99 – המחלוקת של התורה עם עובדי עבודה זרה

מועתק מהערות קצרות על המורה נבוכים, על חלק ב פרק א

מורה נבוכים ב א:

"ואמנם הפנים הרביעיים – והוא שיהיה מניע הגלגל כח בו בלתי מתחלק, כנפש האדם באדם – זה גם כן שקר, שיהיה זה המניע לבדו סיבה בתנועה התדירה, ואף על פי שהיא בלתי מתחלקת. ובאור זה – שאם היה זה מניעו הראשון, יהיה זה המניע מתנועע במקרה, כמו שנזכר בהקדמה השישית. ואני אוסיף הנה באור: כי האדם, על דרך משל, כשתניעהו נפשו – אשר היא צורתו – עד שעלה מן הבית אל העליה, גופו הוא שהתנועע בעצם והנפש היא המניע הראשון בעצם; אלא שכבר התנועעה במקרה – כי בהעתק הגוף מן הבית לעליה נעתקה הנפש שהיתה בבית ושבה בעליה; ואם תנוח הנעת הנפש, ינוח המתנועע בעבורה, והוא הגוף; ובנוח הגוף, תסור התנועה המקרית ההוה לנפש – וכל מתנועע במקרה ינוח בהכרח, כמו שנזכר בשמינית, וכשינוח – ינוח המתנועע בעבורו."

.

.

תנועה מקרית כאן פירושה תנועת הצבע השחור שיש בעצם כשמניעים את העצם, או תנועת המסמר של הספינה כשמניעים את הספינה.

אם מניעים את הספינה, בהגדרה הספינה תנוע בהכרח עד סוף הזמן שבו מניעים אותה. נניח שמניעים אותה במשך חודש, אז הגדרנו שחודש שלם הספינה תנוע וזה הכרחי כי כך הוגדר. המסמר שעליה אולי במקרה יפול ממנה אחרי שבוע, ואז היא תמשיך לנוע עד סוף החודש בלי המסמר. אם במקרה הוא יישאר עליה הוא ימשיך לנוע איתה עד סוף החודש. לכן מה שהמסמר ינוע במשך חודש הוא מקרי, אפשר שינוע ואפשר שייפרד מהספינה ולא ינוע.

כך גם הצבע השחור שיש בגוף, אם הגוף מונע למשך חודש, אולי הצבע ישתנה לפני סוף החודש ויפסיק לנוע עם הגוף. כי הצבע מקרה לגוף. מקרה יכול להשתנות בלי שהגוף עצמו יחדל מלהיות. (מסמר יכול להיפרד ולנוע בעצמו על ידי משהו שמניע רק אותו, ואז תנועתו תהיה בעצם ולא במקרה. אם המסמר ייפרד הוא יתחיל לנוע תנועה עצמית של שקיעה למי הנהר וכיו"ב. לעומתו הצבע השחור לא ינוע תנועה עצמית לעולם, ואם הוא ייפרד מהגוף השחור הוא לא יהיה קיים כלל)

כל אפשרות אחרי כמות מספיקה של זמן, בלי גבול, תקרה. זה עצם ההגדרה של אפשרות. (עיין למשל במטאפיזיקה טתא פרק ד 1047b3-1047b14). לכן כיוון שאנו מדברים כאן לפי שיטת קדמות העולם ועבר זמן אינסופי, בהכרח האפשרות שהמקרה ייפרד כבר קרתה והמקרה הפסיק לנוע ביחד עם מה שנע בעצם, ונעצר.

הנפש של הגלגל מניעה אותו בלי להיות נעה בעצמה. מכח זה הגלגל עצמו נע תנועה בעצם, הנפש לא צריכה להיות נעה כדי להניע את הגוף. במקרה הנפש של הגלגל שוכנת בו ונעה על גביו כאילו היתה מסמר בספינה או צבע שחור בגוף.

.

.

בהקדמה השמינית לחלק ב כתב:

"השמינית, כי כל מה שיתנועע במקרה – ינוח בהכרח, מפני שאין תנועתו בעצמו, ולזה אי אפשר שיתנועע התנועה ההיא המקרית תמיד"

.

התוכן הוא שמקרה מעצם הגדרתו יכול להיפרד מהעצם שהוא בו. רק הגדרת העצם של העצם לא יכולה להיפרד ממנו, וזה משום שאז הוא לא יהיה אותו עצם. אם מניעים אדם, התנועה של החיות שבו ושל יכולתו לחשוב, היא תנועה בעצם. נניח שהגדרנו שהנענו אדם למשך חודש. בהכרח כל החודש החיים שבו ויכולתו לחשוב ינועו. כי אם הם ייפרדו ממנו הוא לא יהיה יותר אדם, והרי הגדרנו שהנענו אדם לחודש. אבל צבע שערו השחור לא בהכרח ינוע כל החודש, אולי באמצע החודש שערו ילבין, וכן כל המקרים שבו. ההגדרה של מקרה הוא עניין, מאפיין, שבלעדיו העצם יישאר אותו עצמם ממש בלי שום חסרון (כך נאמר באיסגוגה, היא הקדמת פורפיריוס לאורגנון (כלל ספרי הלוגיקה) של אריסטו. ובעוד מקומות). אם אדם ישחיר עורו או ילבין, יגבה או ינמך, ישמין, תיקטע רגלו, וכו' וכו', הוא יישאר אדם בלי שום חסרון בהיותו אדם, וגם יישאר ראובן בלי חסרון בהיותו ראובן (יש מה להאריך בחילוק בין "אדם" ל"ראובן" מבחינה זו ולא כאן המקום).

חומר פירושו אפשרויות, בכח. זה עצם ההגדרה של חומר. מזה נובע שבחומר הכל יכול להשתנות. אם הגדרנו עצם חומרי שהוא חי חושב, החיים והחשיבה לא יכולים להשתנות כי אז העצם יחדל מלהיות. כל מה שיכול להשתנות ואינו הגדרת המהות של העצם, ואם ישתנה העצם ימשיך להתקיים, אז בהגדרה אומרים שדבר זה יכול להשתנות. כלומר כל המקרים יכולים להשתנות. ולכן בהכרח אחרי זמן בלתי מוגבל הם ישתנו.

התוכן של ההקדמה השישית והשמינית ביחד הוא פשוט: מקרה תמיד אפשר שייפרד מהעצם. אם המקרה לא מקבל הנעה על עצמו ישירות אלא רק שוכן בגוף, והגוף הוא הוא זה שמקבל הנעה, המקרה יכול להיפרד מאותו גוף ולהפסיק להיות נע. המנוע של הספינה מניע רק את הספינה ולא את האדם שיושב עליה. אם האדם יפול למים הוא יפסיק להיות מונע. לכן הספינה נעה בעצם והאדם במקרה, ובהכרח לבסוף האדם יפול, כיוון שאפשר שיפול, ולכן בהכרח תנועת האדם לא יכולה להיות נצחית.

נניח שאותו אדם הוא המכונאי של המנוע של הספינה, ובלעדי טיפולו במנוע המנוע יתקלקל וייעצר. נניח שכשהמנוע תקין הוא יכול להניע את הספינה לנצח. הספינה לא תנוע לנצח אע"פ שהמנוע יש ביכולתו להניעה לנצח, כי המכונאי במקרה עומד על אותה ספינה שהוא מניע אותה, והוא בוודאי יפול בזמן כלשהו, ואז המנוע יפסיק לפעול.

כך הנפש מניעה את הגוף, אבל גם אם ההנעה הזו יש בכוחה להניע לנצח, בסופו של דבר הנפש תיפול מהסיפון, היא תיפרד מהגוף, ואז לא יהיה יותר מה שיניע את הגוף והוא ייעצר, ואע"פ שיש כח ורצון בנפש להניע את הגוף הזה לנצח.

