120 – עיקר האמונה של שכר ועונש, תפילה, י"ג עיקרים

מתוך מכתב,

השאלה היא שהרמב"ם בפירוש המשנה על פרק חלק כתב שהעיקר והתכלית והמבוקש הוא העבודה לשמה, ושכר ועונש זה רק להרגיל וללמד את מי שלא הגיע לעבודה לשמה, כמו שמרגילים את הילדים ללמוד ונותנים להם סוכריות כדי שילמדו. ואם זה כך למה קבע את השכר והעונש כאחד מי"ג עיקרי האמונה.

בפיה"מ על פרק חלק כתב:

"ומלת אפיקורוס, היא מלת ארמית ענינה ההקלה והזלזול בתורה או בחכמי התורה, ולפיכך מניחים שם זה בסתם על מי שאינו מאמין ביסודות התורה או מבזה את החכמים או איזה תלמיד חכמים שיהיה או רבו. […]

וממה שראוי שאזכיר כאן וזהו המקום היותר ראוי להזכירם בו, שעיקרי תורתינו הטהורה ויסודותיה שלש עשרה יסודות."

מדוייק בלשונו שהוא מדבר על יסודות התורה ולא על יסודות האמונה. לכן הוא גם לא הזכיר את י"ג היסודות האלה במורה נבוכים שהוא הספר על האמונה.
המושג "אמונה" במובן שאנחנו משתמשים במילה הזו, לא קיים אצל הרמב"ם. יש תורה שהיא ציווי שעובר בקבלה ומסורת מדור לדור. והאמונה היא החכמה והיא הידיעה השכלית הרי במצווה הראשונה במשנה תורה כתב "לידע" שיש שם מצוי ראשון, ולא כתב להאמין. בימי הביניים תרגמו "אמונה" כשהכוונה לידיעה שכלית ברורה לחלוטין שמצויירת בשכל העיוני כמו כשרואים בעין ממש, מחוור כשמלה, ולא רק במילים מחוכמות. וכמו שכתב במורה נבוכים א' נ', ושם בהערות של קפאח ושוורץ עסקו בזה. לכן בספר המצוו כתוב אמונה, כי הוא מתורגם מערבית. אבל המשנה תורה כתב לידע.
במו"נ ג' נ"ד כתב:
"אלא מפני היות השכליות אשר בתורה מקובלות בלתי מבוארות בדרכי העיון נמצא בספרי הנביאים ודברי החכמים שמשימים ידיעת התורה מין אחד והחכמה הגמורה מין אחר – החכמה ההיא הגמורה היא אשר התבאר בה במופת מה שלמדנוהו מן התורה על דרך הקבלה מן השכליות ההם. וכל מה שתמצא בספרים מהגדלת החכמה וחשיבותה ומיעוט קוניה "לא רבים יחכמו" "והחכמה מאין תמצא וגומר?" וכיוצא באלו הפסוקים הרבה – כולם יורו על החכמה ההיא אשר תלמדנו המופת על דעות התורה. אמנם בדברי החכמים ז"ל הוא גם כן הרבה מאד – רצוני לומר שגם הם משימים ידיעת התורה מין אחד וישימו החכמה מין אחר – אמרו ז"ל על משה רבנו "אב בחכמה אב בתורה אב בנביאים"; ובא בשלמה "ויחכם מכל האדם" – אמרו "ולא ממשה" – כי הוא רוצה באמרו מכל האדם – מכל אנשי דורו; – ומפני זה תמצא שהוא זוכר הימן וכלכול ודרדע בני מחול החכמים המפורסמים אז:
האמונה כשהיא נמסרת בתורה מקובלת, בלתי מבוארת בדרכי העיון, זה "תורה", את זה הוא סיכם בי"ג עיקרים. אוהת אמונה עצמה כשהיא מבוארת בדרכי העיון היא כב רלא באותם י"ג עיקרים (אם כי כמובן הי"ג עיקרים הם אמת מוחלטת, וגם החכמה. אלה שתי מדרגות שאין ביניהן סתירה. הי"ג עיקרים זה לכל העם על דרך דיברה תורה בלשון בני אדם. זה אל יסודות של העיון השכלי. .
.
עיקר ההבחנה הזו התבארה במורה נבוכים חלק ג' פרק כח
"ממה שצריך שתתעורר עליו הוא שתדע שהדעות האמתיות אשר בהם יגיע השלמות האחרון אמנם נתנה התורה מהן תכליתם וצותה להאמין בהם בכלל, והוא מציאות הש"י, וייחודו, וידיעתו, ויכלתו, ורצונו, וקדמותו, אלו כלם תכליות אחרונות, לא יתבארו בפרט מוגבלות אלא אחר ידיעת דעות רבות, ועוד צותה התורה להאמין קצת אמונות שאמונתם הכרחית בתקון עניני המדינה, כאמונתנו שהוא יתעלה יחר אפו במי שימרהו ולזה ראוי שייראו ויפחדו ממרות בו, ואמנם שאר הדעות האמתיות בכלל זה המציאות, אשר הם החכמות העיוניות כלם כפי רוב מיניהם אשר בהם יתאמתו הדעות ההם אשר הם התכלית האחרון, לא צותה התורה עליהם בפירוש כמו שצוה על הראשונות אבל צוה עליהם בכלל והוא אמרו לאהבה את ה', וכבר ידעת מה שבא מחוזק המצוה באהבה, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, וכבר בארנו במשנה תורה שזאת האהבה לא תתכן אלא בהשגת המציאות כלו כפי מה שהוא ובחינת חכמתו בו, וזכרנו ג"כ שם הערת החכמים על זה הענין,"
