113 – בעניין הנבואה

קטע מהערות על מורה נבוכים על חלק ב' פרק ל"ב

 

"והדעת השני דעת הפילוסופים והוא שהנבואה שלמות אחד בטבע האדם, והשלמות ההוא לא יגיע לאיש מבני אדם אלא אחר למוד יוציא מה שבכח המין לפעל, וכו'"

לעיל א א כתב:

"אמנם צלם הוא נופל על הצורה הטבעית, ר"ל על העניין אשר בו נתעצם הדבר והיה מה שהוא, והוא אמתתו, מאשר הוא הנמצא ההוא אשר העניין ההוא באדם, הוא אשר בעבורו תהיה ההשגה האנושית. ומפני ההשגה הזאת השכלית, נאמר בו: בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ.

[…]

וכאשר ייוחד האדם בעניין שהוא זר בו מאד, מה שאין כן בדבר מן הנמצאות מתחת גלגל הירח, והוא ההשגה השכלית אשר לא ישתמש בו חוש ולא מעשה גוף ולא יד ולא רגל, דמה אותה בהשגת הבורא אשר אינה בכלי, ואם אינו דמיון באמת, אבל לנראה מן הדעת תחילה. ונאמר באדם מפני זה העניין, ר"ל מפני השכל האלוהי המדובק בו, שהוא בצלם אלוהים ובדמותו"

משמע שצורת האדם שהיא שלמות בפועל שנמצאת בכח המין, היא היכולת להשיג השגה מופשטת בשכל, ולא דווקא נבואה. בכל מקום מין פירושו הצורה. ראובן שייך למין האדם כי הוא נוטל חלק בצורת אדם. אם כתוב כאן שנבואה היא שלמות מסויימת שבכח המין, כלומר היא נמצאת בכח בצורת האדם, והאדם יכול להוציא אותה אל הפועל, הרי שצורת האדם היא הנבואה והאדם הגדרתו היא לא בעל חיים חושב אלא בעל חיים מתנבא.

אלא באמת אין הבדל מהותי בין השגה שכלית מופשטת לנבואה.

לעיל א' א' הרמב"ם כותב שהצורה המיוחדת לאדם אינה רק שכל. הרי יש גם בעלי חיים בעלי שכל. מספרים שמי שעוסק עם קופים או פילים או דולפינים אומר שיש להם שכל ברמה מפתיעה. אלא דווקא השגה שכלית אשר לא ישתמש בו חוש. בעלי החיים, גם הנבונים ביותר, תמיד משיגים דבר רק אם הוא נתפש בחוש. מבחינתם קיים רק מה שהם רואים בעיניהם. בפרק ב' מהלכות יסודי התורה כתב הרמב"ם שמגיעים לאהבתו ויראתו על ידי התבוננות במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ואז כשהוא מכוון אותנו איך להתבונן על מעשיו וברואיו הוא מפנה אותנו להתחיל מהתבוננות במלאכים, שהם ישויות מופשטות לגמרי מגוף.

מדובר על התבוננות בצורות מופשטות, וגם כשמתבוננים בחלק הבריאה הגשמי, ההתבוננות היא על ידי שמחלקים בין החומר לצורה ומתבוננים בצורה כשהיא מובחנת ונבדלת וכאילו לא היתה בגוף. וכמו שכתב שם ד' ז':

"לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה ויודע שיש שם גופים שגולמם מחובר מארבעת היסודות וגופים שגולמם פשוט ואינו מחובר רק מגולם אחד והצורות שאין להם גולם אינן נראין לעין אלא בעין הלב הן ידועין כמו שידענו אדון הכל בלא ראיית עין."

עין הלב של קוף דולפין או פיל לא יכולה לחלק בין הגוף לצורה ולראות את הצורה כישות מופשטת מחומר.

אני יכול לראות עץ ברוש למשל (יש לי ברוש זקן וגבוה מול החלון לכן אני מביא תמיד כמשל עץ ברוש). אפשר לראות בעץ יופי משיב נפש ומפעים, צבעים נפלאים, מאות גווני ירוק קסומים, מבנה יפה להפליא מבחינת הקומפוזיציה, של תואר קומה זקופה עם תואם של פרופורציות מושלמות, וגם אפשרות להכין קרשים לבניין וכו'. את כל זה גם בעלי החיים רואים, זו הצורה כשהיא משוקעת בחומר.

הצורה המופשטת היא החיים עצמם. בברוש יש חיים. חיים משלו שאין לצמחים אחרים ובעלי חיים, וחיים פרטיים שיש לברוש המסויים הזה. אם משיגים את החיים שלו בפני עצמם, זו השגת הצורה המופשטת. בתואר החיצוני אפשר לראות איך הקצה העליון של הצמרת עולה לכיוון השמיים וכאילו נמתח לשם, כמו מישהו שמנסה להגיע למדף גבוה ועולה על קצות האצבעות. הברוש מתפלל, שואף למעלה. והוא יודע לא לשאוף לנתק את שרשיו מהקרקע, אלא השאיפה למעלה רק מגבירה את הכח של ההאחזות באדמה. ככל שהוא שואף למעלה כך שרשיו רוצים לאחוז באדמה יותר. זה כמו שכתבתי מקודם שככל שיש יותר חומריות כך האהבה שמחברת אותה ללמעלה יותר מלאה.

כמעט כל האנשים יאמרו שאלה דמיונות, שזו האנשה של העץ. אדם מוצא בתוך עצמו רגשות ומשתמש בעץ כדי לבטא אותם, הוא תולה על העץ את רגשותיו כמו על קולב. כמו שאנשים אומרים ששועל ערמומי וחמור טיפש וכו'. משהו מעורר את הדמיון להלביש על צורות מסויימות רגשת אנושיים. יש מכוניות שהפרצוף שלהן נראה אגרסיבי ויש מכוניות שהפרצוף שלהן נראה חמוד ותמים. הן לא באמת כאלה.

אכן אנשים עושים כך. אבל זה לא מכריח שבכל פעם בהכרח זה כך. מלבד ההאנשה הדימיונית יש דרך להשיג ברור בוודאות את החיים של העץ באופן מופשט. יותר בוודאות מאשר העובדות החושיות שהוא גבוה כך וכך וירוק וכו'. כמובן שהשגה אמיתית בזמננו איננה ביכולתנו וגם בדורות הקדמונים היתה נחלת חכמים מעטים ביותר, אחד או שניים בדור. לכן יש נטיה לא להאמין לזה.

המבחן הוא שאם זו השגה שכלית אמיתית, אז יש התאחדות המשכיל והמושכל, והשכל בכח נעשה שכל בפועל. החיות של האדם המשיג והחיות של העץ מתאחדות ונעשה חיים יותר עמוקים ורחבים, וכח ההשגה מתרבה. בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית הבאתי את ספר השכל ומושכלות של אלפראבי ושם הוא כותב זאת. הוא כותב שהצורה של העץ מתאחדת עם השכל של האדם שמשיג את העץ, וכעת היא באדם, וכשהיא בתוך שכל האדם היא עצמה הופכת לשכל שבעצמו משיג דברים אחרים. למשל אחרי שהשגתי את צורת העץ המופשטת, צורת העץ המופשטת שבתוך שכלי היא משיגה את צורת הציפור המופשטת. כעת יש בתוכי צורת עץ מופשטת שבתוכה יש צורת ציפור מופשטת. צורת הציפור המופשטת שבתוך העץ שבתוכי היא משיגה את צורת חבל הכביסה המופשטת. וחבל הכביסה הוא משיג וכו' וכן הלאה.

