118 – על הסכנה שבלימוד מורה נבוכים, ולמה יש טעם ללמוד מורה נבוכים

אני כותב לגבי התגובה מרשימה 116 לעיל

 

זה לשון התגובה:

"הדברים שלך הממו אותי. הדיבור על הייחודים נשמע כל כך מושך, כל כך אמתי. אבל אז שאלתי את עצמי (ואני חושב שהשאלה הזאת על פי דרכך), האם כל המשיכה הזאת היא לא דמיון? מה זה אומר אהבת אל? אני מבין שאפשר לאהוב בן אדם שנמצא מולך, שיש לו אופי. איך אפשר לאהוב את אלוהים, משהו מופשט ללא תארים שנמצא מחוץ לעולם. אתה כמובן מתאר שלא מכוונים לאהבה אלא מכוונים למחשבה שכלית גבוהה שלבסוף מובילה לאהבה. אוקיי, אבל מה זאת האהבה הזאת. אפשר להרגיש אותה? אולי את אלוהים התנ"כי, זה שיש לו לא מעט תארים, זה שכן מתנחם על מעשיו לפעמים, אפשר לאהוב, כי יש לו נוכחות, כי אפשר להצביע עליו, או לכל פנים על עקבותיו. אבל זה לא האל שאתה מדבר עליו, כפי שכבר כתבת פעם, אל כזה פרסונלי הוא השלכה של הצרכים הנפשיים שלנו. אבל רק אל כזה אני מסוגל לאהוב!"

.

.

הערה לפני שאתייחס לתוכן התגובה,

אריסטו לא תורגם לעברית וכשכתבתי הערות על דבריו השתמשתי בתרגום האנגלי וזה כמובן לא מאוד נגיש לרובנו (גם לי. עמלתי הרבה עם אפליקציית התרגום שלא תמיד עוזרת, ונעזרתי בחברים דוברי אנגלית וכו'), וגם יש שם חלקים שהם דיונים למדניים טכניים יבשים ארוכים מסובכים דקים ומעייפים. כשהיה קטע שהיה נראה לי מעניין, העתקתי אותו לכאן, כי כאן יש כמה קוראים שאני כבר מכיר ומעריך ורציתי לשתף אותם, ואי אפשר להעמיס עליהם לקרוא כסדר את ההערות על אריסטו.

.

הבלוג כאן היה מיועד בתחילתו לכל מיני מחשבות שעולות. כעת המחשבות והחוויות מהחיים נכנסות לכתיבה על אריסטו או המורה נבוכים, וכאן המקום נשאר רק לקטעים ממכתבים וזה הידלדל, גם משום כך מדי פעם העתקתי לכאן קטע שנראה נגיש ומעניין.

בהערות על אריסטו הרשימות היו כל פעם על נושא אחר, לא היה בהן סדר פנימי של המשכיות מרשימה לרשימה.

בשנה האחרונה כתבתי הערות על המורה נבוכים במקום על אריסטו. מכיון שכבר התרגלתי להעתיק מדי פעם קטע לכאן המשכתי בהרגל בלי לחשוב עליו. אבל אני נוכח שזו טעות.

לא ידעתי מראש בדיוק איך זה ייצא, אבל הכתיבה על המורה נבוכים שונה מהכתיבה על אריסטו. יש בה המשכיות לינארית, בנייה מפרק לפרק לפי הסדר. מושגים נבנים בהדרגה שלב על גבי שלב. בקטע כמו זה על העקדה אני משתמש במילים, שהרבה רשימות מקודם עסקו במילים האלה מזוויות שונות ובנו את ההגדרה המורכבת שלהן קומה על גבי קומה, ואני, בלי להיות תמיד מודע, סומך על מה שכבר נכתב מקודם באריכות על משמעות המילים האלה, ומשתמש בהן במחשבה שהקורא יקרא אותן כמו שאני מתכוון. למשל מילים כמו אהבה או אחדות או אלוה או זיווג או השגה ועוד רבות. מילים צריכות הגדרה, אחרת אלה סתם מילים ריקות שרק מגרות את הדמיון. והגדרה מילונית לא מספיקה, צריך לבנות את זה היטב.

בהערות על המורה נבוכים בהרבה מהרשימות כתבתי בהתחלה שזה מבוסס על מה שהתבאר מקודם, לפעמים אני מציין איפה, ולפעמים כותב בחלק ב' או בפרקי שלילת התארים או מתחילת הספר, ואני מדגיש שמה שכתבו כאן לא יכול להיות מובן בלי ללמוד קודם שם. אני יודע שאנשים לא יושבים ללמוד לפי הסדר מהפתיחה פרק אחרי פרק, אלא מעלעלים פה ושם כדי לקבל רושם כלשהו. גם זה אתר ולא ספר לימוד, באינטרנט גולשים, לא לומדים על הסדר. ואני כותב את ההקדמות האלה לפחות שיהיה ידוע שמה שנראה להם שהבינו זה לא מה שהתכוונתי. כמובן זה לא עוזר, אבל מה יש לי לעשות יותר מזה.

אם אני מעתיק לכאן רשימה אחת שהיא קטע מתוך המשך ארוך של פיתוח אותו נושא ובניית המושגים וההבנה, אז כאן גם אני אשם בכך שזה לא מובן כמו שרציתי.

.

.

.

לגבי עצם העניין שבהערה. זה נושא שבכתיבה על מורה נבוכים אני כל כמה רשימות חוזר ועוסק בו וגם הוא עניין שנבנה בהמשכים.

.

ראשית, כיוונת בדבריך לדברי הרמב"ם.

במו"נ א כ"ו:

"כבר ידעת אימרתם (פרק ל"ג ופרק מ"ו מזה החלק) הכוללות למיני הפירושים כולם התלויים בזה העניין, והוא אומרם: "דברה תורה כלשון בני אדם". עניין זה, כי כל מה שאפשר לבני אדם כולם, הבנתו וציורו בתחלת המחשבה, הוא אשר שם ראוי לבורא יתעלה. ולזה יתואר בתארים מורים על הגשמות להורות עליו שהוא יתעלה נמצא, כי לא ישיגו ההמון בתחילת המחשבה מציאות כי אם לגשם בלבד, ומה שאינו גשם או נמצא בגשם אינו נמצא אצלם."

.

הלוואי על כולנו שנגיע למדרגת "ההמון" שמדבר עליו הרמב"ם. ההמון זה "בני אדם", דיברה תורה כלשון בני אדם. הלוואי שנהיה במדרגת "בני אדם".

אין לנו יכולת לתפוש שיש מציאות אם אין לה חומר, או לפחות ציור דמיון חי ומוחשי. נבראנו כך, זה כמו שחתול אין לו יכולת לפתור משוואה ריבועית, לא כי הוא טיפש או המוני אלא כי הוא חתול. ככה הוא נברא. יש הרבה רמזים ברמב"ם שבתקופה שהיתה נבואה היתה דרך לעבוד את הבורא על ידי כח הדמיון גם למי שאינו נביא. כלומר לקרוא את התורה כפשוטה, שמציירת אלוה לא-מופשט, שיש לו ציור חי ומוחשי בדמיון, ועל ידי הקשר עם הנביא, שהיתה לו השגה אמיתית על ידי כח הדמיון,  זה לא היה הופך לבדיה ריקה ונבערת שמובילה לדת נבערת וחסרת אלוהים, כמו שאנו רואים בזמננו.

