מתוך מכתב
שלחו אלי מייל שבו מובאת שאלה שדן בה הרב יצחק זילברשטיין, הובא משיעור שלו בקול הלשון. ונשאלתי מה דעתי על השאלה.
השאלה:
היו שתי חתונות באולמות סמוכים. לאחת מהן התזמורת לא הגיעה בגלל הפגנות שחסמו את הכבישים. העמידו רמקול בחתונה שבה לא הגיעה התזמורת, וחיברו אותו לאולם הסמוך שבו היתה תזמורת וכך גם הם יכלו לרקוד.
באולם שבו היתה תזמורת נכנס ראש הישיבה ושרו לו "ימים על ימי מלך תוסיף".
באותו זמן נכנס לאולם השני שאליו הועברה המוזיקה ונשמעה ברמקול, דוד מבוגר, והוא חשב בטעות ששרים לכבודו את השיר. הדוד התרגש מהכבוד שעושים לו ונתן לחתן סכום הרבה יותר גדול ממה שהיה נותן כמתנת חתונה לפי המקובל. השאלה היא האם החתן צריך להחזיר.
הרב זילברשטיין פסק שהחתן לא צריך להחזיר.
הטעם לפסיקתו לפי מה שאמר בשיעור, הוא מהגמרא בבבא בתרא נה א. שם נאמר שהמלך חייב עיר לשלם סכום מסויים. המוכסים של המלך שכחו לגבות מאדם מסויים. ולקחו מהאחרים את הסכום שהמלך נקב. בני העיר תבעו מאותו אדם שלא שילם למלך, שישתתף. כי בגלל שלא לקחו ממנו, האחרים היו צריכים לשלם יותר. אותו אדם אמר שהוא לא צריך להשתתף איתם כי היתה לו סייעתא דשמייא.
הרב זילברשטיין הבין שהטענה בגמרא היא שזה מאוד נדיר, קרוב לנס, שמוכסי המלך ישכחו לגבות ממישהו, וזה מוכיח שרצונו של הקב"ה שהוא לא ישלם. וכמו כן כאן, מה שגרם שהחתן יקבל סכום כזה גדול מהדוד היה שרשרת של צירופי מקרים מופלאים שהם קרובים לגדר נס והשגחה גלויה, ולכן החתן יכול לומר שזה מגלה שהקב"ה רוצה שהוא יקבל את הכסף הזה.
השואל שאל אותי מה דעתי על זה, מכיוון שלפני ניתוח הלכתי למדני נראה לו באופן פשוט שזה מכוער ומאוד לא ישר שלא להחזיר לדוד את הכסף.
.
.
זה מה שכתבתי:
לענ"ד מה שהרב זילברשטיין דיבר על כך שרואים מהצירופי מקרים שיש סייעתא דשמייא שהקב"ה רצה שהכסף יגיע לחתן, זה במחילה מכבודו לגמרי לא נכון.
מי יכול לדעת כמה צירופי מקרים צריך בשביל להחשיב את זה לסייעתא דשמיא. וגם כל אחד יכול לפרש את רצון הבורא בצורה אחרת. אולי כל הסייעתא דשמייא שהיתה זה כי הקב"ה רצה להעמיד את החתן בנסיון לראות אם יחזיר. וגם נניח שהצירופי מקרים זה כמו נבואה או בת קול, ושאנחנו יודעים לפרש את זה בוודאות, וזה ממש כאילו יצא קול מהשמים ואמר: הקב"ה רוצה שהחתן יקבל את הכסף הזה, הרי גם כשיש בת קול מפורשת אנחנו עושים לפי ההלכה ולא לפי הבת קול, כי "לא בשמיים היא".
נניח שגנבו לי בלילה כלי זהב מהבית, ואני רואה את למחרת ביד של פלוני, והוא אומר באמת גנבתי ממך, אבל אל תשאל כמה ניסים גלויים היו לי, השוטר הסתכל עלי ובדיוק קיבל טלפון לרוץ למקום אחר, וכשיצאתי בדיוק אתה באת ולא ראית אותי, ובדיוק השכן רצה להכנס והוא נפל, הכלב רצה לנבוח באותו רגע מת, וכו' וכו'. רואים בוודאות שהקב"ה רוצה שהכסף הזה יהיה שלי.
אם נבואה כזו שהיא מכח צירופי מקרים פלאיים נחשבת כנבואה, וגם מותר לעבור על ההלכה בגלל זה ולקחת ממון שלא לפי היושר והדין, אז אם למשל היה ממש פלא פלאים איך התגלגל שאקבל את החזיר הטעים הזה, או אפגש עם האשה היפה הזו וכו', אני יכול לומר שזה סייעתא דשמיא גלויה שהקב"ה רוצה שאוכל את זה וכו' וכו'.
חלילה לפרש כך את הגמרא בבא בתרא נה א.
שם מדובר שהמלך רצה לקחת סכום מדוייק של מס מהעיר כולה. בגלל שהמוכסים דילגו על פלוני, כל אחד מהאחרים ישלם יותר כדי להשלים את הסכום.
אם אותו פלוני היה עושה משהו כדי להיפטר מהמס, היה הולך לדבר עם המלך לבקש ושר לו ימים על ימי מלך תוסיף וכו', בני העיר האחרים היו יכולים לתבוע ממנו כי הוא עשה שכל אחד מהם יצטרך לשלם יותר כדי להשלים את הסכום.
