102 – על גדרי תלמוד תורה ובעיקר על לימוד תנ"ך

מתוך מכתב
(השאלה היתה על לימוד תנ"ך, האם יש בזה עניין מיוחד, והאם לא טוב עושים שלא לומדים):

מצד החיוב ההלכתי ללמוד תורה מספיק שמע ישראל או כעי"ז פסוק אחד ביום או מעט יותר ובכל אופן זה דקות ספורות.
יש עניין לחיות חיים של לימוד תורה. זה לא חיוב הלכתי, אלא צורת חיים של מי שרוצה להיות קרוב לבורא עולם בדרך של עסק בגילוי חכמתו ורצונו שגילה בתורתו, שזה כנראה הדרך הכי מובחר ונעלה מכל הדרכים של חיים שמקרבות את האדם לבוראו (ויש הרבה דרכים שונות ובכולן אפשר להתקרב, ולכל אחד יש דרך שמתאימה לו יותר ולא לכל אחד זה דווקא לימוד. לגבי מי שאין דרכו לימוד יש מאמרי חז"ל שאומרים שאינו פחות במעלתו כלל מלומדי תורה ואפשר שעדיף עליהם, כמו מ"ש על רבי אלעזר בן דורדיא במסכת עבודה זרה דף יז, ועל הני תרי בדחני ואבא אומנא ועוד אחרים בתענית כא ב. וכנראה מה שיש מאמרי חז"ל על כך שהלימוד הוא הדרך המובחרת להתקרב לה' זו באופן כללי, אבל יש יחידים שיכולים להתקרב בדרכים אחרות לא פחות ואף יותר). מצד אחד כל כך החמירו בביטול תורה, אפילו רגע מועט, ומצד שני אין שום עברה ושום חסרון אם אדם עובד למחייתו כל היום, וכש"כ עוסק בחסד או כל כיו"ב ודי שיקרא קריאת שמע או כעי"ז ויוצא חובת מצוות תלמוד תורה. אין חיוב הלכתי לחיות חיים של לימוד תורה, אבל מי שנכנס לזה כבר מחוייב. יש אנשים שנכנסו לתורת הסוד ועוסקים בה בקדושה וטהרה, והדרישות מהם יותר חמורות. יש דברים שבשבילם נחשבים עברה ויש בהם עונש חמור, ולכל אדם זה היתר גמור. ואע"פ שבלי ספק יש היתר גמור לכתחילה לא להכנס לסוד. כך אע"פ שיש היתר גמור לכתחילה לא להיות לומד כל הזמן, מי שנכנס לזה יש ממנו דרישות שילמד ברגש הנכון, באהבה ויראה ורתת וזיע, וכעומד תחת הר סיני, ואז ירגיש שלבטל תורה זה הפסד שאין ערוך לו. מי שלומד שלא באהבה ויראה ורטט וזיע חוטא חטא גדול. אם אתה לא מרגיש שייכות ללימוד אז תאמר פסוק בבוקר ובערב ודי בזה. אל תכנס אל הקודש, מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי. כמו שלא חייב להכנס לבית הכנסת, אבל אחרי שנכנס חייב לנהוג שם בכבוד ומורא. מי שהוא לומד תורה ומבטל מלימודו זה היפך אהבה ויראה ורתת וזיע, זה כמו באמצע מעמד הר סיני לפטפט עם מי שעומד לידו על דברי חולין. זה זלזול וקלות ראש לכן יש על זה עונש גדול וחיוב גדול  (אלא כמובן אם מבטל לשם הבריאות הנפשית וכיו"ב צורך שאינו משום זלזול). אבל מי שלכתחילה לא נכנס לזה, אין עליו שום תביעה.
בעניין הזה של חיים של לימוד תורה, שזה לא חיוב הלכתי, יש צד של ידיעת התורה כפשוטה. לדעת מה כתוב.
ועוד יש צד להתעמק ולהבין.
בחלק של להתעמק ולהבין אין חילוק בין חלקי התורה. אדם יכול ללמוד פסוק אחד או משנה אחת או מימרא אחת כמה שנים, ובעומק ההבנה שלו להגיע מזה להלכה ולסברא ולסוד ולמוסר ויר"ש וכיו"ב כל מה שיש בתורה. כשנכנסים לעומק אז מכל מקום בתורה מגיעים להכל. בחלק של הבנה הכל הוא לפי מה שליבו חפץ, ואין שום נפק"מ איפה ללמוד וכמה להספיק וכיו"ב.