אמרו בבבא בתרא יב א:

"מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים כו'" (בסוגיא שם מדייקים את העניין אבל כאן אני רק מציין ליסוד הכללי).

החזון איש אומר שהיו כמה פעמים מסירות תורה אחרי שמשה מסר תורה, והוא מציין את השרשרת: עזרא הסופר, רבי יהודה הנשיא, רבינא ורב אשי, והרמב"ם.

למה בחר דווקא את אלה, הרי במשנה כתוב שיהושע מסר לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים לאנשי כנסת הגדולה. וגם על המשנה יש לשאול הרי היו הרבה גדולים עצומים לא פחות מאלה שמנו אותם.

החזון איש כוונתו לענ"ד ברורה. התורה היתה על דרך נבואה, כשאתונות היו הולכים לאיבוד היו הולכים לנביא הקרוב לשאול איפה הם. משה היה אומר רק רגע, ניגש לכפורת ומדבר, וחוזר עם תשובה. הנוכחות האלוהית היתה קרובה בדרך כזו, ואי אפשר היה לטעות בה. כשפסקה נבואה המהלך הזה איבד את היתד שאוחזת אותו באמת, הוביל לעבודה זרה, הגשמה, קנאות נבערת,  ושאר מרעין בישין, והיה צריך למסור את התורה מחדש, שתהיה תורה בדרך של שכל מופשט, חכמה.

עזרא הסופר, רבי יהודה הנשיא, רבינא ורב אשי, עשו את השינוי הזה. במחקר תמהים מאוד, שבין סוף תקופת התנ"ך ותחילת תקופת המשנה יש כמה מאות שנים שלא ידוע לנו שום דבר לגבי מה היה שם מבחינת התורה. לפני השנים האפלות האלה היה תנ"ך, ואחריהן פתאום יש משנה, שהיא משהו אחר לגמרי. שפה אחרת לגמרי, גישה אחרת לגמרי, חשיבה אחרת לגמרי נראה גם כמו מערכת אמונות וערכים אחרת. ולא ידוע כלום על ההתפתחות משלב זה לשלב הבא. זה כמו זחל שהפך לפרפר. לא רואים את שלבי הביניים. התורה הפכה מתורה של נבואה לתורה של חכמה.

הרמב"ם הוא זה שנעץ את המסמר הגדול האחרון במטאמורפוזה הזו. לפניו עוד היו גדולים וטובים שהאמינו שיש לבורא גוף (כמו שכתב הראב"ד בהלכות תשובה, וכמו שכתבו רבים וחשובים מבעלי התוספות, ואפשר שגם דעת רש"י כך, עיין רש"י בראשית א כ"ז ויש עוד מקומות. כמובן לא גוף שיורד לו דם ועושה צרכיו, גוף יותר זך ו'רוחני' בהרבה משל השמש, אבל בכל זאת גוף, וציורי כח דמיון כמו בספר שיעור קומה). בזמננו אנשים לא מוכנים בכלל לשקול את האפשרות לומר שרש"י סבר שלבורא יש גוף, חלילה להם לעשות את רש"י כופר או פרימיטיבי.

.

אבל הרמב"ם כתב על נייר מחוק את התורה החדשה השכלית שמסר, לא על נייר חדש. משהו מהרמץ המהבהב של דרך הנבואה לא נכבה לגמרי. אחרי כל שלילת התארים הרמב"ם שואל אם כך לכאורה לא יהיה הבדל מדרגה בין כל החכמים השלמים, כולם הבינו שאנחנו לא יודעים שום דבר על הבורא. והוא אומר שכן יש הבדל מדרגה בהשגה. הוא אומר שאי אפשר לומר על הבורא 'נמצא' כי הוא מעל כל הגדרה ותואר. לכן אומרים "נמצא-ולא-במציאות" (מו"נ א' נ"ז), שהכוונה שאמרנו עליו 'נמצא' אבל לא לפי ההגדרה של המילה הזו כמו שהיא מוגדרת בתפישה שלנו, באמת לא לפי שום הגדרה כלל כי אין הגדרות בבורא כלל. אדם שכלתן גמור אצלו מילה בלי הגדרה זה רעש סתמי כצפצוף הציפור, והעניין נגמר אצלו כאן והוא עולה על שבוס ונוסע לים בשבת. אצל הרמב"ם יש משהו שמחבר אותנו לנוסחה כמו 'נמצא-ולא-במציאות'. או 'חכם-ולא בחכמה', ולא סתם מחבר אלא שם דווקא נמצא הלב והשורש של הקשר עם הבורא. והוא אומר ששני התארים האלה שוויים כי שניהם בלי הגדרה, ולכן שניהם לא קיימים, ולכן אין כאן שני דברים: אלוה ותואר, אלא הכל אחד גמור. הוא תאריו ותאריו הוא. כל זה מזמן הפסיק להיות בעל משמעות שכלית. חפרתי בזה הרבה בכתיבה על המורה נבוכים, ואיך שלא הופכים בזה, זה לא נגמר בלי שיהיה שם משהו בנוסף לשכל רציונלי רגיל. זה לענ"ד גם לא מיסטיקה או משהו אקסטטי וכל כיו"ב. זו חפירה עד השיתין שמגיעה לשיתין שהם נבואה. הרמב"ם עוסק בנבואה כנושא מרכזי. המסירה החדשה של התורה בדרך של חכמה היא לא מחיקה גמורה של התורה הקודמת. זו התורה לא תהיה מוחלפת. הגמרא בבבא בתרא שם שואלת וכי חכם לאו נביא הוא?

נבואה זה לא רק הנביא עצמו, אלא יש נביא שמשיג את הבורא גם על ידי צורות שמצטיירות בכח הדמיון, ולא בשכל בלבד כמו חכם, ובו תלויים האחרים שאינם נביאים ומקבלים ממנו והשפע שלו עובר אליהם גם כן.

.

בעניין מה שבזמן המקדש היתה דרך של נבואה שאחרי החורבן איננה, עיין מה שכתבתי עוד בזה בהקדמה שלישית לביאורי על מורה נבוכים בעניין שיטת הרמב"ם בטעם מצוות שילוח הקן.

.

.

אני לא כותב את כל זה כדי לומר שיש משהו בדברים שלך, שיש קצת פתח לגישה כזו. להיפך, רק כדי להזהיר יותר מזה.