התורה ציוותה להאמין בשכר ועונש. בי"ג עיקרים הוא כותב את יסודות התורה, לכן הוא מוכרח לכתוב את השכר ועונש כיסוד של התורה. ומי שלא מאמין בזה עובר על יסוד של התורה ולפי התורה דינו אפיקורס שזה גדר הלכתי תורני. אבל כאן בג' כ"ח הרי הוא אומר שמלבד הדעות האמיתיות יש עוד ציווי באמונות שאמונתם הכרחית לתיקון ענייני האמונה, והשכר ועונש שייך לגדר הזה. כלומר זה לא עיקר פילוסופי עיוני מופשט. הוא לא בכלל החכמה אלא בכלל התורה.
.
.
יש מהחוקרים שהבינו ששכר ועונש לפי הרמב"ם זה שקר שהתורה משקרת להמון כדי שלא יבלעו זה את זה חיים. הם חשבו שאפלטון אמר דבר דומה. אצל אפלטון מכנים את זה "שקר אציל". מהלך משקר להמון כדי לבסס סדר מדיני, וזה לא שקר מכוער כי זה לטובתם, אלא שקר אציל, ככה שולטים לטובת העם.
אני חושב שהם טועים מרה, לא בגלל פרומקייט, אלא כי מפורש ברמב"ם ובאפלטון שזו לא הכוונה, וזה מחוייב מהשכל. רק הם מתעקשים להישאר שטחיים ולומר מה שעולה על רוחם בלי מחוייבות ללשון הכתוב ולשכל.
אפלטון דיבר על מלך בשר ודם שאומר דברים להמון. יש אפשרות שרצוי שהוא ישקר להמון, אם כי גם אפלטון לא אמר את זה. אבל הקב"ה חותמו אמת, ותורתו אמת, ובתורה כל קוץ של אות הוא אמת מוחלטת בלי שום סייגים באמיתותה. ולא שייך כלל ועיקר שיהיו שקרים בתורה, משום בחינה שהיא. בחלק א' של המורה נבוכים כותב שמה שכתוב בתורה שיש לבורא גוף ממש, זה לא הקריאה הנכונה של המילים לפי פירושן בלשון. אבל יש דברים שהם לא הגשמה ממש אבל גם אינם האמת המוחלטת לפי שלילת התארים בכל חומרתה, והרמב"ם מודה שזה מה שכתבו בתורה לפי פשטה. למשל הרמב"ם אומר שמה שכתוב שהקב"ה אמר זה לא שהוא הניע את הפה והלשון והוציא קול ממש. אלא שהוא רצה. אבל לומר שהוא רצה רצון מחודש כתגובה להתנהגות של אדם כלשהו, זה גם לא האמת הפילוסופית הטהורה הגמורה, וזה כן כתוב בתורה לפי הרמב"ם.   אבל זה לא שהתורה שיקרה ח"ו.
כתבתי בעניין זה בכמה אופנים, זה עניין עמוק. להבין שאע"פ שיש אמירות שהן בדרך "דיברה תורה בלשון בני אדם", והן  לא לפי האמת המוחלטת הפילוסופית, הן לא שקר כלל. זה מבוסס על כך שהאדם הוא לא שכל בלבד.  יש נפש הזן ונפש המרגיש ונפש המדמה ונפש המתעורר, ונפש השכלית. ועל כולן כתב בשמונה פרקים שהנפש היא אחת. כלומר כל אלה אחד. וזה אומר שכולם הם האמת על המהות של האדם. אם תאמר שאחת מהנפשות האלה היא לא ממהות ועצמות האדם האמיתית הרי קיצצת ב'אמת' שאומרת מהו אדם, כי כולן אחד. והאדם הוא עולם קטן ולהיפך, העולם הוא בציור אדם. והרי שבעולם יש גם בחינה של נפש הזן ונפש המרגיש והמדמה וכו'. אין רק מציאות אחת בעולם ורק אמת אחת. יש אמת שהיא אחת בעומקה, אבל היא מתגלה בבחינות שונות, כמו בנפש האדם.
.
.
עבודת התפילה (שהיא לא רק לומר ג' פעמים תפילת עמידה, אלא היא מציאות בכל עיקר צורת האדם וצורת החיים, בכל רגע ורגע) מבוססת על ההבנה של היסוד הזה. לפי הפילוסופיה המופשטת הרצון של הבורא לא משתנה כל רגע ולא מושפע מהתנהגות של הנבראים וגם לא מתפילתם. כי בבורא אין שינוי ואין היפעלות ממה שחוץ לו. רצונו הפשוט המוחלט העליון בא לידי ביטוי בששת ימי בראשית, והוצק בטבע. ומאז הכל הוא לפי הטבע, שהוא הכלי לרצון האלוהי. אבל יש צד באדם שאינו שכל אלא רגש, וכך יש גם צד במציאות עצמה, זה לא הצד שהוא סוף דבר מבחינת החכמה שמתגלה בעולם, אבל זה כן קיים בעולם כמציאות אמיתית לגמרי שהבורא שומע לתפילות האדם. וכן כתב במו"נ חלק א' פרקים מ"א ו מ"ה, שהבורא שומע תפילה. ובאתר הזה ברשימות לעיל כבר הארכתי בזה.
.
.
.
זה יסוד גדול ועמוק וקשה לתפישה, והכל תלוי בו. אני מעתיק לך מה שכתבתי בזה על המו"נ ג' כ"ח. זה עוד אופן של הסבר, בנוסף לאופנים אחרים:
"פרק כח

