119 – לקט קטעים ממכתבים, רובם בעניין תשובה לקראת ראש השנה (וגם בנושא קשר של רב ותלמידים)

קצת קטעים ממכתבים שונים מהימים האחרונים, רובם בענייני תשובה לקראת ראש השנה

מתוך מכתב בנוגע לאימון טאי-צ'י אצל מורה מסויים שאני מכיר:

"זה משהו שהתפתח בתרבות המערבית, שגם עולם התורה ספג בלי להרגיש. שיש מחיצה שמקיפה את השכל וכאילו בתוכה הכל מתחיל ונגמר. ואז עצם החיים, חוויית החיים, הנגיעה, בחיים, באדם, במציאות, במחשבות ובהשגה במציאות הבורא, הכל זה כמו לנסוע על ניוטרל, כמו לטחון מים. אין חיכוך ומגע אמיתי.

לא חשוב איך מנסים לנקוב במחיצה. לי מועילה העבודה עם תינוקות, ומה שעבדתי עם קשישים סיעודיים לא צלולים. השכל שם פחות חוצץ.
גם המריבות בבית הועילו לי מאוד. הרי שם אני לא רציונלי, ואני יכול לנסות לגעת במה שמפעיל אותי שהוא לא שכל. יש בזה הרבה כאב, במריבות בבית. וכאב חי, חריף, שלא בורחים ממנו אלא להיפך, מתמסרים לו, נוקב את החומה האינטלקטואלית.
ההסתכלות עם השכל בעמקות ולמדנות בכל פרט שוב ושוב, בנושא כמו מי הוא ה"אני" שפועל ומגיב במריבות בבית, הוא שימוש בשכל עצמו כדי לנסות לגעת במה שמעבר לו. גם בנושא הקשר המיני זה כך, להבין לעומק מה בדיוק קורה שם.
הרב וולבה הגיע דרך עיון מעמיק בכוחות הנפש העמוקים. בשבילנו לפעמים אפשר מאוד לזייף בעיון כזה ולכן מה שקשר לשום בית עדיף כי הרבה יותר קשה לזייף שם, יש עוד דעה שעושה ביקורת על מה שאנו משקרים לעצמנו.
הטאי צ'י המעמיק הוא עוד אחד מהנסיונות להגיע אל מה שמחוץ לבועה השכלתנית. כל מה שאפשר, כל כיוון, הכל כדאי מאוד להתנסות ולבדוק.
הנושא של הטאי צ'י שלו הוא שכתוב "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך", ואיזה קשר יש לנו עם העצמות שלנו? איך בכלל ניגשים לזה?
עיסוק מעמיק בציור גם יכול להגיע לשם קצת. מן הסתם גם מוזיקה או תיאטרון או שירה או מחול או כל אמנות. אני התנסיתי רק בציור.
.
.
.
.
מהתכתבות אחרת.
לשון השואל:
אתמול ראיתי באיזשהו ספר שחוקרים בספרי קבלה אם המצוות הם מצוות המלך, דהיינו כמו גזרות שחייבים לעשות כמו אם מלך מבקש שתעמוד על הראש עושים את זה כדי שהוא לא יחתוך את הראש, או זה מצוות הרופא, דהיינו שעושים את המצוות כמו שעושים מה שהרופא אומר. לא בגלל שהוא יחתוך את הראש שלך אם לא עושים אלא כי זה טוב לך, ולא בגלל הכח של הרופא אלא כי אתה יודע שהעצה שלו זה טוב לך.
רציתי לשאול אם הרעיון הזה של מצות הרופא זה אותו דבר איך שאתה הסברת בכמה מאמרים באתר הישן שלך על מצות התשובה שהמצוות הם לא פקודות. אלא הם תיאור של האדם.
אם אני הבנתי את הרעיון שלך נכון, אני הבנתי שרצית להגיד כשמתבוננים במצוה, אפשר להגיע דרך המצוה להבנת עצמי. כמו שמצוות אמונה מגלה לנו מהו אדם, שהוא בריאה שצריכה אמונה, באמא, באבא, באשתו וכו. וככה זה כל המצוות. הם מגלים לנו משהו על עצמנו, על המהות של בן אדם בעצם.
אז דרך המצוות אפשר להבין את עצמנו וגם דרך האדם אפשר להבין את המצוות.
האם זה אותו דבר כמו מצוות הרופא או זה משהו אחר? וגם מה אפשר להבין בעצמנו מהמצוה של תשובה? היא מצווה כל כך מרכזי וחשובה אז אני מניח שמאוד חשוב לדעת מה זה מגלה בבן אדם שמתוך המצווה אפשר להבין מה אנחנו יותר טוב ויותר עמוק.
.
.
מה שכתבתי:
כן, לזה התכוונתי.
בחלק ג' של המורה נבוכים, פרק כ"ו, יש דיון יפה בזה.
הוא אומר שם שאלה שרוצים לומר שזה לא כמו רופא, זה בא להם מחולי נפש. כשרואים בעוד מקומות אחרים שהוא מזכיר חולי נפש, ברור שהכוונה לכח הזרות. מחפשים שהאל יהיה זר.
זה כמו מי שמחפש אונס או זנות, אפילו שיכול למצוא אשה אוהבת. או יש שנהנים להתאכזר ולהתעלל. כשיש למישהו כח גדול על אחרים, כמו מטפל בקשישים ופגועי נפש וכיו"ב, או מטפל בתינוקות, זה יכול להתגלות יותר.
לפי זה המצוות הן מציאות של טבע רוחני, ובוודאי הן מלמדות על האדם.
היה באתרי חדשות שגננת התעללה בתינוקות. זה מה שכתבו:

"לאחר שהחוקר מראה לה בפניה את הסרטון בה נראה כי היא מכה ילד אומרת מעודה: "אני לא זוכרת את המקרה הזה. מזו אני? אם זו אני אז אני השטן. זה לא מסתדר לי שעשיתי דברים כאלה".

מעודה מספרת כי היו לה ימים קשים בגן, "שחורים" כהגדרתה, אך לא התכוונה לפגוע באף ילד "עשיתי דברים לא הגיוניים. זו לא אני, לא ככה אני מכירה את עצמי. זו כמו משהי אחרת".

לשאלת החוקר שרואים בסרטון שזו היא, עונה מעודה: "אם זה מה שרואים במצלמות שזו אני, אז זו טעות שעשיתי. אני מצטערת", ומוסיפה כי אינה זוכרת את האירועים."

עד כאן מאתר החדשות.

.

.

אני מרגיש שהמון דברים שעשיתי ועושה, הם לא באמת אני. אצלה זה קיצוני ודרמטי, אבל באופן קטן זה מצוי הרבה. לפעמים אשתי שואלת למה דיברת אלי ככה? ואני עונה סליחה, לא התכוונתי, יצא לי. הייתי לחוץ, חשבתי שאת מתקיפה אותי ונכנסתי למצב התגוננות, זה הזכיר לי פצע מהילדות, לא חשבתי, הרגשתי בפנים כמו ילד חסר אונים מול מבוגרים חזקים, וכו' וכו'.

אין אדם חוטא אא"כ נכנסת בו רוח שטות.

אדם יכול לצאת מעצמו. ויכול גם לשוב לעצמו (במקום אחר ניסיתי לברר יותר איך זה ייתכן ומה בעצם קורה).  זה באמת העבודה הכי מרכזית וחשובה בחיים. זה גם קשור ללחץ וריצה. אבל יש עוד המון סיבות לצאת מעצמו חוץ מלחץ וריצה, ולהסתכל על זה זה עבודה עצומה של תשובה.

.

לגבי החקירה בעניין האם המצוות הן מצוות מלך או מצוות רופא, אין באמת שתי דעות בזה. פשוט שהעיקר הוא שזה כמו מצוות רופא, ושהמצוות הן מציאות. רק שבנוסף לזה יש גם צד של מצוות מלך. אם מלך גדול מצווה את בני ארצו לצחצח שיניים לשם טובתם ותועלתם, הקיום של זה יכול להיות גם בשביל הבריאות וגם בשביל לקיים מצוות המלך בדחילו ורחימו ברעד ואימה, בהכנעה והתבטלות. זה לא סותר. (ראיתי פעם סרטון שמראה אלפי עובדים יפנים במגרש גדול מול המפעל, לפני תחילת יום העבודה, עומדים בשורות ישרות ומצחצחים שיניים בתנועות אחידות, לפי הכוונת מדריכה עם רמקול, שמייצגת את הוד רוממותו המעסיק. משם באה לי הדוגמה של צחצוח שיניים).

