123 – על הוכחות לאמיתת התורה ומציאות האל

מתוך מכתב.
השאלה היתה לגבי אמיתת התורה ומציאות האל, על סמך מה אנו חושבים שאנו יודעים את זה. איך אפשר להוכיח את זה.

מו"נ ב' ל"ג
"אלא שיש להם גם כן מאמר כתוב בהרבה מקומות מן המדרשות והוא בתלמוד גם כן והוא אמרם "'אנכי' ו'לא יהיה לך' – מפי הגבורה שמעום" – רוצים בזה שהם הגיעו אליהם כמו שהגיעו למשה רבינו, ולא היה משה רבינו מגיעם אליהם. וזה ששני אלו השרשים – רצוני לומר מציאות האלוה והיותו אחד – אמנם יושגו בעיון האנושי; וכל מה שיודע במופת, משפט הנביא בו, ומשפט כל מי שידעהו, שוה אין יתרון; ולא נודעו שני השרשים האלה מצד הנבואה לבד – אמרה התורה "אתה הראת לדעת וגו'". אמנם שאר הדברות הם מכת המפורסמות והמקובלות לא מכת המושכלות:"
.
.
שם ג' נ"א:
"ואשר הם במדינה אלא שאחוריהם אל בית המלך, הם בעלי אמונה ועיון, אלא שעלו בידם דעות בלתי אמתיות, אם מטעות גדולה שנפל בידם בעת עיונם, או שקבלו ממי שהטעם, והם לעולם מפני הדעות ההם, כל אשר ילכו יוסיפו רוחק מבית המלך. ואלו יותר רעים מן הראשונים הרבה, ואלו הם אשר יביא הצרך בקצת העתים להרגם ולמחות זכר דעותם שלא יתעו זולתם.
והרוצים לבא אל בית המלך ולהכנס אצלו אלא שלא ראו בית המלך כלל, הם אנשי התורה ר״ל עמי הארץ העוסקים במצות.
והמגיעים אל הבית ההולכים סביבו, הם התלמודיים, אשר הם מאמינים דעות אמתיות מדרך קבלה, ולומדים מעשה העבודות, ולא הרגילו בעיון שרשי התורה ולא חקרו כלל לאמת אמונה.
ואשר הכניסו עצמם לעיין בעקרי הדת כבר נכנסו לפרוזדור, ובני אדם שם חלוקי המדרגות בלא ספק.
אבל מי שהגיע לדעת מופת כל מה שנמצא עליו מופת, וידע מן העניינים האלהיים אמתת כל מה שאפשר שתודע אמתתו, ויקרב לאמתת מה שאי אפשר בו רק להתקרב אל אמתתו, כבר הגיע עם המלך בתוך הבית.
ודע בני שאתה, כל עוד שתתעסק בחכמות הלמודיות ובמלאכת ההגיון, אתה מכת המתהלכים סביב הבית לבקש השער, כמו שאמרו רז״ל על צד המשל, עדיין בן זומא מבחוץ (חגיגה טו א). וכשתבין העניינים הטבעיים, כבר נכנסת בפרוזדור הבית, וכשתשלים הטבעיות ותבין האלהיות, כבר נכנסת עם המלך אל החצר הפנימית, ואתה עמו בבית אחד, וזאת היא מדרגת החכמים, והם חלוקי השלמות. אבל מי שישים כל מחשבתו, אחר שלמותו, באלהיות, והוא כלו אל השם יתעלה, והוא מפנה מחשבתו מזולתו, וישים פעולות שכלו כולם בבחינת הנמצאות, ללמוד מהם ראיה על השם יתברך, לדעת הנהגתו אותם על אי זה צד אפשר שתהיה, הם אשר באו אל בית המלך, וזאת היא מדרגת הנביאים."
.
.
שם ג' נ"ד:
"אלא מפני היות השכליות אשר בתורה מקובלות בלתי מבוארות בדרכי העיון נמצא בספרי הנביאים ודברי החכמים שמשימים ידיעת התורה מין אחד והחכמה הגמורה מין אחר – החכמה ההיא הגמורה היא אשר התבאר בה במופת מה שלמדנוהו מן התורה על דרך הקבלה מן השכליות ההם. וכל מה שתמצא בספרים מהגדלת החכמה וחשיבותה ומיעוט קוניה "לא רבים יחכמו" "והחכמה מאין תמצא וגומר?" וכיוצא באלו הפסוקים הרבה – כולם יורו על החכמה ההיא אשר תלמדנו המופת על דעות התורה. אמנם בדברי החכמים ז"ל הוא גם כן הרבה מאד – רצוני לומר שגם הם משימים ידיעת התורה מין אחד וישימו החכמה מין אחר – אמרו ז"ל על משה רבנו "אב בחכמה אב בתורה אב בנביאים"; ובא בשלמה "ויחכם מכל האדם" – אמרו "ולא ממשה" – כי הוא רוצה באמרו מכל האדם – מכל אנשי דורו; – ומפני זה תמצא שהוא זוכר הימן וכלכול ודרדע בני מחול החכמים המפורסמים אז:וזכרו החכמים ז"ל גם כן שהאדם נתבע בידיעת התורה תחילה ואחר כך הוא נתבע בחכמה ואחר כך הוא נתבע במה שראוי עליו מתלמודה של תורה – רצוני לומר להוציא ממנו מה שראוי לעשות. וכן ראוי שיהיה הסדר שיודעו הדעות ההם תחילה על דרך קבלה ואחר כך יתבארו במופת ואחר כך ידוקדקו המעשים המטיבים דרכי האדם. וזה לשונם ז"ל בהיות האדם נתבע על אלו הענינים השלשה על הסדר הזה – אמרו "כשאדם נכנס לדין תחילה אומרים לו קבעת עתים לתורה? פלפלת בחכמה? הבינות דבר מתוך דבר?" – הנה התבאר לך שידיעת התורה אצלם מין אחד והחכמה מין אחר והוא – לאמת דעות התורה בעיון האמיתי:"
.
.
שתי הדברות הראשונות, אנכי ולא יהיה לך (שיש מצוי ראשון, ושהוא אחד ועליון על כל הנמצאות), נודעות מצד העיון השכלי, ומי שמגיע אליהן מצד זה הוא שווה לגמרי למי שהשיג אותן בנבואה. זה הבסיס שהבורא מצפה לו מכל אדם, קטן כגדול. אחר כך יש מלאכת העיון שמלמדת מופת שכלי על כל דעה שבתורה, עד מדרגת אברהם אבינו שקיים את כל המצוות ואפילו עירובי תבשילין מכח עיונו השכלי, ולא בנבואה אלא מכח ששתי כליותיו נעשו לו יועצים. זה לא חובה על כל אדם אלא כל אחד לפי חכמתו.
המצווה הראשונה בתרי"ג היא לידע שיש מצוי ראשון. לידע הכוונה לראות בשכל. לדעת. אם פלוני אמר שזה כך, גם אם לפי דבריו הוא שמע את זה בנבואה, וגם אם אני בטוח בלי ספק שאכן הוא שמע זאת בנבואה אמיתית, זה לא נקרא "לידע" ואין לזה ערך. אלה התלמודיים שהולכים סביב הבית ולא נכנסים אליו. כי זה רק לדקלם את המילים שההוא אמר, זה לא באמת לדעת בעצמי. רק אם הבנתי את זה בשכלי שלי אז אני באמת יודע. ואז לא אכפת לי כלל מה פלוני אומר. ממה נפשך, אם באמת הבנתי את הדבר בשכלי, הרי אני לא צריך נביא, אני רואה בעצמי בשכלי שזה כך. הבנה שכלית זה כמו לראות בעיניים, אם אני רואה שעכשיו יום אני לא צריך נבואה על זה. ואם לא הבנתי, הרי שאינני מבין מה הנביא אומר, ולכן אם אני חוזר על דברי הנביא אני סתם מצפצף כצפצוף הציפור. לכן בכלל לא אכפת לנו מההוכחות שהכוזרי עוסק בהן, וכל כיו"ב "הוכחות", האם יתכן שאבותינו מסרו לנו שקר או לא. האם מעמד הר סיני הוא אמת היסטורית או סתם סיפור. אם התוכן של המעמד מובן בשכל הרי הוא אמת גם אם זה סיפור שמישהו המציא, ואם התוכן לא מובן בשכל הרי שאין לנו את מעמד הר סיני, כי דיברו שם בסינית ואנחנו לא מבינים מה אמרו שם.
"החכמה ההיא אשר תלמדנו המופת על דעות התורה" מפורש שההוכחות על התורה, על אמיתתה, מיסודותיה עד כל דעה אשר בה, הכל הוא רק מהעיון השכלי של שכל אנושי.
.
במורה נבוכים א' נ' כתב:

"דע, אתה המעיין במאמרי זה, כי ההאמנה [הפירוש של המילה הערבית שכתובה כאן במקור הוא ידיעה, ולא "אמונה" לפי הרגל הלשון שלנו לפרש את המילה "אמונה" שהוא קבלת דבר גם בלי ידיעה שכלית שלו] אינה העניין הנאמר בפה, אבל העניין המצוייר בנפש [הנפש השכלית. השכל העיוני שמתבונן לראות את המציאות הלא-גשמית], כשיאמינו בו [כלומר כשידעו אותו] שהוא כן כמו שיצוייר. ואם יספיק לך מן הדעות האמיתיות או הנחשבות אמיתתם אצלך כשתספרם במאמר מבלתי שתציירם ותאמין בהם, כל שכן שתבקש מהם האמת, הוא קל מאד, כמו שתמצא רבים מן הפתאים ישמרו אמונות לא יציירו להם עניין בשום פנים. אבל אם מלאך לבך לעלות לזאת המדרגה העליונה, מדרגת העיון, ושיתאמת לך שהשם אחד האחדות האמיתית, עד שלא תמצא לו הרכבה כלל, ואין לחשוב בו שום חילוק בשום פנים, דע שאין לו יתעלה תואר עצמי בשום פנים ולא בשום עניין; וכמו שנמנע היותו גשם, כן נמנע היותו בעל תאר עצמי. אמנם מי שהאמין שהוא אחד בעל תארים רבים, כבר אמר שהוא אחד במלתו, והאמינו רבים במחשבתו; וזה כמאמר הנוצרים, הוא אחד אבל הוא שלשה, והשלשה אחד – כן מאמר האומר: הוא אחד אבל הוא בעל תארים רבים, והוא ותאריו אחד, עם הסתלק הגשמות והאמנת הפשיטות הגמורה. כאילו כוונתנו וחיפושנו, "איך נאמר", לא "איך נאמין" [כלומר איך נדע בהתבוננות שכלית]. ואין אמונה [ידיעה שכלית] אלא אחר הציור, כי האמונה [הידיעה] היא ההאמנה במה שיצוייר, שהוא חוץ לשכל, כפי מה שיצוייר בשכל [כאן הוא מסביר שהשכל העיוני פועל כמו עין בשר, הוא מסתכל על המציאות ורואה אותה מכח שהיא מצטיירת בו. ממש כמו שהעין רואה מכח שהמציאות מצטיירת בה]. ואם יהיה עם זאת האמונה – שאי אפשר חילוף זאת האמונה בשום פנים, ולא ימצא בשכל מקום דחייה לאמונה ההיא, ולא לשער אפשרות חילופה, תהיה אמיתית.וכשתפשיט מעליך התאוות והמנהגים, ותהיה בעל תבונה, ותתבונן מה שאומר אותו באלו הפרקים הבאים בהרחקת התארים, יתאמת לך מה שאמרנו בהכרח, ותהיה אז מי שיצייר יחוד השם; לא מי שיאמר אותו בפיו ולא יצייר לו עניין, ויהיה מכת הנאמר עליהם: "קרוב אתה בפיהם ורחוק אתה מכליותיהם" (ירמיהו יב, ב). אבל צריך שיהיה האדם מכת מי שיצייר האמת וישיגהו, ואם לא ידבר בו; כמו שצוו החשובים, ונאמר להם: "אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה" (תהלים ד, ה)"