מדיני נזיקין זה גרמא ולא חייב בדיני אדם. אבל כשמדובר בחיים של קהילה, בני עיר, יש דינים אחרים. זו מערכת שלמה של דינים שיש לה כללים ויסודות משלה. כמו למשל שיש מערכת הלכתית של נזקי שכנים בפרק לא יחפור שאינה לפי דיני ד' אבות נזיקין של בבא קמא, ששם מדיני ד' אבות נזיקין נחשב לגרמא. וכן דיני יורד לאומנותו של חברו, שגם שם הוא רק גרמא. אלא אלה דינים שנובעים מהשותפות של בני העיר.
כשחיים ביחד בעיר, הכבישים ובור המים והוצאות בטחון והוצאות מול שלטון המלך ותלמוד תורה ובית כנסת וקופת צדקה וכו' וכו' בכל זה בני העיר צריכים להשתתף ביחד. זה יוצר שותפות ויש אומדן ידוע שכל אחד גומר בדעתו שהאו נעשה שותף לכיס הממוני של העיר. בשותפות הזו יש הלכות, שהן מיוסדות על כך שחכמים אמדו דעת סתם בני אדם, או גם קבעו מדעתם תקנות, ולא דנים בכל דבר כמו הדין בין שני אנשים זרים, אלא מתחשבים בשותפות. לכן אם אחד משתדל אצל המלך לפטור את עצמו מהמס שהוטל על העיר כולה ביחד, בני העיר יכולים לתבוע שישתתף במס שהוטל על העיר כולה אע"פ שאותו בפני עצמו המלך לא מחייב. זו לא תביעה מדין מזיק של ד' אבות נזיקין שהוא הזיק אותם במה שכעת המלך גובה מהם יותר, כי זה גרמא, אבל זה כמו תביעה שאם יש אוייבים ובונים חומה או שצריך עוד בור מים וכל כיו"ב, הוא חייב להשתתף עם כולם, כי יש ביניהם שותפות, ויש גם חובה לציית לקהילה מדין מלך, וכמו שהארכתי לעיל רשימה 70 שלקהילה עצמה יש דין מלך. ואם אין מלך או ז' טובי העיר ורב העיר וכיו"ב שקובעים תקנות, הקהילה עצמה היא המלך, וחכמים קבעו אילו תקנות המלך הזה מסתמא מתקן כל שלא פירשו אחרת.
בגמרא בבא בתרא מדובר שבני העיר באים בתביעה כלפי זה שהמלך שכח לגבות ממנו, שבגללו הם צריכים לשלם יותר. והוא טוען נגדם, אני לא עשיתי מאומה כדי להתחמק מתשלום, אין לי שום שייכות לזה שהסתובב במקרה שאתם משלמים יותר, זה הסתובב ככה מהשמים, ומצד היחסים שלי איתכם לא עשיתי שום דבר שנוגד את היחסים האלה, לכן אין לי חיוב להשתתף איתכם.
לכן אין לזה שום קשר למקרה שלנו.
בלי ספק מצד היושר, ומהדין מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך וכו', צריך להחזיר לדוד. (וצריך להתאמץ למצוא תירוץ להחזיר בלי לספר לו את האמת, כי מצד ואהבת לרעך כמוך צריך להשאיר אותו עם המחשבה ששרו לכבודו).
לא תמיד צריך לעשות כמו הלכות דיני ממונות היבשים, כי אפשר להיות נבל ברשות התורה וכתוב שלא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה. וכתוב שצריך לעשות לפנים משורת הדין אם הלב מרגיש שזה הצדק. פשוט בלי ספק שלב כל אדם ישר מרגיש שהצדק זה להחזיר לדוד. אם אי אפשר להחזיר לדוד בלי לספר לו שלא שרו לכבודו, אולי אז צריך לתרום את זה לקהילה שבה הדוד חי והוא ושכניו יהנו מזה. אם לא יודיעו לדוד שזו היתה טעות, אולי הוא יזכור שהחתן הזה מכבד אותו ביותר וימשיך לתת לו מתנות וחיבה יתרה. כאן צריך לנהוג בשיקול דעת עדין לפי המצב.
מצד ההלכות של דיני ממונות אני לא בטוח שצריך להחזיר לדוד. כי זה לא עסקה שמוכרים כבוד תמורת סכום כסף מוסכם או לפי מחיר השוק. הכסף הוא לא בדיוק תשלום תמורת הכבוד.
מה שכל אורח מביא מתנה לחתן, ולפעמים נותנים בערך סכום המנה, זו לא עסקה ממונית. לא שואלים כמו בקייטרינג כמה סלטים בדיוק מקבלים ולפי זה משלמים. אלא זו מתנה מתוך שמחה. את הסכום קשה להעריך ונותנים לפי מה שמקובל אבל זה לא שבדיוק יודעים לפי מה נקבע הסכום, ונותנים לפי המקובל ולפי הרגש באותו רגע מסויים. המקובל לא קובע בדייקנות ותמיד הרגש באותו רגע משתתף בקביעת הסכום.
נניח שהדוד היה מקבל טלפון באמצע החתונה שאהובתו הסכימה להתחתן איתו, והיה לדוד התרוממות נפש והרחבת הלב והיה נותן מתנה גדולה לחתן. ואחר כך התברר שאותה אהובה התכוונה לטלפן לגבר אחר ולא לדוד הזה, והתחלף לה המספר, וכל שמחתו של הדוד נהפכה ליגון. האם אז גם היינו אומרים שהחתן צריך להחזיר לו?