מאז שיצאנו לגלות כל העם נושא איתו בכל מסעות הגלות את הידיעה שאנו מחכים לגאולה העתידה, שתהיה יותר גלויה וגדולה מגאולת יציאת מצריים. אנו נזופים על ידי אבינו, ועלינו לשוב ולתקן את דרכינו וכשהוא ירצה להשיבנו הוא יתגלה וישיב אותנו בתפארת עוזו עד שגאולת יציאת מצריים תיראה קטנה וקלושה לעומת זה. זה לא נוגע לסוגיא שהרמב"ם עוסק בה שאין בין ימינו לימות המשיח אלא שעבוד גלויות בלבד, ואכמ"ל. אין לנו אפשרות לברר את הסוגיא איך תהיה הגאולה. כשיגיע נדע. רק יש תודעה של כלל העם ומאמרי חז"ל רבים כלליים שזו תהיה גאולה עצומה שאי אפשר יהיה לטעות בה. עד אז אנחנו בגלות כרגיל. אף אחד לא יכול לקרוא את המהלכים ההיסטוריים (כולל הקמת המדינה), ומופרך לחלוטין לנסות, וככל שהם דרמטיים יותר הם פחות יכולים להיות מובנים על ידי בני אדם.

הרב קוק המציא עניין זר וחדש שלא ידענו מקודם כלל, שיש אפשרות למהלך של גאולה הדרגתית בדרך הטבע. לענ"ד זה בגלל שהוא בעצם ביסודו איש של תנועת הלאומיות האירופאית שהתעוררה במאה התשע עשרה מכח הרומנטיקה הגרמנית והגותו של הגל, והוא גייס את התורה ככלי לחפור בו לצורך ההתעוררות הלאומית ולכן לא חשש לעקם אותה (ואני לגמרי לא מסכים לדרך מחשבה שאומרת שתנועת הלאומיות האירופאית התעוררה בגלל שגאולת ישראל מתקרבת). אני יודע שזה מקומם רבים וטובים אבל מה אעשה שכך אני רואה.

לכן אני לגמרי לא מקבל מה שהוא חידש שיש תורת ארץ ישראל, עם מהלך חדש, והנבואה כבר קרובה והיא כבר נוגעת-לא-נוגעת, וכל כיו"ב.

.

.

לתינוקות בני שנה וחצי שחלקם עוד לא ממש מדברים אני מקריא ספרי ילדים שכתובים בחרוזים ומשקל, וגם לי לא תמיד קל להבין אותם. לתינוקות אין שום שייכות להבין את זה, ובכל זאת הם מרותקים ומבקשים לשמוע שוב ושוב, ואיכשהו בדרך פלאית זה מפתח ומצמיח אותם.

הלימוד על המדרגות הגבוהות שהרמב"ם מדבר עליהם הוא בתקווה להיות משהו בכיוון שכזה. התינוקות אחרי כשנתיים כבר מבינים את הספרים האלה, אצלי זה לא הולך כל כך מהר, אולי כפול מאה יותר לאט, וגם זה לא מגיע למקום של הבנה ברורה כמו שילד בן ארבע מבין ספר ילדים (וגם הוא לא באמת מבין ממש). זו דרך של התפתחות וצמיחה. למה התורה מספרת לנו על המדרגות של משה שקרן עור פניו וכל כיו"ב, ועוד הרבה כיו"ב. כנראה יש עניין לקרוא גם מה שהוא הרבה מעלי ואין לי שייכות אליו. תינוק שנולד מתחיל ממקום שהוא לא מבין אף מילה ובכל זאת הוא מקשיב למה שמדברים. ועם הזמן הוא לומד. זה לא הגיוני, כי צריך איזשהו מינימום של ידע כדי לבנות משם את ההמשך. במדע הלשון מדברים על זה. למשל אם אני מגיע למקום שמדברים בשפה לא מוכרת לי, אם אני מכיר את המלה לבן בשפה שלהם, ומישהו מצביע לי על פרה לבנה ואומר X לבן, אני יכול לשער ש X פירושו פרה. ולבדוק את ההשערה כשאשמע עוד משפטים עם מילים אלה.  ומשתי מילים אני יכול כבר ללמוד שלוש וכן הלאה. אבל אם אני לא יודע אף מילה, וגם הם לא יודעים אף מילה בשפתי, ואחד מהם יצביע על פרה לבנה ויאמר שתי מילים, לא אוכל לבנות מזה שום השערה על פירוש המילים האלה. אולי הוא אומר לי אני אשחט אותך כמו פרה או שואל האם אתה רוצה לאכול את הפרה, או שהוא מדבר על נעליים מעור פרה, וכל אפשרות שלא תהיה.

נועם חומסקי, אפלטון, חז"ל, ואחרים דיברו על ידע מוקדם כלשהו שבהכרח קיים ומאפשר תהליך למידה.

מול המורה נבוכים אני כמו תינוק שנולד עכשיו ולא מבין אף מילה ובכל זאת מקשיב. בלי שיהיה לו למה להקשיב, ודווקא משהו שהוא הרבה מעל המדרגות שלו, הוא יישאר עם מדרגת השגה של תינוק כל ימיו. יש הכרח חיוני להקשיב לדברים שהם מעל המדרגה.

.

.

לתינוק אין בעיה של סבלנות, הוא לומד בקצב הנכון.

לנו יש בעיה חמורה מאוד של סבלנות. אנו שומעים מילים גבוהות שאין לנו שום הבנה בהן כלל, כמו מה שכתבתי על עקידת יצחק, ומייד רוצים לקפוץ לשם, להיות שם, לחוות את זה.

במורה נבוכים הוא מדבר על רבי עקיבא וחבריו שנכנסו לפרדס ורק רבי עקיבא יצא בשלום. הוא אומר שזה לא בגלל המדרגה הגבוהה של רבי עקיבא או גודל שכלו וזכות מידותיו וטהרת הלב וכו'. אלא רק בגלל הסבלנות שלו. מי שיהיה סבלן כמו רבי עקיבא יכול להכנס לפרדס ולצאת בשלום, ויבין לפי כוחותיו ומדרגתו (כמובן לא מה שרבי עקיבא הבין, אלא בכלים הזעירים שלנו)  ועם מה שהבין בפרדס הוא ייצא בשלום וזה יהיה שלו וייטיב איתו.

הרוח הזו שמנשבת מכיוון חלק מההולכים בדרך הרב קוק או חב"ד וכיו"ב, שאצלנו כבר מותר לגלות סודות וכבר הגאולה מפציעה ואוויר ארץ ישראל ואכשר דרא וכל ההבלים האלה, מזיקה מאוד לסבלנות. זה מתיר לאנשים לעופף על כנפי הדמיון כאוות נפשם. מעט התבונה שנשארה בנו בעקבות המאמץ של הרמב"ם וגדולי הדורות שהלכו בעקבותיו, מתערער, ואנו הופכים לגרסה אשכנזית של האסלאם הפונדמנטליסטי או אנשי ניו-אייג' בניחוח צביון יהודי, וכל כיו"ב. לטובתנו אנו כל כך שטחיים, שכל זה הוא לרוב משחק ילדים תמים בלי נזק ממשי. אנשים יותר עמוקים נמצאים בסכנה של ממש, אבל בהרבה מקרים תבונתם עומדת להם להגן על עצמם, למשל כמו התגובה שכתבת, הגנת על עצמך ממה שכתבתי וזה מראה שאתה מבין ואמיתי. אני לא לוקח אחריות על מה שאני כותב, אלה מחברות אישיות שלי ואני לא מבקש מאף אחד לקרוא, ומי שרוצה להציץ אני לא יותר מבוגר ולא יותר אחראי ממנו והוא יעשה עם זה כרצונו. אני לא רב או מורה שאחראי לתלמידים או ל"עם".