במניין המצוות של הרמב"ם כדי למנות מצווה בכלל התרי"ג צריך את שני הצדדים. המצווה נמנית בכלל התרי"ג רק אם יש בתורה ציווי, ואם אין ציווי מפורש אלא רק לומדים מי"ג מידות שהתורה נדרשת וכיו"ב, זה לא נמנה בכלל תרי"ג מצוות אע"פ שמבחינה הלכתית זה יכול להיות מדאורייתא לגמרי. הרי שצריך גם את הצד של ציווי המלך. שמקיימים פקודה שלו ובזה עובדים אותו.

מצד שני הוא מונה את כל המקומות שנצטווינו על שבת כמצווה אחת, למרות שיש כמה ציוויים. כי התוכן גם קובע. אם מדובר רק שהמלך פוקד ציווי ואנו נכנעים ועושים, אם הוא פק' כמה פעמים על שבת הרי כל פקודה האי פקודה בפני עצמה ולכן היא צריכה להיות עוד מצווה. אבל קודם כל מה שמגדיר את המצווה הוא התוכן. התוכן שיש בו שכל ותועלת ולכן גם מצד מצוות רופא היה צריך לקיים אותו. ואחרי שעל התוכן הזה יש פסוק של ציווי מפורש הוא נעשה מצווה מכלל התרי"ג. לפי הרמב"ם יש הרבה מצוות מדאורייתא לגמרי שלא נמנות בכלל תרי"ג, והן רק בגדר מצוות רופא. ויש חלק מהצוות שגם הן כמובן בהכרח בכלל מצוות רופא, כי זה הבסיס, זו המציאות של מצווה, ועל גבי זה יש גם פקודת מלך, ודווקא אלה נחשבות בכלל תרי"ג. כלומר יש גם צד של עבודה של קיום מצוות המלך בהכנעה, אבל רק על חלק מהמצוות, וזה בא בנוסף על מה שהמצווה היא כמו עצת רופא ולא במקום. זה קומה שנייה. זה עניין עמוק ודורש אריכות רבה וכתבתי רק בקצרה מאוד את כלל העניין.

.

.

.

.

ממכתב אחר:

"לא קל לעשות צעד בכיוון עצמאי. אבל לדעתי אין מה לפחד. יתרו עבד עבודות זרות, ולא גינו אותו כי הוא חיפש את האמת. אין אפשרות לחפש בלי לטעות. ממילא בהכרח זה חביב על הקב"ה גם אם טועים.
הרי ברור שיותר קל להישאר במסגרת המוכרת והבטוחה. ואם עושים צעד של חיפוש זה באמת מתוך בקשת אמת. ממילא לא צריך לפחד משום דבר.

[…]

לגבי ראש השנה, הכי שבר אותי שהרב … [משגיח ליטאי יודע ששמעתי אותו בצעירותי בדרשות לפני ראש השנה בהן השתדל להפחיד ככל האפשר, וגם השואל שמע אותו] אמר שבראש השנה זה לא הקב"ה שאנחנו מכירים, הטוב, הרואה, המבין, הקרוב. בראש השנה יש לו פנים אחרות. באותה שנה נכנסתי למיטה לכל היום.

הרמב"ם בטעמי המצוות עוסק הרבה בעניין של אלוה קרוב. הוא מביא שיש שהיה קשה להם שלמצוות יש טעמים פשוטים. וגם קשה להם טעם כמו לומר שטעם הקרבנות הוא כי קשה בבת אחת לשנות מנהג שמורגלים בו. והוא מסביר שיש להם חולי נפש. הקב"ה מתנהג איתנו בקרבה כמו אמא עם תינוק, ברוך וחמלה והתחשבות יתירה בקשיים שלנו, וכל דבר הוא ניגש אלינו קרוב ומובן.
חולי הנפש הוא כח הזרות. לא יהיה בך אל זר, איזהו אל זר שבגופו של אדם. היצר הוא כח הזרות.
אנשים מתאווים להתאכזר, לרצוח, לאנוס, ללכת לזונה לא רק כי אין מישהי נורמלית. מחפשים דווקא את הזרות. קשה לאנשים להקדים שלום, לחייך, להיפתח. וחולי הנפש הוא להפנות את הכח הזה לבורא. שהוא המציאות שלנו, כל נשימה שלנו, כל הרהור שאנחנו מסתירים גם מעצמנו, כל דבר גם הכי מביש הוא מכיר יותר ממה שאנחנו מכירים. הוא מגדל אותנו, עם כל הטפשות והקטנות והגשמיות. להיות זר אליו זה חטא. להיות איתו קרוב כגמול עלי אמו, אז הוא איתנו כמו שאנחנו באמת, באהבה.
יום הכיפורים היה כמו ט"ו באב, יום שמח. פגישה.

זה כל כך פשוט. זה עצמו תשובה. לשוב מהריחוק והזרות אל הקרבה. כשבן רוצה להתקרב, לחזור הביתה, אצל האבא תמיד יהיו זרועות פתוחות. בלי דרישות מלחיצות. מלחץ לא יכול לצאת שום דבר טוב, שום דבר חי, שום אהבה.

כשהייתי אברך, במשך כמה שנים בר"ה ויוה"כ אמרתי שאני לא מרגיש טוב, וכל היום הייתי במיטה. נימנמתי. התפללתי רק את השמונה עשרה בבית. זה כמו הרפואה של הרמב"ם ללכת לקצה השני. אז לא ראיתי בזה רפואה, פשוט לא יכולתי. אבל איכשהו היתה לי הרגשה שהקב"ה מוכן לוותר לי. שהוא לא באמת רוצה שאלך בכח לביהכ"נ אם רע לי שם.

היתה לי גם הרגשה שחלק מהלחץ זה כי בכל מילה וכל דקה של ר"ה אני קובע את הגורל שלי לכל השנה. ואיכשהו הרגשתי שלהיות מרוכז ולחוץ עד כדי כך בכמה אני מרויח וכמה מפסיד, יש בזה משהו שהנפש ממאנת בו. זה מרחיק לגמרי מלהתייחס לקב"ה. הוא נהיה כמו גביר שמחלק מתנות ושוטר שרושם עונשים. ואיפה היחס אליו כאל אבא שלי, שקבע יום של קרבה יתירה איתו.

אם אני במיטה וקשה לי שאני לא בבית כנסת, ואני שואל את עצמי אם הוא כועס עלי שלא הלכתי לבית הכנסת או שהוא מבין אותי, זה כבר עיסוק ביחס איתו, ולא רק בלהרויח בשביל עצמי בכל דקה של תפילה.
בזכות הרב … שיהיה בריא, זכיתי לפלס דרך כזו בעבודת השם. אחרי שהוא הפחיד עד שממש לא יכולתי ללכת לביכ"נ למרות שרציתי ללכת. המשכתי כך גם בשנים שאח"כ.
אחר כך ראיתי את המדרש באיכה רבה על חזקיהו, ושמחתי שכיוונתי (:

לשון המדרש:

"ארבעה מלכים היו, מה שתבע זה לא תבע זה. ואלו הן: דוד ואסא, יהושפט וחזקיהו. דוד אמר (תהלים י"ח) ארדפה אויבי ואשיגם וגו' אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני עושה כן. הדא הוא דכתיב: (שמואל א' ל') ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם מהו למחרתם? רבי יהושע בן לוי אמר: לשתי לילות ויום אחד. והיה הקדוש ברוך הוא מאיר לו בלילות בזיקין וברקים. כמה דתנינן תמן: על הזיקין ועל הזועות ועל הברקים. הדא הוא דכתיב: (תהלים י"ח) כי אתה תאיר נרי וגו'. עמד אסא ואמר: אין בי כח להרוג להם, אלא אני רודף אותם ואתה עושה. אמר לו: אני עושה. שנאמר: (ד"ה ב' י"ד) וירדפם אסא וגו' כי נשברו לפני ה' ולפני מחנהו וישאו שלל הרבה מאד. "לפני אסא" אין כתיב כאן, אלא, "לפני ה' ולפני מחנהו". עמד יהושפט ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף, אלא אני אומר שירה ואתה עושה. אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה. שנאמר: (שם כ') ובעת החלו ברנה ותהלה וגו'. עמד חזקיהו ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה. אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה. אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה. שנאמר: (מלכים ב' י"ט) ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וגו'."