מה שאמרו שישלש אדם מקרא משנה ותלמוד זה שייך רק לחלק של ללמוד כדי לדעת מה כתוב. החלק של ליגמר איניש, כי בחלק של ההבנה אין חילוק בין כל מה שהוא תורה.
מה שאמרו שאין אדם למד אלא במקום שליבו חפץ זה בפשטות שייך לחלק של להבין ולהתעמק. אחרת היה קשה על זה ממה שאמרו לשלש במקרא משנה ותלמוד. ובוודאי הבנה והתעמקות צריכים חפץ הלב.
אחרי שמה שאמרו לשלש ימיו במקרא משנה ותלמוד זה לא חיוב הלכתי, אלא רק שכך ראוי, יש שמרשים לעצמם בזמננו לא ללמוד כמעט בכלל לימוד בקיאות, וללמוד רק בעיון. ולענ"ד זה נכון.
בימינו קשה לאדם להבין למה הוא משנן דברי תורה בלי להבין. הרי הכל כתוב, ואם אני עוסק בסוגיא יש ספרים רבים שמביאים את כל מראי המקום החשובים שצריך לדעת. קשה לעשות משהו בלי להבין למה זה מועיל. לכן גם שוכחים מאוד. אולי גם איבדנו את היכולת להרגיש טעם בעבדות פשוטה לבורא באופן כזה.
אני לא עוסק בלימוד בקיאות בשום חלק של התורה, כי זה משאיר לי בזכרון דברים לא נכונים, כמעט כל דבר שלומדים בלי עיון היטב מבינים היפך מההבנה הנכונה. ואני מהר מאוד שוכח הכל חוץ מהטעויות, להן יש סגולה להישאר בזכרון, הן קיבלו ברכה וברית כרותה להן: שבשתא כיוון דעל על.
וגם זה אצלי מעיק ומכביד ומעייף וכו'. אם זו ההרגשה כבר עדיף לחפש נתיב אחר להתקרב אל הבורא ולא לימוד תורה.
ראיתי אנשים שלמדו הרבה בקיאות. יש מוסדות חינוך של הרב זילברמן שמלמדים לפי שיטת הגר"א כפשוטה ומלמדים בקיאות את הילדים כמו שצריך. לומדים תנ"ך משנה וגמרא כמה שנים בעמל גדול ושינון רב ונבחנים על זה ויודעים היטב. וראיתי הרבה מבוגרים שעמלו על בקיאות ולגמור את הש"ס וכיו"ב. ממה שאני ראיתי, לא היה לי נחת כלל. לפי מה שהיה נדמה לי שאני מרגיש, במקרים שראיתי, המניע הנפשי לעשות את זה, הסיפוק והשמחה שבזה, הם חיצוניים. יש בזה כבוד ותחושה שאני תלמיד חכם באופן שאף אחד לא יכול להכחיש. אני סיימתי ש"ס שבע פעמים, אין בעולם מי שיכול להכחיש את הגדולה שבזה. מי שמעיין ולומד עשרה דפים בזמן שלם, אין הוכחות שהוא גדול בתורה, מי שסיים שבע פעמים ש"ס אין שום ספקות בגדלותו. אפשר לספור את גדלותו, יש לזה כמות. כמו עגבניות שמוכרים בשוק לפי משקל. הסיפוק מריבוי הבקיאות ממה שראיתי הרגשתי שהוא משביע את הנפש ולא נשאר רעב ללמוד בעיון, מאבדים את התחושה שבלימוד בקיאות עוד לא הבינו שום דבר. לי מאוד קשה ללמוד בקיאות, כי צריך כבר להפוך דף, ואני מרגיש שבכלל עוד לא התחלתי להבין את הדף הזה ואיך אהפוך דף. כאילו שמו לי בצלחת מנה טעימה, ולפני שהספקתי לטעום כבר לקחו אותה. אבל אם אאנוס את עצמי שוב ושוב להפוך דף לפני שהבנתי, בסוף תכבה בי ההרגשה שעוד לא הבנתי כלום, ואדמה כאילו הבנתי קצת, נעשה כאילו כמו שכתוב זה הפירוש, זה מה שיש להבין, וזה נזק עצום ונורא. האדם נהיה מזה מה שאמרו  ב"מ ל"ג ב' שונאיכם אלו בעלי משנה. האדם במהות שלו נעשה שטחי וחיצוני.
