121 – לימוד תורה שבכתב (וקצת על נעורי)

מתוך מכתב:

השאלה היא, שאנו יודעים שאי אפשר להוכיח שום דבר מפסוק. הרמב"ם כותב שאם אנו יודעים בשכל שהאמת היא כך וכך, אז נפרש לפי זה את הפסוקים וגם אם זה פירוש רחוק, או שנאמר שאיננו מבינים את הפסוקים. כלומר מה אמת ומה אינו אמת נקבע לפי העיון השכלי ולא לפי מה שכתוב בפסוקים לפי פשוטם. הרי בפסוקים לפי פשוטם כתוב שלבורא יש גוף. הרמב"ם אומר שאם היינו מגיעים למסקנה שהעולם לא נברא היינו יכולים בקלות לפרש את הפסוקים לפי זה.

הרמב"ם במקומות רבים מביא הוכחות לדבריו מפסוקים. וכיצד יתכן להביא ראיה מפסוק כשאנו יודעים שאפשר לפרש את הפסוק גם אחרת אם בעיון השכלי היינו סבורים שהאמת אחרת.

.

.

יש כאן עניין גדול מאוד, שנשכח בזמננו.

בתלמוד חז"ל לומדים הרבה דברים מפסוקים. יש שאלה האם הם באמת לא ידעו את הדברים האלה, או שהם ידעו והלימוד מהפסוקים הוא רק למצוא איפה זה כתוב בפסוקים.

כשחז"ל במסכת סוכה לומדים מפסוקים אילו מיני צמחים הם ארבעת המינים, הרי בלי ספק גם אבותיהם של התלמידי חכמים שלמדו מהפסוקים, כולם נטלו אתרוג הדס לולב וערבה, וכך עשו כל העם מזמן הר סיני, ולא היה בזה שום ספק. ופשוט שהלימוד מפסוקים אינו ללמוד אולי באמת נוטלים מינים אחרים של צמחים, אלא ידעו מה נוטלים ורק חיפשו איפה זה כתוב במקרא.

יש ראשונים שאומרים שחלק מהלימודים כך וחלק כך, ויש שאומרים שכל הלימודים מהפסוקים הם רק כדי לדעת איפה זה כתוב במקרא.

.

.

במדרש תנחומא פרשת נח כתב על תורה שבכתב לעומת תורה שבעל פה:

"יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שבחר בישראל משבעים אומות, כמ"ש [כמו שכתוב] "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו" ונתן לנו את התורה בכתב ברמז צפונות וסתומות ופרשום בתורה שבע"פ [שבעל פה] וגלה אותם לישראל.
ולא עוד אלא שתורה שבכתב כללות ותורה שבע"פ פרטות, ותורה שבע"פ הרבה ותורה שבכתב מעט, ועל שבע"פ, נאמר "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים".
וכתיב "ולא תמצא בארץ החיים", ומאי לא תמצא בארץ החיים, וכי בארץ המתים תמצא? אלא שלא תמצא תורה שבע"פ אצל מי שיבקש עונג העולם תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באהל". וכך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל.
לפי שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על התורה שבע"פ שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית. ואמרו חז"ל לא כתב הקדוש ברוך הוא בתורה למען הדברים האלה ולא בעבור הדברים האלה ולא בגלל הדברים אלא "על פי הדברים" וזו היא תורה שבע"פ.
שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול, שהוא משולה לחשך שנאמר "העם ההולכים בחשך ראו אור גדול", אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול שהקב"ה מאיר עיניהם באיסור והתר בטמא ובטהור, ולעתיד לבא "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו",
ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית שנאמר "ויתיצבו בתחתית" ההר [הכוונה שההר התרומם וריחף באוויר מעל ראשי בני ישראל]. ואמר רב דימי בר חמא אמר להם הקב"ה לישראל אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר? והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה, ענו כלם ואמרו "נעשה ונשמע" מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט. אלא אמר להן על התורה שבע"פ שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו שנאמר "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", ומנין אתה למד שאין אהבה זו אלא לשון תלמוד, ראה מה כתיב אחריו "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך" ואי זה זה תלמוד שהוא על הלב. הוי אומר "ושננתם לבניך" זו תלמוד שצריך שנון.
ללמדך שפרשה ראשונה שבק"ש אין בה פירוש מתן שכרה בעולם הזה כמ"ש בפרשה שנייה והיה אם שמוע תשמעו וגו' ונתתי מטר ארצכם, זה מתן שכר עוסקי מצות (ס"א תורה שבכתב) שאין עוסקין בתלמוד, ובפ' שנייה כתיב בה בכל לבבכם ובכל נפשכם ולא כתב בכל מאדכם ללמדך שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבע"פ לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה ויש מבלה ומנבל עצמו עליה. לפיכך מתן שכרה לעולם הבא שנאמר "העם ההולכים בחשך ראו אור גדול", אור גדול אור שנברא ביום ראשון שגנזו הקב"ה לעמלי תורה שבע"פ ביום ובלילה שבזכותן העולם עומד שנאמר (ירמיה נ"ג) "כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" אי זה הוא ברית שנוהג ביום ובלילה זו תלמוד. וכן הוא אומר (שם) "כה אמר ה' אם תפרו את בריתי היום ואת בריתי הלילה גם בריתי תפר את דוד עבדי וגו'", ואומר "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה.
ואף הקדוש ברוך הוא כרת ברית עם ישראל שלא תשכח תורה שבע"פ מפיהם ומפי זרעם עד סוף כל הדורות כו'"

משמע כאן שתורה שבעל פה זמן לימודה ביום ובלילה, תמיד. ותורה שבכתב עיקר זמן לימודה הוא ביום.

כאן מבוארת מעלתה של התורה שבעל פה. ויש להבין את מעלתה של התורה שבכתב שיש דווקא בה יותר מבתורה שבעל פה.

.

.

יש ציירים שמציירים תפוח או פרח או פני אדם מסויים וכיו"ב, וחושבים שהשבח של הציור הוא שזה יצא דומה. והרי אפשר לראות תפוח או פרח או פני אדם אמיתיים, במציאות, והם הכי "דומה", כי יפה. צייר מתאמץ מאוד לתפוש את הגוון הנכון של הפרח, את האדום הכי מדוייק שלו, את היופי שלו. והרי הפרח האמיתי יש בו את אלה בשלמות גמורה. יש שחושבים שהשבח של ציור הוא שהוא מביע רגשות, אבל דווקא גדולי האמנים אין בציורים שלהם רגשות. בציורים מהעולם העתיק, ממצרים העתיקה, שהם האמנות הכי גדולה שידועה לנו. וגם ליאונרדו דה וינצ'י, דירר, סזאן, מונדריאן, ושאר ציירים מהגדולים ביותר, הציורים שלהם נטולי רגש.

השבח של ציור, שהוא "מוציא", מדגיש, את היופי שיש בדבר. למשל יש נשים שמציירות קו שחור סביב העין. הקו מתייחס לצורה הגיאומטרית של העין,שהיא לא הצורה שמצויירת בחומר המוחשי, הבשר, אלא צד יותר מופשט של הצורה. וזה פועל שיהיה אפשר להשיג יותר בחריפות וחוזק וחדות את היופי שמצוייר בחומר. או צבע אדום על השפתיים, או תספורת שמתאימה לתווי הפנים, וכל כיו"ב.

זה מה שהצייר עושה לתפוח, רק בעמקות יותר גדולה, לפי גודל כשרונו של הצייר. הוא מעמיק בתפישת היופי שבתפוח, מגיע לתפישה יותר מופשטת, ומתוך זה מצייר. ומי שיודע להתבונן בציור נפעם לראות שבתפוח הפשוט שהוא רואה כל יום במקרר, או בפרח הפשוט שיש לו בעציץ בחלון, יש יופי כל כך עמוק ועז ורוחני ומטלטל.