כתוב כאן שמי שמקבל את מה שכתוב בתורה בלי שהוא מבין את זה בהתבוננות שכלית שממש רואה שכך היא המציאות, באותה דרך שעין בשר רואה את המציאות החומרית, הרי הוא רק לומד איך לומר ולא איך לדעת. כשמחפשים רק איך לומר, אפשר לומר כל דבר, כי לא צריך שיהיה לזה התאמה לשום מציאות. מה שהנוצרים אומרים שהוא אחד אבל שלושה, או מה שאומרים בעלי התארים, הם רק סיסמאות דתיות של מילים ריקות, כלומר מילים שלא מביעות התבוננות שכלית שרואה איך המציאות. ואפשר לשחק במילים איך שרוצים. לבנות בנייני מילים בלי שום הגבלה. אין שום דבר שיכול להיות סרגל מה ניתן להאמר ומה לא. כל הפילוסופיות המודרניות הן כאלה. זה המפורסמות שלא קשורות לאמת ושקר אלא הכל לפי מה שרוצים לומר.
מי שמקבל את התורה מכח המסורת, בגלל שהיא נאמרה בהר סיני ומסרוה אבותינו לנו, התורה אצלו היא סיסמאות דתיות בלבד, מילים ריקות שאינן הסתכלות שרואה שכך היא המציאות. ואין לזה שום ערך. היהודי אומר כך, הנוצרי יאמר אחרת, והמוסלמי אחרת, ואלה ואלה מגדלים פורחים באוויר של צירופי מילים ריקות שאינן לא מעלות ולא מורידות. מה אכפת לנו אם חלק מאותן סימאות ריקות שהן רק מילים מוכח בוודאות שנאמרו בהר סיני (אם נניח שיש ממש בהוכחות של הכוזרי. ובאמת אין בהן ממש). גם אם יש וודאות שזה מה שנאמר בסיני זה לא מוציא את המילים מלהיות אוסף של מילים חלולות שאצל הקורא לא עומדת שום תפישת מציאות ממשית מאחריהן.
.
זה גם מה שכתב המו"נ ג' נ"א:
"אבל מי שיחשוב בה׳ וירבה לזכרו מבלי חכמה, אבל הוא נמשך אחר קצת דמיון לבד, או נמשך אחר אמונה שנמסרה לו מזולתו, הוא אצלי, עם היותו חוץ לבית ורחוק ממנו, בלתי זוכר השם באמת ולא חושב בו, כי הדבר ההוא אשר בדמיונו ואשר יזכור בפיו, אינו נאוה לנמצא כלל, אבל הוא דבר בדוי שבדהו דמיונו כמו שבארנו בדברנו על התארים"
פשוט שמי שזוכר את ה' מכח מסורת בלבד בלי הבנה עצמית, כך תהיה בהכרח זכירת ה' שלו.
.
.
.
לכאורה לפי זה כל אחד מאיתנו יקח כמה ימים לחשוב מה דעתו שלו בשכלו לגבי השאלות האם יש בורא לעולם והאם הוא אחד וכיו"ב, ומה ששכלו יאמר לו זו תהיה אצלו האמת.
כשהרמב"ם דיבר שמצופה מכל אחד להבין בשכלו את שתי הדברות הראשונות, והחכמים יכולים להבין את שאר דעות התורה, הוא לא דיבר על בני שבטים פרימיטיביים שלא יודעים קרוא וכתוב ולא שמעו דבר חכמה מימיהם ואינם יודעים כלל מה היא חכמה והם כמו בעלי חיים. וכמו שכתב במו"נ ג' נ"א:
"אמנם אשר הם חוץ למדינה, הם כל איש מבני אדם שאין לו אמונת דת, לא מדרך עיון ולא מדרך קבלה, כקצות התור״ך המשוטטים בצפון, והכושיים והמשוטטים בדרום, והדומים להם מאשר אתנו באקלימים האלה. ודין אלו כדין בעלי חיים שאינם מדברים, ואינם אצלי במדרגת בני אדם, ומדרגתם בנמצאות למטה ממדרגת האדם ולמעלה ממדרגת הקוף, אחר שהגיע להם תמונת האדם ותארו והכרה יותר מהכרת הקוף."
.
הרמב"ם מדבר בכמה מקומות שבני ישראל חשובים וחביבים ומקורבים משום שהם עם חכם ונבון. כלומר יש להם מסורת של חכמה והם מעבירים מדור לדור את החכמה שלהם. חכמה זה מקצוע. למשל מי שמוכשר בנגינה ולא ראה מימיו שום אדם מנגן ושום כלי נגינה, לא יידע לנגן. הוא מוכרח ללמוד ממישהו. או באקדמיה למוזיקה או לראות איך הנגנים בשבט הפרימיטיבי מכינים כלים ומנגנים ולהתחיל בלחקות אותם ולעשות כמוהם כדי להתלמד מהם, ורק אחר כך יוכל לחדש ניגונים משלו. כך גם לעיין בחכמה זה מקצוע. עם ישראל היתה לו תרבות ומסורת של ידיעת המקצוע הזה, כמו שלצרפתים יש תרבות ומסורת של חכמת הבישול והכנת יין וגבינה, ולטורקים יש מסורת מיוחדת של נגינה, ויש עמים שיודעים ללטש כלי מתכת וכל כיו"ב. זה מונח בתרבות של עם. אם אומרים על מכונת מתכת שהיא מתוצרת גרמניה קרב לוודאי שהיא באיכות יותר גבוהה. אם אומרים על יין או גבינה שהם מצרפת קרוב לוודאי שהם טעימים יותר. פחות חשוב מי היצרן המסויים, העיקר זה המסורת של העם, האופי שלו. כך בעם ישראל היתה מסורת של ידע לעיין בחכמה, כי אבינו היה חכם גדול. כמו שמצפים מבניהם של הרמב"ם או הגר"א וכיו"ב להיות שייכים למקצוע החכמה, ולא עובדי אדמה. וכמו שבניו של יוהן סבסטיאן באך היו מוזיקאים ולא נפחים.
.
.
המציאות היא שמזמן איבדנו את הידע והמסורת הזו.
כמו שכתב דברים חוצבי להבת בזה במו"נ ב' י"א:
"ואלו הענינים כולם [כלומר הפילוסופיה של אריסטו] כבר בארנו שאינם סותרים דבר ממה שזכרוהו נביאינו וחכמי תורתנו כי אומתנו – אומה חכמה שלמה כמו שבאר ית' על ידי האדון אשר השלימנו ואמר "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". אך כאשר אבדו טובותינו רשעי האומות הסכלות ואבדו חכמותינו וחיבורינו והמיתו חכמינו עד ששבנו סכלים כמו שיעדנו רע בעונותינו ואמר; "ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר" והתערבנו בהם ונעתקו אלינו דעותיהם כמו שנעתקו אלינו מדותיהם ופעולותיהם כמו שאמר בדמין המעשים "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם" כן אמר בהעתק דעות הסכלים אלינו "ובילדי נכרים ישפיקו" תרגמו יונתן בן עוזיאל "ובנימוסי עממיא יהכון". וכאשר גדלנו על מנהג דעות הסכלים שבו אלו הענינים הפילוסופיים כאילו הם נכרים מתורתנו כזרותם מדעות הסכלים – ואין הענין כן:"
ובאמת בימינו כל העולם איבד לגמרי. עד כדי כך שאיננו משיגים שאיבדנו. אנחנו כמו בני תור"ך המשוטטים בצפון שהם כבעלי חיים ואין להם יכולת להשיג את חוסר השייכות שלהם לעיון שכלי, וכך אנו איננו מבינים כמה אין לנו שייכות לעיון שכלי כלל ועיקר. מה שאנו קוראים לו 'שכל' הוא אל מה שהרמב"ם קורא לו שכל, הוא רק כלי שטחי ויבש וטכני לגמרי, של צירופי מילים שמצלצלים אצל הדמיון כצלצול דברי חכמה. זה מה שהרמב"ם קורא לו במו"נ א' ב' "המפורסמות". בדיאלוגים של אפלטון הוא מספר על סוקרטס ששוחח עם מי שנחשבו החכמים שבאתונה, על כל נושא חשוב שהוא, ומראה להם שהדעות שלהם על הנושא הזה בנויות על סיסמאות, מילים ריקות בלי הגדרה ותוכן, בלי מציאות שעומדת מאחריהן, הכל צלצול ריק של צירופי מילים שאין לו תוכן שכלי אמיתי. ואחרי הדיון איתם הם נותרים בהרגשה שאין להם שום יכולת לחשוב ומרגישים את הכאב על חסרון יכולת המחשבה, הוא מסיים את הדיון במצב הזה. תחושת החסרון של חכמה היא ההתחלה של החתירה לקנות חכמה.
.
כשהייתי בערך בגיל שלוש עשרה עד ארבע עשרה אהבתי מאוד לנגן בפסנתר. לא למדתי כלל ולא היה לי מושג. בבית של מכרים היה פסנתר, וכל פעם שהגעתי לשם שקעתי שעות ארוכות בנגינה שבעיני היתה מלאת רגש ויופי. בשלב מסויים הם אמרו לי שקשה להם לשמוע שאני מרעיש ומקשקש על הפסנתר שעות ארוכות. הופתעתי מאוד, שאלתי אתם לא שומעים שיש בזה הרבה יופי ורגש? והם התנצלו ואמרו שאצלם זה רק רעש. פתאום קלטתי שזו לא נגינה. שצריך ללמוד לנגן. זה היה לי חידוש גמור. הייתי בטוח לחלוטין שהנגינה שלי מלאה יופי. כי היא יצאה לי ישר מהלב, זה היה נובע ממש מתוך האני האמיתי. יש הכרח ללמוד איך מנגנים, אין שום ערך לקישקושים של מי שאין לו מושג כלל בנגינה. אם הייתי מקליט את אותם קשקושים לא היה שום אדם שרוצה לקבל את התקליט אפילו בחינם. זה לא מביע שום דבר, זה בליל סתמי חסר צורה. כך ממש אין ערך להגיגים של מי שאין לו מושג במקצוע איך חושבים. הגיגיו הם קשקוש גמור, בליל מעורבב גולמי חסר צורה של שברי הבנות וצלצולי מילים ריקות.
.
.
היום יש משמעות שלילית למילה פילוסופיה, כמו לומר דברים ערטילאיים חסרי קשר למציאות. כי כל אחד אומר מה שהוא רוצה, ובא אחר ואומר משהו אחר וסותר את דבריו, ואין שום סרגל למדוד מה יותר נכון. ויש מספר שיטות פילוסופיות כמספר הפילוסופים, וזה סתם הכברת מילים מעופפות באוויר, ואין בזה שום ערך. הערך הוא לפי היכולת הרטורית. מי שמדבר באופן שמרגש את הדמיון ומשלהב, ויש במילים כריזמה ויכולת לסחוף, הוא נחשב הוגה הדעות החשוב. הסגנון הוא החשוב. לכן סופרים או עתונאים או זמרים נחשבים בעלי דעה ויש להם טור דעה בעיתון ומקשיבים להם. כי יש להם יכולת ניסוח והניסוח שלהם מצלצל יפה ומרשים וחזק. מי שרוצה לשוות לדבריו את ההילה של ברסלב כותב "דייקא" במקום "דווקא", הסגנון יוצר הילה של אמת.
.
גם בפילוסופיה מקצועית אקדמית זה כך, מאז ימי הביניים. מה שלפי אריסטו הוא טעויות של מתחילים גמורים, שיכול לטעות בהן רק מי שחסר דעת לגמרי, כמו למשל חוסר יכולת להבחין בין פרט לכלל וכיו"ב, ממלאות למכביר את ספרי הפילוסופים גם אלה שנחשבים הגדולים ביותר.
.
.
.
למשל אם יש לאדם מחלה קשה, ואין לו שום מושג ברפואה, ויש רב מקובל שאומר לו שתמורת ממון רב הוא ירפא אותו בכח אבקת כרבולת גללי עטלף וזנב לטאה, ויש רופא טבעוני שאומר לו שאפשר לרפא את מחלתו במיץ נבט חיטה ודיאטה נכונה, ויש רופא אחר שאומר שצריך תרופה כימית וניתוח. וכולם מביאים ראיות גדולות לדבריהם, והאדם אינו מבין בזה ואין לו שום כלים לנתח את הראיות ולהגיע בעצמו למסקנה. הוא מוכרח לבחור, ובחירתו קובעת אם יחיה או ימות. יש בסיס של דעת יסודית שמונחת בעצם הגרעין האנושי, שנמצאת בכל אדם, שמשתתפת בבחירה הזו. זה לא מקרי, אדם לא מטיל מטבע להחליט החלטות כאלה, הוא מתייעץ עם כליותיו ומגיע למסקנה שהיא כפי דעתו.
.
.
כך גם אדם שאין לו שום מושג איך חושבים, והוא כבר הבין שהוא צריך ללמוד ממישהו את המקצוע של חשיבה, הוא עומד מול אלפי חכמים ופילוסופים וכל אחד מהם מכריז אצלי תלמד את החכמה האמיתית ואת דרך העיון שמביאה להשגת האמת, ומי שאין לו מושג בחכמה צריך לבחור אצל מי ללמוד, ואין לו שום כלים לנתח ולהבין לפי מה לבחור. הבחירה כאן יכולה לנבוע מרגש סתמי של גירוי דמיון, למי יש זקן יותר ארוך, או מחיקוי של מה שנהוג אצל האחרים. אבל היא יכולה גם לנבוע מדעת אמיתית שהיא בעצמותו של האדם. מי שבוחר נכון יזכה ללמוד את הכלים ודרך הלימוד והעיון של חכמה אמיתית, ומי שלא לא.
אמרו "עשה לך רב". לפי מה אדע את מי לעשות לי רב. יש כל כך הרבה רבני שקר. זה יכול לנבוע מרגש או חיקוי אחרים, אבל מי שמבין יודע שזה גם יכול לבוא מדעת של האדם, שהיא גרעין, ניצוץ, של חכמה ראשונית, גלמית, לפני שלמד מהרב איך לחשוב ולעיין. יש לאדם חכמה כזו מלידתו. רכישת הכלים והמקצוע הם רק פיתוח של משהו שהאדם נולד איתו, ובמצב הגלמי שהוא כמו שנולד איתו, מה שיש לו מספיק כדי לבחור מתוך דעת נכונה באיזה בית מדרש ללמוד ואת מי לעשות לו לרב.