.

.

זו הוכחה פשוטה וחזקה מאוד. אמנם היא מבוססת על הנחה מובלעת, שהחיבור בין גוף הגלגל ונפש הגלגל הוא מקרי. כלומר אפשר שהגלגל ימות ונפשו תיפרד מגופו.

הדעה שהאלוה הוא כמו נפש בתוך גוף ביחס לצד חומרי של העולם היא שיטת הצאב"ה ושיטת שפינוזה. זה הדעה הנגדית לתורה, עם הדעה הזו התורה באה להילחם, עיקר סיבת נתינת התורה היא להוציא משיטת הצאב"ה, שהיא העבודה זרה העיקרית שיש בעולם. היא העיקרית כי כמעט אין הבדל בינה לבין התורה. ההבדל הוא כאן, אצלם הבורא הוא הנפש של העולם, שורה בעולם כמו נפש בגוף, ולא נבדל. כל המחלוקת הוא רק על המסמר שבספינה. לשיטתם אפשר שהספינה תנוע לאינסוף ויחד איתה המסמר שקבוע בה. המסמר הוא נפש הגלגל  והיא שוכנת בגלגל, היא מניעה אותו ונעה איתו עד אינסוף.

.

.

איגרת תחית המתים:
"והיו בני אדם כלם בזמן ההוא מכת הצאב"א, אומרים בקדמות העולם שהם היו מאמינים שהשם רוח הגלגל, כמו שבארנו ב"מורה הנבוכים", המכזיבים הגיע הנבואה מאת השם לבני אדם. וכן תתחיב להם לפי אמונתם הכזבת המופתים, ויחסו אותם לכשוף ולתחבולה. הלא תראה אותם משתדלים לחלוק על מופת משה רבינו עליו השלום בלהטיהם (שמות ז' י"ב) "וישליכו איש (את) מטהו", והלא תראה איך אמרו מתמיהים (דברים ה' כ"א) "היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי", הורה שהיתה הנבואה אצלם מכת הנמנע"

.

.

מורה נבוכים חלק ג פרק כט:
"כי אלו הם שארית אומת הצאב"ה כי היא היתה אומה שמלאה כל הארץ, ותכלית מי שהגיע אליו עיון מי שהתפלסף בזמנים ההם שידמה שהשם רוח הגלגל, ושהגלגל והכוכבים הם גוף והשם יתעלה רוחם, כבר זכר זה אבובכ"ר אלזאי"ג בפירוש ספר השמע, ולזה האמינו הצאב"ה כולם קדמות העולם שהשמים אצלם הם האלוה"

.

.

הצאב"ה הם תכלית העבודה זרה, לכן כל הדיון הוא מולם. הם הגיעו לפסגת ההשגה האנושית האפשרית ורק מדרגה אחת מתחת לאמת השלמה. כמה אנו נמוכים לעומתם. הם ראו את כל העולם חי, מלא רוח אלהים, בשלמותו. הם ראו שיש גלגלים ושהם חיים. ואנו רואים את העולם מת ודומם, חומר בלבד. בלי גלגלים ובלי נפש הגלגלים ובלי שום דבר.

שמעתי מאנשים שקוראים את שפינוזה, שהם קוראים בו כי יש אצלו בכל דף נוכחות אלוהית חיה אמיתית, כמעט ניתנת למישוש, קרבה אלהית כמעט אקסטטית. וזה נכון. כמה זה עליון מבחינה רוחנית על כל מה שנכתב אחריו.

אצל שפינוזה זה גלוי, בספרים תורניים מתקופתו, גם בקבלה, הנוכחות האלוהית נעלמת. יש בלי סוף מחיצות ומשלים והסתרה וכו'. אצל שפינוזה יש נוכחות של אלוהות רוטטת ובוהקת על כף היד ממש.

בימינו גם בספרים תורניים בכל מקצועות התורה הכל בהם כל כך טכני וקר ומשעמם ועלוב וריק וחלול ביחס לשפינוזה. הכל סתם מילים ריקות.

הרבה דברים שאנשי הצאב"ה עשו, התורה אמרה גם כן לעשות כדוגמת זה, רק באופן יותר מוגבל, יותר כפוף למסגרת. כי זה חי מאוד. זה החיות הטבעית של האדם עם כל עוצם התאווה הדתית שלו. רוצה לשפוך את דמו לאלוהיו בסערת דבקות, וברגע האחרון מקריב איל, כמו האיל אחר בעקדה.

.

.

לפי התיאור של הרמב"ם על אנשי הצאב"ה, בפרקי טעמי המצוות בחלק ג', אילו חיים מלאים רגש וחיות וחיבור היו להם. הם התבוננו הכוחות הרוחניים שבכל הגלגלים כל הכוכבים וכל האקלימים, ומהשגותיהם בכוחות עשו צלמים והיכלות ומשכו בזה את הכוחות העליונים לשרות בהיכלות ובצלמים. והשיגו בעולם המתים גם כן, דרשו אל המתים, עוננו וכישפו, היו מחוברים לחיות של האדמה לעמקה, בכל כוחותיה העמוקים ועורקיה ומה שגנוז בה. היו שייכים לכל הכוחות העמוקים שבכל גידולי האדמה. לעונות השנה. גם לכוחות המין. הקריבו קרבנות, ערכו חגים וטקסים, עשו מעשים מיסטיים. נראה מהתיאור של הרמב"ם שחייהם היו מלאים בזה.

אצלנו קמים בבוקר בעייפות ללכת למשרד ממוזג מלא אורות פלורוסנט, או לכולל שאינו טוב ממנו. להרוויח כמה שקלים, ללמוד בלי להבין דף גמרא, לפטפט קצת הבלים, לעסוק במחשבות טכניות לגמרי, שכלתניות שטחיות ריקות ומתות. להנהן כמי שכפאו שד לשכן. לראות בכל דבר מטלה, טרחה, יגיעה. להיות אדישים לגמרי לשמש ולאור, או לעננים ולגשם, למצב האדמה, המקנה, היבולים, האם האדמה היא לחה או יבשה, ומה טיבה, מה היא אומרת. בלי להרים עין אל כוכבי הלילה. ממילא אי אפשר לראות אותם בגלל פנסי העיר. בלי לראות כוחות רוחניים בגרמי השמיים, בלי תשוקה לבנות היכלות לכוחות האלה ולהקריב להם קרבנות. בלי טקסי וחגים שנובעים באמת מתוכנו, מהשגותינו, מתשוקותינו. בלי תשוקה מינית. כמה אנחנו מתים יבשים ריקים קרים קטנים ועלובים.  מינות הרבה יותר גרועה מעבודה זרה, למין אין אלוה כלל. הם היו עובדי עבודה זרה, ואנחנו מינים. למין אין תקווה. לא מצפים שיחזור בתשובה כי אין מי שיחזור. הוא צל אדם אפור. התורה לא נלחמת איתו, היא ויתרה עליו, אין לו חלק לעולם הבא.

עובד עבודה זרה הוא עשיו מלא, עם כל הדם והלחלוחית והתשוקות והחיות. יש עליו מלחמה בין יצחק לרבקה, יש נגדו מלחמה. הוא אדם, הוא קיים, חי, משתוקק. הוא משיג כמעט עד האלוה הנבדל, אבל נשאר בחומר. כי הוא תאב חיים. יעקב איש תם יושב אהלים, עם ידיים עדינות. יצחק לא חפץ לברך את יעקב עד שהיו ידיו ידי עשיו. המלחמה דקה, על חוד של תער. יצחק העדיף את עשיו, רבקה את יעקב, ולבסוף יעקב זכה רק כי שיקר וגנב וגרם ליצחק לומר עליו שידיו ידי עשיו, שעירות. הם תאומים. עשיו הוא זה שירש את בגדי החמודות, בגדי הכהונה של אדם הראשון. הוא זעק זעקה גדולה ומרה וזכה גם הוא לברכה. הוא רצה חיים. הוא החטיא רק במעט את פירושם של החיים האמיתיים. גם יעקב החטיא, היה מדי רוחני, והיה צריך לתקן ללבוש את בגדי עשיו ושיהיו ידיו ידי עשיו. זו התפתלות עמוקה עד מאוד, מאבק יעקב בשרו של עשיו. מעלים אבק עד כסא הכבוד.