למדתי עם אברכים טובי שכל שהתחנכו כך, וידעו הרבה בקיאות, וכשהקשיתי קושיא עמוקה ודקה על מה שכתוב, הוא לא הבין מה הבעיה, למה בכלל לחפש להקשות, ולמה להתעסק בקושיא כזו דקה. הרי אפשר לקרוא את מה שכתוב ולהבין אותו כמו שכתוב והכל מאיר וברור ובוא כבר נעבור הלאה. ובלי קושיות נכונות שבוקעות את המעטה החיצוני לא מגיעים לעמקות ולפנים. זה כמו אגוז שצריך לקלף, כמו חספא שצריך לסלק ולהגיע למרגניתא, לצורתא דשמעתתא, והקושיות זה המפצח אגוזים שסודק את הקליפות.
ואחר כך מגיע זלזול למי שלומד בזמן שלם רק עשרה דפים. וראיתי אנשים שכל ימיהם למדו בעיון רב רק עשרה דפים בזמן שלם, והם בקיאים היטב, כי כשלומדים סוגיא בעיון ממילא מסתכלים בהרבה דברים מסביב לצורך ההבנה, וזוכרים היטב, ואיכשהו זוכים מתוך ההבנה להגיע גם לידיעת תורה רחבה.
 מי שבאמת לומד בעיון מבין למה הוא לומד, הוא רוצה להבין והוא עמל להבין, וכמה זמן שלוקח לוקח. והוא עניו כי הוא רואה כמה קשה להבין וכמה אחרי כל העיון רואים שיש עוד כל כך הרבה שלא הבנתי. והתשוקה להבין שייכת בנפש לתשוקה להתקרב לבורא ולאמת, יותר באופן קרוב ושייך מהתשוקה לדעת כל מה שכתוב (שלרוב היא לא באמת תשוקה פנימית, ולומדים כי משתוקקים לתוצאה שהיא שאני יודע הרבה, לא שהלימוד בבקיאות בעצמו אליו התשוקה, אלא הוא רק כלי, בהרבה פעמים, כמובן יש יוצאים מהכלל).
ילדים לא שייך אצלם לימוד בעיון, אבל לענ"ד גם לא צריך להעמיס עליהם בקיאות ושינון מייגעים, זה יכול להרוס הרבה, אלא שילמדו בהנאה מה שנעים ומעניין להם לפי גילם. כי לפי זה גם אצלם הלימוד הוא רק במקום שליבו חפץ. אם לי קשה ללמוד בקיאות כראוי באופן שאזכור ואוכל להשתמש בידיעות האלה, ואני מרשה לעצמי ללמוד בשמחה ונועם רק מה שליבי חפץ, כל שכן שכך אני צריך לנהוג עם הילד שלי. אסור להחמיר עם הילד בפרומקייט ויר"ש יותר מאשר עם עצמי.
ממילא אין נפק"מ מה הם לומדים, כי זה לא לימוד שיישאר להם מזה ידיעה טובה של בקיאות וידע שיזכרו וישתמשו בזה, אלא זה רק לפי גילם מה שליבם חפץ ומשמח אותם.
לפי זה מה שאמרו לשלש ימיו במקרא משנה ותלמוד לא מחייב בזמננו, כי זה חלק מהעניין של ליגמר איניש והדר ליסבר. לפי מה שנלענ"ד שאצלנו שייך רק "למד במקום שליבו חפץ", מי שמרגיש שתנ"ך זה מה שהוא רוצה, אז אדרבה שילמד. ומי שליבו חפץ לא ללמוד תנ"ך לענ"ד אין בזה שום חסרון.
מה שאמרת בשם הרב מיכאל אברהם שלא ראה שלימוד תנ"ך משנה את מי שלמד, זה בגלל שלמדו כי "צריך". כי ראוי ויש עניין וכיו"ב. לרוב האנשים שהוא מדבר עליהם מדובר באנשים שלומדים סוגיות בעיון בחפץ ליבם, כל אחד במקצוע שמעניין אותו, ובגלל שחשבו שיש עניין מיוחד דווקא ללמוד תנ"ך למדו תנ"ך. עזבו מה שליבם חפץ ולמדו משהו רק כי יש עניין וצריך וראוי ו"לא בסדר שלא לומדים תנ"ך" וכיו"ב. מי שלומד כך בכל מקצוע בתורה שום דבר שילמד לא ישנה אותו לטובה, ויש צד גדול שלהיפך. מי שלמד תנ"ך בגלל שליבו חפץ דווקא בזה, אז מה שתורה יכולה לשנות את האדם זה מסתמא שינה אותו. אבל זה לא שכיח.
