128 – על קבלת יסורים

מתוך מכתב

העתקתי לכאן את לשון הכותב, אחרי בקשת רשותו.

כתבתי לו:

"שלום […],

חשבתי אולי להעתיק לאתר את ההתכתבות,

בדרך כלל אני מעתיק רק מה שאני כתבתי, כי מבחינתי זה לא "במה" מול אנשים אלא כמו יומן אישי שאני שומר בו דברים אישיים, ומאפשר למי שמתעניין "להציץ".

גם רוב המתכתבים ביקשו ממני לא לפרסם שום דבר, כי בקהילה החרדית אוי יהיה אם מישהו יזהה ויפיץ שמועה, וכבר התבלבלתי פעמיים.

רציתי לשאול אם נוח לך שאפרסם מה שכתבתי, כי זה נכתב אישית אליך.

וגם לשאול אולי חסכים שאפרסם מה שכתבת, אפשר בלי שם אם נוח יותר. כי משהו בכתיבה שלך, בין המילים, מעביר משהו אמיתי, מציאות ולא רק מילים, ויש לזה ערך וזה נוגע, ואני רק כתבתי מסביב לזה."

.

.

.

זה מה שהוא כתב:

"שלום ניר,

אני פונה אלייך בשאלה פחות של שכל יותר של רגש וחכמה נפשית. אני לא יודע אם אתה בכלל עונה לדברים כאלו אבל ממה שקראתי ממך אני מרגיש הזדהות עם הכאב שעברת (אולי עדיין עובר) וחשבתי שאולי יש לך מבט יותר רחב ויכול לייעץ אם אפילו קצת.

השאלה היא איך מתמודדים עם ייאוש. איך עומדים מול חולי של גוף שאינו מתפקד, מה עושים שהנפש פשוט חולה ולא יכול באמת בעמקים להיפגש עם העולם בגלל כאבים גופניים ונפשיים כה גדולים. על פני הקרקע אני הולך לעבודה, מתבדח, מחייך, לפעמים נהנה מהחיים, אפילו מרגיש תקווה והצלחה מסויימת בכושר השיחה והשכל, לפעמים דיון מעניין או שיחה עם בחורה יפה שמצמיח מעט תקווה. אבל מוטלת מעל הכל יש ייאוש של לפני אמירת ויהי אור. יש חוסר נוחות תמידית בגוף, יום יום משהו אחר כואב. אם פי וליבי היו שווים הייתי שובת בבית והולך לטיפול עד שאבריא. אבל מה לעשות, צריך לייגע איכשהו, לנכוח בלימודים, לראות אנשים, לחייך ולעשות כאילו הכל בסדר למרות ששום דבר לא… ואין אחד שמבין את המעמקים. זאת אומרת כולם מבינים אבל אף אחד לא מצליח לתקשר את זה באופן שישחרר את הכאב.

לפעמים אני חושב שעדיף פשוט לשבות, לזרוק כל אחריות שמוטלת אליי, אולי למצוא חווה או לעבוד מהבית אבל אז הייאוש מכפיל את עצמו ושאלות אפילו יותר נוקבות: מה יהיה איתי? איך אתקדם, אתחתן, אתחיל משפחה ארוויח כסף? כל הבעיות האלו שאני פוגש במציאות ולא יודע להתמודד איתם, זה מרגיש לי תוצאה מלחיות בראש כל החיים ולהתעסק בנושאים שהם בגדר ״מה שלמטה ולמעלה ממנו״ אם זה במישור הקבלי, הפסיכולוגי, או הפילוסופי. איך בכלל יורדים מהמקום הזה בשמיים שמבטל את חוויית ההווה הבריא, איך נכנסים שוב לחיים ומתחילים להרגיש באופן מאוזן שכל המערכת בכאוס. מאיפה מתחילים שאין זמן והראייה ״עמוקה״ מידי והראש רוצה תמיד לעוף ולפנטז ולהישאר במישורי התיאורטיה והספירות והדמיונות וכל זה ביחד ותמידי והשמש זורח גם מחר ושוב אין כח וכל רגע רודף את השני והעובדה היחידה שכבר נותרה זה שפשוט ״צריך להמשיך להתקיים״ ואין ממנו מנוס.