.

.

זו השאלה שנדונה כאן בין הפנים הרביעיים (שהאלוה הוא נפש הגלגל) לשניים (שהאלוה נבדל מהגלגל). הפנים הרביעיים זה הצאב"ה וזה עשיו. והפנים השניים זה יעקב.

 

.

.

לקמן חלק ג פרק כט:
וכאשר יצא עמודו של עולם והתבאר לו שיש אלוה נפרד לא גוף ולא כח בגוף, ושכל אלו הגלגלים והכוכבים מעשיו, והבין שקרות ההבלים ההם אשר גדל עליהם, התחיל לסתור אמונתם ולזייף דעותם, ופרסם כנגדם וקרא בשם ה' אל עולם קריאה שכוללת מציאות האלוה והתחדש העולם מאתו.

ולפי הדעות ההם הצבאיות העמידו הצלמים לכוכבים צלמי הזהב לשמש, וצלמי הכסף לירח, וחלקו המוצאים והאקלמים לכוכבים, ואמרו שהאקלים הפלוני אלהיו הכוכב הפלוני, ובנו ההיכלות ושמו בהם הצלמים וחשבו שכחות הכוכבים שופעות על הצלמים ההם ויבינו וישכילו וישימו בני אדם להנבא ויודיעו לבני אדם תועלותם, וכן אמר באילנות אשר הם מחלק הכוכבים ההם, כשיתיחד האילן ההוא לכוכב ויטעוהו לשמו ויעשה לו ובו כך וכך, תשפע רוחניות הכוכב שהוא על האילן ההוא וידבר עם בני אדם על דרך נבואה וינבאו וידבר עמם בעת השינה, תמצא זה כלו כתוב בספריהם אשר אעירך עליהם, ואלו היו נביאי הבעל ונביאי האשרה הנזכרים אצלנו, אשר התחזקו בלבם אלו הדעות עד שעזבו את ה' וקראו הבעל עננו, כל זה לפרסום הדעות ההם והתפשט הסכלות והרבה השגעון בעולם או בזה המין מן הדמיונות, ונולדו בהם דעות, והיה מהם, מעונן, ומנחש, ומכשף, וחובר חבר, ושואל אוב וידעוני, ודורש אל המתים.

וכבר בארנו בחבורנו הגדול משנה תורה שאברהם אבינו ע"ה התחיל לסתור אלו הדעות בטענות וקריאה חלושה ובפיוס בני אדם ומשך לבבם לעבודת השם בהטיבו להם, עד שבא אדון הנביאים והשלים הכונה וצוה להרוג הכופרים ההם ומחות זכרם ולשרשם מארץ החיים, מזבחותיהם תתצון וגו', ומנע מהמשך אחר דרכיהם ואמר ולא תלכו בחקות הגוים וגו'.

וכבר ידעת שלשון התורה במקומות רבים שהכונה הראשונה מן התורה כולה היתה להסיר עבודה זרה ומחות זכרה וכל הנתלה בה וגם לזכרה, וכל מה שמביא לדבר ממעשים כאוב וידעוני והעברה באש וקוסם ומעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ודורש אל המתים, ולהזהיר מהדמות במעשיהם אלו וכל שכן להמשך אחריהם, ואמר בתורה בפירוש שכל מה שחשבוהו עבודה לאלהיהם והתקרבות אליו, הוא הדבר המתועב הנמאס אל השם, והוא אמרו בו כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם, ואתה תמצאם זוכרים בספריהם אשר אני עתיד להודיעך אותם, שהם היו מקריבים לשמש אלהיהם הגדול שבעה עטלפים ושבעה עכברים ושבעה שרצים אחרים בקצת העניינים, ויספיק באלו תועבה לטבעים האנושיים, א"כ כל המצות שבאו באזהרה מעבודה זרה וכל הנתלה בה וכל המביא אליה או המיוחס לה, הם מבוארות התועלת, מפני שהם כולם להציל מן הדעות הרעות המטרידות מכל מה שיועיל בשני השלמיות בענייני השגעון ההם אשר גדלו עליהם אבותינו וזקנינו, כמו שנאמר ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה' בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים, והם אשר אמרו הנביאים הצודקים בהם ואחרי התוהו אשר לא יועילו הלכו, ומה גדלה תועלת כל מצוה שתצילנו מזאת הטעות הגדולה ותשיבנו אל האמונה האמתית, והוא שיש לעולם אלוה בורא כל אלו, והוא שצריך שיעבד ויאהב ויורא, לא הם הנחשב בהם שהם אלוהות, ושזה האלוה האמתי לא יצטרך בקרוב אליו ולהגיע אל רצונו, לדבר שיש בו טורח כלל, רק אהבתו ויראתו לא דבר אחר, והם התכלית בעבודה כמו שאני עתיד לבאר, ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' וגו', והנה אשלים זה הענין אחר זה, ואשוב אל כוונתי עתה, ואומר שהרבה מן התורות התבאר לי עניינם והודיעני סבתם, עמדי על אמונת הצאב"ה ומעשיהם ועבודתם, כמו שתשמע כשאבאר עלת המצות ההם אשר יחשב בהן שאין סבה להן, ואני אזכור לך ספורים אשר יתבאר לך מהם כל מה שידעתיו אני מאמונת הצאב"ה ודעותם, עד שתדע באמת אמתת מה שאומר אותו בנתינת סבת אלו התורות, הספר הגדול בזה ספר העבודה הנבטיי"ה העתקת אבן וחשיי"ה, ואני עתיד להודיעך בפרק יבא למה שמו הצאב"ה אמונותיהם כתובות עם עבודת האדמה וזה הספר מלא שגעונות עובדי עבודה זרה, וממה שנפשות ההמון נוטות אליו ונקשרות בו, ר"ל עשיית הטלסמאות והורדת הרוחניות והכשוף והשדים והמזיקים והשוכנים במדברות, וגלגל ג"כ בספר ההוא שגעונות עצומות ישחקו מהן אנשי השכל חשבו בהן לדקדק ולטעון במופתים המבוארים אשר ידעו בהם כל אנשי העולם שיש אלוה שופט על כל בני העולם, כמו שאמר למען תדע כי לה' הארץ, ואמר כי אני ה' בקרב הארץ, יספר על אדם הראשון שהוא זכר בספרו שבהודו אילן אחד כשילקחו סעיפיו וישליכו הסעיף בארץ יהיה רומש מתנועע כרמישת הנחשים, ושיש אילן שרשו בצורת אדם ישמע לו קול גדול ויצא ממנו הדבור דבר או דברים, ושעשב שתארו כך כשיקח אדם מעליו וישימהו בבית הצואר שלו יעלם מבני אדם ולא יראו אנה יכנס ומאנה יצא, וכשיקטירו ממנו תחת השמים ישמעו בני אדם באויר הסמוך לנו צליל וקולות נוראות כל עוד שהעשן ההוא עולה, וכיוצא באלו ההבלים הרבה יביאם בענין ספור בנפלאות הצמחים וסגולות עבודת הקרקע עד שיטעון במופתים ויביא לחשוב שהם ישלמו בתחבולות, ומהבלי הספר ההוא שאילן האמלוי מן האשרות ההם אשר היו עושים אותם כמו שהודעתיך, זכר שעמד האילן בנינוה י"ב אלף שנה ושהיה לו ריב עם היברוח, פי' הוא מנדרגולא, כי רצה לקחת מקומו ושהאיש שהיה מתנבא מכח אילן האמלוי נפסקה ממנו נבואתו זמן וכאשר שמהו להנבא אחר הזמן ההוא הגיד לו שהיה טרוד בדין עם היברוח וצוהו שיכתוב לכל הדיינים שישפטו ביניהם ויאמרו אי זה מהם הוא הטוב בכשופיהם ויותר פעולה אם האמלוי או היברוח, וההבל ההוא הארוך אשר תבין ממנו כשתעמוד עליו דעות אנשי הזמן ההוא וחכמתם מה היו, ואלה היו חכימי בבל הרמוז אליהם בימים ההם החשוכים כי אלו היו אמונתם אשר גדלו עליהם, ולולא זה השעור אשר התפרסם עתה באומות מאמונת מציאות השם, היו ימותינו באלו הזמנים יותר חשוכים מן הימים ההם אלא בעניינים אחרים, ואשוב אל כונתי, ובספר ההוא ספר על איש מנביאי ע"ז שהיה שמו תמוז קרא מלך לעבוד השבעה כוכבים והי"ב מזלות והרגו המלך ההוא הרג משונה, וזכר שליל מותו התקבצו הצלמים מקצות הארץ אל ההיכל אשר בבבל אשר לצלם הזהב הגדול אשר הוא צלם השמש והיה הצלם ההוא נתלה בין השמים והארץ, ונפל באמצע ההיכל והצלמים כלם סביבו והתחיל לאנות על התמוז ולהגיד מה שקרהו והצלמים כולם בוכים ומקוננים כל הלילה וכעלות השחר עפו הצלמים ושבו להיכליהם בכנפות הארץ, והיה זה מנהג מתמיד בתחלת יום מחודש תמוז יקוננו ויבכו על תמוז ויספדו עליו ויאנו בני אדם, והתבונן וראה איך היו דעות בני אדם בזמנים ההם, וענין תמוז זה קדמון מאד בצאב"ה, ומזה הספר תעמוד על רוב שגעון הצאב"ה ומעשיהם וחגיהם.

