128 – על קבלת יסורים

מתוך מכתב

העתקתי לכאן את לשון הכותב, אחרי בקשת רשותו.

כתבתי לו:

"שלום […],

חשבתי אולי להעתיק לאתר את ההתכתבות,
בדרך כלל אני מעתיק רק מה שאני כתבתי, כי מבחינתי זה לא "במה" מול אנשים אלא כמו יומן אישי שאני שומר בו דברים אישיים, ומאפשר למי שמתעניין "להציץ".
גם רוב המתכתבים ביקשו ממני לא לפרסם שום דבר, כי בקהילה החרדית אוי יהיה אם מישהו יזהה ויפיץ שמועה, וכבר התבלבלתי פעמיים.
רציתי לשאול אם נוח לך שאפרסם מה שכתבתי, כי זה נכתב אישית אליך.
וגם לשאול אולי חסכים שאפרסם מה שכתבת, אפשר בלי שם אם נוח יותר. כי משהו בכתיבה שלך, בין המילים, מעביר משהו אמיתי, מציאות ולא רק מילים, ויש לזה ערך וזה נוגע, ואני רק כתבתי מסביב לזה."
.
.
.
זה מה שהוא כתב:
"שלום ניר,
אני פונה אלייך בשאלה פחות של שכל יותר של רגש וחכמה נפשית. אני לא יודע אם אתה בכלל עונה לדברים כאלו אבל ממה שקראתי ממך אני מרגיש הזדהות עם הכאב שעברת (אולי עדיין עובר) וחשבתי שאולי יש לך מבט יותר רחב ויכול לייעץ אם אפילו קצת.
השאלה היא איך מתמודדים עם ייאוש. איך עומדים מול חולי של גוף שאינו מתפקד, מה עושים שהנפש פשוט חולה ולא יכול באמת בעמקים להיפגש עם העולם בגלל כאבים גופניים ונפשיים כה גדולים. על פני הקרקע אני הולך לעבודה, מתבדח, מחייך, לפעמים נהנה מהחיים, אפילו מרגיש תקווה והצלחה מסויימת בכושר השיחה והשכל, לפעמים דיון מעניין או שיחה עם בחורה יפה שמצמיח מעט תקווה. אבל מוטלת מעל הכל יש ייאוש של לפני אמירת ויהי אור. יש חוסר נוחות תמידית בגוף, יום יום משהו אחר כואב. אם פי וליבי היו שווים הייתי שובת בבית והולך לטיפול עד שאבריא. אבל מה לעשות, צריך לייגע איכשהו, לנכוח בלימודים, לראות אנשים, לחייך ולעשות כאילו הכל בסדר למרות ששום דבר לא… ואין אחד שמבין את המעמקים. זאת אומרת כולם מבינים אבל אף אחד לא מצליח לתקשר את זה באופן שישחרר את הכאב.
לפעמים אני חושב שעדיף פשוט לשבות, לזרוק כל אחריות שמוטלת אליי, אולי למצוא חווה או לעבוד מהבית אבל אז הייאוש מכפיל את עצמו ושאלות אפילו יותר נוקבות: מה יהיה איתי? איך אתקדם, אתחתן, אתחיל משפחה ארוויח כסף? כל הבעיות האלו שאני פוגש במציאות ולא יודע להתמודד איתם, זה מרגיש לי תוצאה מלחיות בראש כל החיים ולהתעסק בנושאים שהם בגדר ״מה שלמטה ולמעלה ממנו״ אם זה במישור הקבלי, הפסיכולוגי, או הפילוסופי. איך בכלל יורדים מהמקום הזה בשמיים שמבטל את חוויית ההווה הבריא, איך נכנסים שוב לחיים ומתחילים להרגיש באופן מאוזן שכל המערכת בכאוס. מאיפה מתחילים שאין זמן והראייה ״עמוקה״ מידי והראש רוצה תמיד לעוף ולפנטז ולהישאר במישורי התיאורטיה והספירות והדמיונות וכל זה ביחד ותמידי והשמש זורח גם מחר ושוב אין כח וכל רגע רודף את השני והעובדה היחידה שכבר נותרה זה שפשוט ״צריך להמשיך להתקיים״ ואין ממנו מנוס.
אני כרגע התחלתי קורס מורי דרך, עוד ניסיון למצוא משרה ודרך בחיים. אבל הגוף והנפש… מה לעשות לפעמים מתנגדים, אינם סובלים את הנוכחות בכיתה אינם יכולים פשוט לשבת ולעשות שיעורי בית והכחת הנפשיות הנשארות לי נדרשים לצרכי החיים הפשוטים וגם אלו בקושי. ואז רגעי האופוריה…. ראיית עזות הטבע, יופי להפליא, יופי שמשגע את הלב, אל חי ממש. ואז הגישה למישור הזה נסגר ושוב אותו ייאוש… זה כאילו לעבור עינוי שבו דוחפים את הראש לתוך אסלה עד שאין נשימה ואז מושכים אותו מעלה לרגעים אופוריים של נשימה קצרה לפני ששוב לתוך המים העמוקים. אין מערכת תפקודית תחליפית. זה לעבור את זה כל כך הרבה פעמים שכבר אין כח להמשיך בו.
התיאור חרג ממה שהתכוונתי לכתוב בהתחלה אבל זה מה שיצא מהנפש וזה שיקוף אמין.
אפילו אם אינך מרגיש בנוח לענות עצם כתיבת המצב קצת עזר. אז על זה אני מודה.
תודה, "
.
.
.
.
על זה כתבתי:
"באמת כמובן אין לי מושג,

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 128 - על קבלת יסורים, Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על 128 – על קבלת יסורים

  1. nirstern הגיב:

    לרבי פנחס היקר,
    אם אתה קורא, שנה טובה לך (:

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    תודה, ניר יקירי.
    ובאשר ליסורים כתבתי משהו על סבל:
    סבל
    ילד סובל זה נורא, לוחשים כולם,
    זקן סובל זה רע, אך עם זה משלימים,
    צעיר סובל זה פחות מדבר, שהרי הוא יתגבר…

    אבל סבל הוא סבל הוא סבל

    לא משנה באיזה גיל, מעמד, או מיגדר
    ואם זה בעיקבות אובדן, מחלה,
    או סתם קינה על כלום –
    כי מה שבשבילי הוא כלום,
    בשבילו, כלום, זה עולם ומלואו…

    איך משווים בין סבל לסבל…
    הסבל הוא סבל
    אין לו מידה ואין לו משקל.

    אגל דמעה על עלה
    כמו אלף דמעות נספרות במונה,
    כל דמעה מביאה סיפור
    כל סיפור מגלה דמעה
    אולם הדמעות מסתירות את המילים ,,,

    עד שהעצב הנבלע בין מילה למילה
    כבר לא יכול שלא להתפרץ –
    או אז יוצא הסיפור מילה במילה
    והשומע מתכווץ…

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    זה היה פנחס שכתב על הסבל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s