יש שאומרים שתנ"ך זה היסוד, אבל צריך להבין. אם למדתי שיואב בן צרויה עשה מלחמה עם בני עמון, וארם באו לעזור להם, והוא שלח את אחיו אבישי בן צרויה להלחם עם ארם וכו' וכו', האם זה בדווקא יותר מכל לימוד אחר יסוד האמונה והיראת שמים או יסוד ידיעת התורה. אם אני רוצה ללמוד פרק כזה בעומק, בעיון, לא רק מה שכתוב כפשוטו אלא תוכיות הדברים, איך עושים את זה? לי אין דרך לימוד. אלא אם כן יש פסוק שמובא במורה נבוכים או כיו"ב והוא מבאר אותו אז אני יכול למצוא עומק והבנה בפסוק.
יש שיאמרו שהלכה למעשה זה היסוד, ויש שיאמרו שהלכות יסודי התורה זה היסוד, ויש שיאמרו שמשנה זה היסוד כי תושבע"פ היא יסוד התורה של ישראל והמשנה היא יסוד התושבע"פ, ויש שאומרים שללמוד שערי יושר או חידושי רבי חיים זה היסוד, כי מזה לומדים איך לחשוב ואיך להבין בכל מקום בתורה וזה פוקח עיניים עיוורות לראות, ויש שאומרים שלימוד מוסר זה היסוד כי מידות ויר"ש לפני הכל, ויש שיאמרו שסוגיות הגמרא זה היסוד כי כך כבר נהגו מדורות רבים ור"ת הצדיק המנהג ואמר שבתלמוד יש הכל, וכו' וכו'. לענ"ד גם בשאלה מה היסוד של הלימוד הולכים אחרי מה שליבו חפץ.
.
.
.
.
המשך ממכתב נוסף
השאלה היתה על הנוסח של התחלת הלכות תלמוד תורה של הרמב"ם שמתחיל מייד ממי פטור מתלמוד תורה, עוד לפני שאומר שיש מצווה.
.
.

כמדומני, זה צריך בדיקה, שברוב המקומות בהתחלת הלכות, הרמב"ם מתחיל בהבאת המקור למצווה, ולפעמים הגדרה מאוד כללית על מהות המצווה. ויש מקומות שהוא רק אומר יש מצוה כזו וכזו ומתחיל לפרט את הדינים.

יש כמובן יוצאים מהכלל רבים, בכל התחלת הלכות יש ללמוד למה הוא מתחיל דווקא מהמקום שבו הוא מתחיל. בכל מקום יש בזה נושא בפני עצמו, אין כלל קבוע, וזה תמיד מעניין לחשוב על זה.

בכלל הסדר ההגיוני של הלכות מסויימות ברמב"ם, אינו לפי כללים קבועים. למשל מתי הוא מפרט מי חייב ומי לא, וכיו"ב, לפעמים זה בהתחלה לפעמים באמצע ולפעמים בסוף. וודאי זה לא במקרה, אלא כל מצווה יש לה מהות משלה וסדר פנימי שמתאים לה לפי העניין שלה. והרמב"ם נאמן למהות העצמית של המצווה ומתאר אותה לפי זה, ולא מנסה לעשות רציונליזציה מוגזמת שמוציא התא החיים והתוכן מהתיאור של המצווה.
במנחות צט ב נאמר שדעת רבי אמי "אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצוות 'לא ימוש'".. יש שם עוד כמה דעות ונראה שהרמב"ם פסק כרבי אמי, וכן כתבו במפרשים.
שכתב בפרק א מהל' ת"ת ח':
"כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה."
לא כתוב כמה זמן. רבי אמי אומר פרק אחד, לא כתוב איזה פרק ומה האורך של הפרק. לענ"ד משמע ברבי אמי שצריך ללמוד עניין שלם כלשהו שיש לו תוכן מוגדר. לא חשוב אם גדול או קטן. לא מספיק לומר קריאת שמע או פסוק אחד בלי ההקשר שלו. אבל הרמב"ם לא פירש כך, אלא לדעתו מספיק שיישב זמן מה ללמוד וגם אם הפסיק באמצע העניין זה סדר. הרמב"ם מפרש "פרק" במובן של זמן. כמו בשלושה פרקים בשנה או הגיע לפרקו וכיו"ב. "פרק" פירושו חתיכה של משהו. זה יכול להיות חתיכה של טקסט, כמו פרק ראשון בהלכות תלמוד תורה, או חתיכה של הבנת עניין, כמו לתת רווח בין פרק לפרק כדי להתבונן בתוכן שלמדנו, ויכול להיות חתיכת זמן.
