכן חלק מהלימוד שלי בגמרא למדתי בדרך ישיבתית בלי מסקנות הלכתיות, וחלק למדתי להלכה.

.

.

פסקי הלכה כמו שנוהגים בימינו שמבוססים על ספרי פוסקים ואחרונים וליקוט כמות של דעות ונסיון להכריע לפי רוב הספרי הלכה שנקטו כצד זה או אחר (בהתעלמות מכך שיש מחברים שאות אחת שלהם מכריעה נגד אלף ספרים אחרים, וכן לפעמים חכם אחד שאינו גדול מאחרים זכה להארה בעניין אחד ושם דבריו נכונים יותר מאלף ספרים של חכמים גדולים ממנו. ובהתעלמות מכך שאין זהות בין מקרה למקרה במציאות החיה),  כל אלה אינם לימוד תורה ואינם פסק הלכה. הם עוקרים את האדם מדעתו וחכמת ליבו ומטעים אותו. ובלי ספק הם מרחיקים מעשיית רצון הבורא.

אצל החזון איש לא היו בבית ספרי פוסקים ואחרונים. כל פסיקותיו ההלכתיות היו רק מעיון בתלמוד או בפרשנות הראשונים עליו. לא היה אכפת לו כלל על אילו סמכויות הלכתיות הוא חולק, והוא לא טרח לקרוא את דבריהם. הוא סבר נגד דעת הרמב"ם שולחן ערוך, מגן אברהם ומשנה ברורה, ופסק לברך במקום שהם אמרו לא לברך. ולא חשש לספק ברכות. ואמר לא שאני חושב שאני יודע וחכם יותר מהם או בשווה להם, אלא מה אעשה שליבי אונס אותי לראות כך. (ופעם פסק לפי משנה ברורה והתנצל על זה, ושאלו מה רע לפסוק לפי משנה ברורה, והוא השיב שזה כמו לאכול מקופסת שימורים. רק אין ברירה כי הוא לא למד את הסוגיא הזו עדיין).

הלכה היא פרשנות, לימוד, התבוננות. לא נבירה ארכיאולוגית בספרי שו"ת. פסק הלכה הוא לא הוראה מעשית, אלא ביטוי של עיון, של התבוננות. ואי אפשר לקחת מאדם את ההתבוננות שלו בטענה שבספר מוסמך כתוב אחרת. ומי שלומד את פסק ההלכה לומד אותו כדבר תורה, שמרבה אור בדעת ובלב ומהאור הזה האדם רואה בעצמו את דרכו.

לכן עסקתי בשאלות הלכה רק במקום שהרגשתי שזה מעניין אותי ומוסיף לי בלימוד התורה. לא מאחריות לומר לשואל מה לעשות. לכן עסקתי בשאלות שעניינו אותי גם כשלא נשאלתי. או שמעצמי חשבתי עליהן או שמשהו עורר אותי להן.

במקרה שכאן נשאלתי על ידי מי שקרא בעיתון על פסקי הלכה שכותבי העיתון חשבו שיעניינו את הקוראים. כיוון שהוא רצה לשמוע את דעתי בהם, ואם מישהו מרגיש רצון לשוחח איתי מתוך רצון כן, אני גם רוצה לשוחח איתו, והנושא מעניין, כתבתי לו את דעתי.

.

.

.

.

שאלה אחת היתה בעניין שהיה רב שאמר שאם השתילו ברחם אשה יהודיה ביצית מתרומת ביציות (כמו שעושים בטיפולי פוריות), והרוב הוא שהביצית היא של אשה שאינה יהודיה (למשל בארה"ב), אז יש לחשוש שהולד אינו יהודי וצריך לגייר אותו. שהרי אימו האמיתית היא מי שמגופה נלקחה הביצית, והיא אינה אם יהודיה.

אין כאן שאלה הלכתית ולא דיון הלכתי, ולכן אין צורך להביא מקורות וללמוד אותם ולא לשקול הכרעה הלכתית, שזה מצריך עמל עצום עד גבול התפשטות הגשמיות. זו טעות פשוטה לגמרי.