.
.
יש דעה שאומרת שהאמונה אינה נובעת כלל מהוכחות שכליות, אלא מחוויה אווידנטית שהיא בעצמותו הראשונית של האדם. אווידנטי פירושו ברור מאליו. הכוונה למשהו שהוא ברור מאליו ברמה הכי עמוקה, ברמה של החיים עצמם. כמו שברור לתינוק שהוא יונק משדי אמו. כמו שברור לחי שהוא רוצה לחיות. וכו'. זה כמו המושכלות הראשונים השכליים אבל ברמה יותר עמוקה. למשל יש מושכל ראשון שאם א' שווה לב', וב' שווה לג', אז בהכרח א' שווה לג'. אי אפשר להוכיח את זה. זו חווייה של אמת, האדם חווה שזה בהכרח אמת, זה ברור לו מאליו, הוא לא יכול לחיות באופן שהוא לא יראה שזה כך. לכן לא צריך להביא הוכחה על זה. זה ברובד של השכל ה"טכני", המתימטי. באותו אופן יש דברים ברורים מאליהם ברובד הקיומי, הכי בסיסי, בגרעין מה שחי. בזיווג מושלם, כמו אברהם ושרה, לא היה צריך הוכחה למה היא זו שאיתה הוא צריך לחיות והיא איתו. זה מובן מאליו, זה נובע מהמהות. פעם שמעתי אשה חכמה שהביאה הרבה מאוד נימוקים טובים למה לא להביא ילדים, ואחר כך אחרי כמה שנים ראיתי אותה עם עגלה, והיא אמרה זה היה חזק ממני, זה בא לי מהעצמות. כלומר זה מעל כל עניין של נימוקים והוכחות. וכל כיו"ב. והם אומרים שכך היא האמונה, כמו חתונה. (לאחרונה שמעתי שיחה מהרב ראובן לויכטר שטען באופן החלטי כמו העמדה הזו. אפשר שגם אני כתבתי כך לפני כמה שנים, היה זמן שהאמנתי בזה).
.
זה נשמע קרוב למה שאני כותב, אבל זה רחוק מאוד. עובדה היא שרוב הכתות והאמונות המוזרות והמופרכות והמסוכנות ביותר טעונות את הטענה הזו. אנשים שהורגים זה את זה בטענה שהשני כופר, כל אחד מהם טוען את הטענה הזו. הטענה כשעצמה אמיתית, אם באמת האדם יכול לדעת שהוא מחובר לגרעין האמיתי של קיומו והווייתו, ואז מה שנובע משם הוא אמת אווידנטית, מובנת מאליה בלי ספק. העניין הוא שאין שום אדם שיכול לדעת בוודאות שהחווייה שלו באמת נובעת מגרעין קיומו האמיתי, מעצם חיותו. השטן מרקד שם, האשליות משתוללות. אין לנו שום כלים לברור את האמת מהדמיונות בעניין הזה. הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט דיבר הרבה על "עצמי כוזב". אדם בטוח לגמרי שרגש מסויים שמפעיל אותו זה העצמי שלו, זה נובע ממנו עצמו. וזה כוזב. לדוגמה ילד מאומץ לא היה בטוח שהוריו המאמצים באמת אוהבים אותו בלא תנאי, ולכן תמיד התנהג יפה לפי מה שסבר שיגרום להם לשמוח שלקחו אותו. מגיל מאוד רך הוא צייר לעצמו בדמיונו תמונת ילד שאותו בוודאי ההורים המאמצים יאהבו וירצו, והתנהג לפי האישיות של הילד הבדוי הזה. והוא התרגל להיות ילד ממושמע ונדיב וטוב וכו' והיה בטוח שזה האישיות האמיתית שלו. ואחר כך התחתן והתנהג כך עם אשתו, והיא היתה בטוחה שזכתה בבעל טוב לב ונדיב. זו אישיות שלמה, אדם שלם, מערכת מלאה ומושלמת של אישיות על כל היקפה וגווניה. אין שום רגשות אחרים שעומדים מחוץ למערכת הבנויה הזו של העצמי הכוזב. והכל שקר אחד גדול. בסופו של דבר זה גובה מחיר. בלי שזה היה גורם לבעיות, לא היה שום אדם מבחין בכך שיש כאן שקר. כמעט אי אפשר כלל להגדיר למה זה שקר. הוא אכן מרגיש כך עד שרשי עצמותו, ובחוויה שלו זה רגש לגמרי אותנטי, לגמרי שלו ולגמרי אמיתי, אז מה בדיוק שקר בזה. הבעיות שאופייניות למצבים כאלה הן ההוכחה, ההגדרה, שזה שקר.
.
.
בתרבות שלנו בתקופתנו מקובל לומר שלחיי אדם יש ערך מוחלט ועליון. יש קדושה לערך חיי אדם ואין שום דבר שמעליה. לא הורגים אנשים רק כדי להשביח את הגנטיקה של הדורות הבאים או כדי לייצר מהם סבון וכל כיו"ב. אין לזה הוכחה ונימוק. אבל אנשים יאמרו שזה מובן מאליו, זה נובע מהאנושיות. מי שאנושי אצלו זה ברור ומובן מאליו באופן מוחלט וגמור ולא צריך כלל הוכחה.
אבל הרי אצל הנאצים היה מובן מאליו, מכח האנושיות עצמה בגילוי הכי עמוק מהותי ואמיתי שלה, שיש חובה קדושה להרוג את הנכים ובעלי הנטיות המיניות הלא "טבעיות" ואת היהודים והצוענים וכל כיו"ב. זה עצם הגילוי הבריא החי של האנושיות בטהרתה ואמיתתה. ברוב התרבויות, במיוחד בעולם העתיק, חיי אדם באשר הוא אדם, וכל שכן זכותו לחירות ושוויון וכיו"ב, לא נחשבו ערך עליון כלל, וזה היה מובן מאליו אצלם.
גם אצלנו זה לא באמת כך. למשל אם היו קובעים שלא משתמשים במכוניות אלא הולכים ברגל (מלבד אולי מקרים של צורך חשוב במיוחד ששייך בו פיקוח נפש) היו מצילים הרבה מאוד הרוגים. רק שהנוחיות של שימוש במכוניות חשוב לנו יותר מחיי אדם. או אם היו מפנים חלק מהתקציבים של אופרה או כדורגל לבתי חולים, או להוסיף מצילים בחופי רחצה, גם היו מצילים הרבה חיי אדם, ובלי סוף כיו"ב. כלומר אותה חוויית וודאות מצד עצם המהות האנושית היא חולות נודדים, ולא דבר שאפשר לבסס עליו אמת יציבה.
.
.
לכן אי אפשר לבסס אמונה על חוייה רגשית של אמת ידועה מכח עצמה. אדרבה, בכל המקרים שנתקלתי בביסוס כזה של אמונה לעניות דעתי זה היה שקר גמור. לפעמים שקר כל כך גלוי שכל השומע ישחק לו, מלבד אותו הוזה שאין לו שום מושג כמה הוודאות הקיומית המוחלטת שלו מגוחכת.
.
.
הבעיה בדרך הזו שהיא לא מבוססת על בחינה שכלית. ההגדרה של 'שכל' כאן היא מה שמסתכל על המציאות הלא גשמית שמחוץ לאדם, כמו שעין רואה את המציאות ויודעת בוודאות אמיתית האם יום או לילה. שכל הוא יכולת בירור אובייקטיבי, אמיתי, בין מה שהוא מציאות למה שהוא אשליה ודמיון והזיה וחלום.  יש הרגשה של וודאות שצועקת שהיא לא צריכה בחינה שכלית מרוב שהיא מובנת מאליה. הוודאות צועקת כמו שאני לא צריכה בחינה שכלית לכך שאני קשור להורי, כך אני לא צריך בחינה שכלית שאני קשור לגורו שקרן פלוני, או סטאלין שמש העמים או כל כיו"ב, שכל הווייתי חווה עד שרשי שערי שהוא שמש האמת והאור המוחלט.
.
.
אני מדבר על בחינה שכלית, למרות שהיא בחינה של מי שעוד לא למד איך לחשוב והוא צריך לבחור ממי ללמוד את זה. כי יש לאדם שכל אמיתי גם לפני שלמד איך לחשוב. זה שכל שלא מספיק כדי להשיג את כל האמיתות אבל מספיק כדי לדעת אצל מי ללמוד איך חושבים. בשכל יש בחירה, כמו שכתב בשמונה פרקים. לכאורה דבר שכלי אין בו בחירה, השכל אנוס לחשוב שאחת ועוד אחת הן שתיים, ולא יכול לבחור לחשוב שהן שלוש. בשמונה פרקים שואל את זה וכותב שלמרות זאת יש בחירה אצל השכל. במק"א הארכתי ואין צורך להאריך בזה כאן.
.
.
כאן אפשר לשאול איך עושים את הבחינה השכלית הראשונית שעליה אני מדבר כאן, מה ההגדרה המדוייקת של "שכל" בהקשר הזה, איך משתמשים בשכל הזה, איך מבדילים שזה אכן שכל ולא חוויה שאינה שכלית. אין לשאלות האלה שום תשובה ואי אפשר שתהיה תשובה. כי האדם בהכרח לבד עם זה. לאדם יש בחירה חופשית ורק משום כך יש שכר ועונש (לאו דווקא במובן ההלכתי או של גן עדן וגיהנום או בצורת וגשמי ברכה, שכר ועונש זה עניין הרבה יותר רחב ועמוק), יש אחריות. רק אם האדם לבד עם השאלה הזו, ההתמודדות שלו היא שלו, ועליה הוא אחראי ועליה הוא נותן את הדין. אם מישהו הסביר לו בדיוק איך לחשוב ומה הפירוש לחשוב ומה  צריך לחשוב הוא כבר לא אחראי בעצמו, זה כבר לא שלו. כל אחד הוא בן יחיד, הוא אדם הראשון, הוא נברא כדי לעמוד בעצמו מול בוראו וכדי לבחור את דרכו בעצמו. לכן אי אפשר לתת מרשם בעל ערך מעשי איך לחשוב ומה לחשוב ומה פירוש לחשוב וכו'. מוכרח שאחרי כל הדיבורים האדם ירגיש שבסופו של דבר הוא לא יצא עם ידיעה מה לעשות עכשיו. זה שלו. הוא לבד שם. הוא לא צריך לחפש עזרה או הוראות שיפתרו לו את השאלות האלה. לכן למי שמחפש משהו מעשי כל מה שאני כותב יהיה חסר מסקנה ושורה תחתונה.
.
.
ההתחלה של אמונה מתחילה בבחירה מה אדם רואה בשכלו שהיא דרך עיון והשכלה נכונה. אחרי שהוא בחר ברב כלשהו, ממילא הוא בהכרח נותן מראש אמון שדברי הרב אמיתיים גם אלה שהוא עדיין לא מבין, ואם הוא יתאמץ ללמוד ולהבין הוא יגיע להשגה שכלית שרואה שהם אמיתיים מכח ראיית השכל את המציאות. רק ככה לומדים. הלימוד הוא סולם, מה שכבר הבנתי בשכלי ואני רואה בעין השכל שהוא אמת זה השלבים שכבר עליתי, ודברי הרב שעוד לא הבנתי אותם הם השלבים שמעלי בסולם, ואני עמל להבין אותם וכשאבין אתעלה בחכמה. אצלי הרב שמלמד מהו עיון שכלי הוא אריסטו, והרמב"ם, והתורה אינה מלמדת איך לחשוב והיא כותבת מסקנות פסוקות בלי נימוק, אבל אני מקבל אותה כרב שלי מבחינת שזה ספר הפתרונות של התרגילים. כמו מי שלומד מתימטיקה ויש לו ספר שמלמד איך חושבים חשיבה מתימטית ויש בו תרגילי מתימטיקה. ובסוף יש נספח ששם יש תשובות לא מנומקות של התרגילים. אחרי שעמלתי על תרגיל אני יכול לבדוק את התוצאה שהגעתי אליה אם היא מתאימה למספר שכתוב באותו נספח. לפעמים התשובות מניחות אותי על הדרך. למשל אם יש תרגיל ואני פותר אותו ויוצא לי מספר 18 למשל, והתשובה שבנספח שבסוף הספר אינה מספר כלשהו, אלא למשל התשובה היא: "א' גדול מב'". אז אני מבין שלא הבנתי בכלל את השאלה ואת כל המהלך ואני מתחיל ללמוד בדרך אחרת לגמרי.
כל זה נתון לבחינה מתמדת. אם הגעתי לשלב מסויים, וכבר יש לי כלים להתמודד איתו, לעיין בו, כי  עשיתי את כל הדרך עד אליו, עליתי בכל השלבים שתחתיו, ואני מעיין בו ומשיג שאינו אמת, אז אני עוזב את הרב ונפרד ממנו. וגם את התורה אם התגלה לי שהיא נגד השכל.
במורה נבוכים כותב כך בפירוש בחלק ב' פרק כ"ה:
" ולזה כלו ימי החשובים ויכלו בחקירה על זאת השאלה [האם העולם קדמון או מחודש] שאילו התבאר החידוש במופת – ואפילו על דעת אפלטון – יפול כל מה שדברו בו עלינו הפילוסופים סרה. וכן אילו התאמת להם מופת על הקדמות על דעת אריסטו תפול התורה בכללה ויעתק הענין לדעות אחרות"
.
ובתרגום שוורץ:
"ולכן כלו חיי המעולים ועוד יכלו בחקירה בשאלה זאת. שכּן אילו הוכח חידוש העולם הוכחה מופתית, ואפילו על-פי דעת אפלטון, היו בטלים כל הדברים שבהם הפילוסופים מתפרצים עלינו. כמו כן אילו התאפשרה [או "התאמתה"] להם הוכחה מופתית לקדמות על-פי שיטת אריסטו, התורה כולה היתה מתבטלת, והיו מתקבלות דעות אחרות"
.
.
הרמב"ם כותב כאן מפורש שאם יבוא בעתיד מישהו ויביא הוכחה שכלית (לפי השיפוט השכלי האישי העצמאי של הרמב"ם), שמוכיחה שהעולם קדמון, הרמב"ם יפסיק להאמין בתורה ויעבור להאמין באמונות אחרות. כל ההוכחות של הכוזרי מכך שמסורת האבות בהכרח אמיתית, לא מעלות ולא מורידות. אולי לא הבינו מה שנאמר במעמד הר סיני. או שהאלוה הטעה אותם, או שזה היה שד גדול כלשהו שיכול לעשות חזיון פלאי כזה בכח כשפים, וכל כיו"ב. בכלל אין טעם לעסוק בזה. לדתי בימינו אין יכולת להכיל את זה, לכפור בתורה ח"ו, בתורת משה רבינו שנאמרה בהר סיני, בגלל שגוי כלשהו הביא ראיה שכלית כלשהי שכעת נראית לי משכנעת – סלקא דעתך? אצל הרמב"ם זה לא חידוש גדול, זה דבר פשוט.
