124 -בשאלה למה לא נכון לקצוץ איבר כדי להמנע מעבירה (דן גם בשאלה למה נברא האדם בגוף חומרי נוטה לחטא)

מתוך מכתב:
השאלה היתה לגבי מי שלא יכול להימנע מעברה אלא אם כן יכרות איבר מגופו, מה בדיוק ההסבר התורני שמבאר עניין זה.
אחר כך גם שאלה על לחיצת יד לאשה, על מי שעשה כן בהיסח הדעת בשכחה של רגע ומרגיש שעבר עברה חמורה.
יש דברים שכל כך פשוטים שמאוד קשה להוכיח אותם, לא דיברו על זה בגלל שלא עלה על דעת שום אדם כלל שיש כאן מקום לשאלה.
אנסה אולי קצת לומר משהו בזה, אחרי הקדמה.
אם שואלים אדם מה הכי חשוב בחייו, הוא יכול לומר עבודת ה', אמונתו, קיום מצוות ולימוד תורה. או משהו יותר טבעי ובסיסי, למשל להיות אבא טוב ובעל טוב וכיו"ב. לרוב אדם לא יחשוב שהדבר הכי חשוב בחייו זה לשתות מים או לנשום.
אם אדם לא יסתכל ימינה ושמאלה כשהוא חוצה את הכביש הוא ימות ולא יוכל לעשות שום דבר חשוב. עדיין זה לא אומר שלהזהר בכביש זה הדבר הכי חשוב בחייו.
אבל יש הבדל בין להיזהר בחציית הכביש לבין לנשום או לשתות מים וכיו"ב.
להיזהר בכביש זה עניין מקרי לאדם. זה לא מהמהות ועצם של להיות 'אדם'. הרי מי שגר במקום שאין כבישים לא צריך להיזהר מכביש. אדם לא משתנה כלל בהגדרה המהותית העצמית שלו אם הוא נזהר בכביש או לא. הוא אולי טיפש או פושע אם לא נזהר בכביש אבל הוא אדם באות המידה ממש. אדם בעצמותו ומהותו הוא 'חי חושב', לפי הרמב"ם ורוב הראשונים. זה לא משתנה בין אם הוא זהיר או לא (אולי חוסר זהירות ברמה מסויימת מגיע למדרגת שוטה, אבל נניח שהוא לא שוטה ולכן הוא אדם)
מי שלא נושם חסר לו בעצם הגדרת 'אדם', במהות, בעצם. כי אדם זה 'חי חושב', והחלק של 'חי' כולל בתוכו שהוא נושם. הנשימה היא לא עניין חיצוני, מקרי, טכני. אלא מעצמותו ומהותו של האדם. מצד החי שבו שהוא משותף גם לבעלי חיים אחרים. כל הנשמה תהלל יה. החיים נקראים על שם הנשימה. מחללים על אדם שבת לפי המבחן האם הוא נושם, זה מה שמגדיר אותו כחי.
הבורא כשברא את הדם, הוא ברא אותו בדווקא כמות שהוא מצד עצמותו ומהותו ושורש טבעו. זה מה שהבורא ברא, זה מה שמגלה על הבורא. זה מה שהבורא מגלה לנו על עצמו, שהוא נודע דרך מעשיו. ומה שהאדם ימות אם לא ינשום זה לא עניין מקרי כמו שימות אם לא יזהר בכביש או לא ישתה תרופה מסויימת וכיו"ב. אלא כשאנו רוצים לדעת על הבורא על ידי התבוננות במעשיו וברואיו, אנו מסתכלים על כך שבלי נשימה אין חיים, שיסוד חיי האדם הוא הנשימה. והיסוד הוא הכי חשוב, שהרי בזה תלוי הכל יותר מכל דבר אחר. זה דוחה את כל התורה חוץ מג' חמורות. על זה מחללים שבת בוודאות יותר מכל בחינה אחרת של להיות 'חי'.
יש חקירה אצל חכמי הנסתר למה נבראה המציאות החומרית הגשמית העכורה הגסה החשוכה הרחוקה מה' ומהרוחניות.
בעולם הישיבתי של זמננו התקבל הביאור שזה כדי שנעמוד בנסיון, ואז יהיה לנו יותר שכר. או שהשכר יהיה "שלנו" נרוויח אותו בזכות ולא כנהמא דכיסופא. לא לחם חסד שיש בו בושה.
זה ביאור מאוד קשה. הבורא זן את העולם כולו בטובו בידו הפתוחה הקדושה והרחבה. הוא נדיב לחלוטין, בעל חסד באופן מוחלט. הוא לא צריך שנסבול בעד מה שאנו מקבלים, לא צריך שנעבוד בשביל זה. לקבל ממנו זה לא נהמא דכיסופא, אין מה להתבייש. לקבל מאדם זה מחסיר מאותו אדם, בגללי יש לו פחות, זו בושה שהחסרתי משלו ולקחתי לעצמי בלי שנתתי שום תמורה. יש אפשרות שיהיה לו חבל על מה שנתן לי. מול הקב"ה זה לא כך.
אין לביאור הזה מקור של ממש בקדמונים. למיעוט ידיעתי המקור הכי קדמון לזה הוא ברמח"ל, אבל הרמח"ל כתב ספרים להמון העם וספרים אחרים עמוקים מאוד, ולא תמיד מה שכתוב בזה כתוב גם בזה, ודבריו לא יכולים להיות נקראים בפשטות, הם דברי סוד וקבלה. לענ"ד כשלומדים יותר בעומק רואים ברמח"ל שזה לא באמת הביאור.
ברמב"ם הביאור הוא אחר. עוצם האהבה מתגלה ככל שהריחוק בין האוהבים גדול יותר. ככל שהנבראים רחוקים יותר מהמהות של הבורא עצמו, כך עוצם גילוי האחדות ועוצם האהבה גדול יותר. אור לא מתגלה בלי רקע של חושך, וככל שהאור בוקע מחושך יותר חשוך, ההארה שבו גלויה ביותר.
לכן האור שבאדם הוא בגוף חומרי שהוא האפשרות הכי רחוקה של נברא להיות נפרד ומרוחק מהבורא. אנחנו עובדים לא כדי לעמוד בנסיון או להרוויח זכויות. אנחנו הרי עובדים לשם שמיים ולא על מנת לקבל פרס. העבודה היא ללכת על הגבול באופן מדוייק.
הבורא הוא אחד גמור ומוחלט ופשוט בלי שום מורכבות, ולא יתכן שיהיה קיים משהו מלבדו. שאותו קיים מגביל את אחדותו, שהקיום של הנברא הוא קיום שאינו של הבורא, ונמצא שהבורא אינו לחלוטין אחד. החומר נראה כאילו יש לו קיום עצמי, יש לו משקל ונפח והוא תופש מקום והוא לא שקוף, הוא מלא כוחות. הרבה סוסים. בידו להחיות ולהמית, אם סלע ניתק וממקומו ונפל על אדם האדם מת, יש כח בחומר מצד עצמו. כך זה נראה. החומר מרוחק ממה שהבורא הוא לבדו קיים ואין עוד מלבדו, עד קצה הריחוק. זו נקודת הגבול המדוייקת בין קיום עצמאי של החומר והיכללות של החומר במציאות בורא. זה מה שכתב בהלכות יסודי התורה פרק ב' הלכות ט' י'. שכל הנמצאים נסמכים לו בהווייתם. כתוב שם שהבורא יודע רק את עצמו ולא שהוא יודע משהו שמחוץ לעצמו. ובכל זאת הוא יודע את כל הנבראים עד יתוש קטן שבטבור הארץ.  האם היתוש הוא עצמות הבורא ממש, או שהאו נברא חיצוני לבורא? אם נאמר שהיתוש קיים באופן חיצוני לבורא, הבורא מוכרח לדעת משהו מחוץ לו כדי לדעת את היתוש. איך הוא יידע את היתוש רק מכח ידיעתו את עצמו. ואם נאמר שהיתוש הוא בתוך מציאותו של הבורא עצמו,  הבורא הוא אחד פשוט, אין בו שום מורכבות, לא יתכן שחלק ממנו יתוש. וגם לא יתכן שכולו יתוש כי היתוש מוגבל ובעל מורכבות וחלקים, הוא לא אחדות פשוטה. אלא הסוד בזה הוא שיש קיום שהוא ממש על נקודת הגבול עצמה. לא מחוץ לגבול ולא בתוך הגבול, אלא בגבול עצמו.
זה לשון הרמב"ם יסוה"ת ב' י'  "שהכל נסמכים לו בהווייתם". קיום שנסמך, הוא לא עומד בפני עצמו אבל גם לא כלול לגמרי במה שהוא נסמך עליו. זה הקיום של החומר, הכי רחוק שייתכן. ובמקום הזה האהבה והאחדות שמגלה הבורא על ידי ברואיו, מאירים באור יקרות יותר מבכל מקום אחר. והקיום שלנו הוא לחיות על הגבול, כמו לוליין שהולך על חבל. גשר צר מאוד. זה קשה, לא לסטות וליפול, אבל הקושי הזה הוא עצם המהות של הקיום שלנו, זה הפירוש של להיות חי, לא כעבודה למען שכר כלשהו.
זה לא מפורש ברמב"ם בסגנון כזה, בכמה מקומות הארכתי להראות שזה מוכרח מדברי הרמב"ם כשמעיינים בהם בלמדנות.
בביאור על מורה נבוכים כמדומני שי שתגיות שלפיהן אפשר למצוא את מקום הדיון בזה.
.
.
כל ה'להיות חי' במובן של בני אדם, הקיום, המהות, הוא דווקא בכך שרגלינו עומדות על המקום הכי נמוך, החומר הכי גס, העקבים, רגליה יורדות מוות, ממש נוגעות לא נוגעות במוות הגמור. על הגבול עצמו. זה המקום שבו נבראנו, זו המהות שלנו, המובן של להיות נמצא ונברא. כמו שמנורת חשמל מאירה בגלל שיש שני קצוות מנוגדים לגמרי, הכי רחוקים זה מזה, הפלוס והמינוס, ומה שמתרחש ביניהם, המתח שביניהם, מזה האור. אם נחתוך את המינוס ויישאר רק הפלוס המנורה לא תאיר כלל. אם נחתוך מבני זוג אוהבים את כל מה ששונה בהם זה מזה, כל מה שמתנגד, כל מה שקשה לו בחיבור, ויישאר רק נופת צופים של חיבור גמור, לא תאיר מזה שום אהבה. גם בחיבור של תינוק בן יומו יש קושי, קשה לו למצוא את מקום היניקה ופעולת היניקה קשה לו, הוא לפעמים כמעט נחנק, או נשאר בלי חלב וצועק. ולאמא זה וודאי מאוד קשה וכואב ויש בזה נדודי שינה והרבה ייסורים. חיבור בלי שום קושי ובעיה, הוא לא חי. כמדומני שהמהר"ל מסביר שמה שהיה קשה לבני ישראל כל כך כשנאסרו עריות, הוא משום שחיבור של אישות עם אחותו ביתו או אמו הוא מאוד קל ומתוק, אין שוני וזרות כל כך. ודווקא משום כך נאסרו העריות, כי האהבה מאירה יותר כשהיא בין שני זרים רחוקים ושונים.
.
.
הצד הכי חומרי הוא היסוד, משם מתחילים. כל מה שמתאחדים משם עם הצד היותר רוחני, של מדרגות ההכרה בכך שרק הבורא נמצא, הוא תוספת שבנויה על היסוד. הטעם הוא רק בכך שההכרה באחדות הבורא נשארת מחוברת עם הצד החומרי. בלי החיבור עם החומריות אין בזה שום רבותא וחיים וזריחת אור יקרות.
הבורא ברא אותנו קודם כל כחומריים עד הקצה. עיר פרא אדם יולד. תינוק הוא חומרי כמו בהמה. הוא לא תופש שרק הבורא קיים, מבחינתו רק התינוק הפרטי, הוא, קיים.
מצד ההלכה תינוק הוא מאה אחוז זכויות. צדיק גמור. אחרי גיל י"ג או כ', מתחילות להיות לו גם עברות. ואז הוא פחות ממאה אחוז זכויות. גם אם יגיע למדרגת משה רבינו רבי עקיבא והרשב"י ביחד, הוא לא יהיה יותר ממאה אחוז זכויות. לכן הכי טוב שייהרג בעודו תינוק ויגיע לעולם הבא עם מאה אחוז זכויות.
אבל וודאי זה לא כך. יש הרבה מאוד תינוקות שמתו לפני שנעשו גדולים, איזה אור יש לנו מהם? לעומת זאת משה רבינו ורבי עקיבא והרשב"י וכל הגדולים והצדיקים, הרי יש מהם הרבה יותר אור וחיים, ממה שיש בתינוק שמת. למרות שהם לא יותר צדיקים מתינוק שמת, שאין בו חטא כלל.
אלא שהאור הוא לא רק ממה שאין באדם חטא, אלא מכך שהוא חי כשהוא עומד על הגבול של קצה החומריות הכי נמוך ודווקא שם הוא קיים בלי חטא. רק על יסוד החיים הגשמיים יש אור ברוחניות. תינוק שמת הוא נשמה זכה טהורה לחלוטין שהיא השגה מלאה וזכה לחלוטין של אחדות הבורא, אבל זה לא מאיר כי זה לא חי, במובן של חיים גשמיים דווקא. לכן צר לנו מאוד אם תינוק מת, ואנו עושים כל מאמץ להציל אותו. הרי לכאורה לטובתו שלא נציל אותו ולא נתאמץ לרפא אותו, ונשמח אם מת, שאז מובטח לו חיי נשמה טהורים בגנזי מרומים בלי שום חטא. אלא אין טעם בחיי נשמה בלי גוף. ואדרבה, מי ש"גואל" את הנשמה מכבלי הגוף החומרי העכור הרע, מכבה את אורה והוא רוצח.
אנשים מצטערים יותר על מיתת תינוק, כועסים יותר על מי שרוצח תינוק. זה נובע מעצם האנושיות, גם מי שלא למד תורה ופילוסופיה פשוט אצלו כך. גם אצל רוצחים שזה אורח חייהם נחשב שפלות יתירה לרצוח תינוקות ויש מהם שנמנעים מזה. והרי עדיף למות תינוק נקי בלי שום חטא. הרי חזקתו שיהיה בו איזשהו חטא כלשהו כשיגדל ואז יגיע לעולם הבא מלוכלך בחטא. אלא שהחיים והאור ורצון הבורא ומה שחשוב הוא להיות חי כאן בעולם הזה בחיי גוף, וזה יותר חשוב מלהישאר נקי מחטאים. ובגלל שתינוק עוד לא הספיק לחיות, המוות שלו יותר כואב.