מצד ההלכה, מה שקובע את מהותו של דבר, הגדרתו, היא הצורה שלו. הזרע והביצית אין בהם צורת אדם. לכן הם סתם מים. מיא בעלמא. כמו רוק או דמעות. איסור השחתת זרע הוא איסור לבטל את הפוטנציאל של הולדה שהיה יכול להתממש. אין איסור על השחתה של הנוזל עצמו שהוא סתם מים. לכן מותר לבוא על אשה שלא יכולה ללדת כגון זקנה, אע"פ שנוזל הזרע ייצא ממנה ויושחת. לכן גם אין איסור להוציא זרע אם אין לו אשה, כדברי העזר מקודש.

ההתחלה הראשונה של בחינת צורת אדם כלשהי, היא כשהעובר בן ארבעים יום. זמן הביאה ממנה נוצר הוולד נקרא ארבעים יום קודם יצירת הוולד (סוטה ב' א'), כי בהיןתו בן מ' יום מתחילה בו צורה.

לכן לפני שהעובר בן ארבעים יום מותר לכתחילה לעשות הפלה (מצד דין רציחה. מצד השחתת זרע יש אופנים שיש מקום לאסור ויש אופנים שמותר ואכמ"ל), אין בזה שום צד של רציחה, כי אין כאן שום צד של אדם, כי אין צורה של אדם. וכמ"ש בתוספות בנדה, וזה דבר פשוט ולא חלק בו אדם מעולם, אלא אם שגה לגמרי.

ביום מ' של העובר מצטיירת בו התחלת צורת אדם, והצורה הולכת ומצטיירת ומתקרבת לשלמות צורת אדם עד הלידה. ורק בלידה הושלמה צורתו לגמרי. (מצד צורת גופו. מצד הדעת צורת אדם נשלמת רק בגיל י"ב לנקבה וי"ג לזכר. ואיסור רציחה תלוי בגוף אדם חי ולא בדעת שלו).

מי שהורג עובר שגילו יותר מארבעים יום, עובר על ענף של איסור רציחה, כי יש בעובר התחלת צורת אדם. אבל לא הורגים את מי שרוצח עובר. כי הצורה אינה שלמה. רק מי שרוצח יילוד ממיתים אותו כדין רוצח, כיוון שרצח מי שיש בו צורת אדם שלמה.

אמו של אדם היא מי שהוא התהווה ברחמה. מי שהוא היה ברחמה מגיל מ' יום ונולד ממנה, הרי הוא, מצד היותו אדם, בעל צורת אדם, התהווה אצלה, והיא אמו לכל דבר ועניין. לא אכפת לנו בכלל מה היה לפני שהעובר בן מ' יום. כי הביצית היא סתם מים, היא לא אדם כלל. לכן הביצית היא לא וולד של האשה שממנה נלקחה הביצית. אם היה חסר ויטמין מסויים כדי להצליח להכנס להריון, והיו לוקחים אותו מגוף של נכרית ושמים בגוף של יהודיה, והיהודיה היתה מסיבה זו נכנסת להריון, הרי וודאי הוולד לא צריך גיור. כי הויטמין אינו הילד שנולד. כך גם הביצית אינה הילד שנולד.

אם העובר גדל ברחם הנכרית עד שהוא יותר מבן מ' יום, ואז הוציאו אותו והכניסו לרחם של יהודיה. הרי יש בו צד שהנכריה אמו כי התחלת היצירה ברחמה, ויש בו צד שהיהודיה אמו כי השלמת הצורה עד הילדה היתה ברחמה. ולכן יש לנהוג בו לחומרה לשני הצדדים, ואין להשתמש בו כגוי של שבת, ואם דוצים שיהיה יהודי גמור הוא צריך גיור לחומרא.

 

כל אלה דברים פשוטים לגמרי, אין שום צד בעולם לומר אחרת מבחינה הלכתית, ואין צורך להביא מקורות להם מרוב פשיטותם.

.

.

.

שאלה נוספת, היא לגבי רב שאמר שיש לאסור את כל גווני המראות של נדה. ולא כמו שנוהגים בימינו להראות את הבדיקה לרב, והרב אומר איזה גוון אסור ואיזה מותר.

באמת נכון שעלינו לאסור כל דם נדה, בין אם הוא חום או וורוד (וכגון שנמהל בהפרשה שקופה) וכל כיו"ב. השמות של הצבעים בשפה שלנו הם חידוש של העברית המודרנית ואיננו יכולים לפרש לפיהם מה פירוש המילה חום או כל שם אחר של צבע שנזכר בדברי קדמונים.

אחרי הביוץ בדופן הרחם מתפתחת שכבה עשירה בכלי דם, ואם אין הפרייה השכבה הזו ניתקת ויוצאת וזה דם הנדה.