.

כתבתי שיש דין הלכתי ללמוד רק פרק אחד ביום ובלילה, ויש עניין ללמוד כל הזמן כדרך חיים של עבודת השם. הרמב"ם לא כותב כך. בפרק א הלכה ח' הוא כותב שהחיוב הוא לקבוע זמן. משמע שגם שתי דקות זה בסדר. אחר כך שם בהלכות יא-יב הוא כותב:

"הלכה יא
וחייב לשלש את זמן למידתו, שליש בתורה שבכתב, ושליש בתורה שבעל פה, ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך הוא עיקר המדות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה, וענין זה הוא הנקרא גמרא.
הלכה יב

כיצד היה בעל אומנות והיה עוסק במלאכתו שלש שעות ביום ובתורה תשע, אותן התשע קורא בשלש מהן בתורה שבכתב ובשלש בתורה שבעל פה ובשלש אחרות מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר, ודברי קבלה בכלל תורה שבכתב הן ופירושן בכלל תורה שבעל פה, והענינים הנקראים פרדס בכלל הגמרא הן, במה דברים אמורים בתחלת תלמודו של אדם אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד לפי רוחב שיש בלבו ויישוב דעתו."

אם הוא לומד שתי דקות ביום איך יוכל לשלש כמו שכתוב בהלכות יא-יב להבין ולהשכיל אחרית דבר מראשיתו וכו'? והוא כותב "חייב לשלש את זמן למידתו" ולא שמומלץ לשלש.
לכן נראה שכוונתו שבכלל המצווה עצמה מבחינה הלכתית יש דין הלכתי ללמוד כל הזמן. אבל זה הרי כפוף לאפשרות. לא לכל אחד יש אפשרות ללמוד כל הזמן גם מצד תנאי חייו וגם מצד האופי שלו והמבנה הנפשי שלו, וזה פשוט שאין כאן כוונה לדכא ולחנוק את החיים הטבעיים האנושיים של האדם. לכן הפירוש של הדין ההלכתי הוא שצריך ללמוד כל זמן שאפשר. וכמה אפשר זה האדם בעצמו מחליט לפי עניינו. רק שיש גם חיוב של מינימום, שמחייב כל אדם בכל מצב לא לפחות מזמן כלשהו ביום ובלילה.
בהלכות תלמוד תורה פרק ג הרמב"ם כותב פרק "פיוטי" על דרך ספר מוסר שבא להראות את מעלת לימוד התורה לעורר את הלב והנפש לזה. כעין זה מצאנו בהלכות תשובה שהוא מאריך במעלת התשובה כמה האדם היה משוקץ וכעת כמה הוא חביב ואהוב וכו' (בהלכות עירובין אין פיוט ודברי מוסר לומר כמה האדם זוכה ואהוב על ידי שהוא עושה עירוב כהלכתו וכל כיו"ב). כי אין חיוב הלכתי מוגדר על התשובה עצמה, לכן צריך לעורר את נפש האדם כדי שימצא בתוך נפשו את ההתעוררות לשוב, וכך אחרי שההלכה של תלמוד תורה נתנה לאדם רשות לקבוע כמה זמן ביום הוא ילמד, ומותר לו להחליט שהוא לומד שתי דקות, יש מקום לעורר את נפשו שהנפש שלו והחיים שלו יבקשו ממנו ללמוד יותר.
עולה לנו שבעצם עיקר המצווה היא ללמוד כל הזמן. רק כדי שזה לא יתנגש עם החיים יש רשות הלכתית ללמוד אפילו רק שתי דקות ביום.  לכן זו מצווה כמו אהבת השם ויראת השם, מצווה שהיא על דרך החיים, על התודעה עצמה, זו לא מצווה מעשית שמצווה על מעשה מסויים, כמו ליטול לולב ולא לאכול חזיר וכיו"ב. זה מחובות הלבבות כמו אהבת ה' ויראת ה' ואמונה בה' וכיו"ב, ולא ממצוות האיברים. קריאת שמע ותפילה הם מחובות האיברים, לעשות מעשה מסויים. לומר מילים מסויימות ולפחות בחלק מהן לכוון את הפירוש שלהן. היה אפשר לחשוב שגם לימוד תורה הוא באופן כזה, לומר דברי תורה ולחשוב על הפירוש שלהם.