.

.

כתבתי הרבה על השאלה למה ללמוד דברים שלא לפי מדרגתנו ואיננו יכולים כלל להבין, מה הסכנה בזה ומה התועלת שבזה. אם זה מסוכן למה להכנס לצרה הזו. יש בזה הרבה בחינות ועניינים גדולים. וברובם יש אזהרות גדולות גם כן.

חלק חשוב מזה הוא סביב הנושא של התפישה המופשטת. אנחנו המון, כלומר בני אדם, ואין לנו יכולת תפישה מופשטת. הרמב"ם עמל בדיוק על הנקודה הזו. על שכל עיוני שיכול להשיג בתפישה מופשטת. שזה משהו שאינו אנושי כלל. כמו שכתב בהלכות יסוה"ת ד' ז':

"לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה […]. והצורות שאין להם גולם אינן נראין לעין אלא בעין הלב הן ידועין כמו שידענו אדון הכל בלא ראיית עין"

אנחנו לא מחלקים בין גולם לצורה, אלא תופשים אותם ביחד, כאחד גמור. הצורה היא חיי הדבר. במקרה הטוב אולי אצליח לתפוש חייו של ברוש או חלזון או אולי אפילו הירח. אבל אתפוס אותם כחייו של הברוש המסויים הזה שעיני רואות אותו, לא אתפוס את החיים הברושיים בנפרד, כשלעצמם, את המהות וה'עצם' של החיים, לא של ברוש חי אלא של החיים. כי אני לא יודע לחלק בין גולם לצורה. ולדעת בעין הלב צורות שאין להן גולם זה לחלוטין סינית מבחינתי.

.

במו"נ א' א כתב:

"וכאשר ייוחד האדם בעניין שהוא זר בו מאד, מה שאין כן בדבר מן הנמצאות מתחת גלגל הירח, והוא ההשגה השכלית אשר לא ישתמש בו חוש ולא מעשה גוף ולא יד ולא רגל, דמה אותה בהשגת הבורא אשר אינה בכלי"

השגה מופשטת היא עניין זר מאוד באדם. זה לא אנושי כלל.

.

מי שאין לו תפישה מופשטת, כולנו, וקורא דברים שנכתבו מתוך תפישה מופשטת, הוא בעל כרחו מגשים אותם. מפרש אותם כפשוטם, מצייר בדמיונו את פירוש המילים. אם כתוב "שור" הוא רואה גוף מסורבל וארבע רגליים וזנב ושתי קרניים. וכבר הוא בחטא העגל. לנקות לגמרי את כלי ההבנה משור, להשיג בשכל מופשט את עניין הראייה שיש בשור, שהיא בחינת הראייה מצד הדין, וכמובן לא ראיית העיניים אלא ראיית השכל המופשט, כל זה הוא לחלוטין נשגב מיכולתנו. בעל כרחנו אנו רואים בדמיון שור ונופלים בהגשמה וכפירה. כאן נדרשת הסבלנות. להיות במצב נפשי ותודעתי שאני חווה במלואה, בכל כוחות הנפש, את העובדה שאינני מבין שום דבר. להיות נרתע לאחריו. לפחד. באמת לפחד.

פעם חשבתי שמי שיש לו מדרגה יכול לראות את אליהו הנביא בליל הסדר. והיה נראה לי שזה אושר נפלא ואור גדול לראות את אליהו הנביא. ופעם דמיינתי שאני רואה אותו. ואז נבהלתי, ומתוך בהלה רציתי לברוח מהמצב כמו מאש, ואז קלטתי שאני מדמיין ולא באמת רואה שום דבר. צריך לפחד.

.

.

מישהו אמר לי, שיש בדברים שאני כותב דברים שמעניינים אותו ומשרים עליו השראה, אבל זה מוקף בכמויות של פלפולים למדניים שכלתניים טכניים ארוכים ומייגעים וקשה לו לברור את המעניין מתוך הפלפולים האלה.

הפלפולים האלה חיוניים. זה כמו כור אטומי שהליבה הבוערת שלו מוכרחה להיות מוקפת בכמויות של בטון ומתכת ומי צינון. הם לא סתם פלפולים, הם מגדירים גבולות, בונים כלים, גורמים לצמצום, הם מכניסים את השכל לשלוט ולנהל ולארגן ולהגדיר תחומים. הם החוט שקושר את הבלון של הדמיון.

במה שאני מנתק את הקטעים שמעניינים אותו מהפלפולים המייגעים (ומעתיק אותם לכאן), אני משתף פעולה עם מי שהתעצל ללמוד. ובעצמי גורם לכך שהדברים לא יכולים להיות מובנים והם מסוכנים, רק שעוד לא ראיתי מי שניזוק כי לא ממש לוקחים את זה ברצינות, או שיודעים לשמור על עצמם, ולכן לא חשבתי על זה יותר מדי.

.

כשהתורה נמסרה מחדש בדרך של חכמה, הכוונה שהחכמה היא הכלי שמחזיק את הנבואה, לא שבכל נמחק עניין הנבואה. וצריך לעמול עשרים שנה על בניית כלי חכמה כדי שיהיה אפשר להכניס לשם גרגר קטן עד מאוד של תפישה שמחוברת לחלקים בתודעה שהם לא רק שכל, משהו יותר חי, "חווייתי" כמו שאומרים היום. זו לא גוזמה, זו הסבלנות הנדרשת. פעם השתתפתי באימון טאי צ'י אצל מורה טוב. הוא אמר לי שאיזשהו התחלת שינוי הכי קטן שהאימון הזה יעשה בי יתחיל אחרי עשרים שנה של אימון רציני ומתמיד. אחרי עשרים שנה זה רק יתחיל, לא שאז כבר יהיה משהו של ממש. יהיה רק נבט ראשון. הוא אמר שמי שלא באמת בכנות גמורה מקבל את זה הוא לא מוכן ללמד אותו. ואמר שזה לא גוזמה, זה באמת עובד ככה. אומרים שהחשוב זה לא המטרה אלא הדרך. אחרי עשרים שנה תעשה את הצעד הראשון על הדרך, לא מדובר בכלל על המטרה. לפני זה אתה בכלל לא על הדרך, זה רק מכינה, רק בניית כלים. המורה נבוכים לא פחות עמוק מהטאי צ'י, וזכותו לדרוש סבלנות גם כן.

אני יודע שאף אחד לא קורא את מה שאני כותב באופן כזה. מעלעלים, מתרשמים, וממשיכים הלאה. אף אחד לא מחליט זו האמת שחיפשתי ולכן אשב עשרים שנה להכין את עצמי בלימודים מייגעים שכלתניים ואז אתחיל רק לעלות על הדרך ויהיה לי קצה נבט זעיר. אנחנו לא בדור כזה.