מלבד זה לפעמים יש פצעים ושריטות, או הפרשות למיניהן, או דם שמגיע מציסטה בשחלות, וכל כיו"ב, ואלה אינם דם נדה ואינם מטמאים.

רבנים בקיאים עד הדור האחרון ידעו לראות לפי צבע הדם מניין הוא מגיע. באזני שמעתי את רבי מאיר ברנדסדורפער, ושמעתי מאנשים מהימנים שעשו אצלו שימוש, כשהיה מביט בבדיקת אשה לפעמים היה שולח לרופא באמירה זה דם מהכליות או דרכי השתן או ציסטה וכל כיו"ב. ושמעתי גם על רבי ישראל יעקב פישר כיו"ב וגם על אחרים.

מה שרב מסתכל בבדיקה שאינה לבנה לגמרי, וגם אם יש בה גווני וורוד או חום, ולפעמים מה שנראה כדם ממש, ומתיר, זה נולד מכך שהיה ידוע בוודאות לרב שזה לא דם נדה כלל, אלא ממקור אחר. גם רופאים מהדור הקודם לפעמים ידעו להבחין כך. אנשים עם שלווה פנימית, דעת ויכולת הבחנה, והרבה נסיון, יכולים להגיע למיומנות כזו. אני עשיתי שימוש קצר במראות נדה אצל פוסק מנוסה ולא עסקתי בזה למעשה, והגעתי כבר לקצת יכולת הבחנה מתי זה לא דם נדה. זה פחות מעשה פלאים ממה שזה נשמע. כמדומה שרוב האנשים יכולים להבחין שדם שבא מגירוד בעקיצת יתוש, או שתת מהאף, שונה בצבעו וריחו מדם נדה. הרופאים בימינו נעזרים בטכנולוגיה ולא מפתחים חושים. הרופאים בדור הקודם ידעו להתבונן ולהבחין הרבה דברים לפי גוון וריח ומרקם וצליל, מה שנראה בעינינו כמעשי פלא. הכרתי בעצמי רופא כזה, כשהייתי נער והוא היה זקן מופלג. מי שהכיר מקרוב מה עיוורים יכולים לחוש, כמעט לראות ממש, גם אם אינם עיוורים מלידה, דברים שנראים פלא גמור, יבין שגם רופאים בלי טכנולוגיה הרגישו כעיוורים לגבי מה שנעשה בתוך הגוף ופיתחו חושים שבעזרתם הם יכולים כמעט לראות ממש את תוך הגוף.

כאמור זה המקור לכך שמתירים בגווני דם מסויימים. אחרי שנעשו פחות בקיאים, וכבר לא ידעו לראות בעצמם שזה לא דם נדה כלל, מה שיש גוונים שמתירים בהם נעשה כמו הלכה למשה מסיני שאין לה מקור וטעם, ולכן קמו לומר שיש להחמיר בכל גווני הדם ולא לסמוך על המסורת שבידי המוצ"ים להקל בחלק מצבעי הדם.

לענ"ד אם עושים שימוש היטב, אצל רב מנוסה ומומחה שבעצמו שימש היטב, הצבע שלפי השימוש יש להתיר אותו, אפשר לסמוך שהוא מוחזק, או שעל פי רוב, אינו דם נדה. אע"פ שהרב לא רואה בבינתו העצמית שזה לא דם נדה. אין זו דרך התורה לאסור כל דם שבא מעקיצת יתוש או פצעון או שריטה או הפרשה או בעיה בדרכי השתן או אבנים בכליות וכו' ולהכביד כל כך על בתי ישראל, רק כי הרבנים איבדו את הדעת והבטחון העצמי.

.

.

מעיקר הדין גם דם נדה ממש, מטמא רק אם הוא בדיוק באחד מחמישה מיני צבעים של דם. ואם יצא דם שהוא דם גמור ומקורו באותה שכבה שברחם שהיא המקור של נביעת דם נדה, אם אינו בצבע המדוייק שידוע לחז"ל, הוא טהור מגזירת הכתוב. עיין הלכות איסורי ביאה ה ז, ובמקורות שם.