סזאן אמר שהוא לא מצייר נוף עד שהוא לא מתבונן בו מקודם ורואה את הגיאולוגיה שלו. גיאולוגיה זהו המדע שחוקר את שכבות האדמה והסלעים שחבויות בבטן האדמה. הכוונה להשיג את הרובד העמוק הנסתר של הנוף.

.

בכל האמנויות זה כך. סופר מוכשר מצייר בדפי הספר דמות, ואם היא חיה ומשכנעת ואמיתית הספר נחשב משובח. אבל אני מכיר אנשים מציאותיים שהם יותר חיים ואמיתיים מכל דמות שבספר. בשביל מה לנסות "לתפוש" את האמיתיות של הדמות בספר, אם יש אנשים אמיתיים.

גם שירה ומוזיקה הם על דרך זו, אם כי בעניינים יותר מופשטים.

גם אמנות שמביעה רגש, הבעת הרגש אינה תכלית האמנות. אם למשל אני רואה ציור או שומע שיר שיש בו רגש חזק של עצב ואני רוצה לבכות. אני יכול לבקר אדם אומלל מאוד, ולשמוע אותו בוכה מרה על אסונו ולבכות איתו, וזה יותר רגש מכל אמנות.

אם יש אם שבוכה מרה על בנה בקבורתו, ומקליטים את הבכי ושומעים אותו וכל מי ששומע יבכה, זו לא אמנות. יש שמשבחים שיר כי הוא נוגע, מבטא רגש אמיתי, מרגש. אבל הרי הקלטת בכי כזה של אם שכולה, הוא יותר נוגע ומרגש מכל שיר. אלא השיר מבליט את היופי של הרגש, וזה חוזר לחוויית היופי, ברובד גבוה ומופשט וחזק ועמוק יותר ממה שאנו מסוגלים לראות במציאות הרגילה, וזה העיקר של האמנות.

.

.

בבראשית רבה א' א' נאמר:

"התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות, ופינקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין, כך היה הקב"ה מביט בתורה, ובורא את העולם, כו'"

בשביל מה לכתוב קודם את תוכנית הבניין ואחר כך לבנות אותו לפי התוכנית? הקב"ה הרי יכול לבניות מייד ולא יטעה.

התורה היא הפנקס שעליו משורטט העולם בציור. הציור של הבניין מופשט יותר מהבניין עצמו. אלה העולמות הרוחניים העליונים, הספירות וכו', שהם העולם הגשמי עצמו רק במבט שרואה את התשתית הצורנית המופשטת שלו. כמו המבט של סזאן כשצייר נוף.

בשביל מה לברוא את כל השתלשלות העולמות העליונים? התכלית להגיע לבסוף לעולם הארצי שלנו, והיה אפשר לברוא אותו מייד.

העניין הוא שמי שמשיג את העולמות העליונים משיג את היופי שיש בעולם הארצי באופן עמוק ועז ומלא וחריף יותר. כמו מי שרואה פרח מצוייר על ידי צייר גדול אמיתי, ולא רק פרח גשמי.

.

.

כשהיית בערך בגיל שמונה עשרה וחצי חזרתי בתשובה ונעשיתי חרדי. לפני כן גדלתי במשפחה חילונית לגמרי.

כשהייתי בגיל חמש עשרה, התחלתי לצייר. ציירתי ללא הפסקה, יום ולילה, בעמל והתמסרות וריכוז גדולים מאוד מאוד. התנתקתי לגמרי מכל האנשים, כמעט לא הגעתי בכלל לבית הספר. באותו זמן גיליתי גם את התנ"ך, וכשלא הייתי מצייר הייתי קורא בתנ"ך בלי מפרשים. עוד דבר שהייתי עושה אז, היה ללכת בשבילי מדבר יהודה, בעיקר למקומות עם נוף נרחב. היית יושב על פסגת גבעה נישאה ואומר תהילים.