ההתרשמות הזו אין לה ערך בכלל. למזלי זה שטחי עד כדי שזה גם לא מזיק לאף אחד. אנשים אומרים, יפה נחמד מעניין, מעלעלים קצת והולכים הלאה. הקריאה שלך היתה יותר רצינית מזה, והרגשת שיש כאן בעיה. מופשט לא אומר לנו שום דבר, ומוגשם הרי הרמב"ם כותב נגד זה, אז מה נעשה.

.

אני כותב בידיעה שלמה שאין לזה קורא, ולא יכול להיות שיהיה. לכן אני לא כל כך טורח להגיה ולערוך, ובוודאי לא להדפיס. הדברים מקשקשים בפנים ודורשים להיכתב, אז אני אומר להם הנה כתבתי ותעזבו אותי. התפקיד שלי נגמר פה. אין לי שום מושג ושום אחריות ושום שייכת אם פעם מישהו יקרא ומה זה יגרום.

מבחינת קשר עם בני אדם זה בודד, אבל אני בונה ערוצים אחרים לגמרי ליצירת קשרים עם אנשים. המקצוע שלי, המקום שלי בחברה האנושית, הוא לא להיות רמב"מיסט. האנשים שהם הקשרים החברתיים שלי בכלל לא יודעים במה אני עוסק בלילות ואם יידעו זה ייתפס כתחביב אזוטרי תמוה. כמו לאסוף זני נמלים נדירים או כיו"ב. מבחינתם הרמב"ם הוא סוג של רב עובדיה עתיק עם מגבת על הראש ובעיקר יודעים שהודפס פעם על שטר כסף. אני לא מאוד חברותי ומה שיש די מספיק לי.

.

.

.

קצת מדברי המו"נ על הסבלנות:

מו"נ א ה:

"כן נאמר אנחנו, כי צריך לאדם שלא יהרס לזה העניין העצום הנכבד מתחילת המחשבה, בלתי שירגיל עצמו בחכמות ובדעות, ויזקק מדותיו זקוק רב, וימית תאוותיו ותשוקותיו הדמיוניות.

וכאשר יבין הקדמות אמיתיות וידעם, וידע דרכי ההקש ועשות המופת, וידע אופני השמירה מהטעאות השכל, אז יקדים לחקירה בזה העניין.

ולא יגזור בתחילת דעת שיעלה בלבו, ולא ישלח מחשבותיו תחילה וישליטם להשגת הבורא. אבל יבוש וימנע ויעמד, עד שיעלה ראשון ראשון.

ועל זה נאמר: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה, פָּנָיו, כִּי יָרֵא, מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים" (שמות ג, ו) – מחובר למה שיורה עליו הנראה, מפחדו להסתכל באור הנראה, לא שהשם ישיגוהו העיניים יתעלה מכל חיסרון עילוי רב.

ושובח לו עליו השלום הדבר הזה. והשפיע עליו האל יתעלה מטובו מה שחייב לו, שנאמר בו: "וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט" (במדבר ח, יב) – וזכרו החכמים ז"ל, כי זה גמול להסתירו פניו תחילה "מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים" (שמות ג, ו).

אמנם אצילי בני ישראל הם הרסו ושלחו מחשבותם והשיגו, אבל השגה בלתי שלמה, ולזה אמר עליהם: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כד, י); ולא אמר, ויראו את אלוהי ישראל לבד. כל כלל המאמר אינו רק לדקדק עליהם ראייתם, לא לתאר איך ראו.

ואמנם דקדק עליהם תוכן השגתם, אשר כללה מן הגשמות מה שכללה. חייב זה הרסם קודם שלימותם, והתחייבו כלייה."

.

.

מו"נ א ל"ב:

דע, אתה המעיין במאמרי זה, שהנה יקרה בהשגות השכליות מפני שהן נתלות בחומר, דבר ידמה למה שיקרה להשגות החושיות. והוא, שאתה כשתעיין בעיניך תשיג מה שבכוח ראותך שתשיגהו. וכשתכריח עיניך ותפליג בעיון, ותטרח לעיין על רוחק גדול יותר ארוך ממה שבכוחך לעיין ברוחקו, או תסתכל בכתיבה דקה או פיתוח דק שאין בכוחך להשיגו, ותכריח ראותך לאמיתו, לא ייחלש ראותך על זה אשר לא תוכל עליו לבד, אבל ייחלש גם כן על מה שבכוחך שתשיגהו, ויחלש ראותך ולא תראה מה שהיית יכול להשיג קודם הפלגת ההבטה וההטרחה.
וכן ימצא כל מעיין בחכמה מן החכמות עניינו בעניין המחשבה. כי אם ירבה המחשבה ויטריח כל רעיוניו, יבהל ולא יבין אז אפילו מה שדרכו להבינו, כי ענין הכוחות הגופיות כולם בזה העניין עניין אחד.

וכיוצא בזה יקרה לך בהשגות השכליות. והוא, שאתה אם תעמוד על הספק ולא תונה נפשך להאמין כי יש מופת במה שאין עליו מופת, ולא תתחיל לדחות ולגזור בהכזיב מה שלא בא מופת על סותרו, ולא תשתדל להשיג מה שלא תוכל להשיגו, עם זה כבר הגעת אל השלמות האנושי, ותהיה במדרגת רבי עקיבא ע"ה אשר נכנס בשלום ויצא בשלום ‏[1], בעיונו באלו העניינים האלהיים.

ואם תשתדל להשיג למעלה מהשגתך, או תתחיל להכזיב הענינים אשר לא בא מופת על סותרם, או שהם אפשריים ואפילו באפשר רחוק, תגיע כאלישע אחר – ואינו שלא תהיה שלם לבד, אבל תשוב יותר חסר מכל חסר, ותתחדש לך אז תגבורת הדמיונים ונטות אחר החסרונות והמידות המגונות והרעות לטרידת השכל ולהכבות אורו, כמו שיתחדש בראות מן הדמיונים המכזבים מינים רבים עם חולשת כח הרואה בחולים, וכאשר יפצרו בעיון לדברים המאירים או לדברים הדקים. ובזה העניין נאמר: דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ (משלי כה, טז). וכן הביאוהו משל על אלישע אחר. ומה נפלא זה המשל שהוא דמה החכמה במאכל כמו שאמרנו, וזכר הערב שבמזונות והוא הדבש. והדבש בטבעו כשירבו ממנו יעורר האיסטומכא ויבא הקיא, וכאילו אמר שטבע זאת ההשגה עם גדולתה ועצמתה ומה שבה מן השלמות, אם לא יעמדו בה אצל גבולה וילכו בה בשמירה יהפך לחסרון. כאוכל הדבש, אשר אם יאכל בשיעור, יזון ויערב לו, ואם יוסיף יאבד הכל. לא אמר: "פן תשבענו וקצת בו", אלא אמר: והקאתו.

