122 – בעקבות שיחה על "אמונה באלהים"

אחרי שיחה

מישהו קרוב שאל אותי אתמול, האם אני באמת באמת מאמין באלהים. ממש, עד הסוף.

כמובן התשובה היא: תגדיר מה זה "אמונה באלהים". מה זה "אלהים".

המילים האלה טעונות בהרבה מטענים, מתפרשות לפי תבניות שכבר קיימות. אני לא מזדהה עם הרבה מהתבניות האלה. כשאומרים "אלהים" זה משתמע כאילו זה שם של דבר מסויים. משמע קצת שמדובר במשהו שקיים בעולם לצד שאר דברים. אם הפירוש של "אלהים" שזה הכל ביחד, התפישה שכל מה שנמצא הוא אחד, והכל חי חיים אחדים והכל יש לו מקור נביעה עליון שמתחיל מהנעלם, והמקור הוא אחד עם כל מה שיש, אז אלהים זה כבר לא משהו מסויים בעל מאפיינים ברורים, שקיים בעולם, שאומר אמירות ברורות ופועל פעולות ברורות מסויימות, כעוד שחקן בתוך המציאות. שאפשר להצביע עליו ולומר: זה הוא ובו אני מאמין ואחריו אני הולך. הוא המנהיג שלי והרב שלי. אם הוא 'הכל' אז אני צריך לבד לבחור וללכת ולחפש. מבחינת החיים לפניו זה שונה מאוד אם הוא 'הכל' או שהוא משהו מסויים. שם אני לא יודע, אני מחפש. רוב הזמן שתי התפישות קיימות במקביל. בזמן צרה אני יכול לבקש מאלהים הפרטי האישי משהו מאוד מסויים, לפעמים נדמה לי שאני שומע בקול מישהו עליון שמורה דברים, שמגלה רצון מסויים. ולפעמים אני מרגיש חופשי בעולם שכולו אלוהות אחת פשוטה, ולכן אין בו שום דרך סלולה ושום אמיתות מוחלטות ידועות מראש ומקובעות, ושום גבולות שלא אני הצבתי מתוך הכרתי, ושום מעשים שלא אני בעצמי חשבתי ורציתי ובחרתי לעשות. לפעמים נראה לי שמלבד משהו אחד שהוא לגמרי עמוק וגרעיני בנפש ובתודעה, משהו שהוא אולי בחירה בשייכות לחיים או כעין זה, אין בכלל חשיבות מה אעשה או אם בכלל אעשה משהו. ולפעמים נראה לי שזה כן חשוב.

יש דבר אחד שאצלי הוא וודאות מוחלטת, גמורה, עד הבשר של כפות הרגליים. העולם הוא לא ערימה מקרית של חומר דומם סתמי וחסר משמעות. הוא חי, וחיים יש בהם תודעה רצון ומשמעות. מהם החיים האלה, איך לתפוש אותם, איך לחיות את חיי מולם, איתם, שם אין לי שום ידיעות ברורות, אני מחפש, נע מפה לשם, מבולבל הרבה פעמים.

.

כאן הגיע החלק החשוב של השיחה. בן שיחי אמר שהוא מרגיש וחושב כמוני בעניין הזה. רק שהשגרה של חיי היום יום שואבת לתוכה ומשכיחה את זה. עוברים עליו ימים שבהם הוא עסוק רק בשגרה וכל זה לא נמצא כלל בתודעה.

הוא אמר שהוא חשב פעם על הענין של 'תמיד'. האם העולם תמיד היה, האם תמיד יהיה. זו תהום כל כך עמוקה, אינסוף של זמן. נצח. פחד נורא רק להסתכל על זה.

אם אדם עומד על פסגת צוק, ואומרים לו שאין לתהום שמולו תחתית כלל. אם הוא יקפוץ למטה הוא לא יחדל לעולם מליפול. מה אדם במצב כזה ירגיש? בלי קשר לקפיצה, הוא לא יקפוץ. בלי קשר לפחד גבהים. איך תופשים דבר כזה? מה זה עושה לתודעה? איך אפשר להישאר אותו אדם אחרי שהיישרת מבט לאין סוף? אבל לאיזה אדם אהפוך, מה יכול כבר להשתנות בי אחרי זה?

כשאנו מסתכלים על השמיים זה בעצם מה שרואים, אבל יש משהו בנפש שחוצץ בינינו לבין הפגישה עם זה.