ואמנם הענין ההוא אשר ספרוהו מענין אדם והנחש ועץ הדעת טוב ורע והרמז ללבוש שלא היה דרך ללובשו, הזהר מאד שלא תטרף דעתך ויעלה בלבבך שמה שאמרוהו היה כלל ענין שאירע לאדם ולא לזולתו, ולא היה ענין נמצא כלל, ובמעט התבוננות יתבאר לך שקרותם בכל מה שזכרוהו בהבל ההוא, ויתבאר לך שהוא ענין שבדוהו אחר התורה כאשר התפרסמה באומות ושמעו פשוטו של מעשה בראשית ולקחוהו כלו לפי פשוטו, ועשו הענין ההוא כדי שישמעהו הפתי ויפותה וחישוב שהעולם קדמון ושהענין ההוא המסופר בתורה כן אירע כמו שגזרו, אף על פי שכיוצא בך אין צריך הערה על זה כי כבר עלו בידך מן החכמות מה שימנע שכלך מהתלות בו שגעונות הכשדיים והכלדיים והצאב"ה הערומים מכל חכמה שהיא חכמה באמת, אלא שאני הזהרתי מזה לשמור זולתך, כי הרבה יטה ההמון להאמין ההבלים, ומן הספרים ההם ספר האסטמכוס המיוחס לאריסט"ו וחלילה לו מעשותו וחס, וכן ספר הטלסמאות אשר מהם ספר טמטם וספר השרב וספר מעלות הגלגל והצורות העולות בכל מעלה מהם, וספר מיוחס ג"כ לאריסט"ו בטלסמאות, וספר מיוחס לחרמס וספר יצחק הצאבי בטעון בעבור דת הצאב"ה, וספרו הגדול בנימוסי הצאבה ופרטי דתם וחגיהם וקרבניהם ותפלותיהם וזולתו מענייני אמונתם, אלו כלם אשר זכרתי לך הם ספרי עבודה זרה אשר נעתקו ללשון הערבי, אין ספק שהם חלק קטן מאד ממה שלא נעתק ולא נמצא גם כן אך אבד ברוב השנים, ואלו אשר הם נמצאים אצלנו היום יכללו רוב דעות הצאב"ה ומעשיהם המפורסם קצתם היום בעולם, ר"ל בנין ההיכלות, ועשות הצורות מן המתכות והאבנים בהן, ובנין המזבחות והקריב עליהם זבחים או מיני מאכל, ולחוג חגים ולהתקבץ לתפלות ולמיני עבודות בהיכלות ההם, וישימו בהם מקומות מכובדים מאד יקראו אותם היכל הצורות השכליות, ולעשות הצורות על ההרים הרמים וגו', ולהגדיל האשרות ההם ולהקים המצבות וזולתם ממה שתעמוד עליו מאלו הספרים אשר עוררתיך עליהם, וידיעת הדעות ההם והמעשים ההם הוא שער גדל מאד בנתינת עלת המצות, כי תורתנו כלה שרשה וקטבה אשר עליו תסוב, הוא למחות הדעות ההם מן הלבבות וזכרם מן המציאות, ולמחותם מן הלבבות אמר פן יפתה ללבבכם וגו' אשר לבבו פונה היום וגו', ולמחותם מן המציאות אמר כי את מזבחותם תתוצון ואשריהם תשרפון באש ואבדתם את שמם וגו', ונכפלו שני העניינים האלה במקומות רבים, והוא היה הכונה הראשונה הכוללת לכל התורה כלה, כמו שהודיעו אותנו ז"ל בפירושם המקובל לאמרו ית' את כל אשר צוה ה' אליכם ביד משה, אמרו הא למדת שכל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כלה וכל הכופר בע"ז כמודה בכל התורה כולה, והבן זה:"

.

העתקתי רק חלק, יש שם יותר אריכות, יעויין שם בכמה מפרקי טעמי המצוות. המורה נבוכים שוקל כל אות, מדייק בכל מילה, אין אצלו מילה מיותרת. ןכשהוא מדבר על הצאב"ה הוא מצייר באריכות רבה, בתיאור כמעט ספרותי, חגיגה עצומה חושנית של חיות טבעית מופלאה עזה וסוערת, ציורית מאוד, מלאה דמיון ותשוקה וחיבור.

מול כל זה אברהם קרא לבדו קריאה חלושה, על שכל עיוני מופשט, שמשיג אלוהות נבדלת מחומר. ויעקב נאבק לבדו בלילה בשקט עם שרו של עשיו.

.

.

אם נפש הגלגל וחומר הגלגל הם אחד במהותם, שניהם ביחד הם הגדרת המהות של הגלגל. אז אפשר שנפש הגלגל תסובב את הגלגל לנצח. הם לעולם לא יפרדו. נפש הגלגל וחומר הגלגל הם לא מסמר וספינה, הם ביחד שניהם רק הספינה עצמה. בלי מסמר.

הקשו על הרמב"ם מכך שהגלגל נע והכוכב קבוע בו, והכוכב הוא כמו מסמר בספינה שהיא הגלגל, ובכל זאת הגלגל עם הכוכב נעים ביחד לנצח. וזו לא קושיא כי הגלגל והכוכב הם עצם אחד במהות, בהגדרה. החיבור שלהם לא מקרי. ביארתי בזה יותר לעיל. ועל דרך זה הצאב"ה אומרים שגוף הגלגל ונפשו הם אחד במהותם.