ואל זה העניין גם כן רמז באמרו: "אָכֹל דְּבַשׁ הַרְבּוֹת לֹא טוֹב [וְחֵקֶר כְּבֹדָם כָּבוֹד]'" (משלי כה, כז). ואליו רמז באמרו: "[אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה] וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם" (קהלת ז, טז). ואל זה רמז באמרו: "שְׁמֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים [וְקָרוֹב לִשְׁמֹעַ מִתֵּת הַכְּסִילִים זָבַח כִּי אֵינָם יוֹדְעִים לַעֲשׂוֹת רָע]" (קהלת ד, יז), ואל זה העניין רמז דוד באמרו: "…לֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי" (תהלים קלא, א). ואל זה העניין כוונו באמרם: "מופלא ממך אל תדרוש, ובמכוסה ממך אל תחקור, במה שהורשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות." (חגיגה יג, א). רצו לומר, שאתה לא תשלח שכלך אלא במה שאפשר האדם להשיגו. אבל הענין אשר אין בטבע האדם להשיגו, העסק בו מזיק מאד, כמו שביארנו. ואל זה כוונו באמרם: "כל המסתכל בארבעה דברים [ראוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור]" (חגיגה יא, ב). והשלימו זה המאמר באמרם: כל שלא חס על כבוד קונו [ראוי לו שלא בא לעולם]." (שם). רָמָז למה שביארנוהו, שלא יהרוס האדם לעיין בדמיונים המופסדים. וכשיתחדשו לו הספקות, או לא ימצא מופת על העניין המבוקש, לא יניחהו וישליכהו ויתחיל להכזיבו. אבל יתיישב, ויחוס על כבוד קונו, וימנע ויעמוד. וזה הענין כבר התבאר.

ואין הרצון באלו הכתובים אשר אמרום הנביאים והחכמים ז"ל לסתום שער העיון לגמרי ולבטל השכל מהשיג מה שאפשר להשיגו, כמו שיחשבו הפתאים והמתרשלים, אשר ייטב להם שישימו חסרונם ופתיותם שלמות וחכמה, ושלמות זולתם וחכמתם חסרון ויציאה מן הדת. "שמים חושך לאור ואור לחושך" (ישעיה ה, כ). אבל כוונת כולם, להגיד שיש לשכל האנושי גבול יעמוד אצלו."

עד כאן לשונו.

לעיל שם כתב שהגבול שהשכל האנושי יעמוד אצלו, הוא שונה מאוד מאדם לאדם. ואני מוסיף שגם אצל אותו אדם עצמו הגבול הזה יכול להשתנות. אם האדם מתפתח בקצב הנכון, כלומר קצב טבעי, כמו ילד שהולך ומחכים בקצב הטבעי בגלל שהוא גדל, ולא בגלל שהוא הורס לקפוץ מעל יכולתו להבין, אז אצל אותו אדם הגבול משתנה.

.

.

 

מו"נ א' ל"ג:

דע, כי ההתחלה בזאת החכמה מזקת מאד, רצוני לומר החכמה האלהית, וכן ביאור ענייני משלי הנבואה וההערה על השאלות הנעשות בסיפור אשר ספרי הנביאים מלאים מהם. אבל צריך לחנוך הקטנים ולישב קצרי התבונה כפי שיעור השגתם. ומי שיראה שלם בשכל, מזומן לזאת המדרגה העליונה, רצוני לומר מדרגת העיון המופתי, וההוראות השכליות האמתיות, יעלוהו מעט מעט עד שיגיע אל שלמותו, אם ממעורר שיעירהו, או מעצמו.

אמנם, כשיתחיל בזאת החכמה האלהית, לא יתחדש לו בלבול לבד באמונות אבל ביטול לגמרי. ואין המשל בו אצלי, אלא כמי שיזון הנער היונק בלחם החיטה והבשר ושתיית היין, שהוא ימיתהו בלא ספק. לא שאלו המזונות רעים ובלתי טבעיים לאדם, אבל לחולשת לוקחם לעכלם עד שיגיע לקבל התועלת בהם. כן אלו הדעות האמתיות לא העלימום, ודברו בהם בחידות, ולא עשה כל אדם חכם תחבולה ללמדם בבלתי באור בכל צד מן התחבולות, מפני היות בהם דבר רע נסתר, או מפני היותם סותרים ליסודות התורה, כמו שיחשבו הפתאים אשר חשבו שהשיגו למדרגת העיון, אבל העלימום לקיצור השכל בתחילה לקבלם, וגילו בהם מעט שילמדם השלם. ולזה נקראו: סודות וסתרי תורה, כמו שנבאר.

וזאת היא הסבה ב"דברה התורה בלשון בני אדם", כמו שביארנו (פרקים כ"ו ומ"ז מזה החלק) להיותה מוכנת להתחיל בה וללמוד אותה הנערים והנשים וכל העם, ואין ביכלתם להבין הדברים כפי אמיתתם. ולזה הספיקה עמהם הקבלה בכל ענין אמיתי שהאמנתו נבחרת, ובכל ציור מה שיישיר השכל אל מציאותו, לא על אמיתת מהותו.

וכשיהיה האיש שלם, ונמסרו לו סתרי תורה, אם מזולתו או מעצמו, כשיעוררוהו קצתם אל קצתם, יגיע למדרגה שיאמין בדעות האמתיות ההם בדרכי האמונה האמיתית, אם במופת במה שאפשר בו מופת, או בטענות החזקות במה שאפשר בו זה. וכן יצייר העניינים ההם אשר היו לו דמיונות ומשלים באמיתותיהם, ויבין מהותם.

וכבר נזכר פעמים רבות במאמרנו אמרם: ""ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו, ואז מוסרים לו ראשי פרקים'" (משנה, חגיגה ב, א). ובעבור זה אין צריך להתחיל עם אדם בזה העניין אלא כשיעור שכלו, ובשני התנאים האלה. האחד מהם היותו חכם. כלומר, שעלו בידו החכמות אשר יילקחו מהם הקדמות העיון; והשני, שיהיה מבין משכיל זך הטבע, ירגיש בענין במעט רמז, והוא ענין אמרם: "מבין מדעתו"."

 

.

.

מו"נ א' ל"ד:

" לאדם בטבעו תאוה לבקשת התכליות, והרבה פעמים יכבד עליו ויניח ההצעות.

ודע, שאילו היה האדם מגיע אל אחת מן התכליות מבלתי הצעות הקודמות לה, לא היו הצעות, אבל היו טרדות ומותרים גמורים. וכל איש, אפילו הפתי שבאנשים, כשתעירהו כמו שמעירים הישן ותאמר לו: הלא תכסוף עתה לידיעת אלו השמים כמה מספרם ואיך תכונתם ומה יש בהם, ומה הם המלאכים, ואיך נברא העולם כולו, ומה תכליתו לפי סידורו קצתו עם קצתו, ומה היא הנפש ואיך התחדשה בגוף, ואם נפש האדם תיפרד, ואם תיפרד איך תיפרד, ובמה זה ואל מה זה, ומה שידומה לאלו החקירות – הוא יאמר לך כן בלא ספק, ויכסוף לידיעת אלה הדברים כפי אמתתם כוסף טבעי. אלא שהוא ירצה להניח הכוסף הזה ולהגיע לידיעת כל זה בדבור אחד או שני דברים שתאמרם לו לבד. אלא שאתה אילו הטרחתו שיבטל עסקיו שבוע מן הזמן עד שיבין כל זה – לא יעשה, אבל יספיק לו בדמיונים מכזיבים תנוח דעתו עליהם, וימאס שיאמר לו שיש שם דבר צריך אל הקדמות רבות ואורך זמן בדרישה.

