101 – על המעלה של לימוד תורה בלילה

השאלה:

בתלמוד מוסבר ברכות ב עמוד א, אתה כותב שהתורה שבכתב היא שהחוץ תקין, שהעולם מושלם שהתורה שבעל פה היא שהעולם מבחוץ מקולקל ושהיא בחינת לילה. מה אתה מתכוון בזה? למה התורה שבעל פה היא בחינת לילה? בגלל שהיא מסובכת וקשה להבין אותה ושאין תשובות ברורות? התיאור נשמע לי כמו למדות ויפה אבל שאני חושב על זה אני לא באמת מבין מה זה אומר ולמה התורה שבכתב היא לא בחינת לילה והתורה שבעל פה כן? איך זה משפיע עלינו ומה הנפקא מינה באיך שאני ניגשים לתורה שבעל פה ושבכתב?

 

זה קשור למה ששאלת על "אני" כיסוד לעבודה (לעיל רשימה 93).

השלמות היא לקיים גם את הפנייה לכיוון הפנימי, ל"אני", וגם לעסוק ביחסים עם החוץ, ה"אתה". כשהיחסים עם החוץ נאמנים למה שבפנים, אותנטיים, והם מימוש והוצאה לפועל של מה שבפנים. בונים בחוץ לפי האמת שמוצאים בהסתכלות פנימה.

קורה הרבה שהקשר הנאמן בין מה שבונים בחוץ למה שאמיתי בפנים נעשה מזוייף. אין פיו וליבו שווין.  רבן גמליאל הכריז שכל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש. כי בתורה לומדים על מה שבפנים ואחר כך בחיים המעשים מוציאים את זה לחוץ, וצריך שהחוץ יהיה נאמן בדיוק לפנים.
ביחס לחיי המעשה כל לימוד תורה נחשב פנים. בתוך התורה עצמה יש חלק של פנים ושל חוץ. מה שכתוב בפירוש, ברור, הפשט, הוא החוץ.  בעלי מקרא הם אלה שלומדים לפי הפשט, רואים מה שכתוב. יש צד בתורה שהוא לא ברור, לא מאיר. נאמר עליו העם הולכים בחושך ראו אור גדול. קודם הולכים בחושך. כי סוגיית גמרא זה לא כמו פסוקים. זה תמוה ועמום ומסובך ולא מובן מה בכלל רוצים לומר. אי אפשר לקרוא את זה כמו שכתוב. צריך ללמוד בעיון ולהקשות ולחפש.

