116 – עקידת יצחק לפי המורה נבוכים

מועתק מהערות על המורה נבוכים ג' כ"ד

במורה נבוכים ג' כ"ד מדבר על הנסיונות הכתובים בתורה. הוא אומר שמשמע לפי הפשט שהקב"ה לא ידע אם האדם שהוא מעמיד בנסיון צדיק או לא, והנסיון הוכיח שהוא צדיק. וכפשט הכתוב עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה.

זה לא יתכן כי הקב"ה יודע בדיוק כמה צדיק כל אדם בלי צורך להעמיד אותו בנסיונות ומבחנים. וגם לא יתכן שאדם יסבול יסורים בלי שזה עונש צודק על חטא מסויים. ועיין שם בפנים.

לכן מפרש הרמב"ם שם שהנסיונות היו כדי שאחרים ילמדו. כמו למשל כשאדם נוסע בגשם ושלג ללמד שיעור תורה, הוא מתייסר אבל אין בזה שאלה איך הוא מקבל יסורים בלי חטא, כי הוא מקיים מצווה מרצונו כדי ללמד אנשים, וחלק מעשיית המצווה יש בו גם יסורים. כמו שתינוק מתייסר בברית המילה ואין בזה שאלה איך יש יסורים בלא חטא, כי כך הוא מעשה המצווה ואע"פ שהתינוק לא בחר בזה. כך אברהם כמו שהצטווה למול וסבל מזה יסורים כך הצטווה ללמד את בני האדם שיידעו עד היכן מגיעה יראת השם, וכדי ללמד את זה סבל את הייסורים של העקידה. כך מיושב שלא התחדשה לקב"ה בעקידה ידיעה חדשה על מדרגת יראתו של אברהם, וגם אין בזה משום עונש של יסורים בלא חטא.

.

.

זה מה שכתבתי בהערות על מו"נ שם:

בראשית כ"ב י"ב:

"וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי."

וכתב המו"נ:

"ואמר המלאך לו כי עתה ידעתי וגו', רוצה לומר שבזה המעשה אשר בו תקרא ירא אלהים גמור, ידעו כל בני אדם גבול יראת ה' מה הוא."

הפירוש של המורה נבוכים זה לא מה שכתוב בפסוק. כתוב "עתה ידעתי" ולא כתוב 'עתה ידעו כל בני האדם'. וכך גם בחלק מהנסיונות האחרים.

וודאי בעקידת יצחק ושאר הנסיונות לא התחדשה אצל הבורא ידיעה שלא ידע מקודם. אצלו אין בכלל 'לפני' ו'אחרי' מבחינת זמן, הכל אצלו נצח. הלשון "עתה ידעתי" בוודאי לא יכול להתפרש באופן פשטני על ידיעת הבורא שעתה ידע מה שלא ידע מקודם, וכמו שכתב הרמב"ם כדבר פשוט.

לכאורה המורה נבוכים אומר שאברהם היה ירא שמים לפני העקדה כמו אחרי העקדה, ובעקדה לא התחדש שום דבר גם אצל אברהם, אצל אברהם מצד עצמו העקדה היתה חסרת משמעות לגמרי, כמו ללגום מעט מים. שהרי אותה יראה היתה לו גם מקודם. כל עניין העקדה היה רק כדי ללמד אנשים אחרים.

אין צורך להאריך להביא מדרשים וכיו"ב להוכיח שזה לא כך.

בוודאי אברהם היה ירא שמים לפני העקדה כמו אחרי העקדה (לולא זה היה אפשר לפרש "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה", שאברהם לא היה ירא שמים בתכלית עד עכשיו ורק עכשיו למד יראת שמיים אמיתית, וכמו איוב שלמד רק מכח היסורים, ולכן רק עכשיו הבורא ידע. ויש הרבה ראיות שמכריחות שאברהם לא למד בעקדה משהו שלא ידע מקודם, ואכמ"ל). גם אין לומר שלפני העקדה יראתו היתה בכח ובעקדה הוא הוציא את זה אל הפועל. כל רגע מחייו של אברהם היה יראת שמים גמורה בפועל גמור, הוא לא איבד רגע. ובכל זאת קרה משהו אצל אברהם בעקדה. משהו גדול מאוד. זה לא היה רק כמו להסריט סרט של יחסי ציבור שיהיה אפשר לספר לאנשים אחרים מהי יראת שמים, וכדי שהסיפור יהיה אמיתי ולא בדוי אברהם היה צריך לעשות את זה, כמו עוד אחת מכל שאר המצוות הרבות שקיים כל רגע ורגע.

אם קצת מתבוננים בזה, הרי יש כאן קושיא גדולה. מצד אחד לא התחדש שום דבר ומצד שני וודאי היה כאן דבר גדול מאוד, אם כן מה העניין הגדול שקרה בעקדה?