זו שאלה מסובכת, אולי היה צריך להחזיר לו כי זה כמו אבדה, משהו גרם שכסף שלו ייצא ממנו בטעות, כאילו נפל לו ארנק מהכיס בלי שהוא שם לב, או ציפור חטפה ארנק שלו והפילה במקום אחר, ואז וודאי שצריך להחזיר לו. מצד שני זה לא כמו אבדה כי כבר היה קניין ממוני בהסכמה והחתן כבר זכה בכסף והכסף כבר נכנס להיות שלו בהיתר. האם הטעות היא סיבה לביטול הקניין של החתן בכסף כי היה קניין בטעות? זה לא בטוח.
למשל אם אני קונה מכונית ונמצא שאין לה מנוע, הקניין בטל משום קניין בטעות, כי מסתמא כאילו היה תנאי מפורש שאני מוכן לקנות ולשלם רק בתנאי שהמכונית יש לה מנוע.
האם נאמר שהדוד נתן לחתן סכום גדול רק בתנאי מפורש שהגברת מסכימה להתחתן איתו, ואם היא לא מסכימה אז הקניין בטל?
האם נאמר שהדוד נתן לחתן סכום גדול רק בתנאי מפורש שהגברת מסכימה להתחתן איתו, ואם היא לא מסכימה אז הקניין בטל?
גם אל היה תנאי ממוני שהוא נותן רק על מנת שכיבדו אותו ואם לא אז הקניין בטל. לא היתה עסקה ממונית שהדוד קונה את הכבוד תמורת תשלום. כי גם אם באמת היו שרים לכבוד הדוד הוא היה יכול לא לשלם, או לשלם איזה סכום שהוא רוצה. גם אם הם באמת היו שרים לדוד הם לא היו עושים את זה רק בתנאי שהוא ישלם על זה, אלא כמתנה מלב טוב. אם זו לא עסקה, אז היתה לדוד התרגשות והרחבת הלב ולכן הוא נתן מתנה יותר גדולה, וזה כמו שסתם היה לו פתאום מצב רוח טוב בגלל משהו שאחר כך התברר כטעות.
נניח שאחרי החתונה פתאום האורחים יטלפנו לחתן ואחד יגיד עכשיו השכן שלי צעק עלי וממש אין לי מצב רוח וכל העולם נראה לי רע ואכזר, והנדיבות שקפצה עלי כשכתבתי את הסכום היתה מוטעית, אני מתחרט שנתתי לך מתנה נדיבה בבקשה תחזיר, וכו' וכו'.
לפום ריהטא יותר מסתבר לי שהחתן לא חייב להחזיר מצד דיני ממונות ההלכתיים, אבל אינני יכול להחליט וזה דורש עיון גדול מאוד. בירור להביא את כל המקורות מהגמרא וראשונים שנוגעים לזה ולעיין היטב ולעומק בדיוק הסברא כאן. כי זו לא הלכה פשוטה ובהירה.
אם היו שואלים אותי בלי ספק הייתי אומר להחזיר כי יושר זה הלכה מחייבת, ולפי ההלכה אסור להיות נבל ברשות התורה. יש הרבה מאוד פסוקים שמדברים על זה, להיות ישר וטוב, וכולם הלכות מדאורייתא. וחלק הובאו אצל מוני המצוות כהלכה פסוקה. וברור כשמש שהכסף הזה הוא לא ביושר.
(אלא אם כן החתן היה אומר שהדוד הזה רשע גמור וכל החיים הזיק להם מאוד והתעלל בהם וגזל מהם ממון, ואם הוא לא חייב ממש מצד ההלכה להחזיר לו הוא לא רוצה להחזיר, אז באמת זו שאלה מאוד קשה שדורשת לימוד ארוך.).
זה משקף בעיה שיש אצל חרדים, שמרוב עיסוק בהלכה שכחו שיושר ואנושיות וחוש צדק פשוט זה גם הלכה מדאורייתא. שיש הלכה של מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, ויש הלכות מפסוקים מפורשים להיות ישרים וטובים ולא להיות נבל ברשות התורה ואל לעשות את הרע, וכו' וכו'.
(אינני מתכוון ללמוד הלכה מפסוקים, כי איננו יודעים לפרש פסוקים באופן מחייב הלכתית וכל לימודנו את הפסוקים הוא בגדר אגדתא שאין לומדים ממנה הלכה. אלא לפי חז"ל והראשונים יש הרבה פירושים בפסוקים שמלמדים בלי ספק שהם הלכה גמורה מתרי"ג מצוות)
חרדי ישאל מי יגדיר לי מה זה יושר ומה זה להיות טוב ומה זה ואהבת לרעך כמוך, כל אחד יכול לפרש את זה איך שהוא חושב, אין בזה שום הגדרות ברורות אז לפי מה אני אדע. התשובה של התורה היא תחשוב, תרגיש, ואז תעשה כמו שהשכל והלב שלך אומרים לך. אתה כבר לא ילד, אתה יכול לחשוב לבד, לקחת אחריות על המעשים שלך.
.
.