צורת האדם היא שכל, מהות האדם היא שכל, אם שכלו מורה לו שכך הוא בוודאי, אם לא יאמין לשכלו הוא פוסק מלהיות אדם, הוא הופך לבהמה שהולכת אחרי חלילו של הרועה בלי דעת. החזון איש בכמה מקומות אומר שאע"פ שיש הוכחות נגד דבריו, או שהוא חולק על רמב"ם שו"ע מג"א ומשנ"ב, בכל זאת "ליבי אנסני" לראות שכך הוא. ואומר שהשכל הוא המלאך שמקשר בין האדם לבין בוראו, ולכן אי אפשר לא ללכת אחריו. לכן השכל הוא מעל כל מסורת וכל מעמד נבואי וכל כיו"ב. הוא השופט העליון היחיד. כל מה שאנו מביאים ציטוטים ו"ראיות" מהתורה או רמב"ם ואריסטו, הוא משום שעד כאן בכל פעם לבסוף אחרי העיון היטב ראינו שהתורה מתאימה לעיון השכלי באופן נפלא. ואם אינה מתאימה כשמעמיקים יותר רואים שהיא כן מתאימה בדרך של עיון יותר עמוק וחריף ממה שהיה לנו לולא היינו עמלים להבין מה שכתוב. ולהביא את מסקנות העיון השכלי בלשון הזהב המאירה של התורה או הרמב"ם יש בזה תוספת בהירות ומתיקות, אבל זה לא באמת מוכיח שום דבר. זה מתקבל כאמת רק כי השכל שופט שזה אמת או שזה בחזקת אמת עד שיוכח אחרת ועדיין לא הוכח אחרת.
אם הרמב"ם יכפור בתורה מכח שכל שכלו מורה לו, הרי הוא מלמדנו שהשופט העליון הוא השכל. הכל תלוי רק בו. כל אריסטו וכל התורה הם רק כלי לימוד. כמו ספר מתימטיקה. אם למדתי בספר מתימטיקה והחכמתי בזה, והגעתי למקום שברור לי לגמרי, כשמש, שהספר טועה, לא אקבל את דברי הספר. כי הספר הוא רק כלי עזר לשכל שלי. אבל הריבון היחיד, העליון, המוחלט, הוא השכל שלי האישי העצמאי לבדו.
.
.
מאוד טפשי לחשוב שיש אפשרות אחרת. כי כל מה שנכתב או נאמר בכל מקום, תמיד צריך פירוש, ותמיד אפשר לפרש אותו בדרכים שונות. אם אדם מצטט פסוק ואומר זה מה שכתוב בתורה ואני מאמין בתורה ומקבל אותה כאמת מוחלטת בתמימות כמו שהיא כתובה, לא בגלל שכך מורה לי השכל שלי אלא כי זו מסורת אבותינו מהר סיני מפי אלהים חיים, ומובטח לנו שהמסורת שלנו אמיתית. אז נשאל אותו מה כתוב באותו פסוק שאתה קיבלת במסורת ואצלך בטוח שהוא דברי אלהים חיים. והוא ישיב כתוב כך וכך. ונאמר לו אבל אפשר לקרוא את זה אחרת לגמרי, אפשר לפרש בפירוש שלפיו כתוב כאן משהו אחר לגמרי. והוא יאמר אבל השכל שלי רואה ברור שזה הפירוש הנכון. הרי הוא סומך על שכלו ולא על המסורת. והרי תמיד הפירוש הפשוט מתגלה אחרי העיון הלמדני כשגוי. אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם. בעלי מקרא שונאים בעלי גמרא, כי בעלי מקרא קוראים פשוט, ובעלי גמרא עמלים לעיין בפשט העמוק, לא בקריאה השטחית הראשונה הפשוטה. רבי חיים שמואלביץ אמר ש'פשט' הוא הכשר שבלימודים, אבל 'פשוט' הוא טרף. זה שעת בעלי בתים שהיא היפך דעת תורה. הפשט הוא פרשנות, והוא תמיד כולו רק לפי מה שהשכל האנושי של אותו לומד באותו זמן מורה לו. והרי שבהכרח תמיד השופט היחיד המוחלט על מה שכתוב בתורה, על מה שהוא אמת, על מה שאנו מאמינים בו, הוא רק השכל האנושי לבדו ואין בלתו כלל וזה לא רק בגלל שכך כתב הרמב"ם אלא זו אמת מוכרחת ופשוטה שאי אפשר לערער עליה.
מי שעיניו פקוחות רואה בבירור שכל מי שסובר שיש מה שכתוב בתורה בעצמה, לא מה שהשכל האנושי שלי חושב ומעמיס על התורה ומפרש אותה כראות עיניו, אלא התורה כפשטה כמו שהיא, כמו שאלהים אמר אותה והתכוון בה, באופן אובייקטיבי, אנשים כאלה תמיד יוצרים עדר מוסת של קנאים דתיים פנאטיים חשוכים מרושעים נבערים חייתיים, שאין לרוע וחושך ופשע יותר מהם (גם אם באופן אישי פרטי לא כולם כאלה, כולם משתתפים ביצירת זרם ציבורי כזה). הם חושבים שהם חיים וחושבים לפי אמת אלהית מוחלטת. זה לא שכל אנושי שלי אלא כך כתוב בתורה, והתורה היא אמת גמורה. ולכן כל מי שלא חושב כמוהם הוא כופר.
ראיתי סרטון על חנות לטלפונים בשכונת מאה שערים, נכנסו לחנות כמה קנאים דתיים והתחילו לחבל בטלפונים ובחנות. המוכרת, בחורה צעירה, אמרה להם זה שטח פרטי, וכל אחד זכותו לעשות לפי הבנתו ולפי הרב שהוא בחר לעצמו, ואתם לא חייבים לקנות טלפון אבל אין לכם זכות להכנס ולחבל, ואתם עוברים על מזיק וגזל. והקנאים צעקו עליה, החנות לא שלך והטלפונים לא שלך, אלא הכל של הקב"ה, והוא אמר שטלפונים זה אסור.
אותה בחורה מוכרת היא גם כן חרדית, והיא גם כן רוצה לקיים רצון האלהים. רק שהיא, או הרב שהיא בחרה לפי דעתה להתייעץ איתו, מפרשים את התורה באופן שאין איסור בטלפון המסונן שהיא מוכרת. ואותו קנאי או רבו פירשו שיש איסור. שניהם פירשו לפי השכל האנושי שלהם. הבחורה מבינה את זה ולכן אומרת לקנאי שיעשה בעצמו כהבנתו ולא יחבל בשל אחרים. והקנאי סבור שיש דברים שהם באופן וודאי ופשוט מה שכתוב בתורה, מה שהבורא התכוון בדברים, ולא ניתנים לפרשנויות שונות.
בלי ספק יש פרשנויות שונות בהלכה כזו של טלפון שלא כתובה בפירוש, אבל גם הלכה שכתובה בפירוש גמור צריכה פרשנות. כתוב בפירוש שאסור להדליק אש בשבת. אבל האם מותר להדליק מערב שבת ולהנות מהנרות או התבשיל בשבת? האם מי שחולה מותר לו להדליק? האם מנורת חשמל מותר להדליק? וכו' וכו'. הכל תלוי בפרשנות לפי שכל אנושי. יש גם מי שיפרש שהכוונה לאש הכעס ואסור לכעוס בשבת, אבל אש ממש בוודאי פשוט שאין טעם לאסור להדליק (נדמה לנו שהפרשנות המסורתית לא מקבלת פירושים כאלה. אבל הרי כתוב בחז"ל בפירוש נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חברו ברבים. ותוספות פירשו שהלכה למעשה אם הברירה למות או להלבין פני חברו, הוא מחויב למות. ורוב הראשונים האחרים אמרו שאין הכוונה כפשוטו שעליו למות ממש. ואע"פ שזה כתבו בפירוש. וממש כך היו יכולים לפרש גם שהאיסור לא להדליק אש אינו כפשוטו באש ממש. רק שהכל הוא לפי שיקול השכל האנושי של הפרשן, גם במקומות שנדמה שהם מפורשים לגמרי.
והפרשנות הזו היא של חז"ל והיא של הראשונים והאחרונים והפוסקים, וגם אחרי שכל החכמים פירשו והדבר כתוב מפורש בספר בן זמננו שמביא את דעות הפוסקים האחרונים בביאור בהיר, עדיין כל מי שקורא יפרש את הספר לפי הבנת שכלו האנושי ובלי ספק אפשר שיהיו ויכוחים בין הקוראים למה התכוון הכותב.
.
.
יש פרשנויות מפותחות ומחוכמות ועקביות לתורה שלפיהן האלוה האמיתי הטוב הוא הנחש, ומי שנקרא אלהים הוא השטן הרע. והתורה המספרת על המאבק ביניהם ואיך השטן מתחזה לאלהים האמיתי ומוליך שולל את העולם, והחכמים האמיתיים יודעים מי באמת האלוה הטוב ועובדים את הנחש. הכינוי של הגישה הפרשנית הזו הוא גנוזיס. בנעורי ברחתי מבית הספר התיכון כדי לשמוע שיעורים באוניברסיטה על הגנוזיס. זו שיטה פרשנית שיכולה להתמודד עם כל מה שכתוב בתורה בדרך פרשנית שאם מעמיקים בה רואים שיש בה הרבה צדדים משכנעים, והרבה שכל עמוק ונכון. בויקיפדיה יש ערך טוב על זה, שמראה קצת מהצדדים המעניינים והנוגעים באמת של הפרשנות הזו.
זו קריאה שבהחלט מתקבלת על הדעת של פסוקי התורה. והיא מתאימה לפשט הפסוקים, ולפי הנחות היסוד של הגישה הזו הפסוקים מתפרשים יפה לפי כתבם הפשוט. מי שאומר שהוא קורא את התורה בלי שיקול דעת פרשני של שכל אנושי, מניין לו שלא לקרוא את התורה כך? אולי זה מה שקיבל משה רבינו בהר סיני? אלא אם אנו סומכים על התבוננות השכל האנושי שלנו שצריך עמל עיון גדול לדחות בוודאות את הגישה הזו, וזו שאלה של כפירה בתורה או לא, כך אנו צריכים באותה מידה לסמוך עליו לומר שהתורה אינה אמיתית אם תהיה הוכחה שכלית לקדמות העולם.
.
.
מה שמשה רבינו בתוכחותיו כותב פסוקים כעין:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם."
אין הכוונה להוכיח שהתורה או מציאות האלוה הם אמת שהרי ראינו בעינינו, לפי כל המשך הפרשה רואים שלא על זה הדיון. אלא העניין הוא לטעון כיצד אינכם מתגברים על יצר הרע. הרי בעצמכם ראיתם וזה היה אמור לסלק מכם את יצר הרע.
.
מה שמדובר על מסירה מאב לבן, "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְהוָה עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו." הכוונה ללמד את דרכי החכמה והעיון, ולהיות עם חכם ונבון, שהעם כציבור שומר על הידיעה איך לעיין בחכמה.
מה שכתוב והגדת לבנך, הכוונה שהניסים של יציאת מצריים באו ללמד חכמה למי שיודע לעיין חכמה, ובאו גם להשפיע על כח הדמיון, הרגש, החלק הילדותי שבנו, שייכנע לשכל וישמע בקולו ויתלמד ממנו, ולא ינסה למרוד בשכל. כי עיון שכלי לא מסתפק בכך שהרובד השכלי יודע, אלא השכל צריך ללמד את כל כוחות הנפש. כמו שכתב בתחילת שמונה פרקים שכל חלקי הנפש הם אחד. לכן אם השכל באמת יודע משהו, אז בהכרח הידיעה הזו צריכה להימצא גם בנפש הזן ונפש המרגיש ונפש המדמה ונפש המתעורר. שהרי הכל הוא נפש אחת וכל אלה הם רק גילויים של אותה נפש עצמה ברבדים שונים. והלימוד מתחיל בנפש השכלית וכשהוא מתברר יותר ומאיר יותר ונעשה ברור ומדוייק יותר הוא מתקבל גם בחלקי הנפש הנמוכים יותר. למשל מי שאומר שיעור בישיבה, ככל שאצלו העניין בהיר ומדוייק יותר, שהוא עמל בו שוב ושוב עד שהתברר אצלו מאוד, הוא יוכל להסביר אותו לילדים צעירים יותר. כמו שכתב בסוף המורה נבוכים ששלמות ההשגה השכלית מתבטא ב"והלכת בדרכיו". שהחכמה מתאחדת עם כל כוחות הנפש וממילא כלי המעשה פועלים לפי החכמה. ויש בכוחות הנפש הנמוכים צד של נטיה למרוד בזה, וניסים כמו ניסי מצריים, או מעמד הר סיני, מדברים בשפת הדמיון, שפת הילדים, שהיא השפה של כוחות הנפש היותר נמוכים, והניסים וקולות השופר והאש וכו', מכניסים בכוחות הנפש הנמוכים מורא כלפי השכל והם מקשיבים לשכל ומקבלים ממנו בלי למרוד. לכן כשיש נזיפה למה כוחות הנפש הנמוכים מרדו וחטאו, הטענה כוללת הרי ראיתם את הניסים ואת מעמד הר סיני וכיו"ב. בכל אופן וודאי אין שום צד להביא הוכחה שכלית לאמיתת התורה ומציאות האל מהניסים או מעמד הר סיני וכל כיו"ב. הרי פשוט אצל השכל שזה לא באמת מוכיח, ולכן השכל מכריח לפרש באופן שאין הכוונה להביא ראיה שכלית.
.
.
.
.
מן הסתם הרבה לא פותחים את התגובות, והיה עניין בתגובה כאן שלענ"ד הוא חשוב, לכן אני מעתיק לכאן:
לשון המגיב:

תכלס' נשארתי עם שאלה,

האם היהודי הוא יהודי, בגלל שבגיל 3 שמו לי כיפה על הראש, או שצריך יום אחד להוריד אותה לגמרי, ואז לשים אותה מחדש אחרי הבחינה השכלית (כיפה כמטפאורה לחינוך וסביבה).
לכאורה השכל מחייב את האפשרות השניה, אבל עוד לא הכרתי את האדם שהגיע לבחינה השכלית הזאת.

  • nirstern הגיב:

    לא כל כך הבנתי את השאלה. נניח שלא הכרת יהודי. מה הקושיא בזה. בשום מקום לא כתוב שבכל מקום ובכל זמן העולם יהיה מלא בכל כך הרבה יהודים, שכל אחד בהכרח יכיר יהודי בסביבתו הקרובה. החזו"א אמר פעם שבכל היישוב הוא מכיר רק עשרה יהודים כשרים. ושאלו אותו למה הוא מדפיס, הרי אין אפילו אחד שיכול או מעוניין ללמוד בעיון כזה, והוא השיב שהוא מדפיס בשביל הדורות הבאים.
    והיו בהרבה תקופות ומקומות מצבים כאלה. גם אליהו הנביא הרגיש כך, ואברהם לפני שלימד תלמידים בהכרח היה היהודי היחיד בעולם. משם התחלנו, אברהם העברי, שהוא מעבר אחד וכל העולם מעבר השני. ואנו נקראים עבריים, כי גם אנחנו מתחילים מהבדידות. לבנות משפחה ואומה זה לא מובן מאליו. וכל אחד במובן עמוק מוכרח לבנות לעצמו את זה מההתחלה. לפחות לבחור בבחירה אמיתית. לא רק בגלל ששם נולדתי וכך חונכתי.

    .
    מבחינה רגשית, אותו רגש של ילד כלפי הוריו, הוא הוא הרגש שלו לבוראו כשהוא גדל. זה אותו רגש עצמו ממש. זה ברור מהסתכלות על המציאות. זה גם ברור מהתורה. מהטעמים למה מצוות כיבוד הורים לא דוחה שום איסור גם לא מדרבנן, ואע"פ שעשה דוחה לא תעשה. ומהטעמים לבן סורר ומורה ועוד.

    הצורך להשתייך לקהילה זה גם כן אותו רגש עצמו. לכן הרגש המשתוקק לקהילה הוא רגש דתי, גם בלי שהקהילה היא עניין דתי. למשל המשפחה.

    מעטים מוצאים מימוש וסיפוק לצורך להשתייך לקהילה במשפחה שלהם. כי נדיר שאדם יכול להרגיש אמיתי לגמרי, כן לגמרי, פתוח וגלוי, אותנטי, להיות חופשי להיות מי שהוא באמת, כשהוא בתוך המשפחה. זה כמובן מצריך לעסוק גם בינו לבין עצמו בשאלות איזה חלק מהעולם הפנימי, הרגשות, הרצונות, הוא באמת משלי. מה אני בכלל יודע על זה.

    אם יש אידיאולוגיה סוחפת, קיצונית, קל לצעיר להרגיש שזו קהילה ששם זה באמת הוא. היהדות כבר לא כזו ברובה (יש בזה טוב, כי קהילות כאלה לרוב לא אמיתיות). גם בה יש שמרגישים שכקהילה הם לא יכולים להיות בה מי שהם באמיתיות. לכן חלק חשוב ממבקשי האמת לא מרגישים נוח בקהילה שמבוססת על חיים דתיים משותפים.