אני כרגע התחלתי קורס מורי דרך, עוד ניסיון למצוא משרה ודרך בחיים. אבל הגוף והנפש… מה לעשות לפעמים מתנגדים, אינם סובלים את הנוכחות בכיתה אינם יכולים פשוט לשבת ולעשות שיעורי בית והכחת הנפשיות הנשארות לי נדרשים לצרכי החיים הפשוטים וגם אלו בקושי. ואז רגעי האופוריה…. ראיית עזות הטבע, יופי להפליא, יופי שמשגע את הלב, אל חי ממש. ואז הגישה למישור הזה נסגר ושוב אותו ייאוש… זה כאילו לעבור עינוי שבו דוחפים את הראש לתוך אסלה עד שאין נשימה ואז מושכים אותו מעלה לרגעים אופוריים של נשימה קצרה לפני ששוב לתוך המים העמוקים. אין מערכת תפקודית תחליפית. זה לעבור את זה כל כך הרבה פעמים שכבר אין כח להמשיך בו.

התיאור חרג ממה שהתכוונתי לכתוב בהתחלה אבל זה מה שיצא מהנפש וזה שיקוף אמין.

אפילו אם אינך מרגיש בנוח לענות עצם כתיבת המצב קצת עזר. אז על זה אני מודה.

תודה, "

.

.

.

.

על זה כתבתי:

"באמת כמובן אין לי מושג,

.

מה שעולה לי מהבטן, שני עניינים קרובים זה לזה.

האחד שיש לנו ציור מה הפירוש להיות חי, לחוות את חויית החיים. וזה לרוב לא קשור לשום דבר ומנתק אותנו מהחיים. אולי תנסה לחשוב שהפירוש של להיות "חי" זה איך שאתה עכשיו חי.

אולי ה' נותן לך לא מה שנדמה לך שאתה רוצה, אלא מה שאתה באמת צריך. אולי מה שאתה מרגיש זה האושר. האושר לא בהכרח קל, לא בהכרח נטול כאב.

לפעמים בזוגיות יש חלום רומנטי על לב נוגע בלב ומחובקים בחיוך מעונג לאור שקיעה. ואז במציאות מתקוטטים ומכאיבים. ולפעמים דווקא הקטטה היא הנגיעה האמיתית זה בזה.

כאב זה לא בהכרח רע. זה לא היפך מחיים ונגיעה וממשות. ואושר. אדרבה.

אולי אפשר לעשות נסיון, לקבל מה שקורה כרגע כהתממשות ההצלחה והמימוש והמשמעות והתכלית והטוב של החיים. כמו שזה. מכח מה אתה מחליט מראש, מייד, שזה מקולקל ובעייתי וזה "לא זה". האם מכח הבנה אמיתית מה הם החיים, או מכח ששתול לנו איזה ציור דמיוני.

עניין שני,

בחגים אחד הילדים במשפחתון, בן שנה וחצי, נסע עם הוריו לאוסטרליה לביקור משפחתי. יום לפני הטיסה הסתכלתי עליו משחק כרגיל, אין לו שום מושג שמחר הוא טס. זה היה נוגע ללב. כמה חוסר אונים.

וגם אנחנו כך. העניין, שבאמת אין שום קשר בין מה שאנו עושים היום למה שיקרה לנו מחר. המחר הוא בריאה חדשה, לא השתלשלות מוכרחת מהיום.

עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם –

עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי:

עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ

“חֶלְקִי אֲדֹנָי!” אָמְרָה נַפְשִׁי."

 

(ריה"ל)

עבדי זמן הם מי שחושבים שההווה משפיע על העתיד. הם עבדים של העתיד. אני כעת לומד מקצוע כדי שבעתיד תהיה לי פרנסה. עובד קשה כדי שתהיה לי פנסיה, יוצא לטיול כדי להקל על הכאב, וכו'. 

יש רובד של מציאות, הרובד החיצוני, שמתנהל בדרך של סיבתיות, של עבדי הזמן. וצריך לאחוז גם בזה. אבל לפעמים קשה לאחוז בזה, ומותר לפעמים לשאוף אוויר של חירות. לדעת שאין שום קשר בין מה שאני עושה עכשיו למה שיקרה בעתיד. גם לא עוד חמש דקות.

אז פתאום אני לא יודע מה לעשות. כי כל מה שאנו עושים הוא כדי שאחר כך ייצא מזה משהו. ואם מבינים שהעתיד לא נולד מההווה, אז מה המשמעות של ההווה. איך לחיות אותו. בחירות. לפי הרצון האמיתי. מהו הרצון?