"ממה שצריך שתתעורר עליו הוא שתדע שהדעות האמתיות אשר בהם יגיע השלמות האחרון אמנם נתנה התורה מהן תכליתם וצותה להאמין בהם בכלל, והוא מציאות הש"י, וייחודו, וידיעתו, ויכלתו, ורצונו, וקדמותו, אלו כלם תכליות אחרונות, לא יתבארו בפרט מוגבלות אלא אחר ידיעת דעות רבות, ועוד צותה התורה להאמין קצת אמונות שאמונתם הכרחית בתקון עניני המדינה, כאמונתנו שהוא יתעלה יחר אפו במי שימרהו ולזה ראוי שייראו ויפחדו ממרות בו, ואמנם שאר הדעות האמתיות בכלל זה המציאות, אשר הם החכמות העיוניות כלם כפי רוב מיניהם אשר בהם יתאמתו הדעות ההם אשר הם התכלית האחרון, לא צותה התורה עליהם בפירוש כמו שצוה על הראשונות אבל צוה עליהם בכלל והוא אמרו לאהבה את ה', וכבר ידעת מה שבא מחוזק המצוה באהבה, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, וכבר בארנו במשנה תורה שזאת האהבה לא תתכן אלא בהשגת המציאות כלו כפי מה שהוא ובחינת חכמתו בו, וזכרנו ג"כ שם הערת החכמים על זה הענין,"