הטומאה של הנדה היא בראיית דם. זה תלוי בראייה. לא בממשות החפץ של דם אלא בראיית מראה מסויים. לכן אם יצא ממנה דם נדה בלי שהרגישה טהורה שזה לא נחשב ראייה. ולכן כתמים אינם מהתורה גם אם יזקתם שיצאו מגופה כי זה לא ראיה. לכן ההגדרה של מה מטמא היא הגדרה של מראה מסויים, שאליו כיוונה התורה בלשון מראה דם. ואם יצא דם נדה ממש רק במראה אחר אין כאן מה שיטמא, כי אין כאן את המראה, והמטמא הוא המראה ולא גוף הדם עצמו.

וכל זה אינו שייך כלל לנדון שלנו, כי כבר נפסק שאין איתנו מי שיודע להבחין בין מראות אלה ויש לטמא הכל. אבל החומרא היא לטמא בזמננו כל דם שהוא דם נדה אמיתי ויצא מהרחם, גם אם הוא בצבע שטהור מגזירת הכתוב. אם יש על הבד דם מפצע או הפרשה שאינה מהווסת, וזה ידוע לרופא או רב מומחה, לפי בקיאותו במקצועו, פשוט שאין לטמא דם כזה גם בימינו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 129 - האם מי שנולד מביצית של נכריה צריך גיור. ובמראות נדה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על 129 – האם מי שנולד מביצית של נכריה צריך גיור. ובמראות נדה. ובמהות ההלכה בכלליות

  1. י.ד. הגיב:

    גם זרע הוא סך הכל מים ועדין הוא קובע אם אדם הוא כהן, לוי וישראל או חסר יחס.

    • nirstern הגיב:

      אתה צודק, בזרע הסוגיא יותר מורכבת ועמוקה, וזה לא לגמרי כמו בביצית. היה נשמע מדברי שאני מדמה זרע לביצית, ובאמת לא דייקתי כי זה לא לגמרי דומה.
      כדי שלא לומר דברים כמתנבא, ולהסביר היטב, צריך להאריך בסוגיא, והיא ארוכה ואינני רוצה לעשות זאת כעת.
      לפי הבנתי מה שעולה מהסוגיא בזרע, בקיצור נמרץ, ומממילא בהכרח בחוסר דיוק ועומק, הוא שהעובר כשמגיע ליום מ', שאז הוא מתחדש לצאת מאדם בכח, רק פוטנציאל לאדם, רק אפשרות שיהיה אדם, למציאות של אדם בפועל, שכבר יש מציאות אדם בחומר עם התחלת צורת אדם, האדם הזה סיבת היותו קיים היא הזרע של אביו, ולכן אביו נחשב אביו, ואז חלים עליו דיני אותו אב. כלומר אם האב כהן, אין בטיפת הזרע שיוצאת מגופו שום עניין כהונה, כי זה רק מים ולא אדם, ומים לא ינולים להיות כהן. אחרי שקיים אדם בפועל, עובר בן מ', הוא כהן כי האפשרות שיהיה קיים מקורה בפלוני שהוא בעל טיפת הזרע ולכן פלוני אביו והוא כהן

  2. nirstern הגיב:

    אתה צודק, בזרע הסוגיא יותר מורכבת ועמוקה, וזה לא לגמרי כמו בביצית. היה נשמע מדברי שאני מדמה זרע לביצית, ובאמת לא דייקתי כי זה לא לגמרי דומה.
    כדי שלא לומר דברים כמתנבא, ולהסביר היטב, צריך להאריך בסוגיא, והיא ארוכה ואינני רוצה לעשות זאת כעת.
    לפי הבנתי מה שעולה מהסוגיא בזרע, בקיצור נמרץ, ומממילא בהכרח בחוסר דיוק ועומק, הוא שהעובר כשמגיע ליום מ', שאז הוא מתחדש לצאת מאדם בכח, רק פוטנציאל לאדם, רק אפשרות שיהיה אדם, למציאות של אדם בפועל, שכבר יש מציאות אדם בחומר עם התחלת צורת אדם, האדם הזה סיבת היותו קיים היא הזרע של אביו, ולכן אביו נחשב אביו, ואז חלים עליו דיני אותו אב. כלומר אם האב כהן, אין בטיפת הזרע שיוצאת מגופו שום עניין כהונה, כי זה רק מים ולא אדם, ומים לא ינולים להיות כהן. אחרי שקיים אדם בפועל, עובר בן מ', הוא כהן כי האפשרות שיהיה קיים מקורה בפלוני שהוא בעל טיפת הזרע ולכן פלוני אביו והוא כהן

  3. torahandi הגיב:

    יש גם את החלק של שאלת רב כשאתה לא יודע מה ההלכה אומרת ואין לך יכולת ללמוד ולברר בעצמך כעת, אז אתה סומך על הכרעתו הפרטית והאישית של אחד שלמד, כמו שהבאת על החזו״א: ״ופעם פסק לפי משנה ברורה והתנצל על זה, ושאלו מה רע לפסוק לפי משנה ברורה, והוא השיב שזה כמו לאכול מקופסת שימורים״
    אגב, הסיפור מוסמך ?