עיין באדם חי רשימה 111 מה שכתבתי על שאמאניזם. השאמאנים נכנסים לנפש של בעלי חיים וצמחים. אבל הם לא מפשיטים את הצורה, לא מפשיטים את הנפש מהגוף. אדרבא, אצלם הנפש והגוף הם אחד לגמרי. הוצאת השכל מהכח אל הפועל, וכן המושכל מלהיות מושכל בכח ללהיות מושכל בפועל, היא על ידי הפשטת הנפש שלו מהגוף שלו ותפישת הנפש בלי גוף.

לכן זה לא בדיוק שבתוכי יש עץ ובתוכו יש ציפור וכו'. ההבדלים בין עץ לציפור וכו' הם בגלל הגוף. אצל השאמאן באמת יש חווייה של כניסה לתודעה של עץ או ציפור כעץ וציפור. כמו שהם נראים ונתפשים בתפישה רגילה.

כאן ברמב"ם מדובר על החיות הכללית של העולם, שכולו איש חי אחד כמו שכתב המורה נבוכים לעיל א' ע"ב. על ידי השגת מושכלות מופשטות האדם משיג יותר את אותם חיים אחדים שהם חיי כל המציאות. העץ משיג את אותם חיים כלליים מופשטים, והציפור משיגה, וכשאני משיג את העץ אני משיג מה שהוא השיג מהחיים המופשטים. ומזה אני נעשה יותר חי ויותר חכם ועמוק ואני משיג יותר ויכול להשגי גם את הציפור, וזה צומח כך עוד ועוד. ההשגה עצמה היא יוצאת מהגבולות המסויימים של חיי עץ והיא בחיים הכלליים של העולם, בגלל שהיא מופשטת מחומר, והגבולות הם בחומר. אפשר לומר שיש דברים שהעץ יודע על החיים שאני לא יודע. ואני לומד ממנו מה שהוא יודע על החיים וזה מעשיר את הידיעה שלי על החיים. זה לא כמו חווייה שאמאנית שהתודעה שלי נכנסת לעץ וממש רואה את העלים שלו.

.

וכתב אפלטון בפיידרוס עמ' 274:

2019-08-18 16_27_40-אפלטון ליבס כרך ג - PDF-XChange Editor2019-08-18 16_29_13-אפלטון ליבס כרך ג - PDF-XChange Editor

ובאיוב לה יא:

"מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ:" (אבן עזרא: מלפנו – חסר אל"ף והוא מן ואאלפך חכמה:) ועיין בזה במדבר רבה מסעי, פרשה כג אות ט. וכן בערובין ק ב:

"דאמר רבי חייא מאי דכתיב (איוב לה, יא) "מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו" – מלפנו מבהמות זו פרידה שכורעת ומשתנת מים ומעוף השמים יחכמנו זה תרנגול שמפייס ואחר כך בועל. אמר רבי יוחנן אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה."

ועיין בזה דברים נאים ונעימים בשו"ת משנה הלכות טז קכד, על הרבה חכמה ועניינים שיש בבעלי החיים ויש ללמוד מהם. וביאר שם שזה לא רק לולא שהיתה ניתנת תורה אלא גם אחרי שיש לנו תורה יש לנו ללמוד מבעלי החיים, והרי רבי חייא לא אמר אלמלא ניתנה תורה והפסוק באיוב גם כן לא.

מימי לא ראיתי גזלן שראה נמלים ואז אמר: עכשיו נודע לי שאסור לגנוב, חבל שלא ידעתי מקודם. הרי גזל הוא מהמשפטים שבכח כל אדם להבין גם בלי להסתכל בנמלים, מה מוסיף הלימוד מהנמלים?

אלא לנמלים מצד נקודת החיות המופשטת שלהן שמופשטת מחומר, יש תפישה בחיות הכללית של העולם, ומנקודת המבט שלהן יש דברים שהן תופשות יותר. נמלה כשהיא בחומר, הבריה הקטנה שכולנו מכירים,  קשה לדבר איתה ואיננו יכולים לראות הרבה לימוד ממנה. קשה להבין למה שלמה המלך הקדיש פסוק לזה והגמרא דיברה על זה. חכמים עצומים כאלה למדו מהנמלה וכתבו על זה ושלחו אותנו לראות דרכי הנמלה ולהחכים.  אלא וודאי זהו כמו שביארתי, שהחיות המופשטת של הנמלה היא בחינה בחיות הכללית של העולם ובזה וודאי יש הרבה חכמה ללמוד ולהוסיף. על זה נאמר שהשלמות של האדם היא להשיג את המושכלות. הנמלה היא מושכל. לכאורה קשה, אם אסתכל ואלמד על נמלים וחיפושיות וחגבים וצרצרים ועשבים וחתולים וכו' וכו', האם מזה אגיע לשלמות דעת אלוהים? אלא נאמר על זה שהשגת המושכלות מוציאה את השכל מהכח אל הפועל,  ואת המושכלות מהכח אל הפועל. כלומר לא מדובר בהסתכלות בחושים על הגוף הגשמי של המושכלות, ואולי לאסוף עליהם ידע מדעי כלשהו. אלא מדובר בהתבוננות שמפשיטה את החיים המופשטים של הנמלה מהגוף הגשמי שלה, והם לא שונים מהחיות של אדם בעצמותם, רק יש בהם זווית תפישה שונה, יש דברים שאדם תופש יותר ויש דברים שנמלה תופשת יותר.

כתוב בהקדמות של ספרי קבלה שאסור ללמוד למי שאינו נשוי. זה לא מצד הרהורי עריות. אלא מצד שאדם נשוי יש לו יותר חכמה, כי חכמת אשתו מצטרפת לחכמתו כי החיות שלהם מתאחדת והוא יותר חי. לבד הוא פלג גופא, חצי אדם, וחצי חי, והחכמה נובעת מהחיות. וכך גם מי שהקהל תלוי בו חכמתם מצטרפת לחכמתו. החזון איש לא למד כלל בעשרים השנים האחרונות לחייו. כי לא היו לא שעות קבלה וכל שעות היום והלילה אנשים באו אליו לשאול עצה וברכה. ושאלו אותו מה עם הלימוד, והוא אמר שמעשיית חסד הנשמה שלו גדלה ביותר והתורה שיש בו גדלה יחד איתה.

אם הוא היה מרויח כסף ביחידות ותורם אותו לצדקה בסתר, או מכין תקליטור תורני משוכלל ומשווק אותו במחיר הפסד, וכל כיו"ב, אפשר שהיה בזה יותר חסד, אבל זה לא היה מועיל לו לדעת יותר תורה. המועיל לדעת יותר תורה הוא דווקא איחוד הנפשות עם אנשים חיים שבאים אליו בלב רוטט לבקש משען. כי הוא מתאחד איתם והחיות שלו נעשית רחבה יותר.

וכן תלמידים מועילים לרב להחכים, וגם התלמידים מחכימים יותר כשלומדים אצל רב חי פנים אל פנים ובחבורה, מאשר אם היו רק קוראים בספר של הרב.