.
.
לכרות איבר מאדם חי זה אבק רציחה. מלקות זה מקצת מיתה. וכל שכן כריתת איבר. רציחה של חיי הגוף החומריים חמורה יותר מרציחה של חיי הנפש והשכל. למשל אם מישהו לוקח תינוק לאי בודד והתינוק שם לא מדבר ולא יודע שום דבר והוא כמו בעלי החיים, הרי רצח בו כל חכמה והשגה שכלית ודעת אלהים ועבודת אלהים. ולפי ההלכה זה פחות חמור מרוצח ממש ששוחט אותו, אע"פ שאם שוחט אותו הנשמה שלו תעלה למרומים ותשיג את כל החכמה. הרי פשוט מצד ההלכה שהחיים הגשמיים חשובים יותר. יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא.
.
.
אם אדם אומר שמוטב לעוור אדם מאשר שיסתכל בעריות, או לתת לו כדורים פסיכיאטריים כדי שלא יוציא זרע לבטלה, זה לא טעות תמימה של מי ששגה בלימוד הסוגיא. ההבנה שהחיים הבסיסיים, הגופניים, הם הכי חשובים, הכי קדושים, הכי אסורים ברציחה ואבק רציחה, נובעת מעצם האנושיות שבנו. גם השפלים שבאנשים רובם מבינים שמיתת תינוק זה יותר קשה וכואב, למרות שמדובר בהפסד של חיים גשמיים לגמרי, אין בתינוק שום חכמה ושום תורה ומצוות ועבודת השם. כל חייו הם רק לאכול לישון ולהפריש. כל אדם מבין שלמנוע ממישהו ללמוד חכמה זה פחות רע מאשר לרצוח אותו נפש. זה עניין שכל אדם, מכל אומה, גם במדרגות הכי נמוכות, פשוט אצלו לגמרי. מי שטועה בזה לא ייתכן שזה טעות תמימה בשוגג, כמו לטעות בשאלה האם מותר לפתוח פקק של בקבוק בשבת וכיו"ב.
.
אלא זו השחתה של כל תשתית האנושית, זה אבדן גמור של דעת אנושית יסודית. או בגדר של שוטה גמור שמאשפזים בבית חולים, או בגדר של רשעים כמו הנאצים שכל צלם אנוש הסתלק מהם.
.
.
היה שלב בחיי שהפסקתי להתלבש כמו חרדי, ועדיין קיימתי כל הלכה בדקדוק גמור לפי כל השיטות לפי משנ"ב וחזו"א והלמדנות של בריסק, בהחלטה גמורה שכל אעשה כל חיי. והיתה לי אמונה שלמה בתושבע"פ כמו של אברך ירא ושלם. רק ההשתייכות החברתית לחברה החרדית היא מה שלא יכולתי לשאת.
אבל כמובן אצל חרדים ללבוש ג'ינס וחולצה צבעונית עם שרוול קצר ובלי כיפה, ולא ללכת לבית הכנסת ולא להיות היימישע, זו פרישה גמורה מהתורה.
לכן אשתי התגרשה ממני. היא נכנסה ביחד עם תלמיד חכם שאני מכיר היטב, ישר ונאמן, לרב אלישיב לשאול האם להתיר לי להיפגש עם הילדים שלי.
הרב אלישיב שאל האם יש אפשרות שהם יושפעו ממני להתקרר ביראת שמיים, והיא השיבה שכן. הוא אמר לה שאם כן יש למנוע מהם להיפגש איתי.
אחרי שעברה תקופה, ראיתי כמה נזק נפשי נגרם לילדים מהניתוק ממני. אף אחד לא הסביר להם למה עזבתי את הבית ולמה אסור להם להיפגש איתי. היה בינינו קשר מאוד חם וקרוב. הקטנה היתה בת שלוש והגדולה בת שש עשרה. והיתה ילדה בת תשע שהייתי קשור איתה ביותר שהתייפחה בלי הפסקה במשך כשנתיים. ונכנסה לדכאון, והתקוטטה, והיו צריכים למסור אותה למשפחה זרה שתגדל שם. ושני בנים גם הוציאו לפנימיות מאוד גרועות, כי לא יכלו להתרכז בלימוד וגם לא להיות בבית מרוב צער וקושי נפשי.
נכנסתי לרב אלישיב בשאלה שכל כך נזק נפשי יש לילדים, ומי יודע איזה מחיר נפשי יהיה לזה בהמשך, ואולי שיתיר לי להיפגש איתם עם פיקוח ומחוץ לבית ובהבטחה שלא יעלה שום נושא של דת.
והוא אמר שאם פעם אחת הם יזיזו עט בשבת, זה נזק לנשמה לנצח נצחים. וכל נזק נפשי שיכול להיות, הוא רק לשבעים שנות חיינו, וזה כאין וכאפס ביחס לנצח. אחרי ההקדמה הזו הוא דן שאם יש דרך פיקוח בטוחה אז אולי אפשר להתיר קצת, ואמר שזה נתון לשיקול דעת של גרושתי לפי איך שהיא רואה את המצב.
.
אני מספר את זה להראות שהחושך והעיוורון האלה הם לא רק נחלת העם אלא גם נחלת ראשיו. לכן זה כל כך משתלט וגם על אנשים אנושיים וטובים וחכמים מטבעם.
כד רגיז רעיא על ענא עביד לנגדא סמותא (ב"ק נ"ב א)
.
.
(אגב, אולי יתעורר שאלה איך אני מרשה לעצמי לכתוב דברים כאלה על הרב אלישיב.
כתוב בחפץ חיים שלומר לשון הרע על רבנים, אם האומר ראה בעיניו וכו' כל התנאים, זה מותר ומצווה כי זה לתועלת גדולה עד מאוד, להזהיר את האנשים מללכת אחרי רב כזה. שיחששו עד שיבררו.
יש לי קרוב משפחה שחזר בתשובה וה"גדול" הכי חשוב אצלו זה הרב זמיר כהן. והוא שומע מאותו זמיר כהן דברים שהורסים אותו ואת משפחתו ואת שכלו. אמרתי לו שעבדתי עם הרב זמיר כהן כגרפיקאי לספרו, והכרתי אותו אישית, ובמסגרת העבודה קראתי את ספריו. ותורה אין כאן וחכמה אין כאן, אפילו לא במקצת. ואותו קרוב הזדעק מחילול השם וכעס עלי מאוד, איזו חוצפה יש לי לפעור פה כנגד רב כל כך גדול וקדוש שלא היה כמותו כבר דורות רבים וגאוני עולם ממשפחת הרב עובדיה וחכם שלעם אמר עליו כך וכך וכו'.
חזרתי בתשובה בישיבה של בעלזא והייתי חסיד בעלזא כשנה וחצי והאדמו"ר נהג לקרב בעלי תשובה וקירב אותי. והיו עניינים אישיים מורכבים שם והיו לי שאלות עצומות על האדמו"ר. וחסיד שהדריך אותי אמר שקודם כל צריך לדעת שהאדמו"ר הוא גדול וקדוש שלא היה כזה כבר דורות רבים, ואין לנו שום מושג כלל בגודל עוצם קדושתו וגדולתו ולא שייך כלל לשאול עליו שום שאלה ממש כמו שלא שואלים על הקב"ה.
בשלב מאוחר יותר כשאמרו לי כך, שאלתי מניין אתה יודע שהוא עד כדי כך גדול. ופערו עלי עיניים, הרי מי שמוחזק אצל הכלל ישראל שהוא צדיק הדור, בוודאי זו האמת. אם לא נביאים הם בני נביאים הם.
וכמובן יש רבים שאצלם הרב ברלנד או שאר עברייני רקק, הם הגדולים העצומים והקדושים שלא היו כמוהם דורות רבים וכל הכלל ישראל מחזיק שכך הוא. והמלעיזים יצאו מהכלל ואין להם חלק לעוה"ב. גם על הרבה מנהיגי כתות מכל האומות, בכל העולם, תמהונים ופושעים וזנאים, אומרים עליהם חסידיהם השוטים שאור גדול וקדוש ורוחני ומושלם כמוהם לא היה מאז ומעולם, וכל כיו"ב. כל כך בקלות מגיעים למצב שמישהו נעשה מוחזק אצל ההמון כגדול עצום ונורא וגאון הגאונים וקדוש הקדושים ויודע את כל התורה בעל פה נוראי נוראות וכו' וכו'. בלי שום בסיס. מאיפה הם יודעים שזה כך? אני לא יכול לקבל כל אמירה כזו על כל אחד כשאין לה שום בסיס.
זכיתי להיות קצת מקורב אצל הרב ש"ך, ונכנסתי כמה פעמים לסטייפלר. ולמדתי בספרים שלהם הרבה, ובעיניים הקטנות האפסיות שלי הצלחתי לזכות לראות שם מה שבדעתי המועטה נדמה כמו גאונות עמוקה גדולה ועצומה, ולפי השיפוט הקטן והטפשי שלי נדמה היה לי שאני רואה אנשים מאוד גדולים וחכמים. אבל למרות שהשיפוט שלי כל כך קטן, אין לי שום ברירה אלא לסמוך רק עליו. אין לי שום כלי שיפוט יותר טוב מזה. מה שהרחוב אומרים על פלוני שהוא גדול הגדולים וגאון הגאונים, זה לא שיפוט כלל ועיקר. זה להיות בהמת עדר חסרת דעת לגמרי. עדיף להיות עם השיפוט הקטן הטפשי שלי מאשר להיות בלי שום שיפוט שכלי.
לא ראיתי שום דברי תורה של הרב אלישיב שמגלים גאונות נפלאה ועמוקה. נכנסתי אליו הרבה לשאלות, לא ראיתי משהו גדול ומיוחד. שמעתי ממנו הרבה דברים שנראו בעיני חשוכים. הוא בלי ספק מתמיד כביר וידען כביר ובעל יכולת למדנות וסברה וחכמה הרבה מעל הבינוני. זה לא שום דבר גדול ומיוחד. חמור נושא ספרים. התמדה בדרך של ניתוק קר ו"אוטיסטי" מעצמו ומכל מה שסביבו, מהחיים, זו לענ"ד לא הוכחה על גדלות. קור רגשי, חוסר יכולת לחייך, להאיר פנים, זה יכול להיות אולי הוכחה על היפך מגדלות. להתמדה יכולים להיות הרבה מקורות שונים ומשונים בכוחות הנפש. יש הרבה אנשים שנוח להם להימנע ממגע רגשי עם אחרים, להימנע מחיות רגשית פעילה וחמה ונוגעת. יש מתכנתים שיושבים שמונה עשרה שעות כל יום לתכנת מול המחשב. הכרתי אדם שהיה קשה לו בחברת אנשים והוא שקע בחקירות מדעיות בתחום הרוקחות ופיתח תרופות חדשות. יש מכורים להימורים שאין להם זמן לשום מגע רגשי והם שמונה עשרה שעות ביום מול הקלפים. יש שחמטאים שמבלים שמונה עשרה שעות ביום מול לוח השחמט. יש בלשים שעושים לילות כימים בפענוח רצח. הרבה פעמים זו בריחה. רק אם חז"ל שיבחו מישהו שהוא מתמיד גדול זה שבח. כי הם ידעו להבחין מאילו כוחות נפש זה בא. אנחנו לא יודעים.
יכולת זכרון זה וודאי לא שום דבר. מפורסם שהיה פקיד בעירית ירושלים שידע בעל פה את מספרי הזהות של כל תושבי ירושלים. אם אני לומד בחידושי רבי חיים הלוי סולובייצ'יק אני רואה גדלות, לא רק גאונות אלא גדלות של נפש ואדם וחכמה. מתוכן מה שהוא כתב, מאופן ההתבוננות העיונית שלו, מהאור שבזה, ניכר הרבה מאוד על המהות שלו בתוכיותו, בעצמותו. לכן אני מקבל אותו כגדול אמיתי בלי שייכות לכמה הוא זכר וכמה הוא התמיד וכמה סיפורי צדיקים פלאיים כל מיני כתבנים שקרנים אספו והדפיסו סביב דמותו, וכל כיו"ב.
מה שגדולים כגון הרב ש"ך אמרו על הרב אלישיב ואחרים הפלגות עצומות בגדולתו, אני יודע כעובדה, שמעתי כעין זה באזני שלי, שפעמים רבות הפלגות כאלה הן מסיבות של פוליטיקה. למשל אם יש אנשים דלא מעלי כלל שרוצים להשתלט על הנהגת הדור למשל לאחר מיתת מנהיג גדול כמו הרב ש"ך, ויש להם עיתון וקולם נשמע, ובכוחם להמליך את מי שירצו. ויש אפשרות שיצליחו, או שהציבור יתפלג בלי שום הנהגה, עדיף שיהיה המנהיג אדם כשר וירא שמיים ותלמיד חכם וישר ויודע, וכדי לגרום שאותו אדם יתקבל כמנהיג אומרים עליו הרבה מאוד תארים והפלגות מוגזמים מאוד, ואין בהם שקר כי זה לצורך ותועלת. וזה עניין מורכב ורב פנים עם הרבה חשבונות עמוקים, ואי אפשר להתבסס על זה כלל. תלמידי החזון איש שחיו בקרבתו יודעים כמה דברי זלזול הוא אמר על הרב קוק, לא שהוא טועה אלא שאין בו גדלות תורנית כלל, עד גיחוך, שאינו יודע כלל ללמוד. ובחוברות מגוייסות מביאים ציטוטים על שבחים מופלגים שהחזון איש אמר עליו. ובידוע שזה בגלל המתח בציבור ושיקולים של הנהגת הציבור.
.
.
רבי חיים קנייבסקי התקבל אצל תלמידי חכמים שהיו קרובים לאביו בסלחנות. היה ידוע לכל שאין בו דעת. פחות מאדם ממוצע. מפאת כבודו של אביו לא דיברו על זה בפרהסיא, אבל מי שהכיר מקרוב ידע. מי ששומע את דבריו או רואה איך הוא מתנהג או קורא בספריו רואה זאת בקלות. היה פשוט אצל הכל שאין לו שום שייכות להנהגת ציבור או הרבצת תורה וכל כיו"ב. עד שהתעורר צורך פוליטי ואנשי העיתון בנו שהוא גדול הדור ושר התורה, והנכד שלו משגיח בקפידה ללא הרף שלא יתגלה לחוץ דיבורים ומעשים של חוסר דעת, ולא משאירים אותו רגע בלי השגחה, ואם הוא מתחיל לדבר שטויות הנכד קוטע את דבריו. למשל דבר שאני יודע בעצמי, כשיש משלוחי מנות או פירות שהביאו לט"ו בשבט, הוא מתנפל על זה וזולל כמו ילד קטן, וצועקים עליו שיחדל כי זה מזיק לבריאותו וצריך להחביא את זה ממנו. כשקוראים בספריו רואים שהוא לא מבין שום דבר, אחרי כל כך הרבה שעות לימוד.