בימים האחרונים קיבלתי מכתב מאברך שלומד בכולל ליטאי מהכי נחשבים ויוקרתיים, אני אעתיק רק חלק קטן:
"לסמוך על מישהו אחר תמיד יותר קל וזה גם מה שמבקשים מאיתנו. יש רב מפורסם שהגיע לדרוש לפני כמה זמן בכולל והוא אמר שהוא מתפלא איך בכלל יש לאנשים דעה על כל נושא הרי הם לא יודעים כלום ולא יודעים מה שהגדול יודע, והוא המשיך ואמר שמי שאין לו דעה על שום דבר שיקום עכשיו, כאילו זה הדבר הראוי לשבח."
"התייעצתי עם כמה רבנים ואמרו לי שממה נפשך אין לנו כח לחדש שום דבר ורק להגיד מה שכתוב, וממלא אמרו לי מה זה משנה אם תעיין בסברות הרי ממה נפשך סוף סוף זה יחזור למה שכתוב"
מזה קורה שאם אסור לחשוב לבד עושים רק לפי הגדרות מדוייקות, ומאבדים את האנושיות להרגיש בעצמך שאתה עושה משהו מאוד לא טוב. הרי זה פשוט שזה לא ישר ומכוער לקחת את הכסף של הדוד. כל אדם שיש לו קצת שכל ולב מייד מרגיש את זה, זה פשוט. איך קורה שזה הופך לשאלה טכנית של פילפולי הלכה.
במשך השנים זה יוצר תודעה ציבורית ותרבות כזו, שהאנושיות הפשוטה, הלב הטוב הפשוט, אין להם מקום בחלק גדול מתחומי החיים. אפשר לכתוב כרכים עבים על כל האופנים בהם זה מתבטא, ולא אאריך בזה כאן. נכתב על זה בהקדמת ספר דרכי דוד מהרב דוד קסל, אפשר לראות כאן או כאן.
להרגשתי מסתתר כאן עוד עניין. יש אנשים שרואים בכל מיני צירופי מקרים "סימנים", ומפרשים כאילו הם שומעים מזה מסר כלשהו "מלמעלה". זו נטיה של כל בני האדם, אבל באופן טבעי אצל חרדים זה חזק יותר. זה יכול להיות בפרטים קטנים של החיים, או במבט היסטורי נרחב. רבי ירוחם אמר יש ללמוד מספר איוב, שהקב"ה נתן לשטן רשות לשלוח לאיוב סימנים שכביכול מוכיחים בוודאות שהבורא כועס עליו, ולפי הסימנים האלה יוצא שהבורא עושה עוול, כי איוב ידע בוודאות שלא היה בו שום חטא. הנסיון הוא להישאר נאמן לשכל הישר ולרגש של לב טוב שעבר ביקורת וזיכוך של השכל, ולא ללכת אחרי כל מיני סימנים. הרי הסימנים ניתנים לכל פירוש, ואחרי שיש להם את המטען הרגשי של "סימן" הפירוש לא יהיה תלול, כי האדם יצא מעצמו, מהמרכז שלו, מיישוב הדעת שלו, כי נדמה לו שהוא עומד מול "סימן" שנשלח מלמעלה שרוצה ממנו משהו וזה מבהיל.
זה כח נפש ילדותי שרוצה להרגיש שיש אבא גדול שמחזיק ביד שלי ומוליך אותי בלי שאצטרך להיות אחראי בעצמי על ההחלטות שלי. וכמה עבודה זרה ונביאי שקר ומנהיגי שקר ורבני שקר מכל הסוגים והמינים שגשגו ומשגשגים על הקרקע הזו.
ממה שהכרתי אצל חרדים חסרה מאוד תפישה של ממש בנוכחות הבורא, ולכן עושים מהמצות סגולות. מברכים בכוונה ברכת המזון כי זה מביא פרנסה, אומרים פרק תהילים כי זה עוזר לחולה, לומדים תורה כי זה מביא הרבה ברכה בזה ובבא, וכו' וכו'. הבורא נעשה כמו כספומט, לוחצים על כפתור כזה ומקבלים את זה. ואז מרגישים לבד, כי על הדעת הישירה והמחשבה העצמאית ויתרו, ואין נביא או גילוי מהבורא שיבואו במקום זה, ונשארו עזובים כמו ילדים קטנים ללא הורה. לכן עושים מכל "רב" ארך זקן כאילו הוא שמואל הנביא ושואלים אותו על כל דבר גדול כקטן, ומזה נמשך גם שמנהלים את החיים לפי ניסים גלויים והשגחה גלוייה וסימנים ברורים שהקב"ה רצה כך או כך.
שוב, אלה נטיות אנושיות טבעיות וקיימות אצל ההמון וחלושי הדעת בכל מקום. רק שאצל החרדים מחנכים לזה בכל עוז וזה נעשה מוסכמות חברתיות ונלחמים מול כל נסיון לבקר את זה, ובאקלים נפשי ורוחני כזה זרעי כוחות הנפש הלא בריאים משגשגים כמו ביער טרופי.
אדם חי - האתר של ניר שטרן 
אני מסכים לגבי הסיכום על הרוח העולה מהחרדים וחולק לגבי הדוד.