 

הטענה של הרמב"ם כאן נגד הצאב"ה היא שהנפש והחומר הם לא אחד במהותם. החיבור שלהם מקרי. ולכן בסופו של דבר הנפש תיפרד מהגוף ותפסיק להניע אותו. אם מה שהנפש נעה ביחד עם גוף הגלגל הוא תנועת המקרה, זה רק משום שהנפש עצמה מחוברת לגוף הגלגל בחיבור מקרי. מצד מהותה אין הכרח מהותי לחיבור הזה, יש אפשרות שהוא ייפרד, ואז הגלגל היה נעצר.

זו התפישה של השכל שמפשיט את הצורה מהחומר ורואה שהיא עניין נפרד במהותו.  זה השכל שהרמב"ם (הלכות יסודי התורה ד ז) קורא לו לב האדם:

"לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה ויודע שיש שם גופים שגולמם מחובר מארבעת היסודות וגופים שגולמם פשוט ואינו מחובר רק מגולם אחד והצורות שאין להם גולם אינן נראין לעין אלא בעין הלב הן ידועין כמו שידענו אדון הכל בלא ראיית עין."

לב הוא האמצע, המרכז של הוויית האדם.  פירושו כמו שכתב המו"נ א' ל"ט:

""לב" – שם משתתף, הוא שם האבר אשר בו התחלת החי, כל בעל לב: "ויתקעם בלב אבשלום" (שמואל ב יח, יד). וכאשר היה זה האבר באמצע הגוף, הושאל לאמצע כל דבר: "עד לב השמים" (דברים ד, יא), "בלבת אש" (שמות ג, ב)."

הוא כתב לב השמים כנגד הנשמה שהיא מיסוד הרוח, ולבת אש כנגד החום הטבעי, הדם, שהוא כנגד יסוד האש. הלב הוא המרכז של החיות של כל הרבדים באדם. כשהשכל העיוני משיג באמת, ומתאחד עם מושכלו, הוא צורת כל כוחות הנפש כמו שכתב בשמונה פרקים, וכל כוחות הנפש משיגים יחד עם השכל, מנקודת המרכז שעוברת מהשכל עד הגוף ממש, כבריח שמאחד את הכל, כי האמצע מאחד את הכל, וההתחלה מאחדת את הכל.

.

.

ולעיל א ע"ג:

"הערה. דע אתה האיש המעין בזה המאמר שאם ידעת הנפש וכוחותיה והתאמת לך בה כל דבר לפי אמיתת מציאותו – הנה תדע כי הדמיון נמצא לרוב בעלי החיים (אמנם בעלי החיים השלמים כולם – רצוני לומר אשר להם לב – מציאות הדמיון להם מבואר); ושהאדם לא הובדל בדמיון. ואין פועל הדמיון – פועל השכל אבל הפכו – וזה כי השכל יפרק המורכבות ויבדיל חלקיהם ויפשיטם ויצירם באמיתתם ובסיבותם וישיג מן הדבר האחד ענינים רבים מאוד שביניהם הפרש אצל השכל כהפרש שני אישים מבני אדם אצל הדמיון במציאות. ובשכל יבדיל הענין הכללי מן הענין האישי ולא יתאמת מופת מן המופתים אלא בכללי. ובשכל יודע הנשוא העצמי מן המקרי. ואין לדמיון פועל דבר מאלו הפעולות – שהדמיון לא ישיג אלא האישי המורכב בכללו לפי מה שהשיגוהו החושים או ירכיב הדברים המפוזרים במציאות וירכיב קצתם על קצתם והכל – גשם או כח מכוחות הגשם כמו שידמה המדמה איש אדם וראשו – ראש סוס ולו כנפים וכיוצא בזה – וזהו הנקרא הבדוי השקר שלא ישוה לו נמצא כלל. ולא יוכל הדמיון בשום פנים להמלט בהשגתו מן החומר ואפילו הפשיט צורה אחת בתכלית ההפשט; ולכן אין בחינה בדמיון:"

.

.

"השכל יפרק המורכבות" פירושו יבדיל בין חומר לצורה. ואצל הדמיון הם אחד גמור.

לכן לפי הצאב"ה אפשר שנפש הגלגל היא שמניעה אותו כי היא אחד איתו לגמרי, במהות הם אחד. כי הדמיון תופש את החיצוני והשטחי, ומשם נראה שהעצם אחד. השכל רואה שהם שניים.

בזמננו "דואליזם" הפך למילת גנאי. הכוונה לתפישה שמבדילה בין גוף לנפש. ברפואה האלטרנטיבית החדשה שגור המושג "גופנפש". מחפשים את ההוליזם, האחדות, לראות בגוף ובנפש עניין אחד. הדואליזם מזוהה עם הנצרות והתרבות השכלתנית האירופאית של המאה התשע עשרה ותחילת העשרים, שגרמו לרגשי אשמה, ניכור הדחקה והכחשה ובושה ממיניות ומכל דבר שקשור לגוף. כאילו גוף זה נחות ומביש ושכל מופשט הוא לבדו הראוי לכבוד.

ומאז מהפכת שנות השישים מתפתחת התפישה שיש לשחרר את הגוף והנפש מכלאם, לתפוש אותם כאחדים. לתת כבוד וחשיבות לחוויות של הגוף ולראות בהן גם חווית רוחניות. ללמוד שגופי עם כל מה שכרוך בו זה אני, לא פחות משכלי ורגשותי הגבוהים והמילים שאני חושב ואומר. הוא לא רק חצובה דו רגלית לשאת את השכל ממקום למקום.

ותפישה זו וודאי צודקת. היא מבקשת לתקן את המינות ולהגיע למדרגה של עבודה זרה. הדואליזם שמקורו בשכל הפך עם הזמן לכלי בשרות המינות, להכרית כל חיים לגמרי מבני האדם. לכן מוצדק להילחם בו.

 

אחרי שיודעים מה הם חיים, וזוכים להיות הידיים ידי עשיו, אפשר משם לבקש להגיע לדואליזם החי, האמיתי, הגבוה, האלוהי באמת, שמחבר את הגוף עם הנפש בחיבור הנכון, לא שבז לגוף ומחניק אותו.

.

.

לפי השכל שרואה את המהות, חומר וצורה לא יכולים להיות באחדות מהותית. שורש העולם נובע מצורה בלי חומר כלל. החומר הוא הצמצום, העדר, הוא לא אחד עם ה'יש' האמיתי. ה'יש' רק מצטייר בו אבל הוא הפכו. כמו גוף שמצטייר בצל שהוא מטיל למרות שהוא הפכו. הצל אין בו ממש והוא העדר אור בלבד, והגוף יש בו ממש.  לכם החיבור של נפש הגלגל עם גוף הגלגל לא יכול להיות אחדות מהותית. בהכרח הנפש שי לה מציאות גם ללא הגוף. ולכן חיבורה עם הגוף מקרי ולכן יש אפשרות שהיא תיפרד מהגוף, ואז הגוף ייעצר. וכיוון שהעולם קדמון והגלגל מסתובב בלי מעצור מאז ומעולם, בהכרח יש מקור אחר לתנועה הנצחית. אפשר שהמקור הוא אותה נפש עצמה שאנשי הצאב"ה חשבו שהיא נפש הגלגל, רק אותו מקור לא מוכרח להיות שוכן בגלגל כדי להניע אותו. וזה משום שהוא לא אחד במהותו עם הגלגל. יש לו קיום נצחי מופשט בלי תלות בהיותו מאוחד עם חומר הגלגל, ומהקיום הנבדל הזה הוא מניע את הגלגל למרות שהוא לא אחד איתו.

.

יש כאן שאלה גדולה. נפש היא לא דבר שיש לו מקום מסויים בעולם החומרי. אם כן מה הפירוש שנפש הגלגל שוכנת בו וכשהגלגל נע הנפש שלו נעה יחד איתו. איך נפש יכולה לנוע?