התירוץ כתוב, "עתה ידעתי". הידיעה כאן מתפרשת כמו והאדם ידע את חוה אשתו. זה זיווג. אם אדם יודע כל מה שיש לדעת על אשתו בשלמות, ואהבתו אליה היא בפועל גמור כל רגע ורגע, והוא יודע בדיוק איך ההרגשה לקיים יחסי אישות איתה, עדיין אם הוא מקיים איתה יחסי אישות קרה משהו גדול מאוד. לא התחדשו שום לימוד וידיעה שלא היו מקודם, רק היה זיווג עם מה שהיה ידוע מקודם. היתה נגיעה. בעקדה אברהם פשט את הכסות מיראת השמים שלו, חשף את עצמו לגמרי, ונגע מהמקום הכי חשוף, מהמקום של לשחוט את בנו.

.

לפעמים אני רואה אנשים מאמינים שסופדים לבן שאיבדו בפיגוע, ומדקלמים סיסמאות שלימדו אותם. תודה על הזמן שזכינו להיות איתו, הוא חי בשביל לעזור לאחרים, הרבה דיבורים על עם ישראל ועל חוזק ועל דרך וכו' וכו'. ומאוד כואב וחבל לי (בנוסף לאבל כמובן). יש לכם רגע כזה, שאפשר בו לחשוף לעצמכם את מה שבאמת מרגישים, הרגש עכשיו יכול להיות חי וחריף ונוגע באמת, פולח את הלב עד האמצע. אתם לא צריכים להיות במדרגות של אברהם אבינו, להיות סמל, לנצל את ההזדמנות להראות לעם ישראל את הערכים שלכם. סיסמאות לא יפעלו שום דבר. גרגר אחד ולו קטן מאוד של אמת, אפילו שהיא לא משהו מפואר שהוציאו מארון הסמלים היהודי, אפילו עמומה ומעורבבת ומפרפרת, נוגעת. בכם, בבורא, ומשם גם נוגעת באמת באנשים אחרים.

.

.

אפשר לכתוב את סיפור העקדה בספר, כמו שכתבו את ספר איוב. זה סיפור חשוב ואפשר ללמוד ממנו והשאלה האם אברהם באמת עקד את בנו או שזה רק סיפור לימודי אינה חשובה. השאלה על איוב אם באמת היה או לא אינה חשובה, לכן כתוב בהתחלה בארץ עוץ, הנושא הוא מה יש לנו ללמוד מהסיפור ולא השאלה עד כמה הוא מתאר מציאות היסטורית.

אם כל העניין הוא שאחרים ידעו עד היכן מגיעה יראת השם היה אפשר לכתוב סיפור שמשיב על השאלה בלי שאברהם יצטרך לעקוד את בנו ממש.

.

.

מצאתי שכתבו:

"המשגיח רבי ירוחם ליבוביץ ב'דעת חכמה ומוסר' ח"א עמוד סה כותב: "רבי ישראל מסלנט ז"ל אהא שאמרו חז"ל שחנוך תופר מנעלים היה ועל כל תפירה ותפירה היה מייחד ייחודים, ורגילים להעמיס בזה סודות גדולים, הוא היה אומר שהפירוש של 'ייחודים' שהיה מדקדק בכל תפירה לעשותה כהוגן, שתהיה מלאכתו בתיקון ושיפור כראוי, היה חושב בשעת מעשה לשם מידת החסד, לשם זהירות מגזל והונאה. באופן כזה הרי כל מעשה מכוון לשמו יתברך, וזהו הייחוד הגמור"."

בכל מקום שמדובר על ייחודים בתורת הסוד הכוונה כמו שאדם מתייחד עם אשתו. זהו זיווג, נגיעה אמיתית, מהשורש. כל מיני נוסחאות של שמות וצירופי אותיות שכתובים בספרים אינם הייחוד עצמו, אלא יש תוכן לימודי עיוני לכל צרופי האותיות האלה, וההבנה של התוכן הזה יש בה את הייחוד. לצייר בדמיון כל מיני שמות וצירופי אותיות מול העיניים באותיות אש או כל כיו"ב, בלי להבין את התוכן הלימודי של האותיות האלה, הוא הבל גמור במקרה הטוב. וכמו שכתב המו"נ וגם ברש"י ששם הוי"ה עניינו המובן שלו ולא רק האותיות לבד, וכן כל שאר השמות. (גם מה שאמרו מקצת מקובלים שיש סגולה לומר את ספר הזוהר גם בלי להבין, הכוונה למי שלומד ספר הזוהר ומבין, והתוכן הפנימי של הזוהר מאיר לו, הוא נגע באור הזה ושייך אליו, אז אם הוא קורא בדף שלא למד אותו עדיין כבר יש לו שייכות עם האור שבו. אבל מה שנהגו מכח זה סתם לומר דפי זוהר בלי שום שייכות לזה הוא סתם ביטול זמן).

.

.