    • nirstern הגיב:

      לגבי סיפורים, גם אם הסיפור מתועד בסרטון למשל, לדעתי אי אפשר ללמוד ממנו שום דבר. כי איננו יודעים מה היה בליבו של העושה, מה התכוון, מה חשב והרגיש. והסיפור משתנה לגמרי לפי הכוונה הפנימית שבלב.
      אם חז"ל סיפרו "סיפורי צדיקים" אנו לומדים את זה כאמירה שלהם, לא שהם העבירו עובדה שקרתה,ואנו לומדים בעצמנו מהעובדה.

      לכן אני מביא סיפורים שיש לי בזכרון בלי לבדוק מה המקור. כי כל הסיפורים שאני מביא זה רק להמחשה של משהו שהייתי אומר אותו ממילא גם בלי ההמחשה הזו. אם הייתי סופר הייתי כותב סיפור בדיוני עם עלילה ודמויות שמציירים את החיים לפי הדעות שלי. כיוון שאינני סופר אני משתמש בסיפורים קיימים, ומתייחס לזה רק כסיפור.

  4. שלום יוסף הגיב:

    לא הבנתי
    למה זרע הכהן כשיגיע למימוש , יחשב ככהן ?
    ואילו ביצית הגויה כשתגיע לידי מימוש תחשב כישראל ?
    מדוע האם הישראלית איננה אינקובטור לביצית ?

    מאד מוזר שהמושכל ראשון שלך הפוך לגמי מהמושכל ראשון האמיתי !!
    האם אין הרצון המוקדם שלך שיחשב כיהודי , הביא את ההרגשה שזה מושכל ראשון ?

    • nirstern הגיב:

      אני לפעמים שוכח שמושגים שאצלי הם פשוטים, הם בכלל לא פשוטים להרבה אנשים. זה עניין של דרך לימוד, שחלק ממנה הוא הנחות היסוד שעליהן מתבסס הדיון. מותר לכל אחד להניח הנחות יסוד לפי דעתו ומה שקיבל. אבל אם הנחות היסוד שונות, מה שדנים על סמך ההנחות האלה יכול להגיע לשיח של חרשים, ולכן צריך להיות מודעים אם יש שוני בהנחות היסוד.
      רוב הבלוג הזה, ובעיקר הבלוגים האחרים שעוסקים במורה נבוכים, פילוסופיה אריסטוטלית וקבוצת לימוד תלמוד, וגם חלק גדול מתלמוד מוסבר ומאמרים, מוקדשים לנושא של צורה וחומר. לפי דרכי לימוד סוגיות הגמרא מושתת על ההבחנה בין צורה לחומר. כתבתי על זה אלפים רבים של דפים במשך זמן שכבר מתקרב לעשרים שנה, ברוב הזמן הזה לא באתי בקשר עם לומדים שמחוץ למעגל שלי, כך ששכחתי שכל העניין הזה יכול להחשב כזר אצל לומדים חשובים שהתחנכו לפי דרכי לימוד אחרות.