הדבר הראשון שקראתי בתנ"ך היה פרשת מצורע. היית נפעם בלי גבול מהנגעים, התנהגותם וצבעיהם, הכהן, קרבן המצורע עם הציפורים, ובמיוחד מהפסוקים על עץ ארז ושני תולעת ואזוב. לא התעניינתי מה התוכן של זה, מה השכל של זה מה זה בא לומר. מבחינתי זו היתה יצירת אמנות. הכי כבירה מופלאה מזעזעת עמוקה ויפה.

.

.

קפקא כתב:

"בכלל, לדעתי צריך לקרוא רק ספרים שצורבים ודוקרים. אם הספר שאנו קוראים אינו מעורר אותנו כמהלומה הניחתת על הראש, למה לקרוא אותו? כדי שיגרום לנו אושר, כפי שאתה כותב? אלוהים אדירים, הרי היינו מאושרים גם לולא היו לנו ספרים, וספרים הגורמים לנו אושר יכולנו, לו היה לנו צורך בהם, לכתוב בעצמנו. אבל אנחנו זקוקים לספרים הפועלים עלינו כמו אסון, ספרים המכאיבים לנו כמו מותו של מישהו שאנו אוהבים יותר מאשר את עצמנו, ספרים המעוררים בנו תחושה שגורשנו אל היער, הרחק מנוכחות אדם, כמו התאבדות: ספר צריך להיות גרזן המבקע את הים הקפוא בתוכנו: זו דעתי." (פרנץ קפקא, מכתבים, 27 בינואר 1903 ).

הוא לא מדבר על ספרי עיון, הגות או פילוסופיה או דת. הוא מדבר על ספרים אמנותיים, ספרותיים. מה שנקרא "ספרות יפה". זו ספרות שעניינה ליצרו יופי, כמו צירו יפה או מוזיקה יפה או שירה וכל אמנות שהיא (כמובן המושג של אמנות רחב הרבה יותר ממה שרואים במוזיאון או שומעים באולם קונצרטים או קוראים בספר. בכל מקום שיש בני אדם בהכרח יש ללא הרף יצירת אמנות כלשהי, גם אם לא קוראים לה כך).

יש יופי שפועל על האדם כמו שקפקא מתאר. האמנות עוזרת לנו לראות אותו. התורה פעלה עלי בדרך כזו.

אחר כך גיליתי את האמנות העתיקה, הארכיאולוגית. במיוחד של מצרים העתיקה וגם של אשור. למדתי הרבה מאוד על זה ונסעתי לראות במוזיאונים. היא היתה בעיני האמנות הכי גבוהה וחזקה. המקרא היה בעיני אמנות מהסוג הזה, רק שהוא השפיע עלי אפילו יותר.

אמנות לא באה לומר שום דבר, לא באה ללמד שום דבר. יש יצירות אמנות שיש להן מסר כלשהו. אבל המסר הזה הוא לא חלק מהאמנות עצמה. הוא משהו אחר שנוסף על גבי האמנות.

האמנות הכי טהורה ועזה, נוף של סזאן, וריאציות גולדברג של באך, מונדריאן, וכל כיו"ב, לא מלמדים שום דבר ולא אומרים שום דבר. הם יופי צרוף. יופי יכול להיות סתום. כמו הכוכבים בשמיים. תמיד יופי סתום, כשהוא מבטא משהו זה בנוסף ליופי ולא היופי עצמו.

כך פסוקי פרשת תזריע היו סתומים אצלי, וזה לא הפריע לי, אדרבא, זה עזר לי לראות את היופי הצרוף הנורא שבהם. העדפתי אותם על סיפורי האבות או יציאת מצרים או פסוקי תהילים וכיו"ב, שבהם מלבד היופי יש גם מסר ולימוד והבנה.