וכעין זה בשוע"צ"ג ד' כתב:

"העוסק בצרכי צבור כעוסק בתורה דמי פירוש לענין לעמוד מתוכו להתפלל שגם זו שמחה היא לו שעוסק בצרכי צבור". שמחה היא רק התקרבות לבורא והשגת דעת אלהים, והעוסק בצרכי ציבור באמונה זוכה לזה כיוון שהוא עוסק בצרכי חיותם יש לו איתם איחוד של חיות וההשגה שלו מתרחבת מכח זה.

כך גם אפשר ללמוד על הבורא בחבורה עם נמלים ותרנגול. לכן שיבחו את חכמת רבן יוחנן בן זכאי ושלמה שידעו לדבר עם בעלי חיים. לכאורה זה טריק של מאלף אריות בקרקס ולא שבח שראוי לחכמים עצומים כאלה.

.

.

נמלה מופשטת אינה הבריה הקטנה שאנו מכירים עם שש רגליים ומחושים וכו'. אלא בחינה מופשטת של השגה בבורא, שהיא אופן של חיים מופשטים רוחניים. כשאמרו בנימין זאב יטרוף, וקראו לאנשים בשם זאב, לא התכוונו לחיה בעלת השערות זנב ושיניים שאנו מכירים, אלא לבחינה של חיות רוחנית. וכן בספר הזהר:

"בנימין זאב יטרָף. למה נקרא זאב? משום שנרשם בכיסא, הנוקבא, בצורת זאב. כי כל חיות קטנות וגדולות נרשמים בכיסא, כמ"ש, חיות קטנות עם גדולות. והכיסא שעשה שלמה, נרשם ג"כ כעין הכיסא של מעלה."

בכסא הכבוד לא היה ציור של פרווה זנב ושיניים וכו'.

העניין הרוחני של חיות רוחנית, כשהוא מתלבש בחומר הוא מצטייר בתואר חיצוני חומרי של נמלה.

השכל האנושי יש לו שתי מדרגות. בתחילתו הוא רק הכנה אצל האדם. האדם נברא קודם כבעל חיים טבעי כמו החיות והבהמות, וכמו שהתבאר לעיל פרק ל' בעניין הנחש, ועל גבי זה נבראה בו הכנה להגיע לשכל מופשט. המצע להכנה הוא כח הדמיון. הדמיון יכול להתפתח ולחלק את מה שהוא תופש לחומר וצורה ולראות את הצורה לבד, ואז הוא יוצא אל הפועל להיות שכל עיוני בפועל. וכמו שכתב בהלכות יסודי התורה ד ז:

"לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה ויודע שיש שם גופים שגולמם מחובר מארבעת היסודות וגופים שגולמם פשוט ואינו מחובר רק מגולם אחד"

זו חכמת הטבע.

אחרי שהשכל האנושי יצא אל הפועל הוא זוכה לשפע עליון של שכל נאצל מלמעלה, שמאפשר לו להשיג בלי אמצעי חומרי. כמו שהשכלים הנפרדים משיגים את בוראם. זה מה שכתב בהמשך אותה הלכה:

"והצורות שאין להם גולם אינן נראין לעין אלא בעין הלב הן ידועין כמו שידענו אדון הכל בלא ראיית עין."

זה נראה כסותר ללשונו שבתחילת הלכה זו, אלא מדובר בשני מהלכים שונים של השגה. זו החכמה שמעל הטבע, מה שאריסטו מכנה תיאולוגיה ואחר כך כינו אותה מטאפיזיקה.

גם זה עדיין שכל ולא נבואה. כתבי האר"י ז"ל נכתבו מתוך השגה עליונה מופשטת בעולמות העליונים שלא ניתן להגיע אליה עם כל פרטיה ועמקה על ידי התבוננות עיונית בטבע. אבל הוא לא היה נביא, הנבואה פסקה בזמן חגי זכריה ומלאכי. אלא הוא זכה לשכל בפועל והושפע עליו מלמעלה שפע שכלי שהאיר לו להשיג בעולמות הרוחניים המופשטים שלא באמצעות החומר.

וכלשון המו"נ א א:

"וכאשר ייוחד האדם בעניין שהוא זר בו מאד, מה שאין כן בדבר מן הנמצאות מתחת גלגל הירח, והוא ההשגה השכלית אשר לא ישתמש בו חוש ולא מעשה גוף ולא יד ולא רגל, דמה אותה בהשגת הבורא אשר אינה בכלי, ואם אינו דמיון באמת, אבל לנראה מן הדעת תחילה. ונאמר באדם מפני זה העניין, ר"ל מפני השכל האלוהי המדובק בו, שהוא בצלם אלוהים ובדמותו"

ושם ג נב:

"והמלך ההוא הדבק המחופף הוא השכל השופע עלינו, שהוא הדבוק אשר בינינו ובין הש"י, וכמו שאנחנו השגנוהו באור ההוא אשר השפיע עלינו, כאמרו באורך נראה אור (תהלים לו י), כן באור ההוא בעצמו הוא משקיף עלינו, ובעבורו הוא תמיד עמנו משקיף ורואה, אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' (ירמיהו כג כד) והבן זה מאד."

.

ושם א ע"ב:

"ודע שראוי היה שנדמה יחס האלוה ית' לעולם יחס השכל הנקנה הנאצל לאדם אשר אינו כח בגוף והוא נבדל מן הגוף הבדל אמתי ושופע עליו ויהיה דמיון הכח הדברי כשכלי הגלגלים אשר הם בגופות. אמנם ענין שכלי הגלגלים, ומציאות השכלים הנפרדים, וציור השכל הנקנה הנאצל אשר הוא נפרד, גם כן הם דברים יש בהן עיון וחקירה וראיותיהם נעלמות ואף על פי שהם אמתיות כו'"

.

יש שכל ששופע עלינו מלמעלה, ולא מושג בעמל העיון. והוא בא בזכות עמל העיון. ונקרא השכל הנקנה או השכל הנאצל. זה לפעמים נקרא רוח הקודש.

.

השכל הנאצל גבוה יותר מהשכל האנושי שיוצא אל הפועל בעמל העיון וההתבוננות, ומשיג על ידי שהוא מסתכל בחושים ומשם מעבד את רשמי החושים בדמיון, והתמונה שראה הדמיון מגיעה לשכל הוא מחלק אותה לגולם וצורה ומתבונן בצורה לחוד.

אבל יש צד של השגה בשכל האנושי שמתבונן בטבע החומרי שהוא מעל מה שהשכל הנקנה המופשט משיג. זו לא השגה יותר גבוהה אלא השגה שהיא נוגעת, ממשית, ולכן יש בה יותר חיות מבחינה מסויימת. וכמו שכתבתי לעיל בפרק ל' שהחומר המוחשי הוא הריחוק הכי גדול מהבורא המופשט, ודווקא משום כך כשהאהבה מאחדת גם אותו היא מגיעה לתכלית התלהטות אורה וחומה. יש משהו במגע גוף בגוף באהבה שדווקא הוא מביא לשלמות חיות האהבה, ואין לו תחליף רוחני מופשט.

קיימים שני מהלכים של השגה שכלית כי צריך את שניהם, הם משלימים זה את זה.

.