.
יש משהו ביסוד טבע האדם והעולם שמושך לחיצוניות באופן שהיא תהיה מנוכרת מהפנימיות, זרה לה (יצר הרע הוא כח הזרות, "לא יהיה בך אל זר", אל זר שהוא בגופו של אדם הוא יצר הרע. שבת קה ב). כמעט לא שייך שאדם יחיה כלפי חוץ כשהוא נאמן לגמרי לכל מה שיש אצלו עמוק בפנים. יחשבו שהוא משוגע. אדם גם לא יודע למצוא מה באמת הוא מרגיש בפנים באופן מדוייק ועמוק בכל רבדי הרגש והנפש והרוח והנשמה, כשהוא בסיטואציה של "חוץ". הסבא מקעלם אמר שבגלל זה המזוזה בפתח הבית, כל פעם שיוצאים החוצה מתנתקים מהאני הפנימי העמוק והמזוזה צריכה להזכיר לשמור שלא להתנתק. וכשחוזרים מהחוץ כבר מנותקים קצת, והמזוזה מזכירה לחזור למי שאתה באמת בפנים. חז"ל אומרים שהקב"ה כבר ידע מראש שאדם הראשון יחטא. שלא היתה כל כך בחירה גמורה, שזה היה כמעט מוכרח. כי הטבע מאוד בנוי כך.
זו עבודת הגלות. כמו שכתוב בסוף מסכת סוטה. כל מה שבחוץ נחרב. מלכות ישראל, בית המקדש, עם ישראל, הקהילה, כל הממסד, כל מוסדות התורה והחכמה, המשפחה אפילו. בת קמה באמה, אויבי איש אנשי ביתו. ובסוף ספר מלאכי כתוב שווא הלכנו קדורנית מפני ה', כל מה שבחוץ חרב. ואנו אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים. אין שום דבר בחוץ, אבינו שבשמים זה מה שבפנים לבד בתוך עצמי שאני מחפש את השורש בתוכי ולבדי.
כיוון שנעשה וישמן ישורון ויבעט וישכח אלוה עשהו, בנו בתים ונטעו כרמים ונמשכו אחרי החיצוניות והחומר והשטחיות, כל הפנייה נעשתה החוצה. הגלות באה להחזיר לפנימיות העמוקה. להפנות שוב את המבט פנימה.
.
.
התורה שבעל פה יש בה משהו לא מאוזן.
בתנחומא פרשת נח אמרו:
" ועל תורה שבע"פ, נאמר "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים".
וכתיב "ולא תמצא בארץ החיים", ומאי לא תמצא בארץ החיים, וכי בארץ המתים תמצא? אלא שלא תמצא תורה שבע"פ אצל מי שיבקש עונג העולם תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באהל". וכך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל.
לפי שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על התורה שבע"פ שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית. ואמרו חז"ל לא כתב הקדוש ברוך הוא בתורה למען הדברים האלה ולא בעבור הדברים האלה ולא בגלל הדברים אלא "על פי הדברים" וזו היא תורה שבע"פ.
שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול, שהוא משולה לחשך שנאמר "העם ההולכים בחשך ראו אור גדול", אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול שהקב"ה מאיר עיניהם באיסור והתר בטמא ובטהור, ולעתיד לבא "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו",
ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית שנאמר "ויתיצבו בתחתית" ההר [הכוונה שההר התרומם וריחף באוויר מעל ראשי בני ישראל]. ואמר רב דימי בר חמא אמר להם הקב"ה לישראל אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר? והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה, ענו כלם ואמרו "נעשה ונשמע" מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט. אלא אמר להן על התורה שבע"פ שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו שנאמר "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", ומנין אתה למד שאין אהבה זו אלא לשון תלמוד, ראה מה כתיב אחריו "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך" ואי זה זה תלמוד שהוא על הלב. הוי אומר "ושננתם לבניך" זו תלמוד שצריך שנון.
ללמדך שפרשה ראשונה שבק"ש אין בה פירוש מתן שכרה בעולם הזה כמ"ש בפרשה שנייה והיה אם שמוע תשמעו וגו' ונתתי מטר ארצכם, זה מתן שכר עוסקי מצות (ס"א תורה שבכתב) שאין עוסקין בתלמוד, ובפ' שנייה כתיב בה בכל לבבכם ובכל נפשכם ולא כתב בכל מאדכם ללמדך שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבע"פ לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה ויש מבלה ומנבל עצמו עליה. לפיכך מתן שכרה לעולם הבא שנאמר "העם ההולכים בחשך ראו אור גדול", אור גדול אור שנברא ביום ראשון שגנזו הקב"ה לעמלי תורה שבע"פ ביום ובלילה שבזכותן העולם עומד שנאמר (ירמיה נ"ג) "כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" אי זה הוא ברית שנוהג ביום ובלילה זו תלמוד. וכן הוא אומר (שם) "כה אמר ה' אם תפרו את בריתי היום ואת בריתי הלילה גם בריתי תפר את דוד עבדי וגו'", ואומר "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה.
ואף הקדוש ברוך הוא כרת ברית עם ישראל שלא תשכח תורה שבע"פ מפיהם ומפי זרעם עד סוף כל הדורות שנא' "ואני זאת בריתי אותם אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך עד עולם". ולא כתיב ממך אלא מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך."
זה מאוד דרמטי וקיצוני.
"והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה…  לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה ויש מבלה ומנבל עצמו עליה"
זו מסירות נפש קיצונית, לוותר על חיים נורמליים, אפילו על חיי משפחה.
כתוב במדרש על שיר השירים:
"שחורות כעורב במי אתה מוצא במי שמשחיר ומעריב עליהם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, רבי אבא אמר במי שמשחיר עיניו עליה כעורב, רבי אבא אמר במי שנעשה אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב, כי הא דרב אדא בר מתנה הוה קא אזיל לבי רב אמרה ליה דביתהו לא בעי ינוקא ריפתא, אמר לה מי שלימו להו (קוקאי) [קורמי] דאגמא:"
צריך להיות כל היום בבית המדרש, להתעוור מרוב לימוד, ולהיות אכזרי על בניו ואשתו כעורב. אשתו של רב אדא אמרה לו אבל הילדים צריכים לחם. והוא ענה לה וכי אי אפשר למצוא עשב בשדה?
התורה הרי כולה איזון, היא קלה ונעימה ונוחה כי היא טבעית.  והיא מידת האמצע, שביל הזהב וכיו'.
מורה נבוכים ב ל"ט:
"כן הענין בזאת התורה כמו שבאר משוויה [היותה שווה, ממוצעת, באמצע בין הקצוות ולא קיצונית] ואמר "חוקים ומשפטים צדיקים" (וכבר ידעת שענין 'צדיקים' – שוים) וזה שהם עבודות אין טורח בהם ולא תוספת, כעבודת המתבודד בהרים הפורש עצמו מן הבשר והיין ודברים רבים מצרכי הגוף וכטלטול לעבודה וכיוצא בהם, ולא חסרון שיביא אל זוללות ואל שטיפה בזימה עד שיחסר שלמות האדם במידותיו ועיונו כשאר נימוסי האומות הסכלות:
וכשנדבר בזה המאמר בתת עילת טעמי המצוות יתבאר לך משוויה וחכמתה מה שצריך שיתבאר. ולזה נאמר בה "תורת יי תמימה". אבל מי שיחשוב שטרחה גדול וקשה ושבה – צער גדול – כל זה טעות בהתבוננות; והנה אבאר אחר זה קלותה באמת אצל השלמים. ולזה אמר "מה יי אלקיך שואל מעמך וגו'" ואמר "המדבר הייתי לישראל וגו'?". אלא זה כולו בערך לחשובים; אמנם אנשי העולה והחמס וההתגברות – המזיק מן הדברים אצלם והקשה שבהם שיהיה שם שופט ימנע ההתגברות. וכן בעלי התאוה והיצר הפחותים – הקשה שבדברים אצלם מנוע לכתם בשרירות לבם בזנות ולקחת הדין מעושהו. וכן כל חסר יראה שמניעת הרע אשר יבחרהו לפי גנות מדותיו – טורח גדול. ואין להקיש קלות התורה וקשיה לפי תאות כל רע – פחות – בעל מידות מגונות. ואמנם תבחן לפי השלם מבני האדם אשר כונת זאת התורה – שיהיו בני האדם כולם כמו האיש ההוא. זאת התורה לבד היא אשר נקראה תורה אלוקית. אמנם זולתה מן ההנהגות המדיניות כנימוסי היונים והזיות הצאבה וזולתם – כל זה מפעולות אנשים מנהיגים לא נביאים כמו שבארתי פעמים:"
.
.
אלא שבשמונה פרקים כתב הרמב"ם שהאיזון ולהיות באמצע בין הקצוות ולא להיות קיצוני, זו השלמות. זה המצב הבריא. אם יש מישהו שהוא חולה, הוא כן צריך קיצוניות. מי שחולה במחלת קמצנות קשה צריך לתת לצדקה בנדיבות קיצונית עד שיתרפא ויתאזן ויחזור לאמצע.