.

בטיולים חיפשתי גם כן את היופי הצרוף. הייתי בוהה בים יומיים שלושה בלי הפסקה, ישן על החוף. או על פסגת גבעה במדבר יהודה, מסתכל על מרחבי המדבר ועל כיפת השמיים, ביום ובלילה, ימים שלמים. לא התעניינתי על ההיסטוריה וכל כיו"ב. רק ביופי העירום הסתום המזעזע של כיפת השמים ומרחבי המדבר או הים. וכשהייתי בבית רק קראתי במקרא וניסיתי לצייר את כל היופי האלוהי שספגתי.

הקריאה בתורה פקחה את עיני הלב לראות את היופי שבטבע הבראשיתי, את האלוהיות שביופי הזה. היה לי חומש גדול, של בית כנסת, בלי פירושים, הוא עמד על סטנדר, והייתי קורא בו בעמידה אותה פרשה שוב ושוב שעות רבות.

לפעמים הלכתי בהרים כל הלילה, דווקא בלילה בלי ירח, במקומות שהחושך גמור ועמוק. לתפוש את מהות ה"לילה" . החושך. הבריאה שהיא לילה וחושך, מהי, מה טיבה, מה יופיה האפל.

.

.

פעם הזדמן לי לקרוא קצת ברש"י, ומאוד לא אהבתי את זה. בשביל מה להסביר? אני רוצה להתבונן בכיפת השמים ולספוג פנימה בשתיקה, אני לא רוצה שיסבירו לי למה היא כחולה וכו'. כתבו בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. אפילו שתי המילים הראשונות, "בראשית ברא". איזה צליל כביר ופלאי יש להן. איזו מוזיקה מופלאה ועמוקה מיני חקר יש בהן. מורגש שאנו חווים רק את פני השטח, ויש בזה עומק כביר לפנים מעומק. והכל יופי צרוף וסתום.

ובא רש"י ושואל למה לא התחיל מבראשית אלא כדי לומר לאומות העולם וכו'. את מי זה מעניין? ההסברים האלה נראו לי הקטנה של העומק של היופי הכביר שבמילים עצמם.

יש מדריכי טיולים שכשמגיעים לפסגת הר עם נוף מופלא ועצום הם מייד מתחילים להסביר שאנו עומדים על חורבות מבצר צלבני שאחר כך בתקופת הממלוכים וכו' וכו'. תשתוק רגע, תן רגע להתבונן ולהתפעם ולהרגיש בשקט. לחוות את החוייה. הרגשתי שרש"י הוא כמו מדריך כזה שמקלקל.

הסתובבתי לפעמים בשכונות החרדיות הישנות של ירושלים. אהבתי את הפשטות, הצניעות, האווירה של "פעם" ושל רוחניות. אבל היה נראה לי שהחרדים טועים טעות גדולה. למה ללמוד את דברי האלהים מספר בחדר סגור. הרי האלהים כתב את הים ואת המדבר ואת השמיים, הם הספר שלו. תקראו שם. תלכו למדבר, תרימו עיניים לשמיים, לשעות ארוכות, בשקט, לבד, בלי התרוצצות המחשבות השכלתניות, ותסתכלו על מה שעשה האלהים. זה יותר אמיתי מכל מה שיכול להיות כתוב באותיות הקטנות.

.

.

בערך שלוש וחצי שנים, מגיל חמש עשרה עד קצת אחרי גיל שמונה עשרה, ביליתי את זמני כך בבדידות מוחלטת. כמעט בלי בית ספר ובלי שום קשר עם בני גילי או שום אדם אחר.

בסופו של דבר הבדידות הכריעה אותי. היה לי פשוט שלעולם אהיה בודד כך. היה לי גם פשוט שלעולם לא אדע איך לנהל חיים עם ההשגות האלה. עניינים כמו להתפרנס, להתחתן ולהביא ילדים, להשתלב איכשהו בחברת בני אדם, וכל כיו"ב, נראו לי מופרכים לחלוטין לפי מהלך החיים שלי.