כאמור צורת הזאב או הנמלה הם עניין של חיות רוחנית מופשטת, השגה רוחנית מופשטת בבורא. כשהצורות האלה מצטיירות בחומר צורתן היא נמלה או זאב כמו שאנו רואים אותם בעינינו. אותו ציור בחומר של הצורה המופשטת, לא מוכרח להיות דווקא בחומר. כח הדמיון תפישתו חומרית, מתאימה למציאות החומרית. הצורה העליונה המופשטת יכולה להשתמש בכח הדמיון האנושי כמצע להצטייר עליו במקום החומר. בחלום מצטיירות צורות מופשטות בכח הדמיון של האדם, וכח הדמיון שלו חווה כאילו הוא רואה את הצורות האלה בחוש. חלום הוא אחד משישים בנבואה. חלום אינו ברור וצלול, הוא מעורב מהרבה דברים שונים מהרבה רבדים שונים. כי כח הדמיון של החולם מלא בכל מיני עניינים והוא פגום. זה כמו לצייר על נייר קרוע ומלא לכלוכים וקשקושים. אם כח הדמיון צלול וזך, ויש כוונה נכונה והשג שכלית נכונה, אפשר שתצטייר על כח הדמיון צורה גבוהה שלמה. ןוזה יהיה כמו חלום רק צלול ואמיתי. זה יהיה חלום מוחשי לגמרי. יש נביאים שלא ידעו אם הם בחלום כזה או בערות. למשל מנוח ואשתו חשבו שהם רואים אדם בהשגה רגילה, ואחר כך התברר שהוא היה מלאך, ומלאך מושג רק בנבואה, וזה אומר שכל המעשה היה בחלום נבואי. וכן התגלות המלאכים לאברהם היה בחלום ולפי זה מה ששרה לשה עוגות ואברהם עשה בן בקר ומה שצחקה שרה, הכל היה רק בחלום נבואי ולא במציאות החומרית.

לשון הרמב"ן על בראשית יח א:

"כן בענין לוט, כי לא באו המלאכים אל ביתו, ולא אפה להם מצות ויאכלו, אבל הכל היה מראה. ואם יעלה את לוט למעלת מראה הנבואה איך יהיו אנשי סדום הרעים והחטאים נביאים, כי מי הגיד להם שבאו אנשים אל ביתו. ואם הכל מראות נבואתו של לוט, יהיה "ויאיצו המלאכים וגו' קום קח את אשתך", "ויאמר המלט על נפשך" (להלן יט טו יז), "והנה נשאתי פניך" (שם כא), וכל הפרשה כלה מראה, וישאר לוט בסדום. אבל יחשוב שהיו המעשים נעשים מאליהם, והמאמרים בכל דבר ודבר מראה כו'"

.

כשכח הדמיון צלול ושלם, אין הבדל אם הצורה המופשט העליונה מצטיירת בחומר או בדמיון. כח הדמיון הוא כח השגת החומר כחומר, ואם כח הדמיון שלם השגתו אינה שונה מהחומר עצמו.

הרמב"ן שם שואל על הרמב"ם שלשיטתו השגת מלאך היא בהכרח תמיד רק במראה נבואה:

"וכן אמר [הרמב"ם במורה נבוכים] בענין "ויאבק איש עמו" (להלן לב כה) שהכל מראה הנבואה. ולא ידעתי למה היה צולע על ירכו בהקיץ, ולמה אמר (להלן לב לא) כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי, כי הנביאים לא יפחדו שימותו מפני מראות הנבואה. "

כמי שמטפל בפסיכותרפיה, ברור לי שמי שצולע זהו משום שיש אצלו בכח הדמיון חווייה שרגלו פגועה. אם היה אפשר לסלק משם את החוויה הזו הוא היה הולך כראוי. אם רגלו נקטעה וכיו"ב אז כבר אי אפשר לשנות את החוויה בכח הדמיון כי איננו יכולים לשנות מה שבחומר והוא רואה שרגלו קטועה (יש כמובן הרבה דברים אחרים בחוויה שעדיין אפשר לשנות). אם זה לא דבר שרואים בעין אז לפעמים אפשר להגיע עד מקור החוויה בכח הדמיון ואז האדם באמת מבריא.

חוויה שבדמיון אינה פחות ממשית ממציאות חומרית. זה וזה הם התלבשות של צורה רוחנית במצע שמצייר אותה באופן מוקטן ומצומצם. וזו אותה דרך של התלבשות. כי יש התאמה שנובעת מזהות עמוקה בין המשיג והמושג, אחרת לא היה אפשר להשיג, והמציאות החומרית המשיג שלה הוא כח הדמיון.

בנבואה מתאחדים הרבדים השונים של השגה לאחד. יש השגה בכח הדמיון שהיא כמו ראיית חוש. ויש השגה בכח השכל שרואה צורה בגולם ומפשיט את הצורה מהגולם (הצורה בחלום נראית בחוש ממש כאילו היתה בגולם), ויש גם השגה של שכל נקנה שרואה את הצורה ישר בלי אמצעות של חומר. הכל הוא בבת אחת בהשגה אחת ממש, בלי חילוקים.

אם אדם משוחח שיחת נפש עמוקה מאד עם אהובתו ונוגעים ממש בשרשי הנפש יש לו רגע של חיבור רוחני מופשט עמוק איתה. ואם מסתכלים בעיניים במבט שרואה עד תכלית הלב והנפש, יש אופן אחר של חיבור עמוק. אם יש נשיקה זה עוד אופן של חיבור ואם יש ביאה יש חיבור של חוש ודמיון וחום הגוף. אם כל הדברים קורים ביחד כאחד ממש, באותו חיבור עצמו, ולא היום זה ולמחר זה, יש בזה שלמות של אהבה וידיעה באופן הרבה יותר שלם ומלא וחזק. זה חיבור שלא יישכח ותמיד ישאיר את הזכרון שהם באמת יודעים זה את זה. זה העניין של נבואה.

.

.

כתוב:

"שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה."

האוהב שם את האהובה כחותם על ליבו. היא מצטיירת על ליבו. הבורא האציל צורה מופשטת לגלות את החיים שהם אורו שלו. כשהצורה הזו מצטיירת בחומר, בתואר חיצוני חומרי, התואר הוא חותם של הצורה. הצורה מוטבעת כחותם בחומר. מי שמתבונן במעשיו וברואיו הגדולים הנפלאים, משיג את החותם מתוך החומר בו הוא מוטבע, חותמו של מלך, דיוקנו של מלך, והחותם נטבע בשכלו במקום בחומר. זה עניין הוצאת המושכל מהכח אל הפועל. בנבואה יש חיבור כזה שהצורה מוטבעת על ליבו של האוהב ישר. הוא עצמו המטבע שבה מוטבע דיוקנו של מלך. בראשית הוא אותיות ברית אש.

.

.

נבואה אינה עניין נפרד מההשגה השכלית. היא רק איחוד של כל הבחינות של ההשגה ביחד, וזו שלמות ההשגה. לכן כל מי ששייך בהשגה שכלית שייך בנבואה, וכמו שמי שעמל בעיון החכמה בלי ספק יזכה לחכמה, כך מי שעמל בזיכוך נפשו עד שכח דמיונו יהיה צלול, יזכה לנבואה כמו שהוא זוכה לחכמה. וכמו שאמרו חכמה בגויים תאמין כך נבואה בגויים תאמין.

.

.

.

.

ביאור יותר עמוק בנבואה.

מה שהצורות מצויירות בעולם, זה משום שהחומר הראשון הוא ההעדר. הוא המקום הפנוי של הצמצום שכתב בספר עץ חיים.