יש שרצו לומר שהאמונות ההכרחיות בתקון ענייני המדינה הן שקר, שמשקרים להמון לצורך תיקון ענייני המדינה. כבר הארכתי בזה במקומות רבים לעיל לבאר היטב עד כמה טפשות והיפך האמת יש בזה. אבל כיוון שזה הבל ושקר שמשום מה התפשט והתקבל ורבים יהבלו אני חוזר כאן על עצם העובדה שזה הבל גמור, ומי שמעוניין להבין מה פירוש דברי הרמב"ם ולמה בהכרח לא יתכן שהתכוון שהתורה שיקרה, יכול ללמוד במה שכתבתי לעיל בזה במקומות רבים. מה שאפלטון דיבר בעניין זה (ונקרא שקר אציל) הוא עניין אחר לגמרי, הוא לא דיבר על תורה אלהית, וגם את דבריו לא הבינו נכון.

למשל אם אדם אומר לילד בן שנתיים שאסור לחטוף צעצוע לילד אחר (כוונתי בדרך טובה, באמירה רכה ונעימה ולוקח אותו בעדינות לצד אחר ונותן לו צעצוע אחר ונשיקה), לכאורה זה שקר. כי אין חוק מדינה וגם לא דין הלכתי שמחייב מבחינה משפטית ילדים בגיל שנתיים. המילה "אסור" כאן היא שקר. גם אין כאן איסור מוסרי, כי ילד בן שנתיים לא מחוייב למוסר. הצו המוסרי של קאנט או כל תורת מוסר אחרת, אולי לא הוגדר בה בדיוק מאיזה גיל היא תקפה, אבל וודאי אינה תקפה מרגע הלידה או לעובר בבטן, וגם לא לילד בן שנתיים. אם יש רעב וילד בן שנתיים מפורר לחם הוא לא עובר שום איסור מוסרי, אפילו אם הוא רוצח מישהו הוא לא עובר על שום איסור מוסרי. הוא כמו בעל חיים מבחינת מוסר.

