105 – לאדם ששרוי בחרדה

מתוך מכתב

השאלה היתה על מי שיש לו מחשבות מתמידות על המוות ומה שאחרי המוות וזה גורם לו חרדה

מה שכתבתי לא בא להחליף עבודה רצינית עמוקה וארוכה על העניין הזה. זה עניין רפואי, יש בו משום פיקוח נפש ממשי וגמור, צריך בהכרח להעזר במי שיודע לעזור במקרים כאלה, בעל מקצוע, שיכיר מקרוב, ויעזור מקרוב, יושיט יד ממש.

כמובן מה שדובר בעיקר הוא הצורך למצוא טיפול, שזה עניין קשה מאוד למצוא מישהו שמתאים ומועיל.
רק לטווח קצר מאוד כתבתי מעט מילים ל"עזרה ראשונה" לפי מה שהיה נדמה לי שהרגשתי לגבי אותו אדם שאני מכיר מעט. אני מעתיק כי זה אולי יכול להועיל למישהו, אבל אני מדגיש שדברים כאלה מצריכים טיפול אישי מקצועי ולא די במילים יפות.

.
זה מה שכתבתי לו:

"העולם טוב, הקב"ה טוב, רק את זה יודעים בטוח. כל השאר אין לנו שום מושג בכלל.
אבל כשהמחשבות רצות, הם רצות. הם תמיד ימצאו משהו מטריד לחשוב.
פעם הייתי מוטרד ממחשבות על הספה שהיא כבר חורקת ואולי תישבר ואצטרך לקנות ספה חדשה ומה יהיה.

חייבים לעצור את הגלגל הזה של מחשבות.
כמו בשיר
"אשכב על הגב
אתהפך על הבטן
והמוח רץ"
יש אנשים חכמים מאוד שחיים כמו סוס או תוכי או דג. בלי לחשוב כל הזמן.
ןיש מטומטמים שכל הזמן חושבים שטויות.
צריך לנסות בכח פשוט לעצור את הריצה הזו של המחשבות. לשבור את הכח הזה. כמו כלב עצבני נותנים לו מכה על האף והוא נרגע.
תנסה להקשיב לגוף, כי הוא לא חושב. להרגיש אותו, איפה מכווץ, איפה קר או חם או עייף וכו'. לאהוב אותו, זה אתה. לא המחשבות. הגוף זה דבר שקט, כמו סוס. זה אתה, החלק הנורמלי שלך, תקשיב לו ותאהב אותו, ותקבל ממנו את השקט מהמחשבות.
זה מאוד קשה אבל זה מלחמה על החיים. זה תלוי בעיקר בך. זה כמו גמילה מעישון, להיגמל מהמחשבות.
"

 

 

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 105 - לאדם ששרוי בחרדה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על 105 – לאדם ששרוי בחרדה

  1. nirstern הגיב:

    מתוך מכתב, בעניין שונה אבל יש קצת שייכות:

    מה שאני מנסה לזכור במצבים כאלה, אני חושב שאתה כבר עושה, לנסות להיות עם זה, להישאר עם המקום הזה, לנסות לתת אהבה לחלק הפגוע.

    צריך לתת לעצמך גם זמן ולגיטימציה לברוח מזה למשהו שמסיח את הדעת, כדי לנוח, לשמור על הכוחות, אבל כמה שיש כח לרחם על עצמך, להיות עם התחושות.

    פעם סבלתי כאב פיזי די חזק. הרגשתי שזה בלתי נסבל, בלחץ חיפשתי תרופות וטיפולים ולא מצאתי שום דבר שעזר. ואז מתוך היאוש והחרדה פתאום נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי, בסדר, יכאב לי. אני מקבל את זה. מפסיק לטפס על הקירות. משתחרר מהלחץ שאומר שאני לא יכול לסבול את זה.
    כמו מי שתלוי מעל תהום ומחזיק ענף. וכבר נגמר לו הכח והוא מגייס כח שאין לו, מתוך לחץ וחרדה. ואז פתאום הוא מבין שאי אפשר להחזיק ככה הרבה זמן, ומוותר על הלחץ. אז אני אפול לתהום, בסדר, קיבלתי, השלמתי, אני עוזב את הענף.

    והתמסרתי לכאב, והוא באמת כאב, אבל נשמתי, חייתי, חלק מהכאב היה הפחד שלי ממנו, הכיווץ, התחושה שזה לא נסבל, שאי אפשר. כשהשלמתי עם העובדה שזה בלתי נמנע, משהו הוקל.

    וגם היתה לי תחושה שהפחד שלי מהכאב הוא לא משהו יפה שיש להתגאות בו. גבר אמיץ לא היה עשה עניין. יש כאבים הרבה יותר חזקים. אני סתם פחדן עלוב. וניסיתי לחשוב שזה יפה שאני מפחד. חמוד. כמו תינוק. שאני מחובר לתינוק שבי, וזה יפה וטוב, זה הישג. ניסיתי לאהוב את מה שבי שמפחד, לראות בו יופי, לאהוב אותו. זה עזר לי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s