.
יש מוסדות שבהם לרוב הדיירים יש מבט מנותק. מתוך ההקשר זה מתפרש מאליו כניתוק מתוך שקיעה בחדלון דעת כזה או אחר.
אם אותו מבט עצמו יצולם על רקע ספר פתוח ולבוש רבני, הוא יתפרש מאליו כמבט של מי שרוחו משוטטת בעולמות שמיימיים, והרואה יחוש שהוא ממש רואה נגד עיניו בחוש רוחניות עליונה נשגבה. מי שיבחן היטב יראה שזה כך.
.
.
.
אני זוכר שבני היה בתלמוד תורה, כמדומני בכיתה ד'. הרב שטיינמן כבר היה נחשב אז כאחד מגדולי הדור. באותו זמן השתמשתי לא מעט בספר איילת השחר של הרב שטיינמן. הוא הביא דברים בשם החזון איש, והעלה גם מעצמו שאלות שעניינו אותי. כל פעם שהתחלתי ללמוד בספר הזה אפף אותי קור של בית קברות. הכל כל כך יבש ושכלתני וטכני וקר, חסר כל התלהבות וחום. אין שם שום חום של אהבה לתורה שאותה לומדים. מקפיא עצמות. מי שאצלו חידושי תורה זה המקצוע שלו, יכול לשמוע מהם הרבה מאוד על מי שכותב אותם. לדעת עליו עד תוכיות נפשו יותר אפילו מהוריו ואשתו ובניו. כמו שמי שמומחה בציור יכול לראות את נפש הצייר עד תחתית עמקה, וכל כיו"ב. אני הרגשתי שם אדם כבוי מבחינה רגשית, וכשהבור אין בו מים אז יש בו דברים אחרים. והבנתי למה הרב ש"ך כל כך נלחם שעסקני העיתון לא יגדילו אותו להחשב כאחד מהגדולים, והעדיף את הרב אלישיב עליו.
לכן אחרי כמה חודשים הפסקתי ללמוד באיילת השחר למרות שהיתה לי תועלת מידיעות שנמצאות שם.
בתלמוד תורה של בני ארגנו ביקור אצל הרב שטיינמן, ואני אמרתי לבני שיישאר בבית באותו יום. לדעתי להאמין בגדולי שקר זה חורבן התורה ושכחת התורה מאוד. אז עוד הייתי אברך חרדי מאוד, שחי לגמרי בתוך ההווייה של החברה החרדית. הייתי אז גם רב של קהילה קטנה ומוסר שיעורים וחבורות מוסריות ורב בית כנסת קטן ומשיב על שאלות הלכתיות.
לא אמרתי לבן שלי שום דבר נגד הרב שטיינמן, כי הוא קטן ולא מבין ואצלו זה יהיה סתם מחלוקת ויגרום לו לעימות עם הסביבה שלו. רק אמרתי לו שבאותו יום יישאר בבית. ביום שלפני הביקור הבן שלי אמר בקול רם בתלמוד תורה שהוא לא יבוא מחר כי אבא שלו חושב שהרב שטיינמן בכלל לא תלמיד חכם והוא איש רע. ילדים שומעים הכל ויודעים הכל.
.
.
.
כשזה אצל ציבורים אחרים, כל מיני, גם אצל כתות שמחוץ לעולם התורה, מנהיגי דתות אחרות שמליונים מאמינים שהם מעל לכל תפישה אנושית והם מלאכי עליון ממש ופסגת החכמה האפשרית לאדם, למשל יוזף סטאלין שנחשב שמש העמים והמדען הגדול בהיסטוריה, או האייטולה חומייני באירן, האפיפיור, וגם כל מיני בבא רנטגן ובבא אולטרא סאונד וכל כיו"ב, אין לנו (הליטאים הישיבתיים הלמדנים) שום בעיה לומר שהם הולכים אחרי ההבל ויהבלו, וגם על ציבור למדן שיש לו הרבה רבנים למדנים מופלגים, כמו למשל חב"ד. למה אנחנו כל כך בטוחים שאצלנו אין תופעות כאלה? זו סתם יוהרה. אנחנו לא יותר חכמים מכל ציבור אחר.
הנטיה להאדיר אלילים אנושיים היא נטייה חזקה מאוד בנפש האנושית. במיוחד בחלקים הפחותים והמגונים שלה. יש אלילי כדוגל נערצים, אלילי זמר נערצים, ראיתי סרטונים על אלביס פרסלי עם מעריצים, הם צורחים ומתעלפים מרוב הערצה. ומה קורה לאדם שזוכה לדבר עם מרדכי בן דוד וכיו"ב. בזמננו רואים כמה מעריצים יש לנתניהו שאצלם הוא מנהיג שלא היה כמותו מאז יוליוס קיסר, או לאריה דרעי וכל כיו"ב. לא אכנס כאן לפסיכולוגיה של זה, שהיא מאוד חשובה ומעניינת ונצרכת. מאותו שורש נפשי ממש מגיעה גם ההערצה לגדולי תורה. הם בסך הכל בני אדם, גם אם למדו הרבה והחכימו הרבה. אני מקבל שגדולים כמו הראשונים והאמוראים וכיו"ב אין לנו השגה בהם. כי הם מתקופות אחרות שבהן העולם ובני האדם היו מאוד שונים מכל מה שאנו מכירים ויכולים להשיג. אבל מי שחי בינינו בעולמנו אין סיבה שלא נוכל להסתכל עליו כעל אדם, ואם אנו רואים שיש בו חכמה גדולה נלמד ממנו בחפץ לב ונכבד אותו מאוד. ואם לא אז לא.
מה שמבססים את הדת, את הזכות להיקרא חרדי, ירא שמיים, בן תורה, על הערצה עיוורת של כל גדול שעיתון ועסקנים מינו אותו, של קבלה מראש בלי שום בסיס וסיבה, שאותו "גדול" הוא מעל ומעבר לכל השגה ולכל אפשרות של שאלה עליו, לרומם אותו עד שמי שמיא כמלאך מחוץ לגדר אנושי, הגישה הזו היא לענ"ד חלק גדול מהחושך וחורבן התורה. זו גישה של עדר המוני נבער ומוסת. כמו איך שאנחנו מסתכלים על הקנאים המוסלמים, אנחנו לא הרבה יותר טובים מהם במהות. אנחנו עדינים, ילדים קטנים, פחות יודעים ורגילים להשתמש בנשק ולכן אנחנו רוצחים רק בדיבורים.
נמשכתי להאריך בזה, כי זה שייך לשאלה. מי שמקבל על עצמו הערצה עיוורת כזו למישהו, מאבד את השכל שלו וממילא את האנושיות שלו, ואז הוא נעשה כלי שיכולות לדור בליבו מחשבות כאילו נכון לקצוץ איברים כדי לא להיכשל בעברות)
.
.
.
.
מה שהבאת שרב יוסף עיוור עצמו כדי לא לראות דבר איסור.
בסוף המורה נבוכים, מדבר על כך שיש מדרגה של שלמות השגת החכמה, ששם החכמה מתפשטת לגמרי בכל כוחות הנפש.
בתחילת שמונה פרקים הוא כותב שיש ה' חלקי נפש: נפש הזן (שנקראת גם נפש הצומח. זה מה שחי אצל אדם שנמצא במצב של "צמח" מחוסר הכרה), ןנפש המרגיש וכו' ולבסוף נפש השכלית. ומדגיש מאוד שכל אלה הם נפש אחת ממש, לא חלילה חמש נפשות נפרדות. נפש הפירוש חיים. באדם יש חיים אחדים, לא כמה חיים נפרדים שונים זה מזה. הנפש, החיים, יכולים להתגלות בדרכים שונות. במדרגות שונות. אבל אלה אותם חיים עצמם שמתגלים בדרך זו או בדרך האחרת. אני מתגלה כחי כשאני נושם או אוכל, וגם מתגלה כחי כשאני קופץ לנהר להציל טובע או כשאני מעיין בסוגיות עמוקות או כשאני מכבד את הורי וטוב לבני ביתי וכו' וכו' אינספור דרכים באינספור מדרגות. זה אותו 'אני' ואותו 'חי'.
לכן ההשגה השכלית בדעת אלהים מגיעה לכוחות הגוף, ושם היא מתבטאת כהליכה בדרכיו. לא מדובר על תרי"ג מצוות הלכתיות אלא על הליכה בדרכיו, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום וכיו"ב. אלה פעולות שנעשות כמו חיי הגוף. כמו לנשום או לאכול. הגוף לא יכול להימנע מהן. הן כבר מוטבעות בו בטבע גופני. כמו שאמר דוד רגלי מוליכות אותי לבית המדרש. זה בא מהרגלים עצמן, זה בעל כרחו של אדם, לא מבחירה. זה כבר השכר על הבחירה.
.
.
מי שמגיע למדרגה כזו אצלו להסתכל על דבר איסור זו לא עברה הלכתית, זו לא עברה על רצון השם ופקודתו. אלא זה אצלו חלק מהחיות של הגוף עצמו. ממש כמו מחזור הדם והחום הטבעי ופעימות הלב ונשימה ואכילה וכו'. לקצוץ איבר מהגוף כדי להציל איבר גשמי אחר חשוב יותר זה מעשה נכון. אם יש אצבע שנפל בה נמק או גידול סרטני, ובגללה כל הרגל תאבד, כורתים את האצבע כדי להציל את הרגל. כי זה לא רציחה של הגשמיות למען הרוחניות, אלא הצלה של הגשמיות עצמה.
.
.
.
.
לגבי העניין של לחיצת יד לאשה. נאמר בגמרא שהיו גדולים שהסתכלו בנשים היוצאות מהטבילה או נשאו את הכלה על הכתף, ואמרו שזה מותר להם כי אצלם האשה היא כמו קורה או ברווז. מגע כזה שאינו של קרבת ערווה אין בו איסור עצמי אלא איסורו רק משום שהוא גורם להרהור, יש לזה עוד ראיות רבות ואכמ"ל.
בזמננו רוב האנשים אין חשש שיתעורר אצלם הרהור מלחיצת יד, כי זה מקובל. רוב הפוסקים החרדים אוסרים כי לפעמים יהיה מצב של אשה גדולה בנוי או שנתן עיניו בה כבר (ואפשר שנתן עיניו בה ולא הבחין בזה בעצמו) ויבוא להרהור מלחיצת יד, ואיך אנו הקטנים יכולים לשפוט על זה, ולכן רק לגדולי התנאים והאמוראים מותר, שהם יודעים את יצרם באמת.
אבל מצד שני לרופא נשים גם בזמננו מותר לעסוק בזה, ואף שאינו מוחזק כגדול בחכמה וקדושה. כי סומכים על כך שאצלו זה לא יעורר הרהור, כיוון שבדעתו הוא לא רואה בזה משהו שיש לו שייכות להנאת ערווה מכיוון שאצלו זה נתפש כמלאכה, וגם הוא רגיל בזה. כמו כן פשוט שבזמננו כיוון שזה נימוס מקובל, לא עולה על דעת שום אדם שזה שייך לעניין של הנאת ערווה, וממילא זה לא מעורר הרהור ערווה.
אם מישהו אוהב אשה ומתאווה ביותר, אז גם לשמוע קולה מאחרי גדר זו הנאת ערווה אצלו כי הוא מחפש את זה שם. אבל אם היתה התקפת מחבלים ויורים לכל עבר ומישהי נפגעה והוא קופץ ושוכב עליה כדי להגן עליה מהיריות ועושה לה הנשמה מפה לפה, אפילו אם אינו רופא או חובש שרגיל בזה, לא יתעורר אצלו שום הרהור ופשוט שמותר, כי זה לא נתפש בדעת האדם כמשהו ששייך בכלל להנאת ערווה. האדם לא מחפש בזה את הנאת הערווה, כי הוא לא מקשר את זה לעניין ערווה כלל, כמו שלא מחפשים עגבניות בבנק, ולכן ממילא לא ימצא בזה הנאת ערווה והרהור. וכן גם לחיצת יד היא נימוס כל כך מקובל ולא קשור לערווה.
.
.
כשלומדים את ההלכה ביושר רואים שהיא לא סותרת את החיים הנורמליים הטבעיים, אדרבה היא מחייה אותם. אצלנו ההלכה הפכה כלי שרת לשורש פורה ראש שנמצא בעומק כוחות הנפש של התנגדות לחיים. החומרה הגדולה של השחתת זרע היא מכח שזה התנגדות לחיים. זה שורש הנחש, להמית בלי סיבה, בלי שהוא אוכל, מכח שנאת חיים פשוטה, שזה תמצית שורש היצר הרע. יש לו מזומנת אשה טהורה והוא יכול להיות איתה, והוא עושה כער ואונן שזרו בחוץ רק כדי שלא יהיה הריון, וכן אם הוא נמנע לגמרי מלדוש ולזרות באשתו רק מהסיבה של לא להביא למימוש את האפשרות של חיים (לא בגלל קושי לגדל ילד אלא רק כדי לא להקים שם, שלא יהיה זרע, לגדוע חיים רק מסיבת שנאת החיים. מי שלא שונא חיים מקיים אותם גם אם הזרע והשם לאחיו. מי שמוכן שיהיו חיים רק אם הם שלו, מגדילים את שמו ומשפחתו, הרי אהבתו אינה כלפי החיים עצמם. אני לא מתיר כאן במקרה שהכוונה משום שקשה לו לגדל עוד ילד, יש גדרי הלכה קבועים שלא תלויים בכוונת הלב של כל אחד, זה רק הטעם של ההלכה). ההלכה מאוד בקלות יכולה להפוך לדבר שממית חיים. ובזמננו רתמו אותה לזה. קצת עיקום וזה כבר עובד. זה מה שאתה מרגיש, איך ההלכה העקומה ממיתה אותך.  אם לומדים ביושר ההלכה חוזרת למקום שהיא לא ממיתה את החיים, כי זו אמיתתה. היא בשרשה תורת חיים, דרכי נועם, מפי אלהים חיים, שחפץ בחיים.