קיימתי מצוות כמו הקראים, על דעת עצמי, לפי פשט הפסוקים.

.

מלבד הבדידות היה עוד כאב פנימי גדול אחר. ניסיתי להתאבד. כששכבתי בבית החולים אחרי נסיון ההתאבדות, אחרי שלושה ימים בחוסר הכרה, הייתי במצב נפשי כמו של תינוק שעכשיו נולד, כי כבר נפרדתי מהחיים. מישהו שלא הכרתי מקודם, ישב לידי כל יום במסירות והיה נחמד אלי. הוא לא נראה דתי. הוא השפיע עלי ללכת לישיבה. הוא המליץ על מכון מאיר, אבל אני רציתי את הכי קיצוני, חשבתי שזה הדבר היותר אמיתי, והלכתי למקום חרדי.

אמרתי לו שאני מתנגד לדרך שלהם, והוא אמר תלך רק לשבועיים, תנסה.

בישיבה הקיפו אותי אנשים מאוד חמימים ומחבקים, הרגשתי ששם אין בדידות, כולם אחים, קרובים, אמיתיים, רוחניים, אוהבים, רוחניים. זה סינוור אותי לגמרי, התמכרתי לאשליה הזו. אחר כך כשהתחלתי ממש ללמוד גמרא נכבשתי בזה והתמסרתי לזה לגמרי.

.

.

התורה שבעל פה פוגשת את האדם. כל אדם, ובכל מקום שהוא. לכן אינה יכולה להיות כתובה, כי כל אדם בכל רגע הוא אחר. אי אפשר שתהיה מקובעת, כי אז היא תכניס את האנשים החיים לתבניות שהן מיטת סדום. כמו שקורה בזמננו. לכן אסור לכתוב תורה שבעל פה.

האדם רחוק, טועה, לא רואה. כל אדם במקום שהוא. משם הוא נלחם, מתייגע, לפקוח עיניים, למול את ערלת לבבו. נלחם בציפורניים, על כל פרט ופרט. משבר את יצרו הרע לרסיסים, כפטיש יפוצץ סלע. ממית את עצמו באהלה של תורה. זו התורה שבעל פה. התכלית היא לזכות לראות את המציאות כמות שהיא. כי המציאות היא אספקלריא לאורו של בורא של המציאות. היא יצירת האמנות שלו. אל תקרי אין צור כאלהינו, אלא אין צייר כאלהינו (ברכות י' א'). צור זה השורש, האמת כמות שהיא. והצור הוא הציור. השורש הוא לראות את המציאות ולראות אותה כיצירת אמנות של הבורא. עלילות ההיסטוריה הן הסיפור שהוא כותב, הטבע הוא הציור שהוא מצייר, הקול הפנימי של המציאות הוא המוזיקה שהוא מנגן.

כל שברא לא ברא אלא לכבודו. כלומר לגלות את יופיו. מכלל יופי אלהים הופיע.

בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְהוָה יְהוָה אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. ב עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה. ג הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲ‍לִיּוֹתָיו הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ. ד עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט. ה יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ בַּל תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד. ו תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם.  […] הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן. יא יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם. יב עֲלֵיהֶם עוֹף הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ קוֹל. יג מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ.[…] טז יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי יְהוָה אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע. יז אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ. יח הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים. יט עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ. כ תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר.

למה לפרט כל כך באריכות כל דבר? הרעיון השכלי כבר מובן. לא מדובר על לימוד והסבר, אלא וודאי הוא קורא להתבונן ולראות. להסתכל על האור, על השמיים. לצאת להרים ולראות את היעלים, את ארזי הלבנון, עצי ה'.

.

.