לגבי הדוד ברור לי מצד השכל הישר שאין להחזיר. הרי זה דומה למי שנתן צדקה על מנת שיתרפא בנו ומת בנו שעדין שכר הצדקה בידו. הדוד רצה לתת מתנה גדולה לאחיינו אבל לא היה לו נעים כי איך הוא נותן מתנה גדולה שכזו, וזה לא מתאים ושאר טצדקי. פתאום שמע את המוזיקה והיה לו תירוץ לדחות את כל הטצדקי ולעשות את מה שרצה לעשות (לתת מתנה גדולה). לכן להחזיר לו עכשיו זה לא שייך. הוא נתן את מה שרצה מלכתחילה לתת אלא שעכשיו היה לו גם אליבי מול הפרצופים של הדודה ("תראי איזה כבוד גדול הם נתנו לי…").
זו גם הסיבה מדוע אני לא מתחבר עם התשובה של הרב זילברשטיין. אין כאן דמיון לאדם שפספסו בגביית מיסים שעכשיו צריך לחקור אם זה הוגן או לא. הדוד נתן מרצונו בסופו של דבר. זה שהיה לו תירוץ מול הפרצופים של הדודה שאחרי כן הסתבר כתירוץ כוזב זו סיבה לטרוניה של הדודה ("סתם חשבת שמכבדים אותך…") אבל בסופו של דבר הנתינה הייתה מרצונו.
לגבי מה שכתבת על האווירה החרדית אני מסכים לגמרי אבל לטעמי גם השאלה עצמה משקפת עצבנות חרדית מוגזמת הנובעת מעודף עניות. כמו שאומר הפתגם העממי "נותנים לך, קח (ומרביצים לך, ברח)" ואל תשאל שאלות.
נכון, לא חשבתי על זה. אתה מעלה צד שהוא סביר ואפשרי. אחרי שהכסף מוחזק בידו של החתן הוא יכול להשאיר אותו אצלו במצב של ספק. הרי בכל זאת יש כאן ספק כי איננו יודעים את דעתו של הדוד באמת, מה היה בליבו. יש גם אפשרות שהדוד לא רצה לתת שום דבר ובקושי חצב מעצמו את המאה שקל המינימליים, ורק בגלל שהוא כל כך רודף כבוד הוא שילם. אבל החתן מוחזק וכשיש ספק הוא לא חייב להחזיר ורק אם יהיה וודאי שהדוד באמת לא רצה לתת בלי השיר הוא יצטרך להחזיר.
אולי באמת החתן הוא גם לא נבל ברשות התורה כי למה לא לפרגן לדוד לחשוב שהוא באמת רצה לתת הרבה. אולי באמת מי שלא רצה מעיקרא לתת את הסכום הגדול, אז רק בגלל שיר לחוד מסתמא הוא לא היה נותן.
אני גם כבר מקולקל וקשה לי לחשוב על זה כמו בן אדם נורמלי אלא רק כלמדן שמפלפל בהלכות…
כשהייתי צעיר, אברך מאוד פרומער, ראש הכולל רצה להוסיף לי קצת למלגה של הכולל. והתחלתי לפלפל האם זה כשר מכל מיני טעמים. והוא אמר לי בפנים חמורות שאני עובר על מנהג ירושלים. ובאמת נבהלתי מהרעיון חלילה לעבור על מנהג, ובמיוחד מנהג ירושלים. וכמובן מנהג ירושלים הוא אם נותנים לך תקח.
אתה לא מקולקל. אתה פשוט חי עדין בתודעה של עניים שיש תחושה שעל כל גרוש שניתן מעבר למה שרגיל צריך לחקור ולדרוש. אבל העולם הוא גדול ויש אנשים שלא עושים עניין מכל גרוש.
הייתי פעם באיזה שהוא מקום ושמעתי משהו אומר בהתרגשות שבשבוע אפשר לעשות אלף שקל. היה שם גם בן אדם אחר שעבד כסמנכ"ל פיתוח תוכנה או כארכיטקט תוכנה ששתק בתגובה, אבל סביר להניח שהוא עושה אלף שקל ויותר ביום עבודה. הבעיה של החברה החרדית היא של עניות מרודה שממנה קשה לצאת וסופה שמעבירה את האדם על דעת קונו כמו שכותב השולחן ערוך באורח חיים. צריך ללכת לעבוד ולא לעשות עניין מכל גרוש.
מסכים מאוד. יש מאמרי חז"ל בשבח העניות ובחינוך החרדי מנפנפים בהם, אבל באמת זה רק למי שבאמת אוחז במדרגה שהוא ממש שמח בחלקו לגמרי, ומרגיש בכל כוחות נפשו שיש לו כל. ופשיטא שלא לוקח חובות וגמ"חים וצדקה כי בקב חרובין הוא כבר מרגיש עשיר גדול ולמה שיקח משל אחרים.
ויש גם הרבה מאמרים שהעניות מעבירה את האדם על דעת קונו ומנוולת ועני חשוב כמת וכו', ובמציאות רואים שזה מה שמתקיים.
לענ"ד, השאלה אם החתן צריך להחזיר אינה שאלה טובה. הדוד נתן מתנה גדולה, אז במקום להכיר לו תודה מזלזלים במעשהו ותולים את הנתינה בנסיבות חיצוניות? ואולי רצון ההשגחה שחתן יכבד את דודו כמו ראש ישיבה?
אז אתה מצטרף לי.ד.
נראה לי גם שהיה לכתחילה צריך לעבור על זה כאילו לא קרה שום דבר ושזה לא יוודע, כי זה ממש הלבנת פנים לדוד, וזה כמו שפיכות דמים ויותר חשוב מהכסף.