 

 

 

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 124 -בשאלה למה לא נכון לקצוץ איבר כדי להמנע מעבירה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

12 תגובות על 124 -בשאלה למה לא נכון לקצוץ איבר כדי להמנע מעבירה (דן גם בשאלה למה נברא האדם בגוף חומרי נוטה לחטא)

  1. י.ד. הגיב:

    דווקא סיפורים טובים כתבו הכתבנים על הרב שטיינמן שאפילו לקחתי מהם קצת מוסר לעצמי. אבל גם מהם ניכר שהוא יצא מהשואה בטראומה. אתה בוודאי יותר מבין.

    • nirstern הגיב:

      אני גם אוהב לקרוא ספרים כאלה. אפילו מצטט מהם לא מעט.
      בילדותי היו בבית ספרים של "מורשת קרב", שמסופר בהם מפי הלוחמים על קרבות שהשתתפו בהם, ועלילות גבורה מופלאות. ובידוע שכמספר המשתתפים בקרב כך מספר הגרסאות על מה שקרה בו. וגם קרב שהשתתפו בו חמישים חיילים, יש אחרי חמישים שנה מאתיים קשישים שמספרים עליו כעדות נאמנה של מי שהיו שם. גם את זה קראתי בשקיקה.
      צ'יזבט של חיילים, מעשיה עממית, סיפורים של נהגי מוניות, סיפורי צדיקים, מה שנובע מהאנשים והצרכים הרגשיים שלהם, לאו דווקא מעטו של סופר אמן גאון, זה הסיפורים הכי מעניינים.