      בנושא שלנו, הזרע הוא צורה, הביצית היא חומר. אצל חומר אין עניין של מימוש. 'מימוש' לפי המושגים שלי (כמובן מותר להגדיר אחרת), פירושו שהצורה מתממשת בחומר. בחומר נמצא הפוטנציאל, הבכח, האפשרות, והצורה היא המימוש של האפשרות. החומר הוא מצע לצורה.
      למשל אם אדם כותב דבר תורה על נייר, הכתיבה שבמוחו ושבעפרון מתממשת על הנייר ומזה נעשה שהעצם הוא לא סתם נייר אלא מכתב שיש בו דבר תורה. הנייר לא מתממש בכתיבה, הוא אותו נייר שהיה לפני שכתבו, מצד הנייר מקודם היה נייר וכעת הוא נייר. מצד הכתיבה, דבר התורה, מקודם לא היה קיים כעצם בעולם החומרי, וכעת התממש להיות קיים.
      זהו משום שהנייר הוא בחינת חומר והכתב, גם הצורות החומריות השחורות של עופרת העפרון, וגם המחשבה שהן מבטאות, זה בחינת הצורה. צורה משתלשלת עד המימוש שלה. היא היתה מחשבה מופשטת בשכל של הכותב, השתלשלה לצורה של שרטוטי עפרון שחורים, והתממשה במה שהשרטוטים האלה בוצעו על הנייר. הנייר נשאר כל הזמן מצע לתהליך הזה, כנייר הוא לא התממש ולא השתנה.
      (במקרה של מכתב הנייר הוא בחינת חומר. במקרה של בית חרושת לנייר, נניח שמייצרים אותו מעיסת עץ טחון, העץ הטחון הוא החומר, והנייר הוא הצורה. העץ הטחון התממש להיות נייר, הוא מצע להתלבשות צורת הנייר בו)

      לנדון דידן, הביצית היא הבשר, החומר, המצע, שבו מתממשת הצורה שבזרע. הביצית היא נייר והזרע כותב עליו. זמן הכתיבה הוא ביום מ' ליצירת הולד. אז העפרון שהוא הזרע כותב על הנייר שעליו נכתבת צורת הולד. אם הנייר שבאותו זמן מתממשת בו כתיבת הזרע הוא הבשר של האשה היהודיה, אז הולד יהודי כי הולד נחשב לפי הנייר שעליו הוא נכתב. לפי האם. הביצית לפני מ' יום היא מים בעלמא, כלומר זה לא עצם ששומר על צורתו, כלומר זה לא עצם ששומר על הגדרה ומהות, שנאמר שאותה ביצית שהיתה של גויה היא היא הביצית שעליה הזרע כותב. רק צורה שומרת על מהות, חומר לא.

      למשל אסור לי לקחת מזלג שלא שייך לי גם אם זה מזלג חדש ובאותו רגע אני מניח במקומו מזלג אחר זהה לגמרי ואף אחד לא יוכל להבחין. כי המזלג שלקחתי בלי רשות הוא לא שלי וזה גזל.
      לעומת זאת מותר לי לקחת בלי רשות מטבע שלא שייך לי, אם אני מניח מיד במקומו מטבע זהה.
      החילוק הוא כי מזלג הוא עצם שיש בו צורה וחומר ביחד, בלי הפרדה, ומצד הצורה שלו הוא מוגדר כעצם מסויים פלוני, וזה העצם שייך לראובן ואסור לי לקחת. אבל מטבע יש בו חילוק, המתכת שבו היא החומר, והצורה שכתובה עליו היא הצורה. זה מדובר במטבע שערכו לא לפי משקלו אלא לפי חותמת המלך שעליו שקובעת שערכו כך וכך. החותמת היא הצורה שלו, היא קובעת שהוא מטבע של חמשה שקלים ולא של עשרה שקלים. הקביעה הזו מנותקת מהמתכת וזה מפריד את בחינת החומר (המתכת) מבחינת הצורה (מה שכתוב על החותמת). החומר לחוד, המתכת, אין בו הגדרה של עצם מסויים, לכן זה לא עצם מסויים שייך להגדיר אותו כשייך לראובן, ואני יכול לקחת אותו.

      דוגמה יותר פשוטה, אם יש חלקת שטח מוגדרת בים, מצויירת על המפה בטאבו עם גבולות, ורשום שהשטח המצוייר שייך לראובן (הוא יכול לדוג שם או לבנות נמל וכו'). ולי יש חלקה של שטח ים שגובלת בחלקה של ראובן. יבוא ראובן ויטען שהזרם היום היה לכיוון דרום, והחלקה שלי מדרום לחלקה שלו, ולכן מים זרמו מהחלקה שלו לחלקה שלי ואני צריך להשיב לו את המים. לא אתחייב להשיב לו, כי גבולו השטח הם בחינת הצורה והמים עצמם הם בחינת החומר. לכן אין הגדרה על מים מסויימים אלה שהם שייכים לראובן. חומר אינו מוגדר כעצם מסויים. הוא רק מצע לצורה, רק נייר לכתיבה. הצורה היא הגבולות, הצורה היא השטח עצמו כלומר כך וכך מטרים מכאן עד כאן, זה מה שמצוייר על המפה כגבולות החלקה. החומר לציור הזה, הנייר שלו, הוא המים. כיון שהמים הם בחינת חומר, הם לא מוגדרים כמים של ראובן.
      לנדון דידן, הביצית כיוון שהיא בחינת חומר, רק נייר לציור שמצייר הזרע, אינה עצם מוגדר ששייך למישהו, אלא היא כמו המים שלא שייכים לשום אדם, והיא לא יכולה להיות מוגדרת כביצית של הגויה שתרמה אותה, כמו שהמים לא יכולים להיות מוגדרים כמים של ראובן ואצטרך להשיב לו אותם.
      .
      .
      .
      באמת לא הסברתי די הצורך את העניין, וגם כתבתי שאני לא נכנס כאן להסבר כפי הנדרש. סמכתי על כך שמי שכבר רגיל זמן ארוך בבית המדרש שלנו יבין את הדברים לבד. אחרי שהמושגים של חומר וצורה נהירים, הנושא כאן מובן בקלות והתעצלתי להסביר אותו כל צרכו. כי עיקר מה שרציתי לומר ברשימה הזו הוא לא דווקא הפסק ההלכתי בשאלה הזו.

