95 – על דרך לימוד הסוד

קטע ממה שנכתב כאן

הנושא כאן, ובחלק ב של המורה נבוכים מתחילתו עד פרק ל', הוא סוד מעשה בראשית. אחד מהעניינים החשובים בזה הוא העניין של בריאת העולם מול קדמות העולם. שיטת הרמב"ם בזה היא בכלל מה שאמרו חז"ל שהוא סוד מעשה בראשית ואמרו עליו אין דורשים מעשה בראשית בשניים. אני קצת רומז לשיטת הרמב"ם באופן כללי, על דרך סיפור, שגם צד הקדמות וגם צד הבריאה המחודשת שניהם נכונים, ומשלימים זה את זה, וכמו שכתבתי לעיל. זה לא ביאור העניין אלא רק אמירה שלו. העניין הזה לא יכול להיות מובן במחשבה רגילה, הוא דורש אופן אחר של מחשבה ותפישה, לכן הוא סוד. עצם ההגדרה של סוד הוא שהשכל שאנו משתמשים בו באופן יומיומי, וגם לומדים איתו, לא יכול בשום אופן לעמוד על הבנת העניין. לעיל בפרק ע"ב הרמב"ם כתב שהוא מבאר את העניין רק על דרך סיפור, בלי ההוכחות. ההוכחות הן ההבנה. כשמבינים זה מוכח. בלי הוכחות זה לא הבנה אלא סיפור של עניין בלי להבין אותו. למשל כשמספרים שמשה קיבל תורה מסיני, איננו מבינים את זה. איננו מבינים מה היה שם, מה הוא ראה ומה הוא שמע, איך הוא תפש את מה שקורה. איזו נוכחות אלוהית הוא תפש, איך הוא תפש אותה, איך הוא ידע מה זה. מה בדיוק נודע לו, האם רק המילים, האם גם ההבנה של התורה, איך הוא קיבל את התורה שבעל פה שארוכה מארץ מידה וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני. וכו' וכו'. אין לנו שום הבנה, אבל דרך סיפור אנו יודעים שכך הוא העניין, שמשה עלה להר סיני וקיבל תורה. כך גם כל מה שאני כותב על שיטת הרמב"ם בעניין קדמות העולם הוא רק דרך סיפור, בלי ההבנה.  אי"ה בביאור על המורה נבוכים אנסה לכתוב את ההבנה לפי מיעוט יכולתי. אינני יודע על זה אלא מעט מן המעט, פחות מכלב הלוקק מהים. וכיוון שמדובר באופן אחר של מחשבה ודעת, כמעט לא יתכן לכתוב את זה, אבל אי"ה אנסה להיות כלי לעזר האלוהי ומה שיחונן האל אכתוב. כעת אני כותב רק הערות על הפשט, אני עוסק רק בקריאה של הספר כמו שהוא כתוב, ולא בפירושו ובהתעמקות בו ולא בנסיון להבין אפילו לא במקצת כטיפה מהים מהסודות שהוא כותב.

הדרך היחידה להתקרב במעט להבנה, היא למשמש בפשט של מה שכתוב שוב ושוב ושוב בלי לאות. אמרו שלא דומה מי ששונה פרקו מאה פעמים למי ששונה פרקו מאה ואחת פעמים. מאה פעמים הוא משל למספר שנראה שלם. אחרי מאה פעמים יש הרגשה שהשלמתי את הלימוד, כבר מיציתי מה שיש לי ללמוד כאן. זה כבר לא מעניין יותר. אבל מי שמריח שמסתתר כאן סוד, עומק שלא יכול להיות נתפש בשכל טבעי חומרי שאנו רגילים בו, הריח הזה גורם לו להישאר רעב, חסר, לא-שלם. ואחרי שכולם ממשיכים לפרק הבא הוא מוכרח לשנות את אותו הפרק שוב, בפעם המאה ואחת. זו הדרך היחידה להתקרב להשגת הסוד. הוא תמיד נשאר סוד, תמיד נשאר רעב, תמיד ההרגשה היא שהעניין עוד רחוק מההבנה. מי ששונה פרקו דווקא מאה ואחת פעמים הוא עובד השם. עבודת השם היא הרעב הזה, תמיד רעב, כי תמיד ה' לא מושג. זו חתירה תמידית, להתקרב, ואז עוד להתקרב, כי הבורא נשאר בלתי מושג נבדל ועליון. קווה אל ה' חזק ויאמץ ליבך וקווה אל ה'. כל הבנה אחרי המשך הלימוד נראית חיצונית וריקה ושהיא רק כלי להבנה יותר עמוקה, ואחרי עוד לימוד גם ההבנה העמוקה נראית שטחית ושוב יש חתירה להגיע לעומק. שוב לקוות. למשמש באותן מילים שוב, אולי הפעם ייצא מהן אור. העם ההולכים בחושך ראו אור גדול. זה מצב, כל הזמן הולכים בחושך וכל הזמן רואים אור. כי תמיד יש אור לפנים מאור, הבורא תמיד עדיין נעלם, ככל שרואים יותר אור רואים כמה עוד חושך יש. וכשלא מתייאשים ונכנסים לחושך ולומדים שוב את מה שכבר למדנו זוכים לאור חדש, וחוזר חלילה.