המשיכה שלנו לחיצוניות ושטחיות, לחוסר אותנטיות, לפעול לפי מה אחרים יאמרו ולא לפי מה שאני בעצמי בפנים חושב ומרגיש, זו מחלה קשה. כשרבן יוחנן בן זכאי נפטר הוא ברך את תלמידיו הלוואי שיהא מורא שמיים עליהם כמורא בשר ודם, שכשאדם חוטא הוא אומר ולוואי שלא יראני אדם. ומה נאמר אנחנו. המחלה הזו היא כמו חטא אדם הראשון, היא החטא בעצמו. וכבר ידוע שלא נוכל לעמוד בנסיון הזה והתרופה כבר הוכנה מראש. התרופה היא קיצוניות בכיוון של פנימיות, כמו מה שמתואר במדרש תנחומא, וזה דומה באופי לגלות. חושך וצער ובלי חיים נורמליים בריאים מאוזנים.

בישיבות הליטאיות עשו מזה אידיאל, ללמוד יומם ולילה, להתאכזר על עצמו ועל משפחתו, על הבריאות, על החיים הטבעיים, על הנורמליות. זה לא אידיאל, זו תרופה מרה וקשה. כמו כימותרפיה. צריך להיות במעקב, להבין שזו לא דרך נורמלית לחיות. מי שלא מתחבר לפנימיות שלו באמת מכח זה אלא נהפך גם זה לחיצוניות, שעושים ככה בגלל המוסכמות, זה מוות על גבי מוות, זה לקחת תרופה שהורגת כמו כימותרפיה, באופן שהיא מחזקת את המחלה. היא תורמת לצד החולה ומזיקה עוד יותר לצד הבריא.