הרמב"ם כותב כאן:

"כי האדם, על דרך משל, כשתניעהו נפשו – אשר היא צורתו – עד שעלה מן הבית אל העליה, גופו הוא שהתנועע בעצם והנפש היא המניע הראשון בעצם; אלא שכבר התנועעה במקרה – כי בהעתק הגוף מן הבית לעליה נעתקה הנפש שהיתה בבית ושבה בעליה"

איך נפש יכולה לנוע מבית לעליה, הרי היא לא דבר חומרי מצד עצמה, ולכן אינה תופשת מקום מסויים בעולם החומרי.

מה שאנו תופשים שנפשו של אדם נמצאת בו, באותו מקום שהוא נמצא, זו טעות. הנפש מופשת מחומר, אין לה מקום מסויים בעולם החומרי, בחלל התלת מימדי שהוא העולם החומרי. מה שנדמה לנו שהיא נמצאת באדם, זה משום שהחומר המסויים שיש לו מקום מסויים שהוא החומר של ראובן, בחומר המסויים הזה מצטיירת הנפש המופשטת שהיא צורת האדם. כיוון שבחומר הזה היא מצטיירת היא מניעה אותו דווקא ולא חומר אחר, והיא מתגלה דרכו דווקא.

למשל אם יש דלי מלא מים, ובמי הדלי משתקף הירח. אם מישהו רוצה לכסות את הדלי ולהכניסו לביתו ובכך לגנוב את הירח שיהיה שלו, הוא יתפלא לראות שהדלי שבביתו ריק והירח באורח פלא עדיין מאיר בשמיים. כשהירח נשקף בדלי, הרי הירח לא נשקף בכסא ובשולחן ובמנורה, רק בדלי. לכן אנו רואים שיש לירח מקום מסויים, דווקא בדלי ולא במקומות אחרים.

כמו שיש אשליה שהירח ממש נמצא בתוך הדלי, כך יש אשליה שהנפש של ראובן ממש נמצאת בגופו. ואין זה כך. כמו שלירח אין מקום מסויים בבית הכנסת של העיירה חלם, כך לנפש אין מקום מסויים בעולם הגשמי. אם מרימים את הדלי ועדיין הירח משתקף בו נדמה שהרמנו את הירח. כך כשראובן מטפס בסולם מהבית לעליה נדמה שהנפש שלו עלתה לעליה.

הרמב"ם כאן רק נלחם עם הצאב"ה, הוא לא באמת מכוון שהנפש עלתה לעליה. ילד קטן, או אנשי העיר חלם, בטוחים שהירח באמת בתוך הדלי, כי זה מה שעיניהם רואות. הם רואים בשטחיות בלי ניתוח ובלי להשיג את המהות של הדבר, רק את התמונה הכי שטחית וחיצונית. לשיטתם הירח לא רק בתוך הדלי, אלא הוא אחד ממש עם הדלי, שניהם מהות אחת לגמרי בלי שום הפרדה.

לב האדם, המרכז שלו, האנושיות שלו, רואים שהנפש היא עניין בפני עצמו. בת מלך. בת השמיים. לא מן התחתונים היא. היא עניין זר מאוד מהעולם החומרי. מו"נ א א: "וכאשר ייוחד האדם בעניין שהוא זר בו מאד, מה שאין כן בדבר מן הנמצאות מתחת גלגל הירח, והוא ההשגה השכלית אשר לא ישתמש בו חוש ולא מעשה גוף ולא יד ולא רגל, דמה אותה בהשגת הבורא אשר אינה בכלי, כו', ונאמר באדם מפני זה העניין, ר"ל מפני השכל האלוהי המדובק בו, שהוא בצלם אלוהים ובדמותו, כו'".

זו טענת הרמב"ם מול הצאב"ה. היא נובעת ממרכז האדם, מעצם אנושיותו. מליבו. אחרי זה, מכאן והלאה, הוא מדבר עם אנשי הצאב"ה לשיטתם. לדעתכם שהנפש משוקעת בחומר ואחד איתו, שהיא לא מהעליונים אלא היא בת כפר, היא חלק מהעולם החומרי עצמו, אם כן מקומה החומרי הוא בתוך גוף האדם. אבל אני כבעל שכל רואה שבהכרח היא תיפרד לבסוף ,אי אפשר לראות כאן אחדות מהותית. היא כמו מסמר בספינה בתוך הגוף. לכן לא ייתכן שהיא זו שמניעה את הגלגל לנצח.

.

.

בפרקי טעמי המצוות, כשהרמב"ם מאריך מאוד בתיאור חיי אנשי הצאב"ה, הוא מתאר השחתת צורת אדם מבהילה ומכוערת. הם גרועים מהבהמות בתועבותיהם המוזרות. הם מעמיקים בתועבה וזימה ורשע. כי חסר אצלם הלב, המרכז, צלם אלהים, האנושיות האמיתית. הם בהמות מתוחכמות עם תאוות שהן בור עצום ריק ששום דבר לא יכול למלא. כי הלב, נקודת הפנים, אצל כל אדם היא ניצוץ של שכל. לראות שהנפש היא ממש חומר, שהיא אחד לגמרי עם כל תאוות החומר, בלי שאר רוח, בלי נקודת עדינות פנימית, זה רצח. רשעים בחייהם קרויים מתים. הרצח הזה פוער חלל ריק פנימי ששוקק לכל תאווה מכוערת שבעולם, והיא רק מגדילה את הריק.

השיטה שלהם מאוד שכלית. היא ממש כמו שיטת הפילוסופים. הם מבינים שהמניע הראשון אינו גוף, ואינו כח מתפשט בגוף. הוא נפש. רק לא הגיעו לכך שהיא נבדלת. זה שפינוזה, וזו שיטה מאוד שכלית והגיונית.

.

.

לקמן ג כ"ט:

"אמרו על אדם כי כאשר יצא מאקלים תשא"ם הקרוב להודו ונכנס באקלים בבל, הביא עמו פליאות, מהן אילן של זהב צומח בעל עלים ושעיפים, ואילן של אבן כך, והביא עלה של אילן לח שלא ישרפהו האש, והגיד על אילן שמסך על עשרת אלפים איש ארכו כקומת אדם, והביא עמו שני עלים כל עלה היו מתכסים בו שני אנשים, ויגידו מאלו ההבלים פלאות. ואני תמיה על אנשים שיחשבו שהעולם קדמון ויאמינו עם זה מציאות אלו הנמנעות בטבע, למי שידע העיון הטבעי, וכונתם בזכרון אדם וכל מה שמיחסים אליו היא, לחזק דעתם בקדמות העולם עד שימשך אחר זה שהכוכבים והגלגלים הם האלוה, וכאשר יצא עמודו של עולם והתבאר לו שיש אלוה נפרד לא גוף ולא כח בגוף, ושכל אלו הגלגלים והכוכבים מעשיו, והבין שקרות ההבלים ההם אשר גדל עליהם, התחיל לסתור אמונתם ולזייף דעותם, ופרסם כנגדם וקרא בשם ה' אל עולם קריאה שכוללת מציאות האלוה והתחדש העולם מאתו"

שבטים פראיים טפשים בהמיים לא סבורים שהעולם קדמון. אין להם בכלל השגות בשאלות כאלה. לכל היותר יש להם סיפור דמיוני ציורי כלשהו, איך העולם נברא על ידי אל כלשהו בדרך חומרית דמיונית. המחשבה שהעולם קדמון היא מאוד שכלית, מאוד מופשטת. אריסטו הגיע למסקנה שעולם קדמון מעיון עמוק מדוייק ושכלי בטבע. והמורה נבוכים ב י"ז כתב שדברי אריסטו בזה אמיתיים ואי אפשר להפריכם, לפי מה שאנו רואים את הטבע לפנינו. מה שיש לחלוק הוא רק בטענה שבזמן הבריאה הטבע היה שונה.