לכן יבוא "פילוסוף" מהאוניברסיטה ויאמר לאב שאומר לילד שלו שאסור לחטוף צעצוע מידיו של ילד אחר שהאב שקרן. הוא משקר לילד כדי למנוע ריב ונזק. אם האב היה אומר את "האמת" לילד הוא היה אומר לו אין עליך שום איסור לחטוף צעצוע, אבל אני לא רוצה שתחטוף צעצוע כי זה עושה אי-סדר ונזק. הילד לא היה מבין דבר כזה וגם לא מציית. אם אין איסור אז אני רוצה לחטוף, ועדיף לי שהצעצוע יהיה אצלי מאשר שיישמר הסדר, לדעתי הילד השני יותר חלש ממני ואני לא רואה שיצמח לי נזק אם אחטוף. אמירה כזו היא באמת שקר, כי זה שקר שאין איסור לחטוף. יש איסור, רק שהילד עוד לא הגיע למדרגה הזו. והוא בדרך לשם, הוא צומח לקראת המדרגה שיחול עליו האיסור לחטוף. האב מחבר אותו עם האיסור לחטוף, זה חינוך. למשל יש ספרי ילדים בחרוזים שכתובים בשפה גבוהה יחסית לגיל שנתיים, ומקריאים אותם לילדים בגיל שנתיים כשברור שהם לא יכולים להבין את תוכן החרוזים והעלילה. והילדים מבקשים שיקריאו להם שוב ושוב, וההורים עושים כך בלי להבין בדיוק מה התועלת להקריא לילד ספר שהוא לא מבין. ככה הם לומדים. ילד מתחיל ממצב שהוא לא מבין שום דבר ממה שהמבוגרים מדברים, ומהקשבה לדיבור המבוגרים שלא מובן לו הוא לומד לדבר. כך הוא מקשיב לספר שהוא לא מבין, ומזה הוא מתפתח ומתקדם עד שהוא מבין. כך גם האיסור לחטוף הוא דבר שהוא מעל מדרגת הילד, ולכן לא חל על הילד, אבל השמיעה מהאב שיש איסור כזה, אפילו שמיעת המילים בלי להבין מה פירושן, מצמיחה את הילד, מחברת אותו בהדרגה.

.

ההדרגה של החיבור מחייבת מידה של תרגום למדרגת הילד. למשל השכר והעונש, אמיתתו היא שהטבע הוא סדר של חכמה, וחכמה היא תמיד בדרך של חיוב שכלי נצחי. תמיד אחת ועוד אחת הם שתיים, זה לא משהו שפעם קורה ופעם אחרת לא קורה. בטבע הבריאה יש רבדים שונים. יש רבדים שבהם הנס הוא חוק הטבע. יש חוקיות מוכרחת בטבע שתמיד כשבורחים מפרעה ומגיעים לים ומכוונים ליבם לשמיים ואדם קדוש מניף מטה מקודש, אז הים נבקע. זה נחשב חוק טבע כי אפשר לשחזר את זה במעבדה וזה תמיד יקרה. אם ייצרו במעבדה פעם נוספת מצרים וישראל ושעבוד ומשה ומטה וכו', הים שוב ייבקע. תמיד כשיתקיימו התנאים הנדרשים הים ייבקע. כמו כששומטים אבן היא נופלת, ואפשר לשחזר את זה במעבדה ותמיד כשיהיו התנאים הנדרשים (להימצא על כדור הארץ ולא במצב שהמעבדה כולה בנפילה חופשית וכיו"ב) כששומטים את האבן היא תיפול. כך גם חוק טבע שתמיד כל מי שנותן מעשר מהתבואה יבולו מתרבה וכל כיו"ב. והטבע כולו הוא חכמה אלהית שגנוז בה כסוד הרצון האלוהי. מי שגונב, נתקל בחוק טבע שגורם שהוא בעצמו ניזוק. כמו שמי שהולך לתוך עמוד מקבל מכה. מיש הולך לתוך עמוד אפשר לומר שהבורא העניש אותו, כי לפי הטבע הוא יקבל מכה בהכרח, והטבע הוא חכמת הבורא שנובעת מרצונו החופשי של הבורא. ואם כן רצון הבורא שיקבל מכה. וכך גם אמת לומר שמי שגונב וקיבל עונש זה רצון הבורא שייענש. זו האמת הצרופה. מכאן לנסח את זה בשפה שההמון יכול להבין, שהבורא כועס על הגנב ומעניש אותו, זה רק עטיפה של האמת במילים שמתאימות להמון, זה לא תוכן שונה מהאמת. בכלי התפישה של ההמון, כח הדמיון, זה יצטייר כמו מלך שיושב בשמיים ופתאום רואה את ראובן גונב ואז באותו רגע מתמלא חימה על ראובן ומצליף בו בשוט. זו תפישה ילדותית של עניין ששרשו הוא אמת. וזה מחבר את ההמון לאמת, כמו בחינוך של ילד. אין כאן שום שקר.