בסוטה י ב כתבו התוספות שמה שנאמר נוח לו לאדם שיפיל את עצמו לתוך כבשן האש ואל יפיל פני חברו ברבים זה הלכה למעשה, ולמעשה זו אחת מהעבירות של יהרג ובל יעבור, ולא מנו אותה מג' העבירות של יהרג ובל יעבור כי זה נכלל ברציחה. וכך משמע בגמ' כתובות ס"ז ב שמר עוקבא באמת נכנס לתנור ונכווה כדי לא להבין פנים. כמובן רוב הפוסקים אומרים לא כך ובכל זאת זו דעה חשובה. לפי שאר הפוסקים צריך לתרץ בגמ' כתובות לגבי מר עוקבא שבכניסתו לתנור לא היה פיקוח נפש ממש ורק סכנה של כווייה. כך שוודאי כדי לא להלבין פנים של הדוד שהבין שיצא כמו טיפש מול כל האורחים, צריך אפילו ליהרג על זה או לפחות להיכוות ובטוח לא לכתחילה לספר לו על זה, והשאלה של הכסף לא חשובה כאן. אם לחתן לא נוח עם הכסף הוא יכול לתרום אותו.
רק שבחתונה כנראה כולם הבינו מה קרה ואי אפשר היה לשמור את זה בסוד (זה אפילו הופיע באתר חדשות חרדי, והדוד ידע שמדובר בו…), והדוד כבר התאכזב והושפל, ונשארה רק השאלה לגבי הכסף.
השאלה אינה האם להחזיר ממש, אלא רק האם החתן צריך לגשת לדוד ולשאול אותו בעדינות רבה אם הוא רוצה שהכסף יוחזר. הדוד וודאי יכול לומר שהוא בכל מקרה שמח שנתן ולא רוצה שזה יוחזר. אף אחד לא חשב לקבוע בשביל הדוד האם הוא רוצה לתת בכל מקרה או לא, אלא האלה רק האם יש לשאול אותו מה הוא רוצה, ואם הדוד רוצה לקבל בחזרה האם החתן מחוייב להחזיר, או שהחתן יכול לומר שהוא לא רוצה להחזיר אפילו אם הדוד מבקש שיחזיר.
מי שכתב לי בהתחלה שהיה נראה לו שיש כאן חוסר יושר, וגם מה שאני כתבתי שנראה לי פשוט שזה חוסר יושר, מדובר על מצב כזה, שהדוד דורש לקבל בחזרה והחתן לא מסכים. אם הדוד אומר שבכל מקרה הוא רוצה לתת אז אין שום שאלה.
מעיקר הדין, כשאדם נתן מתנה מדעתו, ואין גניבת דעת, אזי גם אם אח"כ התחרט, המתנה מתנה.
האם מתנת הדוד ניתנה כי גנבו את דעתו בחושבו שחולקים לו כבוד? לכאורה כל כבוד הוא כבוד מדומה,
כל שכן אם מישהו שגג לחשוב שחלקו לו כבוד, משמע שאין כאן גניבת דעת. אלא ממעשה בהלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, למדים שכבוד הזולת אינו דבר של מה בכך, והלא עבד לרוץ לפניו הוא דבר שטות, אלא שזה היה כבודו. לפיכך, אם נתינת כבוד היא מתנה, הרי שמאחר שאסור להטעות אדם לחשוב שמקבל מתנה גדולה ואינו מקבל אלא מתנה קטנה, יש כאן גניבת דעת, בהנחה שזה מצב בו כמעט כל אדם היה שוגג בתום-לב. אלא שההנחה שהדוד נתן מתנה גדולה כי חלקו לו כבוד היא מסוג השיפוטים האמפירים הקושרים בין דברים כסיבה ומסובב על סמך ראיה חיצונית.
האם כל אחד מהמוזמנים לו היו חולקים לו כזה כבוד, היה נותן מתנה גדולה? ממש בבא מעישש 🙂
אגב, ראיתי שלאחרונה היה בבריטניה מקרה דומה. דוד נתן לחתן ולכלה צ'ק על סך 160 לירות, כעבור שלשה חודשים התקשר ואמר שטעה והתכוון לכתוב 16 לירות וביקש 144 לירות בחזרה, החתן והכלה כה התרגזו עד ששלחו לו הכל בחזרה. באתר החרדי הסכומים של מקרה הדוד והשיר היו 5000 ש"ח במקום 500 ש"ח כמקובל.
כך שאינני יודע אם זה צירוף מקרים מוזר או שמא הסיפור על מתנת הדוד והשיר לא היה ולא נברא אלא משל היה.
גם לי יש הרגשה שלא היה (:
יישר כח!
השאלה הזו היא דוגמה מצויינת למצב שבו אסור לשאול רב.
זו לא שאלה הלכתית של שולחן ערוך כמו כשרות סוכה כשלשכן יש חבלי כביסה מעליה וכל כיו"ב, דברים שכתובים בסוגיא ומי שקשה לו ללמוד אותה בעיון הראוי יכול לשאול את מי שלמד. וזו גם לא שאלה בענייני בין אדם לחברו וחובות הלבבות והלכות דעות. כי זה לא עניין כללי מופשט שאפשר לנסח כלל שנדמה לנו שהוצאנו מהלימוד.