    לענ"ד המהלך הבריא הוא לחזור למסגרת המשפחתית ולעבוד שם על כנות ופתיחות ואמיתיות ותקשורת מלאה ומספקת. זה הבסיס הראשוני הטבעי לתחושת השייכות. כששם זה לא חי, כל מעגל רחב יותר לא יהיה מספק ואמיתי. כי הוא יצטרך להיות תחליף למשפחה. זה בהרבה מקרים קשה ומפחיד וכבד. זה סימן שזו עבודה אמיתית.
    בחז"ל הכלי שעליו שורה שכינה היא המשפחה. לא היחיד ולא הקהילה הרחבה יותר. לא הישיבה או החסידות או היחידה בצבא וכל כיו"ב. לא רק איש ואשתו (שכמובן זה העיקר והבסיס והכי חשוב) אלא גם ההורים, האחים הדודים וכו'. אין שכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל. לא כל דבר אישי אפשר לפתוח עם הדוד או עם סבתא, אבל תקשורת יכולה להיות אמיתית וכנה ומשמעותית גם כשהיא מתחשבת בכלים של המשתתפים ומתאימה את עצמה להם. ההתמודדות מול התמונה שהם רוצים לצייר אותי לפיה, בלי שהפחד מהשיפוט שלהם ישתק אותי. לצייר להם את התמונה עלי הכי קרוב לאיך שאני מרגיש שלא מזייף אותי.

    אני מכיר צעיר שמאוד אוהב מוזיקה ולמד מוזיקה, ומגלה כמה קשה להתפרנס מזה. הוא נותן שיעורי גיטרה לילדים וסובל. הכרתי פסנתרנית קונצרטים ממוסקבה שעובדת כנגנית אורגנית בשיעורי ריתמיקה בגני ילדים וסובלת.
    לאותו צעיר העליתי רעיון, אולי תעבוד בעבודה נורמלית שאתה קצת אוהב ולא קשה מדי להתפרנס ממנה, ובערב תנגן ותופיע. הוא השיב אבל מוזיקה זה המקצוע שלי והחיים שלי, זה מה שאני אוהב לעשות ולכן רוצה מזה להתפרנס.
    והמציאות (כלומר הקב"ה) שואלת: אבל זה לא קורה ולא נראה באופק?
    הנמשל הוא עניין השאיפה לקהילה, שזה נתפס בצדק כדבר שיש לו שייכות לדת, אבל אם לא קורה במציאות שיש קהילה דתית שמספקת שייכות אמיתית וטובה, אולי אפשר לחפש את תחושת השייכות לא בדת אלא במשפחה. מי שאין לו אפשרות, אפשר לבנות קבוצת חברים במקום משפחה, בלי קשר לחיים דתיים. ולהפריד בין השאיפה ללמוד על יהדות לבין השאיפה לשייכות.
    זו לא עצה. אני לא יודע לייעץ, ולכל אחד יש מצב שונה לגמרי. אני רק משתף איך אני מתמודד עם זה.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 123 - על הוכחות לאמיתת התורה ומציאות האל. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

20 תגובות על 123 – על הוכחות לאמיתת התורה ומציאות האל

  1. דוד הגיב:

    תודה ניר. דברים מאירים ומיישבים את הלב.
    ירבו כמותך בישראל.

  2. תלמיד הגיב:

    ולאחר הביקורת של קאנט ?

  3. torahandi הגיב:

    כמה הערות..

    מצטט מהפוסט "לכן בכלל לא אכפת לנו מההוכחות שהכוזרי עוסק בהן, וכל כיו"ב, האם יתכן שאבותינו מסרו לנו שקר או לא. האם מעמד הר סיני הוא אמת היסטורית או סתם סיפור. אם התוכן של המעמד מובן בשכל הרי הוא אמת גם אם זה סיפור שמישהו המציא, ואם התוכן לא מובן בשכל הרי שאין לנו את מעמד הר סיני, כי דיברו שם בסינית ואנחנו לא מבינים מה אמרו שם." ע"כ

    אני מבין את המשפט הזה אם הוא היה נאמר רק על המצוות המובנות בשכלנו, אבל מה לגבי כל השאר ?
    הרי התורה מכילה אין סוף מצוות ורובן לא מובנות, בטח לא בפרטיהן ודיקדוקיהן, ולמה לקבל אותן אם אין שום הוכחה שיכלית לאמיתת התורה ?

  4. torahandi הגיב:

    מצטט מהפוסט: "אין שום ערך לקישקושים של מי שאין לו מושג כלל בנגינה. אם הייתי מקליט את אותם קשקושים לא היה שום אדם שרוצה לקבל את התקליט אפילו בחינם."

    אני לא בטוח.. אם היום יביאו לי את התקליטים ויגידו לי שניר ניגן אותם בגיל 13, סביר מאוד שאמצא בהם הרבה..

    וגם אם זה לא היה אתה, תחשוב כמה כוחות נפש באות לידי ביטוי דווקא בקונסטלציה הזאת של ילד בן 13 שלא יודע לנגן אבל יושב שעות על הפסנתר ובטוח שהנגינה שלו מלאת יופי ורגש. אני מניח שאוזן מיומנת תמצא שם הרבה.

    זה בצורה הפוכה מזכיר את הציורים של האמנים הגדולים, שלעין לא מבינה, נראה כמו ערימת קישקושים…

  5. torahandi הגיב:

    תכלס' נשארתי עם שאלה,

    האם היהודי הוא יהודי, בגלל שבגיל 3 שמו לי כיפה על הראש, או שצריך יום אחד להוריד אותה לגמרי, ואז לשים אותה מחדש אחרי הבחינה השכלית (כיפה כמטפאורה לחינוך וסביבה).
    לכאורה השכל מחייב את האפשרות השניה, אבל עוד לא הכרתי את האדם שהגיע לבחינה השכלית הזאת.

    • nirstern הגיב:

      לא כל כך הבנתי את השאלה. נניח שלא הכרת יהודי. מה הקושיא בזה. בשום מקום לא כתוב שבכל מקום ובכל זמן העולם יהיה מלא בכל כך הרבה יהודים, שכל אחד בהכרח יכיר יהודי בסביבתו הקרובה. החזו"א אמר פעם שבכל היישוב הוא מכיר רק עשרה יהודים כשרים. ושאלו אותו למה הוא מדפיס, הרי אין אפילו אחד שיכול או מעוניין ללמוד בעיון כזה, והוא השיב שהוא מדפיס בשביל הדורות הבאים.
      והיו בהרבה תקופות ומקומות מצבים כאלה. גם אליהו הנביא הרגיש כך, ואברהם לפני שלימד תלמידים בהכרח היה היהודי היחיד בעולם. משם התחלנו, אברהם העברי, שהוא מעבר אחד וכל העולם מעבר השני. ואנו נקראים עבריים, כי גם אנחנו מתחילים מהבדידות. לבנות משפחה ואומה זה לא מובן מאליו. וכל אחד במובן עמוק מוכרח לבנות לעצמו את זה מההתחלה. לפחות לבחור בבחירה אמיתית. לא רק בגלל ששם נולדתי וכך חונכתי.

      .
      מבחינה רגשית, אותו רגש של ילד כלפי הוריו, הוא הוא הרגש שלו לבוראו כשהוא גדל. זה אותו רגש עצמו ממש. זה ברור מהסתכלות על המציאות. זה גם ברור מהתורה. מהטעמים למה מצוות כיבוד הורים לא דוחה שום איסור גם לא מדרבנן, ואע"פ שעשה דוחה לא תעשה. ומהטעמים לבן סורר ומורה ועוד.

      הצורך להשתייך לקהילה זה גם כן אותו רגש עצמו. לכן הרגש המשתוקק לקהילה הוא רגש דתי, גם בלי שהקהילה היא עניין דתי. למשל המשפחה.

      מעטים מוצאים מימוש וסיפוק לצורך להשתייך לקהילה במשפחה שלהם. כי נדיר שאדם יכול להרגיש אמיתי לגמרי, כן לגמרי, פתוח וגלוי, אותנטי, להיות חופשי להיות מי שהוא באמת, כשהוא בתוך המשפחה. זה כמובן מצריך לעסוק גם בינו לבין עצמו בשאלות איזה חלק מהעולם הפנימי, הרגשות, הרצונות, הוא באמת משלי. מה אני בכלל יודע על זה.

      אם יש אידיאולוגיה סוחפת, קיצונית, קל לצעיר להרגיש שזו קהילה ששם זה באמת הוא. היהדות כבר לא כזו ברובה (יש בזה טוב, כי קהילות כאלה לרוב לא אמיתיות). גם בה יש שמרגישים שכקהילה הם לא יכולים להיות בה מי שהם באמיתיות. לכן חלק חשוב ממבקשי האמת לא מרגישים נוח בקהילה שמבוססת על חיים דתיים משותפים.

      לענ"ד המהלך הבריא הוא לחזור למסגרת המשפחתית ולעבוד שם על כנות ופתיחות ואמיתיות ותקשורת מלאה ומספקת. זה הבסיס הראשוני הטבעי לתחושת השייכות. כששם זה לא חי, כל מעגל רחב יותר לא יהיה מספק ואמיתי. כי הוא יצטרך להיות תחליף למשפחה. זה בהרבה מקרים קשה ומפחיד וכבד. זה סימן שזו עבודה אמיתית.
      בחז"ל הכלי שעליו שורה שכינה היא המשפחה. לא היחיד ולא הקהילה הרחבה יותר. לא הישיבה או החסידות או היחידה בצבא וכל כיו"ב. לא רק איש ואשתו (שכמובן זה העיקר והבסיס והכי חשוב) אלא גם ההורים, האחים הדודים וכו'. אין שכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל. לא כל דבר אישי אפשר לפתוח עם הדוד או עם סבתא, אבל תקשורת יכולה להיות אמיתית וכנה ומשמעותית גם כשהיא מתחשבת בכלים של המשתתפים ומתאימה את עצמה להם. ההתמודדות מול התמונה שהם רוצים לצייר אותי לפיה, בלי שהפחד מהשיפוט שלהם ישתק אותי. לצייר להם את התמונה עלי הכי קרוב לאיך שאני מרגיש שלא מזייף אותי.

      לפעמים אבא זה הכי קשה. יש אבות שאומרים אם אתה לא לומד יום שלם אז אין לי על מה לדבר איתך. אתה לא הולך בדרך שאני מאמין בה. הכרתי גם פרופ' בעל שם עולמי, נשיא אוניברסיטה, שבנו המחונן בחר להיות מוזג במסבאה של גייז. אם הלב של אבא מוקף קליפה, והוא לא ממלא את אחריותו להיות בקשר נפשי חי טוב ואמיתי עם בנו, אז הבן יכול להלחם לחפש להגיע אל הלב של אבא השבוי בתוך הקליפה. האבא גם הוא קרבן של הקליפה ולפעמים הבן הוא זה שצריך להשיב את הלב. כל כמה שזה קשה ולא טבעי.

      אני מכיר צעיר שמאוד אוהב מוזיקה ולמד מוזיקה, ומגלה כמה קשה להתפרנס מזה. הוא נותן שיעורי גיטרה לילדים וסובל. הכרתי פסנתרנית קונצרטים ממוסקבה שעובדת כנגנית אורגנית בשיעורי ריתמיקה בגני ילדים וסובלת.
      לאותו צעיר העליתי רעיון, אולי תעבוד בעבודה נורמלית שאתה קצת אוהב ולא קשה מדי להתפרנס ממנה, ובערב תנגן ותופיע. הוא השיב אבל מוזיקה זה המקצוע שלי והחיים שלי, זה מה שאני אוהב לעשות ולכן רוצה מזה להתפרנס.
      והמציאות (כלומר הקב"ה) שואלת: אבל זה לא קורה, ולא נראה באופק?
      הנמשל הוא עניין השאיפה לשייכות, שזה נתפס בצדק כדבר שיש לו קשר לדת. זה באופן טבעי חלק אורגני מהדת. זו השלמות של חיים דתיים. המחשבה היא שבגלל שאני דתי, הדת אמורה לספק לי את הצורך בשייכות לקהילה. ובעיני זו אותה חשיבה כמו שאם אני מוזיקאי אז כל חיי יהיו סביב במוזיקה וגם אתפרנס מזה. זה מצב אופטימלי, אבל אם המציאות לא מאפשרת אותו, לא צריך להיות מקובע על זה.