  2. י.ד. הגיב:

    באשר לרב אלישיב, למרות שאתה צד בעניין דומני שהעניין מורכב יותר. כפי שהעיר תמריץ בעקבות ציוץ של אבישי בן חיים https://tamritz.wordpress.com/2019/11/12/121119b/ החרדים האשכנזיים יודעים לשמור את הילדים שלהם בפנים. אתה חשבת שאולי בגלל שהיית חוזר בתשובה ותלמיד חכם תזכה להנחת סלב. הרב אלישיב לא נתן לך שום הנחה. ברגע שחצית את הקווים החברתיים הוגדרת עבריין והורחקת ממשפחתך; גם משפחה של עבריין הנידון למאסר סובלת אולם בשלב זה יותר חשוב שהמשפחה תבין את גודל העברה של אביהם מאשר רגשות כאלו ואחרים. לאחר זמן כאשר המסר הופנם והסתבר שבכל זאת הקשר איתך חשוב – כלומר אתה בן אדם חיובי עם מידות טובות – החולט להקל בתנאי המאסר ולאפשר לך ביקורי בית וגם זאת תחת השגחתה המלאה של הסוהרת, אשתך. ממה שהבנתי באתר, הילדים שלך נשארו חרדיים כך שאפשר לומר שהתגובה החריפה כלפיך עבדה. הם הבינו שאתה סוטה מדרך הישר – וגם אם אפשר לכבד אותך בתור אבא על הדברים הטובים שבך ולהזמין אותך לחתונות – אי אפשר ללכת בדרכיך הקלוקלות.

    באשר לרב חיים קנייבסקי, זכורני שפעם כתבת שהלכת להתייעץ איתו אם ללכת לעבוד והוא יעץ לך להישאר ללמוד. לטעמי, זו הייתה טעות ויכול להיות שאם הוא היה מורה לך ללכת לעבוד העוני לא היה מעביר אותך על דעת קונך (שו"ע אורח חיים סימן קנו סעיף א). ועם זאת, ניתן ללמוד מכך שהיו זמנים שחשבת עליו אחרת.

    • nirstern הגיב:

      לגבי הרב שטיינמן, הרגשתי שיש לו דעה ואמירה. לתוכן המילולי של דעותיו מאוד הסכמתי. במיוחד כשדיבר שהשאיפה לשלוח רק לחידרים על טהרת הקודש היא גאווה בלבד, ושהוא עצמו והרב מבריסק ועוד, למדו בחיידר כללי שהיו בו מכל גווני הציבור בלי סינון. מה שגרם לי להתנגד לו היה רק משהו בנימה הנפשית שהשתקפה מהדברים, משהו במנגינת הדברים, לא עצם התוכן.

      אצל רבי חיים קנייבסקי לא הרגשתי שמשודרת ממנו שום אמירה ודעה, לא תוכן מילולי כלשהו שאפשר לחלוק או לקבל, ולא שדר נפשי מסויים שמבטא משהו שיכול להשפיע על בן.תורה. ולכן לא הרגשתי שום התנגדות. עצם מה שהעריצו אותו לא הפריע לי. כמו עוד "יורש", אדמו"ר בנש"ק כלשהו.

      אצל הרב אלישיב הפריע לי התוכן המילולי. היו לי מלחמות גדולות עם ראש ישיבת הר"ן, שהוא כולל ענק של מאות אברכים, שבזמן מסויים היה אכסניה לכולל הקטן שלי. לגבי השאלה האם להכניס לימוד בקיאות מחייב ומבחנים מחייבים על הרבה דפים, ועל הורדת הרבה כסף על כל איחור של דקה. אז זה היה לא נפוץ, וחששתי שהכנסת דברים כאלה היא תקדים שיהרוס את שאריות החיות והשמחה והצמיחה הטבעית של לימוד תורה., ותמיד זה הוכרע בשאלה לרב אלישיב שתמיד פסק נגד דעתי.

  3. nirstern הגיב:

    אני שוב רוצה להדגיש, אני לא חושב שאני ראוי לשפוט ולתת ציונים, לכל אדם וכל שכן לרבנים מפורסמים. גם אני לא רואה תועלת בזה. אני לא טוען ש"באמת" כחוקר מה שאני כתב זו תמונה נאמנה.
    המכתב נכתב לבן תורה למדן ומתמיד מאוד שלומד בכולל מהכי חשובים ויוקרתיים בעולם הליטאי, עם בניהם של ראשי ישיבות וכיו"ב. הוא הרגיש מצוקה מהנושאים שנדונים כאן ומעוד נושאים שנוגעים לחיים נפשיים. אחרי הרבה אזהרות שזה מסוכן לאברך שרוצה להישאר מוגדר כחרדי, הוא עדיין רצה שאשתף אותו בחוויות האישיות שלי. וכל מה שאני כותב הוא רק חוויות אישיות מהנקודה שלי. אצלי הזמן שהצלחתי קצת להשתחרר מההערצה העיוורת, שמחנכים לה כאילו זה מה שנקרא אמונת חכמים, הוא היה פתח לאפשרות שיצמחו דברים, שבסופו של דבר היו לי פתח הצלה כשנחנקתי מבחינה נפשית, והייתי מוכרח כפיקוח נפש ממש לצאת מהמסגרת החרדית.

    אני לא אוהב את צד הרכילות שיש כאן, מכך שאני מזכיר שמות, ומספר סיפורים שליליים על אנשים מוכרים. אבל היה נראה לי שכדי לסדוק את מחסום הפחד, יש צורך להכנס לפרטים ולדבר על אנשים ידועים. ולא די באמירות כלליות.

  4. belowbridge הגיב:

    "גם אם למדו הרבה והחכימו הרבה. אני מקבל שגדולים כמו הראשונים והאמוראים וכיו"ב אין לנו השגה בהם. כי הם מתקופות אחרות שבהן העולם ובני האדם היו מאוד שונים מכל מה שאנו מכירים ויכולים להשיג."
    השאלה הכי גדולה שלי אליך. כל פעם עולה מחדש. למה אתה חושב כך? קשה לי לומר זאת אבל זה מרגיש לי כמו מס שפתיים. כמו שאמרת אתה על כל "הגדוילים" – מניין לך שהם צדיקים וכיו"ב ואין לנו השגה בהם? השכל הישר אומר שגם הראשונים, האמוראים והתנאים, היו אנשים בדיוק כמונו. יותר מכך, הדברים האלה אולי מוזכרים בכמה גמרות אבל לא מצינו שלא חלקנו על האמוראים כי "אין לנו השגה בהם", אלא כי עם ישראל קיבל על עצמו את התלמוד הבבלי כפי שכותב הכסף משנה. בשום מקום לא נאמר בגמרא שהיו לתנאים רוח הקודש שממנה למדו את ההלכה, אלא הכל בדרשות או במסורת.
    ידוע שהחזון אי"ש עצמו בספריו כותב הרבה סברות שלא כתב אף ראשון. איך הוא מעז? לא ידע שאין בהם השגה?
    כן אני מסכים שהיו אנשים חכמים מאוד. אבל הם עצמם מעידים שנבואה כבר לא הייתה להם. יתרה מזאת, בדם הרותח של הכתיבה אני שואל את עצמי – התנאים והאמוראים לא כתבו לא מורה נבוכים, לא אמונות ודעות. חיו מאות שנים אחרי הפילוסופיה היוונית אבל לא הוציאו שום ספר סדור תחת ידם.
    אז שוב, למרות שאולי עברתי להתרסה במקום לשאלה(ואני חושב שאני קצת מושפע מסגנונך אחרי שאני קורא), מניין לך, ולמה זה חשוב?

    תודה, עודד

    • nirstern הגיב:

      התרסה זה טוב, ממריץ את הדם (:
      למי שאין כח לשחק כדורגל ואין אומץ ללכת מכות, דיוני התרסה זה הספורט המתאים. זה בריא.
      .

      ראשית, לענ"ד אין בכלל חשיבות לשאלה כמה השגה יש לנו במדרגות האמוראים וכו'. ואין שום חשיבות מה באמת מדרגתם בחכמה.

      הצורך האמיתי של אדם להתפתח מבחינת החכמה, הוא כמו הצורך של שתיל לצמוח.
      מוזיקאי אמיתי אם ישאלו אותו למה אתה מחפש להתפתח ביכולות הנגינה שלך, הוא ישיב כי מבחינתי זה הפירוש של לחיות. לא רק לנגן זה לחיות, אלא גם לפתח את הטכניקה והיכולות והמקצועיות. על ידי לימוד. זה בא מהמקום הכי פנימי, ואם לא אפעל בכיוון הזה ארגיש שאני הורג את נפשי.

      אז אומר לו, אין לנו השגה בגדולה של באך. אין בלתו בגדולתו המוזיקלית, לא היה ולא יהיה. תנגן ותלמד יצירות של באך ומזה תקנה הבנה אמיתית במוזיקה. זו אמירה שהיא אמיתית, יאשה חפץ אמר את זה והוא יודע. אני מקשיב לבאך ורואה בעליל שזה כך. . אבל אם המוזיקאי הוא בן שבט מהג'ונגל הוא יכול לומר שבבאך הוא לא מוצא שום דבר מיוחד, ודווקא מהנהר והציפורים והרוח הוא יכול ללמוד מוזיקה.
      ויש שלמדו מוזיקה מהמדרכות של רבעי הפשע בהארלם, ומכל מקום אפשר ללמוד. ומי שיאמר שבאך זה סתם משעמם יכול להיות המוזיקאי הכי גדול. וזה לא סותר שיאשה חפץ אמר אמת. האמת רחבה עד אינסוף, ואי אפשר לנו לתפוש את כל הרוחב של האמת, אז אנחנו מציירים לנו מעגלי אמת קטנים וחיים בתוכם, וזה בסדר.

      כשהייתי בכיתה י', למדתי אז בתיכון ירושלמי שנקרא "ליד האוניברסיטה". לא הגעתי בכלל לבית הספר. הפרופסור קרל פרנקנשטיין עשה אז באותו בית ספר את נסיונותיו בחינוך וסוציולוגיה, והם ביקשו ממנו לשוחח איתי שעתיים בשבוע, כדי לנסות להציל אותי. הוא היה אז מעל גיל שמונים, פילוסוף גדול בסגנון של פעם, איש ספרות ותרבות רחב אופקים ביותר ועמוק מאוד.
      כל השיחות היו סביב ההצהרה שלי שמבחינתי התנ"ך זה הכל, ואני אקדיש את כל חיי לו. לא ראיתי שום שייכות בין התנ"ך לדת הממוסדת, הייתי ממשפחה חילונית גמורה, יוצאי קיבוץ. והתנ"ך היה מבחינתי משהו אישי שלי.

      הוא טען והוכיח שהתנ"ך זה רק עוד ספר עתיק אחד מבין רבים אחרים. הוא כיוון אותי לקרוא מיתוסים עתיקים, את הומרוס שגם בו יש שלמות ספרותית סגנונית, שגב ועומק, ועוד הרבה. ואמר לי שבכולם יש חן ועוצמה מיוחדים. לקבל באופן מוחלט וחסר ביקורת ספר אחד עתיק, בהתעלמות מההתקדמות שהאנושות עשתה מאז, ומכל אוצרות התרבות האחרים מכל העולם ומכל התקופות, זו טפשות.

      ואני טענתי כנגדו בלהט, תיגע במילים, תמשש אותן, תרגיש איפה הלב שלהן פועם, מאילו עומקים הן צומחות. כמה בלתי נדלה המעיין שמפכה בהן, כמה עוד ועוד ועד יש לשאוב משם ואז רק מתגלה שעוד לא התקרבנו לנוראות העומק והשגב שבפנים, שבעליל הוא אינסופי. גובה לפנים מגובה, והד נורא של שגב טמיר. כל דבר שבעולם הוא כאין וכאפס ביחס לזה.