כל זה הוא גם לגבי דברי אפלטון ברפובליקה. גם המיתוסים הדמיוניים הם כלי דמיוני לעניינים אמיתיים. התורה שהיא אלוהית יש בה דיוק מוחלט בהתאמה בין הלבוש הדמיוני לאמת המופשטת השכלית. הלבוש הדמיוני הוא משל, והוא עמוק ומכיל את האמת הצרופה במלואה למי שיודע להבין אותו. ואדרבה, המשל הדמיוני מלמד את האמת יותר עמוק ושלם ממה שניסוח שכלי פילוסופי היה יכול ללמד. המשל משמש גם לחינוך ההמון אבל גם משמש לחכמים ככלי לגלות להם אמת שהיא נשגבת מבינת אדם, ואפשר להעמיק במשל עוד ועוד ועוד בלי סוף ולשאוב ממנו כל פעם עוד השגות טמירות ונשגבות באותה אמת אלוהית אינסופית. זה מנפלאות הבורא שנתן את התורה וזה עניין מיוחד לתורה שאינו ברפובליקה של אפלטון.

.

.

לדוגמה מתוך מאמר מאת דן מישר:

 

.

.

לעיל בפרק כ"ז כתב המורה נבוכים:

"כוונת כלל התורה – שני דברים והם תקון הנפש ותקון הגוף.

אמנם תקון הנפש הוא – שינתנו להמון דעות אמתיות כפי יכלתם. ומפני זה יהיה קצתם בפרוש וקצתם במשל – שאין בטבע ההמון לסבול הענין ההוא כפי מה שהוא"

הרי מפורש כמו שכתבתי, שהדעות שניתנות להמון הן דעות אמיתיות, רק שהן כפי היכולת, וקצתם במשל.

.

וכן מפורש בפרקנו:

"או נתינת דעת אמתי שראוי להאמינו, אם לפי הענין בעצמו, או בהיותו הכרחי בהסיר העול,"

הרי שכתב שגם הדעת שהכרחי בהסיר העול הוא בכלל דעת אמיתי.

.

וכן לקמן ג' ל"ו:

"מפני שהוא פעולה שיתחזק בה הדעת האמתי, והוא שהשם יתעלה משיג ענינינו ובידו לתקנם אם נעבדהו ולהפסידם אם נמרהו "

ויש עוד אינספור מקומות שאפשר להביא שמפורש בהם שלא יתכן שהרמב"ם התכוון כאן לשקר. ובכללם כל המקומות שהוא כותב על תורת משה שהיא תורה אמיתית, ושנבואת משה אמיתית לגמרי, ושמי שלא מאמין באות אחת מהתורה או פירושיה הוא אפיקורס וכו' וכו'.

.

לכן אני כועס על מי שהבין את השקר האציל של אפלטון על דרך המאמר שהבאתי, שהוא כמו התעמולה הנאצית, ואמר שהרמב"ם מייחס לתורה גישה כזו. אם הפרשנות הזו היתה מתאימה למה שכתוב אז מותר ונכון לפרש כך, גם אם זה לא מחמיא לרמב"ם ולתורה. הרמב"ם והתורה חביבים, אבל האמת חביבה יותר.

אבל החרות שנטלו לעצמם לפרש בלי בכלל לשים לב למה שכתוב, ולפי גחמותיהם לתלות כל שבחפצם ברמב"ם ובתורה, על זה אין מחילה.

.

.

.