מי שרוצה ללמוד ולהבין את סוד מעשה בראשית ואת סוד מעשה מרכבה ואז לדעת אותם, להכניסם לכליו, לא יצליח. יש סיפור על חכמי חלם שרצו לתפוש את הירח והעמידו דלי ובדלי היה הירח, וכיסו את הדלי ושמו למשמרת בבית הכנסת. ומישהו רצה להציץ בירח וראה שאין ירח בדלי, וחיפשו מי גנב אותו. זה דרך חיים, חיים שלמים, של חיפוש מתמיד, רעב מתמיד, חולי אהבה מתמיד. ההליכה הזו היא היא השגת הסוד. כשעומדים, כשנדמה שהבנתי ועכשיו אני יודע ואני יכול להיפנות לעסוק במשהו אחר, מייד הכל אובד. דברי תורה קשה לקנותן ככלי זהב וקל לאבדן ככלי זכוכית. האפשרות לעסוק בסוגיא אחרת, חדשה, היא רק אם תופשים שזו אותה סוגיא עצמה. עוד חיפוש ומשמוש וחקירה באותה סוגיא עצמה. אם נדמה שסיימנו סוגיא אחת וכעת עוברים לסוגיא הבאה, אין לנו שייכות כלל הבנה של שום סוגיא.

.

חגיגה ט ב:

"אמר ליה בר הי הי להלל: מאי דכתיב (מלאכי ג, יח) "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו" היינו צדיק היינו עובד אלהים, היינו רשע היינו אשר לא עבדו?

אמר ליה עבדו ולא עבדו תרוייהו צדיקי גמורי נינהו [שניהם צדיקים גמורים] ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד

א"ל ומשום חד זימנא [בגלל פעם אחת] קרי ליה לא עבדו?

א"ל אין [הן]. צא ולמד משוק של חמרין עשרה פרסי בזוזא [לשכור חמור למהלך עשר פרסאות עולה זוז אחד], חד עשר פרסי בתרי זוזי.

א"ל אליהו לבר הי הי וא"ל לר' אלעזר מאי דכתיב (ישעיהו מח, י) "הִנֵּה צְרַפְתִּיךָ וְלֹא בְכָסֶף בְּחַרְתִּיךָ בְּכוּר עֹנִי." מלמד שחזר הקב"ה על כל מדות טובות ליתן לישראל ולא מצא אלא עניות.

אמר שמואל ואיתימא רב יוסף היינו דאמרי אינשי יאה עניותא ליהודאי כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא [כמו רצועה אדומה לסוס לבן]"

שניהם צדיקים גמורים כיוון שבעלי הפשט, בעלי מקרא ובעלי משנה, גם הם צדיקים גמורים. ובכל זאת אינו דומה. ואינו דומה משום פעם אחת שהוסיף, כי הפעם הזו מראה את החסרון, הרעב. הרעב דווקא למה שטמון באופו פרק שכבר למד מאה פעמים, זה לא רעב לעוד פרק ועוד פרק, כי המבט הוא פנימי, מחפש מה שבעומק הדברים, לנקוב באר עמוקה, באותו מקום. להוציא כל ימיו כל פעם עוד כמה גרגרי עפר מאותה הבאר. זה מעביר את האדם לחיים אחרים. בשוק של חמורים יש מחיר למהלך עשר פרסאות, שזה מה שנהוג ורגיל. מי שמוסיף עוד פרסה ישלם כפול, הכל שונה.

רש"י: "עשרה פרסי – ישכיר לך אדם חמורו בזוז אחד שכבר נהגו כן ואם תאמר לו לילך פרסה יותר ישאלך שני זוזים:"

ולכן יאה עניות לישראל, העניות היא ההרגשה שתמיד חסר. העניות יפה לישראל כמו רצועה אדומה לסוס לבן. המראה של סוס לבן עם רצועה אדומה הוא יפה, כי הרצועה האדומה שוברת את השלמות של הלבן, ובאמת בזה היא מדגישה אותו, מגלה את יופיו יותר.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 95 - על דרך לימוד הסוד. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s