104 – על חוסר הריאליות של התורה

מתוך מכתב:

לשון השואל:

"כבר הרבה זמן מציק לי העניין של חיבור התורה למציאות כו'.

המחשבה הייתה שהתורה בעצם מצד עצמה אמורה להתחבר עם המציאות הריאלית אלא שאנו קלקלנו את הענין ועלינו האשמה.

כיום לאחר שקראתי הרבה בתפיסה התנכית
בכל הקשור לתיקון הנהגת העולם משטר כלכלה ביטחון וכו' עולה הרושם שבעצם התפיסה התנכית לא ריאלית א"א להנהיג הנהגה מדינית אזרחית לפי המודל שבתורה בדברים הכי בסיסיים כגון עונשי קלים בגנבה וגזלה מחד ועונשי מיתה קיצוניים מאידך וזה רק דוגמא.
וגם במציאות ההיסטורית כמעט שלא היה זמן של שלטון יהודי חופשי ועצמאי שעבד הלכה למעשה בתפיסה התורנית של הנהגה.
כפי שברפרוף קל בתנ"ך אנו רואים שרוב הזמן ורוב העם לא הלך בתלם.
א"כ במילים פשוטות התפיסה ההנהגתית התנכית לא ריאלית.
מסקנה זו מעלה הרהורים מאוד קשים למה הסיפור כאן ואיך זה יכול להיות שכל מה שכתוב בתורה פשוט נכשל.
וכשזה כן מצליח זה כבר מחמת הניתוק מהמציאות כמו הפרצוף של הציבור החרדי.
הסוגיא הזאת גם צפה בהקשר האקטואלי הארצישראלי מדינת הלכה כו' שכל אחד מבין שמעבר לכך שזה לא ריאלי זה פשוט חורבן."

עד כאן לשונו.

.

.

מה שכתבתי על זה:

אני גם חשבתי על זה. לא ראיתי בעיה בכך שהכל נכשל תמיד.
אם התורה היתה מציעה דרך שהיא ממליצה עליה כעל מתכון להצלחה, והיינו רואים במציאות שזה לא עובד, אז היתה קושיא על התורה.
אבל אם התורה בעצמה כותבת איך דרך התורה והמצוות והטוב ויר"ש תמיד נוחלת מייד כשלון חרוץ, אז התורה בעצמה מלמדת שזה כך במהות. ומעתה זו לא קושיא ולא משהו קשה או מטריד, אלא סתם משהו שצריך להבין כמו כל סוגיא.
אדם הראשון חטא. אמרו עליו גם שהיה מין ומושך בערלתו וכו. והוא הרי נברא, קרבת ה' שאין לשער. קין והבל היה רצח. מאוד מהר הגיעו למצב של דור המבול, התחתית הכי שפלה. ודור הפלגה וכו'. ובמצרים כמעט נשכח לגמרי העיקר של אברהם. ומייד אחרי מתן תורה עגל ולחזור לקישואים במצרים ותאווה ומרגלים וכו'. ובזמן השופטים רוב הזמן חטאו, ואפילו בני עלי, ומייד אחרי דוד ושלמה המלכות הידרדרה מאוד. והגלות הראשונה לא הועילה הרבה לתקן ובבית שני המצב הרוחני של כלל העם היה גרוע מאוד.
מתחילת הבריאה הכל בתמידות נופל ונכשל מהר מאוד ובאופן קיצוני. אין דבר אחד שמצליח. מאמצים כבירים של תוכחות נביאים, מנהיגים דגולים, עונשים נוראים וגלות, או שכר של ארץ זבת חלב. שום דבר לא מועיל כמעט בכלל.
זה התורה עצמה מספרת ומלמדת, לא מישהו מבחוץ שעושה ביקורת. היא מלמדת אותנו שזה כך.
.
מה שכתבת בזה מצד הפנימיות נראה לענ"ד מסתבר, אולי הכי מסתבר ממה שאני יכול לחשוב עליו. אבל זה קצת נשמע לי כמו בהדי כבשי דרחמנא. אני משתדל לא לנסות לפענח את מהלכי הבורא הכלליים בהיסטוריה. כי זה המצוות שלו ולמה לי ללמוד אותן. אני מעדיף לחפש איפה המצווה שלי בזה.
אולי מבחינתי הביאור הוא שהתורה לא אומרת לי: הנחתי אותך על מסלול סלול וכבוש, דרך ישרה וטובה, אתה רק צריך לצעוד בה ישר והכל יהיה טוב.
אלא התורה אומרת לי: ציירתי אידיאל נפלא שאי אפשר להשיג אותו. הוא לא ריאלי. זה מה שהתורה עצמה אומרת על דרך התורה, שזה בלתי אפשרי, לא ריאלי.
ועכשיו תתמודד. זה כמו משימה לטפס על צוק חלק ישר וגבוה מאוד.  תטפס על הקירות, תיפול, תקום, ושוב תיפול. תחטוף מכות בלי סוף, תתייאש. תחפש. תבכה. מתוך ההתמודדות עם מה שאי אפשר, התמודדות לחיים ולמוות, תלמד ותשיג השגות שלא חשבת שאפשר להגיע אליהן, תגלה בתוכך דברים שלא ידעת שקיימים. כמו שמסופר על אנשים שהתמודדו עם דברים בלתי אפשריים לגמרי. עולמך יתהפך מעיים חוצה, המחשבה תתהפך כך, כל המושגים ודרך המחשבה. תקיא חלב שינקת משדי אמך, תהיה כתות כמו זית כתוש, ייצא ממך השמן ואז אולי תבין משהו מועט מהתורה לאמיתו.
קפקא כתב:
"בכלל, לדעתי צריך לקרוא רק ספרים שצורבים ודוקרים. אם הספר שאנו קוראים אינו מעורר אותנו כמהלומה הניחתת על הראש, למה לקרוא אותו? כדי שיגרום לנו אושר, כפי שאתה כותב? אלוהים אדירים, הרי היינו מאושרים גם לולא היו לנו ספרים, וספרים הגורמים לנו אושר יכולנו, לו היה לנו צורך בהם, לכתוב בעצמנו. אבל אנחנו זקוקים לספרים הפועלים עלינו כמו אסון, ספרים המכאיבים לנו כמו מותו של מישהו שאנו אוהבים יותר מאשר את עצמנו, ספרים המעוררים בנו תחושה שגורשנו אל היער, הרחק מנוכחות אדם, כמו התאבדות: ספר צריך להיות גרזן המבקע את הים הקפוא בתוכנו: זו דעתי." (פרנץ קפקא, מכתבים, 27 בינואר 1903 )"
זה נאמר על ספרים שכתבו בני אדם, שיש בהם אמת מנקודת מבט אנושית קלושה חלקית מצומצמת ומרוככת. זה רק הד קלוש וחלש מהספר שנכתב אל בני האדם מנקודת המבט האלוהית שאין בה שום טשטוש וריכוך ושקר כלשהו. אמת מזוקקת. אש בוערת. הלא כל דברי כאש נאם ה'. כפטיש יפוצץ סלע. כפשוטו זה נועד לפוצץ לנו את הלב והמוח.
וכל הזמן תחיה בתחושת כשלון. בסוף מסכת סוטה, מדף מח והלאה עד סוף המסכת, מתאר תהליך של הידרדרות נוראה שמתחיל מחורבן בית המקדש, והולך ומידרדר באופן נורא. הכל נרקב, חרב, מתנבל. ומגיע עד תכלית החורבן והשפל בעקבתא דמשיחא. בית הועד נעשה לזנות, התורה נעשית עדרים עדרים והאמת נעדרת, אויבי איש אנשי ביתו. והרי שום אדם לא יכול לדעת אם הוא בזמן עקבתא דמשיחא, אלא שזו הסתכלות שנכונה תמיד על המציאות. וזה התחיל הרבה לפני חורבן הבית, שהרי החורבן של הקירות שרואים, מעץ ואבן, היה זמן רב אחרי החורבן הרוחני הפנימי שגרם את החורבן של קירות הבית.
תחושת הכשלון הנחרץ היא בעצם, היא תמיד, לא ייתכן אחרת, זה צורת חיי התורה ועבודת השם לכתחילה.