      אחרי עשרות שיחות סיימנו את הקשר. הם הרוויחו שלא ניתקתי מגע עם בית הספר עד קרוב לסוף השנה. הוא מזג לי ליקר, משקה שלא ידעתי שקיים, ואמר אפילו שאתה יהודי ואני גוי, ניפרד כידידים.

      כשהגעתי לישיבה והתחלתי ללמוד ברצינות סוגיות גמרא בלמדנות ישיבתית, הרגשתי כך גם לגבי הגמרא, ורבי חיים וחזון איש ורבי ברוך בער.
      אולי עם, הרגשתי שטמונה שם חכמה כבירה עד מאוד, שככל שאני עוסק בה אני מרגיש קטן יותר מולה. שהיא מושכת אותי בכח לעמול בה עוד ועוד, ולמצוא אוצרות חכמה שלא שיערתי כלל שיכולים להיות קיימים. אופקים חדשים לגמרי.
      ואחר כך כשעסקתי במדרשים, לפי הכוונת המהר"ל ורבי צדוק, ואח"כ הרמב"ם, הרגשתי כך ביתר שאת. וכשקצת למדתי מדרשי חז"ל לפי הפירושים הקבליים זה התגבר עוד.

      זה מחייה אותי ומאיר לי. אני מרגיש שם כמו מי שעומד על פסגת האוורסט ומסתכל על הנוף, או מי שמתבונן בשמיים, ומרגיש כמה עליונה החכמה שמתגלה שם. וכמה יש שגב שאומר שככל שאשיג זה רק יברר כמה אינסופי ועצום מה שעוד לא השגתי.

      כיוון שזה מתאים לסיסמאות של הגישה החרדית, אני משתמש במילים שטבעו החרדים לגבי זה. ואולי זה נשמע בסגנון הסיסמאות הדתיות המחייבות והריקות. אבל לא לזה אני מתכוון.
      אפשר שאני מאוד מתפעל מהסתכלות בשמיים, אבל מניתוח גופת אדם ולימוד אנטומיה לא אתפעל כל כך. אדם אחר יאמר שכשהוא לומד את מבנה גוף האדם, הוא מתמלא התפעלות מהחכמה ולומד מזה ומקבל חיות של חכמה מזה ומרגיש שגב טמיר וכו' וכו'. אבל להסתכל על כוכבים משאיר אותו אדיש. נקודות לבנות על רקע שחור. כולן אותו דבר בערך. אחרי דקה מיציתי מה שיש לראות כאן וזה לא מאוד מעניין.
      כך גם אחד מתחבר לתנ"ך ומישהו אחר לדברים אחרים והתנ"ך משעמם אותו. יש אינספור דברים. וכולם נבראו מבורא אחד ובכולם הוא מתגלה ומכולם אפשר לידע אותו. גם אם קוראים לו בכינויים אחרים לגמרי אין הבדל כלל.

      לענ"ד חז"ל עצמם אמרו את זה, כשהביאו את המעשה ברבי אלעזר בן דורדיא (ע"ז י"ז), שהיה אדם שלא בטוח שבכלל ידע לקרוא, ובלי ספק לא קרא ולא שנה שום דבר תורה, ואמרו שיצתה בת קול וקראה לו רבי.
      לומר שזכה לעולם הבא זה לא חידוש. אבל שנקרא רבי זה חידוש עצום. והגמרא שם עומדת על זה ומדגישה, שאפילו נקרא רבי. רבי זה כינוי כבוד דווקא למי שהגיע לשלמות בידיעת התורה. זה לא כינוי כבוד כללי (לפחות אז כך היה).
      אלא כתוב כאן שאפשר לדעת את התורה בשלמות בלי לקרוא מילה אחת. משמע מלשון הגמ' שם שהוא נקרא רבי באותו מובן שרבי יהודה מחבר המשנה נקרא רבי.

      במעמד הר סיני הברית והגילוי היה דווקא על ידי תורת משה, ולא על ידי הומרוס או התבוננות בכוכבים או בגוף האדם וכל כיו"ב.
      אבל במעשה רבי אלעזר חז"ל אומרים שכל דבר זה תורת משה. כל מה שמחבר את האדם עם עצמו, שרשו, המציאות, החיים או כל מה שנקרא לזה.
      לכן תורת משה אמיתית, כי היא כל דבר. אם יש משהו אמיתי בקוראן או בברית החדשה או בקונפוציוס או ברעיית עיזים או גם ברעיית זונות כמו רבי אלעזר ב"ד, הכל זה תורת משה. כיוון שתורת משה היא שום דבר מוגדר ומסויים, היא לא יכולה להיות לא אמת.

      בהקדמת הרמב"ן לפירושו על בראשית כתב שאפשר לחלק את האותיות למילים בכל מיני חלוקות שונות.
      למשל במקום "בראשית ברא" אפשר לקרוא גם "בר אש יתברא".
      החלוקה למילים שבידינו היא רק אפשרות אחת. ברור שאם נחלק את האותיות למילים בחלוקה אחרת תהיה כתובה תורה שונה לגמרי, ולא תהיינה תרי"ג מצוות. הרי לאדם הראשון היתה תורה, כי עץ החיים בתוך הגן זו התורה, אבל לא היו לו תרי"ג מצוות אלא רק שש. והרי שהתורה כמו שהיא בידינו בחלוקת המילים היא רק מעגל אמת אחד מצומצם, ולא מקיפה את כל רוחב האמת בלי שנשתמש בכל אופני חלוקות האותיות.

      מספרים שהחפץ חיים הלך עם תלמידיו, ןנפגשו בתלמיד ישיבה שהפך לקומוניסט אדוק. והח"ח חיים אמר לתלמידיו הוא (הקומוניסט) הוא הבן תורה היותר אמיתי מכולנו. כי הוא בלב שלם רוצה לתת לפועלים העניים המנוצלים.
      ואמר אז למה כתוב ועץ החיים בתוך הגן (כלומר באמצע. עץ החיים זה התורה), מה אכפת אם היה בצד. אלא אם היה בדרום, היינו אומרים הדרץ לעץ החיים היא ללכת דרומה. אבל כשהוא באמצע,.זה תלוי איפה האדם, יש מי שדרכו לעץ החיים היא דרומה, ויש מי דרכו צפונה. יש אינספור דרכים ובכיוונים סותרים. וכולן לעץ החיים.

      יש קושיות הלכתיות על דברי (ועל מי שכתב את הסיפור על החפץ חיים), יש הרי תרי"ג מצוות הלכתיות שכבר נתחייב בהן מי שהיה במעמד הר סיני וצאצאיו מצד האם. ואם רבי אלעזר בן דורדיא לא קיים אותן הלכתית הוא עבריין ואיך ייתכן שנקרא רבי. ומשמע שהוא רבי בדיוק כמו שרבי יהודה הנשיא, מחבר המשנה, הוא רבי. לא פחות. ומה יהיה על העובדה שחיוב תרי"ג מצוות הוא חיוב גמור ולא נתון לבחירה ושיקול דעת.

      כבר הארכתי בזה הרבה, בהרבה מקומות. זה לא באמת קושיא, גם אם וודאי מבחינה הלכתית ההלכות הן מחייבות לגמרי ולא לבחירה. הביאור למה זו לא קושיא הוא דיון הלכתי, בגדרים ההלכתיים של המושג 'חיוב הלכתי'. במבט הכללי פשוט שזה כך. גם מהסברא הפשוטה, וגם מהסתכלות על המציאות, וגם בתורה וחז"ל זה כתוב בפירוש בהרבה מקומות.

  5. belowbridge הגיב:

    (סליחה, רבי אליעזר אכן מוציא בת קול לדעתו בתנורו של עכנאי. אבל בדיוק המקרה הזה מלמד שאין שום חשיבות לבת קול)

  6. torahandi הגיב:

    לגבי הרב אלישיב, תהית על הגדלות שלו,
    תסתכל לדוגמא בסרטון הזה:

    זה אדם שקם ב 2 בלילה פשוט כדי ללמוד תורה כשאיש אינו יודע ואיש אינו רואה, אין לו מזה הישג של כסף או כבוד, הוא לא נראה מאותגר כדי להשיג משהו חיצוני ממנו כמו למשל מתכנת שיושב 18 שעות, שחקן קלפים או בלש, ההישג היחיד שלו הוא משהו שהוא בונה בתוך עצמו, בינו לבין עצמו.

    ההסבר היחיד שאני מצליח להעלות על דעתי: האיש מאוהב.
    ולהיות מאוהב זה דבר גדול. ענק.

    • nirstern הגיב:

      באמת לא התכוונתי לדון על האיש. מי אני שאוכל לדעת דברים כאלה, לשפוט ולחלק ציונים ולומר מי גדול יותר או פחות. לא התכוונתי לזה למרות שזה מה שכתבתי.
      כשהייתי חרדי, היה לי בנפש איזה כח של התבטלות עיוורת ומוחלטת כלפי הגדולים. עד עכשיו, כשהרשיתי לעצמי כאן לכתוב בצורה כזו על הגדולים, משהו בתוכי הזדעזע וחששתי מאיזה ברק שיכה בי.
      חלק ממי שהתכתב איתי, שחונך בחינוך ישיבתי, דימיתי שהרגשתי אצלו משהו כזה.

      נראה לי לגבי עצמי, שחשוב לי לנסות לעבוד להשתחרר מזה.
      יש כח נפש של נטייה לעבודה זרה, שממנו בא פחד עיוור, בהמי, לא שכלי, מהבורא. יש מקום ליראת העונש בעבודה, אבל לא על זה מדובר. זה פחד שלא נותן לחשוב, שחוסם את האפשרות להתפתח, לאהוב. שממלא רגשי אשמה.
      הרגשתי משהו מזה אצל מי שכתבתי לו. הוא אמר שעשה משהו שנראה לו לא "סוף העולם", אבל תקף אותו פחד ורגשי אשמה בצורה קשה.
      לדעתי הפחד הזה קשור ליחס של ההערצה העיוורת כלפי הגדולים. כי עבודה זרה צריכה ייצוג מוחשי לאלוה.
      רציתי רק לתרגל מה קורה בנפש בעניין הזה. לכתוב דברים מזלזלים על גדולים כדי לבדוק את הפחד, לזהות אותו, להיפגש איתו. שיקרה שם משהו. איזשהי תנועה, אולי סדק. לשבור את מחסום הפחד.
      אז העליתי דברים שליליים שהצטברו אצלי כלפי "גדולים", וכתבתי.
      אין לי שום יומרה ושום מוטיבציה לנסות לנתח באמת את אישיותם וגדלותם. זה לא מעניין ולא חשוב, ואין לי שום ידע וכלים וחכמה לעשות ניתוח כזה.