ממה שאנשי הצאב"ה השיגו שהעולם קדמון מוכח שהיה בהם חכמה ושכל. וכמו שרואים אצל שפינוזה. והרמב"ם תמה איך ייתכן שהאמינו בכל הדמיונות הנמנעות. יש כאן פלא. אם יש בחירה בדווקא לסגור את מה שבפנים ששואל באופן שכלי, זה פועל באופן מתמיה מאוד על האדם.

.

.

כתב החזון איש:

"מדת אמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש: אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאוני, ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום, והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו, והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, בלתי אל החידה כל מעינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים, אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו תכלית ההעלם, ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שרשה"

לומר לאותו עדין פצוע שהפתרון לחידה הוא שהכל הוא רק חומר. שהנפש היא בעצמה צד של החומר, שהיא חומרית בחומריותו של החומר ואין בה שאר רוח, שאין חופש מהרעבון התאווני, שהחומר והנפש הם אחד במהותם, זה לא פותר לו את החידה אלא פוצע אותו באופן שאין לו מרפא ותקומה. ונעשה מזה חולי הנפש. אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות. והחכם נעשה הוזה שוגה בדמיונות עוועים. והחגים החקלאיים המלאים חיים, בחכמת האדמה, בקיבוץ בני אדם, בחיבור עם כוחות הטבע וכוחות גרמי השמיים, נעשים טקסים מכוערים של גילוי עריות עבודה זרה ושפיכות דמים.

.

.

זה העומק של "מבשרי אחזה אלוה". האמונה באלוה יסודה באנושיות, בעומק של האנושיות. עדין הנפש רוצה להיות אנושי, אדם. לממש את היותו אדם. לא לחיות רק כבהמה (גם כבהמה זה טוב, רק בלי שזה ירמוס וירצח את עדינות הנפש). זה הפירוש של "עדין". אדם יש בו משהו עדין יותר מאשר בבהמה. אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים עצמו כבשר, שנאמר עדיך כל בשר יבואו. מהבשר שלי אני הופך למאמין. כי כשאני חי את הבשר, משהו בי בעדינות הנפש אומר כל זה טוב אבל יש עוד משהו מלבד זה. יש חידה. והבשר לא פותר את החידה של עדינות הנפש. היא מחפשת משהו אחר.
הרבה שואלים, איך יש מצווה על אמונה הרי אם אני מאמין אני לא צריך את המצווה, ואם אני לא מאמין למה שאקיים את המצווה. התשובה של החזון איש היא היא שהאמונה כבר נמצאת אצלי מעצם העובדה שאני אדם. וזה עדינות הנפש. ויש בי צד שרוצה להיות בהמה גמורה בלי אותה עדינות נפש שמטילה טיפה מרה בתענוגות הבשר, ואותו צד רוצה להרוג את עדינות הנפש, והמצווה היא לא להניח לו, לשמור על אותה עדינות הנפש.

.

(לכן גם לפי הרמב"ם התשובה אינה מצווה ואינה חיוב הלכתי. כי היא חזרה מההיגררות אחרי הבהמיות לאנושיות האמיתית, לעצם של האדם. מה שקורא לאדם לחזור בתשובה זה המהות שלו עצמו, ולשם הוא שב. משם מתחילה האמונה, זה בסיס לפני האמונה והאמונה נובעת מזה)

.

מאותה עדינות נפש באה ההסתכלות שגוף ונפש הם לא אחדות מהותית. יש בנפש משהו עדין שהוא לא אחד עם הגוף. לכן החיבור לא מוחלט ומהותי ויש אפשרות שיפרד ולכן לא ייתכן שהתנועה הנצחית של חומר הגלגל באה מנפשו המאוחדת איתו. השלילה של האפשרות שהמניע הראשון הוא נפש הגלגל נובעת מעדינות הנפש. שם הויכוח עם הצאב"ה. לכן הרמב"ם מתאר את אורחות חיי הצאב"ה באריכות ובאופן ציורי ומוחשי עד שעדין הנפש ירגיש מזה גועל.

.

.

בפרקי דרבי אליעזר נאמר שראשו של עשיו נקבר במערת המכפלה. ראשו השיג את האמת והגיע עד המדרגה שלפני האחרונה בשלמות השגת האדם. שזה הרבה מאוד. רק גופו היה שקוע בציד נשים מתחת בעליהן וכיו"ב. זו תמיהת הרמב"ם על אנשי הצאב"ה. מי שחוקר מתוך כיסופים לחידה, מבקשת האמת, ובדרכו הגיע למדרגה שהנפש היא אחת עם החומר, ומשם ממשיך לבקש הלאה, זו מדרגה בסולם שראשו בשמים. זה מעלת יתרו שלא הניח עבודה זרה שלא עבד אותה, כי הוא חיפש ונכסף.

החטא הגדול הוא הבחירה בדווקא להישאר בזה ולא להמשיך לחפש. להתמכר לחומר ולדמיון ולריגושים ולתאוות בכוונה, במזיד. להשליך לכבשן האש את מי שמעלה על זה שאלות של ביקוש האמת. שישתוק, שלא יפריע לחגיגה.

.

.

"יתחייב, אם כן, שתהיה למניע ההוא הראשון סבה אחרת בהכרח, חוץ מן הכלל המורכב ממניע וממתנועע: כשתמצא הסיבה ההיא, אשר היא התחלת התנועה, יניע המניע הראשון אשר בכלל ההוא את המתנועע ממנו, ואם לא תמצא – ינוח."

הסיבה האחרת, המניע הנבדל, שאין לו שום מקום מסויים בעולם החומרי (כמו שכתב לעיל: "ואם היה חוץ ממנו, לא ימלט מהיותו גשם או שיהיה בלתי גשם, ולא יאמר בו אז שהוא חוץ ממנו, אבל יאמר: נבדל ממנו – כי מה אינו גשם לא יאמר שהוא חוץ לגשם אלא בהרחבה במאמר"), לכאורה היה יכול להניע את גוף הגלגל החומרי ישר בעצמו. אבל זה לא כך. יש כלל המורכב ממניע וממתנועע, שהוא גוף הגלגל החומרי ונפש הגלגל השורה בגופו. הסיבה הנבדלת גורמת שהסיבה שמניעה בתוך הגלגל, נפש הגלגל, תניע את גופו. היא לא מניעה את גופו ישר. יש אלוה ויש טבע. האלוה הוא הסיבה שמחיה ומקיימת את הטבע, והטבע פועל בדרך הטבע. מה שמניע את הגוף הוא הנפש השורה בגוף, זה הטבע. על גבי הסיבתיות שקיימת בתוך הטבע, יש סיבתיות עליונה שבאה מהנבדל, והיא המקיימת ומחייה את הסיבתיות הטבעית. האלוהות הנבדלת לא מבטלת את הטבע, היא מחייה ומקיימת אותו כטבע. זה יסוד גדול שיש לו פנים רבות ונוגע להרבה עניינים שונים, וכבר הארכתי הרבה בזה במה מקומות.

העניין כאן בסוגייתנו הוא שהתפישה שיש מניע נבדל לא סותרת את התפישה שהמניע הוא נפש הגלגל ששורה בו. התפישה האמיתית, של אריסטו והתורה, לא סותרת את תפישת הצאב"ה, היא רק מוסיפה על גביה עוד קומה, לא שוללת אותה.  הרמב"ם לא אומר שזה שקר שהמניע של הגלגל הוא נפש הגלגל ששורה בגופו החומרי, הוא אורמ זה נכון, אבל בנוסף יש סיבה נבדלת, שהיא סיבה לכך שהסיבה הלא-נבדלת, הטבעית, היא סיבה. יש כלל שמורכב ממניע ומתנועע, זה הגוף והנפש ששורה בגוף, זה הטבע. זה מה שתפשו אנשי הצאב"ה. והרמב"ם אומר שזה אמת, רק זה לחוד אין בו נצחיות, זה לא סוף דבר, יש עוד מקור נבדל שממנו באה הנצחיות לטבע עם הסיבות הטבעיות שבו.