.

.

.

.

ממכתב אחר:

"לגבי הבחירות,

אדם לא רוצה להיות כמו פרה שכל היום רק עובדת לועסת או ישנה, ומסתכלת רק על העשב שהיא לועסת ולא מסביב. לכן אנשים מבקשים אידיאולוגיות "גדולות". קיימות של כדור הארץ, טבעונות, זכויות אדם, חזון של חברה מסחרית ענקית, או לימוד אריסטו ורמב"ם וכתיבת בלוגים עליהם, או גאולת העם והארץ, או הבאת המשיח, האדרת עולם התורה, התעניינות בפוליטיקה, וכו' וכו' וכו'.

זה יכול להוסיף חיים ועניין ורוממות לאדם. וזה גם יכול לכרסם בחיות האמיתית של האדם, לבוא על חשבון הבסיס, שהוא היחסים של אדם עם עצמו, עם נפשו, עם גופו, עם כל רגש שבו, מכל הרבדים. עם יחסיו על אשתו וילדיו וכו' בדקויות והעמקים באופן מלא וכו'. ביחסיו עם כוס התה שלו, עם הכרית שלו. עם קצב הזמן שלו. האידיאולוגיה ה"גדולה" שלו יכולה להפך אותו למגוייס, ולכן לחוץ ונוקשה. וזה ההרס הכי גדול.

אחד הדברים שעושים את ההבדל הוא תחושת האחריות. פשוט שמה שאין לי כח לשנות אין לי אחריות עליו. אני לא יכול להיות אחראי שלא יפול אסטרואיד או שמחר תזרח השמש, כי זה לא בידי.  משום מה יש אנשים שמספרים לעצמם שהם יכולים להשפיע, באותו תחום עניין שלהם, ואז הם גם אחראים. יש כאלה ששכנעו את עצמם שעתיד כדור הארץ באמת בידם. אם הם יזרקו בקבוק פלסטיק לפח המיחזור כדור הארץ יינצל ואם לא הוא ייחרב. סיפרו, אולי בצחוק, על בחורה שאהוב ליבה נטש ושבר את ליבה והיא רצתה שכל העולם ייחרב, וקמה וזרקה בקבוק פלסטיק לפח הרגיל, ואמרה הנה, שייחרב העולם!

גם לי יש את היצר הזה, ואני עמל לשכנע את עצמי שאין לי כיחיד שום השפעה על מקומם של המורה נבוכים ואריסטו בעולם האנשים החושבים, ושום אחריות על זה.

אפשר לעשות בלי אחריות. למשל מוזיקאי יכול לנגן ולהלחין בלי אחריות על המשך קיומו של עולם המוזיקה או צביונו, אלא סתם כי הוא אוהב לנגן. אפשר אולי לאהוב לשמור על כדור הארץ, לטפח, גם בלי תחושת אחריות בדויה. נניח שאני בתוך טבע יפה ויש לי פסולת ביד, ומישהו יוכיח לי שבחשבון כללי אין שום הבדל לכדור הארץ אם אזרוק כאן את הפסולת הזו, וארגיש שאני בכל זאת מעדיף לזרוק לפח ולא בטבע, סתם כי אני אוהב ומעריך אותו, מתוך רגש חיובי, גם בלי האחריות. האחריות גורמת להיות מגוייס.

לגבי הבחירות אני שואל את עצמי, מאיזה מקום בנפש אני רוצה להצביע. אולי ממקום של התנצחות, או אחריות, או משהו אחר. האם זה בא מרגש חיובי, האם זה בכלל יכול לבוא משם. האם יש לי סיבות טובות ונכונות לזה. סתם לרוץ ולעשות משהו בלי להתבונן היטב במניעים לא נראה לי נכון לגבי עצמי.

.

.

עוד מאותו מכתב בנושא אחר:

מאוד קשה לי להזכיר אנשים שמקובל להקדים לשמם את תואר הרב. לכתוב את שמם בלי "הרב" נשמע כמו ביזוי ופגיעה. אני גם לא רוצה להיות מישהו שמודד אנשים ואומר זה גדול וראוי להיקרא רב וזה לא כל כך גדול.

רק שלענ"ד התואר "רב" בזמננו דינו להיבטל לגמרי מהעולם, לגבי כל אדם שיהיה. התואר "רב" במקורו פירושו יחס מסויים בין האדם לאנשים אחרים. זה כמו שהידיים והרגליים יקרא לראש "ראש". או כמו שקוראים לאבא "אבא". אני קורא לאבא שלי "אבא", כי במציאות הוא אבא שלי ובמציאות יש ביני לבינו יחס של בן לאב. רב זה מי שבמציאות הוא חכם ממני ואני מתייחס אליו כאל מי שחכם ממני. חכמה היא לא משהו שניתן להיבחן עליו ברבנות ולקבל הסמכה. חכמה זה לא כמות מסויימת של ידיעות.

בזמננו אין לנו יכולת להבחין בחכמה, ואין לנו את היכולת להתייחס למי שחכם ממני כאל מי שחכם ממני. כמו שהיד מתייחסת לראש. כי אנחנו כבר לא גוף אחד. כל אחד לעצמו. התפזרנו.

אנשים פונים זה אל זה בדרך כבוד: "אדוני" "גברת", "מר פלוני" וכו'. בשימוש כזה גם דתיים יכולים לומר כינויים כאלה ולא להשתמש בתואר "רב" לצורך כזה. כי תואר "רב" פעם היתה לו משמעות, משמעות שהיא בלב ליבם של חיי החכמה ועבודת הבורא. ולכן כדי לא למחוק לחלוטין זכרם של אותם חיים יש לכבד אותו ולא להפוך אותו לכינוי לכל חבר כנסת חרדי וכיו"ב.

אם קוראים "רב" לראש ישיבה גדול או אדמו"ר או מקובל וכל כיו"ב, זה עוד הרבה יותר גרוע. כי זה זיוף גמור. אלה אנשים שיש עוד בעולם פתאים שמאמינים שהם באמת חכמים יותר מאיש רגיל, ונכנעים להם באופן נבער, שיוצר משהו שמבחינת כוחות הנפש הוא כמו סוג של כת הרסנית. איבוד החשיבה העצמית, איבוד האחריות על עצמו ועל דעותיו, שהוא איבוד צלם אדם.