  7. torahandi הגיב:

    בקשר לר׳ חיים קנייבסקי, ועוד רבנים שהזכרת,

    גאונות וכשרון הם כלים, וצריך אותם בוודאי, אבל ״גדלות״ זה עניין יחסי לקנה המידה שבו אתה עוסק,
    וכיוון שככל הנראה ביהדות עסקינן, אז תסתכל אחורה, אין לנו שמץ של מושג כמה אברהם אבינו למשל היה גאון, גם לא משה רבינו, גם לא דוד המלך, אנחנו כן יודעים כמה הם מסרו את נפשם למען, אנחנו יודעים שהם ויתרו והניחו כל מנעמי עולם בעבור משהו שהאמינו בו, אנחנו יודעים שלא נשארה בהם טיפת עצמיות, אגו וגאווה, אנו יודעים שהם היו מלאים וגדושים באהבה
    וזו הסגולה הטובה שלנו כיהודים

    בקנה מידה של יהדות, וכשנוכחת לפניך קיומה ואמתתה של ההויה, לא רלוונטי כמה הבן אדם מוכשר, כן רלוונטי מה הוא עושה עם עצמו,
    ואם יש לך בן אדם היושב יומם ולילה במשך עשרות שנים, מוסר את כל עתותיו, ימיו, שעותיו ורגעיו, ראשו וכולו שקוע בתורת ה׳, אין לו מימינו ושמאלו לא עושר ולא נכסים, לא שררה ולא כבוד, והאתגר היחיד שלו בעולמו הוא קיום חובותיו כלפי הא-ל, הרי זה דבר גדול מאוד, הוא מהאנשים ההולכים בבית המלך (כמו שהבאת מהמורה)

    • nirstern הגיב:

      שוב, אני לא בא לומר שום דבר על שום אדם פרטי מסויים, כי כאמור אין לי שום יכולת לדעת. אני מדבר באופן כללי על העקרון.
      הטענה שלי שאם רואים אדם מתמיד בלימוד תורה בהתמדה מוחלטת, בלי עניין כלל בשום דבר כלל. כמו שסיפרו על הגר"א שלמד עד שראשו נפל על השולחן ונחבל. והניחו לידו כרית בצד השולחן, ועדיין ראשו נפל על השולחן ולא על הכרית, ואמר שאם היה נשאר לו כח להזיז את הכרית ולקרבה אליו, היה משתמש בכח הזה ללמוד עוד שורה. זה לא מוכיח עליו שום דבר מבחינת גדלות בתורה, אהבת ה' ויראת שמים.
      גם לא להחזיק מצד הרוב דזה כך. אדרבה מתמיד כזה אצלי חזקתו שהוא רשע, וכך עפ"י רוב, וצריך ראיה ברורה להוציא מזה.

      כתבת:
      "מוסר את כל עתותיו, ימיו, שעותיו ורגעיו, ראשו וכולו שקוע בתורת ה׳, אין לו מימינו ושמאלו לא עושר ולא נכסים, לא שררה ולא כבוד, והאתגר היחיד שלו בעולמו הוא קיום חובותיו כלפי הא-ל"
      המהלך שלך בנוי על ההנחה שאם לא היו שום חובות כלפי האל, והיה מותר ואף מצווה לאדם לעשות כל שברצונו בלי שום מחשבה על האל, הוא היה עוסק בלהרבות נכסים שררה וכבוד וכל כיו"ב חפצי בני אדם.

      אבי זכרונו לברכה היה מדען חשוב בתחום הביולוגיה. הוא חקר בשאלה, שעובר מתחיל מתא שמתחלק, ונוצר כדור של תאחם, ואז מתחילה להצטייר צורת איברים (הוא חקר עוברי תרנגולת). כל ההצטיירות הזו היא חידה סתומה עד היום מבחינת המדע. אבל הוא לקח רק נקודה אחת מזה. הלב הקיבה מצד שמאל, והכבד מימין, לפי מה התאים שמתחלקים ומתרבים יודעים להבחין בין שמאל לימין?
      הוא שלח עוברים לחלל וגילה ששם חצי מהם הלב מימין במקום משמאל, תמונת ראי. כלומר כח הכובד גורם להם לדעת איפה למעלה ואיפה למטה, ומזה כבר ניתן דעת גם איפה ימין ואיפה שמאל.
      השאלה איך תאים בודדים מרגישים את כח המשיכה, ועוד אינספור שאלות. זה עניין מאוד עמוק.

      הוא שקע לגמרי במחקר. לרוב עושים דוקטורט בשלוש שנים ואז מתחילים להתפרנס. הוא חקר שבע שנים ונהרג בלי שהשלים. ולא פירנס כלל. חיינו על סף רעב ממש. אמי היתה כמו עגונה. הוא חקר עד השעות הקטנות בלילה והיה נופל בבגדיו בלי מקלחת ובלי אוכל על מזרון קטן שהיה לו במעבדה, והיה מגיע הביתה רק בימי שישי. בשבת הוא חזר למעבדה.
      הוא דיבר על הקרבנות שיש להקריב למען המדע, ואמי הסכימה איתו. אבל היא כעסה עליו וגם אני. היה ברור שהוא נהנה מזה מאוד. עיניו היו מאירות כל עם שדיבר על המחקר שלו וכולו היה מתמלא אושר וחיים. אנחנו לא נהנינו.
      אם אתה רוצה תקדיש חייך למדע ואל תתחתן. אם הקמת משפחה אתה צריך להיות מאוהב גם בהם. יש גברים שמתאהבים בצעירה יפה ונוטשים את המשפחה. הרגשנו משהו דומה.

      יצא לי דרך חבר להכיר שחקני שחמט ברמה גבוהה. ראיתי בעיני איך הם משתקעים בזה יומם ולילה ומזניחים כל דבר אחר. הכרתי גם ציירים ומוזיקאים ומתימטיקאים שחיים כך. יש בלי סוף סיפורי פרופסור מפוזר על גאונים במדע ששקעו לגמרי בזה והיו מנותקים מכל דבר אחר. ברוב הסיפורים על בלשי משטרה, וראש להם שרלוק הולמס, הם שקועים לגמרי בחקירה ובפתרון הפשע ולא אוכלים ולא ישנים ולא מעניין אותם שום דבר.
      יש צעירים שעסוקים במשחקי מחשב ושוכחים לאכול ולישון ולדבר עם אנשים, ועוד אינספור דוגמאות.

      לענ"ד מוכח מזה שיש אנשים שהתאווה שלהם היא לא לממון שררה וכבוד וכו'. יש תאוות ותענוגות שונים ומשונים עד אין חקר. ויש גם תאווה ללימוד, לפעילות שכלית ולחקירה.

      וזה מפורש במהר"ל בהקדמת תפארת ישראל. הוא דן בדברי חז"ל שהארץ חרבה על שלא ברכו ברכת התורה לפני הלימוד. ומסביר שוודאי אמרו את הברכה, אבל הם ברכו על ההנאה של עסק בחכמה, ולא על היחס כלפי הבורא.

      ז"ל:

      "ועוד, כי התלמיד חכם, לבו דבק אל התורה כי חביבה התורה על לומדיה, ובשביל אהבתם לתורה, דבר זה מסלק אהבת המקום בשעה זאת שבאים ללמוד, כי כאשר באים ללמוד תורה ואהבתם אל התורה, אין בלימוד שלהם האהבה אל השם יתברך במה שנתן תורה. כי אין האהבה לשנים, כי כל אהבה היא דבקות בנאהב, ואם דבק בזה אינו דבק באחר. ולפיכך אהבת התורה שהיא חביבה עליהם, דבר זה מסלק שאין הברכה בכל לבו אל השי"ת במה שנתן התורה.

      וזה שאין מברכים בתורה תחילה, ולפיכך אין יוצאים מהם תלמידי חכמים. כי אילו היו אוהבים אותו במה שהתורה נמצא מאתו יתברך, היה השם יתברך גם כן סיבה לתורה לצאת מהם תלמידי חכמים. ועתה שהם דבקים ורודפים אחר התורה עצמה בלבד, ואינם דבקים בו יתברך, במה שהוא יתברך סיבה לתורה, לא היה יוצא מאתם תלמיד חכם שיש בו תורה, שאין כאן הסיבה המשפיע את התורה הוא התלמיד חכם.
      וזה שאמר הכתוב (ירמי' ט') ולא שמעו בקולי, נגד התורה עצמה, ולא הלכו בה שלא לקחו התורה עם סיבתה, כי לקיחת התורה עם סיבתה נקרא הליכה בתורה לגמרי."

      אותם חכמים מתמידים עצומים שהתקיים בהם חביבה התורה על לומדיה, הם הם שהחריבו את בית המקדש, גרמו למליוני הרוגים, נהרות דם, זוועות שאין לשער, כמ"ש חז"ל על החורבן. הם הגלו אותנו לגלות הנוראה, כל השואות, הגשמיים והרוחניים. כי התמדתם היה מעורב בה ההנאה מהעיסוק בחכמה. הם הפרידו את נותן התורה מהתורה. סדק קטן בתוכיות הכי פנימית, בראשית הכי עליונה, הופך לשבר נורא בחיצוניות.
      בהתמדה כזו יש רשע. אדם נהנה מלימוד, כמו ששחקן שחמט נהנה מהמשחק, ומתנתק מכל מחוייבות כדי להתמכר בשלמות לתענוגו. הוא מטיל על אשתו לפרנס אותו ולעשות את כל מטלות הבית. לא נותן לה שום יחס ותמיכה, לא משוחח, לא בא איתה ללידה, אין בו שום נתינה. אשתו מסכימה רק כי חינכו אותה כך. זה הכל שקר. הוא טוען שתורתו מועילה לכלל ישראל. לפי המהר"ל וזה פשוט ומוסכם ואין בו שום ספק, זה רק אם הוא לומד תורה לשמה. מי שלומד תורה להנאתו זו לא תורה לשמה, כמו שמשחק שחמט להנאתו זה לא "לשמה". הוא מאוהב, אבל מאוהב בעצמו, בתאוותו.
      כשזו תורה לשמה הכל נראה אחרת. האור כל כך מתוק וגדול שאשתו באמת חפצה בזה.

      כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדאי הוא לו.
      נקרא ריע, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות.

      נובע לפענ"ד מכל זה, שאם יש מתמיד גדול, אם זה מהנאת הלימוד הוא רשע ובגללו חרבה הארץ. ואם זה לשמה הוא צדיק גדול. כיוון שאין בזמננו לומדים לשמה, מי שמתמיד באופן שהוא לא מתנהג נורמלי, לא מחייך לאנשים, לא חושב שהוא צריך בעצמו לשלם את חשבון החשמל שלו ולעמוד בתור בגזברות העיריה, ולקנות במכולת והוצעא אשפה ולשטוף רצפה, ולהיות חבר בוועד הבית בתורו, ולשוחח עם אשתו ולנסוע איתה ללידה, וכל כיו"ב, הוא רשע, או לכל הפחות נכה מבחינה נפשית.
      .
      .