הצדיקים מתייחדים עם הבורא בכל מעשיהם, זהו העניין של והלכת בדרכיו. המעשה הוא זיווג. כמו ביחסים עם אשה, שיש אהבה שמרגישים בלב, ויש שמדברים, ויש אהבה שעושים בלשטוף את הרצפה ולערוך קניות, ויש שכותבים שירי אהבה, ויש אהבה שעושים במעשה של ייחוד, מגע הגוף. כך יש לימוד ותפילה ומצוות ויש מעשים של הליכה בדרכיו שהם זיווג ממש. וחנוך הלך בדרכיו כשתפר נעליים ולכן זה היה ייחוד וזיווג. והחידוש בחנוך שאצלו הכל היה זיווג בלי הפסק. וכמו שכתב המו"נ לקמן ג' נ"ב:

"אבל בהגיע איש מבני אדם מהשגות האמתיות ושמחתו במה שהשיג, לענין שיהיה בו מספר עם בני אדם ומתעסק בצרכי גופו, ושכלו כולו בעת ההיא יהיה עם הש״י והוא לפניו תמיד בלבו, ואף על פי שגופו עם בני אדם, על הדרך שנאמר במשלים השיריים אשר נשאו לאלו העניינים, אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק (שיר השירים ה ב), זאת המדרגה איני אומר שהיא מדרגת כל הנביאים, רק אומר שהיא מדרגת משה רבנו ע"ה, הנאמר עליו ונגש משה לבדו אל ה׳ (שמות כד ב), ונאמר בו ויהי שם עם ה׳ (שמות לד כח), ונאמר לו ואתה פה עמד עמדי (דברים ה כז), כמו שבארנו מענייני אלו הפסוקים. וזאת גם כן מדרגת האבות, אשר הגיעה קרבתם אל הש״י עד שנודע שמו בהם לעולם, אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב […] זה שמי לעולם (שמות ג טו), והגיע מהתאחד דעותם בהשגתו, שכרת עם כל אחד מהם ברית קיימת,

[…]

וכבר ידעת ההפרש שבין אוהב וחושק, כי הפלגת האהבה עד שלא תשאר מחשבה בדבר אחר אלא באהוב ההוא, הוא החשק.

וכבר בארו הפילוסופים כי הכחות הגופניות בימי הבחרות ימנעו רוב מעלות המדות, וכל שכן זאת המחשבה הזכה העולה ביד האדם משלמות המושכלות המביאות לחשק השם יתעלה. כי מן השקר שתעלה ביד האדם עם רתיחת הליחות הגופניות, כי כל אשר יחלשו כחות הגוף ותכבה אש התאוות, יחזק השכל וירבה אורו ותזך השגתו וישמח במה שהשיג, עד שכשיבא האיש השלם בימים ויקרב למות, תוסיף ההשגה ההיא תוספת עצומה, ותרבה השמחה בהשגה ההיא והחשק למושג, עד שתפרד הנפש מן הגוף אז בעת ההנאה ההיא.

ועל זה הענין רמזו החכמים במות משה אהרן ומרים, ששלשתם מתו בנשיקה"

נשיקה הוא שם צנוע להנאת הביאה, החשק, שבה יצאה נשמתם.

כמו שבאיש ואשה הזיווג עצמו אינו מתמיד, כך הוא אצל הצדיקים, וחידשו לומר אצל חנוך שאצלו הזיווג היה תמידי והיה בכל דבר אפילו בתפירת הנעליים. וכל ימיו היה במיתת נשיקה ולכן אמרו שלא מת.

.

.

כמו שבאיש ואשה הזיווג הוא בצנעה, כך גם אצל הצדיקים כלפי הבורא. זהו הסוד וכל מה שאמרו שאסור לגלות את הסוד נאמר על זה.

במועד קטן טז א נאמר:

" פעם אחד גזר רבי שלא ישנו לתלמידים בשוק מאי דרש (שיר השירים ז, ב) חמוקי ירכיך כמו חלאים מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר"

[…]

[רבי חייא שנה לתלמידים בשוק, ושאלו אותו מה הטעם שעשה כך:]

אמר ליה דכתיב (משלי א, כ) "חכמות בחוץ תרונה"

אמר ליה אם קרית לא שנית ואם שנית לא שילשת ואם שילשת לא פירשו לך, "חכמות בחוץ תרונה" כדרבא, דאמר רבא כל העוסק בתורה מבפנים תורתו מכרזת עליו מבחוץ"

.

הייחוד הוא בסתר כמו ירך. אבל מה שהוא עושה בסתר מכריז עליו מבחוץ. למשל אם יש זוג שמאוד אוהבים זה את זה, באהבה עזה ומאירה, כל הסביבה יודעת שהם אוהבים מאוד, והניחוח והאור של האהבה מתפשט, למרות שאת הייחוד עצמו הם עושים בסתר.