לכן לעניות דעתי יש להימנע לגמרי מלהשתמש בתואר "רב" לגבי שום אדם בשום דרך. רק שאני משועבד להשתמש בתואר הזה נגד רצוני ודעתי כדי לא להיות לפגוע ולהעליב אנשים.
.
.
[…]
גם המילים "חרדי" או "דתי" או "חילוני" לענ"ד כבר אסור להשתמש בהן ואין להן שום תוכן. אולי פעם היה קשר בין השתייכות של אדם לחברה כלשהי לבין היותו ירא שמיים או חולין או קודש. אבל בזמננו אין בכלל שום קשר כזה, גם לא מצד הרוב. זה כבר לא מצב שבו רוב החרדים יראי שמיים ורוב החילונים אינם יראי שמיים. זה כבר לא מצב שרוב החרדים שולטים ביצרם ורוב החילונים הם הפקר ליצרם. אולי לפני מאה שנה זה היה קשור קצת, אינני יכול לדעת. בזמן שבו אני חי אין לי שום ספק שאין שום קשר, אין אחוז יותר גבוה של יראי שמיים או שולטים ביצרם (כלומר מנסים לשלוט, כמובן) בין החרדים לעומת החילונים, ולכן אין שום היתר לקרוא לאלה חרדים מלשון יראת שמים ולאלה חילונים מלשון חולין. זה לשון הרע גמור על הרבה אנשים. אפשר לכל היותר לומר חובשי כיפה ושאינם חובשי כיפה, או שומרי שבת ושאינם שומרי שבת, ותו לא. שזה מצביע על מציאות עובדתית. וגם זה בקושי, כי הביטוי "חובש כיפה" או "שומר שבת", כבר נקשר בתודעת האנשים עם מי שחזקתו שהוא ירא שמיים. והרי לעינינו בעליל שאין שום קשר בין היותו של אדם שומר שבת באופן מעשי הנראה לעין, לבין היותו אדם שיש אלהים בליבו ושהוא שולט ביצרו. גם לא מצד הרוב או "חזקתו בכך".
השימוש בלשון חשוב, הוא משפיע על התודעה. יש לאנשים שאינם מרקע חרדי כבוד בלתי נשלט, אינסטינקטיבי, כלפי אדם עם זקן ארוך וגדול ומעיל ארוך ושטריימל גדול, שממלמל פסוקים. נפשם לא יכולה לקלוט שהסיכוי שבעל הזקן הזה הוא אדם רשע ושקרן וגנב שכל מעייניו רק רע כל היום, הוא לא קטן יותר מאשר כל אדם אחר שאין לו מראה כזה. הוא הרי נקרא "חרדי", או "הרב", משמע שהוא מאמין בבורא ומפחד ממנו.  כמו שאם הבעל של אשה נקרא "בעל" זה אומר שהיא לא רשאית לעשות משהו נגד רצונו, שהרי הוא ה"בעל". וכן הרבה מאוד כיו"ב. לא תמיד אפשר להחליף את המילה הנפוצה, אבל יש להתבונן בזה ולהשתדל ככל האפשר להקטין את השליטה של המילים השקריות על תודעתנו.
אנשים למדו להיות רגישים למילים, למשל מעדיפים לומר "בעלי צרכים מיוחדים" מאשר "מפגרים". או מרכז לבריאות הנפש ולא בית משוגעים, וכל כיו"ב. לפעמים זה נשמע מאולץ ומלאכותי, אבל יש לזה חשיבות לטווח ארוך. למילים יש השפעה כמו לסיסמאות פרסומת קצרות וקליטות, זה טובע חותם חזק בנפש בלי שהשכל מבחין. מי שנקרא ונראה "חרדי" ו"רב" ו"אדמו"ר" ו"מורם מעם", יתייחסו אליו ביראת קודש למרות שרואים בעליל מול עינינו איך הוא פוליטיקאי חסר כל מצפון שכל מעייניו רק בהשתלטות אלימה ועשיית הון לא ביושר וכל כיו"ב, ויודעים בלי שום ספק שזה כך.
.
.
פעם רציתי להיות רב. הרגשתי שלהיות מעורב בחיים של צעירים שמחפשים וכו', זה מוסיף חיות. זה מרחיב ומגדיל את החווייה של להיות חי, כמו שאם יש אשה ויש ילדים ויש חברים מרגישים את החווייה של להיות חי באופן חזק וגדול ורחב יותר מאשר אם האדם רווק בודד, כך גם אם יש תלמידים מקשיבים. אחר כך הרגשתי רגש פנימי עמוק לא מובן שפתאום צף ממעמקי הנפש בעוצמה וגרם לי להרגיש שיש בזה סכנה בשבילי, והוכרחתי לברוח מזה ולבטל את כל מה שהתחיל. רק במבט לאחור אני מנסה להבין את הרגש הזה, ואני מרגיש שאני עוד רחוק מלהבין אותו. יש לי קצת הבנות שונות זו מזו שהן משהו חלקי.
יש לי בעיה עם קשרים חברתיים, אני נוטה להתבייש בחברה, להרגיש שאני כאילו ילד בחברת מבוגרים, להתכווץ כמו חלזון שמתכנס לתוך הקונכיה, בלי שליטה על זה, ולהיות בלי נוכחות מורגשת אמיתית. זה גורם לבדידות מסויימת, לחסרון מסויים בחוויית החיים. כמו שמי שלא התחתן או אין לו ילדים יש לו בדידות וחסרון בחוויית החיים, הקשרים החברתיים החיצוניים יותר הם גם חלק כלשהו מהצורך של נפש האדם.
הקשר עם התלמידים יכול למלא את החסרון הזה. שם זה מאוד נוח, מתייחסים אלי בכבוד, רוצים להקשיב לי, משתפים אותי בדברים משמעותיים, אני לא צריך לעבוד קשה, זה בא מאוד בקלות. אם יש תלמיד מבין ועדין שמקשיב מייד אני אוהב אותו והוא אוהב אותי באהבה גדולה. אבל זה מאוד לא בריא שקשר אחד ממלא חסרון של קשר אחר.
הקלות הזו של קשר בין רב לתלמידים מוכרחה להיות על בסיס בריא מאוד, שלא שואב את זה למקומות אחרים. בסיס שבו כבר אין חסרונות שמשתוקקים לקשר שמושג בקלות כזו. אחרת הקלות הזו יש בה מימד של זנות. יש אתרים שבהן נשים מאוקראינה או כיו"ב מסכימות להתחתן עם מישהו בעל אמצעים כי מצבן הכלכלי קשה מנשוא. או יחסים בין מיליונר לדוגמנית. במקרים כאלה הבעל לא צריך להשקיע ולעבוד כל כך קשה כדי לזכות באהבת אשתו אליו ובשלום בית וחיוכים רחבים ואוהבים. זה מוגש לו בקלות. לכן זה סוג של זנות.
גם אצל פסיכולוגים למיניהם זו בעיה נפוצה מאוד. הם במקרים רבים שותים חיות מהמטופלים, וכשמטופל עוזב הם נשארים שוממים וריקים. כמעט בכל פעם שהמטופל אומר שהוא כבר מיצה את הטיפול ורוצה להפסיק אותו, המטפל יסביר לו שזה עדיין מוקדם מדי. המטפל מפחד מהבדידות והריקנות שהנטישה תגרום לו. זה היה בסדר אם היה מוצהר שזה חבר שעוזר לחבר שלו, והצורך בקשר הוא הדדי. ולא היו לוקחים תשלום על זה.
.
.
יש עוד בעיה אחרת, שעליה כבר דיברתי הרבה פעמים, שהתלמידים יש להם צורך נפשי ילדותי באיזשהי דמות אב של מישהו חכם ומרומם שאפשר להשען עליו ולסמוך עליו. שאפשר לבסס עליו את האידיאלים. הם מציירים אצלם דמות דמיונית שהיא לפי הצרכים שלהם, וחלק מצורך שלהם הוא לרומם ולהעריץ את הדמות הזו, וממילא אין לה שום קשר עם מי שהרב הוא באמת. ואז הם מלבישים את זה על האדם שהם החליטו שיהיה להם רב, כמו שמניחים מעיל על קולב. האישיות האמיתית של הרב כאדם, נעשית קולב לדמות הרבנית שהתלמידים זקוקים לה ובונים אותה. וכבר זה נפילה לבור גדול. ואחר כך נעשה שהרב מתפתה להאמין שהוא באמת כזה, כמו שהם אומרים. והוא מתנתק ממי שהוא באמת ויוצר בתוך עצמו זהות כוזבת בדויה וזה בור של גיהנום עמוק ונורא עד מאוד. זו בעיה יותר נפוצה אצל רבנים מאשר אצל מטפלים, אבל גם אצל מטפלים היא קיימת.
רבי ירוחם היה אומר שמי שעוטה על עצמו אצטלא דרבנן, מרגיש שהוא רב, בשפת הגוף וכיו"ב, היחס בינו לבין אדם פשוט רגיל, הוא כמו היחס בין ארון הקודש לחתיכת צואה. כשהאדם הפשוט הוא ארון הקודש במשל הזה. זה קורע את המסכה מכל עוטי הגלימות ארוכי הזקן, המורמים מעם, הקדושים מעם, המהלכים לאט לאט, בחשיבות רבנית, כאילו תקוע להם מקל במקום הישיבה. "אהב את המלאכה ושנא את הרבנות" היא מצווה גדולה שיש הרבה להתחזק ולהדר ולדקדק בה, בעיקר ב"שנא את הרבנות" שזה הרבה יותר קשה מלאהוב את המלאכה. אם רואים בעל מלאכה עושה מלאכתו, זה נראה נחמד ונעים. אבל ללכת ולירוק בפניו של חבר מועצת גדולי התורה מכובד וחשוב זה כמעט בלתי אפשרי עבורנו (אני לא מתכוון למעשה חלילה. עם כל חסרונותיו אותו חבר מועצת לא הותר דמו ואסור לבייש אותו ולפגוע בו בכל דרך כמו שאסור לעשות כך לכל אדם. זה רק ניסוי מחשבתי).
גם מורים של ניו אייג' כלשהו, עם בגדים לבנים וכל כיו"ב, גורואים לכל מיניהם, שייכים לזה (גם זמרים מפורסמים וכל כיו"ב מי שמפורסם).
רבי ירוחם אמר שמי שהיה רואה את רבי דניאל מובשוביץ, גדול תלמידי הסבא מקעלם, היה בטוח שהוא אדם שדופק בדלתות כדי למכור שרוכי נעליים. ואנשים שהיו רואים את החפץ חיים היו בטוחים שהוא עגלון פשוט. ולא יכלו להאמין שהוא רב גם אחרי שאמרו להם. הוא לא נראה כמו רב כלל, לא ככה נראה רב, רואים עליו שהוא עגלון פשוט.
.
.
הקלות של הקשר בין רב לתלמידים מסוכנת לזוגיות. זה גורם לחוסר איזון בין הבעל לאשה. היא בודדה בלעדיו ויש לה רק אותו והצרכים הנפשיים שלה תלויים בו. לעומת זה הוא יכול להסתדר בלי קשר קרוב איתה כי יש לו הרבה תלמידים קרובים ואוהבים. הוא פחות חשוף לפחד מפני הבדידות. לכן למשל הוא יכול לחכות שהיא תבוא לבקש סליחה אחרי ריב ולהודות שהוא הצודק. כי היא מתבשלת בבדידות וקושי, ולו יש תלמידים ויותר קל לו. בכלל, כשהוא מלא בהרבה קשרים קרובים ומשמעותיים ומספקים, המקום של הקשר הזוגי בעולם הנפשי הפנימי יכול להעשות קטן יותר. וזה שוב בור של גיהנום עמוק מאוד.
בכלל למלא את העולם הנפשי הפנימי בהרבה קשרים משמעותיים שתופשים מקום ויש להם חיים, זה לא דבר פשוט. זה לא כל המרבה הרי זה משובח. זה יכול להיות זלילה. החלק של קשרים שיש בעולם הפנימי, שהם מרכיבים יסודיים מאוד בו, והם קובעים הרבה בזהות שלי, בחוויה שלי ובידיעה שלי מי אני, הם הרבה ממהות העולם הפנימי שלי, מצד הטבע ויכולת הקיבול, אלה קשרים שהם בהתחלה עם ההורים והאחים, ואחר כך עם האשה והילדים. וקצת תופשים מקום קשרים משפחתיים נוספים ועוד פחות ידידים וכיו"ב. אולי יכול להיות ידיד נפש אחד שתופש מקום גדול יותר. זו יכולת הקיבול הטבעית, הנורמלית, הבריאה. פתאום למלא שם בהמון קשרים משמעותיים, עם תלמידים ומטופלים, זה יוצר המון רעש, המון אינטנסיביות, צפיפות, עומס. אין כמעט סיכוי שזה יוכל להיות מעוכל ומאוזן באופן בריא.
בתחילת שנה של טיפול בתינוקות, אני מרגיש שבועיים או שלושה כמו חולה ממש, רק מכך שנכנסים לי לנפש קשרים רגשיים משמעותיים עם ארבעה תינוקות בני כשנה שלא הכרתי מקודם. זה המון עומס, המון צורך בעיכול, תנועה חזקה של כל כוחות הנפש, שמתארגנים מחדש. וקשרים עם תינוקות יותר קלים בהרבה מקשרים עם מבוגרים.
.
.
כשאני כותב אני מנסה להרגיש שאני זורק את הדברים למרחבי כבלי האינטרנט, כאילו הנחתי את הדברים בשולי הרחוב והלכתי משם. ואם בא עובר ושב וקורא אין לי קשר לזה. יש אנשים שקוראים בקביעות ואני מתכתב איתם על בסיס קבוע ויש לי רגש וקשר נפשי ואהבה ואכפתיות כלפיהם. וגם שם אני מתאמץ לשים לזה גבול כלשהו.
אבל כל העיסוק הזה מנגן על מיתרי נפש שמשתוקקים ליותר קשרים עם אנשים, ובפרט למתיקות של קשר רב ותלמידים, שהוא מצד אחד קל מאוד ומצד שני משמעותי ועמוק ומלא דברים מהותיים ואמיתיים וחשובים. המיתרים האלה גורמים לפעמים לתחושות של בדידות וכיו"ב. אני משתדל להקשיב להם, לא להחניק, אבל גם לא להתפתות. יש בזה כובד מסויים וכאב מסויים שאני צריך לשאת.
.
.
.
מצאתי כתוב כאן:

"על אהבתו העזה של החסיד לרבותיו תעיד אמרתו של ר' אייזיק [רבי אייזיק מהומל, מגדולי חסידי חב"ד], שאם שלמה המלך בעת כתיבתו את שיר השירים היה מתבונן באהבה שבין רבי לחסיד, הוא לא היה מביא את המשל והדוגמה לאהבה העזה שבין כנסת ישראל והקב"ה מחתן וכלה…

על דברים אלו של ר' אייזיק, הרדיקלים משהו, אמר הרבי האחרון מליובאוויטש: "בשעתו, כשנדפסו הדברים… 'נהיה שמח'… הייתכן לומר דבר כזה?!… – ה'מזל' היה שהדברים נאמרו בשם ר' אייזיק מהאָמליע, שהיה מפורסם בגודל למדנותו וכו', ובמילא לא היו יכולים כל כך להיטפל לעניין זה" (תורת מנחם, טו, עמ' 140)."

לענ"ד ר' אייזיק צדק שהאהבה לרב יותר גדולה, אבל לא צדק ששלמה המלך לא ידע את זה. אלא המשל הוא דווקא מאהבה של איש ואשה כי היא לא כל כך קלה. צריך למסור את הנפש על זה, להשתנות לגמרי, לקרוע מבשרו קרעים קרעים. כי האשה היא לא רבי, היא לא כל כך קדושה ומושלמת ואוהבת כל אדם באשר הוא אדם באהבה מוחלטת מיידית כמו שהקב"ה אוהב את בריותיו. צריך לחפש את החיבור עם אשה ולעבוד עליו מאוד קשה. הרבי קדוש ואוהב אדם, ואומר תורות נפלאות, אני בא ומקשיב לתורותיו הנפלאות, מקבל בלב פתוח, ומייד אני אוהב אותו כי הוא מושלם, והוא מייד אוהב אותי כי הוא אוהב כל אדם וכל שכן את מי שבא ללמוד ממנו בלב שלם.