זה נותן לגעת בעולם שלם, בחיים שלמים, שאנו מזניחים. זה גם מפגיש עם כאב וחושך ופחד ובדידות וריקנות. אבל לפעמים טוב לעמוד מול אלה באומץ. לא לברוח מהם. לא לקוות להעלים אותם בטיפול או בילוי או בעשייה למען העתיד. אלא להסתכל להם בעינעים, לעמוד מולם, לקבל שזו המציאות, להתמודד מול זה. לשהות עם זה.

למשל לפעמים פוגשים מישהו מאוד כואב. ולא מציעים לו הצעות לפתרונות, לא עוזרים לו. רק נמצאים איתו. בלי שום עשייה, רק שהות, רק "להיות עם". כך אדם יכול רק להיות עם הפחדים והכאבים וחוסר המשמעות והבדידות וחוסר היציבות, הסחרור. אם כל אלה קיימים אפשר שהם עצם המציאות. לא מה שחוצץ בינך לבין המציאות. אולי הם הפתרון, לא הבעיה.

אין לנו כח לחיות ברציפות מתוך הסתכלות כזו, אבל אם אנו מדי פעם תופשים לרגע שיש גם צד כזה, בנוסף לצד הרגיל, זה כבר משחרר ומועיל. מכניס אוויר, גמישות. מרחיב."

.

.

.

.

מכתב נוסף שהוספתי למחרת:

"טוב לחזור וללמוד היטב את הסוגיות על יסורים. בברכות ה' א':"כל שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורין כו'"

"רבי שמעון בן יוחאי אומר שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין אלו הן תורה וארץ ישראל והעולם הבא כו'"

וכל ההמשך שם, יש על זה מהר"ל.
וסוגיית חביבין יסורין בבבא מציעא על רבי אלעזר ברבי שמעון ורבי יהודה.
ויש על החולה ששכינה למראשותיו, אני את דכא.
בהמה גם מתייסרת. במו"נ כתב שזה על אותה דרך של ייסורי בני אדם. כי הייסורים הם בכח הדמיון, וגם לבהמות יש כח הדמיון.
בהמה מייד באופן אוטומטי ועיוור מנסה בכל כוחה לברוח מהייסורים. היא לא מקבלת את היסורים. כמו קבלת שבת. גם אנחנו כך, ואי אפשר אחרת, כי ברובנו אנחנו בהמה.

אבל אם נזכה לרגע אחד להציץ ולו מעט בדרך בה החלק היותר גבוה מסתכל על היסורים, זו הצלחה ומימוש ושלמות, שכמעט שום אדם לא זוכה בזה. גם אם חי כל חייו חיים של חכמה ועבודה.
בבבא מציעא פד ר"א ברבי שמעון הזמין את הייסורים, בואו חביבים. וזו היתה מחלה נוראה עם כאבים נוראים, וחולשה קשה. רבי יהודה שזכה לאותם ייסורים היה צועק מכאב ונשמע למרחוק.

המבט שלנו שהתכלית היא הבריאות, והמחלה היא עיכוב, קלקול, הפרעה. וצריך מייד לרפא את המחלה, לחסל אותה, כדי לחזור מהר ככל האפשר למצב המתוקן.
אבל רבי אלעזר ברבי שמעון היה בריא, והתפלל לקבל ייסורים, להיות חולה. אני לא מתכוון לשלול את הבריאות, אבל גם אין לשלול את החולי והכאב. הם נבראו כי הבורא רצה שיהיו. יש להם תפקיד, ויש בהם ברכה.
כמו שבקיץ אנו חיים את החמימות ומחבקים אותה, בחורף אנו חיים את הקור ומחבקים אותו. לא מתפללים שיתבטל החורף.

יש בנו צד של בהמה שלא יכול לשאת ייסורים, והוא חלק מאיתנו, ואנו מכבדים גם אותו, והולכים לרופא ומתפללים לרפואה.
אבל יש גם צד שלפיו כתב הרמב"ן שירא שמים וחכם לא ילך לרופא אף פעם.
הרמב"ן לא נגד השתדלות. הוא בעד לחרוש ולזרוע, ולא אומר שנחכה למזון מהשמיים. רק לגבי רפואה הוא אומר שלא ללכת לרופא. כי ההשתדלת היא להשיג את הטוב. הליכה לרופא שוללת את הטוב שבחולי ויסורים."

.

.

.

.