אותו זוג יכול לכתוב ספר הדרכה או סיפור מעשה על אהבה, ואדם בארץ אחרת יקרא וילמד. אבל זה לא כמו השכנים שחיים לידם ומרגישים כמה הם אוהבים זה את זה.

מעשה העקדה היה זיווג גדול עצום ומיוחד. והוא היה בסתר. ועל זה הקב"ה אמר "עתה ידעתי" הכוונה כמו והאדם ידע את חווה אשתו. כלומר זיווג כזה עוד לא היה ביניהם. הזיווג היה כל כך חזק ונוגע שכאילו רק עכשיו טעמו בו טעם ביאה במלואו. ועל זה נאמר עתה ידעתי.

.

בסנהדרין קו א נאמר:

"אמר רבי יוחנן: אוי לה לאומה שתמצא בשעה שהקדוש ברוך הוא עושה פדיון לבניו, מי מטיל כסותו בין לביא ללביאה בשעה שנזקקין זה עם זה."

.

בסנהדרין עה א:

"מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה". יש שייכות בין טעם ביאה עם אשתו לטעם ביאה בייחוד עם הבורא. לעתיד לבוא זה יחזור אלינו, יהיה טעם ביאה כמו לביא עם לביאה. ועל זה נאמר בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. כל טעם ביאה שהיה מקודם ייראה כמו חלום קלוש, לעומת מה שיהיה עכשיו. ועל זה אמר הקב"ה בעקדה עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה. כל טעם הביאה שהיה מקודם היה כמו בחלום, ועתה ידעתי את הטעם באמת. כי טעם הביאה הוא בחשיפה של הפנים הרגיש, דווקא זה ששייך לכח הדמיון, ובעקדה הזיווג מהמקום של האהבה ליצחק היתה חשיפה שלא היתה מקודם.

וכל הייחודים אינם נקראים נסיון ואיננו יודעים כלל על מציאותם, כי הם בסתר. נסיון הוא מלשון נס להתנוסס, הוא הוצאת הזיווג מהסתר הראוי לו כדי שהאחרים ידעו גם הם עד היכן מגיעה יראת השם.

.

וכעין מה שנאמר בברכות סב א:

"רב כהנא על גנא תותיה פורייה דרב [רב כהנא נכנס, ישן תחת מיטתו של רב] שמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו. אמר ליה דמי פומיה דאבא כדלא שריף תבשילא. [רש"י: שמע אותו ששח ושחק עם אשתו שיחה בטלה של ריצוי תשמיש ושימש מטתו. כדלא שריף תבשילא – כאדם רעב כמו שלא שמשת מטתך מעולם שאתה נוהג קלות ראש זה לתאותך"]

אמר ליה [רב לרב כהנא]: כהנא הכא את [כאן אתה]?! פוק דלאו אורח ארעא [צא שאין זה דרך ארץ]!

אמר לו [רב כהנא לרב]: תורה היא וללמוד אני צריך"

(ועיין עוד בזה חגיגה ה' ב'. ואמרו על רב שלא הלך בקומה זקופה ולא ראה מעל ד' אמות, ולא הביט לצדדים, ולא הלך ד' אמות בלא ציצית ותפילין. ולא היה בדורו מי שהיה יכול לקיים כל דברי החסידות והצדקות שנהג בהם.)

רב כהנא הפר את חובת הצניעות, וזה כדי ללמוד תורה. וזה עניין הנסיון לפי המורה נבוכים כאן.  יש נסיון שהוא ממש הוצאת העניין הצנוע לחוץ וכמו רב כהנא, ויש נסיונות שהם רק בדרך מי שלומד תורה בסתר תורתו מכריזה עליו בחוץ, שמתגלה רק זיו הזיווג ולא תארו ממש. וזה בעקידה.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 116 - עקידת יצחק לפי המורה נבוכים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על 116 – עקידת יצחק לפי המורה נבוכים

  1. belowbridge הגיב:

    שלום ר' ניר.
    הדברים שלך הממו אותי. הדיבור על הייחודים נשמע כל כך מושך, כל כך אמתי. אבל אז שאלתי את עצמי(ואני חושב שהשאלה הזאת על פי דרכך), האם כל המשיכה הזאת היא לא דמיון? מה זה אומר אהבת אל? אני מבין שאפשר לאהוב בן אדם שנמצא מולך, שיש לו אופי. איך אפשר לאהוב את אלוהים, משהו מופשט ללא תארים שנמצא מחוץ לעולם. אתה כמובן מתאר שלא מכוונים לאהבה אלא מכוונים למחשבה שכלית גבוהה שלבסוף מובילה לאהבה. אוקיי, אבל מה זאת האהבה הזאת. אפשר להרגיש אותה? אולי את אלוהים התנ"כי, זה שיש לו לא מעט תארים, זה שכן מתנחם על מעשיו לפעמים, אפשר לאהוב, כי יש לו נוכחות, כי אפשר להצביע עליו, או לכל פנים על עקבותיו. אבל זה לא האל שאתה מדבר עליו, כפי שכבר כתבת פעם, אל כזה פרסונלי הוא השלכה של הצרכים הנפשיים שלנו. אבל רק אל כזה אני מסוגל לאהוב!