הטעות כאן היא שהחסידים חושבים שהקב"ה הוא כמו הרבי, הוא אוהב את כולם באהבה מוחלטת כמו שהם, טהור עיניים מראות ברע, מלמד זכות על כל דבר, הוא רואה את הנקודה הפנימית הקדושה שבנשמת כל אחד מישראל ומייד אוהב אותו ורואה בו קדוש, ופשוט באים אליו ואומרים אתה אלהים גדול ונפלא אני אוהב אותך, ואז אלהים אוהב בחזרה והכל מייד מושלם ונפלא, כמו תלמיד ורבי.
באמת זה לא כך. הקב"ה בוודאי הוא תמיד אוהב באהבה מוחלטת כל אחד בלי שום מבט רע וביקורתי, מחבק ואוהב את כל בריותיו כמות שהן באהבה אינסופית טהורה. בזה אין שום ספק.
אבל כשאני בא מול הבורא ואומר לו אני אוהב אותך ושב מחטאי ורוצה להיות קרוב אליך ועובד אותך באמת. כל זה שקר גמור. הקב"ה באמת אוהב אותי ופושט את זרועותיו לחבקני בלי שום חשבון באהבת אב את בנו יחידו האובד. אבל אני לא באמת בא אליו. אני מדמיין בכח הדמיון שלי דמות כלשהי שאני קורא לה אלהים. אין לה שום קשר לאלהים האמיתי, היא הפוכה ממנו לגמרי. בני אדם עובדים עם כח הדמיון, ובונים דמויות דמיוניות שנובעות מצרכים נפשיים תינוקיים לא מודעים, וקוראים לדמויות האלה אלהים. הרב וולבה דיבר הרבה על כך שבמלחמת אנגליה וצרפת, שהיתה לפני שנים רבות, האנגלים העמידו בראש הצבא את הכומר שלהם שאמר: אלהים אתה תצא בצבאותינו ותכה את אויבינו כי אנחנו האנגלים עבדיך והם הצרפתים שונאיך. וגם הצרפתים עשו כך. אנשים שמים פתק בכותל שקבוצת הכדורגל שלהם תנצח. שירוויחו כסף יותר ממה שהם צריכים. מתפללים שהמפלגה שלהם תנצח בבחירות. שאלהים יכה את האויב הפוליטי שלהם. שרוצה למנוע מהם לגזול תקציבים כפי יכולת הרמאות שלהם בלי שום קשר ליושר. אלהים ששונא ערבים כמובן, ובכלל שונא גויים באשר הם גויים. ואוהב את עם ישראל גם כשהוא גוזל יתום ואלמנה. הם חושבים שהם משחדים את האלהים בצדקה ותפילות ומצוות. התפישה שלהם באלהים גשמית לגמרי. וכמו שכתב המורה נבוכים א' כ"ו. כל המצוות אצלם נתפשות כסגולות להרוויח משהו. הם זורקים אבנים בשבת על מכוניות כדי לסגור כביש שהיצר הטריטוריאלי שלהם חושק לכבוש אותו. הרי על כבישים שמצד התחושה הטריטוריאלית הם לא מרגישים שזה שטח שלהם, הם לא זורקים אבנים, כאילו ששם זה בסדר לחלל שבת. להצביע בבחירות נעשה אצלם המצווה הכי גדולה שבתורה, ועבודת האלהים הכי גדולה. להרבות ככל האפשר לחטוף מאחרים כסף וכח. כי ההגדרה של המושג "אלהים" זה מי שרוצה שלנו יהיה הכי הרבה כסף וכח על חשבון האחרים. שנוכל לדרוך עליהם ולשמוח במפלתם. כל מי שהוא לא "אנחנו" נדון כהמן הרשע.  עם מושג כזה של אלהים הם באים מול הבורא ואומרים לו בזרועות פתוחות אנחנו אוהבים אותך!
.
לפי האמת מה שהם עושים זה:
"וַיָּבֵא אֹתִי אֶל חֲצַר בֵּית יְהוָה הַפְּנִימִית וְהִנֵּה פֶתַח הֵיכַל יְהוָה בֵּין הָאוּלָם וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ כְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל יְהוָה וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ." (יחזקאל ח, טז)
סוכה נג ב:
"תנו רבנן ממשמע שנאמר (יחזקאל ח, טז) "ופניהם קדמה" איני יודע שאחוריהם אל היכל ה'? אלא מה תלמוד לומר אחוריהם אל היכל ה' מלמד שהיו פורעין עצמן ומתריזין [רעי (רש"י)] כלפי מטה".
.
כדי לבוא מול הבורא ולומר לו אני אוהב אותך קבל אותי כאב את בנו האובד, כמו שאני, ושזה לא יהיה התרזת רעי מולו, צריך לברר לעצמי על מה מדובר כשאומרים "הבורא". מה זה לעמוד לפניו, לפנות אליו, לגשת אליו. בזה עוסק המורה נבוכים. וזו עבודה גדולה ועצומה, להשליט בתוך עצמי את השכל העיוני הזך האמיתי, ולא את שלטון כח הדמיון הבהמי.
""קרוב ה' לכל קוראיו" יכול לכל? תלמוד לומר "לכל אשר יקראוהו באמת"".
הקשר עם הבורא לא כל כך פשוט וקל. לא בגלל שהוא קפדן וכעסן, חלילה. הוא אב אוהב שמחכה בזרועות פתוחות ומקבל את כל הבא אליו, כל הקורא אליו, בלי יוצא מהכלל, גם אם הוא מלוכלך מאוד.
אבל אם מישהו לא קורא אליו, אלא בא לפני משהו אחר לגמרי, משתחווה לשמש, פוער את אחוריו ומתריז רעי, אז הבורא מחכה לו באהבה עד שיבוא אליו. אבל הוא עדיין לא בא.
כאן האדם צריך לברר בתוך עצמו, מה השכל הטהור והרגש הטהור, ומה הם דמיונות מגושמים של עבודה זרה שהוא קורא לה אלהים. גם אם הוא מוציא בפיו אני עובד לה' צבאות אלהי ישראל, עדיין הוא עובד עבודה זרה במהות (גם אם לא מבחינה הלכתית).
וכמו שכתב במו"נ ג' נ"א:
"אבל מי שיחשוב בה' וירבה לזכרו מבלי חכמה, אבל הוא נמשך אחר קצת דמיון לבד, או נמשך אחר אמונה שמסרה לו זולתו, הוא אצלי עם היותו חוץ לבית ורחוק ממנו, בלתי זוכר השם באמת ולא חושב בו, כי הדבר ההוא אשר בדמיונו ואשר יזכר בפיו, אינו נאוה לנמצא כלל, אבל הוא דבר בדוי שבדהו דמיונו כמו שבארנו בדברנו על התארים, ואמנם ראוי להתחיל בזה המין מן העבודה אחר הציור השכלי, והיה כאשר תשיג השם ומעשיו כפי מה שישכלהו השכל, אחר כן תתחיל להמסר אליו ותשתדל להתקרב לו ותחזק הדבוק אשר בינך ובינו, והוא השכל, אמר אתה הראת לדעת וגו', ואמר וידעת היום והשבות אל לבבך וגו', ואמר דעו כי ה' הוא האלהים. והנה בארה התורה כי זאת העבודה האחרונה אשר העירונו עליה בזה הפרק, לא תהיה אלא אחר ההשגה, אמר לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, והנה בארנו פעמים רבות כי האהבה היא כפי ההשגה, ואחר האהבה תהיה העבודה ההיא, אשר כבר העירו רז"ל עליה, ואמרו זו עבודה שבלב "
.
וכאן העבודה להיות משיג באמת ולא מדמיין, היא עצומה ונוראה. צריך להקיא חלב שינק משדי אמו, לקרוע את עצמו קרעים קרעים, בבשר החי. אדם כי ימות באוהל, מה שאמרו על רבי עקיבא שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל ומזה הוא בא לאמירת ה' אחד, ואמר שכל ימיו חיכה לזה ורווה נחת ועונג מזה, זה אצל כל אדם. יש כל מיני סוגים של מסרקות ברזל. תורה וארץ ישראל ועולם הבא לא נקנים אלא ביסורים. עיין בזה בברכות ה' כל הסוגיא.
וזה גם בעבודה של הקשר בין איש לאשתו. רק אם הוא נוגע ממש בכאב של המריבות שבבית, בלי לברוח, בלי להתחמק, ומתעמק בזה, ונקרע לגזרים, רק הוא זוכה לחיבור אמיתי עמוק של אהבה עזה ובוערת.  (כתבתי "הוא" רק כי אני כותב מתוך זכרון ההתנסויות שלי. הצד של האשה שווה כאן לגמרי. לפעמים שניהם זוכים להיות אמיצים ואמיתיים ועמוקים בכל מה ששייך ליחסים. ולפעמים אחד מבני הזוג אמיץ יותר בתחום הזה, והוא בכנותו גורם גם לשני להיפתח ולהיות כן ולהוריד חומות והגנות ולהיות אמיץ. המוביל יכול להיות הבעל או האשה במידה שווה לגמרי. בסופו של דבר מוכרח ששניהם יטלו חלק בזה, וכל העבודה תהיה בדרך של דו-שיח. ויש בזה סכנה, כי לפעמים דווקא מה שיש עניינים שמטייחים ושותקים ולא פותחים, עוזר שהקשר יתפקד באופן סביר, ואם מתעמקים וחופרים הרבה זה לפעמים מביא לפיצוץ)
לכן המשל לעבודת השם הוא דווקא מאיש ואשה. שלמה צדק. אצל רבי ותלמיד זה קל ומתוק. ואם הרבי קפדן מדי ומכאיב מדי יש רביים אחרים שאפשר ללכת אליהם. זה לא קשה כמו להתגרש או לנטוש אלוה עשהו. ההתמכרות לאהבה עצומה מדי לרבי, להישאב לזה לגמרי, היא טעות מרה.
זה גם ענין של תשובה לפני ראש השנה, לשוב למקום של העבודה האמיתית, ששם האהבה האמיתית, ושם ה"אני" האמיתי. האשה והבורא. לא לרעות בשדות זרים של קשרים שונים ומשונים לפי איפה שיותר קל ומתוק. גם אם יש לזה ניחוח "רוחני" מדומה.
באמת לפי כל זה אין בכלל אפשרות בריאה לקשרי רב ותלמיד, ואכן לענ"ד כל המושג של "רב" צריך להימחות מעל פני הארץ לגמרי ולהישכח לגמרי, מהר ככל האפשר. אין לו אפשרות להתקיים כלל. פעם אנשים יכלו לעשות את זה, הם חיו בעולם אחר והיו להם כוחות אחרים ובריאות נפשית ורוחנית ומוסרית אחרת.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 119 - לקט קטעי מכתבים, רובם בעניין תשובה לקראת ראש השנה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