ואתה יודע כי אלו העניינים נקשרים קצתם בקצתם, והוא שאין במציאה זולתי השם יתברך ומעשיו כולם, והם כל מה שכללה אותו המציאה, בלעדיו; ואין דרך להשיגו אלא ממעשיו, והם המורים על מציאותו. ועל מה שצריך שיאמין בו, רוצה לומר: מה שיחויב לו או ישולל ממנו יתברך, יתחייב אם כן בהכרח לבחון הנמצאות כולם כפי מה שהם עליו, עד שניקח מכל מין ומין הקדמות אמתיות צודקות, יועילונו בבקשתנו האלוהיות.

וכמה הקדמות ילקחו מטבע המניין ומסגולות צורות התשבורת, יורו לנו על עניינים נרחיקם ממנו יתברך, ותורנו הרחקתם על הרבה עניינים. אמנם ענייני התכונה הגלגלית והחכמה הטבעית, איני רואה שתספק בהיותם דברים הכרחיים בהשיג ערך העולם להנהגת השם איך היא על האמת, לא כפי הדמיונות. ויש עניינים רבים עיוניים, ואף על פי שלא ילקחו מהם הקדמות לזאת החכמה, אלא שהם ירגילו השכל ויקנוהו קניין עשות המופת וידיעת האמת בעניינים העצמיים לו, ויסירו השיבושים הנמצאים ברוב דעות המעיינים מהסתפקות העניינים המקריים בעצמיים, ומה שיתחדש בעבור זה מהפסד הדעות; מחובר אל ציור העניינים ההם כפי מה שהם עליו גם כן, ואם לא יהיו שורש לחכמה האלהית, ואינם נמלטים מתועלות אחרות בעניינים מקרבים לחכמה ההיא. אי אפשר אם כן בהכרח, למי שירצה השלמות האנושי, מבלתי התלמד תחילה במלאכת ההגיון, ואחר כן בלימודיות על הסדר, ואחר כן בטבעיות, ואחר כן באלהיות."

.

.

.

למשל אם כתוב משהו על שור, למשל כמו במרכבה של יחזקאל, אני מייד מוכרח לצייר בתפישתי זנב וקרניים כדמות שור אוכל עשב.

אם אומרים לי שמדובר בעניין מופשט, זה נעשה אצלי סתם מילים, תיאוריות, לא משהו שאני יכול לאהוב, או לחוות בדרך כלשהי.

הדרך שהרמב"ם משרטט היא קודם כל, בסדר, זה המצב, לא נורא, אם זה המצב אז אחיה בו כמו שהוא. בלי לטפס על הקירות ובלי לדפוק את הראש בקיר וגם בלי ללכת לשום מקום אחר.

לקבל את המציאות ולא להלחם נגדה, זה היסוד. המציאות היא רצון הבורא. אם אני לא יודע מה עושים עם המציאות הזו אני לא עושה איתה שום דבר. רק נמצא בה בלי לעשות.

בילדותי שמעתי ברדיו את טומי לפיד. מישהו באולפן הרדיו  אמר שלא ייתכן כלל להישאר במצב של מלחמה בלתי פוסקת עם שכנינו הערבים. זו לא אופציה. מוכרחים לעשות משהו. מישהו אחר אמר אז אולי נעשה כך וכך כדי שיהיה שלום (פעם היה מושג שנקרא "תכנית שלום"). ומישהו השיב לו אבל אם נעשה ככה תהיה בעיה כזו וזה לא אפשרי, אז אולי נעשה אחרת, וגם על זה היתה קושיא חזקה. בסוף על כל הצעה היתה קושיא חזקה. ומישהו אמר זה לא חשוב, משהו הרי מוכרחים לעשות. אי אפשר לא לעשות שום דבר. וטומי לפיד אז אמר, שאם מוכרחים לעשות משהו לא נובע מזה בהכרח שיש משהו שאפשר לעשות. אני זוכר את זה אולי מלפני קרוב לחמישים שנה, זה פתח לי דלת ששינתה לי את כל החיים. גם שמוכרחים לעשות משהו ייתכן שאין מה לעשות. ואז לא עושים, לא בגלל שלא מוכרחים אלא כי אין מה לעשות.

לענייננו, אני מוכרח קשר כלשהו עם אלהים. ציור דמיון חי הוא בלתי אפשרי כי זו הגשמה והרמב"ם שלל את זה.  תיאוריה שכלתנית מופשטת של מילים גבוהות לא נותן לי תחושה של קשר. אבל אני מוכרח לעשות משהו, לא ייתכן כלל שלא יהיה לי קשר עם אלהים.

כאן נכנסת החכמה של הפילוסוף הסיני העתיק טומי לפיד, אל תעשה. לא בגלל שאתה לא מוכרח אלא כי אין לך שום דבר שאתה יכול לעשות.

וגם אל תברח מהמצוקה הזו. תישאר. תשב. תחיה. תחכה. תהיה עם זה. תתבשל בזה. סבלנות. זו הרי המציאות. המציאות היא רצון הבורא, לקבל אותה, לחיות אותה, להיות בה, לא לברוח ממנה, זה לקיים את רצון הבורא. אתה עושה מצווה. סוף השכר לבוא. רק תישאר, תחכה בסבלנות. אל תשתולל ותרוץ לכל מיני מקומות אחרים. זה כמו זרע באדמה, הוא צריך להישאר במקום. בסוף יקרה משהו. יירד גשם, משהו ינבוט. גם אם אי אפשר לחזות את זה מראש, ואי אפשר לדעת מתי, ולא מה וכמה. .

כי הזרע מציית למציאות, לכן לבסוף אפשר שיצמח. לא מובטח אבל אפשר. הכניעה, העבדות, היא ההתחלה, השער. אם הזרע ממאן ומחפש בכל מיני מקומות רק כי הוא מוכרח לצמוח, לא בגלל שבאמת יש מציאות ששם יוכל לצמוח, הוא מאבד את האפשרות לצמוח.

זו עוד תשובה למה אני לומד דברים שאני לא מבין ולא חווה ולא נמצא בשום מדרגה ששייכת להם. אני נמצא עם הדברים האלה, מחכה. המורה נבוכים עבורי זו אדמה לנבוט בה. אם אחליט שאני לא מצליח להבין את הרמב"ם ואתייאש מלחכות, ואלך לאיזה קורס קבלה פופולרי איפה שמדונה לומדת, או אתחיל לטייל במדבר יהודה ולהגדיר חלזונות, שזה אני אוהב לעשות כמעט כמו ללמוד מורה נבוכים, אאבד את הסיכוי שלי לנבוט באמת אי פעם. אז במקום כל הדברים האלה אני יושב לילה לילה ולומד דברים שאני לא מבין. ומכין הקדמות, כלים (בשביל מה אדם שלא בונה קריירה אקדמית צריך ללמוד את כל הקפלים הדקים של אריסטו?). מחכה.