המשל בזה הוא ילד שגדל לבד לגמרי באי בודד, ולא ראה מעולם שום צורת אדם או כל בעל חיים. מתוך ההעדר, המקום הפנוי, הגעגוע, מצטייר בדמיונו תחושה כלשהי של מגע רך, קול רך, משהו נעים, חמימות. אין לו ציור איך הוריו נראים ומה עניינם מצד עצמם, אבל הציור שיש לו הוא ציור של הוריו מצד יחסם אליו.

הציורים האלה הם הצורות המופשטות שיש בעולם, והן הצורות שמתלבשות בחומר ואותן משיג מי שמשיג את המושכלות באופן מופשט ובאופן זה השגת המושכלות מביאה לדעת אלהים.

באופן המחשבה שלנו יש עניין תמוה. כאילו יש את השכל שלנו מצד אחד, והוא מסתכל על העולם כשהעולם מצד אחר. למשל כשיש הצגת תיאטרון או קולנוע, יש את הבמה וההצגה, ויש את הצופים שיושבים באולם. כך אנחנו ביחס לעולם שאנו רואים ומשיגים.

אבל הרי אנחנו השחקנים על הבמה, אין באמת חילוק בין הקהל להצגה. אני כאדם חושב, נניח פילוסוף, מסתכל על העולם ומתבונן וחוקר ומנסה להבין אותו. אבל התודעה שלי, אותה תודעה שמסתכלת על העולם, היא היא העולם, או לפחות חלק ממנו. אין כאן פער בין החוקר למושא המחקר.

למשל אם כלייה שבתוך הגוף תחקור את הגוף מבפנים, זה מבט אחר מאשר חוקר חיצוני. אין את הניכור האקדמי שמפריד בין החוקר למושא מחקרו. הכלייה לא יכולה לומר שום דבר מחקרי על הגוף, כי היא לא רואה אותו מבחוץ, במבט כללי. המבט שלה לא מקיף אותו. היא יודעת את הגוף כי היא חיה את הגוף, לא כי היא חוקרת אותו.

במורה נבוכים א' ב' בביאור חטא אדם הראשון, כתב שלפני החטא היו חיים במושגים של אמת ושקר. אלה מושגים של איברים שהם בתוך הגוף, חלק מהגוף. אם נשאל כליה למה היא מסננת את הדם, ולב למה הוא מזרים את הדם, וריאה למה היא נושמת, הם יענו כי זו האמת. כלומר כי זו המציאות. הם עושים לשמה. לא על מנת לקבל פרס. לא רק שאינם מצפים לפרס על מעשיהם, אלא הם גם לא צריכים סיבה למה לעשות. מבחינתם זו המציאות עצמה, זו האמת. כי הם אחד לגמרי עם הגוף. אחרי החטא נעשה דעת טוב ורע. צריך לשאול: מה שאני עושה האם זה טוב או רע, לחפש סיבה למה שאעשה זאת. אבד הקשר עם האמת. הם כבר לא היו איברים חיים בגוף, אלא התנתקו, נפרדו. לכן גורשו מגן עדן, כי כבר לא היו חלק מגן עדן. גן עדן הוא העולם מצד האחדות השלמה.

האדם הוא עולם קטן. אחרי החטא הוא עולם קטן. משם יש לו אפשרות לנסות לחזור. לפני החטא הוא עולם. בלי "קטן". לפני החטא אין בכלל הבדל בין האדם לעולם. האדם הוא התודעה של העולם. לכן הוא זה שקרא שמות לכל בעלי החיים.

עבודתנו היא להידבק בשכל הפועל, שהוא נותן הצורות.  אנו עמלים להשיג את המושכלות, ואז לזכות לשכל הנקנה, ומשם להגיע לדבקות בשכל הפועל, כלומר אחדות צורה איתו.

מורה נבוכים ב' ד':

"והשכל העשירי, הוא השכל הפועל, אשר הורה עליו צאת שכלנו מן הכח אל הפועל, והיות הצורות הנמצאות ההוות הנפסדות, אחר שלא היו בחמרים שלהם אלא בכח, וכל מה שיצא מן הכח אל הפועל יש לו מוציא בהכרח חוץ ממנו, וצריך שיהיה המוציא ממין המוצא, כי הנגר לא יעשה האוצר באשר הוא אומן, אבל מאשר בשכלו צורת האוצר, וצורת האוצר אשר בשכל הנגר היא אשר הוציאה צורת האוצר לפועל ושמה אותה בעץ, כן בלא ספק נותן הצורה צורה נבדלת, וממציא השכל שכל, והוא השכל הפועל, עד שיהיה יחס השכל הפועל ליסודות ומה שיורכב מהם, יחס כל שכל נבדל המיוחד לגלגל ההוא, ויחס השכל בפועל הנמצא בנו אשר הוא משפע השכל הפועל ובו נשיג השכל הפועל, יחס שכל כל גלגל הנמצא בו אשר הוא משפע הנבדל ובו ישיג הנבדל ויציירהו ויכסוף להדמות בו ויתנועע. "

.

.

המצב שאנו עמלים להגיע אליו, של אחדות צורת השכל שלנו עם השכל הפועל, פירושו להיות באחדות מוחלטת עם העולם. וזה המצב של אדם הראשון לפני החטא. להיות השכל של העולם. במצב הזה אם שכל האדם הוא שכל העולם, אז כח הדמיון של האדם הוא הוא חומר העולם. עקבי של אדם הראשון היו מכהים גלגל חמה. כלומר הוא עצמו היה גלגל חמה והאור היה מאיר הרבה יותר. כי האור מאיר לאדם, ואז האדם היה האור עצמו וגם מי שהאור מאיר לו, וזה אור יותר גדול מאשר שהחמה מאירה והאדם צופה באור הזה.

.

.

בראשית רבה ח':

"בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון גולם בראו, והיה מוטל מסוף העולם ועד סופו, הדא הוא דכתיב: (תהלים קלט) גלמי ראו עיניך וגו'.

רבי יהושע בר נחמיה ורבי יהודה בר סימון בשם רבי אלעזר אמר: מלא כל העולם בראו.
מן המזרח למערב מנין?
שנאמר (שם): אחור וקדם צרתני וגו'.
מצפון לדרום מנין?
שנאמר (דברים ד): ולמקצה השמים ועד קצה השמים.
ומנין אף בחללו של עולם?
שנא': ותשת עלי כפכה, כמה דאת אמר (איוב יג): כפך מעלי הרחק.

אמר רבי אלעזר: אחור למעשה יום הראשון וקדם למעשה יום האחרון.
הוא דעתיה דרבי אלעזר דאמר רבי אלעזר תוצא הארץ נפש חיה למינה, זה רוחו של אדם הראשון.

אמר רבי שמעון בן לקיש: אחור למעשה יום האחרון וקדם למעשה יום הראשון.

הוא דעתיה דרבי שמעון בן לקיש דאמר ריש לקיש: ורוח אלהים מרחפת על פני המים, זו רוחו של מלך המשיח. היך מה דאת אמר (ישעיה יא): ונחה עליו רוח ה'.
אם זכה אדם, אומרים לו: אתה קדמת למלאכי השרת.
ואם לאו, אומרים לו: זבוב קדמך, יתוש קדמך, שלשול זה קדמך."

הרי אדם נברא כשהוא זה העולם. ואחרי החטא הוא יצא מהעולם עד שאומרים לו יתוש קדמך. הוא אפילו לא נעשה הכי קטן בעולם אלא הוא אחרי הכי קטן, הוא בחוץ לגמרי.

.

.