התורה אומרת רק כללים, אידאות מופשטות. שאלות הלכתיות יכולות להיות רק על כללים.
כאן מדובר במקרה פרטי מאוד, מסויים מאוד. זה לגמרי תלוי באותו דוד מסויים וחתן מסויים, בעמקי נפשם ורגשותיהם וליבם, בכל ההיסטוריה ומערכת היחסים שלהם, ושל הדודה וההורים וכו', בכל הגוונים ובני הגוונים המסויימים של אותו מצב מסויים שקרה, וכו' וכו'. הרב שנשאל לא יכול לדעת את כל זה. אלה ברובם דיני נפשות או קרוב לזה. השאלה הכספית כאן צדדית מאוד, ותלויה בכל העניינים האחרים. סעיף בשולחן ערוך עומד בתוך הספר בפני עצמו, אבל במציאות המעשית הוא לעולם לא עומד בפני עצמו, והוא כפוף לכל הדברים האחרים שמשפיעים על הפרשנות שלו ועל ההתנהגות למעשה.
הרב לא יכול לדעת את כל זה, הוא לא מכיר את הנפשות הפועלות ואת כל היחסים וההיסטוריה, הרגישויות, למה זה מתקשר, מה זה מזכיר, וכו' וכו'.
לכן גם כל למדן וחכם יכול למצוא כאן עוד הסתכלות אחרת, כמו שכתבו המגיבים, ואין בזה הכרע.
זה בדיוק המקום שהחתן מחוייב להיות איש, לחשוב ולהרגיש ולהסתכל פנימה לתוך ליבו שלו ולבחור מה הוא עושה ולהיות אחראי על זה בפני אלוהים ואדם. לחפש להתחמק ולהישאר ילד קטן ולומר הרב אמר לי כך וכך, אם למישהו יש טענות שיפנו אליו, זה עצמו מהעברות הכי גדולות שאדם יכול לעשות. הוא נברא בר דעת, בצלם אלהים, והוא בורח מזה, הופך את עצמו לחרש שוטה וקטן, מוחק מעצמו את צלם אלהים.
הסבא מקעלם אמר שעדיף לחשוב לבד ולטעות מאשר לשאול ולעשות את הנכון. למשל אם תרנגול ניקר בעוגה הוא לא מקבל עונש, ואם אדם נגס מהעוגה לפני הזמן הוא יינזף בחומרה. האם המסקנה מזה שכדאי להפוך לתרנגול?
מסופר כמדומני על בעל התניא, שאמר לחסידים שהוא לא נביא ואין לשאול אותו שאלות ששואלים נביא. הוא יכול לומר להם דברי התעוררות וחיזוק, או כללים בעבודת ה' ויסודות בדעת אלהים וכל כיו"ב. אבל הוא לא יכול לענות על שאלות כמו האם לעבור דירה למקום פלוני וכיו"ב.
אני מוסיף הסבר, כי לעבור דירה זה תלוי באינספור דברים באינספור מישורים, לכן זה מקרה פרטי, אין בשלחן ערוך "הלכות מעבר דירה" שקובעות מניין ולאן ומתי אנשים צריכים לעבור דירות.
זה נכון שיש ענין של הבנה והרגשה פשוטה של הטוב והנכון, כמו למשל ההרגשה שלא ראוי לתת לאנשים תמונה מאד חד צדדית ומעוותת על התפיסה החרדית, בפרט כשחלק גדול מהקוראים לא מכיר כלל את החיים האלו,
לגופם של דברים. כן, ישנם ביו המחזיקים בתפיסה החרדית כאלו שטועים, ומשתמשים בתורה כדי לברוח מאחריות ומהחיים עצמם. אבל זו תכונה אנושית ששורשה ביצרא דע"ז ואם הם לא היו חרדים הם היו בורחים בדרכים אחרות (וכמה דרכים מספקת התרבות המערבית, אין סוף ממש). האמת היא שחיי תורה מביאים כל אחד לחיות בבירור מתמיד עם עצמו על ערכים, נסיונות, שאיפות ספיקות, וכו' וכו'. גם אם אינו יודע להגדיר במדויק, ונופל לאמירות של ביטול העצמי או ניתוק מהחיים, זה לא באמת כך בפנים. כי בפנים צומחים חיים, נבנה אדם, ומים רבים לא יכבו את הנפש. מידיעה, התמונה המשתקפת כאן בקביעות, היא טעות אומללה, חוסר הבנה של מה שקורה בתוכי תוכיות ביהמ"ד, ונפש יושבי ביהמ"ד. אין טעם להאריך, פשוט תקשרו שיחה עם אחד מאותם "מתים" "מבוטלים" "מנותקים" , ואחרי שתחדרו את המעטה הדקיק של מה שאולי נראה כהתבטלות מחיים, תגלו עושר נפש שיש רק לנפשות שנמצאים בתנועה מתמדת, תגלו המון בירור חשיבה והסתמכות על השכל וההרגשה הפשוטים, אבל תגלו גם איך כשזה מלווה בגבולות ברורים, בהכנעה וקבלת עול, זה מתכון בדוק לחיים, חיים כפשוטם. האושר הוא רק בונוס.