מה שהוא כתב:

"שלום ניר.
תודה על התשובה שלך. התבוננתי כמה פעמים במילים וזה פתח הסתכלות חדשה.
עכשיו שהסערה של כאב וייאוש ירד במינון אני קצת מצליח לפקוח עיניים מעט ולראות שהרבה מהייסורים באמת מגיעים בכח המדמה המופרז.
יש כאלו שיקראו לזה לחיות בסרט או לחיות בראש. הפנטזיות מכח המדמה שמייצר אשליות של גדולה, הצלחה, וכח. הדמיון מגיע ושוחף… התחושות הנלוות עם הדמיונות הם לפעמים של עונג רב ולפעמים של כעס, קנאה, שנאה ושאר תחושות שמכבידות על הגוף ועל הראש. כבר כמה פעמים בחיים זיהיתי שיש לי בעייה לנסות למצוא מקלט בראש, לחיות שם באוצרות השמימיות מלאי תענוג. אבל אם הזמן ראיתי כמה הם מזיקים, כמה אין קשר כלל לפנטזיות למציאות. וכשפתאום מקבלים קאפה חזקה אחרי שהדמיון כבר שולט בהכל, נופלים ואין קרקע, זה נטו נפילה, פתאום פוקחים עיניים ושוב רואים ״אני לא יודע איך להיות במציאות״ זה מקשר למה שכתבת על לשאול מה רצון האמיתי. הרבה זמן הרצון היה רק בראש, היה ציורים של כח, הצלחה, פרסום. אבל שיורדים משם, פתאום אין מושג כלל איך לגעת בחיים. איך קמים בבוקר, מתנהלים מול אנשים, מנסים להתאהב, לגעת במשהו ממשי, שאין נקודת אחיזה בקרקע והכל נראה מוזר וחדש. מילא מתבגר שיוצא מהבית ומתחיל ללמוד את הדברים האלו יכול להבין שזה רק התחלה וזה בסדר, אבל מישהו בוגר שפותח עיניים לזה… יש מזה מן האסון, להבין שעד עכשיו התנהלתי מכל כך הרבה דמיון ורגשות שוחפים… זה גורם לחרטה, לעצב ולמרמור.
איך מתחילים לגעת בחיים במצב כזה? איך נהיים כמו תינוק בן יומו שאתה מבוגר גבר? איך מנהלים קצת קשר עם המציאות נקי מהמנגנונים של המוח שעד כה נתן מוטיבציה למרות שזה היה מלא דמיון.
בשאלות האלו נמצא הייאוש. בזה שכל היער נשרף ועוד לא בצבצץ נבטים…
תודה לך ניר ושבת שלום, "

.

.

לא כתבתי לו עוד, אני מוסיף כאן משהו נוסף.

יש שאלות שהן יותר גדולות מכל תשובה אפשרית. כגון השאלות שדובר בהן כאן. וכן גם שאלות כמו איך ייתכן שהבורא אחד פשוט וגמור בלי שום מורכבות ושום דבר מחוץ לו, וביחד עם זה קיימים נבראים. (באמת זו אותה שאלה, כאן בחיים המעשיים וכאן בעיון המופשט הפילוסופי). כל תשובה תסתום, תנתק, תקטין, תטייח, תטאטא מתחת לשטיח, תזייף, תשקר, תשתיק את הכאב של השאלה, כאב שהוא התנועה, החיים, הכיסופים. תגרום לקבעון נוח שהוא מוות.

אבל זה לא פוטר מלימוד, עיון, התבוננות, התמודדות. רק שהלימוד אינו במטרה להגיע לתשובות, לתרץ, ליישב. אלא הלימוד הוא לחדד את השאלות, לדייק אותן, להיישיר מבט לתהום האפלה האינסופית שבליבה של הקושיא, להפוך אותה לסכין חדה כתער שתעמיק לחתוך. כמו שכתב במורה נבוכים א' נ"ט.

לכן גם ההתכתבות כאן הסתיימה בייאוש, באפלה, בחוסר תשובה ופתרון. נשאר הייאוש, אז מה אני עושה עכשיו. לא קיבלתי הדרכה, כיוון, עצה, הכל נראה חסר פתרון וחוסר דרך. אולי יותר ממה שהיה לפני השאלה.

לכל עשב יש מלאך שמכה בו ואומר לו גדל. המלאך לא מצמיח את העשב הוא אומר לו גדל. העשב גדל בעצמו. מתוך עצמו. המלאך רק נותן מכה. מכאיב. מחדד את הקושיא.