יש לנו הנחת יסוד שהתורה נתנה דרך ישרה ומעשית, ואם נלך בה ישר, מהר נגיע למצב שיושבים שאננים ומזמרים זמירות שבת והכל נפלא.
מצד אחד התורה כן אומרת מהלך כזה, ועם זה היא מראה לנו שלמעשה זה לא כך. כתוב שהיו יכולים ללכת ממצריים ישר, לקבל תורה והופ, מייד לחיות בארץ כמו בגן עדן. וכתוב כמה למעשה זה לא היה כך, וכתוב גם שהם היו דור דעה. כלומר לא שמישהו יותר טוב מהם כן היה מצליח. חז"ל אמרו על חטא אדם הראשון שהקב"ה בא בעלילה עליו, לא היה לו סיכוי להצליח.
אם משתחררים מההנחה שהכל הוא דרך סלולה, כמו במוסדות של חסידות, תלך בדרך והכל יהיה נפלא, אז המבט על החיים ועבודת ה' ומושגים של הצלחה, משתנים מקצה אל קצה. האדם נדרש להיות ענק, גיבור, מפרק הרים וטוחנם זה בזה, הופך את כל העולם על פיו, מחדש הכל מחדש. בורא עולמות. בודד, כמו בוראו. והכל רק כדי להגיע למדרגת אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים, כשאין שום דבר אחר. זה מדרגת אין עוד מלבדו, אחדות גמורה. זו התכלית. הכל קיים כדי להתפרק וכדי להסתיר את התכלית האחת הנעלמת הזו.
מי שמקיימים מצוות כמו כולם, לומדים כמו כולם, בונים קהילה תורנית לתפארת, חינוך תורני לתפארת, מוסדות צדקה וחסד נפלאים, הכל תפארת אחת גדולה. מחככים ידיהם בהנאה: הנה אנחנו, מוסדותינו, רבנו, מסורתנו, החינוך שלנו, דרכנו, החסד המופלא של קהילתנו, זכינו להקים מלכות שמים עלי אדמות, לתפארת.
כל פעם בא אחר ומנסה לבנות, בטוח שדווקא הוא יצליח במקום שמשה רבינו וכל השופטים והנביאים נכשלו. הם לא באמת נכשלו כי ידעו שאי אפשר שיהיה אחרת.
והקב"ה כותש אותם, שוב ושוב. לא כדי שיחכימו וישובו ויבנו לתפארת באופן שיצליח, שהרי כתוב אם תכתוש את האויל במכתש… לא תסור מעליו איולתו. והרי כבר אנו כתושים ועומדים מימי נוח ושעבוד מצרים וכל הגלויות וכו' וכו' ולא הועיל לנו. אלא שדרך התורה היא להיות נכתש תמיד. הכל תמיד נכשל, נרקב, הכל נמאס, הרב מתגלה כאונס נשים ו/או ילדים, או נלחם על המשרה והכבוד נגד הקרובים אליו בלי לברור באמצעים, או סתם רודף כבוד באופן חולני. אברכי החמד משחיתים זרע, נואפים, גונבים, מתעללים, משתררים, מתאכזרים, לעצמם ולאחרים. העסקנים מועלים, הפוליטיקה הפנימית אוכלת כל חלקה טובה. במוסדות יש גזענות ואפליה. סכסוכים ופילוגים אין קץ. רשע וצרות עין בין אדם לחברו, שנאה קנאה ותחרות. יש התאבדויות. נשירה של הנוער. התורה שלומדים היא סתם פטפוטים ריקים.  זה תמיד היה כך ותמיד יהיה. לכתחילה זה כך. הבורא שם את האדם בעמק הבכא לנסותו. בחושך הכפול כמו שכתב המסילת ישרים בשער הזהירות. ומשם האדם צריך למצוא את דרכו. מתוך החושך. להכיר בחושך, בעוצמת החושך. העם ההולכים בחושך, רק הם ראו אור גדול. והוא נסתר. רק מי שהתייגע וזכה זכה בו לעצמו, האחרים לא רואים שום דבר עד שלא יזכו לעצמם. הרעיון שרב או צדיק אחד יעמול ויזכה, והוא כבר יוביל אחריו את כל עמי הארץ אל האור הוא מופרך לגמרי, הוא היפך התורה. אף אחד לא פטור מהעמל והנסיון. קיצור הדרך של דבקות בצדיק, ציות לדעת גדולי התורה, הוא שקר מוחלט. משה רבינו לא הצליח בזה, ולענ"ד גם לא ניסה, הוא ניסה להדריך ולהוכיח וללמד, אבל לא להיות כמו רועה צאן לכסילים שיזכו רק בהליכה בהמית אחרי הרועה בלי מחשבה ייסורים חיפוש עצמאי, עמל ובחירה. אם כן למה הם בכלל נבראו. הם לא באמת כאלה כסילים כמו שהם עושים את עצמם, כמו שהם בוחרים להיות. מי שיכול לשאת אשה, להוליד ילדים, הרי יכול לחיות ביחסים. כך הוא יכול גם לחיות היחסים עם עצמו, וממילא מזה גם עם בוראו. הם יכולים לבחור ומחוייבים לשאת באחריות על עצמם.
המעשיות החסידיות על העם הפשוט שאין להם שום שכל וכל תיקונם להיות בהמה שהולכת אחר מי שנדמה לה כרועה, מי שמכר לה שהוא הרועה, הן שקר, והן היפך תורה ואנושיות.
יש בחז"ל שדייג אמר שאין לו די שכל ללמוד, ושאלו אותו איך אתה יודע לפרוש רשתות בדרך מחוכמת? בהלכות תלמוד תורה כתוב שאין שום תירוץ. מי שממש שוטה ופטור מכל המצוות מדין שוטה רק הוא מותר לו להחשב כילד שאחרים מובילים אותו.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, על חוסר הריאליות של התורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על 104 – על חוסר הריאליות של התורה