כלומר באמת העבודה גורמת לפרנסה, זה לא שלא צריך לעבוד והבורא מפרנס ישירות ממנו בלי אמצעי. הזריעה באמת גורמת לצמיחה, הנתינה באמת גורמת לאהבה, הזנחה באמת גורמת לקלקול, וכן הלאה.

יש תפישה חרדית בזמננו שכאילו באמת הבורא עושה הכל בעצמו בלי אמצעים, וכל ההשתדלות זה שקר שנועד רק להסתיר את הניסים המתמידים. באמת העבודה לא מביאה פרנסה, רק הבורא מפרנס. אבל כדי להסתיר שהוא מפרנס בדרך ישירה בניסים גמורים, מכסים את זה במסווה של עבודה. לכן לא צריך להשקיע בעבודה ולהתאמץ, זה רק לפרוס וילון על הניסים. ממילא הכל כתוב כבר מראש השנה. מי שחרוץ יותר רק פותח ברז נוסף באותה חבית שכבר כתובה לו מראש השנה ולא באמת יהיה לו יותר.

זו שיטת המדברים. הרעיון שהכל כבר כתוב מראש הוא רעיון של המדברים והוא יסוד באסלאם של זמננו (מכתוב). הרמב"ם כאן סותר את זה. הוא כותב:

"…סבה אחרת בהכרח, חוץ מן הכלל המורכב ממניע וממתנועע"

יש את הכלל המורכב ממניע וממתנועע, זה הטבע עם הסיבות הטבעיות. שאינן נבדלות אלא שוכנות בחומר. ולפיהן, לפי חוק הסיבתיות שלהן, מי שחרוץ יותר יהיה עשיר יותר. מה שיש סיבה נבדלת זה חוץ מזה, לא במקום זה. חוץ מהסיבה שהעבודה גורמת לפרנסה יש גם עוד סיבה נבדלת שגורמת לא לפרנסה, אלא לכך שהעבודה תגרום לפרנסה.

המדברים שללו לחלוטין את התפישה של הצאב"ה. אין בכלל טבע, אין בכלל נפש שבתוך הגוף. הרמב"ם כאן לא שולל לגמרי את הצאב"ה שהאמינו בטבע, אלא רק מוסיף שאת הטבע עצמו יש בהכרח סיבה נבדלת שמקיימת אותו כטבע.

זה שוב חוזר למה שכתב לעיל א ע"ב:

"והשם יתברך אינו כוח בגוף העולם, אבל נפרד מכל חלקי העולם; והנהגתו יתעלה והשגחתו מחוברת לעולם בכללו חיבור נעלם ממנו תכליתו, וכוחות בני אדם מקצרות לדעתו; כי המופת יעמוד על הבדלו יתעלה מן העולם והנקותו ממנו, והמופת יעמוד על מציאות מעשה הנהגתו והשגחתו בכל חלק מחלקיו, ואפילו הדק הפחות; ישתבח מי שנצְחָנו שלמותו!"

האלוה הוא גם בתוך העולם, דהיינו נפש העולם, וכמו שפינוזה והצאב"ה, והוא גם נבדל.

.

בהלכות יסודי התורה ב:

"ט כָּל הַנִּמְצָאִים חוּץ מִן הַבּוֹרֵא מִצּוּרָה הָרִאשׁוֹנָה עַד יַתּוּשׁ קָטָן שֶׁיִּהְיֶה בְּטַבּוּר הָאָרֶץ הַכּל מִכֹּחַ אֲמִתָּתוֹ נִמְצְאוּ. וּלְפִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ עַצְמוֹ וּמַכִּיר גְּדֻלָּתוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ וַאֲמִתָּתוֹ הוּא יוֹדֵעַ הַכּל וְאֵין דָּבָר נֶעֱלָם מִמֶּנּוּ:

י הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכִּיר אֲמִתּוֹ וְיוֹדֵעַ אוֹתָהּ כְּמוֹ שֶׁהִיא. וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּדֵעָה שֶׁהִיא חוּץ מִמֶּנּוּ כְּמוֹ שֶׁאָנוּ יוֹדְעִין. שֶׁאֵין אָנוּ וְדַעְתֵּנוּ אֶחָד אֲבָל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ הוּא וְדַעְתּוֹ וְחַיָּיו אֶחָד מִכָּל צַד וּמִכָּל פִּנָּה וּבְכָל דֶּרֶךְ יִחוּד. שֶׁאִלְמָלֵי הָיָה חַי בַּחַיִּים וְיוֹדֵעַ בְּדֵעָה חוּץ מִמֶּנּוּ הָיוּ שָׁם אֱלֹהוּת הַרְבֵּה הוּא וְחַיָּיו וְדַעְתּוֹ, וְאֵין הַדָּבָר כֵּן אֶלָּא אֶחָד מִכָּל צַד וּמִכָּל פִּנָּה וּבְכָל דֶּרֶךְ יִחוּד. נִמְצֵאתָ אַתָּה אוֹמֵר הוּא הַיּוֹדֵעַ וְהוּא הַיָּדוּעַ וְהוּא הַדֵּעָה עַצְמָהּ הַכּל אֶחָד. וְדָבָר זֶה אֵין כֹּחַ בַּפֶּה לְאָמְרוֹ וְלֹא בָּאֹזֶן לְשָׁמְעוֹ וְלֹא בְּלֵב הָאָדָם לְהַכִּירוֹ עַל בֻּרְיוֹ. וּלְפִיכָךְ אוֹמֵר חֵי פַרְעֹה וְחֵי נַפְשְׁךָ וְאֵין אוֹמֵר חֵי ה' אֶלָּא חַי ה'. שֶׁאֵין הַבּוֹרֵא וְחַיָּיו שְׁנַיִם כְּמוֹ חַיֵּי הַגּוּפִים הַחַיִּים אוֹ כְּחַיֵּי הַמַּלְאָכִים. לְפִיכָךְ אֵינוֹ מַכִּיר הַבְּרוּאִים וְיוֹדְעָם מֵחֲמַת הַבְּרוּאִים כְּמוֹ שֶׁאָנוּ יוֹדְעִין אוֹתָם אֶלָּא מֵחֲמַת עַצְמוֹ יְדָעֵם. לְפִיכָךְ מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ עַצְמוֹ יוֹדֵעַ הַכּל שֶׁהַכּל נִסְמָךְ לוֹ בַּהֲוָיָתוֹ:"

אם הבורא יודע רק את עצמו, ומכח זה הוא יודע את כל הברואים, זה אומר שהברואים זה הוא.

יש שלמדו מכאן שהרמב"ם היה פנתאיסט כמו שפינוזה, (פנתאיסט היינו שסובר שהאלוה והעולם הם דבר אחד). ויש חוקרים שבאמת קיבלו את זה כמסקנה. אלא כמובן יש אינספור מקומות ברמב"ם שאומר שהאלוה נבדל לגמרי מהעולם. אלא הרמב"ם סבור שהאלוה הוא גם אחד עם העולם וגם נבדל ממנו. כמו שכתב בחלק א' פרק ע"ב. וזה מה שכתוב כאן שהוא מסכים לכלל המורכב ממניע ומתנועע, שזה החיים שבתוך הטבע עצמו, והם אלוהות בלי ספק. ויחד עם זה סובר שיש גם סיבה נבדלת.

ועיין שם בהערות על המורה נבוכים שיש עוד שלב עמוק למהלך הזה, ומיראת האריכות לא העתקתי אותו לכאן.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 99 - המחלוקת של התורה עם עובדי עבודה זרה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s