הנורמלי זה לישון בלילה וללמוד ביום. ביום בבית המדרש עם חברותא ועם אנרגיה הדברים ברורים וסגורים. השינה היא התחברות עם האני הפנימי, בחלומות, המחשבות עם הראש על הכרית, לבד בחושך. לנו אין כל כך חווייה של לילה. אצלם לא היה שום אור בעולם, הכל חושך מוחלט. לכל היותר רק נר קטן באיזה חלון. אם אין ירח אז בלי הנר זה כמו להיות עם עיניים עצומות לגמרי. מגששים עם הידיים את הדרך. כשכל העולם כל כך חשוך, הנפש מתכנסת פנימה. אדם מתחבר לאני הפנימי. במצב נפשי כזה ללמוד תורה, במקום לישון, את ההרהורים הפנימיים של לילה כל כך חשוך, ראש על הכרית, בדידות, חלום, כל זה מחברים לתורה, החיפוש, הבדידות, הגעגוע, הפחד, מחברים לתורה. לצד הפנימי של התורה, הצד של מחשבה והתעמקות ולראות דברים שלא כתובים, שחוצבים אותם מבפנים, שלומדים אותם לבד, לא בבית המדרש, בפנימיות, בסוד, באינטימיות מאוד גדולה. דברים לא ברורים. התחלות של משהו, אינטואיציה כלשהי עמוקה ולא מובנת ולא ברורה. לא בשביל לספר למישהו ולהראות לו כמה אני חכם. או סתם להתחבר איתו. זה ביני לבין עצמי בלבד. זו תורה שבעל פה במובן העמוק שלה של התכנסות פנימה. כמו שכתוב בתנחומא שהיא חושך. זו העבודה של גלות. של זריעה לפני הקציר, של לילה לפני היום, של חורף לפני הקיץ.   מזה זוכים לחוט של חסד, שהחיצוניות מוארת באור של הפנימיות.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 101 - על המעלה של לימוד תורה בלילה, Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על 101 – על המעלה של לימוד תורה בלילה

  1. Oshri הגיב:

    יפה,אני גם עברתי על ההקדמה הזו לאחרונה,על העניין הקריטי של ההקשבה ללב,בכל הנושא הזה של לימוד ועבודה בכלל,לנסות ולשמוע את הקול הפנימי בין כל הרעשים החברתיים ובכלל…
    ופתאום עלתה בי הבנה שונה במקצת בדברי חזל שאין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ-שאם אין חפץ לב והקשבה עם הלב,האדם לא באמת לומד משהו,בשביל זה באמת צריך המון שקט, לזכות לשמוע

  2. primegadim הגיב:

    הפנימי והחיצוני
    ****************
    החוץ – יופי וכעור מעורבבים בו
    הכיעור הוא בשר מבשרו כשם שהיופי בשר מבשרו.
    ואילו הכיעור שבפנימי בא מבחוץ,
    ואיננו בשר מבשרו.

    צד הכיעור, כמו צד הרע שייכים לעולם כמו צד היפה וצד הטוב.
    הם מייצגים את חוסר השלמות והשאיפה לשלמות,
    ואת יכולת הבחירה בין טוב ורע…

    היצרים השליליים שואפים אל החוץ…
    הכיעור הפנימי, כאמור, איננו חלק מהפנימי,
    הכיעור הפנימי בא מבחוץ, כהפנמה וכהחצנה;
    כהפנמה של הכיעור החיצוני או כהחצנה כלפי השליליות.

    השיבה אל הפנימי היפה
    היא בעבודה פנימית –
    למלא את הפנימי בייצוגים הכי יפים שאנו בוחרים מבחוץ,
    ולהמשיך וליצור מהם יופי, חכמה ורוחניות.
    הפנימי כשלעצמו, ללא העבודה, הוא תם, ילדותי וייצרי…
    כאשר ההקשבה, ההפנמה והיצירתיות ממלאים ומפתחים אותו.

    אם נהיה בקשב ונפנים את התורה –
    נהייה תורה!
    אם נקשיב לקול ונפנים את אלוהים –
    נהיה חלק אלוה ממעל!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s