  1. Pri Megadim הגיב:

    ניר יקירי, ראש ישיבה ווירטואלית אהוב ויקר שלי,
    ניסחף אחרי מילותיך והגיגיך,
    מומרד…
    נילהב…
    תוהה…
    מאמין ולא מאמין.
    מאמין לערגתך ולא מאמין להצהרתך (שהתורה מהשמים
    ולא שהשמים מהתורה…האם זהו הפחד מללכת יותר מידי רחוק!?)
    מאמין לייחולך ולא תמיד לנחרצותך (אין לי דוגמה לנחרצות. אולי זאת השלכה
    אישית ממפגשים עם דמויות שייצגו בסמכותיות את העמדה החרדית ההלכתית,
    שאתה דווקא לא מייצג)
    מאמין לרצונך להידבק לאין עוד מלבדו
    ולא רוצה להיות מושפע מהליכתך, לפעמים, בדרך של האין (הפסימית)…

    נחזור לדבריך המאד מעניינים
    ונשאל : אם ההולכים בדרך התורה נידונים לכישלון מתמיד,
    כי אז מה עמדתך לגבי השאלה
    מה קודם למה:
    תשובה או גאולה?
    לפי העמדה שתשובה קודמת, אזי, בגלל שהדרך הזאת רצופה כשלונות,
    אף פעם לא תגיע גאולה?
    באהבה, פנחס

    • nirstern הגיב:

      תודה ר' פנחס היקר
      הדבר הכי חשוב זה שיהיה מישהו שיזכיר לא להאמין. המלכודת הכי מסוכנת זה שאדם יאמין לעצמו, יתפתה מהמילים של עצמו.
      יש סיפור של טולסטוי שקראתי לפני יותר מארבעים שנה והוא צרוב בי. הוא נקרא האב סרגיי. נזיר בעל מעלה רוחנית שהתבודד הרבה שנים בעבודה רוחנית נוקבת, בכנות ורצינות ועומק והתמסרות גמורה. הגיעה למנזר אצילה יפה ונבונה, עם שאלות תיאולוגיות, ונוצר פיתוי. זה מתואר ברוממות, בעומק פסיכולוגי כביר של טולסטוי, כמו יוסף ואשת פוטיפר, הוא נלחם עם השטן עצמו, וניצח. אני לא זוכר פרטים, אולי עקר עין לעצמו.
      אחרי כמה ימים הוא ראה את המשרתת עוברת, נערה מכוערת ומלוכלכת ולוקה בשכלה, ובא עליה בלי מאבק פנימי, כמו תיש על עז.
      לא המעשה חשוב, הרי לא קרה משהו באמת רע, רק שזה מעיד שהוא לא באמת האמין במה שהוא דיבר עליו. ולא היה יכול להיות לו מושג שהכל זה סתם מילים יפות.