אם אני רואה תפוח גשמי, ומרגיש שיש בו יופי עמוק ומופלא, שקשה לי לתפוש אותו, לצאת מהחולין, מהחומריות, שרואה בתפוח גוש של משהו שאפשר לאכול, גם מעט קווים יפים וצבעים יפים, להסתכלות עמוקה, של היופי העז והנורא שמונח בתפוח, אני אסתכל על צייר גדול שצייר תפוח ומשם אלמד לראות. אחרי הציורים של סזאן של קערות פרות, המבט שלי על כל פרי הוא אחר לגמרי.

אם אני תופש משהו ממהותו של הלילה, אני אחפש משורר גדול שכתב שיר על מהות הלילה, וממנו אלמד לראות את הלילה עצמו.

כך ממש אם אני רואה עץ ארז, וקורא את פסוקי התורה על עץ ארז, המבט שלי עליו אחר לגמרי. היופי שלו מתגלה, יוצא לאור.

לכן מחפשים כל דבר איפה הוא כתוב בפסוקים.

לכן כשהרמב"ם אומר אמת כלשהי, הוא מביא פסוקים ששם זה כתוב, ומפרש אותם כך שאותה אמת נאמרת על ידי הפסוקים עצמם, בלשונם. כי אז האמת שלו מתגלה ביופיה והודה והדרה. היא מקבלת כח ועומק וזיו אלהי. הפסוקים לא נועדו להוכיח שום דבר. וכך גם כשחז"ל בתלמוד לומדים פסוקים.

.

.

זה דבר שהיהדות בזמננו איבדה, ובאומות העולם הוא עדיין נמצא, אם כי מעט מאוד ובמקומות סתר.

.

.

רציתי להוסיף,

היכולת לחיות חיים נורמליים, בין אנשים, משפחה ועבודה וכו', בלי להתנתק מהרוחני, בלי שזה יהיה נתפש כקטן שטחי וחסר משמעות, זכיתי בזה על ידי שחזרתי בתשובה וחייתי תקופה ארוכה כחרדי. על זה אני מכיר טובה מאוד.

.

עוד דבר, מה שכתבתי לגבי התורה שבכתב, וודאי לא מקיף את העניין. זה וודאי לא רק זה. הפניתי אצבע לכיוון מסויים, שהוא רק אחד בין שאר הדברים המרובים והחשובים האחרים שיש בלימוד תורה שבכתב.

 

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 121 - לימוד תורה שבכתב (וקצת על נעורי). אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על 121 – לימוד תורה שבכתב (וקצת על נעורי)

  1. torahandi הגיב:

    "הטבע הוא הציור שהוא מצייר, הקול הפנימי של המציאות הוא המוזיקה שהוא מנגן"
    אהבתי !
    ראו הרצאתו האחרונה של ד"ר ויינרוט, ובמיוחד החלק האחרון שמתייחס לניגון בתורת ר' נחמן https://youtu.be/vn4X6UuzzJA?t=5544 (הקישור לנקודה ספציפית, אבל שווה לקחת פסק זמן עבור ההרצאה כולה)

  2. shimonyeshaya הגיב:

    פוסט שמרווה את הצמא שנוצר מההיעדר הארוך.
    תודה

  3. nirstern הגיב:

    רציתי להוסיף,

    היכולת לחיות חיים נורמליים, בין אנשים, משפחה ועבודה וכו', בלי להתנתק מהרוחני, בלי שזה יהיה נתפש כקטן שטחי וחסר משמעות, זכיתי בזה על ידי שחזרתי בתשובה וחייתי תקופה ארוכה כחרדי. על זה אני מכיר טובה מאוד.

    .

    עוד דבר, מה שכתבתי לגבי התורה שבכתב, וודאי לא מקיף את העניין. זה וודאי לא רק זה. הפניתי אצבע לכיוון מסויים, שהוא רק אחד בין שאר הדברים המרובים והחשובים האחרים שיש בלימוד תורה שבכתב.  

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s