      המושגים של צורה וחומר עמוקים ועיוניים ולא קלים לתפישה. זה דורש הרבה הרגל והתלמדות. המושגים האלה משמשים בהרבה עניינים שונים מאוד זה מזה, ואחרי שלומדים הרבה עניינים שונים כאלה מתרגלים לראות בכל דבר מה בחינת הצורה ומה בחינת החומר, ומה זה אומר שזה צורה וזה חומר. לענ"ד רוב סוגיות הגמרא עוסקות בזה, לברר בכל עניין מה הצורה ומה החומר ומה נובע מכך שזה צורה וזה חומר. אני כבר הרבה שנים לומד את הסוגיות כך.
      לענ"ד הלימוד של רבי חיים מבריסק מבוסס על זה, כשהוא אומר "דין" או "חלות" הכוונה לצורה במובן של הרמב"ם.
      הרמב"ם לפי עדות עצמו היה תלמיד של אריסטו בחכמה, ואצל אריסטו ההבחנה בין צורה לחומר היא כלי הניתוח הראשוני והיסודי ביותר בכל נושא. ממנה נגזרות ההבחנות בין עצם למקרה, בין בכח לבפועל, וכל שאר ההבחנות שהם כלי המחשבה של אריסטו ושל הרמב"ם. לענ"ד גם של חז"ל. בזמן חז"ל דרך המחשבה של אריסטו היה מקובלת בכל העולם כדבר פשוט, כמו לומר ששתים ועוד שתיים הם ארבע, זה לא יווני או יהודי, זה כלי מחשבה בסיסיים שהכל משתמשים בהם, רשעים וצדיקים כאחד. ואין סיבה לחשוב שחז"ל לא השתמשו בזה (אחרי שלענ"ד ניכר בעליל מסוגיות הגמרא שהם כן השתמשו בזה).

      קשה לי להתחיל בכל נושא להסביר הכל מההתחלה. אפשר להתחיל כל נושא בלימוד האל"ף בי"ת. לא כי מי שקורא אינו מלומד וחכם דיו, אלא כי הוא בא מבית מדרש אחר שבו השפה אחרת. כמו שכדי לכתוב משהו בעברית לצרפתי אני צריך להתחיל איתו מאל"ף בי"ת גם אם הוא גאון הגאונים.
      .
      .
      עוד משהו משיחה עם מישהו,
      המשוחח שאל, לפי מה אני קובע שהזרע הוא צורה והביצית היא חומר. למה לא נאמר שהביצית היא צורה והזרע חומר. הרי שניהם נפגשים, מתחברים, ומהחיבור ביניהם נוצר משהו חדש, הולד. על סמך מה קובעים שהחיבור הוא לא של שני רכיבים שיוצרים משהו. כמו למשל שחומץ ודבש יוצרים סכנג'בין, או קמח ומים יוצרים בצק. הקמח והמים הם שני רכיבים שווים, אפשר לומר ששניהם צורה או שניהם חומר או שהקמח צורה או שהמים צורה. כל סמך מה מחלקים מה חומר ומה צורה.