      לפני כשלשים וחמש שנה קראתי על החפץ חיים, כמדומני בספר שכתב בנו. הוא אמר לר' אלחנן וסרמן שאסור להתווכח עם אפיקורס, כי הוא מאה אחוז אפיקורס, ואנחנו רק עשרה אחוז דתיים. ובויכוח הרוב יהיה לאפיקורסות.

      זה נחמד להשתעשע ברעיונות, אבל להאמין שזה באמת וברצינות – חלילה.

      לגבי השאלה שלך, לענ"ד תשובה אין פירושה להיות ילדים טובים שעושים מה שאמרו להם. זה קל, וזה שקר, כי הם מחונכים, מפחדים, הולכים עם העדר, מוסרים את האחריות על המחשבה לאיזשהו רב, לא באמת מבינים ורוצים.
      מה שכתבתי על הכשלונות, הכשלונות האלה לענ"ד הם התשובה שמביאה גאולה. אם אדם זכה לזכור לא להאמין לעצמו, זה רגע של תשובה. אין תפילתו של אדם נשמעת עד שישים עצמו בשר, שנאמר עדיך כל בשר יבואו. כשהאב סרגיי בא על המשרתת אז הוא היה ברגע של תשובה. כמו שכתוב קרוב ה' לכל קוראיו. יכול לכל? לכל אשר יקראוהו באמת. ברגע שהוא בא על המשרתת הוא היה אמיתי, בשר. זו תשובה, להיות אמיתי. הכשלונות מפרקים את השקר שאנחנו מתמכרים לו, ונותנים לנו רגע של אמת ותשובה. ואז חושבים הנה הייתי אמיתי, באתי על המשרתת, הייתי בשר, מצאתי את האפיקורס שבי, מי אמיתי וגדול כמוני. עכשיו אני קורא באמת וה' קרוב אלי. ושוב מתחיל מסע חדש, לזכות להשתחרר גם מהשקר הזה. אשרי מי שכל ימיו בתשובה.

      לפי זה התורה לא ניתנה כדי שיצייתו לה אלא כדי שייכשלו בה. חז"ל אמרו את זה בפירוש, שהקב"ה בא על אדם הראשון בעלילה. העליל עליו את החטא, הקב"ה ידע מראש שאין לו אפשרות להצליח. עשה מראש. הוא כבר הכין מראש את העונש שיבוא בתורת וודאי, כי לא בוראים מראש מה שאולי אין בו צורך.

      בשטחיות קוראים את זה שחז"ל מעיזים להיות אמיתיים ולהאשים את הבורא כשזו האמת. אבל חלילה, הבורא לא עושה רע ועוול ולא אשם בכלום. ככה זה צריך להיות. חז"ל רק לימדו איך לראות נכון, לא חלילה להאשים את הבורא בעוול.

      אם לוקחים את זה בשטחיות אז הותרה הרצועה, אעשה כל חטא ואיסור, כל עוול ורע, הרי זו התכלית האמיתית, הסודית, הידועה ליודעי ח"ן. זו היתה המסקנה של שבתאי צבי ויעקב פרנק. והם לא היו טפשים וריקים (וחלק מגדולי אותו דור כמו בעל כנסת הגדולה וכנראה לפי עדויות מאותו דור גם הט"ז ורבי נתן אדלר ורבי יהונתן אייבשיץ ואחרים קיבלו אותו). הם הפכו את הדברים, הם הפכו את העברה להצלחה כיוון ששם התשובה והאמת, אבל אז כדי להיכשל (ודווקא הכשלון הוא התכלית והתשובה) צריך דווקא לשמור את המצוות. להישאר קטן ופשוט ובשר. לא סתם קטן אלא קטן שיכול לעוף אבל לא עף כי אינו מאמין בעצמו. "אדם ובהמה תושיע ה'", אלה בני אדם שערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה. קל להתבלבל.

      • primegadim הגיב:

        האם אתה תופס את התורה כבית ספר לחניכה רוחנית?

        • nirstern הגיב:

          אני מוצא בתורה תמונה של החיים כמו שהם. כמו בכל ספר שנכתב מתוך התבוננות צלולה.