חובות הלבבות פשוט לגמרי שמחייבות את הכל, רק אם יש מצווה על מעשה מסויים אפשר לומר שלא כולם חייבים.
אם בהתחלת הלכות תלמוד תורה הרמב"ם מתחיל מכך שנשים פטורות, זה אומר שזה חידוש עצום שמגדיר את כל המהות של הלכות תלמוד תורה. אם זה רק היה פרט מדיני המצווה באמת לא מובן למה שיתחיל עם זה במשפט הראשון. מז הלומדים שתלמוד תורה הוא מחובות הלבבות, ולכן זה חידוש כל כך גדול שנשים פטורות, וזה חידוש שמגדיר את ההלכות. הרמב"ם לא אומר בפירוש גדרים למדניים של הבנה, הוא נאמן לדרך של חז"ל לדבר רק על ידי פרטים הלכתיים, ולא מביא שום פרט הלכתי שלא נאמר בפירוש בגמרא (יש לזה קצת יוצאים מהכלל וצריך בכל יוצא מהכלל לבאר למה הוא יצא מהכלל). לכן הדרך שלו לומר שזה מחובות הלבבות הוא על ידי הבאת פרט הלכתי שנאמר בחז"ל, ולהביא אותו דווקא בתחילת ההלכות. אם היה מביא את זה בהמשך היינו אומרים שזה סתם פרט הלכתי בדינים של מצווה שהיא מחובות האיברים. כדי ללמדנו שהפרט הזה מגדיר את המהות של ההלכות צריך להביא אותו דווקא בהתחלה, שתהיה קושיא למה התחיל מזה.
.
.
כתוב בגמרא שמי שיש מצווה ללמד אותו, הוא מחוייב ללמד את עצמו. מזה לומדים שאשה אין לה מצווה ללמד את עצמה, ולא רק שאביה פטור מללמד אותה. לפי זה קטן חייב ללמד את עצמו, כי יש מצווה לאביו ללמד אותו. ונגד זה מחדש הרמב"ם שקטן פטור. וזה תמוה מאוד איך ייתכן שקטן יהיה חייב משהו.
אמנם וודאי לא מדובר כאן על תינוק בן יומו, ואותו גם אין אביו מחוייב ללמד. אלא מאותו גיל שהוא מבין ויכול ללמוד, שאז אביו מחוייב ללמד אותו, היה צד לומר שהקטן יהיה חייב ללמד את עצמו. אין צד לומר שקטן חייב מדאורייתא במצוות אהבת ה' או יראת ה' וכיו"ב. אולי יש רמז מכאן שתלמוד תורה זה לא כמו אהבת ה'. אלא תלמוד תורה זו הדרך. ככה צומחים. מפה מתחילים. גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. אהבת ה' זה כבר תוצאה מהתלמוד תורה. קטן לא מחוייב בשום תוצאות. אבל תלמוד תורה זה לא תוצאה, זה להיות אדם (כי הצורה הטבעית של אדם, היא שיש לו שכל כמ"ש במו"נ א א), זה כמו שצמח צריך להיות שתול בקרקע. אחרי זה מה שיכול לצמוח צומח, כל תוצאה שיכולה להגיע מגיעה. אפשר לומר שצמח קטן, נבט, לא מחוייב להביא שום פרי. אבל הוא מחוייב מקטנותו להיות שתול בקרקע ולא תלוש. כדי שיחיה ויצמח ובעתיד יביא פירות. לכן היה צד לחייב קטן גם אם אין לו אב. ויש חידוש שזה מוטל רק על אביו, והוא תלוי באביו בזה כמו שתלוי בו למזונותיו וכיו"ב גם בדברים שהם הכרחיים לחייו. וגם מהחידוש הזה למדנו דבר שמגדיר את עצם מהות הלכות תלמוד תורה ולכן גם זה הובא בהתחלה.
.
.
.
.
.