בסוף המורה נבוכים כתב:

"ושמע דבריהם באלו הענינים בלשונם, והוא בבראשית רבה, שם נאמר, כתוב אחד אומר וכל החפצים לא ישוו בה, וכתוב אחד אומר וכל חפציך לא ישוו בה, חפצים אלו מצות ומעשים טובים, חפציך אלו אבנים טובות ומרגליות, חפצים וחפציך לא ישוו בה, אלא כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. ראה קוצר זה המאמר ושלמות אמרו, ואיך לא חסר דבר מכל מה שאמרנוהו והארכנו בבאורו ובהצעותיו. ואחר שזכרנו זה הפסוק מה שכולל מן הענינים הנפלאים, וזכרנו דברי החכמים ז"ל עליו, נשלים כל מה שהוא כולל, וזה שלא הספיק לו בזה הפסוק לבאר שהשגתו ית' לבד היא הנכבדת שבשלמיות, כי אלו היתה זאת כונתו, היה אומר כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, והיה פוסק דבריו, או היה אומר השכל וידוע אותי כי אני אחד, או היה אומר כי אין לי תמונה, או כי אין כמוני, ומה שדומה לזה, אבל אמר שאין להתהלל רק בהשגתו ובידיעת דרכיו ותאריו ר"ל פעולותיו, כמו שבארנו באמרו הודיעני נא את דרכיך וגו', ובאר לנו בזה הפסוק שהפעולות ההם שראוי שיודעו ויעשה בהם, הם חסד משפט וצדקה. והוסיף ענין אחר צריך מאד, והוא אמרו בארץ, אשר הוא קוטב התורה, ולא במחשבת ההורסים שחשבו שהשגחתו יתעלה כלתה אצל גלגל הירח, ושהארץ ומה שבה נעזב, עזב ה' את הארץ, אינו רק כמו שבאר לנו על יד אדון כל החכמים, כי לה' הארץ, יאמר שהשגחתו ג"כ בארץ כפי מה שהיא, כמו שהשגיח בשמים כפי מה שהם, והוא אמרו כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ, ואח"כ השלים הענין ואמר כי באלה חפצתי נאם ה', ואמר בחסד במשפט וצדקה חפצתי נאם ה', ר"ל שכוונתי שיצא מכם חסד משפט וצדקה בארץ, כמו שבארנו בי"ג מדות, כי הכוונה להדמות בהם ושנלך על דרכם. א"כ הכוונה אשר זכרה בזה הפסוק, הוא באורו, ששלמות האדם אשר בו יתהלל באמת, הוא להגיע אל השגת השם כפי היכולת, ולדעת השגחתו בברואיו בהמציאו אותם והנהיגו אותם, איך היא, וללכת אחרי ההשגה ההיא בדרכים שיתכוין בהם תמיד לעשות חסד ומשפט וצדקה, להדמות בפעולות השם, כמו שבארנו פעמים בזה המאמר: "

ההשגה היא התכלית, אבל רק באופן שהיא מביאה להליכה בדרכיו. ההליכה בדרכיו אינה קיום המצוות, לא מדובר כאן על תרי"ג מצוות אלא רק על חסד צדקה ומשפט, וי"ג מידות של רחמים. לא נאמר כאן שום דבר על ציווי וציות. לא הולכים בדרכיו בגלל שהוא ציווה ואנו מקיימים. ההליכה בדרכיו שמדובר בה כאן היא כמו איבר בגוף שפועל ביחד עם הגוף. כמו שהלב פועם והריאה נושמת. הבחירה היא האם להתנתק או להתחבר. מי שבחר להתחבר והתחבר, ההליכה בדרכיו אינה מבחירה אצלו אלא היא כמו שהלב פועם. זו רוח חיים שמניע האותו והיא גדולה ממנו. הוא רק איבר של החיים האלה.

מה שיש אנשים רבי זה כי העולם יש בו תודעה רחבה ורבה, ש"י עולמות, כפטיש יפוצץ סלע, כך היא התגלותו של הבורא. אחת דיבר אלהים שתים זו שמעתי. העולם הוא סך תודעות בני האדם. הם העולם. וצד החומר שבעולם הוא כח הדמיון של בני האדם, שבו המושכלות המופשטות מצטיירות בתואר וצבעים. הנבואה היא חזרה לאחדות הזו, הצורות המושפטות מצטיירות בכח הדמיון של הנביא ולא בחומר העולם, כי כח הדמיון של הנביא הוא הוא חומר העולם, וההפרדה המדומה שהחטא גרם חוזרת ומתאחדת.

.

הצורות מצטיירות בעולם כי העולם פירושו מצע החומר הראשון, והחומר הראשון הוא ההעדר, המקום הפנוי של הצמצום, והוא נכסף למה שנעדר, ומהכיסופים מציירות הצורות ונעשית התנועה של להידמות לאהוב, שתחילתה היא תנועת הגלגל והיא החיים. החומר הראשון הוא הכיסופים. האדם שנכסף לבוראו הופך להיות הוא עצמו החומר הראשון והעולם והצורות מצטיירות בו. וזו הנבואה.

.

.

(ניוטון ראה בחלל ובזמן עניין מוחלט, נצחי והכרחי. תמיד בהכרח יש חלל ריק וזמן שעובר בלי קשר מה עוד יש בעולם ומה נקודת התצפית של המסתכל. איינשטיין הראה שאריסטו צדק כשאמר שאין דבר כזה. זמן וחלל אינם מוחלטים אלא הם תנועות של עצמים שהן יחסיות לעצמים אחרים, והאדם המסתכל הוא אחד מהעצמים האלה.

במבט יותר כללי, לפי ניוטון העולם יכול להיות כמו מוזיאון והחוקר הוא מבקר במוזיאון, ולפי איינשטיין הכל הוא רק יחסים והאדם עצמו הוא בתוך היחסים ולא מסתכל מהחוץ.

יש שמפרשים בהיידגר שגם הוא התחיל קצת לשאול שאלות בכיוון הזה. לפי זה הוא הבחין שמה שמקובל בפילוסופיה שהפילוסוף הוא סובייקט שמסתכל על אובייקטים, זו גישה מופרכת. לפי זה הוא הגיע לזה דרך שאלת המציאות, כשהחוקר הוא סובייקט שמסתכל על האובייקטים אותם הוא חוקר, מי כאן באמת "נמצא"? מי מעניק למושג "נמצא" את משמעותו? לומר שהאובייקטים מושאי ההתבוננות הם ה'נמצאים' מצד עצמם והחוקר מבחין בזה שהם נמצאים, מעורר את השאלה איך הוא יכול להבחין בזה, איך הוא בכלל מגדיר "נמצא" כדי שיוכל להבחין בזה. ואם הוא מגדיר נמצא בדרך כלשהי ומכח זה מבחין שהאובייקטים עליהם הוא מסתכל 'נמצאים', הרי בעצם מקור המושג 'נמצא' הוא אצל החוקר ולא אצל מושאי המחקר. מכח עיונים כאלה אפשר לסדוק את ההסתכלות המקובלת של חוקר (האדם) שמסתכל על מושאי מחקר (העולם). האדם יותר חי עם העולם, נמצא עם העולם, מאשר מסתכל עליו מבחוץ כחוקר.