          חז"ל אמרו צדיקים במיתתם נקראים חיים, ורשעים בחייהם קרויים מתים.

          הרשעים מלאים תשוקה, תנועה, נפילות ונסיונות להמשיך, כוונות טובות, צער. רעב נפשי. הרשעים כים נגרש השקט לא יוכל. לכאורה זה החיים לאמיתם. אבל כתוב שזה רק כמוץ אשר ידפנו רוח. לך תמצא למה זה רק מוץ ואיפה זה שתול על פלגי מים ולמה.

          נדמה לי שהחיים עצמם מחייבים את החיפוש הזה, מה חיים ומה לא. בעיני התורה היא כמו מפה, התכלית היא ההליכה בשטח, החיים. כמו בניווטים של פעם, שלפעמים המפה מבלבלת כי נדמה לך שאתה יודע איפה אתה על המפה וזה לא, ואתה עולה ישר על מארב. ובכל זאת משתמשים במפה. על החיים אולי אפשר להסתכל כעל חניכה רוחנית, שלא מסתיימת. התורה זה כמו תוכנית הקורס שמחלקים כשנרשמים.

  2. primegadim הגיב:

    בשבוע שעבר היה יום הפטירה העשרים וחמש של הרבי מלובביץ,
    זכורה העובדה שהוא לא עלה לארץ בגלל התנגדותו לציונות החילונית
    ובכך הוא היה בר פלוגתא לתפיסה שייצג הרב קוק:
    ציונות כאתחלתא לגאולה.
    אם כך שתי התפיסות המתנגדות היו על :
    תשובה רוחנית קודמת לגאולה לעומת גאולה קודמת לתשובה רוחנית (היות
    שבתנועת הגאולה הציונית טמונים זרעים רוחניים שהם האתחלתא…)
    אך צחוק עשו לנו המוני חסידי חב"ד המשיחיסטים שהכתירו את הרבי המת כמשיח חי,
    אם כך הגאולה מבחינתם כבר הגיעה כשיש משיח!
    השאלה היא, האם לדעתך, יש בתורה איזשהם כיוונים/כוונים שיכולים לכוון אותנו
    בתנועות הללו, או שכל ההשקפות הללו הן רק פרי מוחנו ומייצגים דעות פוליטיות ואנושיות בלבד,
    והתורה נשארת להיות תוכנית לקורס ההתמודדות עם החיים,,,

    • nirstern הגיב:

      בלי להאריך במקורות, לענ"ד מה שכתוב על זה שלאף אחד לא יכול להיות מושג. רק אחרי שזה יקרה נדע.
      כמו למשל שבחור רווק ירש באורח פלא ונס תנור אפייה, ומתחילה חקירה אם זה אתחלתא דחתונה. עד שלא נראה עוף ותזמורת לא נדע.
      זו לא עמדה פסיבית, הבחור יכול להיות מאוד פעיל בכיוון גם בלי לדעת אם כבר יש אתחלתא או לא.

      כל השאלות לא תלויות בזה. בלי קשר לאתחלתא דגאולה אפשר לדון האם להיבדל מהחילונים הכופרים הרשעים או לקרב ולאהוב ולא לשפוט. קיום יישוב א"י, שלטון בה, עלייה אליה, אלה שאלות הלכתיות על מצוות יישוב א"י ושאלות הלכתיות על פיקוח נפש גשמי ורוחני, וכלכלה ופוליטיקה וכו', שיש בהן פנים לכאן ולכאן, ואסור ואין מקום וטעם לערבב בשיקולי הלכה כאלה ניחושים לא מבוססים על אתחלתא דגאולה, שזה לא מושג הלכתי ולא מעלה ולא מוריד להכרעות מעשיות כלשהן.

      הדייקנים אמרו שהוא "בחזקת משיח". אני מאוד מהדר ומדקדק במצוות "שנא את הרבנות", דבק בה כל היום ומחבב אותה ("אהב את המלאכה" יותר קשה לי, זה סותר את העצלות), ואצלי כל מי שיש לו בגדי רב ונקרא רב ומתנהג כרב, הוא בחזקת אינשי דלא מעלי, או בחזקת אינשי דלא נורמלי, עד שיוכח אחרת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s