אותו אדם אמר שכל מחשבה שקשורה לאלהים משפיעה עליו כך. אבל יש עבודה ומשפחה וכו' וכו' וזה תופש את כל המחשבה ובסופו של דבר הוא נשאר רק שם.

יש זמנים שאמורים לעורר אותנו לזה, ראש השנה, יום הכיפורים, תפילת העמידה שבכל יום, וכו'. אבל כידוע זה לא פועל.

לדעתי זה לא פועל כי מה שיכולנו לחשוב על אלהים כבר חשבנו מזמן, בגילאי שמונה עשרה עשרים בערך. אז חשבנו על כל מיני שאלות, ניסינו להתבונן בזה, ומיצינו את מה שיכולנו להגיע אליו. מאז כל מחשבה היא חזרה על מה שכבר חשבנו אז. בלי חידוש אמיתי. כשאומרים לחשוב על אלהים הפירוש הוא להיזכר בו, להיזכר במה שפעם חשבנו עליו. מה כבר יש לחדש בזה עוד?  .

.

זו בעצם הסיבה האמיתית שאני לומד באריסטו ואפלטון, ובמורה נבוכים ובאבן סינא ובמדרשי חז"ל. הדרך המשובחת, העיקרית, היא לחשוב לבד, בעצמי. כי אז מה שאחשוב יהיה באמת שלי, באמת אני, יחבר אותי בעצמי כמו שאני באמת. אם אני לומד מחשבות של מישהו אחר אני מחקה אותו, אני הולך בדרך שלו, כאילו אני דומה לו, וזה זיוף של מי שאני באמת. כל מלמדים הרמב"ם והחובת הלבבות וכל החכמים, שההערה השכלית חשובה יותר מההערה התוריית. כלומר מחשבה שחשבתי לבד היא חשובה יותר ממחשבה שלמדתי מספר, אפילו מספר התורה. כי מה שחשבתי בעצמי לא שכח, לא אתעצל, לא ארגיש שמישהו מטיל עלי משהו וזה כבד לי ומעייף אותי ואני רוצה חופש מזה. כי זה המהות האמיתית שלי, התממשות של מי שאני.

אבל מה שיש בכוחי לחשוב לבד כבר מיציתי מזמן. נעצרתי ונתקעתי במקום מסויים ואין לי יותר מה לחדש. כל מה שאני יכול לעשות זה להיזכר בזה, וזה משעמם, כבר לא נוגע, מעייף ומכביד.

אותם חכמים שמניתי עוסקים בכל דבריהם בהתבוננות באלוהות. והם שואלים שאלות, מתבוננים בעמקות. והנושא הוא אינסופי, וכל פעם אני לומד אצלם עוד שאלות ועוד עומק ועוד בלבול ועוד בירור ועוד השגות מאירות חדשות ושוב מתגלות שאלות חמורות וערפל ושוב אור וכן הלאה. בזכותם אני חושב כל יום מחשבות חדשות, מסעירות וחיות, אודות האלהים. כך החיים לפניו נשארים חלק חי מהחיים כל יום, השגרה לא משתלטת על הכל.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 122 - בעקבות שיחה על "אמונה באלהים". אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על 122 – בעקבות שיחה על "אמונה באלהים"

  1. Pri Megadim הגיב:

    התגובה שלי תהיה על שני הרשימות 121 ו- 122
    הראשונה מחפשת את ההוויה הבתולית, כמו שהיא…
    והשנייה מחפשת את הנוכחות האחת והיחידה, שאין מילים לכנותה, כמו שהיא…

    אמרתי התגובה שלי…
    המילה תגובה היא איזושהי מילה רדודה לתשובה, למענה בדו-שיח..
    כשיש גירוי יש תגובה..
    אבל הדברים שלך ניר אינם גירוי, הם חדירה
    וחדירה איננה מעוררת תגובה סתם,
    חדירה מעוררת כאב או עונג..
    או עונג מהול בכאב…
    זאת ההרגשה שהרגשתי מול שנים של בדידות והתפעלות, התפעלות ובדידות…
    כמו גם מול שנים של מלאות ורדידות,
    של טעיה ומציאה, של "עומק ועוד בלבול ועוד בירור ועוד
    השגות מאירות חדשות ושוב מתגלות שאלות חמורות וערפל ושוב אור"
    בגישוש האנושי מבעד לשולי הפרוכת.
    אור ואהבה, מפנחס

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    שנים רבות חיפשתי ותהיתי מה האמת ? ומה אלוהים רוצה ממני ?
    היום אני מבין שהשאלה היא מה אני רוצה מעצמי ? ובמה אני מאמין

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s