לענ"ד תלמידי ופרשני היידגר שהם מאבות הפילוסופיה של המאה העשרים, נשבו בקסם האמת שמאיר מעיונים בכיוון הזה, אבל לא מצאו לאן להתקדם עם זה, איך לבנות הלאה מכח זה. לפי המורה נבוכים אכן זה מוביל לכיוונים שלא מקובלים בזמננו. תיקון חטא אדם הראשון על ידי תיקון התאווה והעלתה אל כיסופים להשגת הבורא ומזה לבוא להשגת הבורא ונבואה ואחדות עם העולם והבורא.)

.

.

עיין לעיל רשימה 111 מה שהוספתי שם בסוף הרשימה עוד תוספת ביאור בעניין הנבואה.

.

.

.

.

…………………………….

.

.

כהשלמה אני מעתיק כאן בענין שכל ממה שכתבתי בהערות על מורה נבוכים על חלק ב' פרק ל':

"המורה נבוכים במשפט שאחרי הבא כותב: "וממה שצריך שתתבוננהו מאד זכרו בריאת אדם בששת ימי בראשית, אמר זכר ונקבה ברא אותם". זה הנושא כאן, ומשמע שזה העניין הכי מהותי ועצמי בבריאת האדם, עניין זכר ונקבה.

.
.
במורה נבוכים א' א' כתב שהצורה של האדם היא השכל המופשט, וזה צלם אלהים.
שכל פירושו אהבה, תשוקה, חמדה. כמו שכתוב "כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל". ובשמואל א כה ג: "וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ אֲבִגָיִל וְהָאִשָּׁה טוֹבַת שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר".
תהילים יד ב: "ה' מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם לִרְאוֹת הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל דֹּרֵשׁ אֶת אֱלֹהִים" (משכיל הוא כמו דורש, מבקש, נכסף.
.
רד"ק תהילים ד א:
"והיו הכלים נחלקים על נגינות ידועות אצלם. יש מהנגינות הנקרא עֲלָמוֹת, כמו שכתוב (שם פסוק כ) וכתוב (מזמור מו, א) על עלמות שיר. ויש שנקרא נגינות, ובו היה נאמר זה המזמור. ויש מהם נקרא משכיל. ויש מהם נקרא מִכְתָּם. ויש שגיון. ויש מהם נחילות. ויש שגיונות. ויש גִּתִּית. ויש נקרא מן הכלים עשור. ויש עוגב. ויש מִנים. וכל אחד חלוק בנגינתו כמו שהוא ידוע אצל בעלי החכמה."
.
לכן עיקר צורת האדם היא האהבה. שכל הוא אהבה, כמו והאדם ידע את חוה אשתו, כי השכל המשכיל והמושכל מתאחדים בצאתם אל הפועל. הכלים הנפרדים עניינם כיסופים אל הבורא, ובהלכות תשובה פרק י מבואר שהחכמה היא חולי אהבה. ובמו"נ ג' מבואר שהחכמה והלימוד הם חשק עד מיתת נשיקה.
.
.
לכן באדם מיד נאמר זכר ונקבה ברא אותם, ולשון הרמב"ם כאן משמע שזה עיקר עניין האדם, שמהותו היא שכל והיינו תשוקה ואהבה, משכיל ומושכל."
.
.
.
.
.
……………………………………..
.
.
.
.
למי שמתעניין, אעתיק כאן את דבריו הנעימים של רבי מנשה קליין, האדמו"ר מאונגוואר (גרתי כמה שנים בקריית אונגוואר שהוא ייסד בירושלים בשכונת רמות ד', וזכיתי לחזות בזיו פניו כשביקר שם, ואולי זה מחשיב אותי במקצת כחסיד שלו), במשנה הלכות ט"ז קכ"ד:

"תמונת חתול במצבת מהר"ם פדוואהד' סליחות התשס"ב בנ"י יצו"א מע"כ האי גברא יקירא יר"א וכו' כש"ת מוה"ר פנחס פרנקל הי"ו

אחדשה"ט. יסלח לי אם לא תיארתיו כראוי כי חזותא דמר לא ידענא וגם לא דרכי לכתוב אלא כמצליף ויהא כבודו מחול. וע"ד אשר קנא קנאת ה' על דבר מה שראה בשמי בגליון מאורות בב"ב שהביאו מספרינו משנ"ה חי"ג סי' קכ"ד שמצאו על מצבת הגר"מ מפדוואה ובנו תמונת חתול, והלכו שם להרב העיר ושאלו אותו והראה להם קונט' מכתב איטלקי כמה ענינים ממשפחת קצנעלנבויגען זצ"ל ובתוך הדברים הי' כתוב שם שחותמן של משפחת קצנעלנבויגען הי' חתול, ותמה מעכ"ת נוראות כיון שבכל הספר שו"ת מוהר"מ מפדוואה חתמו מאיר ב"ר יצחק קצנאילנבוגן איך יעלה על הדעת שיעשו חותם עם צורת חי' טמאה עליו, ולא מצינו זה בגדולי ישראל, רק דמות ארי' שהוא במרכבה ציירו אפי' על ארון הקודש אבל מי יזכיר לצייר חי' טמאה כחתול, (זכר מה שאמר הגר"ח מבריסק זי"ע שאפי' דאיתא בגמ' עירובין (ק" ע"ב) אילמלא נתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול וגזל מנמלה כ"ז רק לפני מתן תורה אבל משנתנה תורה אין לנו שיור רק התורה הזאת ואין ללמוד דבר מבעלי חיים בפרט טמאים ומאוסים כאלה), ולדעתו פשיטא שהאבן הזאת חרות על המצבה בצורת חתול הוא מן המתחדשים ברומי שציירו ציירים ופסולים בכ"מ כידוע.

והגם כי אין הז"ג וחשבתי בכלל אם להשיב בפרט לפני ימים הנוראים מ"מ כיון שראיתי שיש לו צער הנני לבקש שימחול לי על מה שגרמתי לו צער ובפרט לפני ר"ה שצריכים זכותים ויען ויאמר סלחתי. והנני לברכו בברכת כוח"ט בסש"צ אמ"ס.

ולעצם הענין הנה יש כאן שתי תמיהות שתמה, א) איך יעלה על דעת הגאון שיחתום עצמו בשם חתול, ב) ועוד ישים ציור חיה טמאה חתול בחותמו ולא מצינו כזה בגדולי ישראל. ושם ארי' מובן לו שבא במרכבה, יפה תמה, אלא שאני תמה עוד מה עם השם זאב שנותנין בישראל ובקרא בנימין זאב יטרוף, וכי הזאב בחיות הטמאות הוא יותר חשוב מהחתול, ומה חשיבתו, והשם זאב מורגל מאד, ועוד כמה שמות מחיות, לעמפערד, ועוד בקרא יהי דן נחש עלי אורח, ועיין רש"י שמות א' י"ט כי חיות הנה בקיאות כמילדות, וכו' ור"ד הרי הן משולות כחיות השדה שאינן צריכות מילדות, והיכן משולות לחיות, גור ארי', זאב יטרף, בכור שורו, אילה שלוחה, ומי שלא נכתב בו הרי הכתוב כללן ויברך אותם ועוד כתיב מה אמך לביא ע"ש. וא"כ אדרבה כבוד להם לשבטים שנמשלו לחיות. ובגמ' ברכות (נ"ו ע"ב) בעניני חלומות הרואה חתול בחלום באתרא דקרו ליה שונרא נעשית לו שירה נאה שינרא וכו' הנה אדרבה חתול מרמז על שירה נאה וע"ז העיר לי בני הגר"ע שליט"א, וע"ש עוד הרואה חמור בחלום יצפה לישועה והנה הכל ע"ש בבהמות וחיות טמאות, הרואה פיל בחלום והרואה נחש בחלום ונשכו ועוד והרואה כלב בחלום ישיכים ויאמר ולכל בנ"י לא יחרץ כלב לשונו וגו' ע"ש בכל מיני חיות ועופות טהורות וטמאות,