.

.

.

עיין בתגובות עוד המשך

ועיין עוד בזה בהערות על מורה נבוכים על ג' נ"ב.

.

.

 

 

 

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 118 - על הסכנה שבלימוד מורה נבוכים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על 118 – על הסכנה שבלימוד מורה נבוכים, ולמה יש טעם ללמוד מורה נבוכים

  1. י.ד. הגיב:

    חכם סיני עתיק טומי לפיד.

  2. belowbridge הגיב:

    (התגובה כתובה באופן אישי, מקווה שזה לא חושפני מדי לאף אחד מהקוראים, אני בכל אופן מרגיש כאן בנוח)
    שלום ר' ניר. ראשית כל דע שאני הולך נסער עם דבריך מאז שכתבת אותם. לא הצלחתי להבחין לגמרי בין קטע שכתבת פעם והעתקת ובין מה שכתבת עכשיו, אבל בכל פנים נראה שהדברים נכתבו מדם ליבך, אז רק רציתי לומר ש"שמעתי אותך", כפי שאומרים במפגש פנים אל פנים. השאלה הגדולה אצלי היא כאן מניין הסבלנות הזו, האם אין פחד שהחיים קצרים מדי. שלעולם לא תגיע למטרה. מניין האמונה שלך שבסוף הגרעין יצמיח פרי? יש אינספור טרגיות אפשריות שיכולות לעבור על עץ אחד. אין הכוונה היא שאני לא מבין את ערך הסבלנות, אבל גם כאשר אני יכול לדבר על כך, על החשיבות של הדרך, על "עץ כטעם הפרי" וכו' וכו', אני לא חושב שאני באמת שם. לאחרונה קראתי קצת בספר "מאמר על המתודה" של דאקרט, וכאשר הוא מזהיר מן ההחלטה "להסתלק מכל הדעות שנתן בהן אמון קודם לכן", חשבתי שאולי הוא מדבר עלי:
    "החברה מורכבת כמעט רק משני סוגים של בני אדם…הסוג הראשון הם האנשים שהם חכמים בעיניהם יותר משהם חכמים באמת, ושמסבה זו אינם יכולים לעצור ברוחם מלהביע משפטים נמהרים, ואף אין להם די סבלנות לחשוב את מחשבותיהם בסדר. מפני כך, אילו היו פעם נוטלים רשות לעצמם להטיל ספק בעקרונים שקבלו ולהתרחק מן הדרך הכבושה, לעולם לא היו יכולים להשאר בשביל שצריך לבחור בו כדי ללכת בצד ישר יותר, והיו תועים כל ימי חייהם"(תרגום יוסף אור).
    אבל מה אפשר אם לא לקפוץ. מה תעשה אם נולדת גיחזי אבל אתה רוצה להיות אלישע? אם לקבל את המציאות אז לקבל אותה עד הסוף, כלומר שחלק מן האישיות שלי הוא לנסות לקפוץ מדרגות.

  3. nirstern הגיב:

    אני מסכים. באמת לא עוזר שום דיבורים על סבלנות, זה בלתי נשלט. גם אצלי היה כך. קראתי ודיברו איתי והסבירו לי, גם רבנים שראיתי את עצמי תלמיד מובהק שלהם והיה לי מורא ת"ח גדול כלפיהם. זה לא היה נשלט בכלל. וקפצתי גבוה. ואחר כך נפלתי, והתרסקתי, וקיבלתי מכות כואבות מאוד. ממש.
    יש הפלגות גדולות בברכות דף ה' על ייסורים, ובבבא מציעא פד ב, שם מתוארים הייסורין באופן ציורי. פצעים מוגלתיים, אבנים בכליות. ונאמר שחביבין ייסורין. לא זוכים לתורה ועוה"ב בלי ייסורים, ועוד הרבה כתוב על זה שם.
    במו"נ ג' נ"א כתב שזה גם עניין של גיל, אבל הגיל לא נמדד בשנים אלא בכמות הייסורים שעברו.

    יש ספר שנקרא פנג הלבן. קראתי לפני הרבה שנים ואני לא זוכר פרטים. הוא מתאר זאב בר שתפשו אותו בצפון הרחוק, אלסקה נדמה לי, ורצו להפוך אותו לכלב מזחלות סבלן. הוא כותב מנקודת הראות של הזאב. היתה חצר מיועדת לזה, קשרו את הזאב בחבלים ארוכים. היה נדמה לו שהוא חופשי, אדם התקרב אליו והוא הסתער. לפני שהגיע לאדם החבלים התהדקו עליו, והאדם נתן לו מכה מאוד חזקה על האף, עד אבדן הכרה כמעט. וכך שוב ושוב. עד שהפך לסבלן. שבע יפול צדיק וקם, אומרים שרק בגלל שנפל שבע פעמים הוא צדיק. בזאב זו אכזריות כי זה להמית את החיות הטבעית שלו. הוא הרוויח קשר עם האדם, הוא הפך לכלב בית לבעלים אוהב ומבין. אבל משהו שהיה חי בו מת, או כמעט מת, דוכא עד עפר. קבלת ייסורים באהבה זה לנסות שזה לא יהיה ממית ואכזרי ומרושע כמו בזאב, אלא אחרי הרבה התבשלות ותהליך, להגיע לטיפת שייכות לכך שזה יכול להיות מחייה וטוב ומצמיח ומוסיף חיים. לקבל אותם באהבה זה תהליך ארוך מאוד, העניין הוא רק שהכיוון הזה לא יהיה חסום לחלוטין, לפחות שיהיה בו נקב כמחט. שתהיה איזשהי תפישה שיש גם צד של צמיחה, גם באבדן קשר עם ילדים עד כדי לא להכיר אותם ברחוב, גירושין מבית שהיה בית, בדידות קיצונית, ועוד הרבה דברים קשים, שקשה לראות בהם צמיחה וטוב ואהבה. ואני מדבר רק על מה שנולד באופן ישיר ופשוט מהקפיצה לגובה רב מדי. יש ייסורים שלא מייד רואים את הקשר אבל הם קשורים. מחלות קשות וארוכות ומייסרות, הן באות מחוסר איזון של המערכת, הנפש והשכל והלב והגוף. וזה גם קשור לקפיצה בלי סבלנות, ועוד הרבה ואכמ"ל. שוב, זה לגמרי אישי, לכל אחד יש את הדרך שלו, לא כל מי שהגיע למדרגות גדולות זה היה על ידי יסורים. כתוב שלא זוכים לתורה ועוה"ב בלי ייסורים, אבל יש עשרות דברים שכתוב שלא זוכים לתורה ועוה"ב בלעדיהם, ולא כולם אפשריים שיהיו באדם אחד. אלא הכוונה שמי שזו הדרך שלו לא יזכה לתורה ועוה"ב בלי יסורים, ומי שיש לו דרך אחרת יזכה על ידי עניין אחר שגם הוא כתוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s