      התשובה היא שחומר וצורה זה לא הגדרות שקיימות לי במוח באופן מופשט ואני מלביש אותן על משהו. זה הסתכלות. למשל אפשר לשאול למה אני קובע שחלק משעות היממה נקראות לילה וחלק אחר משעות היממה נקראות יום. למה אני מלביש את ההגדרות האלה דווקא על השעות האלה ולא על אחרות. התשובה היא שאני לא מלביש הגדרות על שום דבר, אני רק מסתכל על הדברים כמו שהם. ואני רואה שזה לילה וזה יום.
      השואל יאמר אבל אני לא רואה שזה חומר וזה צורה.

      התשובה במשל, אם מישהו שלמד באקדמיה למוזיקה כמה שנים יאמר שהיצירה של באך "וריאציות גולדברג" היא יותר גבישית ומהודקת מהיצירה של באך "הפסנתר המושווה", אבל ביצירה "הפסנתר המושווה" רואים יותר את החכמה הגאונית של באך. מי שלא למד מוזיקה קלאסית ברצינות, גם אם הוא הרמב"ם בעצמו, יכול לשאול לפי מה אתה מלביש את ההגדרה 'מהודקת' דווקא על היצירה הזו ואת ההגדרה 'חכמה' דווקא על היצירה הזו. למה לא להיפך.
      מי שלמד באקדמיה אומר, אני לא מלביש שום הגדרה, אני רק מקשיב ואומר מה שאני שומע.
      מי שלא למד מוזיקה קלאסית ישאל, אני מקשיב גם ובשבילי הכל זה אותו דבר, אני לא רואה את ההבדל שאתה מדבר עליו. תסביר לי איך מבחינים בהבדל הזה.
      מי שלמד יאמר אני לא יכול להסביר לך. זה חינוך, זה תהליך לימודי שנמשך שנים. זה לפתוח יכולות התבוננות חדשות שבמצב גולמי של האדם הן סגורות. האדם צריך לפתח ולהצמיח משהו בתוכו. זה לוקח זמן והשקעה רבה של שנות לימוד מאומצות. זה לא אומר שאתה פחות חכם, אולי למדת מתימטיקה הרבה שנים, אבל בשביל לראות את ההבדל בן היצירות צריך ללמוד דווקא מוזיקה. שיחה על נושא כזה בין מי שלמד מוזיקה לבין מי שלא, אין בה טעם. מספרים שהרב מבריסק לא היה מסכים לדבר בלימוד עם מי שלא התחנך על דרך הלימוד של בריסק. זה לא מתוך גאווה או מחשבה שזו הדרך היחידה או הכי חשובה. פשוט אין שפה משותפת. הרב מבריסק יאמר לו שיש 'שני דינים' בעניין הזה. והשני ישאל מה זה 'שני דינים', מה זה בכלל 'דין' לפי המושגים שלך. והשני יכול בקלות ללגלג ולומר שכל הדיבורים של בריסק זה מגדלים פורחים באויר, שכל אחד בונה אותם איך שמתחשק לו, סתם מילים מופשטות שאין להן שום בסיס ושום הכרח וגם שום הבנה ממשית. יש לא מעט שאומרים כך. מי שאומר כך, הרב מבריסק לא יכול לשכנע אותו, לא יכול להראות לו, בשביל שילמד את שפת המושגים המופשטת של בריסק צריך לשלוח אותו לכמה שנים ללמוד בישיבה של בריסק.

      חומר וצורה נשמעים כמו מושגים פשוטים, הגדרות של מילים, שאם נסביר את התוכן וההגדרה שלהם נוכל להבין אותם.
      אבל באמת 'חומר וצורה' זה שם של צורת חשיבה ותפישה וחיים שלמה שמקיפה את כל מה שיש בעולם, עמוקה מאוד ומורכבת מאוד שדורשת הרבה דקות ועיון ומאמץ. זו תפישה מאוד מופשטת, לכן היא קשה לנו. השיטה של רבי חיים מבריסק יסודה הוא בהחזרת דרך המחשבה של חומר וצורה. כשהוא אומר 'דין' או 'חלות' הוא מתכוון לצורה במובן של הרמב"ם. לכן גם רבי חיים אמר שהוא לודמ גמרא עם רמב"ם, ולא למד שום ראשון או אחרון אחר חוץ מהרמב"ם. כי הרמב"ם הוא המקור הכי מזוקק ומדוייק לדרך המחשבה של חומר וצורה. הרמב"ם הוא מגדולי תלמידי אריסטו מבחינה זו. זה דורש שהאדם יהיה אדם אחר, שכל ההסתכלות שלו על המציאות תשתנה מיסודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s