10 תגובות על 119 – לקט קטעים ממכתבים, רובם בעניין תשובה לקראת ראש השנה (וגם בנושא קשר של רב ותלמידים)

  1. Avrohom הגיב:

    היי ניר
    זה החידוש שלך שהרמב"ם מונה רק המצוות שיש להם שני הבחינות של מצוות המלך ומצות רופא או הרמב"ם עצמו כותב את זה?

  2. nirstern הגיב:

    הרמב"ם לא כותב את זה בפירוש. אבל לענ"ד זה נובע מסתירה יסודית שיש בדבריו.
    הוא אומר שאם אין פסוק מפורש של ציווי, המצווה לא נמנית בתרי"ג, אע"פ שהיא דאורייתא לגמרי (למשל נלמדת מקל וחומר או מהלכה למשה מסיני). אם זה רק עצה של רופא מה אכפת לי אם יש פסוק שמצווה בפירוש או שאני יודע בוודאות שזה כך מכח קל וחומר וכיו"ב? נראה מזה שבהכרח יש צד של ציווי של מלך.

    אבל אם זה היה רק ציווי של מלך, למה דינים שלומדים מקל וחומר או מהלכה למשה מסיני, או מסברא כמו המוציא מחברו עליו הראיה, הם דינים מדאורייתא מבחינה הלכתית בדיוק כמו הדינים שיש עליהם ציווי מפורש?

    וגם למה למרות שיש כמה פסוקים של ציווי על שבת אנו מונים את שבת כמצווה אחת? זה אומר שהולכים לפי התועלת, לפי התוכן, ולא רק לפי הפקודה של המלך.

    הבסיס שלי ברמב"ם הוא רק הקושיות האלה. לא ראיתי משהו יורת מפורש.
    לענ"ד מהקושיות יוצא לפי זה שיש מצוות שהן רק עצת רופא, אלה שאין עליהן פסוק. ויש מצוות שהן גם עצת רופא וגם מצוות מלך. אולי בגלל זה יש חשיבות למניין תרי"ג. כי מצד עצת רופא יש אינסוף פרטי מצוות לפי כל מצב. אבל מצד העבודה כלפי המלך יש מניין מסודר קבוע של מצוות שעליהן יש ציווי מהפסוק. אבל זה רק פרשנות שלי.

    יש גם מקומות בחז"ל וראשונים שמשמע שיש עניין של לעבוד את המלך מתוך כניעה לציווי שלו, רק כי הוא המלך ואני העבד. לא מסתבר שהרמב"ם חולק על כל זה, אלא הוא מסביר שבוודאי לכל מצווה יש שכל ויש תועלת והיא עצה טובה לנו ממי שאוהב אותנו ומדבר בשפה שלנו, ולעולם הוא לא מופיע כמלך שאי אפשר להבין אותו שמוריד פקודות שרירותיות. אבל חלק מהעצות של הרופא הוא גם ציווה לעשות כאילו הרופא הוא גם מלך וכשהוא אומר לצחצח שיניים זו גם כניעה למלך.
    .
    .
    בסוגיות הגמרא הלמדניות של הלכות ספקות, בעיקר בסוגיית תקפו כהן בבבא מציעא ו, מוכח בבירור לענ"ד שהמצוות הן מציאות ולא רק פקודה. כתבתי על זה בתלמוד מוסבר על בבא מציעא, כמדומני על דף ז'. ובעוד כמה סוגיות תלמודיות, אולי שם ציינתי לעוד מקומות. מציאות הכוונה שיש כאן מציאות של משהו שמכח המציאות יש להימנע ממנו. כמו שנמנעים מלאכול רעל כי יש כאן מציאות של משהו מזיק. לפי זה כמובן המצוות הן עצת רופא, הן רק מגלות לנו על המציאות.
    יש הבדל גדול בניתוח מצבים של ספק, ובלהבין את הדין של ספק דאורייתא לחומרא, והאם הדין הזה עצמו הוא מדאורייתא, אם המצוות הן לימוד שככה המציאות, הן רק אומרות על המציאות שחזיר זה רעל, או שהן רק פקודה מהמלך איך להתנהג, ובחזיר אין שום בעיה מצד עצמו.
    גם לא כל המצוות אותו דבר. יש גמרא שמחלקת בין איסור גברא לאיסור חפצא. זה נושא מאוד גדול וארוך. אצלי הדעה שהמצוות הן מציאות ובעיקרן הן עצות רופא, גיבשתי מסוגיות הגמרא על ספקות. השב שמעתתא למשל לומד אחרת בבבא מציעא שם וכותב בפירוש שהמצוות הן רק ציווי מלך ולא מציאות. אבל לענ"ד דבריו לא מסתדרים בסוגיא וכל הראשונים שאפשר לברר את דעתם סוברים לא כמוהו. יש בלי סוף אחרונים וראשי ישיבות שדיברו בזה. כמדומני שמקובל לחשוב שהדעה העיקרית והמקובלת שהמצוות הן מציאות. אבל כמובן לא למדתי את כל מי שדיבר בזה.

    באמת יש עוד הרבה סוגיות גמרא שלא עוסקות בספקות ומוכח מהן שהמצוות הם מציאות רוחנית קיימת ולא רק פקודת מלך. למשל הדין של חצי שיעור, אם חזיר זה רעל, וההלכה אוסרת רק כזית, מה יהיה עם חצי זית, הרי יש בו רעל גם כן? אבל אם זה רק פקודת מלך, המלך אמר רק לא לאכול כזית, ולא יכולה להיות שום בעיה עם חצי כזית.

    אם המצוות הן רק עצת רופא, וחצי שיעור אסור מהתורה, אולי זה מוכיח שיש גם פקודת מלך, והוא אמר על כזית, ומצד המציאות אוסרים חצי שיעור.
    אולי חצי שיעור זה כמו לשתות רעל רק בכמות שלא הורגת. אבל זה קשה, אם התורה אמרה שאסור כזית, זה כמו רופא שאומר שכפית מחומר פלוני מסוכנת, אז אולי חצי כפית יכולה אפילו להיות בריאה, מניין לנו בהכרח שגם חצי או רבע כפית אסורים? אולי בכל איסור זה אחרת? אלא וודאי זה רעל רוחני שחוזקו לא תלוי בכמות. ולכן צריך לומר שמה שהאיסור תלוי בכזית זה מצד מצוות המלך ולא מצד עצת הרופא.
    יש הרבה מאוד סוגיות שהעניין של ההגדרה מהי מצווה נוגע להן. הבאתי את חצי שיעור רק לדוגמה, יש הרבה מאוד מקומות נוספים. אני בכל מקום הלכתי עם הצד שהמצווה יש בה מציאות ועצת רופא, ולעמים יש צדדים שהם ציווי מלך, וזה הסתדר לי בסוגיות שלמדתי. לכן אני אוחז כך.

    היחס של עבד שממלא פקודת מלך הוא לא התכלית, זה לא מספיק. אבל זה היסוד, זה שער הכניסה לעבודת השם, השלב הראשון ההכרחי. מכאן צריך לעלות הלאה לקשר שאין בו זרות, שיש בו קרבה, כמו בן ואב. אבל אי אפשר לבוא בלי מורא בסיסי של עבד ומלך, בבחינת ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו.