      אם לא קורה במציאות שיש קהילה דתית שמספקת שייכות אמיתית וטובה, אולי אפשר לחפש את תחושת השייכות לא בדת אלא במשפחה. מי שאין לו אפשרות, אפשר לבנות קבוצת חברים במקום משפחה, בלי קשר לחיים דתיים. ולהפריד בין השאיפה ללמוד על יהדות לבין השאיפה לשייכות.
      זו לא עצה. אני לא יודע לייעץ, ולכל אחד יש מצב שונה לגמרי. אני רק משתף איך אני מתמודד עם זה.

      • torahandi הגיב:

        2 שאלות:

        1. אם חיי משפחה כל כך חשובים, הרי הדבר הראשון שקורה בה הוא השכנוע של הילדים באמיתות, צדקת ויופי דרכנו, וזו שטיפת מח שלכאורה חוסמת לילד את הדרך להגיע לבחינה שכלית מוכרחת, הוא תמיד יהיה נגוע בחומר שהזריקו לו לדם בינקות. ואנו מעוללים זאת עם כל ההידור.

        2. אני עדיין לא מבין את השורה האחרונה: בהנחה שהשכל הוא העליון, ובהנחה שאין הכרח שכלי לרוב מצוות התורה, ולא הכרח שכלי לאמיתותה, יוצא שהתורה (כתורה – בכללותה) לא מחייבת אף אדם, כל אדם יתחייב רק לחלק שעבר את מסננות השכל. האם זו כוונתך ?

        • nirstern הגיב:

          1 – לגבי חינוך, הוא אמור להיות אמיתי. אם אדם בעצמו לא סגור לגבי צדקת ויופי דרכנו, אלא יש לו שאלות וחיפוש, הוא אמור להעביר את זה גם לילדיו.
          ברור שילד תמיד יהיה מושפע עד מאוד מהוריו, הם תמיד יהיו הבסיס. הוא לעולם לא יתחיל ממקום "אובייקטיבי" נייטרלי. אבל עם זה אין שום סיבה לשטוף לילדים את המוח, אפשר לומר להם את האמת: אני לא יודע, אני לא בטוח, אני מבולבל, אני רוצה להאמין אבל לא בטוח שמצליח, זו דעתי אבל יכולות להיות דעות אחרות, וכל כיו"ב.
          בכל דבר, ילדים חזקים מספיק להתמודד עם כל אמת. גם עם אמיתות כמו אבא ואמא כבר לא אוהבים ומתגרשים. לאמא יש סרטן, לך יש סרטן, ריח הסיגריה בשרותים זה באמת אבא שעישן בשבת, כי הוא לא עמד בנסיון, או כי הוא לא מאמין שאסור, וכו' וכו'. כל זה וכיו"ב הוא חיים, וילדים בכל גיל בהחלט יכולים להתמודד עם כל צדדי החיים. מה שהרסני להם הוא שקרים וסיסמאות ריקות. הילדים לא יהיו יותר צדיקים או שלמים בדעתם מאיתנו או פחות פגועים נפשית מאיתנו. כי הם גדלים אצלנו, והם רואים בדיוק מי אנחנו, ואיפה אנחנו משקרים, לעצמנו ולהם, איפה אנחנו פועלים מכח פגיעות נפשיות או מידות רעות. הם חשופים לכל ולוקחים הכל פנימה.

          .
          .
          2 – לפי חז"ל ומפורש בראשונים, הרמב"ם והרמב"ן והחובות הלבבות, כל דברי התורה וכל המצוות, וגם החוקים, הם שכליים. אפילו פרה אדומה (אכמ"ל לגבי פרה שזה סוגיא בפנ"ע. משה ואברהם וודאי ידעו טעמה).
          אנחנו לא יכולים להגיע לזה בהתחלת הדרך, לכן כרגע איננו יכולים לשפוט. בטהובן כתב אקורד מסויים בסונטה לפסנתר, שיש אומרים שהוא שגוי ביחס לשלמות המהלך של היצירה. אם תשאל אותי, כל תשובה שאומר לא תהיה רצינית. אין לי את הרמה המקצועית להיות בעל דעה בזה. לכן אין לנו ברירה אלא להחליט האם ברצוננו לתת אמון מראש בהצהרות כאלה או לא, עד שנתלמד ונגיע לרמה שיש לנו דעה עצמית בזה.

          התורה נתונה לבחינת השכל, ורק מה שהתאמת בשכל מחייב. הרמב"ם כתב שאם יוכיחו לו הוכחה פילוסופית שתתאמת בשכלו, הוא יכפור בתורה ולא יקיים מצוות.
          אני לא אעשה כמוהו, כי אין לי רמה פילוסופית מספקת. אולי הפילוסוף שהוכיח נגד התורה בלבל אותי ולא ידעתי למצוא את הטעות במהלך שלו.

          אפשר לשאול למה אני מניח מראש שאם אגיע למדרגה של פילוסוף מקצועי כראוי, התורה תתאמת בשכלי, ומכח זה אני מקבל את התורה כעת למרות שכעת היא לא התאמתה בשכלי.
          התשובה היא כמו שאני מקבל רופא שינתח אותי למרות שלא בדקתי אם הוא בקי, או לומד מתימטיקה מספר, רק כי כתוב על הכריכה שלו שהוא ספר מתימטיקה, בלי שבדקתי אם המחבר בקי כראוי, וכל כיו"ב. או שואל רב פסקי הלכה, למרות שלא בחנתי את ידיעותיו. אין סיבה דווקא לא לקבל מראש דברים כאלה, רק מעקשנות. הרי אם לא אניח מראש שהספר יודע, לא אוכל ללמוד שום דבר משום ספר. אז אני מניח מה שמסתבר בעיני (או סתם סברא, או תחושת בטן יותר עמוקה), ואם אחרי הלימוד בספר התברר לי שהוא טעה, אז אעזוב אותו. כך גם לגבי התורה.

          אני מכיר אדם שגדל ברוסיה ולא שמע שם את המילים תורה ומצוות כלל. הוא מאמין גדול ושלם באלהים, ומה שצריך להיות יושר וצדק ומניעה מעריות נובע אצלו מכך שיש אלהים בעולם, כלומר הוא מקיים ז' מצוות בני נח. כאדם הוא אדם שלם, צדיק וחסיד, וראוי לעוה"ב. מכח שכלו לחוד. גם בלי רמה פילוסופית של אריסטו ורמב"ם. הוא מלגלג עלי שאני מתעניין בתנ"ך תלמוד ואריסטו. בעיניו הם ספרים הזויים וההתעניינות בהם תמוהה ביותר.

          המהלך של לפרט את ז' מצוות בני נח לתרי"ג, ברית הר סיני, לדעתי אותו אדם אנוס לגבי זה. אין עליו שום תביעה, כי זה לחלוטין לא שכלי בעיניו. אצלו זה כמו מה שאנו חושבים על המיתוסים של מצרים העתיקה וכיו"ב. על חתולים שהם אלים וכיו"ב. אין תביעה על אדם לפעול הפוך משכלו.

          אם בן ישיבה אצלו התורה וחז"ל נתפשים כמשהו טפשי ופרימיטיבי ומיתולוגי בלי שום שייכות לשכל, הוא גם אנוס לפי ההלכה. כי הוא אנוס להיות אדם. זה לא באמת אונס, זה לכתחילה רצון הבורא שיהיה אדם. רחמנא ליבא בעי. הלב הוא האדם, ועיני הלב הן השכל שאיתו האדם רואה דרכו, ואם הוא רואה שהתורה זו כסילות גמורה, זה היותו אדם. צורת האדם היא שכלו. לכן כיוון שנברא כאדם ורצון בוראו שיהיה אדם, רצון בוראו שיטוש לגמרי כל שייכות עם התורה, שיהיה בן נח כשר, כלומר אדם כשר. ויהיה לו עוה"ב גדול.

          אני מכיר רבים מרקע דתי שאצל שכלם ואנושיותם התורה היא כעשן לעינים וחצץ לשיניים. ובגלל פחד, חינוך שהוטבע חזק מדי, הם ממשיכים להתקוטט עם עצמם ועם התורה, לכודים בזה. אין להם חיים, זה רק הרס. אין לי שום ספק שהתורה לא ציוותה על זה והבורא לא חפץ בזה. זה יחס שהוא רק פחד במובן הרע. זה הרבה יותר כפירה מאשר להתגרש יפה ובכבוד כמו בני זוג שלא מחוברים יותר. להישאר ולהתקוטט ולהרוס את החיים זה יותר פירוד מגירושין בדרכי נועם וכבוד.
          אםך אדם אומר לבורא, אני אכן ענף מנשמת מי שהתחתן איתך במעמד הר סיני, אבל זה לא עובד בינינו. אתה רואה. כתוב וחי בהם ולא שימות בהם. בראת אותי כאדם, עם שכל ולב, אני רוצה לחיות, במלוא מובן המילה, גם רגשית ונפשית ורוחנית. החתונה בינינו לא מאפשרת לי. אז אני חוזר להיות רק אדם, בן נוח. אני אהיה בן שלך, לא אשתך. הקב"ה לא יאמר אני דווקא רוצה שתישאר בנישואין אומללים של התעללות ומחנק ומוות נפשי. זה הרי מפורש, וחי בהם ולא שימות בהם. כבר הבאתי ראיות הלכתיות שזה נאמר גם על חיי נפש ולא רק על חיי גוף.

          כתוב, לא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל. אם זה מייגע זו לא תורת ה'. גם במו"נ כתב כעין זה. וגם בחז"ל. מי שהתורה לא נראית אצלו הגיונית, אין לך יגיעה יותר מזה. הסבל הכי גדול זה למלא פקודות שנראות לי מוטעות. שרירותיות. לכן מי שאצלו התורה נראית אוסף פקודות חסרות הגיון, בלי ספק מה שהוא קורא לו "תורה" זו לא באמת התורה. ומה שהוא קורא לו "אלהים" זה צשהו אחר. זה לא אלהים. לכן בלי ספק התורה מחייבת אותו מייד להפסיק לעבוד תורת שקר ועבודה זרה. הוא מחוייב מההלכה להפסיק עם השקר, כלומר קיום המצוות ועבודת האלוהים לפי הטעות שבידו, , ורק אז יוכל לחפש את האמת. כל הכופר בע"ז נקרא יהודי, ונחשב שקיים את כל התורה.
          שמעתי מהרבה יוצאים בשאלה שרק אחרי היציאה בשאלה נפקחו עיניהם לטעום מהאמת והטוב שבתורה, באמונתה ועבודתה. גם אני הרגשתי כך. זו אמירה קשה, אבל לי ברור שמה שנקרא בימינו "יהדות", מבחינה תורנית והלכתית זו כת ע"ז שמתחזה כיהדות.

          הם אומרים שהם עושים בדיוק לפי הכתוב בספרים. אבל כל מה שכתוב עובר בהכרח פרשנות של הקורא. קריאה היא פרשנות תמיד. והפרשנות שלהם הופכת את מה שהם קוראים בספרים לשקר ועבודה זרה. כמובן בדעת, וגם ברגש, ואפילו במעשה ההלכתי מצוותיהם ההלכתיות הן עבירות הלכתיות.