לגבי הענין ההלכתי, לא הבנתי על מה יצא הקצף. הדוד קיבל כבוד, הוא – בהרגשתו – באמת קיבל את זה, הוא התכבד, ואין כאן שום נידון ממוני. הנידון הוא רק מצד שבעל השמחה לא טרח עבור הכבוד הזה, ולכן אולי ראוי להחזיר. על זה יפה השיב הרב הנ"ל שסייעתא דשמיא הוא, אין צורך דווקא בטירחא שלי ואם משמים מסייעים זה הגון וישר, וכאמור, כל זה מבחינת היושרה האישית וכלפי שמיא, אך מבחינת מה שנתו הדוד הרי נתן בעקבות כבוד שחש, והוא באמת ובתמים חש אותו, וקיבל "תמורה מלאה" לכספו.
לשתי התגובות האחרונות.
כתבתי כבר כמה פעמים, אבל כמובן לא כל מי שקורא כאן קרא את כל מה שכתבתי, ולכן ראוי לחזור על זה.
כל מה שאני כותב על חברה או ציבור, בעיקר החרדים, אינני מתכוון כלל וכלל לנסיון של שיפוט אובייקטיבי שמנסה לומר שהאמת מצד עצמה, האובייקטיבית, היא כך וכך, ושכל מישהו אחר ייתקל באותה "אמת" שאני כותב.
אם בכלל אפשר לדבר על אמת מצד עצמה, אובייקטיבית, שלדעתי נכונה גם לגבי אחרים, זה רק בכללים מאוד מאוד מופשטים. אני יכול לטעון שמשפט מתימטי כלשהו הוא אמת אובייקטיבית, וכמו כן גם ניסוח לוגי מופשט כללי אידיאלי על משהו פילוסופי.
לגבי החיים בשטח, בני אדם, יחידים או ציבור, אף אחד לא יכול לדעת מה בתוך הלב של בן אדם, מה חייו ופנימיותו, הדברים מורכבים ורבי גוונים עד אינסוף, אין בכלל שחור-לבן וגם לא הגדרות של אלף צבעים. שום הגדרה לא יכולה לחול על משהו חי ועמוק ומשתנה ומורכב כמו נפש האדם, וציבור מורכב מבני אדם.
לכן אני מודיע שוב, ואחזור על זה ככל שנדרש, שכל מה שאני כותב על ציבור חרדי וכל כיו"ב, אלה חוויות סובייקטיביות לגמרי שלי. אני משתף את הרגשות שלי ואת סיפור חיי ואת המבט מהנקודה האישית לגמרי שלי. זו האמת רק של החוויות שאני כיחיד במסלול חיי עברתי, עם הנפש שלי והבעיות והרגישויות והטעויות שלי והמצב המסויים שהייתי בו וכו' וכו', ומנסה לתאר ולשתף. וכמובן גם את החוויות שלי אני מתאר כל פעם בדרך אחרת כי גם זה מורכב ורב גווני וכל פעם נדמה לי אחרת.
אני באופן אישי, כמקרה יחיד שלא מעיד על שום דבר אחר, חוויתי פגיעה חזקה מהחברה החרדית שסבבה אותי, ועדיין סובבת את חלק מילדי. גם זה מן הסתם רק שיקוף של בעיות אישיות שבתוכי ולא של החברה מצד עצמה. אני גם כועס ופגוע וטעון רגשית ולא אובייקטיבי. ולדעתי מותר לי לבטא את הכעס שלי גם אם הוא רק רגש ולא משהו שקול.
אני לא חושב שאסור אף פעם לדבר בהכללות. יש דבר כזה אווירה חברתית והלך רוח של ציבור וכיו"ב, למרות שאין לזה התאמה עם כל מה שתמצא אצל יחיד פלוני. ומותר לדבר על זה. אבל זה לא דבר שאפשר לראות ברור, כל אחד באותה חברה עצמה יתאר אותה בתיאור שונה לגמרי. ומותר לכל אחד לומר את התיאור שהוא רואה, רק שצריך להיות ברור שאין יומרה לומר זו האמת היחידה האמיתית האובייקטיבית וכל מי שיהיה בתוך החברה הזו זה מה שהוא ימצא.
למשל בחור שואל עצה מאדם מבוגר ומנוסה ובקי האם כדאי לו ללכת לישיבה פלונית, ואותו מבוגר אומר לו האווירה שם מאוד תחרותית והישגית, והאופי שלך לא מתאים לזה. ויבוא בחור אחד מאותה ישיבה וישאל אני הישגי ותחרותי? בכלל לא. ויש לי חברים וגם הם לא, ומאוד נינוח ורגוע כאן. להסיק מזה שאסור לתת עצות כאלה נראה לי לא נכון. אבל כן יש להסיק שאין לסמוך על עצות כאלה כתורה מסיני, זו התרשמות של מישהו אחד, ואין ספק שאם נמשיך לשאול אחרים נשמע דעות אחרות ואין שום סרגל שיכול להכריע בזה. בכל אופן אם אותו בחור ישאל כמה מבוגרים, ויקבץ את התשובות ויתאים אותן לאופי של כל מבוגר שאמר, אולי למרות שהוא יודע ששום תשובה אינה אמת ברורה, יהיה לו קצת יותר חומר שעליו הוא יוכל לבסס את שיקול דעתו או לפחות את מה שנדמה לו שהוא מתרשם.
בכלל שיח אישי של בני אדם על החיים, וחתירה לבירור אמת מדוייקת, אלה שני דברים שונים מאוד מאוד. ועדיין זה לא אומר שלא לקיים שיח אישי.