בעניין לימוד דעת תבונות של הרמח"ל
אני מעתיק כאן מתוך מכתב על עניין אחר, שלא רציתי לקבוע לו רשימה בפני עצמו, אז אני מוסיף אותו כאן למרות שהוא עניין אחר. השאלה היתה האם למדתי ספר דעת תבונות של הרמח"ל, והאם לדעתי אפשר לקנות ממנו יסודות בפילוסופיה של אריסטו, כיוון שנראה שהוא הולך לפי המושגים האריסטוטליים. זה מה שכתבתי:
[…]
לגבי דעת תבונות למדתי בו,
לא הרגשתי שהוא מאוד עזר לי.
הרמח"ל התחיל מלימוד קבלה בספרי קבלה. מספרי קבלה אי אפשר להבין שום דבר. מה שהמקובלים הגדולים מאוד הבינו מלימוד חכמת הקבלה הם בעצמם אמרו כולם בפירוש, שהם לא הבינו שום דבר מלימוד בספרים, אלא רק מפי מורה שגילה להם סודות. לפעמים זה מורה בשר ודם ולפעמים מורה שהוא רק נשמה כמו אליהו הנביא או אחיה השילוני או המגיד של הבית יוסף וכיו"ב.  זה מחייב גם זיכוך מאוד מאוד גדול של הנפש בקדושה וטהרה שמזה משהו האיר להם מהזכות של הנפש, סוג של רוח הקודש. גדולי המקובלים כתבו שמי שעשה בחייו פעם אחת עברה בשוגג, אפילו קטנה, כבר לא יכול ללמוד קבלה.
הרמח"ל והמהר"ל ונפש החיים וחלק מתלמידי הבעש"ט כמו בעל התניא ואחרים, היו במדרגות של קדושה עצומה כמלאכים, ולמדו בדרך כזו של קבלה, ואחרי שהשיגו מה שהשיגו ניסו לתרגם את זה לשפה שאדם רגיל יכול להבין. בחווייה הסובייקטיבית שלי התרגום הזה עוזר רק קצת, אותי זה לא הביא להרגשה שהבנתי משהו ברור. הם בעצמם אומרים שהתרגום הזה מאוד חלקי ומצומצם.
.
יש דרך אחרת שמאז הרמב"ם אף אחד לא הלך בה, הרמ"א (בעל הגהות הרמ"א לשולחן ערוך) הוא היחיד מהאחרונים שדיבר על זה, בספר שלו תורת העולה, חלק ג פרק ד.
"ואומר כי לפי מה שנתבאר ידוע כי דרכי הקבלה הן עצמן דרכי הפילוסופים האמתיים המאמינים וכמו שכל מה שחקרו והוציאו הפילוסופים מעיוניהם המופתיים שהשם יתעלה נמצא ושהוא אחד ושאינו גוף ולא כח בגוף שהוא תכלית פילוסופיא אלקית קבלו ישראל במתן תורה מפי הגבורה וכן כל מה שדקדקו בהרחקת תוארן ושאר דברים הנתלים בזה עד שמקצתן עמדו על האמת לתארו בפעולות או בדרך שילולי כמו שמבואר בדבריהם. כן קבלו חכמי ישראל ענינים האלו בקבלה בעניין הספירות ונתוספו בעלי הקבלה מבעלי החקירה בזה שהם קבלו האמת כאשר הוא. וידוע דברים שלא עמדו עליו הפילוסופים בחקירתן וידוע דרכי הכחות והתפשטותן בעולם ואיך נקשרו בשמות ובמלת ובאותיות עד שידעו על ידי זה לפעול בהן ברצונן והן דרכי השמות ופעולותם שהם ביד ישראל מקובלים ממשה רבינו עליו השלום. וכן קבלו עניין המרכבות והיכולת העליונים ושם המשרתים לעבוד את קונם אשר ממנו נאצל הכל טוב ורע וקבלו שמות המשרתים אשר הם מורים על כחן ופעולתם ועל ידי זה היה כח בידן להשתמש בשמות ובכתרים ההם כפי אשר קבלו מן הנבואה אשר היא למעלה מן החקירה האנושית וכל זה מבואר למודה על האמת."
"הפילוסופים האמיתיים המאמינים" כוונתו לאריסטו ואפלטון, זה ברור מההמשך שם. הוא מאריך שם הרבה בזה, ומבואר מדבריו שם שלפילוסופים יש הבנה ומהלך גם בדברים הכי עמוקים, כמו מה המהות של "ספירה", כשמדברים על עשר ספירות, מה זה, האם זה משהו נברא ואם כן מה הוא שונה ממלאך או כוכב או כל נברא אחר שהוא חלק מהטבע, או שזה תואר של הבורא, ואיך יתכן שלבורא האחד הפשוט יהיו תארים מרובים וכו' וכו'.