  2. nirstern הגיב:

    היי עודד,
    תודה על התגובה, אני מסכים איתך אפילו יותר ממה שכתבת. אכתוב על זה רשימה בפני עצמה כי זה עניין באמת חשוב.

  3. primegadim הגיב:

    לניר, מורה וקורא-נפש יקר שכמוך,
    האמירה שאברהם פשט את הכסות מיראת השמים שלו, חשף את עצמו לגמרי, ונגע [באלוהים] מהמקום הכי חשוף, מהמקום של לשחוט את בנו.
    והתיאור של ניסיון העקדה כזיווג, כייחוד עם האל, שאותו מציגים כמופע לעיני העולם.
    (גם אם מתגלה רק זיו הזיווג ולא תיאורו ממש, עדיין זה כלפי העולם).
    כדי ללמד את בני האדם שיידעו עד היכן מגיעה יראת השם…
    וכדי ללמד את זה, סבל אברהם את הייסורים של העקידה. ("כך מיושב שלא התחדשה לקב"ה בעקידה ידיעה חדשה על מדרגת יראתו של אברהם, וגם אין בזה משום עונש של יסורים בלא חטא.")

    הגישה הזאת מעוררת לא מעט תהיות:
    • אם מעשה העקדה היה זיווג גדול עצום ומיוחד – אם כך, זהו ניסיון, שאם שופטים את תחילתו ע"פ המשכו וסופו, העונג שבו גובר על הסבל – מה שגורע מעוצמת הניסיון!?
    • ואיזה עונג מקבל מזה האב, אם הוא בא על חשבון הבן האהוב?
    • ולמה הניסיון שהשם מנסה את אברהם בא על חשבון יצחק, למה יצחק צריך לסבול את הפחד והחרדה בגלל הניסיון של אביו?
    • ומה לגבי הסבל שכביכול נמנע משרה, בגלל שהעלימו ממנה, ושלא ייתכן שהיא לא ספגה ממנו בחוש האימהי. שלא לדבר על עלבון ההעלמה, אחרי שנודע לה…

    • בכל מקרה אם מטרת מעשה העקדה היה לא לנסות את אברהם על מידת יראתו, אלא כדי ללמד את בני האדם שיידעו עד היכן מגיעה יראת השם – זה אומר שאברהם הוא בבחינת חפץ שהקב"ה משתמש בו לצרכיו…?!

  4. nirstern הגיב:

    בכמה מקומות נאמר בחז"ל שאברהם ויצחק היו בלב אחד בזה. כך גם משמע מהפסוקים:
    "וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו. וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו."
    אחרי שנודע ליצחק שהוא יהיה השה, הכתוב חוזר על "וילכו שניהם יחדיו". אותו יחדיו של שמחה של מצווה נשאר בלי שום שינוי.

    למה עונג מפחית מעוצמת הנסיון? לפי הרמב"ם מסתבר שלהיפך, העונג זה העניין. הנסיון הוא לא אתגר או קושי שיש לעמוד בו, אלא הוא מעשה של עונג שכדי לצרף ולקרב את האנשים האחרים יצא ממקום הצניעות שלו, וככל שהוא יותר עונג הוא יותר מאיר לעולם.
    אמור להיות שהם היו בטוחים ששרה ביחד איתם בזה, ואע"פ שאמרו שפרחה נשמתה, זה עניין גדול, היחסים של אברהם ושרה. בכמה פרשיות.

    לפי הרמב"ם, למרת מה שנראה מפשוטי הפסוקים, זה לא אינטרס של הקב"ה מצד עצמו שהאנשים בעולם יתקרבו אליו. אברהם רוצה להתקרב ולהתאחד, ומצד שאברהם מרגיש אחדות עם כל בני האדם הוא רוצה שהם יעבדו את ה' כולם ביחד כאיש אחד בלב אחד. בניהם של אותם אלה שאברהם קירב וחלק מהקירוב על ידי העקדה, עמדו בהר סיני כאיש אחד בלב אחד, והרמב"ם מפרש כאיש אחד ממש, שהם שמעו מה שמשה שמע רק הבינו את זה כמו שאיברים מבינים מה שהשכל שומע. משה הבין את המילים ותוכנן והם שמעו רק את הקול. ברשימה קודמת הארכתי בזה. כל האנשים הם ניצוצות מנשמת אדם הראשון, וכשחסר בחיבור בין האדם לבוראו אפילו אחד מהם משהו חסר וכואב.
    .
    .
    התנ"ך יכול להיות נקרא בהרבה רבדים שונים, וכל אחד מהם הוא אמיתי לגמרי מצד עצמו, ואמיתתו עצמאית, הוא קוהרנטי בעצמו. הרבדים לא מתחרים.
    אחד מהרבדים הוא הרובד של ספרות. בתנ"ך יש סיפורים שהם מבחינה ספרותית נפלאים עד מאוד. בעיני הוא גם כולו שירה.
    לענ"ד יש הבדל יסודי בין ההסתכלות של הפילוסופיה להסתכלות של ספרות, או שירה.
    הפילוסופיה עוסקת באידאות המושלמות. הן מושלמות ולכן גם סכמטיות, בלי מורכבות. במציאות הארצית, האנושית, הדברים לא כך. הכל מורכב. אפשר לקרוא את הדמויות של התנ"ך, את אברהם, כדמויות מאוד מורכבות, את היחסים כיחסים מאוד מורכבים, אנושיים, רבי פנים. שיש בהם את כל הצדדים, גם הלא מושלמים וזוהרים. אברהם היה אדם, וכל בני האדם הם כך.