          למשל אם יש שניצל עוף בהכשר גלאט מהודר ביותר. והתערבב בתוך האריזות שליש מהשניצלים בשר נבלה וטריפה. באופן שלהלכה מותר לכתחילה מצד שהולכים אחר הרוב. ולפי ההלכה כל חתיכה שתאכל היא מהרוב, כלומר מהודרת גלאט בהידור הכי גדול. האם ההכשר ישאיר את האריזה עם חותמת הבד"ץ וכיתוב שזה גלאט מהודר? אלא הם יפסלו את הכל ויעברו במזיק כלפי בעל המשחטה ועוד עבירות רבות כאלה. וזו גם כפירה כאילו נבלה אסורה מכח עצמה ולא מכח צו המלך שאמר ללכת אחר הרוב, או ממציאות רוחנית שנבראה בה שתלויה בדיני רוב. (יש מקרים בהם ההליכה אחר הרוב היא הלכה פשוטה לגמרי שלא מצריכה שיקול דעת והכרעה, ולכן זה נשאר גלאט)
          .
          .
          או למשל מצווה מסוג אחר, קראתי סיפור שבחור שאל את החזון איש, שיש לו סבתא זקנה חולה, שיש הרבה בני משפחה שנמצאים איתה, אבל היא רוצה דווקא אותו לידה, האם מותר לבטל לימודו ולשבת איתה ככל חפצה. והחזו"א פסק לו שיישב עם הסבתא כחפצה, כי על ידי עדינות נפש נעשים כלי לתורה. אפשר להבין שזו לא שאלה שהרי ליבו גומר לו להיות עם סבתא. ואם ליבו לא אומר לו, עליו לברר עם עצמו מניין האכזריות וערלת הלב. ואם אין לו יכולת לשנות את רגשותיו, וודאי אין טעם לשבת ליד סבתא בשקר, כשפיו וליבו אינם שווים.
          אבל בישיבות מפרשים שזו מצווה לשבת ליד סבתא. לא עושים את זה כדבר טבעי שנובע מהלב, מעדינות הנפש, אלא כמצווה של קיום פסק החזון איש. וכך הפכו דרכי חיים לדרכי מוות, בפירוש שקרי למילים כתובות שתמיד סובלות כל פירוש.
          .
          .
          או למשל כתוב שאדם חייב לישון עם אשתו בלי בגדים תחת אותה שמיכה בקרוב בשר גם כשאין בדעתו לקיים עונה (עיין רש"י שבת יג א, וגם עם בתו קטנה עד בערך גיל י"א, ואמו כשהוא קטן, ישן כך). זו הלכה גמורה וחיוב גמור, ולומדים מהפסוק שארה לא יגרע. (אם משמש בבגדים זה מנהג פרסיים ויגרש ויתן כתובה. החיוב הוא תמיד לישון בקרוב בשר. אבל השיעור אינו בכלשהו, שאם ישן דקה אחת בלי קירוב בשר כבר עבר איסור מדאורייתא ויגרש ויתן כתובה, אלא השיעור לעבור עליו הוא על זמן תשמיש, שאז עיקר חיוב קרוב בשר, ואם שימש בבגדו עבר. ומכל מקום עיקר המצווה היא שזה יהיה ההרגל תמיד)

          שאלתי אחד מגדולי הדור הליטאים הכי מפורסמים למה לא נוהגים כך, והוא השיב שזה פריצות וקלות ויביא לקרי ואנו נוהגים בקדושה יתירה וצניעות. ושאלתי שאדרבא כתוב בגמרא שהטומאה היא לישון בבגדו כמנהג פרסיים טמאים, וקירוב בשר הוא מנהג ישראל קדושים. והוא הניע ידו בביטול כאילו אני מדבר דברי הבל. והרי לא אמרתי אלא את לשון חז"ל ורש"י.
          הרי שלמעשה מושג הקדושה והצניעות ה"יהודי" שלנו הוא באמת כדעת הפרסיים הרשעים האכזריים עובדי עבודה זרה, והוא להיפך ממנהג ישראל הקדושים הצנועים. אנו מפרשים צניעות וקדושה בפירוש הפוך מהאמת. באופן שהוא עברה ואיסור, כדעת הפרסיים עובדי עבודה זרה המקודשים לגיהנום כמו שאמרו עליהם חז"ל.
          .
          .
          וכשמתבוננים היטב רואים שכל מצוותיהם של הדתיים הנושאים לשווא בשם יהדות הן עבירות, וכל דעותיהם הן עבודה זרה ושקר. כי פירושיהם לכתובים שקריים. לכן להפסיק קיום מצוות כזה ולעזוב את כת השקר וע"ז הזו, זו המצווה הכי גדולה והכרחית לפי אמיתה של תורה.

          זו כמובן רק דעה אישית פרטית סובייקטיבית שלי. אני באמת סבור שאין בזה מסמרות ושכל אחד נפגש עם הדברים האלה מהזווית שלו, במצב המסויים שלו. זה הכל הכללות. וכל אחד יכול לפרש בזה כמו שהוא רואה. באופן פרטי אישי אני מכיר חרדים שאני מעריך מאוד מכל בחינה. רק שיתפתי איך ההסתכלות אצלי, באופן אישי, בנושא הזה.

  6. י.ד. הגיב:

    דומני שהמחלוקת בין הכוזרי לרמב"ם היא האם ניתן לראות את ה' מתוך המציאות או רק מתוך ההתגלות ההיסטורית של מעמד הר סיני והמסורת. לטעמי נימוקים טובים יש לשני הצדדים והמגיב למעלה הזכיר כמה מהם. אתה כמובן נמצא בצד הרמב"ם אבל לדעתי הדברים לא ברורים כל כך.

    הביקורת שלך על העולם החרדי היא כתמיד מרתקת למרות שיש בה עניין והיפוכו (שהרי את תורתך קיבלת מהעולם החרדי שעליו אתה זורק בוץ עכשיו). היות ואינני חרדי אבל כן משתדל להיות בן אדם דתי – קשה לי לומר מה מתוך זה רלבנטי אלי. ההסתכלות שלי היא שונה, אבל אולי זה רק מוכיח שאינני למדן.

    • nirstern הגיב:

      כתבתי כבר, ואף פעם לא מיותר לחזור על זה, ש"זריקת הבוץ" זה נובע מהחוויה הסובייקטיבית שלי, במצב המסויים שהייתי ושהנני, עם כל העניינים הרגשיים וכו'. אני לא חוקר ולא מתיימר להעמיד תמונה אובייקטיבית מאוזנת שחותרת לדיוק מדעי, אלא רק לשתף חוויה אישית..
      אני חושב שזה לא סתם לשון הרע כי יש בזה הסתכלות שיכולה לחדש משהו ולהועיל. אני מכיר אנשים חרדים שנמצאים במצב ממש קשה מבחינה נפשית, ואני שומע מהם שדברים כמו אלה עוזרים להם. החינוך מוטבע מגיל מאוד רך ויוצר בתודעה שיש רק שתי אפשרויות, או להיות חילוני שזה להיות בהמה משועבדת לבהמיות היצרית שלה, או להיות חרדי אדוק. אין שום אפשרויות אחרות. דתי לאומי מבחינתם זה סתם צחוק מהעבודה. זו עסקת חבילה, ויש רק שתי חבילות והבחירה היא או כך או כך. זה מוטבע כל כך חזק ומוחלט, שיש גם אנשים בוגרים וחכמים שלא מסוגלים לפרק את זה ולנתח האם לדעתם זה באמת כך.
      כמו למשל שאני לוקח כנתון פשוט שיש שמים מעל ראשי. אני לא מתחיל לנתח אולי השמים מתחתי או מצדדי, אני בכלל לא מעלה על הדעת להכנס לחשיבה על זה.
      ברגע שהם שומעים דברים כמו שכתבתי, הנושא נכנס למבחן החשיבה שלהם והם מתחילים התמודד עם זה ולהתקדם לאנשהו, כל אחד לפי דעתו ובחירתו. פתאום במקום קיר חוסם יש שדה, ובו אפשר לנסות להתחיל לפלס דרך משלהם. יש כמה שכתבו לי שזה היה אצלם ממש הצלה. לכן מבחינתי יש טעם לשתף את החווייה שלי. למרות שיש הרבה חרדים חושבים וחכמים ועמוקים ועצמאיים שטוב להם בחרדיותם, והם בכלל לא רואים את התמונה כמוני, ואינני מנסה לבחון לפי האמת מה התמונה שקרובה יותר למציאות.

  7. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    תודה על הדברים שבאים מנהמת הלב, ומעוררים מחשבות,
    בין אם אני חילוני, בין לבין או חרדי.
    בהוקרה ובתודה על מי שאתה,
    פנחס

  8. Pri Megadim הגיב:

    למה משתמש אנונימי?
    בכלל לא
    פנחס

  9. Pri Megadim הגיב:

    ניר יקר לי, לא אהיה כאן שבועיים,
    אשתדל להשלים.
    תודה על כתיבתך, פנחס

  10. Pri Megadim הגיב:

    ניר יקירי,
    "…ואפשר לשחק במילים איך שרוצים. לבנות בנייני מילים בלי שום הגבלה. אין שום דבר שיכול להיות סרגל מה ניתן להאמר ומה לא. כל הפילוסופיות המודרניות הן כאלה. זה המפורסמות שלא קשורות לאמת ושקר אלא הכל לפי מה שרוצים לומר."
    האם לא הגזמת כאן בהכללת יתר?
    אני בדיוק קורא עכשיו את "חיל ורעדה" של סרן קירקגור והוא מוסיף כל כך הרבה עומק, בראייתו היחודית…
    לא הייתי מזלזל בהוגים אחרים שפותחים בפנינו עולמות תוכן מסעירים ומאתגרים.
    כמובן שלא צריך להיות שבויים בדבריהם, לקבל את הגרעינים ולזרוק את הקליפות…
    שלך, בהוקרה ובתודה על העיונים שאתה משתף אותנו בהם,
    פנחס

    • nirstern הגיב:

      תודה פנחס
      אתה מתקן אותי בצדק גמור. יש לי כאן מלחמה, לא כולה מודעת. אבי ז"ל היה איש מדע, ממוצא גרמני. האמין לגמרי ברציונליזם המדעי ובפלוסופיה הלוגית רציונלית. כמו באמונה דתית. אני ניסיתי לברוח מזה למשהו יותר עמוק. בנעורי המוקדמים התעניינתי במיסטיקה כגון תורות של יעקב במה שלמדתי בעזרת ספרי הוגו ברגמן, פנחס שדה, המיסטיקה שבציורים של מתיאס גרינוולד ובמוזיקה של היינריך שיץ, שירה של רילקה, לסקר שילר ועוד, ניטשה, וכיו"ב. וכלפי הרציונליזם היה לי יחס מורכב, חלקתי את ההערצה של אבי, וגם הרגשתי שזה פוצע את נפשי ומחניק אותי.
      בפילוסופיה של אריסטו אני בונה משהו שמבחינתי מחבר את הצדדים, ואצלי זה רפואה, ואני נסחף לפעמים בקיצוניות להילחם נגד כל משהו אחר. בלי ספק האמת גדולה יותר אפילו מאריסטו והרמב"ם, שום אדם או שיטה לא יכולים להקיף את כולה ולהיות בעלים בלעדיים עליה.

      קירקגור הוא בוודאי מורה גדול, עמוק ונפלא ומלא אמת, ותודה גדולה על ההערה שלך.

      כשכתבתי את זה היה לי בראש פילוסופיית הלשון מויטגנשטיין המוקדם עד דרידה, ועמף אחר של ברטראנד ראסל. איתם יש לי ריב במיוחד על התוכן. ואני גם כועס שמצד האופנה והפוליטיקה של היכלי הפילוסופיה הם תפשו מקום דומיננטי מכפי ערכם האמיתי, לפי עניות דעתי.
      אם הייתי חושב על קירקגור הייתי כותב באהבה כבוד וענווה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s