הדרך הזו היא שלומדים פילוסופיה ממש, מהפילוסופים, בדרך הלימוד שלהם, אפלטון ואריסטו ואלפראבי, ומהם קונים הבנה ביסודות של הדברים העמוקים, ואחר כך לפי זה מבינים משהו בסיסי כללי ומועט מחכמת הקבלה, כיוון שזה אותו תוכן רק במילים אחרות. בחכמת הקבלה יש הרבה פרטים שלא נמצאים בפילוסופים ומקורם רק בקבלה נבואית, אבל היסודות הכלליים הם אותם יסודות של הפילוסופים. כל אחד מבין ומתחבר לפי מי שהוא, זה שונה מאדם לאדם. אני הרגשתי שהלימוד בפילוסופיה נותן לי הבנה שלא הייתי יכול לקבל מלימוד חכמת הקבלה, ומכח זה גם קצת דברים בקבלה נעשים מובנים. כשאני קורא רמח"ל אני מרגיש שאין לי מזה הבנה ברורה שנותנת תחושה שמשהו ממש מובן, שנגעתי ממש במשהו, אפילו אם זה כללי וחלקי ומועט. אני תמיד חושב על המקורות שלו בכתבי האר"י, שאותם הוא מתרגם לשפה שנשמעת פילוסופית, ואת המקורות בכתבי האר"י אני מבין לפי מה שלמדתי באריסטו, ורק אז הרמח"ל קצת מובן. כמעט כל מקום שנשמע פילוסופי ברמח"ל, אפשר למצוא לו מקור בכתבי האר"י בשפת הקבלה, ורואים ברור שהרמח"ל הלך עם המקור הזה שורה אחרי שורה וניסה לתרגם את שפת הקבלה של האר"י, לשפה שהיא לא שפת הקבלה. לי קשה עם זה, אני מרגיש שזה כמו ללמוד הלכה ברמב"ם בלי ללמוד את הסוגיא בגמרא בפנים. הרמב"ם באמת רצה שילמדו ככה, אבל אני לא יכול, אני מרגיש שלא הבנתי כלום ולא נגעתי בשום דבר, רק אחרי הלימוד בגמרא בעיון אני יכול לראות ברמב"ם איך הוא תרגם את הסוגיא של הגמרא לשפה שלו. הרמח"ל עוזר הרבה אם כבר אני יודע על מה מדובר, כמו שההלכה ברמב"ם עוזרת הרבה אחרי שכבר למדתי את הסוגיא. אבל ללמוד רק את הרמח"ל לא הרגשתי שזה נתן לי הרבה.
אני לא מרגיש שהייתי יכול לקבל דרך בלימוד גמרא בעיון אם הייתי לומד פרקים במשנה תורה של הרמב"ם. רק אחרי שקיבלתי דרך לימוד בגמרא מספרים כמו ברכת שמואל, וחידושי הגרנ"ט, וחידושי רבי חיים הלוי, וכיו"ב, ומרב חי, יכולתי להבין משהו בגמרא ורק אחרי זה להבין משהו מהרמב"ם. כך גם לא הייתי יכול לקבל יסודות בפילוסופיה מהרמח"ל. כי הוא בעצמו לא התחיל מעיון פילוסופי, הוא כבר יודע מקודם את הנושא מהקבלה, ורק מסכם אותו בקיצור נמרץ בשפה שהיא לא של קבלה אלא דומה לשפה פילוסופית או רמב"מית.
אבל כל זה אישי מאוד, יש תלמידי חכמים מאוד חשובים וגדולים שמבינים לעומק והם אומרים שהלימוד ברמח"ל גם בלי המקורות שלו נתן להם הרבה מאוד.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 102 - על גדרי תלמוד תורה ובעיקר על לימוד תנ"ך, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על 102 – על גדרי תלמוד תורה ובעיקר על לימוד תנ"ך

  1. י.ד. הגיב:

    מה שכתבת על לימוד בקיאות מזכיר את מה שכתב רוברט פירסיג על טיפוס אגו בזן ואומנות אחזקת האופנוע, ולא אאריך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s