    למשל אם חוקרים את אור השמש, הפילוסופיה תסתכל על השמש, ותאמר שהאור הוא מוחלט ואחיד, משהו עם בהירות מדוייקת מדודה שמוקרנת באופן שווה לכל הכיוונים.
    הספרות תסתכל על עלה שיש בו אלף גוונים של ירוק, שכל אחד מהם ניזון מאור השמש בדרכו שלו, ויוצר ממנו מזון, לאנשים ובעלי חיים, כל אחד בדרכו. כל ענף ואבן ועשב בשדה מקבלים את אור השמש כל אחד בדרכו שלו, הפירות מתמתקים כל אחד בטעמו, האף של הילד מקבל נמשים, הקרחונים מפשירים, הנבלות נרקבות.
    השירה יכולה כמו ספרות בדרכה שלה, או להיות גם כמו נבואה, לראות מהאור את המאיר, את השורש העליון שאין לו מילים פרוזאיות.
    כל אחד מהרבדים יש לו את מקומו ואת יופיו ואת הצורך שבו.
    אני מרגיש שהשאלות שלך נובעות מקריאה בדרך של ספרות. אתה רואה בני אדם, מורכבות, יחסים אנושיים. מבחינך מדובר באנשים חיים, לא באידיאות. אצלך אברהם זה אדם. ובאמת הוא היה אדם וגם התורה מספרת עליו כעל אדם, ובלי שנסתכל עליו כך לא נוכל להבין שום דבר אמיתי ממה שהתורה מלמדת אותנו. זו הסתכלות חיונית יפה ואמיתית לגמרי.
    אבל לפי חז"ל יש גם דרך ללמוד את אברהם (וכמו כן את שרה ויצחק וכל הדמויות), כאידיאה. הוא הרגל הראשונה של המרכבה, הוא ספירת החסד, הוא האור הזה והזה בסדר העולמות שהאר"י ז"ל כותב. מהבחינה הזו לומדים אותו לא כאדם עם כל המורכבות האנושית, וחוסר השלמות האנושית, אלא כאידיאה מושלמת, בלי מורכבות ובלי ניואנסים. הכל שלם עד הסוף. זה רובד שקיים בחז"ל, זה מקצוע בתורה. יש מי שיכול להרגיש שזה פחות מעניין. כל אחד ושורש נשמתו והחלק שלו בתורה.
    בגלל זה לא תמדי נוח לי לנסות ליישב את השאלות שלך, כי מהרובד הספרותי או השירי הן נכונות. כאדם לקום לשחוט את בנו, כי אלהים אמר לו, אבל בלי לשאול את בנו ובלי לשאול את אשתו ובלי שיהיה ברור כמה זה באמת בא ממנו עצמו או שהוא משמש ככלי לציווי שנחת עליו מלמעלה. הרי זה לא אנושי בכלל לחשוב שזה בא ממנו, באמת מרצונו, שהוא באמת שמח. אין שום אידיאל שבעולם ושום אמונה שיכולה להפוך שחיטת ילד לאנושית, לשמחה. מצד מה שאנחנו בני אדם, שיש לנו לב. האם הכוונה כאן לשתק את הלב?
    ואיך הוא לא נותן זכות בחירה לבנו ולאמא.
    כבני אדם אלו שאלות עצומות וכבירות, מצד האנושיות והלב אין לי תשובות טובות לשאלות האלה. הרי הרגש הטבעי, הפשוט, הבסיסי, הוא התשתית. אסור להמית אותו בשביל דברים יותר רוחניים ועליונים. אחרת הופכים לקנאים דתיים יבשים, מתים מבפנים, קרי לב ורצחניים. לאנשי האינקויזיציה היה הגיון דתי רוחני מושלם. טוב לענות את הגוף הרע כדי לזכך את הנשמה הטהורה ולהביאה לחיי העולם הבא. הטעות שלהם שהם איבדו את האנושיות הפשוטה, הטבעית, שממאנת בפשטות בעינויים ורצח, בלי שהיא יכולה לנמק בטיעונים פילוסופיים תיאולוגיים מדוייקים.
    לאברהם היה אסור לאבד את האנושיות הפשוטה הטבעית האנושית. הטבע הוא לפני כל דבר הרצון האלוהי, והלב הטבעי הפשוט החם המרגיש האנושי האבהי זה הטבע שלנו לפני כל דבר אחר. מבחינת האנושיות הזו אין לי שום מושג איך לשחוט את הילד יכול להיות שמחה של מצווה. אין לי תשובות אמיתיות לשאלות הנכונות החזקות שלך. אני לא רוצה לתרץ תירוצים פילוסופיים אידאיים, כי זה לסתום את הפה כמעט באלימות לשאלות של אדם אנושי שבא לא מהמקום של העיסוק באידיאות מופשטות אלא מהחיים והאנושיות.