      יש בעיה כבדה בישיבות וכוללים. אברכים מגיעים אבל מפטפטים ומתבטלים. זה בגלל שעל ידי מקלות וגזרים חברתיים וכלכליים, ועל ידי חינוך שוטף מוח, מכניסים לישיבות וכוללים לא רק את מי שבאמת צמא ללמוד. ומי שאין בו צמא אי אפשר לו כלל להתרכז בלימוד כל כך הרבה שעות ביום.
      כדי לפתור את זה פיתחו שיטה, להכריח להגיע בדיוק בזמן ולהכריח להיבחן על כמויות של דפים. מורידים סכומים מהמלגה שזה ממש נוגע בפת לחם של הילדים, ולאברך אין שום ברירה. יוצא שהאברך לומד בכפייה, וממילא מלחץ, דוחק עצמו כמו בני ישראל במצרים, באכזריות על נפשו, וזה בהכרח מגיע לשנאה. כמובן זה לא כולם, רק רובם. הכולל הופך בית גידול לשנאת תורה ואכזריות על האדם.
      בזה אין אצלי שום מקום לצד אחר. כל אדם, יהיה מי שיהיה, שתומך ברשע כזה, אצלי הוא משונאי התורה ושונאי הקב"ה, ואם הוא מתמיד גדול, זה כמו שחקן שחמט, או סתם בריחה מהמציאות.
      הכרתי לפני כ ארבעים שנה אדם שלמד רוקחות, ואחר כך עסק בזה כל הזמן, בלי הפסקות. היו לו בעיות נפשיות כבדות מאוד. שאלתי אותו האם הוא מוצא שרוקחות זה עד כדי כך מעניין. והוא השיב שהוא לא יכול לשאת חברת בני אדם. הוא גם לא התחתן עד עכשיו. הרוקחות זה רק מפלט מלהיפגש עם העולם, עם הרגשות. סיבה להתמדה יכולה להיות הנאה, ויכולה גם להיות בגלל רצון להימנע, להתנתק. יש אנשים שקשה להם להיות במשא ומתן עם אנשים אחרים, עם החיים, עם הרגשות. והם בורחים ומתנתקים. התמדה יכולה להיות לגיטימציה להימנעות כזו. אוטיסטים מתנתקים כי עמוס וקשה להם להיות מחוברים. וכידוע זה לא שחור-לבן להיות אוטיסט או לא, זה רצף של גווני אפור.

      אני בעצמי עושה הכל כדי להימנע מלפגוש אנשים שאני לא רגיל אליהם מאוד. לא מדבר בטלפון. זה מלחיץ וקשה לי. הכי נוח לי שמשאירים אותי לבד לגמרי. ואז אני לומד ועותב דברי תורה בהתמדה עצומה וקל ונוח לי. ואני יודע שזה לא כמו שכתבת שאני זונח רדיפת ממון ושררה וכבוד כדי לקיים את חובותי לאל. אלא בעיקר כי כך הכי נוח לי. הכי פחות כואב ומפחיד.
      כשהייתי חרדי, כעשר שנים הייתי ישן כארבע שעות בלילה ורבע שעה ביום, אוכל עשר דקות, וכל שאר הזמן לומד ברצף שישים דקות בשעה.
      עד שנפקחו עיני לראות שזה נובע מבעיה נפשית. הרב וולבה כל הזמן הזהיר שאנו מערבבים את הבעיות הנפשיות עם מצוות ועבודת ה'. מי שנוטה לדכאןן באופן חולני, עסוק בצער על החורבן ותיקון חצות. ומי שנוטה לרגשי אשמה באופן חולני עוסק בתשובה וכפרה וחרטה וכו. המצוות הופכות לבור, במקום לנסות להתמודד עם החולי הנפשי, אנחנו הופכים את המצוות לבור שלתוכו החולי הנפשי מפיל אותנו, ושוקעים כאילו הוא מצווה וגדולה.
      כל הידיעות שלי בתורה באו מתקופות אחרות, שלמדתי בלי שום התמדה, בחופשיות גמורה בלי שום חשבון על הזמן. מתקופת ההתמדה לא נשאר אצלי שום ידיעת תורה של ממש. כיוון שבעצמי הייתי מתמיד גדול, והעריצו אותי על זה ואמרו שאהיה מראשי הישיבות וכו', והרגשתי שאינני רוצה כלל בקריירה תורנית אלא רק בלימוד, מכח זה אני אומר שהתמדה לא מוכיחה בהכרח שום דבר טוב על המתמיד.

      .
      .
      לאחרונה פרסמו שאפשר לקבל תמורת תרומה חשובה למוסדות תורה גדולים וחשובים, סכין שחקוקה בה חתימת רבי חיים קנייבסקי בכתב ידו, וזו סגולה לפרנסה.
      זו סגולה מוזרה שלא שמענו עליה.
      תרומה לצדקה היא הסגולה הכי גדולה לפרנסה, עם או בלי סכין.
      שמענו שמבקשים מצדיק ברכה, או שיזכיר מישהו בתפילה, או שיקדיש את הלימוד לזכות.
      לכאורה אפשר לערום את ספרי הטלפון של כל הארץ, ובתפילה הצדיק יניח ידו עליהם ויבקש על כל השמות.

      אלא ממילא התפילה היא גם על הכלל. רק אם יש פלוני מסויים שהצדיק יודע מי זה, או מי ביקש עליו, אז אכפת לצדיק באופן אישי על אותו פלוני, כואב לו עליו, הוא מעורב איתו. יש כאן יחס וקשר וחיבור ואהבה.
      סגולה מהסוג של הסכין, מרחיקה את עניין הלב, היחס, השייכות שבין אדם לחברו ולאלוהיו. זה נהיה קונץ. חותכים חלה בסכין כזה ומקבלים כסף. כמו כספומט, לוחצים על כפתור ויוצא כסף.
      מבין הסגולות מהסוג הזה, שבמהותן הן דרכי האמורי גם אם לא הלכתית, אם מוצאים סגולה חדשה לא מוכרת, זו מעלה. זה מגרה את הדמיון. אולי הפעם זה יצליח. כמו סוג חדש של הגרלת פיס. אני לא יכול לקבל שהמצאת טריקים כאלה נובעת מאהבת תורה.
      להיפך, זה בא מהפרדת הבורא מהעניין של ברכה ופרנסה וכו'.
      כמו הקונץ של לומר "בוה" במקום לברך, כדי לחסוך זמן. זו הפיכת עניין הברכה לטכני, נטול לב ורגש. הרי אפשר לומר תהילים או שמונה עשרה בראשי תיבות.
      אם חלילה הבן שלי בסכנה או אני לא מוצא שידוך והלב גוסס מבדידות וכל כיו"ב, אני לא אומר לבורא בראשי תיבות שר"ל, שלח רפואה לבני. אלא אתחטא בדברים ואשפוך נפשי בתפילתי, אבכה. לא בראשי תיבות. אז אם אני מתפלל על מישהו אחר, אם אכפת לי אתפלל באמת, ואם לא, אז אשתוק. אבל לעשות מזה עניין טכני לא אעשה.

      ואם הוא לא יודע מזה זה גם מעיד על משהו. גם פרסמו צילומים שלו מחזיק בסכין או מעניק אותה.

      .
      .
      שוב, האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב. אולי בפנים הלב כל הדברים נובעים ממקור אחר. יש סוגיא ארוכה על לדון לכף זכות. לפעמים בעיני בשר נראה בוודאות שאדם עושה מעשי רשע גמורים, ובאת אלה מעשי צדקות עצומים. לא חייתי ביחד עם אותם גדולים, אני ניזון מכמה קטעי מידע מבודדים. אמת חלקית לא אומרת שום דבר. גם אם מי שאני חי איתו יום יום אני לא מכיר מספיק כדי לשפוט.
      כל מה שכתבתי לא עוסק כלל בשאלה על רבי פלוני אם ועד כמה הוא גדול וצדיק. אלא רק בעקרון הכללי.

      העקרון בא לומר שלענ"ד אדם צריך להיות עצמאי ומפוכח ואפילו חשדני, לגבי מי הוא מקבל על עצמו כסמכות רוחנית. זו שאלה עמוקה מאוד, מורכבת מאוד. כשאדם מקיים "עשה לך רב", הוא קובע את הזהות של עצמו. כעת הוא מתלמידי פלוני, זו מציאות אחרת לגמרי. זו אחת מהבחירות המכריעות והעמוקות ביותר בחיים. זה צריך לנבוע ממקום מאוד עמוק, אישי ואמיתי. כמו להחליט עם מי להתחתן.

      יש שמתחתנים עם פלונית כי לאבא שלה יש משרה תורנית נכבדת. כך יש מי שנעשים תלמידי רבי פלוני כי כל הציבור אוחז שהוא גאון עצום ונורא. וזה ניזון לרוב מדמיונות ריקים, במקרים רבים מנוהלים על ידי בעלי עניין. מנפנפים להמון שאותו צדיק מתמיד עצום. ואז כולם בטוחים שזו הוכחה חותכת שיש לקבל אותו כרב עליננו.
      בכלל, מישהו באמת בדק האם הוא אכן מתמיד כל כך? לא כל אגדות שנרקמות על מישהו מבוססות. למשל על החייל המפורסם מאיר הר ציון יש אגדות גבורה בלי סןף. הוא היה החבר הכי קרוב של אבי, הם גדלו ביחד בעין חרוד, וביקרתי אצלו הרבה. ואני יודע שהמציאות שונה.

      לאבי היתה היכרות עם רבי שלמה קרליבך. כשאמי התאלמנה הרב קרליבך התקרב אליה, כדי לנחם. אני מאמין לה במה שהיא עד היום פצועה מהכיעור הנורא של ההתנהגות שלו כלפיה. אז מסתובבות עליו אגדות על אהבת ישראל צדקות וקדושה. הכל שקר מוחלט, תדמית ריקה. זה לא שהוא לא עמד בנסיון, צדיק אמיתי בהחלט יכול להכשל בנסיון. זה במקרה שהוא באמת בא לנחם ואחר כך יצרו התגבר עליו. אבל אחרי ששמעתי אותה ברור לי לגמרי שהוא בלי ספק בא מראש כדי לנצל מינית אלמנה שבורה.
      כל כך קל לבנות תדמית. יש משרדי יחסי ציבור, שתופרים לאדם תדמית לפי הזמנה. וההמון מאמין שהוא כזה. ואי אפשר לערער אצלם את הבטחון הזה.

      התכלית של מה שאני כותב כאן היא לנסות להמליץ למי שזה נראה לדעתו משכנע, להסתכל פעם שנייה יל העניין של "עשה לך רב". למשמש ולפשפש בזה. להעמיק. לא ללכת כעדר. לא להאמין ל"הוכחות". לנסות לראות פנימה, יותר עמוק מההוכחות. לחשד בהוכחות. כי זה לא עניין טכני שכפוף להוכחות.
      אם אדם שוקל להתחתן, יכולים להביא לו הוכחה שהכלה טובת לב. כי קרה פעם שהיא מיהרה לעניין חשוב, אבל ראתה בדרך קשישה שצריכה עזרה, והתעכבה שעתיים לעזור לה. לכאורה זו הוכחה גמורה.
      אבל הרי זה יכול לנבוע מגאווה, ראו (או שאראה רק אני לבדי) כמה טובה אני.
      דברים כאלה לא מוכיחים לטובה, כמו שמעשי רשע לא מוכיחים לרעה, ודנים לכף זכות. זה לא שיעור חשבון. צריך לפתוח את הלב, בעומק, להתבונן לעומק, להרגיש מבפנים. לנסות לגעת בדבר עצמו, לא רק בתופעות שלו.

      זה לא מסוג הסוגיות שאני אוהב לעסוק בהן, ואני גם לא עוסק בתוכחה והדרכה וכל כיו"ב. אני מכיר כמה אנשים קרובים לי, וגם עצמי ביניהם מבחינה מסויימת, גם קצת מילדי וממשפחתי, שהם קרבנות של השיטה הזו של מחוייבות עיוורת לשמוע למישהו שהוכרז "גדול" על ידי מישהו חיצוני, מכח "הוכחות", לא משהו שבא באמת מתוכי, ממי שאני באמת, מדעתי שלי שנובעת באמת מליבי שלי. והנזק כל כך גדול, ובאמת ממש כואב לי, לכן אני עוסק בזה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s