    • Avrohom הגיב:

      ראיתי משגיח אחד שרצה לתרץ את הגמרא בקידושין שאם אדם אומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור מקודשת (מספק נראה לי) שמא הרהר בתשובה אפילו אם היה רשע לפני כן. איך הוא יכול להיות צדיק בלי כל חלקי התשובה? אז המשגיח רצה לתרץ שבהרהור תשובה, בהחלטה מכאן ולהבא אני מקשיב לפקודות המלך, הוא מקיים את הצד הזה במצוות שהם מצוות המלך. זה נכון שכדי לתקן את החלק של מצוות רופא, צריך חרטה ווידוי כי מבחינת זו המצוה השפיע על האופי והבריאות וצריך לתקן מה שהיה בעבר. אבל מבחינת מצוות המלך, מספיק מכאן ולהבא להכנע ולהקשיב למצות המלך כפקודה. מבחינת מצוות המלך הרהור תשובה זה מספיק

  3. torahandi הגיב:

    תודה על דיבורי ראש השנה.
    אחרי שנים של תעיה, רק לאחרונה נפל לי האסימון ש"ראש השנה הוא לא זמן לעבוד ולהרויח שנה טובה", אדרבה "שחרר לחץ, יש לך אבא שיעשה את העבודה",
    אני חושב שתובנה זו יכולה לצבוע מחדש את כל האפרורויות המתח והלחץ של הימים האלה (הליטאיים ביסודם, למיטב הבנתי)

  4. י.ד. הגיב:

    האם גם הכותבים באינטרנט שואבים ממך כוחות (או נותנים לך כוחות) :)?
    יש כאן קישור למאמר יפה שאתה בטח תאהב:
    https://www.srugim.co.il/350590-בעקבות-פרשת-הרב-טל-תחושת-הבטן-של-הרבנית

    • nirstern הגיב:

      הכותבים באינטרנט זה מצויין. זה בתוך הגדר שקבעתי לי, הרי הייתי יכול לחסום מתגובות.

      תודה על המאמר, באמת מאוד נהניתי ממנו. אשרינו שיש לנו רבניות כאלה (בלי ציניות).

  5. belowbridge הגיב:

    הדברים שכתבת על הרב ועל היחס עליו, נוקבים עד התהום. גם ההשוואה לאשה. לדעתי יש מקום בו כן הרב דומה לראש כלפי הידיים, וזה שהרב משמש כסמכות הלכתית שהפונים אליו קיבלו על עצמם. כמו שהשופט במשפט הוא זה שקובע את גזר הדין, אבל הוא בעצם סתם בן אדם, בכל זאת, בתוך כתלי בית המשפט הוא השופט. הוא הדמות הקובעת. כנ"ל לשוטר ולכל דמות סמכותית בחיים. ההסכמה של המשתתפים מגדירה את הדמות. כך לדוגמא כשמכנים רב קהילה "רב", בעצם זה כמו לקרוא לו כבוד השופט. לא?

    • nirstern הגיב:

      בדרשות הר"ן כתב שדיני התורה עניינם שיחול העניין האלוהי עלינו. לתיקון סדרי החברה יש מלך ששופט לפי ראות עיניו לפי צורך השעה (וכל הממונים על הציבור, וז' טובי העיר טרב העיר, הכל מדין מלך, כמו שמבואר ברמב"ם שיש בהם דין ירושה ואסור שיהיו גרים והארכתי ברשימה לעיל באתר הזה). וכ"כ בשו"ת הרשב"א שמה שאמרו לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו על דין תורה, זה משום שדין תורה לא יכול לתקן את סדרי החברה כי הוא לא נועד לזה. הוא דיבוק בעניין האלוהי כמו תפילין והוא לא משפט אזרחי. בבלוג "תלמוד מוסבר ומאמרים" במאמר על משפט עברי הדברים מובאים ומבוארים.

      מי ששומר הלכה זה לא משפט כמו משפט אזרחי, זה כדי שיחול עליו העניין האלוהי. לכן צריך גם ללמוד ולא רק לעשות. בלי ללמוד לא יחול העניין האלוהי. אין בור ירא חטא.

      החזון איש נשאל הלכה, והתנצל שעוד לא הספיק לעיין בסוגיא ולכן הוא משיב לפי המשנה ברורה. ושאלו מה רע בלפסוק מהמשנה ברורה? והוא השיב שזה כמו לאכול מקופסת שימורים.

      הלכה זה להקשיב לדיבור האלוהי אלי כאן ועכשיו ולי אישית. כמ"ש חז"ל שדברי תורה יהיו כפרוטגמא חדשה, כמכתב מהמלך שהוא חדש, על כאן ועכשיו.
      לכן אני צריך ללמוד, ששכלי ואישיותי שלי, כאן ועכשיו, יהיו הכלי לשמיעת דבר ה'. רק כך זה חי, מדוייק לי כאן ועכשיו, יחס חי של דיאלוג בין שומר ההלכה לנותן ההלכה. כי הסוגיא תתפרש לי לפי מי שאני, לפי כלי ההבנה שלי, במקומי וזמני. לכן אני צריך ללמוד בעצמי ולא להסתמך על לימוד של אחרים.

      לכן בעבודת ה' אין דבר כזה רב שהוא כמו שופט. ואין דין הלכתי כזה.

      בתיקון סדרי החברה, יש ז' טובי העיר, ופרנסי העיר, והם כפופים לרב העיר, ודנים בהוראת שעה לתקן סדרי החברה, וזה מדין מלך. ברשימות קודמות כאן הארכתי בזה, והבאתי מקורות וראיות. זה שלטון אזרחי שהתרה מצווה לקיים אותו, ויש גם קצת הלכות לגביו כברירת מחדל אם הציבור לא החליט אחרת.

      אבל הלכה זה לדבוק בה'. לקיים ואהבת את ה' אלהיך. להתקדש. זה לא משפט חברתי, גם בדיני ממונות. לא ידוע על ראשונים שחולקים על הר"ן והרשב"א שאמרו שגם הלכות ממונות זה לא תיקון החברה אלא הידבקות של האדם היחיד בעניין האלוהי (גם דעת המורה נבוכים בטעמי המצוות לא חולקת, ובהערות עליו הארכתי).

      זה מחייב שאני אלמד בעצמי לשמוע מה ה' אומר עכשיו לי. כאן תפקיד הרב הוא לעזור לי להבין את הסוגיא, אם קשה לי לבד ואני מתבלבל. זה בעצם חברותא טוב שיודע יותר ממני, ואני מכבד אותו מאוד, אבל זה לא סמכות משפטית-הלכתית. אין בהלכה הלכות "סמכות הלכתית". מאמיני הלאומיות המציאו מושג של "משפט עברי", שהוא ערבוב של חוקי מדינה לאומית והלכות התורה הקדושה, אבל זה שקר גמור.

      יש הלכות בית דין וזה עניין אחר. וזה רק בדיני ממונות. מעיקר הדין כל ג' בנ"א יכולים להתכנס כב"ד. בקבוצת לימוד תלמוד על סנהדרין כתבתי בזה.
      יש סנהדרין וזה גם עניין בפנ"ע ואינו קיים בזמננו.

  6. belowbridge הגיב:

    ממש השבת קראתי את הסיפור הבא על הרב עמיטל ז"ל (ראש ישיבת הר עציון):

    "הרב -.., ראש ישיבת -., מספר על שיחה שניהל עם הרב עמיטל בשבוע שלאחר
    חתונתו. לאחר תפילת שחרית במניין של הרב עמיטל בגבעת מרדכי, פנה אליו הרב ושאלו:
    -"אתה יודע למה התחתנת?" כחתן חדש, הוא עצמו לא יכול היה להשיב, מטבע הדברים.
    משום כך ענה הרב בעצמו: "אתה עכשיו אמנם כוללניק צעיר; אבל יבוא יום שבו תהיה תלמיד
    חכם, אולי אפילו ראש ישיבה. אנשים יתחילו לקרוא לך הרב הגאון. לאחר זמן גם אתה עצמך
    תתחיל להאמין להם. וזו הטיבה שבגללה התחתנת: כדי כשתבוא הביתה, מאוחר בלילה,
    תהיה לך אישה שתגלה לך מי אתה באמת!"

    שנה טובה ומתוקה לכולנו!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s