    הנכון בעיני זה להפריד. מצד הפילוסופיה, האידיאות הטהורות המופשטות, הרמב"ם ביאר את ההסתכלות על העניין. מצד האנושיות הסוגיא עדיין פעורה ושותת דם ואולי יש אפשרויות להבין אותה יותר, אבל זה אל התחום שלי. בתחום הזה אני מעדיף להקשיב לך ולהפנים בשקט, מאשר לנסות "להסביר" לך.
    .
    .
    זה נוגע למשל גם לשאלה של תפילה. לפי האמת הפילוסופית המוחלטת השכלית של הרמב"ם אין באמת תפילה כיחס חי אנושי. כי הבורא לא משתנה ולא מושפע משום דבר שהוא מחוץ לו. והעולם מושלם ולכן לא יתכן שאדם יבקש משהו שחסר בעולם והבורא ישיב לו באמת אתה צודק, זה לא בסדר שאתה כל כך עני, טעות שלי, אתן לך יותר כסף. כדי להשאיר את הבורא לא משתנה ולא מושפע, הרמב"ם מסביר שהוא קבע בשת ימי בראשית חוק טבע שמי שמתפלל זוכה לשפע באותו אופן כמו שמי שמשקה את השדה זוכה ליבול.
    אבל יש שני מקומות שהרמב"ם כותב במשפט קצר ולא מוסבר שהקב"ה שומע תפילה (מו"נ א' מ"א וא' מ"ה)
    התפילה היא עיקר האדם, היא עיקר היחס של האדם עם בוראו, והיא צריכה להיות חיה, אמיתית, נפשית. היא עבודה שבלב. שפכי כמים ליבך נוכח פני ה'. האדם מספר את כל עצמו, כל ליבו, כל מחסורו וכאבו ובדידותו, והוא נענה. מענה חי. זו דרך חיים של כל רגע ורגע, לא רק כשעומדים בתפילה בבית הכנסת. זו לא פעולה טכנית כמו אדם שמשקה את השדה.

    אלא נדרש מאיתנו להיות רחבי דעת מספיק כדי להכיל שיש את הפילוסופיה ויש את האנושיות, והם לא מתחרים זה בזה, לא סותרים זה את זה. לא מקטינים את מידת האמת המוחלטת שיש בכל אחד מהם כשלעצמו. יש שמיים ויש ארץ, הם לא יריבים ולא מתחרים. הם ביחד יוצרים עולם תלת מימדי, עמוק, שיש בו מקום להרבה דברים. אפשר לחפון רגבים ואפשר להביט בשמי התכלת. כמו עץ ששרשיו נלפתים באדמה ומבקשים לחדור עמוק לתוכה, וצמרתו שואפת למעלה למעלה.

    כשאתה שואל שאלות כמו כאן שנובעות מהאנושיות, אני מרגיש שלא נכון להשיב עליהן מצד הפילוסופיה, זה חוטא להן. לדון בהן מצד האנושיות בזה אני תלמיד שלך, אינני יודע לחדש לך שום דבר. זה גם מבחירה תחום שאני לא מתמקד בו ולא מפתח את הדיון בו, רק מנסה לא לשכוח להישאר במגע חי איתו. אני מרגיש שאע"פ שוודאי התחומים הם ענפים של אמת אחת והם מחוברים בשרשם לאחד, מבחינת דרך הלימוד יותר נכון, לפחות מבחינתי באופן אישי, להפריד.

    אותו ידיד שהוא ואני מדברים בלי נימוסים והליכות, מבקר אותי הרבה על זה. הוא אומר שהמציאות כל כך יותר מורכבת ומלאת ניואנסים מהאופן שבו אני מציג אותה. שאצלי הכל סכמטי ומוגדר וקיצוני עד הסוף. בלי להציג שיש גם צד שני.