ולדעתו שחולק על החותם אבל אינו חולק על החתימה והרי בכל המקום חתם עצמו קאצנעלנבוגן או קצנעלנפוגן, והאיך חתם בשם חי' טמאה, בלי חותם, וע"כ שע"י איזה סיבה שקרא לו חתם שמו כן שהרי בזמנם אכתי לא היו נוהגין בשם צינאמען רק יחידים אבל כל העולם לא הי' להם רק שם הנתן להם ובאמת כי יש אומרים שחתם על שם העיר אלא דגם בזה ראינו בתורה (במדבר ל"ב ל"ח) ואת נבו ואת בעל מעון מוסבת שם ואת שבמה ופרש"י דבני ראובן הוסבו את שם הערים האלו לשם אחר ממה שקראו להם הגוים עובדי ע"ז וגם בזמננו אני זוכר שהיו כמה עירות באויבערלאנד שנקרא ע"ש עו"כ שלהם היהודים הוסבו את שמן ועוד באקראינא כידוע וע"כ הי' לו לבור לעצמו שם כאבן עזרא וכיוצא בו, וע"כ שלא חש לשם זה ולא ידענא למה וע"כ שהי' איזה סיבה. אם לא שיש לו ידיעה על השם הזה מאיפה בא ומה שכתבו אלה בכה ואלה בכה אין אנחנו אחראין לזה.

ומה שתמה והביא מגמ' עירובין וביאור הגר"ח זצלה"ה, דע כי אנן למדין מכלב על שלא חרץ לשונו וקבל שכר שעושין מצואתו מאבדין קלף לכתוב כתבי קודש סת"ם וגם נותנין לו נבלה לכלב תשלוכין אותו והוא קודם לגוי וגם בגמ' ר' חייא אמר מאי דכתיב מלפנו מבהמות ארץ. ומעוף השמים יחכמנו, מלפנו בהמות זו פרידה שכורעת ומשתנת מים ופרש"י מלפנו מלמדנו מבהמות הארץ שנתן בהם חכמה להורות לנו. וכתיב לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם (משלי ו' ו') ועיין מפרשים שם וברלב"ג שם ובשאר מפרשים, עכ"פ שלמה המלך צוה ללמוד ולהחכים מנמלה שהוא טמאה והאוכל נמלה לוקה כמה וכו'. ומה שאמר בשם הגר"ח דמה שאמרו בגמ' היינו למדין גזל וכו' היינו קודם מ"ת ולא לאחר מ"ת ודאי צדקו דבריו הקדושים אבל זה ענין אחר דידוע דהחתל שיש לה צניעות ופרש"י שאינה מטיל רעי בפני אדם ומכסה צואתו, וכן נמלה אוגר בקיץ לחמה ואין אחת גוזלת מאכל חברתה.

והנה הצנועות של חתול ראוי לבהמה או חי' שאינו מטיל רעי בפני אדם אבל לעומת זה נכנסת למטתו של בעה"ב ומטיל רעי ומלכלת את הכל ומכסהו ועושה הזקים לאחרים וכן הנמלה אינה גוזלת מחברתה אבל משל בעה"ב גוזלת ונוטלת אפי' מה שאינה צריכה, וכבר ידוע הווארט שאומרים שהחסידה עוף טמא שעושה מעשה חסידות עם חברותיה ושאלו מתלמידי בעהש"ט דכיון שהיא חסידה ועושה חסידות עם חברותיה למה היא עוף טמא ותי' שהחסידות שלה לא לשם שמים אלא עושה חסידות עם חברתויה ואם מי שהוא אינו מחברתיה אינה עושה חסידות ואין זה חסידות ולכן דיני תורה ודאי גמרינן מהלכה למשה מסיני ולא מהחיות שאין להם דינים אבל דברים שאפשר ללמוד כן למדים וכמ"ש רש"י מלפנו. מלמדנו מבהמות הארץ דנתן בהם חכמה להורות לנו. ובאמת כי מברכינן הנותן לשכוי בינה ועיין זוה"ק חכמת השכוי והנה ללמדנו בא ולעורר לקום לעבודת הבורא עד שבסוף צועק עד מתי עצל תשכב, והצפרדע למד מוסר לדהמע"ה, וחנני' מושאל ועזרי' לקחו ק"ו מצפדעים, ועורבים שזנו את אליהו ארבעים יום, ובגמ' גיטין (מ"ה ע"א) ברב עיליש דאישתבי עם בנתי' דר"נ ואתא עורבא וקא קרי ליה הוה האי גברא דידע בלישנא דציפורי א"ל מאי קאמר א"ל עיליש ברח עיליש ברח א"ל עורבא שיקרא הוא ולא סמיכנא עליה אדהכי אתא יונה וקא קריא א"ל מאי קאמרה א"ל עיליש ברח עיליש ברח אמר כנסת ישראל כיונה מתילה ש"מ מתרחיש לי ניסא קם ערק איהו וההיא גברא לדידיה איתרחיש ליה ניסא וכו' ע"ש.

הנה זה לעומת טענתו שחתול חיה טמאה היא ולעומת שטען שהמתחדשין עשו זה תמיה דבכלל הבית החיים שמה לא עשו כזה ורק על קברו של האב ובנו והגם שהיו הרבה קברים וגם כי מצאו בכתב לאטיין מה שמצאו הגם שע"ז אין לסמוך דלאו מר בר רב אשי חתום עליה אבל בכגון דא לפענ"ד אין לשנות מה שנעשה כבר כל שאין לנו ראי" ברורה על השינוי שהוא מהתחדשים כפי דעתו.

לאחר חיתום שטרות נזכרתי כי יש שם קעציל בספרי שמות גיטין עיין בי"ש ובטיב גיטין ובשלחן המערכת ובדברי חיים אות ק' מביאין וכתבו שהוא כינוי למשה ובשלחן המערכת כתב דלא ידע מה שייכות לזה עם משה וציין לשו"ת מוהר"י ברונא סי' ל' נזכר אברהם קהעצל. ובס' אבני זכרון אות ק' כתב קעציל כינוי למשה, ושם בבאר יצחק קעציל וכו' לכאורה תמוה איך אפשר לכתוב בגט שם כזה שגנאי הוא לו כי לחתול קורין קעציל, ובמגלי תשו' כתב שוב התבוננתי בספרים המדברים מענינים הללו ומצאתי בספר ש"ע א"ז שג"כ עמד על זה וכתב דלאו כל אנפי' שווין דגנאי גמור דדמי לשם רע אסור אפי' דדש ביה, אבל גנאי קצת והכל קורין לו ולא קפיד יש לכתבו ע"ש. עכ"פ מפורש דיש שם קעציל שיש לו משמעות חתול וא"כ גם קאצנעלענבויגן אינו גנאי כה"ג ואדרבה חכבוד הי' לו לכל המשפחה.

ובזה הנני ידידו בלתי מכירו החותם בברכת כוח"ט בלו"נ,

מנשה הקטן"

 

 

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 113 - בעניין הנבואה, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s