תוספת ממכתב נוסף:

באמונה וחלק החכמה לא שייך "יסודות" כמו הי"ג עיקרים, כי זה המציאות. מסתכלים בעיניים פקוחות על המציאות ומה שרואים זה מה שיודעים, ויסודות לא יעלו ולא יורידו.
בהתחלת יסודי התורה הרמב"ם כותב יסוד היסודות כו' לידע שיש שם מצוי ראשון כו'. היסוד הוא "לידע". כלומר הוא מכוון את המבט איך להסתכל. למשל אתה נמצא בנוף שאתה לא מכיר, המדריך מסביר לך, היסוד הראשון זה ההר הכי גבוה שאתה רואה ממול. זה הר חרמון. משם תסתכל דרומה ומה שאתה רואה זה רמת הגולן. משם תסתכל צפונה ומה שאת רואה זה סוריה, וכו'.
כך הרמב"ם אומר כשתה מסתכל במציאות, "יודע", קודם כל תסתכל ותראה שיש מצוי ראשון וכו'. ועוד יסוד שהנבראים מחולקים לג', מלאכים גרמי שמים וגופים ארציים, וכו'. אם לא תשים לב לדברים האלה תתבלבל והכל יתערבב לך ולא תראה שום דבר.

למשל אם אני מנסה להסביר למישהו איך להתנהג עם ילדים, אני יכול לומר, היסוד הראשון שיש לילד נפש, ויש לו רגשות, וכל מה שהוא פועל נובע מתנועה של כוחות נפשיים, וכו' וכו'. מי שלא מקבל הסבר כזה יכול להתבלבל ולא לראות שום דבר.

זה לא באמת "יסודות", המציאות היא כמו שהיא וכולה אחת, היא לא מחולקת לחלקים ויסודות. זה רק עזרה איך להסתכל.

לעומת זאת התורה היא מסורת, קבלה. אלה דברים שנאמרו בהר סיני ונמסרו, ואנו מקבלים אותם מהדורות הקודמים וזה לא נובע אצלנו רק מהסתכלות על המציאות. ואז אפשר לומר שאותה מסורת וקבלה של דיבורים, מסודרת לפי יסודות וענפים. כמו שהשלחן ערוך מסודר בארבעה חלקים וכיו"ב.

גם התורה זה המינימום שמחוייבים בו כל העם. ומי שלא מאמין בתורה הוא עבריין. החכמה אין בה חיוב, כל אחד מסתכל ומה שבכוחו לראות הוא רואה. אם רב ואם מעט ואם שום דבר. כשמחוייבים צריך גדר מתי עוברים על החיוב, וזה הי"ג עיקרים. בחכמה כיוון שאין חיוב לעבור עליו אין מקום לגדר הלכתי שקובע במה מחוייבים לכל הפחות כדי לצאת ידי חובה, מהו שיעור כזית.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 120 - על עיקר האמונה של שכר ועונש ועל תפילה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על 120 – עיקר האמונה של שכר ועונש, תפילה, י"ג עיקרים

  1. י.ד. הגיב:

    אני מסכים איתך שאפלטון לא אמר את מה שהבינו ממנו. שקר אצילי איננו שקר אלא אמת במובן שאנשים מבינים אותו. המיתוס שאפלטון מספר שכולם אחים בא לבטא את העובדה שכתוצאה מחלוקת העבודה החברה היא אורגניזם אחד (דרך אגב בימינו פשוט לא שמים לב לאפשרות הזו שמציע אפלטון). ובחברה אורגנית אכן כולנו כמו אחים. אז זה שקר אבל זה גם לא שקר. זה קשור גם לתורת האמת שלו , לרעיון האידיאות ולמחלוקת שלו עם פרמנידס.
    מישהו אחד שהגה לא מעט באפלטון מאקדמיה זה שמואל שקולניקוב בעל ספר לג עיונים באפלטון. כמה למדתי מהספר הזה (למרות שכל מה שאני מבין באפלטון זה ככלב המלקק מן הים).

  2. primegadim הגיב:

    לניר ול- י.ד.
    תקראו בבקשה את התג' ב – 109

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s