    בחיים הצד השני תמיד נוכח ומעורב ופועל ואי אפשר להתעלם ממנו. בחיים קיצוניות של שחור-לבן היא תמיד שקר, לכל דבר תמיד יש גם צד שני. בפילוסופיה אם אני עוסק בלימוד אידיאה א', כעת אידיאה ב' שהיא הצד השני שלה לא שייכת לדיון. אני לומד את אידיאה א' עם כל הקיצוניות, בשחור לבן. זה קצת כמו לימוד מתימטי או לוגי, עוסקים בלחפש את ההגדרות של האידיאה, ולשם כך יש לחדד אותה עד הסוף, לחפש את הגבולות ולא את האמצע, לבודד בחקירה מעבדתית כל אידיאה לחוד, ולא כמו בחיים שהכל מעורבב לגמרי. וכרגע להתעלם מהצד השני, שבתורו יילמד גם הוא בקיצוניות.

    גם בהלכה יש דיונים שמחפשים הגדרות לוגיות-פילוסופיות מדוייקות, ולכן הולכים לקיצוניות. למשל מי שבא על ילדה פחות מבת שלוש שנים לא עבר איסור כי בתוליה חוזרים וזו לא ביאה, או דנים במי שרובע את עצמו, וכל כיו"ב.
    מי שקורא את זה בדרך של אנושיות וספרות ותיאור מציאות אנושית, מזדעזע. נראה שמדובר בחבורת סוטים חסרת אנושיות. אבל אלה דיונים מתימטיים. רק מחפשים הגדרות למושגים אידאיים מופשטים שהם הגדר ההלכתי של ביאה וכיו"ב. כמו שבשיעור מתימטיקה מנסחים תרגיל מתימטי ששואל אם רכבת יצאה מירושלים ורכבת יצאה מתל אביב וכו'. לא מספרים כאן על שום רכבת מבחינה אנושית, אנשים לא חיכו בתור לרכבת הזו, לא יושבים בתוכה כשזה מודאג וזה שמח וזה עייף וכו'. ואם שואלים מתי הרכבות יתנגשו לא מדברים כאן על אסון מקפיא דם. כך גם הדיון של הרמב"ם בעקדת יצחק לא עוסק בצדדים האנושיים אלא האידאיים.
    וצריך לעסוק גם בצדדים האנושיים, הרמב"ם זה לא חזות הכל, הוא לא כיסה את כל התחומים וכל הרבדים וכל מה שיש ללמוד ולעסוק בו. הרמב"ם כתב כמה שירים שהגיעו לידינו, ולענ"ד, בבקשת מחילה ממנו, הם לא מאוד מוצלחים. לדעתי הרמב"ם לא היה אדם קר ושכלתן, להיפך, מהרושם שלי הוא מצטייר כאדם חולה אהבה עזה, כמו שרואים למשל במו"נ ג' נ"א בדבריו שם על החשק ועל מיתת נשיקה, ובעוד הרבה מקומות. אבל לכל אחד המקצוע שלו. להיות בעל רגש לבד זה לא מספיק כדי להיות משורר, כמו שבוודאי אתה יודע יותר טוב ממני.
    .
    .
    כתבת פעם שאתה מחובר לפילוסופיה של אנרי ברגסון. אני לא כל כך בקי בכתביו. אני זוכר, אולי לא במדוייק, ששורת הפתיחה בחיבור שלו על המטאפיזיקה, אומרת שהבעיה הראשונית של המטאפיזיקה שהיא לא מדוייקת. כי היא כותבת על עולם כאילו יש בו רק בני אדם.
    לפי מה שהבנתי כוונתו שמבחינת המטאפיזקה אין שום הבדל אם יש בעולם חתולים או לא. ואם המטאפיזיקה מבקשת לחקור את המציאות והאל, הרי זה עולם שונה אם אין בו חתולים וזה בורא שונה אם לא ברא חתולים. לכן המטאפיזיקה לא מדוייקת.

    הוא מן הסתם התכוון לקאנט יותר מאשר לאריסטו. אריסטו התייחס דווקא לחתולים. רק שבכתבים הפילוסופיים כתב באופן כללי שכל מין בע"ח צומח או דומם הוא הכרחי ונצחי והוא מה שקובע את המציאות. אבל הוא הפריד, בכתבים הביולוגיים עסק בהתבוננות מפורטת להפליא, ולדעתי גם אוהבת, אם כי בצנעה, בהרבה מאוד פרטים בדרכי התנועה והרבייה והחישה של חרקים ותולעים ושאר בע"ח, וכתב ספרים ארוכים על זה. ובמטפיזיקה פטר את כולם בכמה שורות כלליות. כלומר זה לא כמו ברגסון שאצלו יש אמת אחת, מציאות אחת שלמה, רבת גוונים, שצריך להתבונן בכולה. אלא יש מדרגות מדרגות נפרדות. המציאות היא כמו ארון מגירות, ובכל אחת מהן מתבוננים לחוד. כמו שבתורה יש פשט והלכה ופילוסופיה וסוד. יש בעלי מקרא ובעלי משנה ובעלי גמרא, והם מקצועות נפרדים ולא נכנסים זה לתחומו של זה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s